י“ג בסיון תשי”א – 17 ביוני 1951
מתוך שיחה בסגל הפיקוד הגבוה
השאלה המדאיגה את האנושות כולה ואותנו במיוחד היא שאלת השלום או מלחמה: היתקיים שלום בעולם? והיתקיים השלום בינינו ובין הערבים?
אין איש יכול בוודאות לראות את התפתחות הנולד. אמנם הדברים אינם נעשים באקראי, ובעולם שולטים חוקים ולא יעברו, אף כי אין להוכיח זאת בראיות בלתי-מופרכות. האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום. שום מאורע מתרחש יש מאין. יש שלשלת בלתי-נפסקת של התרחשויות המשולבות והתלויות זו בזו. ואף על פי כן אין לחזות בוודאות עתידות מראש, כי לא כל מה שהיה אתמול ברור לנו ונתגלה לעינינו, ואין אנו יודעים מלוא ההתרחשויות היום, ויש מאורעות בלתי-צפויים, כי יש גורמים סמויים ונעלמים מעינינו, והישענות שׂכלנו על הנגלה בלבד אינה מספיקה, כי לא הכל נגלה לנו.
אבל אין המחר לוח חלק לגמרי, ויש נקודות-משען רבות במציאות הידועה לנו למען שעֵר הבאות, וראית הנולד אינה מן הנמנע, אם כי אינה מלאה ומדויקת וּודאית, ועליו להסתפק בראיית סיכויים.
המתיחות בעולם מסבכת יחסינו עם העולם הערבי. מחוסר אחדות באו"ם אין כוח שביכלתו לגזור שלום בינינו ובין ערבים, אם כי רוב האומות המאוחדות, גם במערב וגם במזרח, מעונינות בו. אין ספק שיש גם גורמים בקרב הערבים הרוצים בשלום, אם כי קולם נשמע רק לעתים רחוקות. ישראל מוכנה בכל לב, ואף על פי כך אין שלום.
כמה מהכוחות השליטים בארצות ערב לא השלימו עדיין עם קיומנו. עדיין הם רואים בנו גורם זר, מרגיז, שאין לו בעצם מקום בפינה זו של העולם. ועדיין חי בהם הרצון והסיכוי שיפטרו מאתנו באיזה אופן שהוא, אם לא לאלתר – הרי לאחר זמן-מה, קרוב או רחוק. לרבים מהם קשה להשלים עם התבוסה שנחלו במלחמה נגדנו. הם מרובים – ואנחנו מועטים, וסבורים הם כי היתה כאן איזו טעות, כי נצחוננו היה מקרי, ובסיבוב שני יתקנו השגיאה.
לא הכל תולים תקוותם במלחמה שניה, אבל יש להם אשליה אחרת להיפטר מאתנו: הם סבורים שצפויה לנו מפולת והתפוררות כלכלית, כי ניפול תחת הנטל של מעמסת העליה והבטחון. ויש גם לא-מעטים השרויים בפחד אמיתי, אם כי מחוסר-שחר, מפני גידולנו והתרחבותנו, כאילו אנו מתכוננים לרשת את סוריה ועיראק וארצות-ערב אחרות.
ומכל הטעמים האלה הם מצטיידים, מגדילים צבאם, מתכוננים.
היש סכנת מלחמה קרובה?
אם כי אין לדבר בוודאות על המחר, מותר להזהיר מפני בהלה יתרה. עם כל השיטנה והשנאה המשותפת לכל ארצות ערב כלפינו – הרי מדינות אלו רחוקות מאחדות פנימית וחיצונית; יש ניגודים בין גוש לגוש, ויש ניגודים חריפים גם בפנים, וכושר-הפעולה הלקוי לא במהרה יתוקן, אם כי אין להניח שאין הערבים מסוגלים לתיקונים ולהתקדמות פנימית. יתכן שפה ושם יקום הרפתקן שינסה לעשות לאַל את חוזי שביתת הנשק – אך אין לזלזל לגמרי בערכם של החוזים המבוטחים על ידי או"ם ובמידה ידועה על-ידי הצהרת שלוש המעצמות (אמריקה, אנגליה וצרפת). יש לציין שאנו נעמוד עוד זמן לא-מעט בפני מצב שאינו לא שלום ולא מלחמה.
הגורם המועד תמיד לפורענויות קלות או חמורות הוא גורם הפליטים. יותר משש מאות אלף אנשים מיואשים, מאוכזבים, שהפסידו את הכל ולא קיבלו כלום, שרומו על-ידי מנהיגיהם ו“משחרריהם”, והם נעזבו לנפשם, לעינויים, לסבל. אבל חרונם ומרירותם מופנים לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, – אנשי המופתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים. הם פושטים ידיהם לשוד ולגנבה, הם עוסקים בהברחה ובמסחר שחור של סמים משכרים, והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף, וכל הרפתקן ערבי עלול להשתמש בהם ולנצל אותם למען הצק לישראל.
כל זמן שהפליטים לא ייושבו בארצות-ערב ולא יכּרת שלום בינינו ובין שכנינו – יהיו הפליטים גורם מטריד, מרגיז ופטר לסכסוכים.
שתים מקרב המדינות השכנות, מצרים ולבנון, אין להן כל יסוד אובייקטיבי לריב עם ישראל, וגם השתתפותן בפלישה היתה במידה רבה מקרית; הלבנון הוא נוצרי למחצה, והמרוניטים ברובם רואים בעין יפה הקמת מדינת ישראל. החלק המוסלמי בלבנון אינו רוצה ואינו מעונין להקניט יותר מדי את האוכלוסים הנוצרים, ואלמלא החשש לתגובה של הליגה הערבית היה הלבנון מרוצה לעשות שלום עם ישראל.
גם מצרים אין לה כל סיבה אובייקטיבית להסתבך ולהסתכסך עם ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, מדבר סיני. מבחינה ארצית, כלכלית ומדינית אין כל ניגודים בין שתי הארצות. להיפך, נוכח הקשיים המדיניים והחברתיים שבהן מתחבטת מצרים היא היתה יכולה ליעזר לא במעט בישראל, והשלום עם ישראל היה מחזק מעמדה של מצרים. התפתחותה התרבותית והכלכלית של מצרים וגם מעמדה הבינלאומי היו רק מרוויחים משיתוף-פעולה עם ישראל. אולם המדיניות הערבית היא אי-רציונלית, וגורמים אישיים, גורמי כנופיות, ממלאים תפקיד גדול, לעתים מכריע, במדינות אלו, ואין שום ערובה שמצרים תפעל לפי תביעת צרכיה המדיניים ומעמדה בעולם.
ועלינו להיות נכונים לתקופה ממושכת של חוסר שלום, – ולבצר בינתיים מצבנו. הזמן פועל בכמה דברים לטובתנו. הניתוק מארצות ערב מקשה במידה ידועה על מצבנו הכלכלי, אבל מאידך הוא מאפשר לנו לפתח משקנו ללא כל זיקה ותלות בארצות השכנות. בתקופת המעבר (מעבר – מבחינת שלום ומלחמה) עלינו להשקיע כל כוחנו בקיבוץ גלוּיות ובפיתוח הארץ. כל שנה, כל חודש מחזקים ומבצרים את העובדות החיוביות שבוצעו: גבולותינו שהורחבו, גידולה של ירושלים היהודית והתערותה המעשית במדינה, ואלו כוחם יפה מכוח החלטה פורמלית בלתי-מבוצעת של או“ם. גם בבעיית הפליטים הזמן פועל לא נגדנו. אם לפני שנתים עוד נשמעו קולות רציניים על שיבת הפליטים, כולם או חלקם, הרי במרוצת הזמן חודרת הכרה לכל החוגים האחראים באו”ם שהפתרון הממשי היחיד של בעיית הפליטים הוא יישובם בארצות-ערב. פתרון זה – אל נשלה עצמנו – ביצועו אינו קרוב, אבל חשובה לנו ההכרה הבינלאומית בשאלה זו.
ואם אין שלום ואין מלחמה – מהו בינתיים קו-הפעולה שלנו? מהי מדיניות הבטחון שלנו?
התשובה היא בשלוש אלה: שלטון במצב, שמירת היזמה בידינו, שקידה על סיכויי השלום.
בטחון ישראל בשעה זו ולאורך-ימים תלוי בבנין המדינה. בנין זה נשען על שני עמודים: עליה ופיתוח כלכלי. בלי צבא ובלי נשק לא נעמוד, אבל בטחוננו האמיתי יכּון אך ורק על גדלו, יכלתו ואיתנותו של העם בישראל. הקמת מדינת ישראל היא תהליך, ותהליך ממושך. אפשר להעלות באמצעים מלאכותיים בזמן קצר המונים גדולים, כל עוד יש מועמדים לעליה זו, מבלי להתחשב עם כל צורך ושיקול אחר, אבל הסעת יהודים לארץ אינה עדיין קליטה. עלינו לפתח ענפי משק חדשים שבהם ישתרשו העולים ויהיו כוח יוצר עצמאי ומעורה בחיי-העם הכלכליים והתרבותיים. זה דורש זמן. אנו מוכרחים לדחוק הקץ ולפעול בקצב בלתי-רגיל, ואסור לנו ליעגן לשיגרה ולנסיון הקיים בארצות אחרות. תנאינו יוצאים מן הכלל. אבל גם אנו לא נוכל לשנות סדרי בראשית. בנין רבבות בתים, סלילת כבישים, הכשרת קרקעות, התקנת השקאה, בנין בתי-חרושת, הכשרת בעלי-מקצוע, הקניית הלשון לילדים, לנוער, לבוגרים – כל אלה דורשים לא רק אמצעים כספיים ענקיים שאינם עדיין ברשותנו – אלא גם זמן לא מעט. ויש לפנינו לשנים רבות מלאכת-בנין קונסטרוקטיבית אדירה, שתבלע כל מאמצינו, וגם מפני זה אנו מעונינים בקיום השלום, בעולם ובסביבתנו. ומשום כך – שקידה על סיכויי השלום.
למען חיזוק השלום או לפחת למען מניעת ערעורו, עלינו לקיים בידינו את היזמה ביחסים הבינלאומיים. אנו מוקפים גורמים מסכסכים ומסוכסכים מכל צד, – בים סוער זה עלינו להחזיק בידים חזקות בהגה של מדיניותנו. אסור לנו להיגרר אחרי אחרים. עלינו לחתור בעקשנות למחוז-חפצנו ולא לתת לגלים הסוערים להטות אותנו מכווּננו ההיסטורי. עלינו לשמור על מעמדנו הבינלאומי. עלינו לרכוש ידידים חדשים ככל האפשר, ובכל מאודנו נחזיק בידידים הישנים שעמדו לנו בשנות מבחן, ועוד יעמדו לנו.
גורלנו בידינו. אם אנו לא נעמוד לעצמנו – איש לא יעמוד לנו, אבל אנו זקוקים לעזרה, לאהדה, להבנה ולרצון טוב של העולם, של הכוחות המכריעים בו. התבטלותנו בפני אחרים היתה בעוכרינו בתקופת הגולה; אבל אל נעשה המשגה הפטאלי ואל נחליף התבטלות – בהתרברבות. כינונה של המדינה, אשר כפי שכבר ציינתי, הוא תהליך ממושך, עומד ביסודו על עליה ופיתוח, אבל אין לזלזל גם בכיוון הבינלאומי של המדינה, שאף הוא תהליך ממושך. עוד זמן רב עלינו לחנך דעת קהל בעולם להבין את מצבנו המיוחד ובעיותינו ומשימותינו המיוחדות. היינו כל הדורות עם יוצא-דופן, עכשיו אנחנו גם מדינה יוצאת-דופן; לא כל מה שהוטל עלינו לבצע, מתאים למושגים המקובלים בעולם, והרצון הטוב וההבנה של ידידינו בעולם הוא צורך חיוני של מדינת ישראל.
ועלינו לשלוט במצב, – ע"י ראיית המציאות כמו שהיא ועל-ידי הגברה מתמדת של כוחנו. עלינו לראות הדברים לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, אלא כפי שהם בפועל-ממש. עלינו לעמוד על בסיס המציאות ביחסינו עם השכנים, ועלינו לראות את המציאות הבינלאומית כמות שהיא, היינו רוצים שהמצב בארצות ערב יהיה שונה ממה שהוא; ולא פחות מזה היינו רוצים שיחסי-העמים בעולם יהיו אחרים מאשר הם. אבל אין לנו שליטה על המציאות הבינלאומית, ועלינו להסיק מסקנות ממצבים קיימים; אם אנו מבקשים שלום עם שכנינו ואין אנו נענים, – אין אנו צריכים להתנכר לרצון השלום, אבל לא נוכל להתנהג כאילו יש שלום. אם אנו רוצים ביחסי ידידות עם כל המדינות בעולם, וכמה מדינות אינן מקבלות את ידינו המושטת, לא נתרגז ולא נטפח רגשי שנאה כלפי מדינות אלו, אבל לא נכסה מעצמנו שהמדינות האלו מתנכרות לנו, וביתר-שאת נטפח קשרינו עם אלה העוזרות לנו.
ואם בשטח הבינלאומי אנו מצוּוים על ראיה ריאליסטית, – על אחת כמה וכמה שאנו מושבעים ועומדים על ראיית האמת האכזרית בהסתכלותנו במצבה של מדינת-ישראל ובמצבו של עם ישראל. רק קו מנחה אחד יתכן בשבילנו: הקו המוכרע על-ידי צרכי המדינה וצרכי העם; וצרכים אלה מצוּוים עלינו: גידול מהיר, תגבורת-כוח מתמדת, חיזוק השלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.