רקע
דוד בן־גוריון
חוק שיווּי זכויות האשה

כ“ח בסיון תשי”א – 2 ביולי 1951

ישיבה רס"ט של הכנסת הראשונה

אדוני היושב-ראש, חברי-הכנסת.

הענין העומד עכשיו על הפרק ראוי הוא שהכנסת תדון בו ותביא אותו לידי סיום, ותהפוך הצעת החוק על שוויון האשה לחוק המדינה, עוד בתקופת קיומה של כנסת זו.

שר-המשפטים בהגישו הצעת הממשלה, כבר עמד על חלקה של האשה בייסוד הישוב, בבניתו ובהגנתו. אבל אין זה הנימוק היסודי לחוק המוצע לפניכם. השוויון מגיע לאשה לא כפרס על השתתפותה בבנין הארץ ובהגנתה, אלא זהו צורך כבוד האדם, ובמקרה זה – כבוד האדם במובנו העליון, והוא צורך האשה והגבר גם יחד.

מכיוון שלכל אדם יש או היתה אמא, הרי אם אדבר על אמא שלי כאילו דיברתי על כל אמא ואמא. האדם הראשון, שכל אחד בא אתו במגע – זוהי אמו. זהו גם האדם היקר ביותר לכל בן-אדם או בת-אדם. אמא שלי מתה עלי בילדותי, כשהייתי כבן עשר, אבל אני זוכר אותה היטב כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא היתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות. אני בטוח שזה חל על רוב גדול של האימהות. ואיני מרגיש חילול אנושי מעליב יותר מאשר העובדה שאמא יקרה זו אינה שוות-זכויות אתי. אני נפגע בכל פנימיות נפשי מהעובדה, שלי יש זכויות, ולה – אין; שאני כשר לפעולות משפטיות מסוימות, והיא פסולה; אני נאמן על עדות, והיא לא. אין להשלים עם חילול כבוד אמא, האדם היקר ביותר בחיים. הבחורה של ברית הקנאים אשר סירבה לבוא להעיד בפני וועדת-הכנסת מפני שעל פי התורה היא פסולה לעדות – לא כתבה אמת. כתיבה זו יש בה מהטרור המוסרי, שכנראה בחורה זו נתפסה לו. החוק המוצע לפניכם בא להציל כבוד האדם, כבוד האדם היקר לכל אחד מאתנו מכל יקר – כבוד אמא. זהו הנימוק היסודי. לאשרנו זוהי עובדה, שהאימהות שלנו עמלו יחד אתנו על הקמת הישוב, על הגנתו, על בטחונו וכבודו – אבל לא זוהי הסיבה שמחייבת שוויונן בזכויות ובחובות. אנחנו חייבים כל קיומנו לאמא. כל הטוב והיפה והטהור שבנו – קיבלנו ממנה. היש למישהו אדם יותר קרוב ויותר אינטימי מאמא? ואי-אפשר להשלים עם כך, שאמא שלי, שאחות שלי, שאף היא אמא, שהבת שלי, שאף היא תהיה לאמא, תהא גרועה ונחותת-ערך ממישהו אחר. זהו הנימוק הפשוט והאנושי של הצעת החוק.

הצטערתי צער רב לשמוע היום נאומו של חבר-הכנסת וארהפטיג. לא הצטערתי על כך שהוא אומר דברים שאיני מסכים להם. זוהי זכותו. בכנסת זו ובכל כנסת עלינו לשמוע איש מפי חברו דברים שאינם מוסכמים, ויש ברכה בשמיעה כזו. אלמלא זאת – אין צורך בכנסת. אין אנו רוצים במשטר שיש בו שפה אחת ודברים אחדים. יישמעו דעות מנוגדות זו לזו ויתבררו ויתלבנו הדברים.

גם לא הצטערתי על היוהרה שבה השמיע דבריו, יוהרה זו של אדם התובע לעצמו, ולעצמו בלבד, כל היהדות המקורית. כמדומני שהיהדות המקורית תובעת קצת עניוות. הגדול שביהדות המקורית היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אבל כבר התרגלתי ליוהרה זו של המתימרים להיות היורשים היחידים ליהדות המקורית, ואין בדעתי להתווכח כאן על טיבה של היהדות האמיתית, ואם אמנם חבר-הכנסת וארהפטיג וחבריו קרובים למקורותיה הראשונים או לא, אין זה ענין לוויכוח בכנסת; אולם הצטערתי על התחמקותו של החבר וארהפטיג מקביעת עמדה ברורה ופשוטה בשאלה הנידונה. הוא אמנם הכריז בראשית דבריו שיש לו עמדה, והוא הצהיר בשם סיעת הפועל המזרחי בתוך החזית הדתית המאוחדת שהוא מחייב שוויון האשה, אבל לא שמעתי אם הוא מחייב את החוק המבטיח שוויון לאשה אם לא. עד כמה שיכולתי להבין דבריו ולרדת לסוף דעתו, נדמה לי, שהוא ניסה לערער את הצעת החוק ולקיים אי-השוויון במידה שהוא קיים.

איני מבין לשם מה באה הסניגוריה של מר וארהפטיג על היהדות? מי זקוק לסניגוריה זו בכנסת? אנחנו, אנחנו כולנו, הננו יורשי היהדות, ולכל אחד מאתנו מותר לחלוק על ליקויים ונגעים שקיימים בתוכנו, אם נראה למישהו שקיימים ליקויים ונגעים, ואין היהדות זקוקה בתוכנו למליצי-יושר; ואין עונים בסניגוריה על עברה של היהדות נגד ביקורת של פגעים ומגרעות בימינו. והצטערתי לשמוע מהרב שאג – וחבל שהוא לא יהיה עוד בכנסת השניה – שגם הוא הצטרף למקהלה המשונה שמצאה בדברי חברת-הכנסת עדה מימון “אנטישמיות” – לא פחות ולא יותר מ“אנטישמיות”. אפשר להסכים ואפשר לא להסכים לדברי החברה עדה מימון, אבל קטרוג יהודי על ליקויים יהודיים אינם דברים של אנטישמיות. רוב דברי הנביאים היו קטרוגים קשים על היהודים. איני מַשווה את החברה עדה מימון לנביאים, והיא ודאי אינה מַשווה את עצמה אליהם, אבל מותר לה ולכל אחד מאתנו לקטרג על ליקויים – אם נראה לנו שמשהו אינו כשורה.

ויש יסוד לקטרג על קיפוח זכויותיה ומעמדה של האשה – בתוך היהדות בימינו. היה מוזר מאוד שאיש בעל השכלה יהודית ומשפטית כחבר-הכנסת וארהפטיג עלה על הבימה ודיבר ודיבר – ולא אמר את העיקר: אם הוא מחייב את חוק השיוויון או לא. למה ההתחמקות הזאת? איני יודע למה הדגיש שהוא מדבר בשם הפועל המזרחי – כי התשובה נתבעת מכל החזית הדתית. וכבר אמרתי לאחדים מחברי החזית, שאילו היה בארץ בית-דין שאינו קשור במפלגות הדתיות, הייתי קורא את החזית הדתית לדין-תורה על הפרת התחייבות פומבית שנעשתה בפני עם ועדה, בפני נבחרי האומה ובפני האומה כולה. בשמונה במארס 1949 עמדתי על במת הכנסת והודעתי בשם הקואליציה, לרבות החזית הדתית, בידיעתה ובהסכמתה המוקדמת, שאחד מסעיפי-היסוד של תכנית הממשלה היא לקיים “שוויון מלא וגמור של האשה – שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”. אילו היה שוויון זה קיים, כאשר אפשר היה להבין מדבריו של חבר-הכנסת וארהפטיג, לא היה צורך בהודעה זו. אין מודיעים שמקיימים שוויון זכויות של הגבר. אם הודענו שאנו מתחייבים על קיום שוויון מלא וגמור של האשה בזכויות ובחובות – והודענו זאת בשמכם ועל דעתכם – הרי היתה בהצהרה זו הודעה שהדבר אינו קיים, או שהדבר לקוי, והייתה התחייבות לתקן את הליקוי.

שר-המשפטים כבר הודיע שהצעת-החוק פגומה ואינה נוגעת בנישואין וגיטין. עשינו זאת ביודעין, כי בוויכוח על תכנית הפעולה של הממשלה במארס 1949 הודעתי בשם הממשלה, שממשלה זו איננה מוכנה להכניס חוק על גיטין ונישואין לא-דתיים, משום שגיטין אזרחיים לא-דתיים עלולים ליצור בשעה זו פרץ גדול בבית ישראל. אמנם בינתיים הפרה החזית הדתית דיבורה אתנו והרסה את הקואליציה, אבל אין אנו מפירים דיבורנו; ונעמוד בהבטחתנו שנתנו לכנסת הראשונה, אם כי אנו יודעים שיש בעיה חריפה של עגונות, ואני מרשה לעצמי להעיר כאן שכל שיקר לו באמת כבוד הרבנות, עליו לתבוע ממנה תיקון מהיר לדבר העגינות.

אי-אפשר לקבל את התיאוריה התמוהה של חבר-הכנסת וארהפטיג שהחוק מוכרח לפגוע בפרט. חוק שפוגע למפרע וביודעים בפרט – הוא חוק שאין לסבול אותו. עלול המשפט לפגוע בפרט, וגם כאן אם הפגיעה היא לא-צודקת – אין להשלים אתה. כל העולם נזדעזע כשהמשפט בצרפת עשה עוול לאיש אחד – לדרייפוס. ואין לקבל או לקיים חוק הפוגע מראש ביחידים, ודבר החליצה והעגינות טעון תיקון, וטוב שהרבנים בעצמם ימצאו ללא דיחוי תיקון נאמן. אבל אנו, הממשלה הזאת, לא נכניס בענין זה שום חוקים לכנסת הראשונה. אולם מחוץ לגיטין ונישואין, אמרנו: שוויון מלא וגמור לאשה בזכויות ובחובות, והחזית הדתית התחייבה על כך. ובמסירת הצהרת הממשלה על שוויון לאשה עשיתי שליחותה של כל הקואליציה. דברי לא נאמרו בסוד; ההצהרה הושמעה באזניכם, באזני כולם, התקיים גם ויכוח במשך שלושה ימים, ולא קם איש מכם להגיד: לא. כי בשמכם דיברתי אשר דיברתי, דנו על כך בישיבות מוקדמות, בטרם הוקמה הממשלה רשמית. והצעת-החוק נידונה זמן רב בממשלה, כי רצינו למצוא שפה משותפת. עשינו שינויים בנוסח המקורי של הצעת-החוק, כפי שיצאה ממשרד-המשפטים – אבל היו אלה שינויי נוסח ולא שינויי תוכן; וכאשר הרב מימון, שהוא גם למדן לא פחות ממישהו בחזית הדתית, וגם יהודי טוב ואדם הגון, אמר לנו שלא נשתמש במונח ירושה, אלא במונח עזבון – קבלנו דעתו, כי המונח ירושה פגעה בהרגשתו הדתית, ולגבינו יש במונח עזבון תוכן שיש במונח ירושה. וכך עשינו ביחס למונחים אחרים. בירורים אלה גזלו מאתנו הרבה זמן, כי רצינו להביא הצעה מוסכמת עד כמה שאפשר, ובלבד שישתמר התוכן המהותי של הצהרתנו שנעשתה על דעת כל חלקי הקואליציה. והצהרתנו אמרה שני דברים: א. שעדיין אין שוויון לאשה וכל הפלפול החריף של חבר הכנסת וארהפטיג לא ישנה את העובדה שלפי החוק הקיים אין שוויון לאשה. נאמר לנו כי הרבנים כבר תיקנו וקבעו שאפשר למַנות גם אשה כאפוטרופוס, אבל אפשר גם לא למנות. ואנו רואים חובה מוסרית ואנושית לעצמנו לקבוע בחוק מפורש שהאם לגבי הילדים יש לה אותן הזכויות שיש לאב, בזכות ולא בחסד. אני סבור שחלקה של האם בילדיה אינו קטן מחלקו של האב, ונדמה שאני יכול להגיד זאת בשם כל הבנים. אהבתי וכיבדתי את אבי לא פחות מאשר את אמי, אך אני יודע כמה סבלה אמא למען ילדיה, כמה צער גידול בנים היה לה, כמה אהבה ונאמנות ומסירות השקיעה בטיפולם, הרבה יותר מאבא, כי אבא היה טרוד בעול פרנסה ובעסקי צבור. וכלום יתכן הדבר שזכות האם תהיה פחותה מזכות האב – לגבי ילדיה?

ואתם, חברי החזית הדתית, התחייבתם על שוויון האשה “בכל מערכת החוקים”, וכיצד אתם מרשים לעצמכם לחזור בכם מהתחייבותכם?

נשמעה כאן טענה שניה, ואני מתיחס לה בכבוד, אם כי אינני מסכים לה. אמרו לנו: “האם אתם תתנו לרבנים הוראות איך לפסוק דין תורה?” חבר-הכנסת וארהפטיג דיבר על נצחיות התורה. הייתי מוכן להתווכח עם הח' וארהפטיג על מושג הנצחיות, אולם לא אעשה זאת בכנסת, כי זהו ויכוח מטאפיסי, ואין הבירור הזה שייך לענין שלנו. אולם רק מעטים יסכימו לדעה המוזרה, שכל פסק-דין של רבנים מקורו בנצח נצחים, ולא חלים בהם כל שינוי ותמורה לפי תנאי המקום והזמן. אני בטוח שמר וארהפטיג יודע שמימי הלל ואילך (ועוד מלפני הלל) תוקנו תקנות והחלו תמורות בפסקי-דינים, אבל אין אני בא להורות עכשיו ובמקום זה הלכה בענין זה. אולם טענה זו של חברי החזית הדתית, שאין הכנסת רשאית לתת הוראות לרבנים – מעוררת בעיה חמורה ורצינית: אם המדינה אינה יכולה לתת הוראות לרבנים – כיצד יפעלו הרבנים בסמכות ממלכתית? אנחנו, אנחנו כולנו, כל המפלגות בישראל, הבטחנו חופש הדת והמצפון. וּודאי שהמדינה לא תפגע בזכותו של כל אחד לחיות על-פי עקרי אמונתו. כי המדינה הבטיחה חופש הדת והמצפון – לא רק לאיש הדתי, כי אם לכל אזרח ואזרח. אבל הסמכות שישנה היום למשרד-הרבנות אינה נובעת מ“השולחן ערוך” אלא מחוקי המאנדט, שמועצת-המדינה הזמנית נתנה להם תוקף חוקי במדינת-ישראל. המשטר התורכי העניק לרבנים זכויות ממלכתיות מסוימות. גם ממשלת המנדט העניקה להם סמכויות כאלה. לפי שעה נתנו תוקף לכל החוקים התורכיים וחוקי המאנדט, שלא נשתנו במפורש במדינת-ישראל, ובתוכם גם לחוק המעניק למשרד-הרבנות סמכות ידועה. וכל זמן שהרב פועל בכוח הכנסת – הכנסת תגיד לו איך עליו לפעול. אם משרד-הרבנות והחזית הדתית אינם רוצים שהכנסת תתן לרב הוראות – ולדעתי יש להם זכות לכך – הרי המסקנה המוכרחת היא שהרב יפעל אך ורק בתוקף הסמכות של ה“שולחן ערוך”, והכנסת תבטל ותפקיע כל הסמכות הממלכתית שניתנה לו בכוח המדינה. אין אתם יכולים לאחוז החבל בשני ראשיו; ועליכם לבחור בדרך שאתם רוצים ללכת בה: או שהרב לא תהיה לו כל זיקה לחוק המדינה, וגם לא יהנה מסמכות ממלכתית, ויפעל אך ורק בכוח הדין הדתי, והשומע ישמע, והחדל יחדל; או שבשטח מסוים תיענק לו סמכות ממלכתית, ושוטרי המדינה יכריחו כל אדם להיזקק לפסק-דין שלו בענינים מסוימים המפורשים בחוק – ואז המדינה תגיד לו כיצד עליו לפעול, ומה הם התנאים שבהם קיימת סמכותו הממלכתית, כשם שהיא עושה זאת ביחס לממשלה, לשופטים, לחברי-הכנסת, לפקידי המדינה, לשוטרים, לצבא ולכל מי שפועל מטעם המדינה. אין מפלט מברירה זו: או סמכות ממלכתית לפי תנאי המדינה, או חוסר כל זיקה למדינה, אך אין להעלות על הדעת שלרבנים תינתן סמכות ממלכתית שלא תהיה תלויה כלל וכלל בקביעת המדינה.

איני יודע אם כל הדינים ופסקי-הדינים הם “נצחיים”; אבל מדינה וחוקיה הם בני המציאות המשתנה והמתחלפת בלי-הרף. אנו רוצים ואנו חייבים לחיות לפי הבנתנו בתקופה זו, ודברים רבים שנסבלו בתקופות הקודמות אינם נסבלים עוד בימינו, ושים סניגוריה על היהדות הקדומה אינה דרושה לנו; אנו יודעים שלפי חוקי היהדות היה מצב העבד טוב יותר ממצבו ברומא, ואנחנו גאים על ההומאניות של היהדות הקדומה, אולם אין אנו מקבלים עוד לחלוטין מוסד העבדות בכללו, אפילו בצורה המרוככת שהיתה מקובלת ביהדות הקדומה. לפי התורה מותר להחזיק בעבדים – אבל לא תיתכן עבדות בתוכנו. אנו יודעים שמצב האשה בישראל היה לפנים טוב יותר מאשר אצל כמה מבין העמים האחרים, אבל היהדות הקדומה, ככל עמי קדם, סבלה ריבוי נשים, ורבנו גרשום הטיל עליו חרם. בנות צלפחד עמדו על זכויותיהן ונחלת אביהן עברה אליהן, באשר לא היו להן אחים. אולם אין דורנו יכול להשלים עם ההפליה המשפחתית בין אב לאם, בין אחות לאח, בין בת לבן. דבר זה פוגע בהכרה האנושית שלנו, כשם שריבוי הנשים פגע בהכרת רבנו גרשום. ואנו רוצים שבכל ענין שבו פועל חוק המדינה ובכל סמכות שפועלת בכוח המדינה לא יהיה מקום לאפליה זו. לא נתערב בעניני הדת. אם לפי הדין הבן חייב בהנחת תפילין, והבת פטורה – לא תחייב המדינה את הבת להניח תפילין, כי היא לא תכריח גם את הגבר להניח תפילין, במקרה שאינו רוצה בכך, אבל אם משרד-הרבנות נהנה מסמכות ממלכתית ודינו מחייב בכוח המדינה – חייבת המדינה, ולא רק רשאית, לקבוע באילו תנאים תפעל הסמכות הממלכתית של משרד-הרבנות. אי-אפשר בשום פנים להשתמט מברירה חמורה זו.

ואין החזית הדתית רשאית להשתמט מהתחייבות שקיבלה על עצמה, ואין חבר-הכנסת וארהפטיג יכול להשתמט מקביעת עמדה ברורה כשהוא דן בבעיה זו. הוא יכול להגיד כהרב לוין שהוא מתנגד. אני חולק על דעתו זו של הרב לוין, אבל לפחות הוא אומר דבר ברור, ועל כך אני מכבד אותו, אם כי איני מבין כיצד הוא מיישב התנגדותו עם ההתחייבות שקיבל על עצמו בהצטרפו לקואליציה.

אלמלא קיבלה החזית הדתית הסעיף על שוויון האשה – לא היתה יושבת בקואליציה זו. סעיף זה היה כלול בארבעת התנאים המרכזיים אשר הודעתי עליהם בשדר מיד לאחר הבחירות, כשהוברר כי יוטל עלי להרכיב ממשלה. אני משאיר למצפונם של חברי החזית הדתית לתרץ כיצד קיבלו אז התנאי הזה וכיצד חלק מהם מתנגד לו עכשיו. אני אומר חלק, מפני שקשה לי להניח שגם הפועל המזרחי יתנגד, לאחר שבקיבוצים שלו קיים השוויון למעשה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!