רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה (ו' בחשוון תשי"א – 17.10.1950)

ו' בחשוון תשי"א – 17.10.1950

בישיבה המאה ושמונים של הכנסת הראשונה


לא חשבתי שאצטרך לדבר עוד פעם על המשבר עצמו. ואני מצטער שחברים שהיו שותפים לממשלה זו מכריחים אותי לעשות זאת.

פגשתי עתונאים ואנשי ציבור, אשר בשמעם על המשבר הרגישו מעין חג, על-פי הנוסח השגור: “זכינו סוף סוף לאחר אלפיים שנה”. אני מתוודה: לא הייתי שותף לשמחה זו. כי משבר ממשלתי במדינת-ישראל נראה בעיני כענין חמור, חמור מבחינה פנימית וחיצונית גם יחד. מדינתנו, יותר מכל מדינה אחרת, זקוקה ליציבות מַכּסימלית, ויש להצטער על כך שהממשלה שאושרה על-ידי הכנסת הראשונה לא יכלה לסיים תקופת כהונתה – ארבע שנים.

מפי חבר סיעה אחראית, והוא עצמו איש אחראי, נשמעה הקובלנה שהדבר היה פזיז. חזר על טענה זו במידה ידועה גם הרב שאג. טענה זו נשמעה גם בעתון של אחת מסיעות הקואליציה – עתון “הצופה”. לצערי הרב אין לשים לב ביותר למה שנאמר במַרבית העתונים, אבל איני יכול להתעלם מדבריהם של חברי הקואליציה, שהם אנשים אחראיים. וצר לי שאצטרך לגזול קצת מזמנה של הכנסת למען עמוד על “פזיזות” זו.

*

הממשלה בנויה על אחריות קולקטיבית, וכל אחד מחברי הממשלה הוא שותף לאחריות הקולקטיבית. אחריות נוספת מוטלת על ראש-הממשלה בתוקף תפקידו, וזוהי אחריותו האישית. זוהי אחריות לא קלה, אולם איני סבור שמישהו רשאי בימינו להתאונן על עוֹל קשה. אולם תאמינו לי אם אומר לכם שלא שפרה נחלתו של ראש-הממשלה במדינת-ישראל, והעומס המוטל עליו אינו קל ביותר, ואינו נעשה יותר קל מפני שזוהי ממשלה קואליציונית.

אני עבדכם נתנסיתי – אולי יותר מכל המסובים בבית זה – בעניני קואליציה. חבר הכנסת חזן אינו מבין מה קרה בקואליציה. נדמה לו שהוא יכול בנקל להשיג אינפורמַציה מחבריו שגם הם יושבים בקואליציה מעין זו – בסוכנות, בתוספת באי-כוח “חרות”. חבריו ודאי יודעים קשיי הקואליציה. זה שבע-עשרה שנה ישבתי בקואליציה ציונית, ומזה חמש-עשרה שנה – בקואליציה זו. בשנת 1933 הוטל עלי, בתור שליח הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הציוני, להקים הנהלה קואליציונית. גם אז ניסיתי להקים הקואליציה הרחבה ביותר, מחוץ לרביזיוניסטים. לצערי לא עלה הדבר בידי, ושתי מפלגות נשארו בחוץ – המזרחי וציוני ב' – באשר הציגו תביעות מופרזות שלא היתה להן כל הצדקה מוסרית ומדינית. הן עמדו על דרישותיהן המופלגות באשר הניחו שבלעדיהן אי-אפשר להקים הנהלה, והייתי מוכרח להקים נגד רצונן קואליציה מצומצמת, כמדומני ברוב של קול אחד.

שתי המפלגות כמובן לא שתקו, והתביעה להנהלה להתפטר לא פסקה. עברו שתי שנים – ולא בלי הצלחה. על-ידי ההנהלה נעשו דברים חשובים בעליה, בהתישבות, בהרמת קרננו הפוליטית, ואף-על-פי-כך, כשבאנו לקונגרס בשנת 1935 חידשתי התביעה לקואליציה רחבה, בניגוד לדעת כמה חברים היושבים בבית זה. ולמרות הקשיים הרבים – הוקמה הקואליציה הרחבה שנתקיימה עד צאתי מההנהלה, לאחר הקמת המדינה, והממשלה הזמנית אף היא היתה בנויה על קואליציה רחבה זו בתוספת אגודת-ישראל.

החיים בקואליציה לא היו קלים, לקואליציה כולה, ואולי גם לכל אחד מהצדדים, אבל ביחוד היו לא קלים ליושב-ראש ההנהלה. כשצריכים לקיים קואליציה שבה יושב מצד אחד הרב מיימון, או הרב פישמן, ומהצד השני מר י. גרינבוים – ולא הרב מיימון ומר גרינבוים של היום, אלא מלפני חמש-עשרה שנה – הרי החיים לא קלים ביותר, והיו לא מעטים אשר השתוממו על הסבלנות הבלתי-רגילה של היושב-ראש, ולא פעם שמעתי מעסקנים ציונים בעלי-נסיון דברי השתאות על סבלנותו במשא-ומתן וביחסים עם המפלגות היריבות.

גם הממשלה יש קואליציה רחבה – וזו קיימת כבר שנתיים וחצי: כשנה בממשלה הזמנית, כשנה וחצי בממשלה הנבחרת. לא היה קל בשתי ממשלות אלו, ואיני מגלה בזאת כל סודות מן החדר, כי חלק מהאופוזיציה ישב בממשלה הזמנית, והם יודעים כל הפרטים כמוני. משום-מה קורא חבר הכנסת חזן לקואליציה בשם קנוניה. איני יודע אם השם קנוניה חל גם על קואליציות שחזן משתתף בהן או רק על קואליציה שהוא וחבריו אינם בתוכה. אולם יקָרא הדבר כאשר יקָרא – אין זה קל; והקושי העיקרי הוא לא בצירופי הקואליציה – אלא במשׂימה המוטלת עליה. האחריות היא קשה מנשוא. אמנם ידעתי אנשים המסוגלים לבצע כל דבר – בהבל פיהם, ואין דבר אשר יבּצר מדיבורם החרוץ. הם בונים מדינות בהבל פיהם משני עברי-הירדן ועד נהר פרת, הם ממטירים זהב על הארץ ועושים נפלאות ונצורות בכוח המלל. ואיני יודע משום-מה אין לעם אמון בקוסמים ובידעונים כל-יכולים אלה. איננו יודעים סוד הכישוף הזה, והמלאכה לפי מיטב ידיעתנו קשה מאין כמוה, ומשום-כך גם היחסים אינם קלים. לפעמים אין זה קל אפילו בתוך מפלגה אחת. כששמעתי חבר הכנסת בר-יהודה מספר על התרוצצות הארבעה בחזית הדתית, הרגשתי שהו מדבר מתוך נסיון, אם-כי במפלגתו מתרוצצים רק שלושה. אני זוכר עוד כשמר בר-יהודה היה אתי במפלגה אחת. לא תמיד היתה נחת. בקואליציה הקשיים הם כמובן גדולים יותר. צר לי שעלי לדבר על כך – אבל משברים אלה עוד יפרצו אולי לא פעם במדינה, ויש לראות המציאות כמו שהיא. השתוממתי לא מעט כשחברי מפ"ם דיברו על המשבר בשמחה לאיד, כאילו זה משבר ממשלתי ראשון בתולדות עמים. הדבר קורה בכל מדינה, אלא שבמדינות שונות לובש המשבר צורות שונות. בארץ לא-דמוקרטית אין משבר – אלא פתאום מתגלה שאחד השרים או אחדים הם סוכנים זרים, בוגדים וקשורים כל ימיהם עם האויב, ומסכּנים אלה מועמדים למשפט, מוֹדים בחטאם ומוּעלים לגרדוֹם. במדינה דמוקרטית הדברים אינם כה טראגיים – אלא מינסטרים הולכים ומינסטרים באים.

הזעזוע כאן היה אולי יותר מורגש, כי עוד לא נתנסינו בכך. גם אני עבדכם לא נתנסיתי במשברים ממשלתיים, אם כי היה לי קצת נסיון מעין זה בהנהלת הסוכנות. קשה הדבר ביחוד לראש-הממשלה שעליו מוטלת אחריות נוספת. אני אומר דברי לא משום שבשעה זו מוטל תפקיד ראש-הממשלה עלי, אין תפקיד זה קשור דווקא לאיש זה או אחר. אני מדבר על כך מבחינה אובייקטיבית לגמרי. אין מלאכה זו של ראש-הממשלה קלה אפילו בתנאים אידיאליים, וּודאי לא במדינה שלנו. וכאשר ציינתי קודם, יש לראש-הממשלה נוסף על חלקו באחריות הקולקטיבית של הממשלה עוד אחריות נוספת, אישית משלו, כראש-הממשלה. ועוד בתקופת כהונתי כיושב-ראש ההנהלה הציונית הודעתי לחברי שכראש ההנהלה הציונית לא אקבל כל הוראות מהמפלגה. ראש ההנהלה מייצג כל התנועה, ואין הוא שליח מפלגה בלבד. המפלגה רשאית בכל שעה לקחת ממני את המנדט, ולא אשאר אף רגע במקום זה בלי הסכמת המפלגה – אבל אין הוראות המפלגה מחייבות אותי, ואני פועל לפי מצפוני אני, כל זמן שאני ראש ההנהלה.

חמש-עשרה שנה שימשתי כיושב-ראש ההנהלה הציונית בתנאים אלה, ובכל הזמן הארוך הזה היה רק מקרה אחד שהמפלגה החליטה נגד דעתי על דבר שעמדתי לעשות מטעם ההנהלה. אולם זה היה מקרה חמוּר מאוד; הדבר היה בראשית ימי הספר הלבן. בקיץ 1939 הצעתי בהנהלה הציונית, להביא אניית מעפילים לחוף תל-אביב ולהוריד האנשים בכוח, ולשלוח כוח מזוּין של ההגנה לתל-אביב שימנע גישת משטרה או צבא. ההנהלה קיבלה הצעתי והדבר אורגן. הואיל והמעשה חייב גיוס כוח מזוין רב – נודע הדבר לחברי הוועדה הפוליטית של המפלגה, ונתקיים ויכוח, והוחלט ברוב בדעות נגד המעשה הזה. בראש אלה שהתנגדו למעשה עמד חברי יצחק טבנקין, ודעתו נתקבלה על-ידי הרוב. הודעתי אז לוועדה שהמעשה יעָשה, כי על כך החליטה ההנהלה הציונית, אבל אני לא אשתתף בפעולה נגד דעת המפלגה, ולכן אני מתפטר מיד מההנהלה הציונית. קם אז טבנקין ואמר שהחלטת הוועדה אינה מחייבת אותי, כי זו היתה רק חוות-דעת מייעצת, ואני חפשי לפעול לפי דעתי, ואין כל צורך שאתפטר. לצערי, לא יצא הדבר לפועל מטעם אחר – כי אניית-המעפילים נתפסה על-ידי הצי הבריטי בלב הים ולא יכלה להגיע לחוף תל-אביב. זה היה המקרה היחיד בכל חמש-עשרה השנים, וגם במקרה זה לא רצו לחייב אותי בהוראות המפלגה.

בכיוון שבינתיים נשתנה הרכבו של הישוב, וגדל הציבור וגם המפלגה גדלה פי כמה, אני רוצה להודיע מכאן לכל רבבות החברים, שכל זמן שעמדתי ואעמוד בראש-הממשלה לא קיבלתי ולא אקבל הוראות מהמפלגה. אני רואה את עצמי אחראי בפני הכלל כולו.

*

כראש-ממשלה עמלתי לא פחות מכל חבר אחר לקיים הקואליציה, כאשר עשיתי בהנהלה הציונית. עמלתי על שיתוף מכּסימלי של כוחות אחראיים וציוניים – אם כי ידעתי שיש בינינו כמה וכמה ניגודים פוליטיים, חברתיים ורוחניים, בחלקם מדומים ומנופחים, בחלקם ממשיים ואמיתיים. ומשונה הדבר שאלה היושבים יחד אתי בקואליציה חמש-עשרה שנה, מטילים בי עכשיו אשמה של פזיזוּת לאחר שפרץ המשבר הראשון.

בדברי-הפתיחה של אתמול, אמרתי שבממשלה נמשכו הדיונים כמה וכמה שבועות, ואחת המסקנות היתה שינויים אחדים בממשלה. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה, והודעתי על כך לממשלה כמה שבועות לפני המשבר, שיתווסף רק שר אחד, וזה יהיה מחוץ לסיעות הקואליציה. קביעת האיש – זוהי חובתו של ראש-הממשלה. אין בדעתי לספר פרטים שאין בהם בשעה זו ענין לכנסת, גם אם אחדים יעשו זאת. אבל דבר אחד אני חייב להעמיד על דיוקו.

סיפרתי לכם אתמול שהצעותי לא נמסרו לשום סיעה עד שהצעתי אותם לממשלה בישיבתה מיום חמישי שעבר. חבר -הכנסת ורהפטיג סיפר כאן שמשלחת החזית הדתית ביקרה אצלי בערב שלפני ישיבת הממשלה, וביקשה לשמוע מפי הצעותי על סידור הממשלה, – ואני סירבתי למסור להם ההצעות אם-כי ההצעות נמסרו לפני כך לוועדה הפוליטית של מפא"י. צר לי להצהיר שחבר-הכנסת ורהפטיג לא סיפר האמת לכנסת. אולם אין בזה כל חטא. אין אדם מחויב לספר כל מה שהוא יודע. אבל מר ורהפטיג סיפר לכנס לא-אמת – וזה ודאי שאסור לעשות. אם שמו אינו מחייב אותו1 – הרי זיקתו לסיעתו מחייבת אותו. האם שכח הלאו בעשרת הדברות: “לא תענה ברעך עד שקר”? הודעתי לחזית הדתית שבאה אצלי – וחבר-הכנסת ורהפטיג היה באותו מעמד – ואני מודיע עכשיו שוב לכנסת, שלא הודעתי על הצעותי לשום ועדה מדינית ולשום סיעה, ולא המפלגה שלי ולא מפלגת הפרוגרסיבים ולא החזית הדתית – לא ידעו על הצעותי עד שמסרתי אותן לממשלה ביום ה' שעבר.

ביקשתי תשובת הסיעות. אין ענין לכנסת לדעת כל השתלשלות הענינים לפני ישיבת הממשלה ולאחריה, ואני עומד רק על העיקר: רציתי לדעת אם מקבלים הסידור של שלושה-עשר. גם אני מבין קשיים של מפלגות, ולא נעלמו ממני הקשיים של החזית הדתית, אולם לא היה לי כל יסוד להניח עד יום א' לא יוחלט הדבר. הוצעו לי הצעות אחרות שלא יכולתי לקבל, כי לא היו מוצדקות ולא היו שייכות לענין. תכנן לא דרוש לכנסת, ואין בדעתי לגרום צער לאחרים. אולם הוצעו לי הצעות שלא הייתי בשום תנאי רשאי לקבלן, – והודעתי על כך לחברים. ואם הסיעות, כדבריו של אחד החברים, הן חפשיות להחליט בדבר הממשלה, ואין הרוב מחייב בענין זה, הרי גם ראש-הממשלה הוא סיעה של איש אחד, וסיעה זו החליטה בשלילה מוחלטת על מספר הצעות שהוגשו לה.

הגשתי ביום א' את התפטרותי לנשיא. התפטרות זו היתה מחוּיבת המציאות אליבא דכל הדעות, כי היתה הסכמה מלאה על הצורך בשינוּיים. היה יסוד להניח שהנשיא יטיל עלי שוב להרכיב ממשלה, והיתה לי הצעה מוכנה, ידועה לכל הסיעות, על שלושה-עשר; רציתי לצרף – אם אפשר – גם שתי המפלגות שבממשלה הזמנית, לא במקום הקואליציה הקיימת אלא נוסף עליה. ממפלגה אחת – מפ"ם, קיבלתי התשובה מפי חבר-הכנסת בר-יהודה. המפלגה השניה – הציונים הכלליים, אמרו שדרוש להם עוד יום להתיעצות, אבל בינתיים הודיעה לי החזית הדתית שאין היא יכולה לתת תשובה אלא כעבור שבוע או שבועיים. הממשלה הקודמת בינתיים התפטרה. ראש-הממשלה ידע שהוא יכול לבוא רק עם הצעת שלושה-עשר. כי בענין זה, עד כמה שהדבר תלוי בו – הוא המחליט, והחלטתו לגבי עצמו היא סופית.

*

אינני שׂשׂ למשבר. יודע אני אולי חומר הענינים כחבר-הכנסת חזן, אם-כי איני סבור שלרגל המשבר יבולע למלחמה בשוק השחור או לפעולה באמריקה. משבר ממשלתי אינו מזעזע יציבות המדינה, והמדינה אינה נשארת אף לרגע בלי ממשלה, ועד שהכנסת לא תאשר ראש-ממשלה אחר – האחריות של ראש-הממשלה מוטלת עלי, ואעמוד במידת יכלתי ובמיטב יכלתי באחריות זו.

גם כשיש משבר – חייבת הממשלה להמשיך בתפקידה עד אשר תאושר ממשלה חדשה. זהו החוק. אולם לא טוב למדינה שממשלה אשר התפטרה תמשיך בפעולתה, ולכן רציתי להביא לכנסת הצעת השלושה-עשר.

אולם הצעה זו דרשה הסכמת כל הסיעות, ובלי הסכמת החזית הדתית ההצעה בטלה, ולא נראה לי מוצא אחר אלא בחירות חדשות, אם-כי מבחינה פורמַלית גרידא יש מוצא אחר. הנשיא הטיל עלי הרכבת ממשלה. הדבר לא עלה בידי. עלי להחזיר המנדט לנשיא (ואם הצעתי תידחה, אעשה זאת), הנשיא יטיל התפקיד על אחר, ומישהו אחר ירכיב ממשלה יציבה. אולם ידעתי שאין באולם הזה אף איש אחד שיוכל להקים ממשלת רוב בלי חברי. ואם יש כזה – אדרבא, יקום ויודיע זאת, ואני מבטיח לו להפסיק מיד דברי ולגשת בלי כל דיחוי לנשיא ולהגיד לו: אדוני הנשיא, תזמין בבקשה חבר-כנסת פלוני – שמוכן להקים ממשלה יציבה. כל אחד מכם יודע כמוני שאין איש כזה בכנסת, ואם הצעתי-אני על שלושה-עשר אינה ממשית – אין מוצא אחר אלא בחירות, ומיד. אך גם לתקופת הבחירות דרושה ממשלה. ויש רק שתי אפשרויות: במקרה שלא תאושר שום ממשלה אחרת – נשארת בהכרח ממשלת השנים-עשר, זו שהתפטרה. אבל זה יהיה מצב משונה. לכל ממשלה אפשר להביע אי-אמון ועליה להתפטר. מכל ממשלה אפשר לחבר להתפטר, אבל אם נשארת ממשלת השני-עשר, אי-אפשר להביע לה אי-אמון ואי-אפשר להתפטר ממנה.

אמנם, אני אעשה חובתי לפי חוקי המדינה, גם אם הדבר לא יהיה נעים לי, וגם אדאג לכך שכל האזרחים ישמרו על החוק. אבל בינתיים כל אחד מחברי הממשלה יהיה כבול. אני מתרעם, איפוא, על שלושה מחבריה – על שר-הפנים, על שר-הבטחון ועל שר-הסעד שהם מכריחים אותי להיות בממשלה אשר התפטרה. ואני רשאי לפנות אליהם לתת לי להקים ממשלת-מעבר, או הם יעשו זאת, וממשלת-מעבר זו תשמש עד הבחירות.

אולם כהונתה-מתוך-אונס של הממשלה שהתפטרה תוכל להימשך מי יודע כמה, כי גם אחרי הבחירות יתכן שלא יוכלו להקים ממשלת-רוב אחרת, ואין זה חברי, ואולי גם אין זה הוגן שתתקיים בינתיים ממשלה אשר לה כל הסמכות וכל התוקף של הממשלה, אבל חבריה לא יהיו חייבים באחריות קולקטיבית, וכמה מחבריה יהיו גם בממשלה וגם באופוזיציה. נכנסתי לממשלה זו על יסוד אחריות קולקטיבית, ואלה שאינם רוצים לשאת באחריות הקולקטיבית הזאת – או שעליהם לאפשר לי יסוּד ממשלת-מעבר, או שעליהם בעצמם להקים ממשלת-מעבר. במצב זה אני כבול לפי החוק.

הצעתי ממשלת-מעבר בת שבעה חברים. או תצביעו בעדה – או תציעו ממשלה משלכם, אבל אל תכריחו אותי להיות בממשלה שנתפרקה ואין עליה אחריות קולקטיבית אפילו לחדשים מספר. איני יודע מה יקרה בשני חדשים אלה. יש לפעמים ענינים חמוּרים המוכרעים ביום אחד. ואין אני רוצה להיות אף יום אחד בממשלה שאין עליה אחריות קולקטיבית, ממשלה שכל חבר שבה הוא גם בממשלה – וגם נגדה, בכל רגע שירצה.

משום כך הצעתי מוצא – ממשלת-מעבר. ובידכם הדבר לקבלה או לדחותה. לא אראה בכך שוום פחיתות-הכבוד אם הרוב בכנסת – מפ"ם, “חרות”, הציונים הכללים, והחזית הדתית – יצביע נגדה. אני יודע שאני מציע ממשלת-מיעוט, ואם הרוב ידחה אותה – הרי מידת ההגינות מחייבת את הרוב להציע ממשלה אַלטרנאטיבית. מובן, הרוב יכול להסתלק מאלטרנאטיבה זו, ואז על-פי החוק אהיה חייב להמשיך בתפקידי כל כמה שזה יהיה הכרחי. אעשה כמובן חובתי.

אין איש צריך לספר לי שהכנסת היא המכרעת, הכנסת תחליט מה שתחליט, והחלטתה תחייב כל אחד מאתנו, אבל ראיתי חובה לעצמי לומר דברי.

*

עכשיו תרשו לי להעיר כמה הערות לדברי חברי הקואליציה, וגם לכמה מדברי האופוזיציה.

חבר-הכנסת ורהפטיג קבל שחייל דתי בצבא מוכרח לחדול מהיות דתי. אני מצטער צער רב על אמירה זו שאין בה אמת. אין עוד צבא בעולם שיהודי יוכל להישאר בתוכו יהודי דתי כבצבא-הגנה לישראל. וזה מטבע הדברים, ולא שבח מיוחד כלפי צבאנו. ידעתי שיש צעירים שמתפקרים. אין זו אשמת הצבא. נולדתי בעיירה שתושביה היו כולם אדוקים, וכל הדור הצעיר נתפקר – ולא בגלל שירותם בצבא ולא מתוך כפיה. רוח היא באנוש. וזה קורה גם בארץ. הצבא עושה כל אשר ביכלתו לספק התביעות של חייל דתי, ולא רק של חייל דתי, אלא של כל אוהבי מסורת. ואין זה הוגן להגיד שבצבא-הגנה לישראל מוכרח חייל דתי לחדול מהיות יהודי דתי. גם בחורים דתיים שבאים מתל-אביב עלולים להתפּקר. אני מכיר את מר ורהפטיג שאינו אוהב להגיד דברים שאינם אמת – ומשום כך אני מצטער צער יתר על דבריו אלה.

*

כן הוא שאל אם אפשרית שותפות כנה בין היהדות החרדה ובין היהדות החפשית. זוהי שאלה גדולה הנוגעת לא רק לקואליציה. זוהי אחת הבעיות הגדולות של העם היהודי בדורנו. האם יכולים אנו להיות עם אחד – אם-כי יש בתוכנו אדוקים וחפשים-בדעות? המוכרחה לפרוץ בתוכנו מלחמת הדת, מלחמה לדת ומלחמה בדת? ההגיע הזמן להכריע בוויכוח התרבותי-הרוחני הגדול הנוקב עד התהום? אין זו שאלה הכרוכה במשבר – שאלה זו עומדת לפני כולנו, ויש לברר אותה עד כמה שאפשר ביושר, בגיולוי-לב ומתוך כבוד הדדי. אתן תשובתי אני: השותפות היא לא רק אפשרית אלא הכרחית, לדעתי, ואיני גורס כל שותפות אם איננה כנה. האם הגיעה שעת ההכרעה? לדעתי – לא! אני פונה בזה לכל הספסלים: למען השם – אל ננסה להביא שאלה רוחנית גדולה זו לידי הכרעה בימינו אלה. אני ייודע שחוסר הכרעה מכביד על כל אחד מאתנו. ודאי לא קל לחבריו של חזן לשבת בקואליציה עם המזרחי והרביזיוניסטים בהנהלת הסוכנות – ויש להם ודאי נימוק מספיק לישיבתם זו. לי אינו דרוש ההכשר של חזן. גם אילו סירבו חבריו של חזן לשבת עם המזרחי ואגודת ישראל בממשלה הזמנית – הייתי מתיר לעצמי את הדבר כשם שהתרתי לעצמי לשבת אתם בממשלה הנבחרת. שותפות זו, לדעתי, היא צורך היסטורי של האומה. מי שאומר קיבוץ גלויות, מי שדוגל בציונות, ואינו גורס שותפות – נושא לשווא גם שם הציונות וגם עושה פלסתר את קיבוץ הגלויות. אי-אפשר להוציא מהעם היהודי גם את האדוקים וגם את הלא-אדוקים. ושותפות לא תיתכן ברגע זה על יסוד הכרעה. נכנס תחילה פזורי ישראל במולדת. וקיבוץ הגלויות מחייב שותפות – שותפות כל אלה שקיבוץ גלויות קודם אצלם לכל.

אני רואה לפני בספסלים של החזית הדתית פועלים, חברי קיבוץ, עובדי-אדמה. אם לא תיתכן שותפות אמת, שותפות כנה אתם – הרי כל מה שאמרה תנועתנו, תנועת הפועלים, אין בה ממש. הן גם חזן דורש חזית-פועלים כללית. הכרחית שותפות – אם כי היא קשה. ואני מוּכן לעמוד בפני משפט העם ומשפט פועלי ישראל על החטא שחטאתי זה חמש-עשרה שנה בקואליציה עם היהדות הדתית. ואני מוכן להתמיד בחטא זה.

אולם אני חייב להגיד לחברי הדתיים, ביחוד לאלה שקרובים לי באופן מיוחד, לאנשי הקיבוצים וההתישבות העובדת מהפועל המזרחי ומפועלי אגודת ישראל: כל נסיון לכפות עלינו דברים שאין אנו רוצים בהם, יכשיל את התנועה הציונית ואת מדינת-ישראל. ואני מוסיף: יגרום נזק עצום לדת ויוריד קרן המסורת הדתית בקרב העם.

חבר הכנסת שאג, שכל הופעתו בכנסת מעוררת כבוד, אינו יכול לעשות לעצמו הענין כל-כך קל, ולהגיד כי מכיוון שהוא אינו רשאי לאכול טריפה, ולאחרים מותר לאוכל כשר – לכן צריכה המדינה לאסור טריפה בכוח החוק הממלכתי. כל אדם במדינה מותר לו לאכול מה שהוא רוצה ואיך הוא רוצה. ודאי מוּתר לכל אחד לאכול כשר, ומשום כך הנהגנו בצבא מאכל כשר, אבל ברגע שתנסו לכפות בכוח המדינה מישהו לאכול רק כשר – תעוררו שאלת המצפון ותכניסו כפיה בעניני דת. והציבור ימרוד בכם. לא תהיה תפארת הדת על דרך זו. איני חושש שתהרסו המדינה, מאמין אני בכוחה הפנימי של מדינת-ישראל. היא תעמוד במבחנים קשים ותוכל. אבל תגרמו נזק חמור לדת ותקוממו נגד אנשי הדת חלקים גדולים בציבור. בקווי-היסוד של תכנית הממשלה התחייבתם יחד אתנו “למנוֹע כפיה בעניני דת”. ובאין הכרעה ובאין כפיה – יש הכרח בפשרה.

*

ואני מתוודה על עוד חטא אחד: חטא הפשרה. חבר הכנס בר-יהודה היה זמן לא-מעט יחד אתי במפלגה אחת, והוא יודע שאני רודף פשרות. אני חושד בבר-יהודה שגם הוא עשה פשרות במפלגה שלו; אחרת קשה לי להבין כיצד הוא מתקיים שם. אולם בעשיית פשרה יש להבחין בין טפל ובין עיקר. לא הייתי לוקח על עצמי להגדיר בשעה זו מהו טפל ומהו עיקר, ויש דבר שהיום הוא טפל – מחר הוא עיקר, וגם להיפך, אבל כל פשרה שמקדמת את העיקר יש בה ברכה. קואליציה מחייבת פשרות, ואפילו חיים במפלגה אחת מחייבים פשרה.

ישנם שני דברים המאפשרים והמחייבים שותפות כנה בין היהדות החפשית ובין היהדות החרדה. הדבר הראשון נאמר על-ידי תנא דבי אליהו. “פעם אחת – הוא מספר – הייתי עובר ממקום למקום. מצאני אדם אחד ואמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם, ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל אין אני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני, דרכם של בני-אדם אומרים: התורה קדמה, אבל אני אומר: ישראל קדמו”.

כולנו מחבבים את התורה, מורשת ישראל, וגאים בה, אבל התורה ניתנה לישראל, ולא ישראל – לתורה; בלי ישראל אין תורה, בלי ישראל אין מדינה, ואהבת ישראל קודמת לכל. הדאגה לקיום ישראל היא עיקר–העיקרים, בלעדיה אין כלום. זהו יסוד ראשון לשותפות.

הדבר השני – הוא באמת אהבת התורה. אני מתכוון בשורה הראשונה לספר-הספרים. מה שאדמת המולדת היא בשביל חיינו המשקיים והגופניים – ספר-הספרים הוא בשביל חיינו הרוחניים והמוסריים. ביסוד חינוכנו עלינו להניח שני דברים: המדע כאמצעי הראשי להכרת הטבע, לשליטה בטבע ולעשיה משקית-טכנית, והתנ"ך כמורה-דרך הראשי בחינוכנו היהודי והאנושי, בעיצוב רצוננו המוסרי והחברתי, ביחסנו לאדם ולאנושות. כל מה שאני הוגה יותר בספר-הספרים אני יותר ויותר משתאה למאור הכל-אנושי והעברי המיוחד הזורח ומבהיק בכל שורותיו. זוהי המורשה הגדולה של רוח ישראל בתקופה המכרעת והקובעת בתולדותיו, מימי משה ועד עזרא, שלא מיצינו עדיין כל עָשרה ותפארתה ועצמתה, ושאולי רק הדורות שיגדלו ויתחנכו בישראל העצמאית ידעו לחשוף כל מכמניה וצפונותיה ויצליחו לשקע אותם ברוח האומה המתחדשת.

*

דורנו אנו חייב להשתעבד כולו, ללא שיוּר, לדבר אחד: לקיבוץ גלויות, וכל המצפים בלב שלם לכינוס פזורי ישראל ורואים בו עיקר העיקרים בשעה זו, חייבים לשכוח כל הניגודים וההבדלים שביניהם ולעשות אגודה אחת למען הכשר המדינה והעם לבצע משימה מרכזית ועליונה זו. שותפות זו דורשת כיבוש היצר מכל צד. לא קל הדבר – אבל ראוי קיבוץ הגלויות שנתרכז רק בו, ובו בלבד. כל ההכרעות האחרות יחכו לעת עתה – עד בוא היום.

*

והערות אחדות לדברי חברי הכנסת בר-יהודה וחזן. הם שמחים לאיד הקואליציה. זהו אולי אנושי, הם ציפו לכשלון הקואליציה – וציפייתם באה. אך נדמה לי שהם מערבבים כשלון הקואליציה בכשלון הממשלה. הממשלה לא נכשלה בדרכה, ואין לה כל יסוד להתחרט על מעשיה, להיפך. ואם בר-יהודה מתרעם על שדיברתי על העבר ולא על העתיד – הרי אינו מבין שדרכנו בעבר הוא הדרך לעתיד. בר-יהודה משתשע בהנחה שציבור הבוחרים לא הכיר אותנו – הכירו אותנו לא רק הבוחרים שלנו, אלא כל תושבי המדינה וכל העם היהודי.

בר-יהודה וחזן דיברו על דרך פועלית שהיתה מאפשרת חזית פועלית כללית. באמרם דרך פועלית כוונתם – לדרך מפ“מית, וזהו דבר אחר לגמרי. אנו הצענו להם דרך פועלית, דרך פועלי ארץ-ישראל. פועלי ארץ-ישראל אינם יתומים, ואינם הפקר, שכל הרוצה בא ומדבר בשמם. פועלי ארץ-ישראל הם מאורגנים, בעלי הכרה, וקובעים דרכם בעצמם – בבחירות דמוקרטיות וחפשיות בהסתדרותם הכללית. אמרנו לפעולי ארץ-ישראל שלא ילכו בדרך מפ”מית, כי היא פסולה מבחינה ציונית ומבחינה סוציאליסטית, ויותר משני שלישים של פועלי ארץ-ישראל נשמעו לנו, ודחו הדרך המפ"מית – ואין דרך זו יכולה להיות פרוגרמה של חזית פועלים משותפת. אם אתם רוצים בכנות ובתום לב חזית פועלים – תנו לפועלי ארץ-ישראל להחליט על הדרך. דרך מפלגת פועלי ארץ-ישראל אושרה על-ידי רוב מכריע של פועלי ארץ-ישראל, והיא הדרך הפועלית. אם אתם רוצים בחזית פועלים – עליכם להסכים לכך שפועלי ארץ-ישראל, ולא קנוניה של מפלגות, יקבעו הדרך, ובכל מקרה של חילוקי דעות יכריע הרוב. אם אינכם מקבלי זאת – אתם רק נושאים לשווא שם הפועלים.

*

בר-יהודה טען ש“המשטר” של ממשלה זו היה לרעת כושר הצבא. חבר הכנסת בר-יהודה ודאי לא יתרעם עלי אם אגלה הסוד שאין הוא ה“ספץ” לעניני צבא במפלגתו, והוא שואב ידיעותיו מ“המומחים” שבקרב חבריו, וצר לי להגיד לו שמומחים אלה או שמסרו לו ידיעות בידעם שהן כוזבות, או שבאמת אין להם כל מושג מה שנעשה בצבא. איני רוצה לעורר רושם מוטעה. אני רחוק ממחשבה שצבאנו הגיע לגמר שכלולו. הוא עדיין רחוק מזה, אולם אין לממשלה כל יסוד להתבייש בהישגיו של צבאנו עד כה.

*

נשאלתי על-ידי מר בגין מדוע לא נהגתי מנהג צרפת – לקבל תחילה אישור הרוב לפני נסותי להרכיב ממשלה. זוהי שאלה תמוהה. אם ללכת אחרי דוּגמה של מדינות זרות – מדוע לא לבחור משטר פרלמנטרי יותר מתוקן מזה שבצרפת, כגון המשטר האנגלי? חוק המעבר שלנו אינו בנוי על דוּגמת צרפת. מר בגין טען שראש-הממשלה היה צריך לנהוג לא לפי האות הכתובה אלא לפי השכל הישר. איני מסכים לחלק הראשון של דבריו, אך אני תמים-דֵעים עם החלק השני. אולם השכל הישר שלי אינו שכלו של מר בגין.

מר בגין חוזר כמה פעמים על אשמה כבדה ונוראה: שאנו משתמשים בחוקים נאציים ובחוקים גרועים מחוקים נאציים. דברים אלה שופכים קצת אור על מקור תנועתו של מר בגין. ביקשתי כמה פעמים ממר בגין לא לחדש הוויכוחים על העבר. אנו מוכנים לשכוח כמה דברים מרים – אם לא מכריחים אותנו לחדש זכרם. אבל כשמר בגין מאשים ממשלת ישראל בהפעלת חוקים נאציים – אל יתרעם אם אומר מה שאני עומד להגיד לו.

מר בגין הואיל הפעם להודות שסג’רה אינה שם גנאי. גם זו לטובה. אבל, הוסיף, אין סג’רה – מֶיכּה. איני יודע במה גדולתה של מיכּה בעיני מר בגין. לי יותר קרובה סג’רה. אולם ההבחנה אינה בין סג’רה ובין מיכּה; ההבדל בינינו הוא בין סג’רה ובין – “קינג דוד”.

אמרתי כבר פעם בכנסת ש\המעשה העושה את סג’רה לשום דבר – זהו יסוד “השומר”, וכבוד המעשה הזה אינו לי, אלא לאחד מחברי הנקרא בשם ישראל שוחט. אבל סג’רה היא לא רק “השומר”. דרך סג’רה פירושה: עבודה עברית, אדמה עברית, חקלאות עברית, הגנה עברית, נשק עברי, כוח עברי וגם – אימוץ יחסי ידידות עם שכנינו הערבים. ויש תהום בין דרך זו ובין “קינג דוד” – ולא אתה, מר בגין, תפסול אותנו בנאציזם, לא אתה, אדוני!

*

מר בגין אמר שאנו, כלומר כל הישוב, חי מתרומותיהם של יהודי הגולה. אין זה אמת: הישוב הזה חי מעבודתו. יש בישוב אנשים המתפרנסים מתרומות-חוץ, מתרומות הנאספות על-ידי סיסמות-רמיה, ובאורח פלא הדולרים הנאספים על-ידי נושאי הסיסמות אינם מגיעים אפילו לאוצר המדינה. אבל הישוב בכללו חי מעבודתו, ומי שמלעיז על הישוב הזה כאילו הוא חי מתרומות זרות – מוכיח שאין הוא חלק של הישוב הפרודוקטיבי.

אולם נכון הדבר שהעליה וקליטתה זקוקות לכספים מן החוץ. כשבאים לארץ קטנה זו מאות אלפי עולים, שיש לפרנסם, נוצרות בעיות חמוּרות של שיכון, הלבשה, הזנה, חמרי-גלם, תעסוקה. בארץ זו אין עצים וברזל לרבבות הבתים החדשים הדרושים, אין מזון. יעבור זמן לא מעט עד שהעולים יוציאו לחם מן האדמה בעבודתם – אבל הם צריכים לאכול מיד. עובר זמן עד שבונים הבתים, אבל יש לשכּן את העולים מיד עם בואם. יעבור זמן עד שהם יהיו נושאים את עצמם מבחינה כלכלית – ולעת-עתה יש להביא מחוץ-לארץ כלים ומכשירים וחמרי-גלם למען העסיק העולים בעבודה. זוהי הבעיה הכלכלית והכספית הגדולה – וכאן דרושה עזרה מן החוץ.

מר בגין אומר, שנגע השוק השחור לא ירָפא על-ידי המשטרה. יש בדברים אלה חלק של האמת. ואמת זו ידועה לנו. אבל בראשית הפעולה אמרנו שאם הציבור יתן יד למלחמה זו – נצליח. והציבור נתן ידו, והפעולה נגד השוק השחור מצליחה, אם-כי יש עתונים שתומכים בפועל בשוק השחור ובמפקיעי שערים. המלחמה בשוק השחור היתה אחת הפעולות המוצלחות ביותר של המשטרה – אם כי ברור שהנגע הזה לא ירפא כל-כך מהר: יש סיבות כלכליות שלא יעָקרו בבת-אחת, ויש ליקויים חברתיים-מוסריים. אך נשתנו פני המסחר: יש סחורה בחנויות, מוכרים במחיר חוקי, מוכרים בנקודות, נתגלו מחסני-סתר ועוד יתגלו. יש הרגשה כללית שיש דין ויש דיין. עוד מרובים הפושעים, עוד השחיתות נמשכת בסתר, אבל הפקעת-המחירים הגלויה והצינית פסקה. ובהזדמנות זו אני רוצה להביע לציבור הרחב – לקוֹנים ולמוכרים – ולכוחות החוק, הערכתי העמוקה על הפעולה המבריאה והמטהרת. זוהי התחלה טובה – ואני בטוח שסוף סוף הנגע יֵעָקר.

*

עוד טענה אחת היתה למר בגין: הבטחנו שלא נוריד את רמת-החיים ולא עמדנו בדיבורנו, כי הצנע היא הורדת רמת-החיים. תמהני על מר בגין. האם אין הוא מבין שבכנסת אינו יכול לנהוג מנהג אסיפה פומבית? באסיפה פומבית הוא יכול לספר מעשׂיות – כי אין איש שיענה לו. כלום אינו יודע שבכנסת לא ידבר רק במונולוגים? מהי האמת שבהבטחתנו? בקווי-היסוד לתכנית הממשלה אשר הגשנו לכנסת בשמונה במארס 1949, ואשר אושרו על-ידי הכנסת כעבור ימים אחדים, התחייבנו על “הנהגת משטר צנע לתקופת-המעבר על-ידי קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים והטלת ענשים חמורים על ספסרות, וכן על הפקעת-שערים ומסחר בשוק השחור”. זה מה שהבטחנו.

*

מר ספיר דיבר נגד “שיטה מונופוליסטית”. גם זוהי לשון סגי-נהור, שמר ספיר למד מאחרים. כשהוא מדבר נגד “שיטה מונופוליסטית” כוונתו נגד משקי פועלים. עלי לומר למר ספיר שהוא חייב להשלים עם העוּבדה שבארץ הזאת לא יהיה מונופולין להון הפרטי, לא בחקלאות, לא בתעשיה, לא בימאות ולא במסחר. המשק בארץ נבנה גם על בסיס ההון הפרטי וגם על בסיס העבודה השיתופית. כך היה הדבר בראשית היבנות הישוב, ואין כוח בארץ שישיב הגלגל אחורנית. על-יד המשק הפרטי התפתח ויתפתח המשק הפועלי; זהו צורך הארץ, זהו הכרח הגשמת הציונות, זהו חזון עתידנו. אבל אין שמץ של אמת בטענה שהממשלה הזאת חסמה הדרך בפני היזמה הפרטית. האמת היא הפוכה: היא עודדה, משכה והפעילה היזמה הפרטית, אבל לא במקום היזמה השיתופית ובניגוד לה; אין כל ניגוד בין שני טיפוסי-משק אלה. ושניהם מביאים ברכה לארץ ולעליה. ממשלה זו משכה ארצה מאות מיליונים של הון-חוץ ועזרה להקים מפעלים פרטיים שמעסיקים מאות ואלפים עובדים. לא נעשה הדבר במידה רצויה לנו. גם משקי הפועלים לא הורחבו כפי שהיינו רוצים.

*

ולסיום דברי, שתי מלים. אחת לחברים הדתיים, ואחת – לציונים הכלליים. אם תבינו שהשבת ניתנה לישראל, ולא ישראל לשבת – נוכל לחיות ולפעול יחד. ואם תדעו שההון נוצר בשביל האדם, ולא האדם בשביל ההון, נוכל לעבוד בשותפות. אני מאמינים שהכוח שבנה את פתח-תקוה, ראש-פינה, דגניה, תל-אביב, עין-חרוד, אילת – היה האדם היהודי. הכוח ששחרר הארץ – היה הלוחם היהודי. מובן, לבניית פתח-תקוה ותל-אביב היו דרושים אמצעים, כלים ומכונות. למלחמה היו דרושים תותחים ואווירונים ורובים. אבל לא המכונות ולא כלי-הנשק – אלא האדם שהפעיל אותם הוא עשה המלאכה, והיסוד של חיינו, משקנו, חברתנו, מדינתנו, תרבותנו – הוא האדם, ולא ההון המשמש אותו. המדינה היא האדם שבתוכה, קיבוץ האנשים. זהו יסוד-היסודות. ואם דבר אלמנטרי זה יובן – ואיני מניח שהרוב הגדול בעם לא יבין זאת – תובטח שותפות גדולה ונאמנה של כל הכוחות הבונים והיוצרים במדינה.

צר לי שההצעה על ממשלה בת שלושה-עשר איש, אשר הכינותי – לא נתקבלה על-ידי חלק מחברי. ממשלת השנים-עשר התפטרה; באין ממשלה יציבה – יש הכרח בבחירות מוקדמות, בלי כל דיחוי. ולשם כך אני מציע ממשלת-מעבר של מיעוט. אם תדחו הצעה זו – עליכם להציע הצעה אחרת.



  1. ורהפטיג – אמיתי, בגרמנית. המע'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!