רקע
ישראל זמורה
הבקורת המסכנה

א

טעות גוררת טעות: – משגורסים, על סמך ראיה שטחית, שעיקרה של הבקורת הוא ל“שמש " את הנושא ואת הקורא – ממילא מגיעים לידי מחשבת שוא, שאת “חטאי” הספרות יש לדרוש מידי הבקורת. הנחת־טעות זאת היא המקור לאותו מצב מגּוחך, שנוצר אצלינו; מזה כמה שנים קם והיה סוג “ספרותי” מיוחד של מקוננים על “הבקורת שאיננה” או על בקורת ש”אינה ממלאה את חובתה“, – אינה “מדריכה”, אינה “מאלפת” ואינה “מפרשת”, – בקצור: אינה “משמשת” את הסופר ואת הקורא (לפי השגותיהם של המקוננים הנ"ל). והדבר האופיני, המרבה כאן את המגוחך, הוא, שכל המקוננים האלה אינם רואים חובה לעצמם להחליף את קינותיהם על בקורת שאיננה בכתיבת דברי־בקורת ממש, במלאכת ה”הדרכה" וה“פירוש” – (ולוא גם לפי השגותיהם). אין איש מהם מטיל על עצמו את הטורח הנעים הזה לנתח, להעריך, לחיוב או לשלילה את יצירתו של אחד הסופרים, שאת העדר ההתענינות בו הם רואים כעובדה לפגם, מתריעים עליו בכאב־לב רב כזה, ורואים אותו כתוצאה מ“העדר בקורת”.


ב

ולמהותו של הענין: – אין הבקורת נפלית, לא לטובה ולא לרעה, משאר סוגי הספרות; היא לירית, והיא אפית, היא אידילית והיא דרמתית, וכמקורותיה כן גם מטרותיה – אין אלה מטרות של “שמוש” אחר מן המטרות של שאר סוגי הספרות. קודם כל באה הבקורת לשמש את יוצרה ואת טעמו; אין היא “עושה נפשות” לנושא שלה אם הוא מופרך ומובדל ממנה, מעצמה; ודאי, יש “אוביקטיביות” בבקורת, אבל היא מותנית, – כמוה כאוביקטיביות המספר ביחס לגבור ספורו, – לא למעלה ולא למטה מזה. וכשהיא יוצאה מגדר זה – הרי היא יוצאת מגדר של אמנות.

פרידריך גונדולף לא “שמש” את גתה או את גיאורגה בספריו עליהם, אלא קודם־כל “שמש” את עצמו, את כח שפוטו ואת דרך הבנתו את העולם ואת עולם האמנות: הקוראים את גתה ואת גיאורגה מתוך שקראו את גונדולף – מוסיפים לקרא את גונדולף; כמו שהקורא את טולסטוי, דוסטויבסקי, ניטשה או קירקיגור מתוך שקרא את לב שסטוב – מוסיף לקרא את לב שסטוב, מתעמק ועומד על־ידי כך על שטת חשיבתו. ועל־כן: כל האומר שאין גתה אחד, אלא כמה וכמה גתה (של גונדלוף, של זימל, של סוארס ועוד) גורס גרסה של אמת.

ה“אוביקטיביות” תתכן רק בתורת הזיה ודמיון, בשעה שאין אדם משתמש בה למעשה; היא כאופק, שאתה שואף אליו, אבל משהגעת אליו – הרי אתה תופש את מקומו, והוא שוב רחוק ממך ודמיוני כקודם לכן. בבקורת הטובה, בקורת שהיא יצירה, יש רק מן הנהיה לאוביקטיביות, אולם כוחה וטעמה הם בסוביקטיביות בעלת־משקל.

וקל מאד ללגלג על סמך זה ולאמור: “משמע, שגתה וגיאורגה, המשוררים, כאלו משמשים את גונדולף המבקר, ולא להפך?” היפגע לגלוג זה בבקורת? לא. הבקורת ראויה לשמה, כסוג אחד מסוגי האמנות, רק בשעה שבאמת קשה להבחין, מי כאן המשמש ומי הוא שמשמשין אותו.


ג

אין מבקר אלא בעל “אידיי־פיקס” אחת, שעל־פיה הוא דן את הספר ואת הסופר; המבקר אינו, בשום פנים, “שומר חומת הספרות”, והגוזרים כך טועים ומטעים מאד בדברם על “תפקידו” של המבקר; אין למבקר בכלל תפקיד שנקבע לו על ידי זולתו; המבקר כובש לעצמו ומרחיב גבולות לעצמו, ועל־כן יש מבקרים, הממעטים מאד בדברי־הערכה לספרים או לסופרים בעמם ובלשונם, וכותבים בעיקר על יוצרים ויצירות של “זרים”, בודאי לא לשם “שמירת” חומת הספרות; מבקר כזה הוא, לדוגמא, א. ד. קורציוס הגרמני, או אורטגה אי־גסט הספרדי, א. קורציוס הגרמני נתפס לאידיה של אירופיות ככשרון־ספרותי מיוחד, וכשרון זה הוא מוצא דוקא בסופרי צרפת בעיקר; אירופיות זאת – היא לאומיותו; רעיונו הרוחני־הספרותי של גסט הספרדי דומה לרעיונו של קורציוס, אכל מזגו אחר, הוא שואף אל ההויה הטרגית, ועל־כן נזקק יותר לדוסטויבסקי או לאחיו ברוח ונסמך על דילטיי הגרמני, זה מחיב החיים הגדול והמעמיק. האם משום כן אין להביאו בחשבון כמבקר יוצר בתרבות עמו?


ד

מאמין אני, שכל קהל הטוענים הרבים על הבקורת שלנו, וביחוד על העדרה, באים לידי טענותיהם מתוך כונות טובות, אבל לא פחות מזה גם מתוך ערבוב תחומים ומושגים; הכונה היא תרבותית אבל בעיקר לאומית: להרבות קוראי עברית ומוקירי ספרים עבריים, שנתמעטו, באמת, במדה מדאיגה במחננו. ודאי, שאלה זאת ראויה לדיון, לנתוח סבותיה וחפוש דרכים לתקונה; אבל אין לערבב את הפרשיות ולעשות שאלה זאת שם נרדף לעיקרי הבקורת, לכשרונם של המבקרים או העדרם של מבקרים בספרותנו בכלל.

ודאי הדבר, שיש השפעת־גומלין בין הבקורת ובין הספרות בכללה, אבל השפעה זו אינה פדגוגית, לשם למוד דרכי הכתיבה לכותב או “שנוי” טעמו. אם יבוא מישהו לחקור את השאלה הזאת לעומקה, ימצא, בלי ספק, כי מעולם לא היטיב שום סופר את כשרונו על־פי הוראותיו של המבקר, ויהא זה אפילו גדול וחשוב מאד. השפעה כזאת יכולה להיות רק מעוקפת, כהשפעת גל אויר אחד על משנהו, שמתוך כך מתהוה “מזג־אויר” אחד, – הוא האקלים.

אכן, שאלת הבקורת כאמצעי להפצת הספר, היא שאלה חשובה מאד, אבל לשם כך יש להפרידה לכתחלה מן הבקורת, שאינה מתכונת לכך מלכתחלה (אם כי, אולי, מתכונת לכך בדיעבד). הפצת הספרים ורבוי קוראים לספרים תנאי חשוב הוא בעיקר בשביל הסופר החי, אבל גם בשביל הספרות אפילו במובנה המופשט. כל יצירה זקוקה לתנועה של יצירה, כי היא לא תקום כתופעה חד־פעמית, פנומנלית; הספר צריך לספרות, לרבוי ספרים, גם לספרים מעוטי־ערך, הוכחה אחת מרבות לכך היא העובדה של ספרויות העמים הקטנים: ההקף הכמותי הקטן מונע אצלם את ההקף האיכותי הגדול (היוצאים מן הכלל מעטים הם ואין לסמוך עליהם) ממילא – כל דורש טובתה של הספרות באיכותה, ולו גם יהיה צנוע ואיסטניס ביותר, מצווה על הדאגה להפצת הספר בכל הדרכים.


ה

בקורת על המבקר מותרת, כמובן, למי שרצונו בכך, ואף־על־פי־כן יש לשרש מלבם של אלה את הטעות הנלבבת בפתיותה, שהמבקר הוא מעין פקיד ממונה על פי כתב התמנות שמפורשים בו סעיפי התחיבויות. שהעבירה עליהם נענשת בקתון של קטרוגים וקינות. המבקר אינו שליח צבור, אלא שליח עצמו, השקפת עולמו וראיתו האמנותית, אם טובה היא ואם רעה. אין המבקר נדון לעולם על שהעריך כך ולא אחרת, – אפשר לדון רק על יכלתו הספרותית, להוכיח באיזו מדה הצליח או לא הצליח לבטא ולבנות את השקפותיו ודעותיו. אין הוא בר־עונשין על שחיב או זכה יצירה פלונית, אלא על עצם כשרונו לחיב או לשלול. לא אהבתו ולא שנאתו מקלקלת את השורה, אלא אדישותו. מבקר־יוצר הוא באמת זה שאוחז באחד משני הקצוות האלה, – או אוהב או שונא, – (שלא כרצנזנטן, שחובתו להתמצע בין הקצוות, כי כונתו אחרת ותכליתו אחרת). אכן, יש מבקרים מובהקים באירופה, אנשי המעלה העליונה בשנאה ובאהבה ליצירות ידועות, המשמשים (דוקא) גם כרצנזנטים טובים, בני אדישות יפה, להרבות (ועל ידי כך – גם להגדיל) תורה בקרית ספר וספרות.

את העדר־הבקורת אין לפקוד על מי שהוא בטענות של “שמלה לך, – שַמש תהיה לנו”. ודאי מותנה העדר זה בתנאים קטלניים העלולים להמית את הבקורת העברית המתהוה, והמכבדה וכואב את כאבה נוח לו שתדחה מציאותה לימים אחרים, כשתוכל להתהלך בקומה זקופה, כנושאת ערך בפני עצמה, ומתוך הודאה באבטונומיה שלה ויחס של יראת־האמנות שלימה אליה מצד הקורא. בקורת שאינה מציתת לפקודות ולרצונות מחוץ לתחומה, ולו גם היו אלה מצוות שהזמן גרמן.

אל תעירו ואל תעוררו את הבקורת המסכנה משתיקתה הגורלית, שיומה הטוב סופו לבוא, אם לא תדחוהו שוב


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!