א

אכן, “מנוי וגמור” עם כוּלנו כמעט, כי עיקרה של בקורת הוא – לצין את מעלות היצירה הנדונה וחסרונותיה, כדי ללמד את הקורא טעם באמנות ולהורותו להבחין בין טוב לרע, וכדי להדריך את הסופר, שידע ל…הגביר את סגולותיו החיוביות ולעזוב את תכונותיו השליליות; ואין איש מאתנו שם אל לבו – מה קשות המסקנות, שמוסכמה זאת גוררת אחריה, ביחוד לפגעו של המבקר; כי קודם־לכל – למה זה יגרע וחלקו של המבקר על־ידי ההנחה, שקוראיו הם דוקא אלה הזקוקים להוראה, בשעה שכל סופר אחר, רשאי להתפאר שהנהנים מדבריו הם המעודנים בטעם והמהדרים באמנות? לאחר־כך – מדוע זה מחטיאים את המבקר בחטא שלו התעלות על יוצרים, מתוך הנחה שהם צריכים “ציון” מידו, או בזקיפת מחשבה אוילית על חשבונו, שיש בכוחו להחזיר “תועים” לדרך הישרה (הידועה לו דוקא!) של יצירה – שאין בה דופי? ומה פלא, איפוא, ששדה הבקורת משובשת, משתבשת והולכת, ועגמת־הנפש ממנה גם היא מתרבה? עשינו, מחמת סלוף תפיסה, את השטח הזה – חלקלק, וכל הנוגע בו גולש ומוֹעד; אין מתענינים בהשקפת־עולמו של המבקר, אין מעריכים את הכשרון, או חוסר־הכשרון, שלו, אין נהנים מנתוּחיו ושקוליו, ולא מאמצעיו האמנותיים, אלא עוסקים ב…סנסציה: האם הוא “משבח” את פלוני או אלמוני, אוֹ “מגנה” אותו? מכאן הדרך פתוחה להאשמה בחנופה ל“תקיף”, כמובן, או במשוא־פנים לידיד; ולהפך – ב“עשית־חשבון” עם יריב, או בחוסר אומץ־רוח ל“גלות” כשרונות צעירים, וכו' וכו‘; ולמה נעלים את האמת ולא נגלנה, כי הגיעו דברים עד כדי כך, שיש סופרים התובעים בפה מן המבקר שיכתוב “בקורת” על ספרם החדש, וממילא מובן, כי אם אין ההערכה המבוקשת נאה בעיניהם – אינם נרתעים מלהשיב מלחמה שערה והם עונים ושואלים בפירוש: “מי שמך?” אבל אני יודע עוד עובדה אחת, יקרת־המציאות, כשם שיקר־המציאות הוא, לצערנו, היוצר האנין והענו, והיא – יש פונה למבקר ומבקשו לא לכתוב על יצירתו מחשש מוצדק שיראו בכך אקט של ידידות וכדו’; והלא דוקא עובדה זאת מוכיחה כי תהום שחורה פעורה לרגלי הבקורת; האם לא כן? והן הענין פשוט בתכלית הפשטות: המבקר אינו מלמד ואינו מורה יותר משעושה זאת המשורר או המספר; אלא שכמוהם כמוהו נדחף הוא לחלק עם קוראיו את הרגשתו, או את דעתו, ביחס לנושא; ההבדל הוא רק בזה, שנושאו יש לו כתובת מפורשת, אבל מה בכך? הרי גם הציר־הפורטרטיסטי נושאו ידוע ומפורסם, והוא משוה לו צורה, תולה בו אופן – לפי תפיסתו, לפי דעתו עליו, כלומר – הוא מעריך אותו, מבקרו; ועל־כן נכון מאד יהיה, בלי שמץ של פרדוכסליות בדבר, לומר – שהמבקר הוא פורטרטיסטן של היצירה, לפי טעמו, בכוח הצבעים המלוליים המקובלים עליו, הנראים לו; וכזה כן זה אינו מתכון “לתקן” או “לשנות”, “לשבח” או “לגנות”; מסקנה זו היא מסקנת הצופה, או הקורא בלבד; והאם אפשר לבוא וללהוג בלהג: – המשורר “מחניף” בשירו ל“ארז בלבנון” ו“עושה חשבון” עם ה“אזוב־בקיר”? מדוע זה לא ידע ויזכור תמיד כל קורא בקורת, כי היצירה אחת היא רק ליוצרה, אבל היא עצמה מתחלקת ליצירות רבות כשמבקרים דנים בה; האם לא זו גדולתו של גתה, נגיד, שיש גתה אחד של פ. גונדולף, שני – של ג. זימל, שלישי – של אנדרה סוּארז, וכו' וכו‘? יש ח. נ. ביאליק אחד של י. פיכמן, שני – של פ. לחובר, שלישי – של ד. פרישמן, וכו’ וכו'; הרי שאם מניחים, כי הבקורת “אוביקטיבית”, מדויקת, לקח באמנות – כי אז רק אחד מן המבקרים הנ"ל אמתי וצודק, והשאר – טועים, מטעים; והן דבר זה אין אדם מעיז להגיד, כלומר הוא מבין שאוילית היא הנחה כזאת, נמצא – עיקרה של בקורת היא שוב – סוביקטיביות, כלומר – חשוב הוא המבקר עצמו; ואם כן מה טעם הוא לבוא אליו בטענות? או שהוא אדם מקורי, אמן־נתוחים, בעל השקפת־עולם מיוחדת, שלפיה הוא מעריך, שוקל וקובע מקום ליצירה זו או אחרת, והוא מענין גם כשאין מסכימים לו; או – ההיפך מזה, וגם אז אין לבוא בטענות למבקר בלתי־מקובל, אלא לעזבו לאלה שמעונינים בו, ולחדול ממנו; יותר מזה – לא יתכן!

ב

ודאי, – לכל מבקר יש רצון אנושי מובן, שדברי ההערכה שלו על יצירה מן היצירות תגיע למחברה ותהיה נקראת גם על־ידו; בשום אופן לא כדי לקנות לב ־ במקרה של חיוב, ולא כדי להתגרות, או מתוך הנחה שהלז ייטיב־דרכו, – במקרה של שלילה! הרצון הזה הוא בעיקר מתוך דחיפה להרבות אחריות עצמו לנאמר על־ידו; כי אם כך ואם אחרת – אין כמחבר עצמו היודע, או מרגיש, עד מה כון המעריך לאמת, לנשמה, לגוף יחודו; שיש אפשרות להכשל בכך – הוא הוא היסוד המחשל, המחיב בחינה עצמית, חשד עצמי, ומנעים את ההאבקות לנקיות־דעת, להרחקת הטפל, להעמקת השרשים; בדקתי דברי־בקורת בלשונות לועזיות וגם בעברית ומצאתי: – כל פעם שעל המבקר היתה “אימתו” הבטוחה של בעל היצירה הנדונה, יצאה ההערכה בעלת משקל יותר, אפילו אמתית יותר, מאשר אם היה בטחון שהמבוקר לא יקרא ולא ידע את הנאמר ונכתב עליו; ואף־על־פי־כן – אין לעשות דבר זה יסוד־מוסד, אלא בחינת נקודת־חן בלבד, משהו המאציל חיות על הנתוחים ומונעם מעודף של הפשטה (אם תרצו אפשר לומר, כי גם המבקר יצירות מן העבר – זקוק למדת־מה של השערה, שיוצרן, ממנוחתו העולמית, “שומע” להערכתו, והוא עלול לחיך או להתעוות מדינו של זה); אבל הסופר, הקורא את מאמר ההערכה על יצירתו, – מה הוא, או מה “צריך” שיהיה יחסו אליו? הדעת נותנת שאין להתפעל משבחו של מי שאינו בעל־מדרגה, לא כל שכן שאין להביא בחשבון את גנויו; אבל אותה דעה, אם צלולה ועמוקה היא, נותנת, כי גם שבחו של בעל שעור־הקומה, וגם גנויו, – אינם בחינת משפט־צדק או עוות־הדין; אין לבקורת כוח כזה, אין לה זכות כזאת! המבקר יכול ללמוד מן הבקורת על עצמו לא יותר ממה שהוא עלול ללמוד משיר או מספור או ממאמר בקורת, שלא הוא נושאם; מוסברת רק נחת־רוח הנגרמת על־ידי זה שהוא, או יצירתו, – עוררו לחיים יצירה אחרת, ואחת היא אם זה מצא אותו “כולו זכאי” או “כולו חיב”; האם יש להסיק מהנ"ל, שאנו מבקשים מן הסופר התפשטות הגשמיות, התנערות מטבעיות אנושית? לא לכך כונתנו, חס ושלום; אדרבא, – אנו מזהירים מפני ההפרזה בכוחה הגוזר של הבקורת, ודורשים יחס של טבעיות ופשטות אליה; מה הרוגזה, אדוני המשורר, אם דעתי אינה נוחה משירך? גם אם סבור אתה שאני בעל טעם, אלא שכאן, במקרה שלך, טעיתי, – אין כוח בטעותי להזיק לכשרונך, אפילו לא לפגום בפרסומך, אם הוא דוקא חשוב עליך; בדיוק כך אל תפריז בערך החיוב שלי, כי גם אז יתכן שאהיה טועה; הנה מה ששמעתי פעם מפיו של משורר גדול ואציל־רוח: “נהניתי מאד ממסה זו, ורק העובדה שאני נושאה הפריעה במקצת להנאתי”; וכן כתב המשורר הרוסי א. פושקין: “מתוך שתיקה קבלתי עלי לתקן במהדורות הבאות את החסרונות, שהוקיעום באופן זה או אחר”, ועוד הוא הוסיף: “איני רוצה, או שאין לי זכות להתאונן, ובהכנעת נאמנה אני מקבל את התשבחות”; יש, כמובן, גם דרך אחרת, מקורית מאד, מיוחדת במינה, אם כי אין ספק, שיש בה משהו מחולניות; הלא היא דרכו של ר. מ רילקה, שהודיע בפרוש (והוא נאמן על הודעתו), שלא קרא ולא יקרא אף שורה אחת מכל מה שנכתב עליו – מחשש שישפיעו עליו, אם לטובה ואם לרעה, לשנות מטבעו; אולם הוא הרחיק לכת גם מזה, – כי פעם אחת נפגש עם המשוררת הצרפתית הנסיכה דה־נואַי, שעשתה עליו רושם עז, והם קבעו זמן ומקום לפגישה שניה, ולמחרת היום כתב לה רילקה מכתב והודיע, שלא יבוא לראותה עוד, כי על־כן אישיות חזקה מדי היא, והוא חושש שיש בכוחה להשפיע עליו ולשנות מאפיו; אכן, קשה מאד לקבוע מה כאן: – חולשת־דעת או זחיחות־דעת? שמא¹ מזוגות הן זו בזו והן דוקא מהוות את האישיות הפרטית והאישיות היוצרת, המכונה ר. מ. רילקה?

ג

יתכן, כי ימצאו חכמים שיוכיחו ויאמרו: – אתה מגין על הבקורת, הרי שיש אצלך הרגשה של אשמה; והיא – לא כן; אין זו הגנה, אלא פשוט העמדה על טעות; ואין זו רק טעותנו בלבד, – גם בעולם הגדול היא ידועה, וגם שם מבקשים להרחיקה; הנה קראתי בימים אלה דברים מאת פרופסור פ. א. פוטל, מרצה לספרות באוניברסיטה יֵל, אשר באמריקה, והריני לתרגם כאן כמה מדעותיו, בפרוש כדי להוכיח שאין דעותי “מקוריות” ומיוחדות לי: “המדע צובר נסיון, הבקורת אינה עושה כך”; “אין כל יסוד להחליט ולומר, כי הטעם משתפר והולך, או שהזמן מיטיב את היחס ומרבה את כשרון הבקורת”; “שני מבקרים מכובדים, החיים בזמן אחד, אחד מהם מחיב יצירה פלונית, השני – שולל אותה”; “מימי דריידן ועד היום שבחו והללו את שקספיר, אבל אם תבחנו את הבקורת השקספירית באופן כרונולוגי – חוששני שתמצאו, כי בזמנים שונים שבחוהו על מעלות שונות, ופעמים רבות שבחו של האחד הוא הפוך משבחו של השני”; והמסקנה? – הבקורת היא לעולם יחסית, בשום אופן לא מוחלטת; אפשר לומר שפלוני מענין או לא מענין באופן נתוחיו ובהוכחות דעותיו על יצירות ספרותיות, שהוא דן בהן, שאלמוני יש לו השׁקפת עולם, או אין לו השקפה כזאת ושקוליו מקריים, ארעיים, ללא כל חוט מאחד; בשום אופן אין להטיל על מבקר, יהיה מי שיהיה, “אחריות” לכלל הספרות, להתפתחותה או לעכוב התפתחותה; ועל־כן: – דברי בקורת קורא, או צריך לקרוא, האיש המוצא ענין בהם כשלעצמם, ולא משום שהם מורי־דרך; הבקורת מורה, מחנכת ומשפיעה לא יותר ולא פחות משעושה זאת הספור או השיר, – גם לטובה וגם לרעה, כמובן; גם הסופר המבוקר אינו מושפע מן הבקורת יותר משהוא מושפע משיר או מספור זולתו; שהמבקר “נאחז” בו, קורא בשמו ובשם יצירתו – אין בזה אלא גלוי מופלא, אולי גם מוּפרך במדת־מה, מגלוי רוחו של האדם; אם תרצו – גורל הוא, גם רציני וגם משהוּ נלעג, אבל בכל אופן יש לשאתו, בלי לכערו ולשמצו, כי גם לאחר שעושים כך נושאים אותו, אבל נוסף לו – גם את משא הכעור והשמצה.

ד

א. א. קובנר השפיע טובה על הספרות העברית, אבל לא בזה ששלל בחריפות את שיריו של גרפומן אחד בימיו, ששמו דוד משה מצקון; הלא גם היום לא חדלו מבינינו מצקונים כאלה, ואין כל ספק בידינו – שאף לאחר מאה שנים שוב יקומו מצקונים; דור דור ומצקוניו! השפעתו היא בזה, שהיה עצמו אישיות מענינת, וגם בכך – שהיתה לו השקפת עולם; משום זה יתכן לשוב ולהוציא לאור את מאמריו גם היום, אם כי מלחמתו, מבוקריו, סגנונו וכו' פג טעמם; חשובה דרך המחשבה שלו, מענינת מגמתו; ר. בריינין חנך ולמד יותר מד. פרישמן, אבל השפיע לאין־ערוך פחות ממנו; יען כי לבריינין היו מצבי־רוח, הברקות של הרהורים, כונות דידקטיות, קנאת־סופרים נאה, אבל קריטריום משלו – לא היה לו מימיו; ואלו ד. פרישמן השפיע לא משום שצין איזהו הדרך ל“כתיבה תמה”, לא משום שהוכיח מה טוב ומה רע, אלא משום שהיה בעל טעם קבוע; יוסף קלוזנר “העריך” הרבה, באר ופרש שירים ומשוררים, אבל לא השפיע כלום על היצירה ודרכיה; שום סופר ושום משורר לא שנה ממהותו וממהלך כשרונו בזכות בקרתו של י. קלוזנר; הוא השפיע רק אהבה לספרות העברית, כי תכונה זאת היתה אצלו מובהקת ותקיפה; אידיי־פיקס בקרתית לא היתה לו אף פעם אחת – משום־כן שכחו שהיה או שהנו מבקר; קובנר רצה ספרות מפוכחת, ברורה, כי הוא היה רציונליסטן, – רעיונו זה נשאר בתוכנו, גם אם אין עושים ויוצרים כשאיפתו; פרישמן בקש ספרות יפה, מעודנת, פקחה, – כי הוא היה אסתטיקן; נתוחיו, לעגו, התעללותו, התפעלותו – הכל מן הבחינה שלו, זכורים לנו ומשפיעים; בקרתו היתה עצמה שיר, לפעמים ספור, כמעט רומן מושך; ואלו קלוזנר קבע לכל משורר כנוי אחר – “יוני”, “כרכי” וכדו' אבל לו לעצמו, לבקרתו לא נמצא כל כנוי, כי אין יסוד לכך; ומה אם דרש טובה? ומה בזה שעודד, וחזק, והלהיב? ושוב: קובנר עזב את ספרותנו, המיר דתו, נמכר בנזיד עדשים, מנדלי מוכר־ספרים – מי לנו גדול ממנו? – נלחם באופן הבקורת שלו וראה אותה כ“קטסטרופה”, ועל אף כל אלה – לא נשכחהו, תמיד נזכירו; כחו משפיע, ולא פעלו, שהיה מועט, וגם זה התנדף היום מממשותו; הרי בקצור וכסכום אפשר לקבוע ולומר: אם לבקורת לבך ודעתך, אל תבקש אותה, בקש את המבקר!