רקע
ישראל זמורה
אפיגונים עברים לבקורת מרכסיסטית

א

ודאי יש סבות אוביקטיביות לצדוק העובדה, שהספרות העברית העמידה עד כה מבקרים שרובם־ככולם נקטו דרך של הערכה אסתטית, בעיקר, או לכל היותר – פילוסופית־אסתטית; א. א. קובנר הוא, נדמה לנו, היחידי שהיה בעל הכרה בקרתית שונה, והתכון לבחון את היצירה הספרותית העברית גם מבחינה חברתית, לפי דוגמתו של המבקר הרוסי דוברולובוב, אלא שנסיונו נכשל מעצמו, וגם הוכשל, בתוקף התנגדותם של קטנים וגדולים שבתוכנו, וביניהם – גם של מנדלי מו"ס; שמא הסבה העיקרית לכך – אינסטינקטיבית היא, כי אי אפשר היה למדוד את ספרותנו, באותם הימים, בקנה־מדה אוטיליטרי, ואפילו מבחינה מוסרית ורוחנית, משום שכל עצמה של ספרות זו היתה מוּפרכת מבחינה של “תועלת”, וכל קיומה ואפשרות המשכה והתפתחותה היו, או סברו שהיו, בקו של “מותרות” יפים בלבד; אולם מאז ועד היום, – אשרינו שקפצו על ספרותנו ימים אחרים לגמרי, והנה היא נתונה בתנאים ובמסבות העושים אותה כמעט ללחם־חוק, ועכשו טבעי הדבר, וגם רצוי הוא, שלא תהיה עוד בעלת “פריבילגיות”, שלא יהיו מוסיפים ומתיחסים אליה לפנים משורת־הדין; אדרבא, הבה ונרבה תביעות ממנה, בואו ונבוא עליה בכל מיני קני־מדה שבעולם, ונכריח אותה לתת לכל אחד ואחד מאתנו את מבוקשו; ואם כן, הלא ברור כי רק מי שאפקו צר – גם עינו צרה בבקורת שונה מן הבקורת האסתטית, המושלת אצלנו בכפה, רחמנא לצלן; וכי לא נכון ונבון יותר, שיהיו עינינו תרות ומצפות ליום, שבו יקומו ויעלו בתוכנו גם מבקרים, הנוקטים דרכי־הערכה אחרות, שהן חדשות רק אצלנו, אבל שכיחות ומפורסמות בכל לשון וספרות מפותחות? לכו נא והמלכו באחת מן האנציקלופדיות הספרותיות הטובות וידעתם – אם אינכם יודעים עוד – בכמה מיני־מינים שונים מבורכת הבקורת בעולם: אם דוגמטית־מתפיסית, פרשנית, אימפרסיוניסטית, משכילה, אסתטית, פילוסופית, היסטורית, ולבסוף – גם מרכסיסטית, שעליה דוקא רצונו ליחד בזה כמה דברים – אם אין אצלנו מבקרים, אפילו מבין בעלי ההשקפה הסוציאליסטית, הרואים ועושים מלאכתם לפי כללי המרכסיזם, הרי מסתבר, כי לא מחמת בוּרות בהויות של ספרות, לא מחוסר ידיעה שיש בקורת כזאת בכלל, ולא כל שכן שלא מתוך זלזול בהשגיה, או מבטול שמבטלים סתם את האוחזים בה, אלא פשוט בתכלית הפשטות: משום שאפינו עדין קרוץ אחרת, ועל כן דעתנו הבקרתית עוד בנויה כשם שהיא בנויה.


ב

וכי מי משכיל ובעל טעם ולא יגלה ענין במציאותו של מבקר מרכסיסטי, נגיד, משעור קומתו של פול לפרג הצרפתי, ולא ילמד ויסגל לעצמו ממנו מה שנתן וראוי לסגול וללמוד? ואכן, פיקנטי, במובן הטוב של מושג זה, הוא שבר־סמכא כמו לפרג קובע בפרוש ואומר, שהבקורת המרכסיסטית, או ההיסטורית, “אינה רואה את תפקידה – לשבח סופרים או לגנותם”, אלא “מתאמצת להבין הכל”, מתוך ידיעה, כמובן, ש“כל סופר הוא בא כוח מעמדו והאידיאולוג שלו”; כך היתה ההלכה אצלו, אולם במעשה הבקורת שלו הגיע לידי שלילת הרבה קלסיקנים צרפתים; ומאלפת מאד העובדה, כי ברוסיה הסוביטית דוקא, שבה רואים את לפרג כמורה וכאחד מאבות הבקורת המרכסיסטית, – מתחו עליו בקורת חריפה בשל המעשה הנ“ל, והודיעו שאינם רוצים בשום אופן בשלילת הקלסיקנים, אדרבא1, קונים ומקנים אותם – עפ”י “מצוה” מיוחדת בתורתם המכונה בשם “הירושה הספרותית”, האומרת שיש לשמור על הישגי העבר ולא להפקירם לידי יריביהם; ואעפי“כ הכל מודים, גם בעלי האסתטיקה בתוכם, כי כמה מספריו של לפרג, ראויים לקריאה, לעיון, ולתרגום, וביחוד ספרו “הלשון הצרפתית לפני המהפכה ולאחריה”; והנה פרנץ מרינג הגרמני, שהוא מן מבקרים המשמשים דוּגמא ומופת לבני אסכולה מחשבתית זאת, – שאינו מהסס ומקבל (אמנם, על תנאי) את תורת היופי של עמנואל קנט, האומרת, כידוע, כי יפה הוא הדבר, “המוצא בלי כל ספק חן בעיני הכל רק על ידי צורתו, בלי הרעיון של הפקת תועלת, המעורר הרגשה של תענוג על־ידי הרמוניה בלתי־צפויה בין הדמיון והשכל, בדרך של משחק חפשי בין שני כוחות אלה”; ומובן מאליו, כי הרוסים ה”פוסקים" היום בשאלות מרכסיזם, מטיחים בפניו של מרינג על אפיקורסות זו, אעפ“י שהם חוזרים ומהללים את כשרונו ואת מחשבתו ומתגאים בנתוחיו הספרותיים־הסוציולוגיים; כן הם נוזפים בו על שאמר וכתב, כי “התעמולה לאסתטיקה של האגרוף בעל היבלות” – “חרפה” היא, ומובן שאין הם מקבלים גם את דעתו, שהמשורר צריך, אמנם, לבחור במפלגתו, במובן ההיסטורי הגדול של מושג זה, אלא שבכל־זאת הוא עומד “גבוה מעל גבוה”, אפילו “מעל לפסגה שעליה עומד חבר־הצופים של המפלגה”; ומאידך גיסא – מתנגדים לו הרוסים בענין צמצום היריעה, ועל כי מצא, כדוגמת לסל, חפץ וחשיבות רק בקלסיקנים ה…גרמנים; ואלו הם, הרוסים, תובעים זכות קדימה בחשיבות “ליצירות של בורגנות אקטיבית יותר, של אנגליה וצרפת במאות הי’ז והי’ח”; לא כל שכן שהם מוצאים אצלו שגיאה גסה בזה שלא העריך כראוי עת עיקרו של ל. טולסטוֹי, ולא ראה בו מה שהטיב כל כך לראות ו. לנין: “טולסטוי שקף את השנאה הכאובה, את השאיפה לטוב יותר שגמלה כבר ובשלה, את הרצון להנצל מן העבר” וכו'; את העון הזה של “זלזול” ביצירות טולסטוי פוקדים גם על אבי הבקורת המרכסיסטית ברוסיה, – על פלכנוב, שראה את יצירותיו של הגאון הרוסי כיצירות של “בארין” (מעין מה שקוראים אצלנו בשם “בועז”); אגב, גם דרכו הבקרתית של פלכנוב אינה “חלקה”, כי הנה בנה לעצמו הלכה, שעל פיה אפשר לנתח יצירה ספרותית ולהעריכה בשני אופנים נבדלים, ולא משולבים זה בזה: האחד – לפי המגמה החברתית שבה, אם מדעת ואם שלא מדעת, והשני – לפי ערכה האמנותי; האם לא משום כן אנו מוצאים באחד ממכתביו לסוציאליסט אכסלרוד בענין טולסטוי: “בתורת אמן, חובה עלינו לכבד את טולסטוי”, כי יש “הכשר” לכך: “זכור, איך התיחס מרכס אל גתה, למרות שזה היה מלחך־פנכה פוליטי”; ואולם קו מחשבה זה לא מנע ממנו לכתוב מסה נגד “האם” של מקסים גורקי, ולנזוף בו ולומר כי התפקיד של מטיף ותועמלן אינו יפה לאמן; ומובן, שגם על חטא זה לא סלחו לו תלמידיו, שימינם מקרבת את הכלל שבתורתו, ושמאלם – דוחה כך־וכך פרטים שבה; ודאי הוא נתחבט הרבה בין נגודים, ובכ”ז היתה אצלו דרך מקורית שלו והיא, לפי הגדרת עצמו, “לתרגם את הרעיון מלשון האמנות ללשון הסוציולוגיה, כדי למצוא את הדבר, שאפשר לכנותו בשם האקויולנט הסוציולוגי של תופעה ספרותית מסוימת”; ועל כן יש בין ספריו הרבים אחדים, שהם בעלי משקל וחשיבות, לא רק בשביל הספרות הרוסית ובעיקר הספרים “גורל הבקורת הרוסית” ו“מכתבים בלי כתובת”; והאם נוסיף ונמנה כאן מבקרים מרכסיסטים אחרים, כגון א. לונצ’רסקי, ל. טרוצקי ואחרים, כדי להצביע על עושר הניואנסים, כלומר – הנגודים בתוך תחומם המשותף? – והלא אין אנו מתכונים בזה אלא לצין את העובדה, ששום בר־שכל לא יתכחש לה, שיש ויש בקורת ספרותית מרכסיסטית, אלא שאין זו ראויה לשמה כי אם בשעה שהיא מטופלת רעיונות, נשאת ונעשית בכוח של כשרון מנתח, של תפיסת עולם היסטורית וחברתית, ואין היא בקורת, ואין היא מרכסיזם, אם יש בה רק פרזה ריקה, אם היא כתובה בסגנון של “חוזר מפלגתי”; מבקר מרכסיסטי רוסי אחד, בשם ד. טלניקוב, פונה במסה שלו שיצאה לאור במוסקבה, בשנת 1929, אל הסופרים השונים ה“משתדלים” לכתוב בכונה תחלה ספרים “מהפכניים”: – האומנם סבורים אתם, כי כל בולי־העץ הללו, שאתם מספרים עליהם, שהענקתם להם מדות תרומיות בנליות, – עשו את המהפכה שלנו?" ואם להם מותר לדחות נושא “כשר” משום שטעמו האמנותי אינו כשר, מדוע “אסור” לנו לגלות ולומר: מבקרים מרכסיסטים טרם קמו בתוכנו, ואם יקומו ויעשו מלאכתם בכשרון ובהקף המתאים לסוג יצירה זה, – גם המתנגד למחשבה המרכסיסטית בכללה, אם אדם ישר הוא, ומוקיר ספרותו, – ישמח להרחבת־הגבולין ולהשגים רעיוניים חדשים; לעת עתה, לפני שנולדו מורי־ההוראה בשטח זה, קמו כבר מתרברבים ומלהגים־אפיגונים בלבד של בקורת מרכסיסטית בעברית.


ג

“היושבת בגנים” לח. הזז, זה הספר המצוין במעלות ממעלות שונות, מבחינת הכתיבה האמנותית כמו גם מבחינת התוכן, או התכנים אשר בו – זכה להיות מטרה נוחה להתקפה של כמה אפיגונים מן המין הנ“ל; אמרתי “נוחה” – משום שע”י הטפלות לגדול ומפורסם לתהלה נקל להוכיח, כי יש בהם “העזה” בקרתית ואין הם חלילה, מן ה“הולכים בתלם”; אין אנו סבורים, כמובן, סברה אוילית, שאין לבקר יצירה של סופר כח. הזז, ואין לגלות מגרעותיה, מבחינה זו או אחרת; כן אין אנו מתכונים לומר, שאם גילו, אפילו באופן מוטעה, צדדים שליליים ביצירתו של סופר חשוב חובה לקפוץ ו“להגן” עליו; אין יוצר בעל גדלות, הבאה מתוך הכרה עצמית, נזוק מבקורת שלילית, ובודאי שלא מדברי־הבאי, אם הם באים או לא באים לנגד עיניו; וגם צבור הקוראים בכללו הגדול – אינו בשום אופן מחוסר אורינטציה בקרתית, ואין כל סכנה שצבור משכיל ומחונך בספרים יבהל ממין דחליל מקורי כזה ששמו “שטריימל”, או בדומה או בדומה־לדומה לו; אלא מהו הענין? דוקא משום שכל הבקורת ממין זה נשמעת על דפיו של עתון אחד הרי שיש כאן כעין ראיה אידיאולוגית, והיא מכוונת באופן מיוחד לבעלי אותה הדעה; הסכנה היא שצבור מגובש אחד של קוראי־ספר ותיקים ובעלי־טעם, – יראו בקורת זו כמשקפת את הקו המחשבתי שלהם, ויהיה זה כחלק אחד משאר חלקי הבנין של עולמם; על צבור קוראים זה יש להגן, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילנו, בשביל ספרותנו; ועל כן יש לומר ולהדגיש בכל לשון של הדגשה: “היושבת בגנים” לח. הזז, הוא אולי אחד הספרים המעטים בעברית, שאפשר לבחנו בחינה מקיפה ומענינת דוקא בקנה־מדה של בקורת מרכסיסטית; כי הוא מקפל ביריעותיו גם שאלות כלכליות, גם בעיות חברתיות; נוגע בענינים של אידיאולוגיה, שהוא פורטם או כוללם; האם יש ספק, דרך משל, שהפרקים המתארים את העוני הכרוני של התימנים, – יש בהם כוחות מזעזעים, שרק ב“אהל הדוד תום” לביצ’ר סטאוּ יש כדוגמתם, במובן התוכן; זרע של מרד ומהפכה טמונים בפרקים אלה, אעפ“י שאינם קוראים את הדברים בשם ובלי להטיף לכך במפורש, כמובן; אלו סדר היום מהפכן בעל טעם אנתולוגיה ספרותית מרכסיסטית – ודאי שהיה נותן מפרקים אלה בראש ספרו, וכיון שח. הזז אמן גדול ופרוזאיקן חכם הוא – הגביר את הכעס ואת השנאה לעוני זה, גם על ידי כך שהראה לנו את גבורו, הרעב לאשה שגופה חזק ובריא, וסובל על ידי זה שאשתו ושאר נשי התימנים דומות תמיד לגרוגרות־דרבי־צדוק, כאלו נחרץ ונחתם מפי “הגורל” שכך יהיה! ושאלת הביגמיה, שמצאה בספרו של ח. הזז אספקלריה עקומה – כמה מן הכוח הדרמתי נתן בה, ועד מה שאלה חברתית חשובה היא! האם לא תכנים אקטואליים וארצישראליים הם אלה? אינני נוטה, אולי גם משום שאינני מוכשר, לבקורת מרכסיסטית, אבל אין כל צל של ספק בלבי, כי “היושבת בגנים” – אוצר עשיר הוא למבקר ממין זה, אחד השולל ואחד המחיב במסקנותיו; כי יריעה נרחבה יש כאן, עלה אידיאולוגי מצויה בזה, ובסה”כ – יצירה גדולה הראויה ליחס של כבוד, לשנוס כשרון של נתוח, לאמוץ יכולת הערכה, להשואה ולאינטרפרטציה, ולא לפסקנות פוסלת, בסגנון של חוזר או תזכיר משרדי! ולשם סיום, – ארשה לי לצין עובדה, הנראית לי מענינת וחשובה מאד, הלא היא: – לאחר כל הנתוחים וההערכות שנתחה והעריכה הבקורת המרכסיסטית ברוסיה הסוביטית (והיא הלא הנותנת וקובעת, כי אצלה חיים הם אלה ולא רק הלכה) – לא נפסלה שום יצירה ספרותית של העבר, גם אם היוצרים היו ריאקצוניים, גם אם היו ממתנגדי מהפכות; כל ה“פסול” להלכה – לא נפסל למעשה, אלא הוכנס תחת כנפי המהפכנות והמרכסיזם, אם במוקדם ואם במאוחר; לא רק את פ. דוסטויבסקי איש “השדים”, אפילו את נ. לסקוב מוציאים לאור; ויותר מזה: – מלמדים אותם בבתי ספר סוביטיים; לא הנושא קבע את היחס הזה, לא צביונם האידיאולוגי הכריע את המשפט, אלא כשרונו של הסופר, כוחו האמנותי; האם יש הבדל מהותי בדבר, אם קבעו לכל אלה תואר חדש ושבצו אותם במסגרת של “ירושה ספרותית”? האם אין הנסיון הסוביטי הנ"ל ראוי שידעוהו גם הרואים את עצמם מבקרים מרכסיסטים בעברית, והאין לקח זה כדאי להשכילם ולהדריכם?




  1. “אררבא” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!