א

יש בתוכנו משורר, בא־בימים, שקנה את עולמו המכובד אם כי לאו דוקא מפורסם, בשירים מעטים מאד, שקולי־דברים ומלוטשי חויה ורעיון; איש זה מלא חכמה, בעניני רוח, ועשיר מופלג בידיעות בשטחי החומר והמעשה – עד כדי ציור תמונה בהירה מן הגורמים הכלכליים, במדינה זו או אחרת, וסגירתה במסגרת הולמת; ועוד תכונה מזהירה וכבדה לאיש – את המסב עמו לשוּלחן־שיחה אחד, הוא מכבד בשתיקה רצופה וארכה, אבל בהקשבה מפורשת, שיש בה, אמנם, מחוץ לנעימות, גם משהו המטיל מבוכה; משורר זה, המשבית את שירתו ודבורו מחמת סבות שאין, כמובן, לדעתן־כמו, אבל, בלי ספק, גם מתוך אסתניסות קיצונית, העוברת את גבול המקובל, פנה פעם אלי, בליל־מלחמה מואפל, אבל לא אטום, בדברי מוסר על שאיני מבקר לוחם־בגלוי ברע אשר בספרות, על שאיני מוקיע ברבים את “קלונם” של מחוסרי־הכשרון, הכובשים את כל במותינו ושותלים עצמם בדעת הקהל בתורת “משוררים”, מספרים" ו“מבקרים”; התגוננתי, כמובן, והסברתי לבן־שיחי הנערץ, שאין אדם יכול להועיל בדרכים המנוגדות לאפיו, וכי גם הבקורת המחיבת את הראוי לכך, והאוספת אהבה וענין סביב ערכים אמנותיים בטוחים, – יש בה מן המלחמה ברע ובקלוקל; אולם, לא אכסה הפעם, כי אף על פי כן – אין דעתי שקטה עלי בענין זה והיא נוקפת אותי מאז אותה שיחה: שמא מורך־רוח הוא, ואולי אין זו אלא דאגה ל“נוחיות” חיים בספרות, מעין הפקת הטוב והנעים בלבד, והתרחקות מאחריות וסכון? ודאי, אפשר להשתעשע בנחמה ערמומית משהו: – העובדה שאינך מבקר את כתבי פלוני או אלמוני – היא עצמה שלילה, והמבין יבין; והלא אופן זה של מחשבה לא רק שיש בו קטנוניות ויהירות, אלא שהוא נגוע במדה נכרת של סכלות, כי על כן מושך אתה חשד של שלילת יצירות שלא הוכשרת עוד לדון בהן, או שהנך מוסיף לחקרן ולסגלן לך, או מה שטבעי ומובן: – שאין החשבת יצירה והוקרתה גוררת ממילא את הכתיבה עליה, באופן מוכני, לא במוקדם ולא במאוחר; הן כל כך אנושית, ואפילו נעלה היא חולשה שמתגלית בך, שיוצר פלוני, שהנך מעריך אותו בהתמדה, ואתה שוקד על כל אות שלו ובולע כל משפט בהנאה – דוקא למענו לא מצאת שעה כשרה לבקורת! ואם כן הדבר, – אתה חוזר ושואל את עצמך: – למה תרסן את רגשי רוגזך על פלמוני העורך, הקובע בבמתו מדור אחד בשם המפורש “דברי־פיוט”, ופותחו דוקא בפואימה של עצמו, והמשתף את כל המגיש לו כרטיס־חבר מטעם אגודת הסופרים, ואין שאלת הצירוף של חוברת מחוברותיו אלא ענין של “תור” ושל מדת הקשר האישי; מדוע לא תתן בטוי להתעוררות הרגש הדוחה משלמוני, שחבר לעצמו מלון־חרוזים עשיר והוא מקדים להם, – לפי ההזדמנות הנקרית לו, – כך־וכך “התפעלות” מנוף, “אהבת־נשים”, קינה על צרות ונקמה בשונאים, וכד' וכד‘? או זה בעל ספורים, הרואה עצמו “סוציאליסט” ו“מורד” והוא מחרף ומגדף כל מי שיש לו פת־לחם, מטיל ארס בכל אורח בבית־קפה, תולה חרפת־זמה בכל אשה שאינה לבושה מכנסים קצרים, – למה אינך מצליף עליו בלעג קשה וחושף את כל חוסר־התוכן, את המלאכותיות, את מקור הרגש העשוי צמר גפן, את פרימיטיביות ה“סגנון” שלו? ואל נא יחשב לי הדבר לחטא של התרברבות אם אצביע גם על אותו עדר של “מבקרים”, “זקנים” מעטים “נערים” רבים, שאינם מבדילים בין “מאזנים” לבין ה“גלגל”, בין עלון קיקיוני מטעם איזו ועדה תרבותית של בית־חרושת לבין ירחון ספרותי, והם “משתתפים” בכל מקום במחיר פרוטה מחוקה, וגם חנם, ואלו בקשו מהם תשלום – היו משלמים, ובלבד שיפרסמו את רשימותיהם הקצרות, אלה “רצנזיות” בלע“ז, על כל מה שקראו ולא הבינו, או לא קראו ו”מנחשים“, והם בוחשים ב”אימפרסיוניזם" ו“קלסיציזם”, – מצינים כמה שבחים ומוסיפים “אבל” אחד או שנים, בחינת אור וצלו, וכו’ וכו' – איך לא תזדעזע מטמטום־חושים זה, מהלעטה זאת שבהבל ורעות־רוח שהם מלעיטים את קהל קוראינו?

ב

אך כיון שהגענו והעלינו על הניר את הרהורי ההסוס הנ“ל, ועשינו פומבי לחשאי שבלבנו, – למה לא נמשיך ונודה, שלבו של מבקר כבד עליו גם מהרהוריו המשוערים של הקורא: הן גלוי וידוע, שמספר ראובן ומשורר שמעון – ידידינו הם, שבעל־המסות א' ובעל־המחשבות ב' – מבאי ביתנו הם, והנה דוקא על ספריהם אנו כותבים בקביעות ובנוסח של הלל; ואם כי מתקבל על דעתנו, שאין קוראינו חושבים אותנו, חלילה, לנושאי־פנים ולחנפנים בעלמא, שלא נעלם מבינתם שהחברות וקשרי הידידות, בין הנ”ל ובינינו, יסודם דוקא בקרבה הרוחנית, בשותפות הטעם ובדמיון הדעות, – אף על פי כן! ואמנם, פעמים לא מעטות כבל כבלנו את התפעלותנו העמוקה ואף לא העלינו אותה על הגליון, או שהעלינוה וגנזנו בצער את הכתוב מפחד חשדיו הטבעיים של הקורא, שאין מזלזלים בו ומבקשים תחבולות לשמור על יחסו הטוב אלינו; והאם רחוק מכאן המעבר למחשבת־יאוש: – ושמא הבקורת היא בכלל גלוי של טַפילות בשדה הספרות? כי הנה אנו יושבים ו“מצפים” לפרי רוחם של משוררים, מספרים, כותבי־מסות, ותיכף “נטפלים” לפרי הזה, מוצצים את לשדו, מפרקים על מנת לצרף, מפרידים על מנת לחבר, וכו' וכו' ובשעת חולשת־דעת זו הן תתכחש גם להסברתך שלך הנכונה, כי יצירה זו או אחרת לגבי המבקר, – כמוה כעלילה שהיא נושא המספר, או כנוף וכאהבה שהם נושאים למשורר; אכן, הסברה זו אמתית רק קצתה, ואלו כולה אין המשל שבה דומה לנמשל, והענין ברור ואינו צריך אריכות; וחובה להכיר ולדעת, שגם החיוב וקשירת תארים של גדולת הכשרון וחלוקת ציונים על יכולת אמנותית אפילו הם נכונים בהחלט, – יש בהם משום סכנת נפשות, כי אתה עלול באופן כתיבתך לבלבל את חושיו של בעל הכשרון ולטרוף את טעמו, לעורר בו בטול ישותו, אם הוא אסתניס, או לגרות בו יצר מזיק – לשבחים מתמידים, להדיחו מן הצניעות והענוה, שהם אויר בריא וקרקע דשנה ליוצר; ואמנם, לכו נא וראו את פלוני המספר האמן הבלתי־מפוקפק בתוכנו – כמה הוא רודף בגסות את כל פוגשיו, ביחוד את המבקרים, שישימו לבם לכל שורה שלו ואינו פוסק מתבוע מחמאות בפה; או זה המשורר הרועש־גועש, שאינו רוצה בשירתו, הגדולה באמת, פחות ממשיח בן־דוד, – כמה הוא אורב לכל הזכרה שמזכירים את שמו, ואף פעם אין די כבוד בשבילו; ושוב מספר־אמן בלתי־שכיח, העדין מעדין, שדבריו ממש טל־שמים מואר באורו של שמש, – כמה אינו בוש לנזוף במבקר, שכתב רשימה קצרה על ספר שלו, והלא הוא ראוי להיפך מזה; – לספר שלם על עמוד אחד שלו! וכי ראיתם או שמעתם שנושאי ספורים או שירים יקומו פתאום ויקיפו כך, ויתאנו למספריהם ולמשורריהם?

ג

האם אין, מאידך גיסא, מעין גלוי של קרתנות בכל הנ"ל? וכי לאידיליה נמשיל את חיי הספרות, ואת הסופרים כולם נראה כעין חבר של בעלי “גם־זו־לטובה”? המספר יספר, המשורר ישיר, ואחריהם יבוא המבקר ויבקר, אם לחיוב ואם לשלילה – ולא תורגש כל תגובה, לא תובע כל שמחה לשבח, ולא יבוטא כל רוגז על בטול הכשרון? והאם אין גם ברצונו זה של מבקר, שדבריו יתקבלו ברגשי דרך־ארץ ושלא יבואו אליו בטענות־ומענות מעין אותה אי־סבלנות לגבי בקורת? כי לכו והוכחו באיזו נעימה של אכס־קתידרה מדבר פלוני המבקר, – ממש פרופסור מוסמך לרפואה המדבר אל חוליו, בני דלת־העם, שאינם מבינים דבר מאוצר־המונחים הלטיני שלו; קראו נא את מאמריו, סליחה, – את “מחקריו” הבקרתיים, – האין הללו כמין “רצפטים” עם מספרים ממשיים מעטים ועם הרבה אפסים, מלפנים ומאחור? ואם כן, הלא יתכן, כדאי מאד שיוטל משהו “פחד” המבוקרים על המבקרים? וכי לא עלה פעם על דעתכם, כי אלו חשבו שופטים בדין: – ומה אם זה הנתבע והנאשם, יגיע לכלל אפשרות של שפוט השופט? – ההיה פסק־דינו אחראי יותר צודק יותר? וכשם ששר האמנות בעולם דאג שלא להשאיר את הקורא יחידי עם האמן וכוחו המשפיע והעמיד ביניהם את המבקר, כן אולי דואג אותו שר לא לעזוב גם את המבקר לבדו עם קוראיו וחולשתם להיות מושפעים מאיזמלו המנתח, והוא חוזר ומעמיד את זקיפת־קומתו של המבקר ביניהם? ודאו וּודאי יש קצת מן הטוב בזה הרע, שסופרים דואגים ליצירתם וחוששים למחבלים; אולם, במה דברים אמורים? – כשאין הפרזה בכך, ואין הרגשת בולמוס בענין, אם אין היחסים הופכים חוכא־ואטלולא, כגון “ארגון” הבקורת על־ידי משורר, ומה גם כזה שאינו צריך לכך לפי מעמדו האיתן בספרות לכל הדעות, ואם אין בקשות, ואין המלצות, ואין התקפות־רוך על המבקרים; והלא כזה הוא המצב בקרית־ספר שלנו כיום; כמעט כמין בורסה הפכה מלאכת הבקורת אצלנו, הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם; האם צמצום־המקום גורם, או אולי רוח הזמן הוא, מעין גלוי נוסף של המפלגתיות, של איש־איש וסיעתו; חדל ונמחה ההוי של חלוקי דעות, של וכוחים מעמיקים, ואפילו בעולם הספרות משתלט והולך הוי של “מנהיגים” בזכות יד־חזקה ובתוקף של “כזה ראה וקדש”; ואם אלה פני העובדה, הרי אפשר, שאין תרופה לתופעה חולנית זו במחיצתנו, אלא משתמצא תרופה לכל מערכות חיינו הטרופים שבתקופתנו; והלואי ולא יראו בהרהורי האלגיים כאן אנכרוניזם, אלא פשוט מעין בדק מוסכמות אישיות על פרשת ימים ונסיונות.