רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה (כ״א בחשוון תשי״א — 1.11.1950)

בישיבה המאה ושמונים ושש של הכנסת הראשונה

הערותי יהיו מוקדשות למשבר, לבחירות לכנסת, לשינויים בממשלה ולתכניתה, ולבעיית האמון.

חבר הכנסת בן־אליעזד סיפר לשר החדש הביוגרפיה של ראש־הממשלה. הוא סיפר על דברים שאינו יודע אותם, אבל משום מה החסיר דבר חשוב שידוע לו היטב, באשר זה נוגע לאצ״ל שעליו גאוותו. מר בן־אליעזר העלים מסיפורו את האולטימטום שהגיש ראש־הממשלה באמצע ספטמבר 1948 ל״ארגון צבאי לאומי״ בירושלים, שאם במשך 24 שעות, החל משעה 12.00, לא יפרק גדודיו המיוחדים, לא ימסור כל נשקו, וכל אנשיו חייבי הגיוס לא יתיצבו לצבא־הגנה לישראל, ככל יהודי אחר בארץ — יפעל הצבא נגדם בכל האמצעים שבידיו. וגבורי אצ״ל האמיצים נכנעו מיד, פרקו הגדודים שלהם, מסרו הנשק, ואנשיהם, רובם אם לא כולם, נתגייסו, ככל היהודים, לצבא.

חבר הכנסת מר ציזלינג העיד אתמול על ״עיסתו״ — על מפ״ם, כי היא ׳״מפלגת פועלים חלוצית, מגשימה, לוחמת לקיבוץ גלויות, להגשמה ציונית, להגמוניה של פועלים ולסוציאליזם״.

יש בלי ספק כמה חלוצים וציונים וסוציאליסטים במפלגה זו; יש כמה חלוצים וציונים וסוציאליסטים שעודם במפ״ם, ויש כמה חברים במפ״ם שעודם חלוצים וציונים וסוציאליסטים — אולם אין זאת אמת שמפ״ם בכללה היא מפלגת פועלים חלוצית; היא ההיפך מזה. אין היא נלחמת לקיבוץ גלויות, אלא פרקה מעליה העול מדאגה זו, ובפעולתה בעיר היא מחבלת בקיבוץ גלויות; אין היא נלחמת להגמוניה של פועלים, אלא מחבלת באחדות הפועלים ובכוחה של תנועת הפועלים במדינה ובציונות; אין היא סוציאליסטית אלא קומוניסטית. מזמן שיצאה מפלגה זו מהממשלה הזמנית לא ראיתי מצדה כל מאמץ להגשמה ציונית וכל פעולה חלוצית. היא מסיתה פועלים לפעולות צכיסטיות נגד האינטרסים של מעמד הפועלים ושל העליה, היא משמיצה כל נסיון חלוצי שנעשה בכוח המדינה או בכוח

רוב בנינם ורוב מנינם של פועלי ארץ־ישראל, היא מנסה בכל האמצעים שבידיה לערער ההגמוניה הפועלית במדינה והיא משועבדת לקומינפורם, אם כי הקומינפורם רואה בה מפלגה רפורמיסטית.

סיסמת־הרמיה הקומוניסטית על ״חזית־פועלים־אחידה״, כשם שאינה מרמה את אנשי מפ״ם כשהיא מופנית אליהם מצד היבסקציה, כך אינה מרמה אותנו כשהיא מופנית אלינו על־ידי מפ״ם. יש בארץ הזאת חזית־פועלים אידיאלית, שקשה למצוא דוגמתה בעולם — וזוהי הסתדרות העובדים הכללית. אתם, אנשי מפ״ם, פילגתם חזית זו בבחירות לעיריות, אם כי בבחירות אלה אין כל ויכוח בין מזרח ומערב.

אתם הוזמנתם פעמיים להשתתף בממשלה יחד עם הציונים הכלליים. בפעם הראשונה — מיד לאחר הבחירות. אני עבדכם ניהלתי אתכם משא־ומתן במשך כמה ימים. ההכרעה היתה כמובן בידיכם. אלה מחבריכם במפלגה שעומדים בראש החלוצים, והחרדים לקיבוץ גלויות – דרשו הצטרפות לממשלה. חבריו של ריפטין ופראי היו נגד. בפעם השניה נמשך המשא־ומתן לא על־ידי, כי לא האמנתי עוד שאתם, כמפלגה, חרדים לקיבוץ גלויות, אם כי סייעתי בכל יכלתי לאלה שעדיין האמינו וניהלו אתכם המשא־ומתן. ושוב אותו דבר: הכוחות החלוציים הציוניים דרשו הצטרפות, אנשי הקומינפורם התנגדו. ואלה הכריעו הכף. מה אתם באים עכשיו בטענות? העיני האנשים תנקרו?

ואני מאשים שתי המפלגות שישבו בממשלה הזמנית — על שפרקו מעליהן העול הכבד, עול המדינה ועול קיבוץ גלויות, ועשו זאת אך ורק מתוך שיקולים וחשבונות מפלגתיים. מובן שיש להם הזכות הפורמלית לכך. כל מפלגה חפשית, כמובן, לקבוע לה דרכה, אך מסופקני אם בשעה זו מותר למפלגה ציונית לפרוק מעל עצמה העול הגדול והכבד המוטל על מדינת־ישראל. עתידים אתם לתת הדין בפני ההיסטוריה היהודית. איני קובל על השיקולים המפלגתיים שלכם. איני מכיר מפלגה בישראל שאין לה שיקולים ממין זה. אבל במפלגה אחראית לא שיקולים מפלגתיים בלבד יכולים להכריע. יש אינטרס עליון של המדינה, ויש הכרעת הרוב. מי שמתחמק משני אלה יתן הדין.

*

מה היה מקור המשבר?

מר פנקס אמר שהוא הרגיש כי ראש־הממשלה לא היה מאושר בהביאו לכנסת הצעת הממשלה החדשה. אדוני, לא רק שלשום. — אלא זה שלוש שנים שראש־הממשלה איננו מאושר, ואלו היו השנים הגדולות ביותר במשך כמה מאות שנים, אם לא במשך אלפי שנים, בהיסטוריה של עמנו. והדברים הגדולים שקרו בשלוש שנים אלה — המלחמה, הקמת המדינה, נצחונות צבאנו — לא היו בלתי־צפויים בשביל ראש־הממשלה. ואף־על־פי־כך לא היה מאושר ואינו מאושר — אך לא מהטעם הנראה למר פנקס.

לא היה עוד רגע שבו היה כל עמנו כה מאושר כביום 14 במאי 1948, בשעה 4 אחרי הצהרים. כל איש בישראל צהל והתרונן. — וגם בשעה גדולה זו לא היתה השמחה במעוני. לבי היה מלא חרדה, כאשר אולי לא היה לב יהודי חרד זה אלפי שנים, כי ידעתי בפני מה אנו עומדים. איני רוצה לחזור עכשיו על ההיסטוריה של שלוש השנים האחרונות. פרק גדול וחמור זה טרם נסתיים. וכל מי שרואה בעינים בהירות מה צפוי בתקופת־גורל זו לעמנו, מה גדול היעוד, מה רבה הסכנה, מה נדרש מאתו, מה עלול לקרות אם המוטל עלינו לא יעשה במועדו — לא קל לו להיות מאושר.

הפולמוס המפלגתי הנבוב והקלוקל, הקצף הסנסציוֹני והזול של העתונות הצהובה ומחוסרת האחריות, כאילו מאפילים גם על הגדולות והנצורות שבאונו, וגם על החמורות והמסוכנות הכרוכות בעקבותן. אך איני מאמין שהנאמנים והערים בעם, שהם רבים, ואפילו מהווים רוב בנין ורוב מנין של העם, נמצאים במחנה אחד בלבד. נאמנים וערים אלה, אי־אפשר, איפוא, שלא יראו, מבעד האבק הפורח של ההמולה המפלגתית והעתונאית, את עבודות־היסוד הגדולות של זמננו, על החיוב והשלילה שבהן, ואי־אפשר שלא יהיו שותפים לחרדה הגדולה.

היה משבר ממשלתי. וטבעי הדבר שהיתה שמחה לאיד — מצד המפלגות העוינות את הממשלה; משבר ממשלתי ראשון בישראל אינו דבר קל, ויש בו נזק לא־מעט, גם- פנימי וגם חיצוני, אם כי אין להגזים במידת הנזק. יש משברים ממשלתיים בכל העולם, והיו משברים גם בתולדותינו אנו. ויש דמיון רב למשבר זה ולמשברים שהיו בראשית היותנו לעם.

בתקופה הקדומה ארעו לעמנו שני מאורעות: יציאה מעבדות לחירות (יציאת מצרים) ומתן־תורה (מעמד הר סיני). כל כמה שאני קורא והוגה יותר ויותר בשני מאורעות אלה, פחות אני יודע איך היה הדבר, מתי, כיצד ובאיזה דרך יצאו ממצרים, היכן עברו במדבר, איפה זה הר סיני, והתורה שניתנה לפי עדות חכמינו מגילות־מגילות — אילו הן המגילות הקדומות ואילו המאוחדות? אולם ברור לי, שבראשית תולדותינו היו שני מאורעות שקבעו גורל עמנו ועיצבו רוחו לנצח: יציאה מעבדות לחירות ומתן התורה. שני המאורעות קשורים באישיות הגדולה ביותר בתולדות ישראל: משה רבנו; זה המנהיג, המשחרר, הלוחם, המחוקק הגדול וראש־וראשון לנביאי ישראל. משה רבנו — גילוי חד־פעמי. ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ ולא יקום. אבל גם עליו התלוננו, ומעשי אבות סימן לבנים.

והיו משברים בימי משה. אציין רק שנים מהם:

תחילה ״מַשבּר הבּשׂר״. וכה היה הדבר לפי דברי התורה:

״וְהָאֲסַפְסוּף אֲשֶׂר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַווּ תַּאֲוָה,

וַיָשֻבוּ וַיִבְכּוּ גַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹאְמרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ

בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת

הַקִשֻׂאִים וְאֵת הָאֲבַטִחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת

הַשׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין

צֵל, בִּלְתִּי אֶל הַמָן עֵינֵינוּ. - וַיֹאמֶר מֹשֶה אֶל ה׳: לָמָּה

הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָאתִּי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׁוּם

אֶת מַשָׂא כָּל הָעָם הַזֶה עָלָי? הֶאֲנֹכִי

הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, - כִּי תֹאמַר

אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹנֵק עַל

הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת

לְכֹל הָעָם הַזֶּה? כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר: תְנָה לָנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה!

(במדבר י"א)

אחרי זה בא ״מַשבּר האמון״ והמשבר פגע לא בארחי פרחי, אלא בנשיאי העדה ובאנשי שם ככתוב:

,,וַיִקַּח קֹרַח בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי, וְדָתָן

וַאֲבִירַם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶלֶת בְנֵי רְאוּבֵן. וַיָקֻמוֻ

לִפְנֵי מֹשֶה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִׁים וּמָאתָיִם

נְשִׂיֵאי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי־שֵׁם, וַיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶה

וְעַל אַהֲרֹן וַיֹאמְרוּ אֲלֵיהֶם: רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָם

קְדֹשִים, וּבתְוֹכָם ה׳; וּמַדּוּעַ תִתְנַשְּאוּ עַל קְהַל ה׳?…

וַיִשְׁלַח מֹשֶה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב;

וַיֹאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב

וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינּו גַם

הִשְׂתָּרֵר? אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלַב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ,

וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם

תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה! וַיִחַר לְמֹשֶה מְאֹד,

וַיֹאמֶר אֵל ה׳: אַל תֵּפֶן אַל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם

נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶחָד מֵהֶם״

(במדבר ט״ז).

סופו של משבר זה, אני מניח, ידוע לכם היטב.

לא קם נביא עוד כמשה, אבל דתן ואבירם מופיעים בכל דור ודור. יכולני לראות בעיני־רוחי איך דתן עושה שפמו וכיצד הוא מרכיב המשקפים כשהוא מתחיל לנאום. וגם קרח בן יצהר — זהו האברך בן־הטובים, היודע למנות שלשלת היוחסין שלו עד קהת ועד לוי, לא נעלם לגמרי, הוא יודע לחזור תמיד בחברת דתן ואבירם ולתבוע לעצמו השררה על הקהל — בזכות היוחסין שלו; מילתא זוטרתא: — קרח בן יצהר!

*

גם המשבר הראשון בימינו־אנו חמור בעיני. והוא חמוR לא בגלל הבשר שאינו מספיק, ולא בגלל האמון שנתרופף — אלא בגלל הסיבה העמוקה אשר הולידה אותו, והסיבה נעוצה בליקוי אורגני שדבק בנו, אולי מראשית היותנו לעם, והוא הלך ופשה ונתרחב בלכתנו בגולה מאות בשנים. והליקוי הוא — התפצלות והתפלגות חולנית ומנופחת.

ראש־הממשלה לא למד בבית אבותיו להיות ראש־ממשלה. אבל בכך אין כל סכנה. ראש־ממשלה כי לא יצלח, אפשר להחליפו באחר. עם לא מחליפים, ועמנו לא למד להיות עם ממלכתי. כשרונו הממלכתי היה לקוי אפילו בימי עצמאותו בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. זה רק הספיק להתאחד בימי דוד ושלמה — ומיד נתפלג. והוא הדין בימי החשמונאים: מלחמת־אחים פתחה פתח לכיבוש רומי. חיי נכר וגוֹלה ותלות מאות בשנים לא טיפחו הסגולות הממלכתיות בעם־ישראל. וכשקרה הנס והוקמה מדינת־ישראל בימינו — היה עמנו מפוצל עד כדי גיחוך. בבחירות הראשונות בתולדותינו, הופיעו עשרים ואחת רשימות יריבות, עשרים ואחת! האומנם יש 21 שיטות של ממשל, 21 שיטות של בטחון; של עליה, של התיישבות, של בנין משק, של חינוך? אולי איני צריך להזכיר החינוך, שלא אפתח פה לשטן. אם יתכנו ארבעה זרמים — מדוע לא יתכנו 21 זרמים? אבל 21 רשימות — האין בכך הפלגה מגוחכת וחולנית? האומנם צריך כל גבאי וכל פרנס להופיע-ברשימה נפרדת? האומנם יש לפצל ככה העם בראשית הקמת מדינתו?

הציבור לא קיבל זאת. תשע רשימות בוטלו ולא קיבלו אף מנדט אחד. ארבע רשימות קיבלו בקושי מנדט אחד. שתי רשימות קיבלו כל אחת 3 מנדטים. לא, סליחה, אחת מהם קיבלה 4 מנדטים, שנתפלגו מיד ונפרדו, ונשארו רק שלושה.

אנו מפוצלים באופן מַבהיל. ומשונה הדבר שאלה המדברים גבוהה-גבוהה נגד הקנוניות — חייהם מלאים קנוניות. לפני שלוש שנים לא היתה מדינה. אבל היתה קיימת מעין מדינה של 200.000 איש בעיר תל־אביב. במשך חמש־עשרה שנה התקיים השלטון ב״מדינה״ קטנה זו — לא בכוח בחירה דמוקרטית אלא בתוקף קנוניות. ואולי היה הכרח בדבר, מאחר שהציבור היה מפוצל, ולא היתה הנהלה נבחרת אחידה, ומוטב שתתקיים עירית על יסוד קנוניה מאשר לא תהיה כלל.

אבל פיצול זה עלול להיות בעוכרי המדינה. הפיצול מסלף דבר הבחירות הדמוקרטיות. מהו תפקידן של בחירות במדינה דמוקרטית? להקים ממשלה יציבה — ואופוזיציה אחראית. לשם כך יש צורך בשתי מפלגות, ותו לא. במדינות מתוקנות, ואיני יודע דמוקרטיה מתוקנת מזו שבארצות האנגלו־סאכסיות, קיימות בעיקר שתי מפלגות. ידעתי שיש מדינות היודעות רק מפלגה אחת — אני מקווה שבמדינתנו לא נגיע אף פעם לסירוס זה של דמוקרטיה, ובלי כוח צבאי זר אני בטוח שמשטר נלוז זה לא יתכן בתוכנו.

במדינה מתוקנת יש צורך במפלגות, כי בכל שאלה יש פנים לכאן ופנים לכאן, וטוב שיתבררו ויתלבנו הדברים בוויכוח גלוי וחפשי בין המפלגות, אבל אין צורך ביותר משתי מפלגות, מפלגה אחת בשלטון ומפלגה אחת באופוזיציה המבקרת דרך הממשלה, והעם יוכל תמיד להכריע בין שתי הדרכים. במשטר זה לא רק הממשלה נאלצת להיות אחראית, כי יש עין צופיה, משגיחה ומבקרת, אלא גם האופוזיציה. כי היא עלולה לעלות לשלטון, ואינה יכולה להבטיח לציבור דברים שאין להם שחר, ויתכן שתצטרך לפרוע השטרות שהיא חותמת. מה שאין כן אצלנו, שהמפלגות המפוצלות, שאין להן כל ״סכנה״ להיקרא למשול, מפזרות אבק בעיני הציבור, מבטיחות לו הרים־וגבעות, בידען שלא יצטרכו אף פעם למלא הבטחתן, ובמקום בירור וליבון השאלות הן גורמות לבלבולן ולסילופן.

למדנו כמה דברים מהמתוקנים שבעמים — ואני מקווה שעוד נדע ללמוד מהם גם הלכות דמוקרטיה ומפלגתיות בריאה ורצויה, ונתגבר על ההתפצלות החולנית המושרשת בנטיות האנרכיות של עם גולה ונודד ומחוסר־עצמאות.

אולם כשם שאין אנו יכולים ורשאים לחכות בסידור העליה עד שנכין תנאי קליטה לעולים — שיכון ותעסוקה — אלא אנו מעלים יהודים ואחר כך אנו דואגים לסידורם, כך לא יכולנו לחכות בהקמת המדינה עד שנהיה מחונכים ומצוידים בהרגלים וגינונים ממלכתיים בריאים. הממשלה הראשונה בישראל, ״הממשלה הזמנית״ שקמה ללא בחירות, הורכבה משמונה מפלגות. לאחד הבחירות הראשונות, כשהוקמה הממשלה הקבועה, פרשו שתי מפלגות ממנה — מפ״ם והציונים הכלליים. מפלגות אלו משתתפות בהנהלה הציונית, אולם מהנהלת המדינה פרשו, אם־כי נדרשו לשאת בעול, והן מתימרות להיות נושאות בעול ההגשמה הציונית. קשה לשער מהו הנזק שגרמו למדינה בפרישתן זו. — אני סבור שגרמו נזק רב גם לעצמן, אבל זהו ענינן הן. המשימה המוטלת על המדינה — אין מפלגות אלו בנות־חורין מלהשתתף בביצועה. מיצינו תכנה של המשימה באמרנו: הכפלת הישוב בארבע שנים. זוהי משימה פשוטה כאילו — אבל קשה מאין כמוה. איני יודע מהי הזכות של מפלגות הדוגלות בציונות, ואשר בלי־ספק יש בתוכן ציונים נאמנים, לפרוק מעל עצמן עול זה? רק המדינה יכולה לבצע תכנית הבטחון וקיבוץ־גלויות. הממשלה אינה המדינה. ממשלה הולכת וממשלה באה, והמדינה לעולם עומדת. אבל מדינה בלי ממשלה היא מלה ריקה. מלאכת המדינה נעשית על־ידי הממשלה, ואינה יכולה ליעשות שלא בידיה, והפורש מהממשלה פורש מעול המדינה ומחבל — ביודעים או שלא ביודעים — ביעודיה החיוניים.

אילו היו כל הכוחות הציוניים האחראים משתתפים בממשלה — לא היה משבר, והמדינה היתה מסוגלת לבצע תכנית ארבע השנים בתנופה רבה, בהתמדה בלתי־נפסקת, באימוץ כל הכוחות החלוציים והקונסטרוקטיביים. פרישת שתי המפלגות פתחה פתח למשברים.

*

נשאלתי כאן שאלה הגונה, ואענה עליה בגילוי־לב. נשאלתי אם הממשלה שאני מציע עכשיו — היא ממשלה יציבה? אוכל להגיד לכנסת רק מה שאני יודע. הודעתי שכל הסיעות המשתתפות בממשלה הביעו רצונן הכן לקיים הממשלה עד תום כהונת הכנסת, במלאות ארבע שנים לבחירות הראשונות. יותר מזה איני יודע. אין לי יסוד לפקפק בישרן וכנותן של סיעות הממשלה, אך אם מישהו ידרוש ערבוּתי—לא אוכל לתתה.

ומלים אחדות על הבחירות. עניני מדינת־ישראל נחתכים בכנסת. הכנסת אינה אישים אחדים המחזיקים את הכנסת בכיסם, כמו שחברי־כנסת אחדים סבורים שהם מחזיקים בכיסם עדות שלמות. הכנסת היא הכנסת כולה — 120 חבריה. בכנסת הזאת הועלתה בשבועיים אלה רק הצעה רצינית וממשית אחת על בחירות. זו היתה הצעתי על ממשלת־מעבר של שבעה על־מנת לסדר בחירות בהקדם האפשרי.

ואומר תחילה למה בכלל באה הצעה זו.

הוברר לראש־הממשלה שאין לו ממשלה יציבה, כפי רצון הממשלה שהוא עומד בראשה, כי היא כולה באה, לאחר דיונים ובירורים ממושכים, לידי מסקנה שדרושים סידורים חדשים בממשלה, והצעתי הסידורים הדרושים, — אבל לא השגתי משום־מה הסכמת כולם. ובאין ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שדרושות בחירות חדשות, והצעתי ההצעה הרצינית והממשית האחת האפשרית בתנאים אלה — ממשלת-מעבר של מיעוט לסדר הבחירות בהקדם האפשרי. הרוב דחה הצעתי. אין איש יכול לערער על כך שמותר היה לרוב לדחות ההצעה. ריבונות הכנסת ריבונות היא, גם כשהיא לחסד וגם כשהיא לשבט. וריבונות זו פירושה — החלטת הרוב. היתה איפוא זכותה של הכנסת לדחות הצעתי. אבל הרוב היה חייב לדעת משמעותה הפוליטית של הצעתי ומשמעותה הפוליטית של דחייתה. לא היתה זו הצעה שהמיעוט ימשיך לשלוט במדינה זו. התנועה שיש לי הכבוד להשתייך אליה, הודיעה לפני הבחירות שהיא שואפת לקבל רוב יציב, והיא מאמינה שהיא זכאית לכך, והיא מקווה שתשיג מבוקשה. יחד עם זאת היא הודיעה שבכוונתה להקים ממשלה שבה יהיו מרוכזים כל הכוחות הקונסטרוקטיביים במדינה, כלומר כל המפלגות שהיו בממשלה הזמנית. לאחר הבחירות עמדה בדיבורה וניסתה להקים קואליציה גדולה. מטעמים שאין צורך לחזור עליהם לא הצליח הדבר. הוקמה קואליציה מצומצמת. לאחר שנה וחצי הגיעה הממשלה לידי הכרה שכמה דברים טעונים תיקון, וכי הסידור הקודם אינו מספיק. בזה הכירו כל חלקי הקואליציה, אבל לא כולם הסכימו לשינויים שהצעתי, ולכן לא יכלה להישאר על כנה ממשלה זו המשוכנעת שהיא טעונה תיקון — ואינה מקבלת אותו. ראיתי רק מוצא אחד — בחירות. לא מפני שאני חושב שרצוי הדבר כי יתקיימו בחירות בכל יום שני וחמישי. רק מחוסרי־אחריות גמורים, להוטים אחרי בחירות כל יום. מדינת־ישראל זקוקה יום־יום למעשים — ולא לבחירות. כשנתקלים בקושי פנימי שאין להתגבר עליו — יש לפנות לבוחרים. ומשום כך הצעתי מה שהצעתי לפני שבועיים. אמרתי: אם הצעתי תידחה, אחזיר המנדט לנשיא. הודעתי אז לחברי הכנסת כי אם יש איש שיוכל להקים ממשלת רוב בלי חברי — יקום ויודיע זאת, ואני מבטיח לו להפסיק מיד דברי ולגשת בלי כל דיחוי לנשיא ולהגיד לו: אדוני, בבקשה, תזמין חבר כנסת פלוני, שמוכן להקים ממשלה יציבה. איש לא קם. אתם דחיתם הצעתי ברוב של מפ״ם; ״חרות" החזית הדתית, הציונים הכלליים ומק"י, אבל לא יכלתם להציע שום הצעה אחרת, לא לממשלת־רוב ולא לממשלת־מיעוט, לא לממשלה יציבה ולא לממשלת־מעבר. גיליתם חוסר־אונים ואזלת־ידים, ואני מפקפק אם גיליתם אחריות ממלכתית. יתכן שכולכם לא רציתם בבחירות — ולא חשוב לי ברגע זה לנתח נימוקיכם. ניתנה לכם אפשרות ודאית של בחירות — ואתם דחיתם אותה. לא הצעתם כל הצעה אחרת. למעשה החלטתם על השארת הממשלה הקודמת, ממשלת שנים־עשר. בפעם הראשונה הצביעה האופוזיציה של מפ״ם, ״חרות״, ציונים כלליים ומק״י — בעד ממשלת שנים־עשר. אולם ממשלה זו הגיעה לידי מסקנה שאינה צריכה להישאר כמות שהיא; והודעתי לנשיא, שלא הצלחתי להקים לא ממשלה יציבה ולא ממשלת־מעבר, והחזרתי לו המנדט. הנשיא הטיל התפקיד על שר־המשפטים, — ומה שקרה מאז במשך השבועיים אינו מעניני עכשיו.

מר רוזן הצליח להכשיר התנאים לממשלה יציבה, לאותה ממשלה שרציתי בה לפני שבועיים, וכשהנשיא פנה אלי שוב לקבל על עצמי כינון ממשלה — קיבלתי על עצמי, והצעתי עומדת לפניכם.

*

נשאלתי שאלה לגיטימית: ממשלה זו — השונה היא מהממשלה הקודמת או לא, — ואם היא שונה, במה היא שונה? אענה על שאלה זו בגילוי־לב ובמיטב יכלתי.

קודם אומר במה היא לא שונה. היא לא שונה בהרכבה היסודי. היא לא שונה במגמתה העיקרית. משתתפות בה כל אותן הסיעות שהיו בממשלת השנים־עשר, ובאותם יחסי הכוחות; וקווי היסוד שהבאנו לפניכם במארס 1949 — מחייבים ממשלה זו כשם שחייבו את הממשלה הקודמת. במובן זה לא חל שינוי.

במה היא שונה?

נתמנו שני שרים מיוחדים לייצור, אחד לייצור חקלאי ואחד לייצור חרשתי. זה בא לתקן את הליקוי היסודי שבממשלה הקודמת. איני צריך ואיני רוצה ללמד סניגוריה על הממשלה הקודמת. אני וחברי נושאים במלוא האחריות על ממשלה זו, גם על שגיאותיה וליקוייה, ומוכנים אנו לעמוד בפני משפט ההיסטוריה על השנה וחצי של ממשלת השנים-עשר, כשם שאנו מוכנים לעמוד למשפט ההיסטוריה על שנת הממשלה הזמנית. אין אנו מתביישים על תקופת כהונתנו זו.

מדוע לא היו גם קודם שני שרים לייצור? כי היינו אולי תמימים וקיווינו, ששתי המפלגות שפרשו מאתנו יצטרפו לממשלה, ושמרנו על תיקים אחדים בשבילם. כי ברצוננו היה לא לזרוק מישהו, אלא לצרף מישהו. אבל בשמירת התיקים עשינו משגה וחטאנו לענין. גם הממשלה הקודמת וגם הממשלה המוצעת לכם רואה את עיקר הפתרון לקשיים הכלכליים שלנו — בהגברת הייצור, על־מנת שנוכל לספק מכסימום של מזון ומצרכים אחרים מתוצרת עבודתנו, מתוצרת החקלאות ומתוצרת התעשיה. דבר זה מחייב שהייצור לא יהיה נספח לתפקיד אחר, אלא ששרים מיוחדים יקדישו כל מרצם ויכלתם וזמנם לתפקיד מיוחד זה — להגברת הייצור. זהו השינוי העיקרי שעשינו בממשלה החדשה. הטלנו על שני חברים, — שאנו מאמינים שהם מוכשרים לכך, — לשקוד על הרחבת הייצור, החקלאי והחרשתי.

*

בממשלה הקודמת אנו יודעים שהמשימות המוטלות עלינו והתנאים בהם אנו נתונים מחייבים תכנון. לא תכנון טוטלי, השם כל פעולה של אזרח בכל פינה במכבש של המתכננים, אלא תכנון בקווים הגדולים של משק המדינה: תכנון פיתוח הארץ בכללה, תכנון החקלאות, ניצול האוצרות הטבעיים, הקמת תעשיות־יסוד, תחבורה ודרכים ונמלים, מימון, ואחרון אחרון — קליטת עליה רבתי. בלי תכנון זה שיכשיר פעולת עליה והתישבות לתקופת שנים — לא יתכן בנין הארץ, לא תיתכן קליטת עליה, לא יתכן גם בנין העם. יש צורך בתכנון ובפיקוח ממלכתי שנותן מרחב רב ליזמה גם של ההון הפרטי וגם של ההון השיתופי.

הממשלה הקודמת דאגה מהרגע הראשון לתכנון מסוג זה; עיבדנו תכניות של ייצור ופיתוח לארבע שנים. המטרה היתה הכפלת הישוב בתקופת־זמן זו. המגמה היסודית בתכנון היתה הרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת, הגדלת היצוא והגברת התפוקה. עלינו להפחית עד כמה שאפשר הצורך ביבוא ובמטבע־חוץ. לשם-כך — הספקה עצמית של כל המצרכים שאפשר לייצר בארץ; יצוא מוגדל שיתן לנו מטבע־חוץ; ולשם יצוא — הגברת התפוקה, שרק זו תאפשר לנו להתחרות בשווקים עולמיים.

אנו מוכרחים לשאוף לעצמאות כלכלית. בלי עליה נקל להגיע לעצמאות זו, אבל נוכל, ואנו מוכרחים, להגיע לעצמאות כלכלית גם תוך קליטת עליה. קיבוץ גלויות ועצמאות כלכלית לא יתכנו בלי משטר של צנע בתקופת המעבר, אולם הצנע אינו האידיאל שלנו. אנו שואפים לרמת־חיים גבוהה. רמת־חיים גבוהה היא לא רק רצון הישוב הקיים, היא צורך קיבוץ גלויות. אם אנו רוצים להיות מרכז משיכה לקיבוץ גלויות, לא רק בשביל גלויות מדודות וירודות של ארצות מדולדלות ונחשלות מבחינת תרבותן, אלא גם לתפוצה בארצות העשירות והמפותחות, עלינו לקיים רמת־חיים גבוהה, ולחתור לרמת־חיים הגבוהה ביותר בעולם, קודם־כל מבחינת החינוך, הבריאות, התזונה והתרבות וגם מבחינות אחרות. והדבר הזה אפשרי, ותלוי רק בתנאי אחד: בכושר־המעשה שלנו, בכשרוננו לנצל המדע ולהעלות פריון עבודתנו וטיבה עד השיא המכסימלי. עצמאות כלכלית, קליטת־עליה, רמת־החיים — הכל תלוי ברמת־התפוקה, וזו אינה מותנית בהנהגת שיטת־הזעה, אלא בשכלול הציוד, העבודה והנהלת המשק. אין כל סיבה שפועלינו, מהנדסינו, פקידינו, מנהלי המשק שלנו לא יגיעו לרמת־התפוקה של הפועלים, המהנדסים, הפקידים ומנהלי המשק שבאמריקה. אין אנו נופלים מהם בשום דבר, ולא יבצר מאתנו לעשות את אשר הם עשו. ורמת־החיים הגבוהה באמריקה היא רק פרי רמת־התפוקה הגבוהה שבתוכה.

ובמסקנות הכלכליות שהגשנו לכנסת הדגשנו הדגשה יתרה שלושת הדברים האלה: ייצור, יצוא, תפוקה. בימי־הפגרה של הכנסת ביררנו מחדש בעיותינו וקשיינו הכלכליים, והמסקנות הכלכליות בנויות על בירורים אלה. אנו רוצים לאחוז באמצעים הדרושים — כספיים, טכנולוגיים וסידוריים — להרחבת הייצור, להרמת התפוקה ולהגדלת היצוא.

החלטנו גם על גמישות יתירה בעניו ״יבוא ללא־תשלום״. יבוא ללא תשלום יכול להיות גם לברכה רבה וגם למקור של פורענות. ביבוא ללא־תשלום אפשר להעביר ולהציל הון יהודי מהגולה, אפשר להרחיב ההספקה של מזון, חמרי־בנין וחמרי־גלם ומכונות. אפשר גם להשתמש בו כאמצעי להברחת הון, כמקור לשוק שחור וערעור המשק הישראלי. ולכן ראינו צורך בגמישות יתירה בענין היבוא ללא־תשלום. הנעשו עד עכשיו שגיאות בשטח זה? חברי הבקיאים יותר ממני באותו ענין יענו אולי בשלילה. אני מוכן לומר שאולי נעשו שגיאות, ויתכן שעוד יעשו. כלכלה אינה מדע מתימטי, אם היא מדע בכלל. הכלכלה תלויה בהרבה גורמים ובצירופי־גורמים שמשתנים ומתחלפים בלי־הרף. ומה שהיום טוב יוכל מחר להיות רע, ולהיפך. ונחוצה גמישות ועדות מתמדת. דרושה התבוננות מחודשת בתנאי המציאות, ולא התאבנות, לא דוגמות קפואות, לא עקרונות ערטילאים ועקָרים. וזה שהחלטנו הריהו השינוי.

*

אל יחשוב מישהו, מכיוון שאין עכשיו משרד לאספקה ולקיצוב — לא תהיה אספקה ולא יהיה קיצוב. תהיה דאגה וחרדה לסידור אספקה — ומשום כך יהיה גם קיצוב, ככל ההכרח. כבר אמרנו לא פעם שהקיצוב אינו אידיאל, ולא יפה עשה מר ברנשטיין שכתב באחד העתונים, שאמנם הוא בעצמו תבע קיצוב גם בהלבשה ובהנעלה, אבל הוא עושה קיצוב מתוך הכרח, ואנחנו — מתוך תיאבון. מר ברנשטיין לא היה במקרה זה ״פייר״ כלפי חברים ויריבים.

״התיאבון״ שלנו הוא לשפע, שפע לכל, ואין כל אידיאל בקיצוב, אבל יהיה קיצוב מתוך הכרח — למען הבטיח מינימום לכל אחד, כל עוד שעל־ידי קיצוב בלבד אפשר להבטיח מינימום לכל אחד. ממשלה זו תעמוד ותפול בעיקרון זה. על המדינה להבטיח מינימום לכל אחד — ולא שפע למעטים בלבד. גם אנו רוצים בשפע, אבל לפני השפע — מצרכים הכרחיים לכל איש בישראל. אין ממשלה זו רואה עצמה ממונה על השלטת שוויון — אם־כי השוויון הוא אידיאל גדול. שעתו טרם הגיעה. אבל יש להבטיח מינימום מזון לכל ילד, לכל אשה, לכל עובד, לכל איש. והוא הדין מצרכים הכרחיים אחרים. ולשם כך, ורק לשם כך — קיצוב.

יתכן שעשינו משגה שלא הכנסנו קודם את קיצוב ההלבשה וההנעלה. אין אני יכול, לצערי, להבטיח שלא נעשה משגה גם בעתיד. שום איש ישר לא יוכל לתת הבטחה כזו. תהיה ביקורת — וברוכה תהיה. נאזין לדברי הביקורת, ונשכיל מכל מלמדינו.

*

אנסה לסכם עכשיו מהו העיקר בקווי־היסוד של הממשלה הקודמת ובתוספות של הממשלה החדשה. לפני־כל — מאמץ הבטחון. שמחתי לשמוע שגם חבר הכנסת ציזלינג מוצא שיש שיפור ניכר במערכות הבטחון שלנו.

אולם השיפור, לדעתי, אינו מספיק. בעיית הבטחון היא כמקודם הבעיה החמורה ביותר שלנו. ואם אמרתי כבר בתשובתי לדברי מר פנקס כי אינני מאושר — הרי זוהי הסיבה. איני שותף להתרוננות הציבור שלנו על נצחונותינו בעבר. הסכנה האורבת לנו בעתיד אינה פחות חמורה משחיתה לפני שלוש שנים. אולי להיפך. ועדיין אני מלא חרדה, אולי יותר משאני מוכן להביע בשעה זו. כל החיל שעשינו בשטח זה אינו מספיק, ודרושים מאמצים מתוחים ומתמידים בעתיד. אבל בטחוננו לא יכון רק על אירגון משוכלל של כוחות הצבא בלבד על סוגיו השונים.

תקוות בטחוננו היא בעליה. וזהו הדבר השני שיעמוד בראש דאגותינו. אני רואה חובה להגיד עוד פעם מעל במה זו לכל העם: שני אלה — בטחון ועליה — קודמים לכל דבר אחר. ושני אלה ידרשו מאתנו מאמצים ממושכים. כל מי שמעלים הקשיים או מקל בהם, עושה שירות רע ומסוכן לעם.

וקליטת העלית מחייבת פיתוח הארץ — בחקלאות, בחרושת, בימאות, בתחבורה. ולשם כך — הרמת התפוקה.

אבל יש לא רק צרכי הכלל — יש גם צרכי הפרט, יש צרכי האדם. ביסודו של דבר: האדם — הוא המדינה. אל ניתפס להשקפה טוטליטרית. המדינה ניתנה לבני־אדם, ולא בני־אדם למדינה. והדאגה הנאמנה לפרט, ליחיד — לילד, לאם, לעובד, לכל איש ואיש — היא דם תמציתה של כל פעולת המדינה. עלינו קודם כל להבטיח המינימום ההכרחי לכל נפש: חלב לכל תינוק, מזון מספיק לכל ילד, לכל אם, לכל איש.

ובשטח הכלכלי — חתירה לקראת עצמאות ואי־תלות בכוחות חיצוניים: מכסימום של אספקה עצמית והגדלת היבוא, למען נאזן תשלומי יבוא ויצוא.

איני מקבל המליצה שאנו צועדים על קליפת־קרח דקה. ידעתי כל הקשיים הכלכליים והכספיים, ואני רואה כל הסכנות. האורבות לנו, אבל אני מרגיש שאנו מתהלכים על קרקע מוצק. אני בוטח בשנים: בקרקע המולדת ובעם היהודי. שני אלה לא יכזיבו.

*

מאז הקמת המדינה ועד אחד באוקטובר שנה זו, נוספו לנו חצי מיליון ועשרת אלפים יהודים: 465.000 עולים, 45,000 ריבוי טבעי. זהו גידול של %80, ואף־על־פי־כן כמעט שאין חוסר־עבודה ניכר בארץ, מחוץ למחנות העולים.

בתחילת ינואר שנה זו ישבו במחנות 112,934 נפש. מאז ועד סוף אוקטובר — במשך עשרה חדשים — עלו ארצה כ-140,000 עולים. עם יושבי המחנות בראשית השנה הרי זה ציבור למעלה מרבע מיליון נפש. והנה רק 57,717 נשארו במחנות בסוף אוקטובר. זאת אומרת, שבמשך עשרת החדשים האלה נקלטו כמאתים אלף נפש. אל נטעה בחשבון — אין זו קליטה שלמה וקבועה; אחוז גדול ממנה היא רק ארעית וחלקית. רבים הועברו למעברות, לכפרי־עבודה, לישובי־עולים, לשכונות עירוניות, ולמחנות שהפכו לישובי־קבע. לא לכולם מובטחת עדיין תעסוקה קבועה, לא כולם משוכנים כראוי.

איני יודע אם העולים החדשים מסודרים פחות טוב מקודמיהם, לפני 45 ו-25 שנה. לעינינו מתחולל מעשה אדיר, מופלא, וזר לא יבין כיצד נעשה הדבר הזה — שאין מָשלוֹ בשום מקום בעולם. כי זר אינו יודע המנוף הנפשי הפועל בתוכנו, ההכרח המר הדוחק בנו, החזון החלוצי המפעים כל הוויָתנו.

בזמן הקצר של קיום המדינה הקציבה הממשלה לצרכי עליה והתישבות בלבד 90 מיליון ל״י. מהן הוצאו כבר למטרות אלו עד אחד באוקטובר — 68 מיליון ל״י, בתוך זה לא־מעט גם על החזקת המחנות. העלינו על הקרקע למעלה משמונים אלף נפש בתקופה קצרה זו — ועוד היד נטויה.

מזמן שנתקבל בחודש אפריל שנה זו החוק לעידוד השקעות־הון, ועד אמצע אוקטובר (ז. א. במשך חצי שנה) אושרו 267 מפעלים חדשים, שמושקעים בהם 23 מיליון ל״י, מהם 9.5 מיליון ל״י ממקורות מקומיים, 5 מיליון ל״י הון אמריקני, 4 מיליון ל״י הון זר מארצות אחרות, 3 מיליון ל״י מהעברת הון, 1,5 מיליון ל״י ממקור שהוא טרם ידוע. אין זה כולל ההשקעות מהמילוה האמריקני. 80% מההון הושקע במפעלים חדשים 20%—במפעלים קיימים.

ואם בארץ הקולטת עליה ענקית כזו יש חוסר־עבודה במתכונת של %2 מכוח העבודה — הרי זה מבצע כלכלי בלתי־רגיל.

אולם הבור לא יתמלא מחוליתו. עליה רבתי זו לא יכלה להיקלט רק בכוחות המדינה ובמאמציה הכספיים בלבד. והממשלה נקטה ביזמה נועזת, אחרים אומרים פאנטסטית, להפעיל כוחות העם בתפוצות בקנה־מידה שלא הסכנו לו עד עכשיו.

כידוע לכם כינסנו בתחילת ספטמבר שליחי יהדות אמריקה בירושלים, ואמרנו להם שעלינו לקלוט במשך שלוש השנים הקרובות בקירוב 600,000 עולים נוספים, ודבר זה ידרוש לפחות ביליון וחצי דולר. חצי ביליון תמציא המדינה — ביליון אחד דרשנו מהיהדות באמריקה במשך שלוש השנים הקרובות: ממגביות, מילוות, מהשקעות־הון פרטיות ומעזרה ממשלתית. נציגי היהדות האמריקנית לא דחו התביעה כבלתי־אפשרית. איני רוצה להשלות אף איש. לא רק שאין אנו עדיין מפתחים — אלא גם אין אנו חוגרים אפילו. מהביליון אין עוד לפי שעה אף פרוטה אחת. אבל נדמה לי, שתביעתנו מצאה הד נאמן בלב היהדות באמריקה. ואם העם השוכן בציון ישמש דוגמה ליהדות הגולה ויחָלץ למעשה הגדול — אני מאמין שגם יהדות הגולה תיענה. אנו הנתבע הראשון. העליה דרושה לנו, לקיומנו, לבטחוננו. ואם אנו נעשה חובתנו בנפש חפצה ובמלוא יכלתנו — לא יכזיב גם העם בתפוצות.

ולבסוף, דברים אחדים על האמון.

כמה מחברי הכנסת מתימרים משום-מה לדבר בשם הציבור: מר בגין — בשם העם, מר ציזלינג — בשם פועלי ישראל, מר אלישר — בשם הספרדים, מר גלוסקא — בשם התימנים. אני עבדכם מדבר עכשיו רק בשמי בלבד. לא בכל יום אפשר לשאול פי העם — ואיני יודע מניין המנדט שלוקחים לעצמם כל אלה שמחזיקים תמיד העם בכיסם.

הוכרז כאן על אי־אמון לממשלה. מי הם המכריזים? — מפ״ם, ״חרות" מק״י, הציונים הכלליים, כל אלה שלכתחילה הביעו אי־אימון לממשלה, ואיני יודע מה נתחדש, ומהי התרועה הגדולה על אי־אמון שפרצה כאילו בפעם הראשונה בשורות האופוזיצה. איני יודע אם העם מקיים אמונו בממשלה, אולם יש סימנים לדבר, ואעמוד על שנים מהם בלבד.

סימן ראשון — היענות העם למלחמה בשוק השחור. כולכם זוכרים מה היה המצב לפני 4־5 שבועות: הפקרות כללית, הפקעת־מחירים גלויה, העלמת סחורות, סירוב למכור במחיר חוקי וכדומה. בשלושה באוקטובר פנתה הממשלה לעם בדברים גלויים וישרים לעקור הנגע — והעם נענה, וכמעט בן-לילה נשתנו פני הדברים: הופיעו הסחורות בחנויות, חדלה ההפקרות והציניות הגלויה, התחילו מוכרים במחירים חוקיים, נתגלו מחסנים, השוק השחור נכנס למחתרת— וצומצם. לא עמדה לשוק השחור עזרת עתונים מסוימים, אשר כמובן העמידו פנים כאילו גם הם מגנים השוק השחור, אבל למעשה עודדוהו וחיפו עליו ומוסיפים לחפות עליו עד היום.

איני מַשלה נפשי שהשוק השחור נעקר. הסיבות הכלכליות והחברתיות שהולידו השוק השחור עודן קיימות, והכוחות האנרכיים והשליליים התומכים בו — עוד ידם נטויה. אבל גם עיוור מרגיש שחל שינוי יסודי במצב, והאווירה הציבורית טוהרה ונזדככה, יש חלק לא־קטן לכוחות החוק במבצע מטהר זה. אולם הדבר הצליח — במידה שהצליח, והצליח במידה לא־קטנה — מפני שהעם נענה לתביעת הממשלה. והיתה רווחה.

ואֵמון העם בגולה? הוועידה בוושינגטון שזה רק נסתיימה — ולפי הידיעות שבידינו לא היתה עוד באמריקה ועידה יהודית גדולה ומוצלחה כזו — מעידה על משהו. הכיליון הנדרש עוד איננו, אבל הובעה נכונות, ונכונות כנה, להירתם בעול ולהיענות לתביעת ממשלת ישראל. ואני מאמין שהעם היהודי לא יכזיב.

ועכשיו — תגיד הכנסת דברה. היא תחליט אם יש לה אמון בממשלה המוצעת או לא. אתם מכירים ממשלה זו. פניה מועדות לבטחון, לקיבוץ גלויות, לבנין מהיר של הארץ, להרחבת הייצור, להגברת התפוקה, להגדלת היצוא, לסילוק המחסור, לביטול התלות הכספית והכלכלית. בחוץ, לטיפוח היזמה החלוצית, לעידוד השקעות־הון פרודוקטיביות, למתן אפשרות וסיכוי לכל איש בישראל ללא הפליה לבנות הארץ ולהיבנות בה. זאת ניסינו לעשות עד עכשיו — ובדרך זו נלך גם להבא, ועל יסוד זה אנו מצפים לאמון הכנסת בממשלה זו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!