חברים, כבוד ראש העיר, תושבי אילת ואורחים יקרים!

קודם־כל רוצה אני לברך את החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה על הבחירה המוצלחת של מקום כינוסה ה־יח. איני יודע, אם יש עוד מקום בארץ הממזג בתוכו את גדולת־העבר עם התקוות הרבות לעתיד. ואני מצטער צער רב, שלא אוכל להשתתף מחר בכינוס ולשמוע את ההרצאות על אילת, אופיר ותרשיש – מקומות שהם קרובים ללבו של כל אדם שלמד תנ"ך בילדותו. אבל אין זו אשמתי; אני מוכרח להימצא מחר בשדה־בוקר מסיבה בלתי־תלויה בי. ואם־כי מודה אני ומתוודה, שהעתיד של אילת מעסיק אותי הרבה יותר מאשר עברה, הריני אחד מאלה המתעניינים מאוד בעברו של העם היהודי, ובמיוחד בעברו בארצו. והן אפשר ללמוד לא מעט מעברה של אילת על עתידה. ועל דבר עיקרי אחד רוצה אני לעמוד במלים מועטות.

שלוש תקופות היו בימי המלוכה שבהן היתה אילת הנמל הראשון והיחיד של עם ישראל בארצו: בימי שלמה, בימי יהושפט ובימי עוזיה. ומעניין לציין, שכל אחד מהם היה יכול להפוך את אילת לנמל עברי – ובימים ההם היתה אילת הנמל העברי היחיד בארץ – מפני שאביו לפניו כבש את הנגב, שלא נקרא אז בשם נגב, אלא אדום. כך היה בימי שלמה המלך, הראשון שעשה את הנמל הזה לנמל עברי, לאחר שדויד אביו, או ביתר דיוק: שני האלופים שלו, אבישי ויואב, כבשו את המקום; האחד מהם נזכר בספר דברי־הימים, ואילו השני – בספר תהילים, פרק ס, פסוק ב. המלך השני היה יהושפט, שבימיו היתה אדום תחת שלטון ישראל, והיה בידו לשלוח אניות מעציון־גבר, אבל הן נשברו. המלך השלישי, אולי הגדול במלכי יהודה, היה עוזיהו, שהודות לאביו, שכבש את הנגב, היה בכוחו להקים כאן נמל גדול, שהיה קיים שלושה דורות עד שבא רצין מלך ארם והשיב את אילת לאדום: “וינשל את היהודים מאילת ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה”. צה"ל מחק לפני שלוש־עשרה שנה וחצי את המלים האלה, לא מן המקרא, אלא מן המציאות; ואילת זו היתה בסוף מארס 1949, כשנה אחרי הכרזת המדינה וגמר מלחמת־הקוממיות, לחלק מישראל.

הזדמנתי למקום הזה בשנת 1934. אני אומר: “למקום זה”, כי לא אוכל להגיד “לאילת”, שהרי אילת לא היתה קיימת אותה שעה. שם המקום שבאתי אליו היה אז אוּם־ראשראש. אי־אפשר היה ללון בו. מצאתי כאן שוטרים אחדים, מהם אחד או שניים יהודים, תחנת־משטרה, “פוליס” של פלשתינה–ארץ־ישראל. היה ברור לי, שכאן לא היתה אילת. באתי הנה בדרך שקשה היום ליהודי לעבור בה: דרך עבר־הירדן, דרך מען, ומשם לעקבה, שהיתה בימים ההם העיירה היחידה על מפרץ ים־סוף. בעקבה היינו מספר ימים, ומשם באנו הנה. מצאנו כאן שלוש חושות עם הכתובת: “משטרת פלשתינה–ארץ־ישראל”. לפנים היתה אילת בצד המזרחי, ואני מסופק, אם בימינו נזכה להיות גם שם. אמרתי אז בלבי: “במקום זה שנקרא אום־ראשראש תהיה בקרוב אילת”. עברתי את הארץ וראיתי, שהיא ריקה, וציפיתי עתידות למקום זה, שכרגע, אחרי שלוש־עשרה שנה לקיומה של אילת, לאחר שיט חפשי, בעקבות מערכת־סיני, קשה לתאר את עתידו הכלכלי הגדול. לאחר־מכן עברנו, דרך ראס־אל־נאקב, לקוסיימה, ומשם – לקדש־ברנע. ראינו את הסלע שמשה היכה עליו ויצאו ממנו מים. משם חזרנו לבאר־שבע. באר־שבע היתה עיירת־בדווים קטנה בת 3,000–4,000 תושבים ולא היה בה אף יהודי אחד. עברתי את כל המרחב הגדול הזה וראיתי, איזה עתיד גדול נשקף לו, אם נצליח להתבסס, קודם־כל במפרץ ים־סוף.

שנה קודם־לכן נבחרתי בפעם הראשונה להנהלה הציונית (היה זה בקיץ 1933) ובאתי הנה בפסח 1934. החלטתי בלבי ללכת לאיש אחד שהכרתי והוקרתי אותו, וידעתי, שהוא יבין את העניין – השופט העליון ל. ברנדייס באמריקה. באתי אליו והגשתי לו תזכיר על חשיבות הנגב ועל עתידה של אילת; ובין השאר כתבתי בתזכיר זה: “בעתיד הקרוב תמלא אילת תפקיד מדיני וכלכלי גדול מזה שבתקופת התנ”ך. תעלת־סואץ, ששימשה לאימפריה הבריטית עורק מרכזי, עלולה להפסיד חשיבותה בקלות. אנגליה עומדת לצאת, במוקדם או במאוחר, ממצרים. תעלת־סואץ צרה לספינות מודרניות גדולות, ובשעת מלחמה קל לחסום אותה. די לטבע ספינה אחת, כדי לשבש דרך התעלה. דרך אחרת להודו אינה אלא דרך ים־סוף, מחיפה דרך אילת. משום כך נודעת לשתי נקודות אלו חשיבות מרובה. יש לנו דרך ממפרץ אילת וים־סוף, דרך פתוחה לאוקיאנוס ההודי וליבשת הגדולה ביותר בעולם, שבו חיה למעלה ממחציתו של המין האנושי, ויש חשיבות לדבר, שנתקע יתד במקום ונקים בו יישוב יהודי חלוצי. יישוב זה לא יביא רווח, והדבר יעלה אולי מאה אלף דולאר“. – עוד בטרם הספקתי לסיים דברי אמר ברנדייס: “הא לך מאה אלף דולר”. אמרתי לו: “אדוני השופט, לא באתי לבקש ממך כסף, באתי לקבל ממך תמיכה מוסרית לעניין זה”. ענה לי: “אני רוצה בזכות להיות הראשון שיעזור לתקוע יתד במקום החשוב הזה”. לא יכולתי לסרב לו ולקחתי את הכסף ומסרתי אותו לשני האנשים שעסקו ברכישת קרקעות – יהושע חנקין ז”ל וד“ר יהושע טהון ז”ל – שיקנו את האדמה כאן. היה זה בקיץ 1935. הם הבטיחו לי לעשות הכל לשם רכישת האדמה הזאת, אבל כנראה לא ראו בכך חשיבות רבה, בכל אופן לא דחיפות יתירה. עברו שנים במשא־ומתן עם המושל הערבי בבאר־שבע, עארף אל־עארף, עד שבא הספר הלבן של נוויל צ’מברלין ומלקולם מקדונלד, שסגר בפנינו את הנגב, ומכל החלום שלי בימים ההם לא יצא כלום.

בינתיים באו המאורעות של שנת 1947, לאחר שעצרת האומות המאוחדות החליטה אותה שנה, ב־29 בנובמבר, לחלק את הארץ, להקים בחלק אחד ממנה מדינה יהודית, ולכלול בחלק זה כמעט את כל חבל בנגב, יחד עם אום־ראשראש, שבאתי לשם ואמרתי: “כאן נבנה מחדש את אילת”. המאורעות התחילו עוד לפני הכרזת המדינה, ובישיבת הנהלת הסוכנות הצעתי לשלוח חמשת אלפים איש למדבר הנגב לשם כיבושו של מקום זה. היה על כך ויכוח גדול בהנהלה. כנגד דברי השמיעו שני טעמים: ראשית, זו מלכודת־מוות, שכן אין שם אף יישוב יהודי אחד: הנגב מוקף שלוש ארצות ערביות – מצרים, ירדן וסעודיה – והאנשים שיישלחו שמה יושמדו. שנית, אם נוציא חמשת אלפים איש מה“הגנה” ונשלחם למדבר, יסכן הדבר את מצב היישוב: ומאחר שבארץ הזאת יש 1,200,000 ערבים – אסור להוציא כוחות יהודיים מתוכה ולשלוח אותם למדבר. אולם הרוב קיבל בכל־זאת דעתי, ואף־על־פי שלא החליטו על כל חמשת האלפים שביקשתי, נשלחו שלושת אלפים. כינסתי את ועדת־הבטחון של היישוב וגם כאן נתחדש אותו הוויכוח, שהנה שולחים אנשים למלכודת־מוות ומחלישים את הגנת היישוב. אף־על־פי־כן נתקבלה הדעה, שיש לשלוח אנשים לשם, והאנשים נשלחו.

בימים ההם בא אלי אחד הקצינים, שהיתה לו ידיעה צבאית רחבה יותר מכל האנשים ב“הגנה”, כי הוא שירת קודם בצבא האוסטרי, בצבא הגרמני וגם בצבא האנגלי, ואמר לי: “יש אחת־עשרה נקודות מדרום לקו עזה–באר־שבע שיש הכרח לפנותן מיד, כי אין שום אפשרות להבטיח את קיומן”. אמרתי לקצין זה (שקראנו לו אז בשם הגרמני שלו פריץ): “פריץ, הוצא מראשך פינוי המקומות האלה. במקום זה תביא לי תכנית כיצד להגן עליהם”. הוא היה חייל ממושמע ואמר לי: “טוב, אדוני” – וכעבור שעות אחדות הביא לי תכנית לביצור הנקודות. מיד קראתי למרכז החקלאי ובמשך זמן קצר ביצענו תכנית הביצורים, וכל אחד־עשר היישובים האלה קיימים עד היום, בהתאם לתכנית של פריץ.

אין צורך לספר לכם מה קרה אחרי הכרזת המדינה ואיך החזקנו מעמד. כולכם יודעים זאת, פחות או יותר. ב־7 ביאנואר 1949 נפסק הקרב האחרון. ראש אגף־המבצעים, אחר־כך יגאל ידין ועכשיו הפרופסור יגאל ידין, נשלח לרודוס לנהל משא־ומתן עם מצרים על דבר שביתת־נשק.

לאחר שנכרתה שביתת־הנשק ידענו, כי מצדו האחד של הנגב – מן הצד המערבי, מרפיח עד אום־ראשראש – הפסיקה מצרים את פעולות־האיבה והתחייבה לא לחדש אותן; ורק הצד השני, המזרחי, זה של עבר־הירדן, אינו בטוח. נתתי הוראה לראש אגף־המבצעים לשלוח את הצבא למפרץ ים־סוף. אז עדיין נמצא צבא ירדני מצד זה. כאשר שמע הלגיון הערבי, שהצבא שלנו מתקרב למפרץ־אילת – נסוג. אם היתה זו פוליטיקה אנגלית (שהרי גלאב היה אותה שעה מפקד הלגיון) או נפל על הלגיון פחדו של צה“ל – איני יודע, אולם מיד כששמעו, שצה”ל מתקרב, חזרו לעבר־הירדן בלי אף יריה אחת. בסוף מארס קיבלתי מברק: “תקענו את הדגל הישראלי בים־סוף”. היה זה לפני שלוש־עשרה שנה וחצי. לא אוכל לומר, שהמברק בא מאילת, כי אילת עדיין לא היתה קיימת.

ואילת קמה. אבל עלי להוסיף: עוד לא קמה אילת כפי שהיא עתידה להיות. אילת תהיה נמל בינלאומי גדול. אני סבור, שאילת שכנה בימי שלמה, יהושפט ועוזיה בצד השני, בצד המזרחי, במקום עקבה, מעבר לעציון־גבר. בעקבה מוצאים בעומק של מטר אחד מים, ואילו פה שממה גמורה. ואף־על־פי־כן הייתי בטוח בבואי הנה בפעם הראשונה, לפני 28 שנה, שכאן תקום אילת, והנה זכינו לכינוס זה באילת.

עדיין אין זו אילת שעתידה לקום במקום זה, מפני שבלי אכלוסו של הנגב ויישובו לא תיתכן הקמת אותה אילת שאנו זקוקים לה, שהמציאות ההיסטורית בימינו מצווה עלינו להקימה.

אני נמצא לעתים קרובות בנגב ומתהלך על כביש המוליך מבאר־שבע לאילת. אני רואה את המטיילים הנוהרים לאילת; ואם־כי הדבר מרחיב את הדעת – אין לסמוך על זאת בלבד. אני רואה את המכוניות הכבדות של 20–25 טון היורדות עמוסות לאילת וחוזרות ריקות ממנה, או הבאות עמוסות מאילת וחוזרות ריקות אליה, ואני יודע שדבר זה לא מספיק. אם לא ניישב את הנגב ונאכלס אותו: אם לא נקים בנגב גופא (הייתי מעדיף לומר: בארץ אדום; עשיו היה אחיו של יעקוב, ושם זה אומר לנו יותר מאשר נגב; אבל משנשתרשה המלה נגב – אני מקבל גזירה זו) משקים חקלאיים במספר מספיק, אשר יוכלו לספק את המזון הדרוש לעיר־הנמל הגדולה ביותר בארץ, שצריכה להיות על מפרץ ים־סוף, שתהיה בת מאות אלפי תושבים, ומיוטבתה ועין־גדי והמקומות הקרובים לאילת יביאו אליה חלב, פירות וירקות; אם לא נקים בתי־חרושת, אשר ייצרו סחורות מוגמרות מהחמרים שיובאו מארצות אסיה ונמכור אותן בשווקים של היבשת הגדולה ביותר, באסיה – לא תיתכן הקמת אותה עיר־הנמל שבלי ספק תקום במקום הזה ואשר תהיה אחד הנמלים הגדולים ביותר בארץ.

ישראל היא הארץ היחידה, פרט למצרים, שיש לה מוצא ישיר לשני חלקי עולם: לאירופה, לאפריקה המערבית ולאמריקה – דרך הים־התיכון, ולאסיה ולאפריקה המזרחית – דרך ים־סוף.

יש לנו זכות גמורה, הן על־פי משפט־העמים, הן על־פי אמנת־קושטא והן על־פי החלטת מועצת־הבטחון, להשתמש בתעלת סואץ. אבל נתברכנו בתעלת־סואץ יבשתית שלנו: מחיפה עד אילת; וגם אם תעלת־סואץ תחוסל או תיסגר – אין אנו זקוקים לה. ב־1956 קיבלנו מצה"ל אחת המתנות היפות ביותר שיכול היה להעניק לנו: חופש־השיט במיצרי־אילת ומוצא חפשי דרך ים־סוף לאפריקה המזרחית וליבשת אסיה הגדולה, להודו, ליאפאן ולאוסטראליה.

והדברים הקטנים שנוצרו כאן בינתיים מראים, שאין זה חלום בלבד. קבענו את השנה הזאת כשנת־הראשונים, לזכר אלה שייסדו לפני שמונים שנה, בערך, את המושבות העבריות הראשונות, את פתח־תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, גדרה, יסוד־המעלה ועוד. ומי שלא שמע ולא קרא קצת על חבלי הקמת המושבות האלה, על קשייהן גם לאחר שנוסדו ובאילו מאמצים התגברנו עליהם – לא יוכל להבין איך קם במשך הזמן הקצר הזה יישוב חקלאי של יהודים, אשר במשך מאות שנים נחשבו לאנשים אשר אינם מסוגלים לעסוק בחקלאות, אשר לא יצלחו לעבודת האדמה; לא יוכל להבין איך יישוב זה הצליח במשך זמן קצר זה לפתח את החקלאות המשוכללת ביותר בכל יבשת אסיה, מחוץ ליאפאן, ולייסד במשך ארבע־עשרה שנות קיומה של המדינה מאות יישובים חקלאיים חדשים, יותר מאשר הקימונו במשך שבעים השנה שלפני קום המדינה.

לא רק בארץ כולה נעשה הרבה, אלא גם בנגב: באר־שבע, אשר לפני ארבע־עשרה שנה היתה עיירת־בדווים קטנה בת ארבעת אלפים תושבים, היא עכשיו עיר בת חמישים אלף תושבים; כמה משוגעים הקימו את כפר־ירוחם, שנהפכת לעיירת־ירוחם; שלושים משפחות, שבאו לפני שבע שנים ממארוקו, הקימו אחת העיירות הפורחות בנגב – דימונה; משוגעים אחרים, כך קראו להם, הקימו במצפה־רמון מה שהקימו; בשדה־בוקר נמצא משוגע אחד (זה לא אני, אם־כי שם זה הוא שם־כבוד בעיני, כי משוגע איש הרוח) אשר אמר, שמצפה־רמון אינה צריכה להיות מקום שאליו ישלחו לעבודה 3–4 אנשים משדה־בוקר, אלא אפשר להקים שם יישוב גדול, והוא הלך לחפש יהודים פשוטים שלא קראו את הרצל, הס, פינסקר, ברנר, ברדיצ’בסקי וקארל מארכס, והלך ללוד ולרמלה ולירושלים והביא משפחות־עולים משם למצפה־רמון. וכאן קם אחד היישובים הפורחים בנגב. לפני זמן קצר נמצאו משוגעים אחדים, אחד מפה, מאילת (קוראים לו משה וחצי, כי הוא גבוה כמשה רבנו, ועוד חצי יותר) והקימו את נאות־ככר; והמכיר את המקום הזה – יודע, ומי שאינו יודע – ילך לשם. זה אחד המקומות הנפלאים בארץ של אדמה מלוחה ומים מלוחים, ועל אדמה מלוחה זו – משק מצליח. ואין לי ספק, כי השנה הולכת ומוקמת עיר חדשה, ערד, העיר שבה נתקלו היהודים במלחמתם השנייה אחרי צאתם ממצרים (הראשונה – ברפידים עם העמלקים, והשנייה – בערד). בערד זו מוקמת עיר חדשה, וכבר נרשמו מאות אנשים להתיישבות בה. במקום ההוא, שנחשב לשומם וריק ודל, נתגלו מרבצי פוספאטים וגאז טבעי. בקרבת אילת, בתמנע, נתגלו מכרות־נחושת, ועדיין לא נחשפו כל הצפונות (איני מתכוון לצפונות הארכיאולוגיות; אני מתעניין יותר בעתיד מאשר בעבר), ועוד לא נתגלו כל מכמני הנגב.

ואני בטוח, שהחלום על עיר־נמל בינלאומית גדולה בת מאות אלפי תושבים – ואחר־כך אולי מיליון – על מפרץ־אילת, עיר־נמל אשר תביא לכל קצוות אסיה את התוצרת של משק גדול, של מאות אלפי מתיישבי הנגב, הן החקלאי והן החרשתי והן המכרתי – שחלום זה אינו חלום־שווא. האגדה הזאת לא נכתבה בספר, אך היא הולכת ומתרקמת במציאות.

ואתם תושבי אילת, זכיתם להיות הראשונים שהדורות הבאים ישתוממו על העזתכם לבוא למקום שומם וריק זה, במרחק של מאות קילומטרים מיישובים יהודיים, למרות החום הגדול השורר בו.

האגדה הזאת, כמו האגדה של מדינת־ישראל, תלך ותיהפך למציאות; והדורות הבאים יראו מה היו הכוחות הגנוזים בעם המופלא הזה, אשר העז לעשות את הדברים אשר היו בלתי־אפשריים בעיני אנשי־מעשה, פיקחים ומומחים. חלום זה של נגב מאוכלס, מיושב ופורח, של עיר־נמל בינלאומית גדולה, של מאות אלפי תושבים, ייהפך בעתיד הלא־רחוק למציאות חיה ומבורכת, וייזכרו בהתפעלות כל אלה שזכו להיות ראשונים, שהעזו להניח אבן ראשונה, לתקוע יתד ראשונה במקום זה, שיהפוך את הארץ, את מדינת־ישראל, לאחד האזורים הפוריים באסיה ובעולם כולו.

תבוא עליכם ברכה