א

כִּי מַה שִּׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵשׁ,

צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַּל אוֹר אֶת עָלָיו לֹא יַרְטֵב,

זְרַע גַּד אֲשֶׁר נָפַל אֶל רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ,

פַּקֻּעָה שֶׁשָּׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַּרְתֵּף.

הכרה זו, שבאה על בטויה הנ“ל עוד בראשית צעדיו בשירה, היתה, אפוא, יסוד־מוסד בהרגשת־עולמו של המשורר, – שמשה, בלי כל ספק, בבת־אחת – מוֹנע וגם מניע בהתפתחות יצירתו הפיוטית של ח. נ. ביאליק; והאין מובן הדבר, כי הרגשה כזאת כמוה כקצוץ־כנפים מדעת? כי איכה יוסיף ויפרח “ציץ”, החושב ומכיר שהוא שרוי ב”מרתף" וכי “טל אור את עליו לא ירטב”? אמנם, כל משורר עברי גדול, שקדם לח. נ. ביאליק, שנא היה את גלותנו ונפשו כלתה אל גאולה, וכולם שרו את השנאה הזאת ואת כליון־הנפש הזה, אלא שלמזלה הטוב של שירת־ישראל, – לא חשבו כך על המוזה של עצמם; י. ל. גורדון קונן על המשורר העברי, כלומר: – על בדידותו, על שהנו בחינת “קול־קורא במדבר”, ואין זה אלא כמין פגיעה בצמרת האילן, ואלו הכרתו של ח. נ. ביאליק – בשרשים פגעה, ועל־ידי זה חתך גורל של טרגדיה לשירת עצמו; ואמנם, שירת ח. נ. ביאליק, לא זה חדושה שהיא דרמתית ביסודה הלאומי, כאצל בחירי משוררינו מאז ר' יהודה הלוי, ולא בזה יחודה שהיא התמידה בהצבעה על אסונו של העם, ה“חי” על פי תהום שחורה; החותם האישי של ח. נ. ביאליק הוא, כי מחוץ לתכנה, בכלל ובפרט, הרי שירתו בהויתה לעצמה – טרגדיה; אכן, ספק גדול הוא, אם לפני ח. נ. ביאליק היה עוד משורר עברי, אשר תפס, בתפיסה בלתי־מרפה אף לרגע, כי יותר מכל גלוי אנושי, רוחני וגשמי, אחר, זקוקה שירתה של כל אומה – לקרקע, לקנינים חמריים עצמיים ומיוחדים; גם ההפשטה הפיוטית ביותר, ואפילו שירה מבשרת, נבואית ומקדמת, – לעולם היא תוצאה של נכסי צאן־ברזל שקדמו לה; ולא פלא הדבר, שח. נ. ביאליק עשה את המונע הזה למניע עיקרי של שירתו: – כי אם לא כן, נדון היה בתוקף תפיסתו את השירה, מדעת ושלא מדעת, לחדול מליצור בה; משום שאצל שום משורר עברי לפניו – לא היה בטחון לא־יעורער כזה, כי “כבר כלה הקץ, פס חסד אלוה” לעמו בגולה; ודאי, שירת־ישראל אינה דלה במקוננים על הגולה, ושכינה בגולה, וכמעט שאין ספק, שלא נמצא בעולם שירה שניה אשר דגלה שחור במקום “ורוד”; מי, שקרא פעם את “זמירות ישראל” לר' ישראל נג’ארה – ודאי הרגיש שהוא נקלע כאלו לתהלוכת־אבלים ארוכה, נגרר אחרי המון גדול של הולכים בסימן של “קריעה” בבגדם כבנפשם; ואף־על־פי־כן, – אין שם האוירה של “כבר כלה הקץ” ואם נגזר עוד המשך לגלות, – ודאי ימצאו כוחות חדשים לשאתה גם להבא על כל מרורותיה; ואלו אצל ח. נ. ביאליק אנו חשים, שאם לא יקדים ויבוא יום־הפדות – אל נפתח פה לשטן! שמא מפני הסבה שעצמו היטיב להגדירה – “ונפשי כצפור בהריחה יום דרור”; הה, לשיר על געגועים, להתנחם בתקות־אבות – לא יכול היה ח. נ. ביאליק בשיר, כי בשביל שירו דוקא נחוצים היו לו קניני־ממש; זה פשרם וטעמם של “בשדה”, של “אגרת קטנה”, ועוד, – “שיוכל התערות כאזרח בו אחד מרגשות לבנו”; והאם לא משום זה נאחזה שירתו בתקיפות כזאת אפילו בקנינים של הגולה, – כמוכח מ“המתמיד”, “על סף בית־המדרש” ועוד? השירה לפי השגת ח. נ. ביאליק לא היתה בשום אופן – מעשה־פנטסיה, דבר הפורח בחלל האויר, ענין שבהמצאה ובספקולציה מחשבתית או רגשית; השירה לדידו היתה תמיד – המאור אשר בדברים הגשמיים ובחפצים החמריים, לפעמים אולי – “האח הבוערת” אשר בבית־מדות; והאם אין בדיעבד מאצבעו של סמל נעלה בזה, שדברו הספרותי האחרון של המשורר, היתה התחלת המסה על הקנין?

ב

הוּא לֹא יִיקַץ אִם לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט,

הוּא לֹא יָקוּם אִם לֹא יְקִימֶנּוּ הַשֹּׁד,

עָלָה נוֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עוֹלֶה בַּגָּל,

גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶנּוּ הַטָּל?

כך הבין למצב־הנפש שבו נתון כלל העם, ובינה זאת היתה כמין משא כבד מאד, שהרימו בכל כוחות הרוח שבהם חונן; הוא היה עדין־לב, – דבר זה אפשר ללמוד על נקלה משירתו, אבל לא היה אפילו פעם אחת רך־לב, כי גם בשעות שהאירו תקוות ונראו אותות להתעוררות בעם, – הוא לא השלה את עצמו, ידע לעמוד וגם עמך בעוז־רוח על דעת הכרתו, ש“אלפי שנות חיי נדוד, גלות גדולה מנשוא, – התעו אחור הלב”; החל מ“הרהורי לילה” (תרנ"ב), עבור ב“אכן חציר העם” (תרנ"ז) ועד ל“ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” (תרצ"א) – עשה באומץ־לב בלתי־שכיח את שירתו לכעין “שוט” ולאופן של “שוד”; הוא גער בגאוה ובכה בדמעות “מרגיזות לבבות, מרעישות נפשות”; כמה הצליח אל נכון להגדיר את מהות עצמו: – “אלפת כי אשמע קול חצוצרה ברמה, וכנור וחרב – לכנור הנני”, אלא שמדעת ומתוך צו נשגב לטובת אומתו וספרותה עשה ח. נ. ביאליק – את כנורו לחרב; כמה נהה לבו אחרי הזוהר, כמה בקש להשתובב עם צללים ועם בהרות־אור (כן, יסוד של שובבות ילדותית נעוצה היתה במוכיח הגדול הזה), – אבל גם את שיריו הרכים ביותר, הליריים בכל תג ותג, – שר בצבעים דשנים מאד וספר במין לחש זועק, – כי דעתו, וגם קולו, רגילים היו לשמש בחינת שוט; המלה החזקה, התואר החריף, ההגדרה הגדושה – היו לו טבע ממש, ואת כל צבע־בינים כמו גם את אמנות־הרמז באיזו צורה שלא תהיה – דחה מעל עצמו; ויש משהו מוזר, ואפילו משונה במקצת, בשירתו של ח. נ. ביאליק: – לשונו לשון־זהב היא, לפי ערכה בה, וגם לפי צריפותה לעצמה, אלא שהוא לא רצה לצקת ממנה מנורת־מאור, ודאי שנזהר מלעשות בה כלי־שעשועים, אלא חושל וחשל אותה לפטיש חזק, להכות בו “על־לבות ערלים”; אכן, חוטר מגזע ראיתו של בן־בוזי היא ראיתו של ח. נ. ביאליק, – זו היא ההרגשה הבלתי־משתנית בכל המסבות שהן; רק בכוח הזרוע אפשר לחנך את העם הזה – בציצית הראש יש לתפסו ולמשכו אל הגאולה העצמית; הה, סימפוניה אדירה, עשירת שלבים, – מן הבכי מחמת עלבון ועד לשנאה מחמת אהבה, – נִתן ליצור משירת־ התוכחה של ח. נ. ביאליק; איזה עושר מדהים של תארי שפלות, אלו ניואנסים של קללות־אלוהים, איזו עָצמה מזעזעת של עקיצות, איזה סולם גבוה של עִלובים – בכל השירים הללו של הטפת מוסר לעם – “שפל קולכם”, “נבלה שפתכם”, “זרמת מלים נבובות”, “צרעת מתנבאים נכפים”, “שרצים בלבם”, “שתות כמים קלסה וגמוע רוק כממסך יין”, וכדו' וכד' – אוצרות לאין ספור של כעס־מכאב, של רוגז־מיאוש, של קללה מתקוה־כמוסה להציל ברגע האחרון; והלא זהו המשורר שידע לראות צפרירי־בוקר המפזזים –

בְּדִמְעַת יְלָדִים, בִּכְנַף הַצִּפֹּרֶת,

בִּמְכִתּוֹת כּוֹס זְכוּכִית, בְּבוּעָה שֶׁל בֹּרִית,

בְּכַפְתּוֹר נְחשֶׁת, בַּחֲרוּזֵי הַשִׁירָה –

וזה הפיטן אשר הבחין ושר:

עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּרְעַד אֶבֶן בָּרֶקֶת,

וְקֶרֶן אֶל חֹד כָּל נַעֲצוּץ תִּתְנַפֵּץ,

וּלְצִיצַת פָּז דַּקָה וּרְדוּדָה נַחֱלֶקֶת.

הוא שאמרנו בראש דברינו אלה: שירת ח. נ. ביאליק לא זו בלבד שהיא טרגית בתכנה, היא עצמה – טרגדיה.