א

השירה העברית של ימינו בת גלגול חדש היא, ובמובן זה – צעירה באמת. אולם צעִירותה זו אינה צריכה לשמש עִלה להמתקת דינה של הבקורת, כי השירה בכל לשון מונה את גילה מן השיר הראשון שהושר בעולם, ו“שיר השירים” למשל, או “איליאדה” הם אבות־שירה לא רק בלשונותיהם; מפני־כן אין שיר אלא זה שממשיך את שלשלת־היוחסין המכובדת, וצעירותו של משורר חדש –אינה גיל, אלא תכונה הכרחית לבטויו ביצירתו. כשם שהזקנה היא תכונה הכרחית לחכמה שבה; מזוג־גילים זה נותן חן וחוסן לשירה, כי חכמת־ישישים שביטויה לא־צעיר – חכמה היא, אבל לא שירה, כמו שבטוי צעיר אינו שירה – אם החכמה שהוא מבטא אינה למעלה מגיל זה; והמעריך שירה רק לפי גילה בלשונה מניח הנחות־הבאי, שאחת מהן היא, כי לשון צעירה כך־וכך שנים, נגיד – מן הלשון הצרפתית, צריכה לחכות את הכך־וכך שנים כדי שתזכה למשורר כבודלר; ברור הדבר, כי שטחיות־מחשבה זו מטשטשת את טעמה העדין של השירה ויש לשללה במפגיע; ואלו לחיוב מפורש צריכה ההשפעה של יוצר על יוצר, כי גם ממנה התנגשויות והתגבשויות של עולמות־אדם, הראיים לגלום אמנותי; חוט־עצמיות אחד המאחד את הדברים – זוהי שירתו של המשורר כצביונו של חוט זה וכשלמותו המרוקמת בתוך היצירה כן צביונה ושלמותה של היצירה עצמה; כלומר – לכל הוכחה קודמת ההוכחה של מציאות אופי ורק לאחר־כך כדאי להבליט גם את ההשפעות עליו; אלא שההתענינות בהן אינה באה להוכיח את המשותף לשני משוררים, לשבחו של המקדים בזמן ולגנותו של המאחר, אלא לשקול את תפארתה של דקות בלתי־נתפשת אחת, המבדילה בין שני משוררים דומים, כביכול, כי היא הקובעת לכל אחד מהם אופי שונה בתכלית השנוי; ולפי זה מובן מאליו, שאין לגזור דרגה כללית לאיכות אמנותית של שירה בלשון מן הלשונות; אין לומר, דרך משל, כי השירה הצרפתית, או האנגלית, גדולה וחשובה מן האיטלקית, כי על־כן ליאופרדי (או דנטה) בלבד מקנה לשירה האיטלקית חשיבות וגדולה שוות לשירה בלשון צרפת או אנגליה. גם אם ימצאו שהמשוררים הגדולים בלשונות אלו רבים מאשר בלשונה של איטליה; נמצא שאין בכלל לדון על טיבה של שירה לפי חלוקת הלשונות, כי כוח היצירה והכשרון האמנותי הם סגולות של משוררים איש איש ומעלותיו עמו לעצמו ורק ממילא – ללשונו ולעמו.

ב

האם לא מענין הדבר, שיש גם משוררים, הטועים ומקבלים את הדעה הרווחת, כי עולמם דמיון הוא ולא מציאות, רחמנא לצלן? ולאמתו־של־דבר אין לך מציאות קבועה וחזקה מזו שבעולמו של משורר, שהוא ממושטר מכל עולם אנושי אחר; למקרה אין זכות ואפשרות של קיום אלא אם־כן נבדק ונמצא, כי לא במקרה נשאר בשיר; עולמו של המשורר פנטסטי לזולתו, אולם לו לעצמו – ממשות, שאין לה תקנה; כי עולם זה הוא מן ההשגחה העליונה ואלו גלומו האמנותי מידי הבחירה החפשית, יען כי אין שירה אלא ממזיגתם של שני יסודות הללו; משורר משורר ומדתו במזיגה זאת, שהיא גם מדת ערכו ביצירה ובאמנות; משורר שרוב כוחו מן ההשגחה העליונה, ואלו בחירתו החפשית כמעט רק להלכה – שירתו יפה ב“בלתי־אמצעיות” שבה, בהעדר (המהולל) של “מלאכותיות”, אבל לעולם אין בה מן המונוליטיות, שאין עליה שליטת זמן ומקום; אדרבא, היא בת עליות וירידות משיר אל שיר, ואפילו מבית אל בית בשיר אחד; הנסיון והלמוד חשיבותם רבה, כמובן, אף אצל משרר כזה, אולם השכלול בשיריו – גם הוא כאלו מידי ההשגחה העליונה; ואלו השלמות אינה לעולם ממדתו, להפך – יש ונאמני שירה זאת רואים את השלימות כפגם, כי על־כן לא “טבעית” היא; ולעומת זה יש משורר, שכל כוחו ומהותו – הבחירה החפשית והרי הוא בעיקר אמן־הלשון, לפעמים – משורר הלשון, שחשיבותו גדולה גם לעצמו, אבל יותר מזה – למשוררים זולתו; אמנם, יש ומשורר כזה מגיע גם לשלמות נאה, אולם לא זו המופלאה, שמקומה נסתר מעינינו; ברקם ושקיפותם של שיריו כברקם ושקיפותם של מים מסוננים בשבע מסננות ולא של מי־מעין, הנובעים מבטנה האפלה של האדמה; המים המסוננים מבריקים ושקופים יען כי הוצאו והורחקו מתוכם היסודות־העוכרים, ואלו מי־המעין מבריקים ושקופים משום שגם היסודות־העוכרים שבהם התמרקו והיו לשקיפות ובהירות; אכן, רק שירה שבה התמזגו ההשגחה העליונה עם הבחירה החפשית עד לנקודת קפאונה של לשון־המאזנים בטבורם של המאזנים – שירה צרופה היא; כאן אין השכלול חשוב רק לעצמו, אלא גם כשלב קודם לשלמות; יען כי הדברים המשוכללים משוכללים ברוב המקרים אם לא תמיד, משום שהם רחוקים וזרים אפילו למשכללם; ואלו הדברים השלמים – שלמים קודם־כל משום שהם קרובים לבעליהם, משום שהם מדמו; שירה זאת נראית לנו – כאלו היא כולה רק מידי הבחירה החפשית, או – כאלו היא רק מידי ההשגחה העליונה; מכאן שהיא מידי שתיהן בבת־אחת ובמדה־שוה; והדברים מורכבים מאד ומונומנטליים, אף־על־פי שרקמתם דקה; החוקר המעונין ישמח למצוא יסודות משותפים לכל המשוררים הגדולים, אבל אין זה משנה את העיקר, שהמשטר חמור וההכרחי בשירה הוא תמיד משטרו של משורר אחד, ועל־כן לא יתכן לומר שמשורר פלוני מהפכן ואלמוני – שמרן; ברור מאליו הוא, כי המהפכנות כשמרנות, במובנן הכללי, הן מאפשרוּת עולמו־מחשבתו של המשורר, אבל רק מלפני היצירה ולאחריה ולא בשעתה; בשעה זאת אין עולמו אלא פרטי שלו (שלא היה עוד בצרופו המיוחד עמו), ורק משום־כן ראוי הוא לגלום אמנותי על ידו דוקא; עולם זה, גם אם הוא לקוח מכלל החיים ומציאותם ומוחזר אליהם – אינו בשום אופן עולמו של הכלל או של החיים במציאותם (מן הים הגועש של אבירות כמציאות וממשות – העלה סרונטס את דון־קישוט על אבירותו, וכשהחזירו לים זה שלוקח ממנו, החזירו בצורת אי, שלא היה בו); שום דעה מדעות הכלל, שמשורר נוקט בה, אינה מלמדת־זכות כשם שאינה מלמדת־חובה על יצירתו ומעלותיה שבה בעצמה; היחס בין דעתו של המשורר ליצירתו אינו אלא יחס שבדיעבד ולעולם אין לראות את דעתו כתכונה לשבח או לגנאי, ואין היא יפה אלא לשם ציון עולמו הפרטי, כדי שנדע לקבוע מה מדת התגלמותו האמנותית ביצירה; ובקצור: מדת החשיבות לעולמו של המשורר היא כמדת הכוח שהשקיע לגלום עולם זה; אין הדעה מחיבת את היצירה ­(ולא היצירה את הדעה) מראש, כשם שאין יפי העינים (מבנן החיצוני וצרוף צבעיהן) מחיב את כושר הראיה, פעולתה והקפה (אבל מחיבת מציאות של חכמה) אצל בעליהן; ממילא מובן, כי דוקא הנושאים הם, כאמור, מן ההשגחה העליונה; לא הפרובלמה עושה את השירה, אלא להפך (גם אם הנושא הוא פרובלמה מלכתחלה); הבודק יפה את “קין” ללורד בירון יוכח, כי זה לא העלה במאום את אישיותו של קין מספר “בראשית”; גם קין אחר, אבל חשוב, אולי, כמוהו ולידו, – לא יצר; ואלו לנושא תנ“כי צנוע יותר – אבישג – נודע ערך מקביל לערך הראשון, – בשיר “אבישג” לר. מ. רילקה; כי משורר זה לא פרש את הנושא, הוא העלה את נגינתו שבו על כלי־שירתו; ד”ר פאוסט הפך לפרובלמה לאחר פאוסט" של גתה ולא לפניו, ו“פאוסט” זה הפך לפרובלמה, כי הלא גם שירו הקטן של גתה, בין שני הבתים, “ואנדראֶס נאכטליד” רצוף פרובלמה, – גם בו מקופל עולם גדול; והאם לא משום־כן יתכן, למשל, כי משורר עברי ישיר את לוז האגדית ו“לוז” שלו – אין בה מאום מהודה של האגדה, כשם שאין מצמרמורת הטרגיות בדמותה של אשת איוב בפואימה “אשת איוב” למשורר עברי אחר, אם כי צמרמורת זו נרמזת יפה בהופעתה הקצרה של אשת איוב בספר “איוב”; ואלו יוצרה של הפואמה העברית “רות” כיוצרו של השיר העברי הקטן “באֵר” (התנ"כית) – קוראים שמשות, שהיו מקופלים בנושאים אלה וצפו לקריעתם זו.

ג

כדי לשׂבר את אזננו במשל – רשאים אנו לשער, כי יתכן אזור אחד בכדור העולם, שקרקעו דלה ומצמיחה עשבים שונים, אזובי־קיר ודשא למכביר ואלו עצי־מדות אינם בו בנמצא: ולעומת זה – אין אנו רשאים בשום אופן לשער את ההפך מזה: אזור של קרקע שמנה, המצמיחה אילנות גבוהים בלבד ואלו דשא־עשב אין בה; חוקה של הטבע הוא ויסודה הכמוס עמה, שאנו מצווים לאהבה גם על תתה מקום לתהות, לחקור ולהשתומם על נסתריה; והנמשל הוא, שאין אנו יודעים אומה־ולשון בעולם, שמשורריה כולם־כאחד גדולי־כשרון הם, מצוינים בשעור בולט של כוח אמנותי, ואין בה כשרון רגיל, עממי, שוה־לכל־נפש; דבר זה מן הנמנע הוא לחלוטין; ולעומת זה – אנו יודעים ומכירים אומות־ולשונות שמשורריהן רגילים, בינוניים ואפילו פחות מזה, ולא קמו בהן עדין משוררים גדולים, תמיד עדין לא קמו; והמוסר־השכל מזה – שחוק־ולא־יעבור הוא, כי הגדול מותנה במפורש מקיומו של הקטן ממנו, ושומה עלינו, אם בעלי־בינה אנו, בינה עם נפש (שהיא היא העדינות), לא רק לכבד חוק זה, אלא גם לאהבו על הנסתר שבו; כמה מופלאה היא העובדה, כמה קוסמת בחידה שבה: – לעולם אין משוררים גדולים משפיעים לטובה, או אם נאמר בבהירות קשה קצת – לעולם אין הם “מפרישים” מכוחם לקטנים מהם; אדרבא, הם הנהנים דוקא מחבריהם הקטנים, שלא על־מנת־לתת־פרס; ועל־כן ברי מאד, כי אין כמשורר הגדול מכבד את כל המשוררים האחרים, אפילו את האַנונימיים, בעלי השירה ה“עממית”; לעולם אין שירה רגילה ו“פשוטה” סבה ליהירות; אכן, רק סוג אחד של שירה גורם צער במציאותו, – זה שאינו יודע את גבוליו, אינו מודה בהם ועל־כן הוא מרכיב על עצמו רכב גדול מכַּנוֹ, ונמצא שהוא ממעך את עצמותו, מתנוֵן משום־זה ומתכער; ואלו המבקר הטוב, שהוא קודם־כל נבון, – הוא ודאי שישמח להסתכל ולמצוא, כי היוצר יש בו מסגולתה של אבן־השואבת; וכמה ענין וכמה חדוה יש בהתחקות על דרך השאיבה ועל כוחם המפרה של הנשאבים; לחקור ולמצא כי להיות־נשאב כוח חשוב בטבע, אולי כוח־משנה, אבל בשום־אופן לא חולשה; ושמא יש למצוא בתופעה זו בכלל את טעמה האמתי של הפעילות, של המרץ הגלוי־לעין דוקא? האם לא סגולה זו של להיות־נשאב היא־היא המכונה “דינמיות” ומפורסמת לתהלה? ואם כן, הן הפוכה שלה – הכוח החשאי הזה, זו סגולת־השאיבה, שאין רואים אותה בפעולתה, היא־היא הסטטיות, הבלתי־מהוללת, כידוע (הדברים מובנים כמעט מאליהם, אבל יש מה המחיב אותנו לאמרם דוקא, ואף־על־פי־כן – צריך גם לקבוע להם סיגים למניעת טעויות־מדעת, אלא שאין להאריך, ועצם ציונו של הצורך – ישמש־נא תריס).

ד

השכיל י. פיכמן ב“אנשי־בשורה” שלו ומזג מזיגה מקורית מאד של בקורת־מנתחת עם שירת־הודיה לבארות שאת מימיהן שתה וצרף דמות מענינת מחבוריו של יל“ג, בשיר ובפרוזה, וכמה שמחה הוא מגלה בהצליחו להוכיח את מעלת השפעתו של הלה על ח. נ. ביאליק, והן מעלה זאת חשובה רק מן הבחינה שעליה רמזתי בפרקי הקודם; ואלו לעיקר שבשירת ביאליק ולכוחה בה – הלא אין פרט זה דוקא הקובע; וכי מי יכול לפקפק, כי השפעתו של ר' יהודה הלוי, למשל, גדולה עליו מהשפעתו של יל”ג? כשם שאין לפקפק, כי הוא נהנה מהשפעות רחוקות יותר בזמן העברי, או קרובות יותר, בזמן הגויי דוקא; הרוַח האיכותי בין שירת יל“ג לשירת ביאליק גדול כל־כך, שאין לדבר כאן על השפעה, מבחינת עיקרים ויסודות; אפילו י. פיכמן אינו מצליח, בעמלו האציל, להוציא מלבנו את הודאות, שיל”ג לא היה משורר אף שעה אחת, אם כי תפקידו בהיסטוריה הספרותית קבוע ועומד (מי מאתנו מסוגל לשער, דרך דוגמא, כי יל“ג קרא דברי־ספרות כקרוא משורר, מתוך הנאה מיוחדת זו, שהיא נחלתם רק של יודעי־ח”ן?) ביאליק הושפע, כמובן, גם מיל“ג, אבל רק בכוונה של המחשבה ולא בדרך היצירה; אם נבחון את הדבר אפילו בהבחנה קלה – נמצא, כי יל”ג והמשוררים האחרים, בני־דורו הדומים לו, היו בקיאים כביאליק בתנ“ך ובכל שאר מקורות העברים לדורותיהם, אבל איש מהם לא קלט כמהו (לא את הבקיאות בכל ספר מן הספרים לעצמו, אלא) את המאור המשתף את כולם יחד – את רוחה של היצירה העברית; זוהי תכונה ראשונה, לדעתי, לכל יוצר בלשון מן הלשונות ­והלא מפני כן אין הזר, גם אם גאון הוא בכוחו, יכול ליצור יצירה־של־אמת בלשון שאינו לשונו־מדמו ); בדבריו הראשונים של ביאליק, שהשירה מעטה בהם ואפילו באלה, שזו חסרה לחלוטין – לשון־שירה לו ולא לשון ידען־ובקי; מענין הדבר כי לפי אפיו העמוק בו היה ביאליק חולם־תמיד (“חולם” כשם־עצם ולא כפועל), אפוף חלום בלתי־פוסק, כלומר: אדם החי בעולם שכולו אילוסיה, כלומר: אדם שעצם מהותו ויסודו – דקות ואצילות; ואלו החלום בהרצאתו השירית – תמיד דחוס־אטום, מבוטא בבטוי שהוא כולו חמריות; הוא לא הרפה מלשיר את חלומו עד שראהו לפניו כראות גוף, וגם בכך לא נחה דעתו, כי חשש, כנראה, שגם הגוף הזה לא יפרוש כנפים, חלילה, ויחזור להיות חלום, ועל־כן בקש לאַבנו ולסַלעו ממש; אין לי כל ספק בדבר, כי אלו קרה מקרה מאושר וביאליק היה שר לנו לא את תכלית חלומו ולא את סבתו, אלא את עצם המעשה, את פרוצס חלומו, כי עתה היתה שירתו (לפי כוחותיו האמנותיים שבו ולפי האופי האציל הגנוז עמו) שונה בשנוי יסודי מזה שהיא היום; עכשיו, שאין לנו אלא שיריו בפועל – ודאי הוא, כי אם נבדקם לפי הבחינה הנ”ל, נמצא, כי ערכם החשוב ביותר הוא הטמפו האמנותי שהושקע בהם; כמה מופלאה היא רדיפתו העקשנית אחרי הממוש הסופי של חלומו, כמה כוח־בנין השקיע בעקירת הסבה לחלומו, עקירה בעקביות שאינה מצויה אלא חולם גדול, שכמוה כעקירת חלומו עצמו; הנה כי כן רצה להשכילנו שקללה רובצת עלינו והוא… קלל וקלל את קללתנו; הוא רצה להראותנו את החשכה שבה אנו שרויים והטיל עלינו באכזריות (ושוב: אצילית מאד ביסודה ומגמתה) גדולה הררי חושך; היש גבורה נפשית (ואמנותית) מזו של חשול האצילות ל“כלי משחית” דוקא? בעצם ה“מעשה” הזה גלה ביאליק חריפות־חושים שרק אמן מבורך בה; הוא כבש את ה“סטרא אחרא”, נהג בה כנהוג בחיַת־בית והטה אותה לדרכים שנראו יפות בעיניו להשגת מטרתו; אין ספק בדבר כי המבקר שישתחרר מן הדעות המקובלות לגבי שירתו של ביאליק, ידביק את אזנו להאזין לקול־הלואי שלה, לחג־הנדחה שבה – הוא ימצא לפניו, בכל שיריו כמעט, משורר אחר, שנחבא בין כליו עצמו; ואלו המפתח היפה ביותר לגלוי זה ולבחינתו הוא השיר “מתי מדבר”, היחידי כמעט (למרות ה“טנדנציה” שבו) שנושאו אינו הוה או עתיד, כרגיל בשיריו, אלא עבר רחוק; בשיר זה שחרר המשורר את דמיונו מכבלי כונותיו, לכד וצחצח את כל סגולותיו היפות, כנס ולא דחק עוד את אור האגדה שבנפשו, את נעימת החסד והרוך שנועדו לו מטבעו הראשון – ואם יבוא המבקר הנ“ל להעריך מחדש את שירת ביאליק ויקבע את נקודת־המוצא להערכתו ב”מתי מדבר" – ודאי הוא, כי מתוך הפרספקטיבה החדשה, ה“מהופכת” במקצת, – תשתנה דמותו של ביאליק ופנים אחרות יאירו לנגדנו; אם כי דמות זו תהיה במדת־מה משוערת ובנויה על סמך דברים־שבכוח, תהיה, אולי, אמתית יותר: ומובן מאליו, כי משורר כביאליק, שמרכבת שירתו היתה הדורה, רתומה לסוסים שוצפים־קוצפים ועולה כמו־באש אל המרומים, השפיע השפעה רבה על כל הבאים עמו ואחריו לשיר בעברית; השפעה זאת כדאי לפענחה ולפרטה לפרטיה הרבים והמענינים, אלא שכאן רצוני לצין רק נקודה כללית אחת ממנה: עמו ועל ידו ירדה לעולמנו חדות־שירה; לפתע־פתאום נתברר, כי הלשון העברית נוחה לא רק לשירתם של תקיפים ועלויים, לאחד בדור ושנים במדינה; דוקא הוא, המקורי ביותר בזמנו ומצוין בעצמיות־לשונו, הוציא את השירה מכלל מונופולין ליחידי־העזה, והוכיח כי לשוננו יפה גם להבעת המית־נעורים סתמית, לתמימות ולהלך־רוח כל שהוא; גם מחסדו זה של ביאליק אל תתעלם שירתנו, – כי דוקא על־ידי פתיחת שערים רחבים לשוליות־שירה נפתח שער־הכבוד למשוררים בעלי מדות; עם ח. נ. ביאליק התחילו חיים־של־שירה, שתנועה רבה בהם עם גדול מתמיד ואורגני; יחידוּת־הסגולה, שאנו מבקשים בשירה, תהיה עכשיו יחידוּת־סגולה בעיקריה ולא מחמת נדירותם של בעלי־שיר עברים; אם יקום עכשיו אצלנו משורר, שמהותו וטעמו כמהותו וטעמו של יל"ג, למשל, שוב לא יהיה הוא בנקל, משום הופעתו בלבד, בן מעלה של פנומנליות.

ה

בין דרגת־השירה ליל"ג לבין דרגתו של ביאליק נשאר רוַח גדול של דרגות פנויות ושׂרה של שירתנו דאג להושיב לאחר־כך, על כל אחת מהן, משורר חדש, שלא תהיה עליה זו תלויה, חלילה, על בלימה, אלא רצופה ומהודקת בבנינה; הן ביאליק עצמו ראה צורך להכריז על סדר וקשר בין הדברים וקבע, כמו שקבע, מקום־יחוד לכמה וכמה מחבריו לשירה ולזמן, במסתו “שירתנו הצעירה”, הרצופה נעימה־של־אבהות; ואמנם יש לצין ולומר, כי את קפיצת דרך ההתפתחות המודרגת, הנודעת לשירתו של ביאליק, אנו מוצאים גם אצל משוררים אחרים, בני דורו ובני־לויתו; הנה כי־כן לא טרחה הרבה שירתו של ש. טשרניחובסקי לכבוש מקומה הנרחב; אם כי דבריו כהלוכיו בשיר היו צריכים להֵראות כזרים בתוך חומת המוסכמות שלנו; האם לא פלא הענין כי הכל התחילו מכבדים אפילו משורר, אשר הויתו חסרה כל “תכלית” עברית שגורה ומקודשת? מובן מאליו, כי אין בשירתו כל יונות, שעליה הכריז י. קלוזנר, אשר לא הבחין, כנראה, בין חדוה, שהיא מסקנה ואפילוג להאבקות דרמתית, לבין חדוה שהיא אקדמה להאבקות שלא תהיה, כי אינה לפי רצונו וכוחו של בעליה; אבל משורר זה בעל אופי הוא, שאין לו תקנה, וגם בשיר שלו על יתמות ושכול, למשל, יש נגינת־שמחה העשויה להרקיד את קוראו־ואינו־בודקו; כל עולמו, בכל גיליו, מרוכז במצב־רוח אחד, ואם לא נבקש בו יותר – נמצא בזה חוט־של־אחדות, שעליו חרז את כל דבריו ללא הבדל נושא וצורה.

ו

ואם ש. טשרניחובסקי הוא, לפי עניניו־נושאיו, משורר הרבגונות, הלא זה משום שאיש הנפש העליזה הנו, שאינה מבדילה בין טוב לרע, כי לפי השגתה – נתן לנו אלוהים את כל העולם לענות בו בענין שוה ועל־כן אתה מוצא, שכל הגונים הופכים אצלו לגון אחד; ואלו אותה רבגונות אצל ז. שניאור הוא דוקא מחמת ההפך מזה, – מפני שאיש הבינה הוא, בינה דוקא (התופסת דבר מתוך דבר) ולא חכמה (התופסת כל דבר לעצמו, גם בלי עזרת הֶקשִים); הוא רואה ללב העולם, החצוי בין הטוב ובין הרע; הוא נהנה בעיקר ממעשי השטן, כי על־כן הבין, שהתיאטרליות יפה לשירתו; תכונה היא עמו, שאין הוא אוהב אלא בדרך השנאה או בדרך הבוז ומפני־כן אינו נמנע מלטפל באריכות ובמפורט בנושא השנוא או הבזוי; אפשר להגדיר את אפיו של ז. שניאור כאופי המשתעשע בנגודים – הוא בז להנאה ונהנה מן הבוז; אכן, זוהי אחדותו בשירתו רבת העולמות ורבת הבִּינוֹת; כן יש לקבוע ולומר, כי לא רבים כמוהו האצים לתהות על שטניות התאוה שבאשה, על הפוכיה ו“תהפוכותיה”, על תהומות שהמכונה פוערת לרגלינו, על הכונות המסתוריות שבחמרים הטמונים בבטן־ים ובמעי־הרים; אמנם, שירת בינתו אינה מנתחת באזמל דק, כי הדקות אינה בכלל מאמצעיו, אף לא מתכונתו, היא רק מטרתו, שאליה הוא מגיע; הוא מגלה דקויות, בעיקר “נסתרות” ו“סמויות”, ההופכת בידו לגשמיות פיקנטית; ואף־על־פי־כן הוא מרהיבנו בתנופה גדולה, השמורה עמו בכל שיריו, ואיננה מצויה אצל משוררים אחרים שלנו.

ז

הצריך הוכחה, כי לא הכוחות והיצרים בלבד רשאים לשיר עברית, אלא גם הערגה הסתמית, הגעגועים שנושאם אינו מפורש וברור, וכמוהו כמעט כטשטוש, השמחה או העצב השכיחים, שאינם כובשים את זולתם, כי הם לכשעצמם כבושים (לא בכונת בעליהם), – הוא ימצא הוכחה זאת בקראו דברי משוררים רבים אחרים, שאותה שעה יחדה להם, מטעמים מובנים, מקום שבענין ובכבוד; יעקב כהן, ד. שמעונוביץ ויעקב שטיינברג – הם הבולטים ביותר שביניהם; לכל אחד מהם, לאחר שפרסם את שיריו בספרים, – עולם שלו, אלא שעולם זה אם תנסה לצמצמו, לצרכך, ולעשותו עדשת־אור, על מנת למצוא בה במגובש את כל העולם של המשורר, על תוכו והקפו המפוזרים, נמצא שאתה מקפחו לחלוטין; ואף־על־פי־כן – הצופה להתפתחותה של השירה העברית בדור־ביאליק זה, על אסטדיותיה השונות, – יראנה כראות נחשול חזק וארוך, בעל דבשות רבות, שתנועה עצומה בו והוא הולך מן החוף השלו דוקא אל האופק המסוער ולא להפך; לכל המשוררים האלה משותפת תאוה עזה לשיר עברי ואיש מהם, נדמה לי, לא נהג בו קלות־ראש; אכן, אין אתה יכול שלא להשתומם על הסברה האחת שסברו רובם־ככולם, מראשית מעשם ולאחר סיומו אפילו, כי המשורר אינו אלא בחירה של ההשגחה העליונה; אני רוצה לומר, כי רוב המשוררים האלה לא הבחין בהבדלים שבין הצורות והטעמים בשיר, לא הבחין במשקל הכבד שבדבר, אבל איני רוצה לומר בזה, כי כולם כתבו בסגנון אחד, או שכל אחד מהם כתב בהרבה סגנונות; ברור, – אין איש, ביחוד מי שיש לו, במדה זו או אחרת, זיקה לשירה, יכול להיות משולל עצמות אלמנטרית, אלא שרובם של המשוררים האלה לא הוקירו את עצמותם הם, לא יגעו בכונה מכוונת להתבדלותה ולטושה; לאחר ביאליק ידעו כמעטו כולם להתרחק מן המליצה הריקה, להבהיר את אמרם, לשוות חלָּקוּת לקצבם וצליל לחרוזם, אבל לא כולם עמדו על ההכרח שבחתוך־הדבור העצמי; אצל ביאליק אנו מוצאים אוצרות של אסוציאציות בלשון, בסמלים, במחשבות ובהרגשות עבריים, – שובל מלכותי עשיר נגרר אחרי בגדה של בת־שירו, והעומד על העושר הרב הזה יבין שוב בנקל, כי שירתו־בכוח גדולה היתה מזו שבפועל ורק סבות, שלא כאן נבחון אותן, צמצמוה במה שצמצמוה. אצל המשוררים האחרים חסרו האסוציאציות ומובן שחסרונן קובע; כי דוקא היודע את עולם עצמו וחרד לו – הוא גם המבחין ביפי עולמות זולתו ושמח להוכיח את תלותו בהם; המכיר את מסגרת עצמותו לא ישבץ בה אבנים־סתם, אם כי הן חלקות ואינן חורגות ממנה; הוא יהיה לוטשן ולוטשן עד היות להן הברק המופלא הזה, שלא רק הלוטש יראה בו את דיוקנו, – גם הזולת יראה בברקן לא את עצמו, אלא את לוטשן.

ח

אמן לוטש־שיר, שחכמה נוהרת ואינה פוסקת מחֶלקַת דברו, היה בדור זה – אברהם בן יצחק; מנין השירים שפרסם אומרים, כי זמנה של שירה צרופה – כל זמן, ומקומה – כל מקום שקובע לה יוצרה; צרופי עולמו של משורר זה דקים, אבל ברורים־בהירים עד סופם; אֲמָרוֹ – מפורש וצלול, ואף־על־פי־כן נשמעים מתוכו כמתוך צליל של מוסיקה (גם אם הוא חד ומקוטע) – הדים רוטטים ומתרחקים; הוא גוזר משמעות אחת לכל מלה, אבל בשקיפותה אתה מוצא תנועת־חיים כבטפת־מים זכה; ומעלה יקרת־מציאות לו, שכל שיר משיריו – הויתו מוגמרת וחתומה ואין היא צריכה לסיועם של שירים נוספים; שמא משום שחסך מאתנו את בסרו וזכנו רק בבגרותו ושלמותו; שירים מעטים, בערך, הן פרסם גם המשורר הגרמני הוּגוֹ פון הופמנסטל ואלו היו לו רק אלה (בלי שאר יצירותיו לצורותיהן השונות) – גם אז היינו שוהים עליהם ומשתאים בהנאה על עמקם וגדלותם בהם; כן גם אברהם בן יצחק – אפיה המקורי של יצירתו וטעמה אינם מצטרפים רק לאחר שקראנו את כל שיריו, – הם מצויים ובולטים בכל שיר ושיר לעצמו (גם לולא היה לו אח), שהוא בחינת אבן־חן, שערכה בה לעצמה ובהשתבצה, עם אבנים אחרות, במסגרת כללית, מתוסף לה גון חדש, אבל ערכה כמקודם: הערך העצמי.

ט

כל המשוררים יודעים, כי עצוב ה“דקות” שבדברים סגולה בדוקה היא לשירה ועל־כן הם מרבים לחפש אחריה; ואלו י. פיכמן תפיסתו עמו, כי הדקות בדברים אין לה ערך אם אינה גם מתכונתו של המשורר; רוך זה, הפרוש על נופיו, זו העדנה, העוטה־כשלמה את כל נושאיו – לעולם לא תבחין ממי אל מי הם מתמשכים, מן השר אל המושר או להפך; י. פיכמן יודע, כי הפונקציה של המשורר אינה להַראות, אלא לראות; השיר אינו ראי, אלא ראיה; ממילא אין הקורא צופה במשתקף בראי של המשורר, אלא בראיתו החיה; וצופה כזה יבחין מיד, כי לוּ נתנו ל“חלוקה”, נגיד – בין מנין משוררים הצבעים החיים, המקופלים בלובן האחד, שציר מכחולו של י. פיכמן רק ב“רות” שלו, כי עתה זכו כולם יחד, וכל אחד לחוד, – באוצר עשיר של צבעים; וכמה גבוה הסולם של רחשי־לב בלתי־נתפשים אשר בפואמה הזאת! הנפשות הפועלות מעטות, אמנם, אבל בהן ועמהן אתה חש, כי כבודה רבה וחשוב מאד מקיפה אותנו; המשורר לא עקר את רות וכל הנלוים אליה מקרקע חיותם כדי להכניסם בעוּלוֹ, אלא גחן והתרפק עליהם, ושירת ארץ ואדם עלתה מהם כפורחת; פואמה זו יצירת־שלמות היא, כי ע“כ הצליח י. פיכמן למצוא למענה את הסמל העברי־קלסי, הנעלה ביותר, לחסד ולתום, שהם, לפי תפיסתו וטעמו, – דמו של העולם והרוח־המחיה שבו; כאן נתן לו למזג את האדם הנבחר שלו – עם הטבע מסביבו במזיגה שאינה רק מרצונו של המשורר. אלא גם מגופו של הנושא במקורו הנפלא; – זה הטבע, שי.פיכמן כמו משולב בו שלוב־תמיד ואינו זז מתוכו, כי האורגניות שבטבע היא לו מופת וקנה־מדה לכל פעלי אדם ומחשבותיו; משום־כן הוא מפליאנו כאן בכוח העצום המושקע בבחירה החפשית של כלי־הבטוי, שנחשנוה וגם מצאנוה בשיריו האחרים, אבל לא בשעורו המלא, כמו ב”רות"; מישור־עולם כזה וראיות בהירה כזאת פותחים לפנינו את המרחקים הגדולים שאליהם שאף להגיע והגיע י. פיכמן; ואין לתמוה באמרנו בזה, כי אם נבוא למדוד את המרחקים המשתרעים בין ביאליק לבין משוררים אחרים בדורו, נמצא, שהמרחק הגדול ביותר הוא זה שבין ביאליק לי פיכמן, דוקא משום ששניהם קרובים לשירה בקרבה שוה (אם כי עולמותיהם ככלי־בטוים שונים בתכלית השנוי); כי אם נשכיל לעמוד רק על העיקרים הראשונים, ולבטל לשם מטרתנו, את השניים, או השלישים, במעלת הקרבה או ההשפעה, – נמצא שהשירה העברית בדור הזה פרשה לשתי דרכים: של ביאליק ושל י. פיכמן; דרך ביאליק – המשיכה למרומים וההתמתחות לקראתם; מזה – גם הדבור בקול חזק ורם, הראיה בעינים קרועות לרוחה והתנועה שבמעוף, שיש בה מן האכסטסה, גם כשהיא שומרת על כובד־משקל ואפילו אם היא זעומת־פנים; דרך פיכמן – ההקשבה למעמקים וההתרפקות עליהם: מזה – גם הדבור המעודן והעצור, הראיה בעינים מרוכזות והתנועה שבחבוק־עולם והדבקות בו; שתי הדרכים האלה מצויות וטבעיות בשירת כל הלשונות, וביאליק ופיכמן – הם שסללון בשירתנו החדשה וחשיבות נוספת זו על חשיבות יצירותיהם שמורה לכל אחד משניהם בתוכנו.

י

המזג, שקבע ח. נ. ביאליק בשירתנו, שרר בה עד שהשתרר המזג שנוצר בבת־אחת כמעט על־ידי ראשית שירתו של א. שלונסקי; אפילו משוררים שקדמו לו, אם המשיכו ליצור בימיו, – לא עצרו כוח בהתנגדותם (גם אם היתה בהכרה) למזג החדש והצטרפו לו למעשה ובלי־הכרה; מזה בלבד הלא אפשר לשפוט על מדת השנויים וחשיבותם בם, שהביא א. שלונסקי בכנפי שיריו; הימים ההם היו ימי מפנה לגורלנו העברי, שעיקרם התלהבות לאפשרויות של יצירה בכל שטחי חיינו, לא־כל־שכן בשטחה של ספרותנו, שהקדימה, במדת־מה בבנין־טפחותיה לפני המסד שלה; וכדאי לא לשכוח, כי בעולם כולו כמעט היתה אז התלהבות דוקא לפריצת גדרים והריסתן, ואפילו אנשי־רוח, ביניהם גם יוצרי־ספרות חשובים, שמו כל מעינותיהם בכך; אנו יכולים להתברך במזל טוב באמת אם זכינו שבאותה שעה קם לנו משורר וירטוּאוֹז דוקא כא. שלונסקי, שתכונותיו הרוחניות והאמנותיות יפו לשירה, שהיתה בה ירית־יסודות עם פריצת־גדרים כאחד; כל צבעי הקשת נתלו על ראשינו וזרחו אלינו משיריו, מאה הדים והד בקעו ולוו את קולו האחד; אם אני שב היום לבחון את יסודות שירתו של שלונסקי, – אין לי ספק עוד, כי לא רק שירתו המאוחרת, אלא גם המוקדמת – היא הראשונה להגיון עברי, לשכל טוב ולשווי־משקל דוקא; וכאן, לדעתי, אחד מפלאי כשרונו הפיוטי של שלונסקי ויכלתו האמנותית – הוא פתח בשירה, שקוֹלה בנוי, בלי ספק, על צלילות ומדידה ואף־על־פי־כן שמענו מתוכו גם שברים ותרועות; המשורר שכבש את כל יצריו למען שלטון השכל בשיריו – משורר זה דוקא שִוה לדבריו קצב ולשון של יצרים ובזה הפליא לעשות ליצירתו וליצירת כל הדור אשר עמו; אין לי כל ספק עכשיו שהעיקר בשיריו הראשונים הוא שהלביש כתונת־פסים לדיסהרמוניה שרחפה בעולם וכל שהמשיך והתרחק מן הדיסהרמוניה הזאת ועבר בהדרגה, קודם – לעולם שאין בו עוד הרמוניה ולאחר־כך להרמוניה וליצירתה; ואם כי כוח שכלו של שלונסקי רב עמו והוא מוכשר היה לא רק להדביר את יצריו הטבועים בו, אלא גם לרדוף את התסביכים שנוצרו על־ידי כך, בכל־זאת ברור לי היום, כי הערכת יצירתו של א. שלונסקי תהיה מענינת ונכונה אם תשכיל לנתחה באזמל־הפיפיות של חכם־הנפש פרויד; דוקא משום שברור, כי נפשו של משורר זה עמוסה משא־יצרים כבד (משא זה בודאי גם הכריחו לא להרחיק את תחנות שירתו זו מזו, אלא לקבען זו ליד זו) – אנו עומדים ומתפלאים לצעדו הקל והמהיר, לזקיפות קומתו ולבטחונו בו, המעידים על טבעיות יצירתו ובריאותה; נדמה לי, כי שום משורר עברי שקדם לו לא שקד כמוהו על טהרת הקצב והנגינה אשר לכל מלה שבמלים ולא מחמת החוק האלמנטרי בלבד, החָל על חבור השיר, אלא מהחשבת המלאכה הדקה, מידיעת ריחן השונה (אפילו) של האותיות במלים; בחירתו ביצירתו היא חפשית מאד ועל־כן זכּה אותנו בעושר מופלג של צרופי־לשון שחשיבותם אינה רק לעצמם ובמקומם אלא ליצירתנו הספרותית בכלל, כי רובם של צרופים אלה כמוהם כמושגים חדשים שבהם התעשרנו; ויותר מזה – הוא התוה דרך לרבים מאד זולתו, כי כל צרוף משלו (שהיה למושג, כאמור) נוצר לפי רוחה הטובה של לשוננו, והיה גם כעין אב־צרופים; א. שלונסקי הוא ממשפחת היוצרים שכל דבר שידם נגעה בו נהפך על־ידי כך בלבד לשירה; לכל נושא שִׁוה קצב מוסיקלי, לכל ענין נתנה לשון ההולמת אותו והנובעת ממש ממנו; סגולות אלו הלא הן מן הסגולות הפיוטיות היפות והבונות ביותר; אלא שאין עמי ספק היום, כי כביאליק במובן אחד כן שלונסקי במובן שני, – הגדילו והפליאו לשיר על מה ששרו, אלא ששניהם נדונו משום־מה מעם גורלם לא לשיר את עצמם, אם כי כל אחד מהם הוא בעל עצמות מובהקת ומענינת מכל הבחינות, לא כל שכן מבחינת הנושא לשירה (שירתם); מובן מאליו, כי עצמות זו, מצאה את גלומה בדרך נסתרה ואין לך מלאכת־בקורת קשה וחשובה מזו שתבוא ל“חפור” ולמצוא את העצמות הזאת שנחבאה אל כלים יפים ועמוקים; אכן, בדרך הבחירה החפשית נהג א. שלונסקי לגבי נושאיו כמו לגבי גלומם על ידו; נראה הדבר, כי מחמת הרגשת הכוח בשטח אחד של שירתו, – לא שעה אל השגחתו העליונה, ההכרחית בשטח אחר, ולא עשה מאום כדי לצית לה ולמזג את כוחה בכוחה של בחירתו החפשית; אלא שגדלות בלתי־משוערת בהקפה ומשקלה בה צפונה בשירתו בזכות הכוח האחד שלו, שהיטיב לעשותו תנאי־ראשון ליצירה לא רק לעצמו, אלא גם לזולתו, כמו שלא עשה משורר עברי אחר בדור שקדם לו, ועל־ידי כך שִׁנה את מזג השירה, כהנ"ל, וקבע בה את מזגו; עושר רב נאצל על שירתנו בזה, שיצירת שמשה ומשמשת, מדעת ושלא מדעת, מופת למשוררים שבאו עמו ולאחריו.

יא

בדידות של האדם הנרקיסי בעיקרו – אינה טרגית לעולם; אדם זה אינו בודד גם במועדיו, כי הוא לעצמו־ובשרו בחינת קהל רב, עולם ומלואו; הפחד, אפילו השעמום תוקפים אותו בחברת אנשים דוקא, כי על־כן אינו מוצא בהם סעד וענין אלא אם הם מטשטשים עצמם ומשמשים לו ראי, המשקף רק אותו;

הבדידות הגדולה, הטרגית וזורחת, זו המוזה של הפילוסופים, היא דוקא בדידותו של האיש האוהב את זולתו, הכרוך אחריו, ואין הוא מתכנס אל תוך עצמו אלא מאונס האכזבה; בדידות זו היא ותור וקרבן, והם המקור לערגה ולהגות עמוקה; הקורא את שיריו של א. צ. גרינברג נפשו תקלוט, בלי ספק, לתוכה מן הבדידות הזאת, שהיא דוקא המקור לפתוס שיש בו תמיד אופי של משא־שדולים; אכן, כבכל פתוס הנאמן לעצמו – יש גם בשירתו של א. צ. גרינברג כונת השפעה ושדול, אלא שאין אצלו אותו סרח־עודף, העושה את בעליו לתועמלן ולא למשורר – הלא הוא הבטחון־מראש בכוחו הכובש־למעשה של הפתוס; מובן מאליו הוא, כי א. צ. גרינברג הוא חכם־האַפקטים וכי ממהותו הנפשית וגם מכונתו האמנותית היא לעשות בסממנים תיאטרליים ואין דבר זה פסול כשם שכל מהות וכל כונה שהן אינן פסולות לאדם המקורי ולאמן היודע את כוחו ומשכיל לבנות בו את יצירתו; העיקר הוא, כי בפתטיקה של משורר זה לא תבחין כמעט משהו מן הנחר, המצוי בקול שהוא למעלה מטבעו של בעליו; אדרבא, תכופות תרגיש בשיָר־של־קול, שהמשורר וִתר עליו ולא נצלו: פתוס זה אינו רק אמצעי למטרה, הוא גם המטרה עצמה, ככל צורה מן הצורות בידיו של האמן; ויותר מזה, – צורה זו עצמה היא היא אפיו של האמן; כי ודאי לי: כלי־התפיסה (של העולם) אצל הזַמָר הוא קולו, אעפ“י שקול זה הוא לאחר־כך גם כלי הבטוי (כשם שכלי־התפיסה של השחקן היא הג’סטה, אם כי היא גם כלי־הבטוי שלו וכו' וכו'); כן אין גם הפתוס רק כלי־בטוי, הוא גם כלי־תפיסה; אני קורא את שיריו של א. צ גרינברג ומבחין, כי כל דבר שנפשו תפשה – בפתוס תפשתו כשם שבפתוס בטאתו; וראה פלא: אף את האלוהות – תפש ובטא בדרך זו ב”אנקריאון על קוטב העצבון“; ובכל־זאת לא נפגמה העמקות שברגש והעדינות הלירית, שהיא מגופה של הדתיות; אכן, נעימת התפלה והלחש בעדונה העליון אינה שונה כמעט מן הנעימה המצויה בשיריו הדתיים של ר. מ. רילקה, – למשל, שדרך תפיסתו, כדרך בטוייו הפוכות, כמובן, מאלו שאצל א. צ. גרינברג; ואעפי”כ! והאם לא יסוד לענין והשתוממות הוא הדבר, בהמשיכנו להשוות את יצירתו של א. צ. גרינברג ליצירתו של משורר זה, המנוגד לו בכל, כאמור, ובמצאנו, בכל־זאת, כי גם בשירים על האשה יש להם צד שוה; שניהם מצאו באשה יופי אחד וטרגיות אחת ועושים עצמם עפר לרגליה (משהו מאש־דת מדובבת את שירתם זאת); אכן, רק התפיסה המופשטת אחת היא אצל שניהם בדבר זה, אבל כלי־התפיסה, ככלי־הבטוי, – שונים; ואם שירתו של א. צ. גרינברג, בתכנה כבצורתה, נראית בכללה כחד־גונית, הרי בפרטיה אין טעם להגדרה זאת, כי משורר זה הוא מן העשירים בתוכן, אבל מאלה שאינם מקפידים על המיון והסדר דוקא: – הוא פזר את רעיונותיו והתרחשויותיו ביד רחבה ופרועה בכל השורות הארוכות של ספריו; ברור מאד, כי א. צ. גרינברג הוא מבעלי־המחשבות המעטים שבמשוררינו: ומחשבותיו מקוריות לא רק בצורתן (חריפות הבטוי הפתטי), הן מקוריות גם בטעמן הראשון (אשר לפני הבטוי); ואלו צורתו – גם היא לא עניה, כי יש בה (אם כי סמויה מן העין השטחית) יכולת אמנותית גדולה, כוח רב של בחירה חפשית, שהתרכז בעיקר במשפטים, משפט משפט לעצמו, וזלזלה בכונה (ובטעות), נדמה לי, במסגרת הכללית של השיר, שהיא אצלו כמעט תמיד אחת, ללא שנוי; אמנם, ממהותו של הפתוס היא (גם לגבי צורת בטויו) הכפלת כמה יסודות שבו וההתמדה בהם, כי דוקא זו היא ההוכחה לטבעיותו; ואעפי“כ הכרח הוא, כנראה, לסטות משהו מכך, שאם לא כן בונים ע”י כך קן לעניות, שאפילו אם מרצון היא – אינה פוסקת מלהיות עניות; ועוד תכונה חשובה לשירתו של א. צ. גרינברג: דוקא שירה זאת, שנושאה עברי־“מצומצם”, במקום כבזמן, צברה בתוכה את הטעמים האנושיים ביותר, הטבועים ביסוד האֶפופיה של התחדשותנו העברית; שירה זאת, הייתי אומר – באנושיות הלאומית שבה, היא שתובן, בלי ספק, גם לגויים אם תתורגם בשבילם על־ידי אמנים, משעורו של א. צ. גרינברג וטעמו; ועוד: בקביעת הכתובת המפורשת לרובם של דבריו הרי שמשורר זה הוא תלמידו הגדול של ח. נ. ביאליק, אעפ"י שמשנתו אינה דומה, בעיקריה כבסממניה, למשנתו של רבו; כן אפשר למצוא, למשל, כי כמה מדרכיו האמנותיות, ככמה מתכניו, דומות לדרכיו של א. שלונסקי בשיריו – ובכל־זאת אין כל ספק, כי דמיון זה הוא רק משום ששניהם יצרו בכל־זאת בדור אחד, זה ליד זה, אבל הוא לא הושפע השפעה נראית לעין מא. שלונסקי, כשם שגם א. שלונסקי לא הושפע בהשפעה כזאת ממנו; אלא שכאן אנו מוצאים לפנינו תופעה מענינת: שני משוררים, בעלי שעור־קומה דומה, יוצרים בדור אחד ואין מלכות־שירתו של זה נוגעת במלכות שירתו של זה; וכשם שאפשר להגדיר דור־שירה זה כדורו של א. שלונסקי כן אפשר להגדירו כדורו של א. צ. גרינברג; יתכן שהשפעתו של האחד גלויה יותר ושל השני סמויה יותר, אבל גודל ההשפעה בשירה, כגודל חשיבותה, שוה לשניהם.

יב

נראה לי, כי ביצירת כל סופר אנו מבחינים שתי תקופות: בראשונה – כל דבר שלו הוא בבחינת הרחבת־גבול והקמת־בנין (על קו־גבול אחרון, כמובן); בשניה – כל דבר שלו הוא בבחינת הקמת־בנין בלבד (בתוך הגבולות שהושגו קודם־לכן); אצל יוצר חכם אין תקופה אחת דוחקת את חברתה, כי אם לא כן שתיהן נזוקות בטעמן; תקופתו הראשונה של ר. מ. רילקה, למשל, נגמרת עם ה“אלגיות מדוּאינוֹ”, כי הן הגבול האחרון להקף יצירתו, ועל־כן אנו מוצאים שה“סוניטות לאורפיאוס”, אשר נכתבו לאחר־כך – עולות על האלגיות, אבל אינן מרחיקות מהן, ושיכות, איפוא, לתקופה השניה ביצירתו; בתקופה הראשונה – הבגרות (גם היא בת דרגות רבות ולא חלילה, נקודה מתה אחת) היא אמצעי ומטרה, בתקופה השניה –אינה אלא אמצעי בלבד; הנה כי־כן אני רואה את הרהורי שהעליתי על הניר עד כה כהרהורים במשוררים הבונים (מהם מפליאים לבנות) בתוך הגדולות שכבשו כבר לעצמם, בזכות הכוחות הרוחניים והאמנותיים הטבועים באישיותם, ואלו מכאן ואילך אני מהרהר (בעיקר) במשוררים העומדים עדין, לדעתי, בתקופת יצירה ראשונה שלהם.

יג

בעצם הרחבת־הגבולים של השירה (והקמת בניני־מדות שלו על קַוָם האחרון, שהוא מסמנו) עומד נ. אלתרמן; עיקר־אופי חשוב אחד אצלו, שהוא תופס את התנועה (והודה) שבחיים; ולפי הבחנתי הוא יחידי בשירתנו שהשיג, כי התנועה היא משפטו העליון של היקום; כל משוררינו שרים מַצְבֵי־דברים: מראה פלוני או אלמוני, חזון מפורש זה או אחר, ואלו אלתרמן שר את התנועה שבדברים ובין הדברים; עיקר זה הוא ממילא המקור לעיקר־אופי חשוב שני אצלו, היא החשיבה, המפעמת כל שורה בשיריו; כלומר: – הוא שר מחשבות, בשעה שמשוררים אחרים שרים – רעיונות; וצריך לשים לב לסגולה נוספת (לסגולת הדינמיקה) שיש למחשבה – מעצם מהותה היא תמיד רק של חושבה, מה שאין כן הרעיונות (אולי מחמת הסטטיות שבהם), – השר אותם אינו מוכרח להיות דוקא גם אביהם; ואין לך בחינה נמלצת ליחודו של נ. אלתרמן – לפי שני קוי־אופי הנ“ל) כעובדה זו, שהוא מפליא לשיר את המסחר (השוק, היריד, החנונים) ואת הפרברים; קודם־כל – כוח התנועה ויפעת הפעילות שבדבר משכוהו, ולאחר־כך – באה המחשבה, מצאה בהם (וגם האצילה עליהם) שירה וחשיבות רוחנית; ואם נבין ליסודות חדשים־מקוריים אלה שנ. אלתרמן ירה בשירתנו, לא נתפלא עוד במצאנו בו גם זאת: הוא לא נתפש לטעות הפרוש של “מצב־הרוח” (שטימונג בלע"ז), ההכרחי, במדת־מה לכל שיר; הוא היטיב להבין, כי המשורר אינו צריך לשיר על “מצב־רוח” זה או אחר, אדרבא – כל שיר צריך להשרות “מצב־רוח”; כן אין לי כל ספק, כי רוב המשוררים העברים קובעים, בדרך־כלל, את כותרת שירם לפני כתיבתו, כי על־כן הסטטיקה, היא, כאמור, נושא שירם ורוחו (גם “מצב־הרוח” הוא סטטי – אם הוא משמש נושא מראש) ואלו נ. אלתרמן שר את השירה שבלבו, את כותרת השיר אפשר לקבוע רק לבסוף; והלא משום־זה יתכן ששיר אחד, למשל, יקרא אצלו בשם “תמצית הערב” ושיר שני בשם “מעֵבר למנגינה” (ועוד ועוד כותרות דומות) וברור ש”תמצית הערב" או “מעֵבר למנגינה” הם “נושאים” רק בדיעבד: וזוהי, לדעתי, טעמה העיקרי של השירה הצרופה: ועוד טובה־וסגולה חשובה צמחה לשירתנו על־ידי זה שנ. אלתרמן בחר בשיר־המחשבות במקום שיר־הרעיונות, – הלא הוא להב ההומור הדק, אשר בלב דבריו; זה הוא אבן־הבוחן לעצם מציאותה של המחשבה (אפילו מחשבתו של הפילוסוף, איש־המדע, נבחנת על־ידי כך, אלא ששם עוטה לו ההומור לבוש אחר, ולא כאן נעמוד על זאת); מובן מאליו הוא, כי סגולות כאלה הן רק של בעל בחירה חפשית ומעודנת בדרכי אמנות והן גם סגולות המצויות אצל חכם הציות להשגחה העליונה, הקובעת את עולמו של האדם; כי אין שיר טוב אלא זה המגלם את העולם כמות־שהוא אצל יוצרו (גלום שבמישרין או שבדרך האלגוריה), – ענין ברור הוא; הדברים הנעלים ביותר בשיר, אם הם משנים מעולמו של המשורר (לשפורו או לכעורו) – אנטי־פיוטיים הם; השקר רשאי להיות נושאו של שיר, אבל חלילה לו להיות נשׂוּאוֹ; ועולמו של נ. אלתרמן בשיריו מרהיב באמתו, הברורה לכל עין: ואין אמת אלא במקום שהמשורר נותן לעולמו לשלוט בו שליטה מלאה, מין “תמורה” לעולם, המסכים לכוח שליטתו של הבטוי המגלמו; מכאן, לדעתי, אור הרעננות בדבריו, של נ. אלתרמן, הבינה המופלאה באסוציאציות שלו, הטבעיות החיונית בסמליו ובחריזה החכמה והעשירה; ואלו האסוננסים שהוא מרבה בהם – האין הם שוב הוכחה לאהבת־התנועה הטבועה בו? לאו דוקא תנועה מעוגלת כבתוך גלגל, המגיעה תמיד רק למקום שממנו יצאה, אלא זו החפשית, שפעמים היא ישרה, פעמים מעוגלת ופעמים מעוקלת, הכל לפי המקום וכוח הדוחף, השונה בכל פעם; אכן, החרוז האסוננסי משמש לנ. אלתרמן גם מעין מקלט לוירטוּאוֹזיוּת, שגם היא נִתנה לכשרונו, אלא שהבוחר החפשי מבין, שהשירה הטובה אויבת אותה, וע"כ הוא מוַתר עליה ועל כל יתרונותיה המדומים; ולבסוף – ראויה לציון עוד מזיגה אחת בשיריו של נ. אלתרמן, הלא היא מזיגת סגולות־היחוד המפורשות עם סגולות העממיות, האנונימית ביותר; מעלות־יצירה חדשות נובעות ממזיגה זו (המתבלטות באופן מיוחד ב“שיר עשרה אחים” שנתפרסם בחלקו); רחבות־יד, הנוספת לעמקות (המחשבה והרגש), שהיא מיסוד אישי בלבד, וגזעיות, שיש בה לא רק כוח בנסיונות, אלא גם אחריות, הנושאת פירות יפים גם בשירה.

יד

מענינת שירתה של י. בת־מרים, המפליגה בחלום: בנושאיה הרומנטיים, בסמליה המדומדמים, בלחש־נחש לשונה, – היא כושפת וסובבת גם אותנו בחלומות ובחזיונות, שכוחם לפעמים גם כחזיונות־שרב; הייתי רוצה להדגיש את יסוד השרב דוקא, כי הוא אפיני לרוח שירתה של בת־מרים, לאתמוספירה שבה; זו הליאות הנסוכה על הדברים, זה הרעד הרצוף והדק – אינו מלכתחלה, מחמת אופי חלוש, חלילה, אלא כתוצאה מיסוד השרב אשר במזגה של המשוררת; השמש עומדת תמיד בטבור שמיה, – אינה שוקעה ואינה עולה מן השפול, – היא מאונכת וקבועה עליה מצהרים ועד צהרים; ולא פלא הוא, שדוקא י. בת־מרים היא ששרה לנו שירי הארץ בספרה “ארץ ישראל”, שאתה מוצא בהם מזיגה מופלאה של ראיה שיש בה מסגולת ראיתם של הקדמונים עם קול שיש בו רוך ופריכות, שהם מתכונותיו של בן התרבות המעודנת והמאוחרת דוקא; אכן, מזיגה זו מתגבשת והולכת אצלה לא רק כאופי מפורד לשירי הארץ, אלא כאופי־תמיד והוא, בלי ספק, מקורי בצרופו ושובה את דעתנו.

טו

ונראה לי, כי סמל בעל משמעות עמוקה יש בתופעה החדשה אשר בשירתנו: זו החתירה אל עברנו הרחוק, לא רק בכונה תחלה, ולא רק בזכות כשרון הסגנון, אלא בדרך של אטביזם מעודן; מפליאה בכוח העקביות שבהתפתחות זו, הנושאת הוד ומורא בחֻבה, היא שירתו של י. רטוש, שאפילו בבנינה יש מן הארכאיות, – זו רקמת השתי־והערב הדקה של חריזה מורכבת חיצונית ופנימית, המתגלית ושוב מסתתרת, בחינת מבוך־בתוך־מבוך עתיק, בקצב שהוא עדין וגם כבד כאחת; בקראך שירים אלה תשתאה לקול הרווי כוחות תת־קרקעיים, העולה מהם ונוסך עליך שכרות; שכרות זו היא בודאי מיין הפרימיטיב שנגנז ונשתמר תקופה ממושכת כל־כך והוא נִתן לנו עכשיו בכלים הנאמנים על שמירת כוחותיו העתיקים, ואעפי“כ הם דקים ומאוחרים; האין אנו תוהים, למקרא שירים אלה על מסתרי דרכה של הרוח, הנפתלת, המעוקלת ואעפי”כ גם ישרת־קו כל־כך? דורות רחוקים שהיו רק זכרון, כאלו קמים וחוזרים להמשכם; ודאי שנבחין בזה משהו מהד הבא מגלגול־מחִלות", ובכל־זאת יש כאן איזו צלילות ותוקף המצויים רק בחיים טבעיים־אחרונים; אין זה ענין שבהשפעה ודבקות בלבד, אלא יותר מזה: – תופעה שאין אתה יכול להסבירה אלא על־פי חוק האטביזם, שדחף משורר אמן להפליא במזיגת עבר עם הוה, עד שאין אתה יודע היכן נגמר האחד והיכן מתחיל השני, כי בכונת מכַון היו לדבר אחד.

טז

בדרך מפורדת ונבדלת – אנו מוצאים גם בשיריו המעטים של י. פרלמוטר מעָצמה של תופעה זאת; אף כאן תשתומם על האורח המופלא שבו נמזגו ריחות מזרח חריפים בשירה עברית חדשה; מאין באו לנו היום יצרים פרמיטיביים אלה, ששאגת מחשכים גדולים עולה מהם בלשון עברית גזעית וקצובה בקצב מודרני? אם כה ואם כה – אנו עומדים בתחומה של שירה, שדם קדמון ופראי רותח בה כבתוך גידים קשים כעבותות.

יז

תופעה מענינת אחרת מעוררת הרהורי־הערכה: משוררים שאתה מכבדם על גזעיות מיוחדת במינה, אעפ"י שצריך להלחם בה; – עד שפתחו בשירתם העברית היו משוררים אלה מעורים בתרבות הארץ שבה נולדו וגדלו, וזו לא היתה להם, לשבחם, בחינת בגד ארעי, שאדם מחליפו כל זמן שהוא רוצה בכך; ודאי לנו, שהם רוצים בתמורה, כי על־כן עברים הם מרצון ובחירה, אלא שאין זו נשמעת להם יפה, דוקא משום שבעלי־אופי הם; תופעה זו אנו רשאים להגדירה כחסרון, שהוא גם יתרון.

כזה הוא א. רגלסון, שלשונו העברית נאה ונאמנה לו כלשון טבעית ואעפי“כ אתה שומע בשיריו מקול תרבותן של אנגליה ואמריקה; יש בהם מן הנסיון הפיוטי האנגלי העשיר, המתבטא במין רשול מיוחד, שתוכו רצוף חכמת־חיים וחן של הומור קל, גם הוא מרושל; א. רגלסון משורר מקורי הוא, בלי ספק. בעל אמצעים אמנותיים, אלא שהרשול הזה הופך אצלו פעמים לכשלון, כשם ההומור שאצלו גולש למדרגת הקיניות וע”כ יש משיריו המתמיהים אותנו במקום להלהיבנו.

יח

מזג עולמו של ע. זוסמן כמזג עולמם התרבותי של הרוסים המשכילים; חוט המהפכנות משוך על דבריו כמו שהוא משוך על יצירותיו של כל משורר רוסי, גם בשעה שהוא שולל את המהפכנות; בדבורו הפיוטי יש תמיד ממין דבור־על־לב; ואעפ“י שהוא שקול וכבד – נעימתו היא נעימה של פתוס; אין ספק, שגם הוא בעל אופי ועצמות משלו, אבל ביסודו אנו מבחינים, אם מעט ואם הרבה, מן התכונות הרוסיות הנ”ל.

יט

כן תוססת בשירתו של ר. אליעז מרדנות־לשמה, בת הבלקן; חוסר־הרסון לא חולשה היא אצלו, אלא גבורה דוקא, – זוהי התמימות שאינה חושבת על עצמה, אלא על זולתה; ומובן מאד (אם כי לא מתוך עמקות הבנה) שיש עושים תמימות זו לסינוֹנים של פראות; כמו שנתן לטעות ולהניח כי שפע האהבה היא אכזריות; והלא אין ספק, כי ריחות חריפים אלה בשירי ר. אליעז יש בהם עדינות כשם שבצבעוניותו הנראית צעקנית יש רוך שבאצילות, זו שמקום חיותה הוא רק באקלימו של הבלקן ואלו ר. אליעז מתאמץ (אם כי לא תמיד הוא מצליח) לשמור עליה באקלים עברי דוקא.

כ

שירי לאה גולדברג מצוינים באתמוספירה מיוחדת רק להם, בשקיפות של בטוי, שאינו חוטא לעולם לקצב הטוב ולחרוז הנכון; כאבה מושר בצלילות הדעת דוקא, מתוך איזו הסתכלות מרוכזת בו, בהסתכלות בכונת סוגסטיה; העולם ה“חיצוני” על דבריו הבודדים ומראותיו הנפרדים, במדה שהמשוררת רואה אותם כקשורים בקשר ישר דוקא לעולמה, – נתפס על ידה בתפיסה מקורית; הוה אומר: היא בת רגישות דקה; אכן, לשלמות דעתי עלי להוסיף גם את ההנחה שאני מניח, ששירה זאת אינה “נלחמת” בתרבות, מלמה שהיא במדה מסוימת מחובתה של כל אמנות; חסרון מלחמה זה מורגש בפרוצס המחשבה שלה כמו במלאכת השיר כשלעצמו; כונתי היא, שתוסיף לותר על עושר מיותר, כשם שותרה כבר בשיריה “על הפריחה”, העולים משום־כן על כל מה שקדם להם.

כא

ולבסוף – א. טסלר, שבשיריו אנו נושמים אוירו של מכרה: כי בעולמו של משורר זה דבוקה אפלה עבה כבמחצבים או כבמערות עתיקות; הוא מצוין בכוח שונה מן הרגיל, – שעיקרו לא בכלים דוקא אלא ביד, העושה עמהם; שמא אין מלאכת־מחשבת המצווה על קצב מדויק כמלאכתו של החוצב במכרה, כי כל שגיאה שבו קובעת את הנפש; אכן מגבוש שירתו של א. טסלר אנו שומעים קול מעמקים, לא של תהומות אלא של מכרות, שהם תהומות מטריאליים הייתי אומר: המסתורין הם גם כאן מגוף התופעה, אלא שהם מופשטים בהפשטה שונה לחלוטין; נראה לך, שאתה יכול כאן לחבוק משהו או להיות חבוק על ידו; אוצרות רבים שמורים למשורר בעולם־אמן כזה – ויקר גלוים מובן.

 

אחרית־דבר    🔗

א

בראשית היתה השירה, בחינת רוח־אלוהים מרחפת, שכבשה את הלב; ואינני מהסס לגלות־ברבים, כי היחס הבקרתי, או ההבחנה, הם לא רק שנִיים בתוך סדר־הדברים, אלא גם שניים־במעלה; מכאן גם השם שנקשר לספר זה: – בחבלי־השיר, כלומר: הודיה־מראש, כי הדעה על השיר והמשורר אינה בחינת “מלמעלה” או “מלמטה” להם, אלא מתוכם; כלומר לכלומר: – לא בוחן־לב, אלא לב־בוחן; וכיון שבקורת הראויה לשמה אי־אפשר לה להיות שם־נרדף להשתפכות־הנפש, אפילו במובן הראשוני והטהור, הריני להגדיר, אם מותר לו לאדם להגדיר־עצמו בלי פניות פרטיות, – זוהי שיחת־הנפש, כלומר: – דבר שיש בהם גם שקול־דעת וגם התפעלות, גם אוביקטיביות וגם אינטימיות; אהבה צלולה ופקחת, הייתי אומר, כי על־כן היא אהבה ממושכת, מנוסה הרבה, והבטוחה בשכרה הטוב והצודק, שלא כאהבה ראשונה, בהולה וחוששת, ועל־כן מעורת־עינים, זו הרואה לכלל ומתעלמת מן הפרטים; הוה אומר: – בקורת המקנאה לעיקר ומתוך־כך מקרבת כל פרט המחזק ומוסיף ומרחיקה כל פרט, ואפילו בן־פרט, הגורע מן העיקר הזה; השירה – לא סתמית היא, לא מושג מופשט, לא הויה רפרופית ומרופרפת, אלא מציאות אנושית רבת־פנים, עשירת גלויים, שאין שום חפץ, מקום וחיות פנויה הימנה; ולא יתכן בשום פנים ואופן שמישהו יהיה “זוכה” בשירה מן ההפקר להיקרא על־ידי כך ובדיעבד – “משורר”, אלא תמיד־תמיד קודם המשורר לשירה, זאת אומרת: – רק מי שהוא משורר במהותו, מאפיו ומטבעו, הוא העומד ושר את שירתו; מפני כן אמת־היא־ולא־תעבור: – רק במדה שאנו מוצאים בשיר מן השירים את המשורר, כלומר רק במדה שהשיר מוכיח לנו איזה יחוד – הנו שיר ושירה; שירה אשר אין בה תמצית, בגלוי זה או אחר, – לאו שירה היא, אלא חקוי שלה, צל שאין בו ממש ולא דמות וצלם־האלוהים; וטעם הדברים הוא: – לעולם אנו נרעשי־נפש בראותנו מים זכים וצוננים, אבל לא עליהם אנו מכריזים באזני זולתנו, אלא קוראים ואומרים: – מעין־מים; כי המים הזכים, הצוננים והמנעימים, משיבי־הנפש, לעולם הנם תוצאה, ואנו מן המקור נפעלים ובו מעיננו.

ב

צרוף־המאמרים הוא לפי קו האישים המשוררים ובסדר הכרונולוגי לא הקפדתי אלא מעט, כי בנינו של הספר איננו מלכתחלה אלא בדיעבד; סבות שונות, שרובן בגדר של אבטוביוגרפיה, גרמו שהמאמרים והמסות נכתבו לא בתורת מחקרים כוללים, אלא בדרך של עיונים והערכות לפי נסבות של זמן, אם לרגל הופעת ספר מן הספרים או בתוקף תאריך ביוגרפי של אחד המשוררים, וכל החסר בספר הזה אין מקורו באיזו כונה וחשבון של איזו אסכולה, אלא יד המקרה היתה בכך, והפעם הזאת לא רציתי ואף לא נתאפשר לי לתקן דבר, או להוסיף אפילו מה שרצוי היה לי להוסיף, – כגון מאמר־הערכה על משורר החשוב לי, כמו ז. שניאור, אשר בשירתו ובעולמו הרוחני הגיתי והנני הוגה הרבה; כן לא כללתי, מטעמים מובנים, במסגרת ספרי זה את מסתי המקיפה על א. שלונסקי, שיצאה לאור בזמנה בספר מיוחד, וכאן לא הבאתי אלא הדברים שנכתבו על ידי לאחר הופעתו של אותו ספר.