על מדת הערך ששִׁוה ח. נ. ביאליק לאגדה אנו למדים לדעת, כמובן, ממסתו המזהירה, “אגדה והלכה”, ואולם צריך לציֵּן ולהדגיש שאין זה המקור היחידי לגלוי השקפתו והרגשתו לגבי האגדה; האם לא ברור הדבר, כי חשיבות יתר יש ליחס לצרור האגדות שנכתבו על ידו לפי מקורות שונים וכמעט בכל אחת מהן כונה אחרת, – אם אמנותית ומשעשעת את השכל והנפש, ואם מחנכת ומאלפת? ובין כולן רב משקלה, עשירה בערכיה, ומופלגת במחשבה וברעיונות נאצלים, היא בלי כל ספק “אגדת שלשה וארבעה”; אתה קורא בה ונוכח להבין, כי לא עיקר היופי המשעשע שבאגדה הוא שקנה את לבו של המשורר, לא רק מעופו המדהים של הדמיון שבה את דעתו, אלא יסוד החסד־עם־האדם הטבוע בלא־יודעין באגדה בכלל ובכל אגדה בפרט; זה ההארה שבאה לו באיזה אורח פלא ואשר הפכה אצלו הכרה עמוקה ואינה עשויה להשתנות, כי הגדולה והמעולה בכל דרכי הפדגוגיה – היא האגדה; כל תורה ואמת שקשה להקנותן לאדם – לנער ולמבוגר גם יחד – פנֵה אל האגדה והסתיע בה, כי לעולם לא תאכזב אותך; אל תראנה שהיא עממית ואל תשים לבך שהיא תמימה, וכאילו גם פרימיטיבית, כי צא וראה מאז ועד עתה – לא הססו חכמים ונבונים מלשים בכליה הנאמנים את המחשבות הפילוסופיות הנשגבות ביותר, ואפילו המורכבות ביותר; אין לך הלכה תקיפה וחמורה שהאגדה הכזיבה אותה שעה ששומה עליה לקרב דבר אל הדעת; ולא שהאגדה מוהלת את היינות החזקים ועל ידי כך היא עושה אותם שוים־לכל־חיך, אלא היא מפזרת את החששות והפחדים מפני היין החריף, על־ידי שהיא מבליטה קודם כל את צבעו המשמח, את ניחוחו המהנה, מקשרת את העומד־לשתות עם הודו של הכרם אבי־היין, מחיה לפניו את הענב הענברי, שהיין הוא עסיסו ותמציתו; האגדה מפרטת את (ואפשר לומר: פורטת על) ההלכה שהיא תמיד כוללת, כלומר: ההלכה היא גרעין (עיקר אחרון!) של מה שנבט־וצמח־ועלה־ופרח־ובשל והיה יפה־למראה וטוב־למאכל, אבל הוא גם גרעין (עיקר ראשון!) של מה שעלול שוב לנבוט־לצמוח־לעלות־לפרוח־ולבשול ויהיה מחדש. יפה־למראה־וטוב־למאכל; ואת הפתח לראיה לכאן ולכאן קורעת בפשטות גמורה ויעילה ביותר – האגדה.

ב

את “אגדת שלשה וארבעה” של ח. נ. ביאליק, שהיא גדולה בהקפה, עשירה במאורעות מופלאים ומפליאים, מופלגת בדמיון על גבי דמיון, מדהימה בשלל צבעי הלשון ובתאורים ססגוניים מסחררים אפשר להעמיד על כונה מצומצמת אחת, על מחשבה פילוסופית־דתית וישראלית עד תכלית, ואשר שם אותה בפי שלמה המלך בדברו בפני קרואים רבים שבאו מארצות קרובות ורחוקות אל שולחנו:

––– “ויגע באחרונה לדבר גם על האשה, כי מתת אלהים היא, אשר תנתן בחיק כל־גבר כגמול מעלליו, אם טובה ואם רעה”.

את האמת הזאת לא אבו לקבל כל מלכי הגויים הקדומים, שח. נ. ביאליק מתאים בצבעים דשנים מאד ובוירטואוזיות בלתי־שכיחה; מלך מלך ודיוקנו מופיעים לנגד עינינו, כל אחד מובלט בתוי־פנים ברורים ונבדלים ואיש איש מהם מוּקע על אפיו וטבעו הדל בערכו ומושחת בטעמו; האחד “צנום בשר ושפל קומה, מזֵה איבה ואכול קנאה”; השני – “איש בשר וחלב ועמוס בלשונו” – ולו “לשון עבה כלשון התאוֹ”; השלישי – "מריא בקר, ואולם גם מגח קרנו נאמן, “ושאלתו נאוה לבעליה: עבה וכבדה כקורת בית־הבד; לא ימישוה שבעת אריאל מואב”; וכדומה וכדומה – כמין ביבר של מלכים הדומים לכלבים ולשפנים, לשועלים ולצבועים, לנחשים וקופים, לתחמסים וינשופים; הה, איזה מחזה־אדירים אפשר היה להציג על־פי אגדה ריאליסטית־פנטסטית זאת כיד כשרונו וטעמו של ח. נ. ביאליק, המיוחד למזיגת־הפיפיות: – מציאות כפנטסיה ודמיון־שבדמיון כמציאות ומוחשיות.

ג

את כל המלכים הנ“ל – חכמים בעיניהם, אמנים־ללעג לפי סברת עצמם, פוגעים ועולבים בלשון גסה משום שמחשבתם עבה כעבותות־העגלה, ושלמה המלך, ב”אגדת שלשה וארבעה", אינו נפגע ואינו נעלב, והוא מבקש להוכיח לקטני־אמנה־והבנה, כי אמנם כן הוא: – “האשה מתת־אלהים” היא! ואת כל כוח הדמיון היוצר אזר המשורר כדי להוכיח את אמתו; איזו כנסת מרהיבה של מאורעות כנס ח. נ. ביאליק וידובבם בלשון הכופתת אותנו ואינה מרפה מלקסום ולקסום עד שכל בינתנו מתעוררת ומשיגה: – אכן, מתת אלוהים היא האשה! ולא זו בלבד, – אלא שעיני רוחנו נפקחות לדעת, כי מעשה הזווג בכלל מורכב ומופלא הוא, והוא חתוך בכוח הגורל, מאלוהי־עולם מקורו; וזה הפרק על זוג אבני־הברקת, המשולב כאלו דרך־אגב, במסכת המאורעות, – כמה נפלא הוא, כמה פיוטי ואמנותי, משהו הנראה כמין קשוט בלבד לעצם ספור־המעשה, והוא שוב עיקר גדול, – ולא רבים פרקי השיר ההפילוסופים שישוו בכוחם ובהודם לפרק הזה של ח. נ. ביאליק.