א

עם שיריו הראשונים כבר – הובלט יחודו הפיוטי של שאול טשרניחובסקי, כי מיד, ובבת־אחת כמעט, שחרר את הליריקה העברית שחרור מלא משבי ה אליגוריה; חשיבותו של דבר זה כל כך גדולה, שכל הפלגה בשבח זכותו זאת לא תהיה מופרזת; אפילו בעלי כשרונות גדולים ועצמיות מובהקת – כבולים היו, במדה זו או אחרת, בכבלי מסורת ארוכת־דורות, שדוגמה קלסית לה היא, ששולמית משולה לכנסת־ישראל; האין השיר “אל הצפור” לח. נ. ביאליק גם הוא עדות לאותה האבקות שבין הרצון לשיר פשוט על עוף־השמים, לבין ה“הכרח” לקשור אותו בשליחות לאומית, – לשאת שלום לירדן ולכרמל ולהחזיר שלום מהם? שאול טשרניחובסקי הוא המשורר העברי הראשון, ששר לא על הצפור המופשטת, ה“פיוטית”, שמשורר מורישה למשורר, אלא על זו אשר ראה בעצם עיניו; והעיקר הוא, שלא קדש כל כונה למעשה זה, לא הגה שום רעיון של “מהפכה” לטובתנו, אלא נדחף על־ידי רגש אבטנטי של התפעלות והנאה; הלא מפני כן מרובים בשיריו שמות מפורשים של הרים ונחלים, של עצים ופרחים – לקוחים מן הנוף שחי בו, מסביבתו הקרובה לו; עם שאול טשרניחובסקי בא לתחומנו המשורר, שאותו בקשה האומה בחשאי, זה שחסר היה לה ביותר, הלא הוא המשורר אשר האוביקט שלו הוא תמיד סוביקטיבי; שאול טשרניחובסקי היה בעל התכונה הנפלאה הזאת: – הוא התפעל התפעלות אמתית מן העצמים שהקיפו אותו והשתומם השתוממות עמוקה עליהם, עד שלא צריך היה לגעגועים על היפה וטוב הרחוקים ממנו, ולא הרגיש כמעט שום נחיצות בדמיון; אמנם, פרדוכסלי הוא ענין זה, ואעפי"כ גם פשוט ונכון; – הוא היה כולו משורר, רק משורר, ומשום־כך לא בשמים, אלא בארץ דוקא, מצא את השירה לעצמו; הממשות הטבעית, הקונקרטית – היא היא אצלו הפואסיה; וכל־כך יסודית ומקיפה היתה סגולתו זאת, עד שלא פלא הוא שגרעה ממדת הסוביקטיביות שלו בבואו לקשור תארים לעצמיו; אכן, צבעיו אינם רבים ואף לא רוויים או גדושים, אבל רעננים תמיד, ערים תמיד, כולם ירוקים, הייתי אומר; ולא קולות, אלא קול אחד היה לו, – ברור ובהיר עד הסוף; הוא לא משך ביובל, אף לא הכה על מנענעים, אלא תמיד נגן על מיתר; כל עצמו לא היה כי אם נגינה ושיר – והאידיליות שלו הן הוכחה לכך: אדם וחוה, צמח ודומם, גם מחשבה ומעשה – אפילו על רקע פרוזאי, כולם אומרים שירה; כל כלי־קליטתו של שאול טשרניחובסקי היו פיוטיים ועל־כן, כנראה, אין להצביע על כבושים בשיריו – הוא לא קלט כל “פרוזה” ולא צריך היה, איפוא, לצקת אותה לשירה: הנה כי כן אין כל ספק בידינו, שהויתו הטבעית והשלמה הזאת שהזדקקה אותה שעה לעברית, היא ההוכחה הנמלצת ביותר, כי באפלת בארותיה של האומה פכה – בדרך הטבע! – שירה: שירת שאול טשרניחובסקי, לא של אחר, אפילו גדול ממנו הרבה ביכולת אמנותית, – בשרה־בעליל שהיצירה הפיוטית העברית פותחת תקופה חדשה.

ב

מַנְגִּינָה לִי וּנְגִינָה לִי מִיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר,

מִמִּדְבָּר יָם, מִקֶּרֶן אוֹר, מִמַּחְזוֹת עַל נְהַר כְּבָר.

הֲדוּקַת אֵשׁ וּרְטֻבַּת גִיל וְרַבָּתִי אֱיָל

שְׁטָפַתְנִי זוֹ, מְהַבְהֶבֶת בִּי: עֲלֵה, וּצְלַח וּפְעָל!

ועוד סגולה נדירה מאד בשלימותה מודעת אצלו: לא היתה כל קנאה (אף לא קנאת־סופרים, כנראה) בלבו, דבר שאנו למדים מן העובדה, שלא הטיל מעולם דגש ב“אני” שלו; מציאות העצמים, הראויים לאהבה, – רוממתהו, והלהיבה שירה מלבו, ולא מציאות עצמו לשם אהבת העצמים; מבחינה זאת אפשר לומר ששירתו שירת־הודיה היא על כל עצם בעולם הזה, – המשפיע יופי, המעורר אהבה, הראוי להדבק בו; שירו “פרק באנטומיה”, למשל, מקורו לא במקצועו, לא ברצונו להציב יד ולקבוע שם לאברי הגוף בשירה העברית, אלא דוקא ברגש־התודה העמוק הזה, לא רק על מציאות האשה בעולמנו בכלל, אלא בפירוש על מציאותו של כל אבר ואבר שבה בפרט; את העולם ומלואו ראה פתוח לפניו, הרגיש כאלו שלו הוא ממילא, ומשום־כן לא הדגיש את האני שלו; הוא לא ראה לפניו שלדבר מן הדברים צפויה חטיפה־מידו, הוא לא הרגיש ב“חוטפים” סביבו, כי הלא גם הם עצמים מן העולם הם, הראויים לאהבה ולענין, אם לא בדרך השיר – הרי בדרך האידיליה; וכי ספוריו אינם כחומר גלמי לאידיליה שאין בו עוד ריתם ולא העמידוהו עוד על נגון? ושמא לא באו בכלל אלא כדי להוכיחנו נאמנה, שלא היתה לו כל זיקה לפרוזה, כי לא מצא את טעמה בחיים, כשם שלא מצא את צורתה ביצירה; אפילו מחשבתו לא היתה, מעצם טבעו של האיש והמשורר, – אניית, אלא גזעית; כל מקום בשיריו, שלא היו בו רק השתפכות רגש, אמירת התלה, קריאת השתוממות והתפלאות, אלא גם מחשבה – ודאי לנו שמחשבת העם היא, הגיון בריא של אינסטינקט הגזע; הוא עצמו שר והעיד: “מנצרות הנפש נובעת שירתי בגאונה רועשת”, משמע – אפילו שירה שיש בה מחשבה; רק כשזו היתה בחינת עצם – דובבה את נפשו, והיא דובבה את שירתו; הקשיבו נא לדבריו שקבעתים בפתח פרקי זה, ורכשתם לכם, בלי כל ספק, את ההרגשה החדשה, כי נגינה מן העבר הרחוק, מראה־דמיון של נביא, קרן־אור, שחלפה, כביכול, ואיננה עוד – גם הם עצמים, מציאות קונקרטית; ואין לך נושא נכבד לעיון ונתוח מקיף מנושא זה, שהמשורר העברי החפשי ביותר, המשורר של הטבע, פשוטו כמשמעו, משורר של אהבת האשה, בלי טעם הלואי הישראלי, – המשורר האירופי הקלסי בעברית – הוא גם משורר כנעני דוקא, ולא יוני, כפי ששנן וחזר ושנן אצלנו יוסף קלוזנר; הרגשת היופי שאצלו לא באה לאחר התבוננות, אלא קדמה לה; משום כן יתכן לקבוע ללא ספק, כי לשאול טשרניחובסקי היתה לא השקפת־עולם, אלא הרגשת־עולם אסטתית; הוא היה משורר עברי חדש ראשון, שכל שעה – נצחו, ומה טוב, שאפילו אצלו היה הנצח שלנו – שעתו.

ג

וכשם שאנו בטוחים, כי אלו היו החיים רק פרוזה בלבד, כי עתה לא היינו יכולים לעמוד בהם, – כן אין כל פקפוק בדבר שגם חיים שכולם שירה – רציניים יותר מדי, אפילו אכזריים, ואין להתקיים בהם; ובאות האידיליות של שאול טשרניחובסקי ומגלות לנו את מאור־פניו, את בת־צחוקו, הסמויה מעינינו בשיריו; חן של הומור מיוחד במינו – מהלך בין שורות האידיליות שלו, ודוקא מהן אנו למדים לדעת את אשר מונח עמוק ביסוד שיריו והמשוה להם את הקסם המתמיד, זה שאינו בשירי־טבע־ואהבה שכיחים; פיו שר בהתלהבות ובכוח, אבל עיניו אינן עצומות, מעשה דבקות, אף לא קרועות וחשופות, כמי שמכלה כל מעיניו בכך, אלא שוחקות לעצמן; את שיריו של שאול טשרניחובסקי יש לקרוא פעם שניה לאחר קריאת האידיליות, – ואז אנו מוצאים בהם מה שנבצר מאתנו למצוא קודם־לכן: לא רק אור־שיר גדול, העלול ברבויו המופרז אף להכותנו, אלא גם צל נעים הכרוך אחרי צליליו המאירים; וחשוב מאד הוא להבחין בו, אם לא ממילא ומעצמו, – הרי בכונה ומתוך בקוש אחריו; אכן, יש להזהר ולא להפריז בדבר זה, כי בעיקרו היה משורר גלוי, פרוש כשמלה לנגדנו, כי לא היה בו כמעט מאום מן היסודות המחייבים הסתר־פנים או כסוי־לשון; מרירות־נפש, רוגז־לב, שנאה בוערת – לא היו בו, או שהיו רק בדרך של מקרה חולף במהירות הבזק; ואמנם, בשעה שיסודות אלו תקפוהו פעם או פעמים, והוא בטאם בשירים, – הרי ששירים אלה שונים תכלית שנוי כמעט מכלל יצירתו הפיוטית, – הלא הם שני כלילי־הסוניטות שלו, שבנינם מוצק יותר, שהריתמוס בהם חדש וכבד, שרוחם יורדת ונוקבת מעמקים, במקום שהיא שואפת ועולה אצלו תמיד למרומים; כאן הוא מזועזע פתאם מרשעות ודוה על כעור, אלא שגם פה, ואולי דוקא פה, הוא נאמן לעצמותו התמידית, למהותו הכללית, ומסיק מסקנה, הקובעת את אפיו ודעתו, את כל כוחו בעולמו:

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים:

וּנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם!

אַף יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי הָעוֹלָם!

אַךְ כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמִכְּחוֹל־אֳמָנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִינָה.

ד

שאול טשרניחובסקי לא נהל את שירתו על חרבוני “מדבר” ולא הוצרך להכות בסלע כדי לרוות צמאונה; המופת שבדבר – ודאי שלא משך את לבו שלו; מטבעו היה להלוך בנאות־דשא, לעמוד על יובלי־מים, וכמוהם כן גם שירתו – אורה רך, רנת־עיָנות רנתה, קלוחה חי, אפילו רוגש לפעמים ומתנחשל, אבל לעולם מתון, אינו עומד כנד ואינו זונק לתהום; צרופי־מליו טובים כמעט תמיד, אבל פשוטים, לא מבריקים, ולא מכוונים בכוח דוקא, לא משובצים, אלא מיושבים בנחת, מתוך רצון־טוב, הייתי אומר; אפשר להניח אפילו, כי אלו היה עומד ובוחר את דבריו, את תואר עצמיו ופעלם, כי עתה היתה שירתו נפגמת בעיקרה הראשון, – במוסיקליות שלה; ועוד דבר, אשר מעצם טבעו הוא: – העֵרום לא היה בחינת עוני בעיניו, לא כל שכן שלא ראה בו סבה לאיזו בושה; ושמא היה בכל אלה גם מין של ריאקציה נגד המשחק במלים, ששרר אז בשירה העברית, משהו סלוד מן המליצה שהיתה כולה אנטי־שירה? ח. נ. ביאליק לא היה, כמובן, פחות מוסיקלי ממנו. ואף לא פחות רחוק ממליצה חסרת טעם של שירה ויופי, אבל מעוטי־כשרון אפשר להם שיוסיפו ויראו גם את דבריו כרצופי־מליצה ורק שירת טשרניחובסקי היתה גלויה עד הסוף, חלקה לגמרי, והיא שלמדה את מי שצריך היה ללמד, שמשורר הוא קודם־כל מי שיודע לשיר בפשטות, בבהירות, בצלילות; ורק מי שיש בו יותר מזה, ולאחר שהוא מוכשר לכך, – אפשר שיזדקק לאמצעים מורכבים, אפילו לכלים השוים־לכל רק אחרי עיון ולמוד, באור ופרוש; מבחינה זו היטיב ש. טשרניחובסקי לשירה העברית מכל המשוררים בני דורו; מעשה־אמנות קשה ורב־משקל באמת היה זה לגרש בדרך קלה כזאת מתחומי שירתנו את מגפת ה“אץ־קוצץ”, את הלשון־הנופל־על־לשון, את הריתמיקה האטומה, את הקקופוניה המתרברבת; כמו מאליה הועמדה השאלה: “אדרבא, הראו נא כוחכם ושירו לנו שירים קלים כאלה!” הן לא לשוא נלחם טשרניחובסקי, יותר מכל משורר אחר, להמשכה של הנגינה המלעילית ונגד החלפתה במלרע, – כי לא כבגד מקרי וארעי היתה הנגינה בשירתו, שאדם לובשו ופושטו חליפות ללא צער וללא קושי; מבורך היה בתכונה שניצשה הגדירה בשם “מצפון האוזן” וכמו אביו ממש הגן על ענין זה, אעפ“י שברור היה מראש כי הפסד יפסיד את מלחמתו; הוא הוכיח, כי מכל דמים יקרה לו המוסיקה בשירו וזכותו זאת והישגיו בנקודה זאת – אין ערוך להם, כי מי שקרא את שיריו – כמו בלוית תוים קראם; וגם המשוררים השרים עכשיו מלרע – ממנו למדו וכן עושים; הוא שהבריא את אזנה הכבדה של השירה העברית; והלא מן האידיליות אפשר ללמוד ולדעת, כי לא חפשי וריק ממסורת לשונית היה, וכי מסוגל היה לשוות למליו גם משקל אחר, כובד־צעד משהו, ולטבוע בהן ציצים ופִתוחים, המסיחים את הדעת לעצמם הם ודוחים מן הלב את הנושא העיקרי והאחד, אלא שדבר זה אינו לטעמו ולטבעו, כמוכח משיריו הקטנים; האם לא מעניינת היא העובדה, כי אעפ”י שהיה בקי ורגיל בשירה של לשונות רבות וכרוך, כמובן, אחרי השירה הרוסית בעיקר, אין להצביע ולקבוע השפעה מפורשת כלשהיא עליו ולא התאחזות במשורר אחד, פלוני או אלמוני; הוא הושפע רק מרוחה של שירה מסוימת, הרוח שהיתה משותפת, במדה זו או אחרת לה. היינה, למ. לרמנטוב, ללורד ביירון ואפילו לפ. ורלן, והיא – שהשירה הנֶהָ תחלה שעשוע, אישי וגם חברתי, ורק לאח"כ – אמנות, ולא להפך; גם מבחינה זו, ודאי שהוא ראשון בדורו העברי, וכך השפיע על שירתנו ברכה בהוסיפו לה גון, שחדל מימי משוררי ישראל באיטליה ונשכח – עד שקם שאול טשרניחובסקי והחזיר לנו עטרה, שיופי בה וכבוד עמה.

ה

אנו רגילים לצין בציון של אישיות (יוצרת) – את בעל האופי החריף והרצון הכבד, זה שזויות הויתו – חדות, שקווֹ ישר ומושחז, המשים דבריו תמיד בין הפטיש והסדן, מרקעם ומחשלם עד בלתי־אפשרי עוד; אלא שיש ומופיע אחד, מורם ונעלה, לכל הדעות, שזוהר של אישיות זהרו, אעפ“י שתכונותיו שונות, ואפילו מנוגדות, מן הנ”ל; ש. טשרניחובסקי מופת מוכיח מה מאד אישיות הוא גם זה, שאפיו רך, שרצונו מובלע, שגלויי הויתו כאלו גמישים, שקוו מתכופף בישרו דוקא; מוסברת ומוצדקת מאד היא, כמובן, התפעלותנו העמוקה מיצירה, שגם אם לא טבועים בה אף לא נראים ממנה אותות מלחמתו של היוצר למקוריותה ושלמותה – אנו יודעים ובטוחים שמלחמת־איתנים היתה זו; כי יצירה שאנו רואים אותה בחינת נצחון – חדוה מובהקת בה, והיא ממלאה את לבנו גאוה אנושית נשגבה; אולם המבקש את היצירה ממין זה – לא זו בלבד שלקוי הוא במשהו אי טבעיות, במדה של סנוביזם, שאינו מעלה טובה גם כשהוא מסוג משובח, – אולם סופו שכשרון הבחנתו יצומצם וילך, כי החך שאינו טועם הנאה גם במתיקות מחסנת – סופו שיפגם ואפילו החריפות תהיה תפֵלה לגבו; הנה כי כן אפשר להסכים לדעה (שנאמרה או שהיא רק הגוּיה), כי ש. טשרניחובסקי לא כוֵן דעתו ושאיפתו ללשון מלאת תוך, עשירת־יחסים כמו שעשה ח. נ. ביאליק, הוא לא תלה את מחשבתו ורעיונותיו באיתנים ובתופעות גבורה כמו ז. שניאור, לא עִדֵּן מאזניו לדיוק הניב ולא בדק את מכחול צבעיו כמו י. פיכמן – אבל דמו (בשיריו) הוא האדום בדמים, כל צבעי הקשת הזהירו יחדיו ממנו והבטיחו ש"י שמשות; קולו הוא נקי, עז וצלול, נאמן תמיר, כי לא אִמֵּן אותו למטרה נוספת, מחוץ לתפקידו הראשון – לבטא את דוחפו להתקולל; אהבתו את העולם היא בריאה שרשית ופיוטיותה אינה גורעת ממנה אף כמלוא השערה; רק לעתים רחוקות מאד נתפס למשהו של סקֶפטיות, אבל גם היא עליזה, מתרוננת; כל כך הרבה טבעיות יש בו, שאפילו את כוחו האמנותי יש לבחון אצלו אחרת, כי גם רצונו וכונתו היו בחינת השראה, ומאום לא עשה בתוקף וביד חזקה; רק מה שנִתן לו בנעימות, על ידי מגע ראשון היה שלו, לפי גורלו ולפי רוחו; שירה מיוחדת היא, ורק מחונני אל יוצרים אותה, אבל מלבד חשיבותה לעצמה – גדול ערכה לאין־שעור כיסוד והכרח קודם להתפתחותה גם של כל שירה אחרת ואפילו האמנותית בשרשה כבצמרתה; כל אומה וכל ספרות גדולה צריכה למשורר בעל מדות ובעל מהות כמדתו ומהותו של שאול טשרניחובסקי והיתה מתגאה עליו.