א

אלו קם אמן־ציור אחד והעלה בצבעים על בד שתי תמונות, – על מנת להעמידן זו מול זו, – ושבאחת מהן נמצא את המבקר א. א. קובנר כשהוא נתון בתוך סערת הרוחות שקמה מסביבו והנו מוקף סופרים זועפים וזועקים חמס, מאימים ומבהילים בשצף קצף, וביניהם גם מנדלי מו“ס הצעיר, אברהם בער גוטלובר וכדו‘, ובשניה – אותו המבקר א. א. קובנר הנתון בתוך אוירה של סקרנות, של סופרים מבקרים, מזה כ’ או ל' שנים ועד זמננו, המנסים לחדור לטעמו, להבין לרוחו ולהסביר את פעולתו שהיה בה צורך הזמן והמצב, ואשר הביאה, בלי ספק, ברכה לספרותנו והשפיעה שנויים לטובה, – אלו נתנו לנו שתי תמונות הללו, כי עתה ראינו בעין מה רב לפעמים ההבדל בין הרושם שמטביע איש פעלים זה בזמן שהוא הוה, לבין רשמו של זה לאחר שהזמן ההוא חלף והפך להיסטוריה; וההבדל הזה איננו רק מחמת שנוי־הערכין שחל אצלנו מאז ועד עתה, ואף לא רק מפני שנוצרה פּרספקטיבה המקילה על ההתבוננות בדברים, אלא שהענין קשור גם באפיו של האיש הנדון, באפני המשא־ומתן שלו עם זולתו הנוגע־בדבר; ואמנם, – א.א. קובנר היה בעל השקפת־עולם רציונליסטית, אבל אמצעיו היו הפוכים, כי את טעמיו ההגיוניים ביותר הגיש בדרך אימפולסיבית ותוקפנית דוקא; כונתו היתה בפרוש חנוכית ושאיפתו היתה להשפיע ולשנות, אלא שהוא לא שיער מעולם כי הכל יקבלו את דעתו ויעשו כעצתו הנבונה, אדרבא, הוא ידע מראש ובטוח היה שיתנגדו לו, ועל־כן יצר מלכתחלה – קונפליקט; ולא רק בשעה שהוא בא לשלול בתכלית השלילה, אלא אפילו בשעה שהוא מפרסם קול־קורא לשבחו של א. מאפו, ותובע שיקנו את ספריו החשובים בעיניו, – הוא רב את ריבו של המספר והוא משתדל פשוט לעשות נפשות למען יצירתו; והדבר כן הוא לא רק בשטחה של הספרות העברית, שאפשר לומר בבטחה כי היה לו אליה ויחס של בטול וזלזול, ולא עשה בתוכה כי אם בתוקף של כוחות אטביסטיים, אלא אפילו בתוך תחמי הספרות הרוסית, שאהב אותה מאד והתפעל הימנה תכלית התפעלות, – נהג מנהג של הסרת־מסוה וחשוף מומים; הוא העריץ את דוסטויבסקי לא בתוקף השפעה שבאה לו מן החוץ, אלא מתוך נפשו פנימה, בזכות בינה עמוקה במהותו היסודית של הסופר הגאון, שהיתה קרובה לכל מערכת תחושותיו ומושגיו, – ואעפי”כ שש להעיר־אזניו־למוסר, להאשימו באי־עקביות, ואפילו לצין בפניו פגימות בכתיבה ובהרצאת דברים; ואל נא תתעורר סברה, שקובנר התכון לקנטר ולשם כך המציא דברים שלא היו ובלבד שתהיה לו עִלה לכך, – כי סברת־שוא תהיה זו; הוא היה באמת בעל בחינה קפדנית וממילא נכוה מכל סטיה מן הדרך, נרתח מאיזו ערמה קטנה, מכסוי טפח אחד בשעה שמגלים טפחים, אלא שהעלה על הניר את דעתו הנכונה עמו ואת הערתו הצודקת לדידו – בדרך של למוד־קטגוריה, כאלו הוא מוחה מתוך התמרמרות; עכשיו, כשנוצר מרוָח כזה של זמן, וקולו של האיש מגיע אלינו מן המרחק, הנו נראה לנו ממילא יותר מתון משהיה, ואפילו הננו רואים אצלו איזו ג’סטיקולציה מיותרת – אין היא מרגיזה דוקא, אלא יותר מעוררת בת־צחוק; היום הננו בקיאים בביאוגרפיה שלו, והיא מסיעת לנו להבין כי היו גורמים וסבות שעשו קרעים בנפש האיש ומנעו ממנו את ההרמוניה, שלה זקוק המבקר והמחנך יותר מכל יוצר אחר; עכשיו, הננו עלולים אפילו להעלות מחשבה פכוחה כי הפלא הוא לא בזה שהוא סים בספרות רוסית, אלא דוקא במה שבכלל פתח בעברית, כי הן ברור מאד שהוא דבק עוד מנעוריו בכל שכלו בהשקפה קוסמופוליטית וראה את הלאומיות כמין מחלת־ילדים שסופה לחלוף מבלי להשאיר אפילו זכרון ועוד יותר – לא זו בלבד שאין אנו נפגעים מהמרת הספרות על ידו, אלא שהננו ששים לראות אותה כמין הוכחה נוספת לעצמת לאומיותנו, ולחיוניותה וטבעיותה של לשוננו בשבילנו, עד שאפילו מומר מדעת, כביכול, ומתבולל־מרצון ועל־פי הגיון מלומד כא. קובנר – אנוס היה על פי הגבורה להגדיל את הספרות העברית ולהאדיר את טעמה ואת משקלה.

ב

אכן, יש איש אשר כל הויתו – גדלות, אפילו אם היא לא באה לו בחינת מורשת אבות, אלא בתור קנין של חכמה ונסיונות־חיים גדולים; ויש איש אשר עלה לגדולה בעולם הרוח, ואף אם הוא חושב מחשבה יפה, וגם אם הנו יוצר יצירות נשגבות, – איננו מסוגל להשתחרר מן הפליאה העצמית: היאך הגעתי לדרגה זו? וכל הגה נבון שלו וכל מעשה כונה שלו כאלו כמלווה בכעין “שישו בני מעי!”; ואפילו הרגשתו זו אינה ידועה לזולת, אלא מורגשת בלבד, הריהי אוכלת והורסת את הפעולה שגדלותו של האיש עשויה לפעול, ולא מן הנמנע שגדלות זו תרד ל“מחתרת” ותעשה את שליחותה בעקיפין: וכזה, כנראה היה אפיו של א. א. קובנר, וכך נחרץ גורל בקרתו – להיות דוחה בנגלה, אבל משפיעה ומחנכת בנסתר; כי הוא עשה, – היום אנו יודעים זאת ללא כל ספק עוד – שליחות היסטורית בספרות העברית, הוא קם חמוש בעוז־רוח נגד ההתרברבות הקרתנית שבה לקו רובם של הסופרים העברים באותו זמן; נזדעזע מן הפאמיליאריות שדבקה בכל העורכים, העתונאים, המספרים והמשוררים אשר בימים ההם, נכוה מכעור של נמוסים קלוקלים בקרית הספר העברי, בראותו שכל המושכים־בעט פרכסו זה את זה וכולם יחד דמו לאיזו כת בני־חֶלם, המרחיבה והולכת את תחומיה ואינה משאירה כמעט שום חלקה שלא השחיתיה; גם חכמים מטבעם ובעלי כשרון־יוצר מלידתם לא הרגישו איך נצטרפו למחול שעירים גרוטסקי זה; כל שולח אגרת כרוניקלית מכפר נדח – נחשב לסופר בישראל, ממש לחכם עתיק, לאשלא רברבי; כל כותב־חרוזים, כל שמרבה בשמות לטיניים, מי שמלהג במושגים לועזיים, ומי שמתרגם ו“מעבד” איזה מאמר מעולם ה“מדע”, – מיד הקטירו לו הימנונים ופרסמו את שמו לתהלה ולגאונות, הריעו לכבודו השכם והערב “בשער בת רבים”; אם נמצא אחד שהודיע כי נפגש ושוחח שני משפטים עם שר או פקיד ממשלתי – והיה בעיני קהל הכותבים עברית כמין אישיות היסטורית, בחינת משה מונטיפיורי או בנימין דיזרעאלי; הן אפילו איש חכם ומלומד כמנדלי מו“ס הצעיר – פרסם בהרחבה ובהדגשה ובהבלטה את תשובותיו לאיזה משאל של פלוני שר־המחוז וראה בכך מין מאורע הדומה בערכו לערך השירים שלו מאותם הימים או למאמרים מדעיים שתרגם ועבד למען הקהל־הקורא היהודי; ודאי, היום הזה, לאחר שמנדלי מו”ס, הוא מה שהנהו בשבילנו, – ראויים גם דבריו אלה לחקירה, לנתוח ולהערכה מבחינה מסוימת, אולם אותה שעה הן גם הם לא היו אלא כמין המשך הקו של הבטלנות הכללית; וכי תימה הוא שקם אחד משכיל ונבון, איש הקורא ורואה את ההפרש שבין הנעשה ונוצר בספרות הגויים לבין הנהוג ברחובנו, ואשר נרעש עד היסוד מקיום עלוב ומגוחך של הספרות העברית. יתכן שהיו גם אחרים, שאין אנו יודעים אפילו עליהם, שנסו לבקר ולשלול את כל זה, אלא שלא נתנה להם דריסת־רגל ב“עתונות” הזאת, ורק איש כא. א. קובנר, זה בעל אופי מיוחד במינו, שההתנגדות לו – הגבירה את חשקו למלחמה המריצה אותו להוקעת כסילותו של היריב, דחפתו להתעלל בבוערים שהם חסרי־מצפון ממש כמו שהנם חסרי טעם; אם נטלו ממנו את האפשרות לפרסם את דבריו בעתון – הריהו מוסיף בכל־זאת לכתוב, והנה הוא מאסף כמה מאמרים יחד ומוציא־לאור ספר ועוד ספר; כל מבקר אחר, בעל אותה הבחנה, איש הטעם המבדיל בין כתיבתו של בעל־דעת ובעל־נפש לבין דברי הבאי של מי שאין עמו לא תורה ולא חכמה, לא אמנות ולא אומנות, מבקר אחר בעל אותן השקפות על חברה ועל ספרות, – אלו נתקל ביחס עוין, במכשולים ובדחיה מצד המעונינים בדבר, – היה נרתע, כמובן, ומסלק את ידו מלעשות משהו; אבל לא כן נוהג איש כא. א. קובנר; אדרבא, הוא כאלו שמח על היחס הזה אליו, וימצא בכך לא רק הוכחה לצדקתו, אלא יותר מזה – את התרוממות־הנפש האמתית, זו שהיא ראשית כל כתיבה בכלל; ואפשר לנחש, בלי שנתכון בזה לפרדוכסליות, כי אלולא ההתנגדות לדעתו, או אלו היו נעתרים לו ומקבלים את לקחו, כי אז היה חדל ממעשהו ומבקש שדה־פעולה אחר; הרוגז שעורר, הפחד שהקיף את המחנה, החרדה הכללית למראה האיש שבא להפריע את זו ה“אידיליה” – הם הם שהלהיבוהו, הם שנטעו בו את החדוה לגשת אל המלאכה הקשה הזאת – לרדת לגוב הבטלנים, לדלות מים הקרתנות את “פניני” הגרפומניה, להוציא לאור עולם ולפרסם את הכסילות, לשלשל מעל גוף השירים את החרוזים – ולהלקות את החרזנים; לא רק להסיר את כובע־המוקיונות מעל “חכמים” ו“אנשי־מדע” בעברית אלא גם לפתוח את גולגלותיהם של הללו – ולהצביע על הריקנות שבהן; באיזו התפעלות, באיזו תשוקה גדולה, באיזו גיל וששון, – רגז א. קובנר וכעס על מיצקון ועל כל הדומים לו! כמוצא שלל רב כן שמח על חוסר אונם, על בורותם, על פטפוטם ועל כעורים; כמו במחול הוא מסתער עליהם, מוסיף ציטטה על ציטטה – נוזף וגוער, ולועג, ושופך את בוזו עליהם ומתקלס בהם לתיאבון; מתוך הלולא וחנגא ממש הוא עושה אותם לחוכא ואטלולא! ואמנם, – איזו בהלה רבתי קמה במחנה, איזו צעקה הקיפה את כל הסופרים שלא נרגעו עד שגם הם הוציאו ספרים על קובנר; ומובן מאליו, כי הם לא עמדו להגן על כשרונותיהם ולא קמו להוכיח את טעותו של א. קובנר, לא באו להתוכח עמו על העיקר, כי בכך היתה סכנה צפויה להם, אלא שהשתמשו בזה, שהוא עצמו נתן בידם נשק כנגדו – הוא גס־בדבריו טענו כולם בצדק, הוא מחרף ומגדף ענו ואמרו זה אחר זה, והאמת אתם, הוא אינו מהדר פני אנשי־שם – והם לא שקרו בכך; הנה כי כן הרס במו עטו והחריב באפיו שלו עצמו את צדקו ואמתו הבקרתית; כן, הוא עצמו גרם לכך שאת תוכו – זרקו, ואלו את קלפתו – העלו על נס.

ג

והן יתכן, כי פתגם־החכמה העתיק – “אי סיפא – לא ספרא, אי ספרא – לא סיפא” נתן גם לפרוש כזה, כי כל הלוחם, אפילו מלחמה שהיא בתחומי הרוח והתרבות, אי־אפשר לו להיות ספרא, במובנו הצרוף של מושג זה, כלומר – מן הנמנע שהלזה יהיה מקפיד על לשון נקיה, על עדינות הניב בכל מחיר, ושהחוק האמנותי יהיה תמיד נר לרגליו; וכן גם להפך, מי שהוא ספרא בעיקרו, גם כשמגמתו – מלחמה לדברים שבאצילות, אי־אפשר לו שלא יהיה נאלץ לעשות את מלחמתו דוקא פלסתר; וכיון שאין החיים משלימים עם הפרדה גמורה בין הקצוות, אלא שהם רוצים בזווגם של סיפא וספרא, הננו עדים תמוהים לתעלוליו של כח־המשיכה הזה שבין הללו, ועינינו רואות בהתקרב השנים. ומפעם לפעם כמעט שהם הופכים “בשר אחד”, ואעפי"כ, כל הבוחן דברים לאמתם הראשונה – הוא ימצא וידע, כי לעולם אין כאן מזיגה סופית ואף לא מצב של שוה־בשוה, אלא לכל היותר זוהי התקרבות וסיוע הדדי כאלו מותנה: – והיה כאשר תניח האמנות ידיה – וגברה המלחמה, וכן להפך; ואין לפנינו מוצא אחר, אלא להכנע להחלטתו של הגורל בקביעת מי עדיף ממי בשעה מן השעות של ההיסטוריה הספרותית: – הלוחם עד־הסוף או האמן עד־הסוף; עכשיו הננו יודעים כבר בטוחות, כי א. א. קובנר המבקר־הלוחם היה לא רק צורך חולף, אלא שהיתה צפונה בו ברכה להתפתחותה של הספרות העברית; וטוב שהיה האיש כמו שהיה, ושקבל עליו את דו־הקרב הבלתי־שוה, – קרב של אחד מול רבים, כי על־כן כל לשון שונה מלשונו וכל נתוח נבדל מזה שנקט א. א. קובנר – לא היה מחריד את אלה שצריך להחריד מרבצם; ומקומו של המבקר הזה, שהוא עצמו לא היה אמן, – מקום חשיבות וכבוד בתולדות הספרות היפה העברית, יען כי מלחמתו עזת־הנפש ותקיפת־הבטוי היא היא – אמנותו.

ד

אכן, פיקנטי וגם מאלף הוא, כי איש כא. א. קובנר, איש שלפי נסבות חייו וגם לפי טבעו שבו, ואשר נתנסה בעוני, במכאובי־לב, בעלבונות, בירידה מוסרית, על־ידי שזיף וגנב והמיר דתו, ואשר היה חבוש בבית־הסוהר, וכל זה יען כי – חסר היה לו שווי־משקל, האיש שהיה חכם, כנראה, ולא כל־שכן נבון, ואעפי“כ נמנע ממנו למעשה שכל־הישר, הוא דוקא נלחם בתחומי הספרות העברית (ולאחר־כך גם בספרות הרוסית) את מלחמת השכל־הישר, כה מוזר וכה מתמיה, אבל נכון הוא: – א. א. קובנר נלחם בכל עקמומיות, בחוסר־הגיון בהעדר ישוב־דעת, בהתרברבות, בשטחיות וכדו' וכדו' מגרעות, שהוא עצמו היה מלא מהן כרמון: ובכל־זאת אין כל ספק בדבר שזו היתה מלחמת אמת ולא רק מלחמה צודקת, מלחמה ישרה עד תכלית; יען כי כאן הכל היה מדעת ומחכמה, ואלו מגרעותיו וכשלונותיו וירידותיו היו אצלו בפרוש – שלא־מדעת אלא בתוקף חושים חולים; הפתוס שלו היה של לוחם למען צדק ויושר, ליופי ולטוב, אבל לא היה אצלו פשוט אורך־כוח, והוא בקש “לקצר” את הדרך בכל האמצעים והאופנים, ממילא – גם אם הם לא־כשרים; ואם כי ידע ערמה מה היא, והבין־כמו מה זה סופיזם, והשיג בלי ספק השגה מלאה שאין המטרה מקדשת את האמצעים – בכל זאת לא עצר כוח ולא עמדה לו בינתו והיה כושל כל פעם והולך מדחי אל דחי: הוא גנב – ובשום אופן לא היה האיש מושחת במהותו, והא המיר את דתו – והלא היה יהודי בכל רמ”ח, ובפירוש – גם שנא גויים, שרשעיהם מרובים, כנראה, מרשעינו והם גם יסודיים יותר ברשעותם, ועל־כן היה כל ימיו כלי מלא חרטה ונוחם־לב ונקרע קרעים קרעים: – נאבק עם היהודים על שאינם ככל הגויים והם מורדי אור, נטולי השכלה וכדו', ונלחם בדוסטויבסקי, ברוזנים ובשרים ופקידים ממשלתיים שונים על שהם אנטישמיים וגסים ורשעים ושקרנים ועוד.

אכן, – חידה הוא האיש א. א. קובנר ולא אנו נפתרנה; אולם את אורו שבו נבליט, ואלו את צלליו – לא נטשטש, ולא נראם בשום פנים כצללים הכרחיים תמיד לאור כזה.