– – – שואל אני מעם המבקר, שתהיה לו אהבה אמתית ושנאה אמתית, ואז רשאי הוא להיות צודק וגם לא צודק – דבר זה אינו נוגע עוד אלי.

ד. פרישמן

מיד, עם דברי־הבקורת הראשונים שפרסם דוד פרישמן – קנה לעצמו סמכות מלאה בתחומי ספרותנו, והיא היתה נתונה בידיו עד יומו האחרון, ומאז ועד עכשיו – לא פסקה הסברה אצל הרבים, כי לא קם עוד בתוכנו ממלא־מקום כערכו וכמתכונתו; ובקשר לכך הלא מענין, כי לא הסכים כל השנים לראות את עבודתו בחינת “מקצוע” שלו ואת עצמו כמין “מומחה” לדבר: “לכתוב דברי הבקורת של אותם ה’מומחים' שלנו – את זה יבין עתה כל איש וכל נער הנכנס לבית איזו רדקציה ומקבל שם שתי הקופיקות שלו לשורה; ואולם להתלהב ולהתפעל ולהשתפך להרגשת איזה יופי – את זה לא יבין כל איש ואיש, את זה יבין רק היחיד מיחידי סגולה, רק איש שאלוהים הצליח אותו ולא נעשה עדיין ל’מומחה'”; האם יש ספק בזה, כי ב“אני מאמין” זה נמצא המקור הנאמן לכוחו שלא־נחלש בבקורת, היסוד לכבוש הדעות והלבבות בחייו וגם לאחר מותו? כי זו סגולת הראשה של דוד פרישמן – כל מעיניו היו נתונים לספרות, וימים רבים מאד קרא ספרים בכמה וכמה לשונות, ואעפי“כ – לא קהה אצלו הכשרון להיות־נפתע משירים יפים, מספורים טובים, מדברי עיון מקוריים וממסות בקרתיות עצמאיות; אף פעם לא קבל פני סופר גדול חדש כמשהו המובן־מאליו, אלא תמיד כמשהו בלתי־צפוי, כבשורה רבתי, כחג המזומן לו באופן אישי; אבל בה במדה לא יכול היה “להתרגל” אל מחוסרי־כשרון, אל לוהגי־להג, אם בחרוז ואם בלשון פרוז, – ושוב ושוב התקומם נגד הרוצים ואינם יכולים להיות סופרים, ותמיד הופתע ונכוה שמדפיסים ומפרסמים דברי ריקים, בורים וגסים; וכשם שהנאתו, שמחתו והתפעלותו מן המוכשר והיפה והנשגב היו אישיות, כן היו אישיים צערו, עלבונו וכעסו מחוסר־אונים, ממחשבה מטושטשת, מכתיבה מעורפלת; הה, כרחוק מזרח ממערב כן רחוקה סגולה זו מ”מומחיות" ועל־כן גם רחוקה בקרתו מאיזו שיגרה שהיא, ממשהו הדומה להערכה על פי כללים של “שלחן־ערוך” מכל מה שאפשר לכנותו בשם “אקדמיזמוס”; ויותר מזה, – בהכרה מלאה, כמו גם על־פי חושים בריאים, ברח מן השבח ב“אוביקטיביות”, שנוהגים לקשור בהערצה למבקר, והוא מנער מעצמו בתוקף רב את האפשרות למנות בו שבח כזה: – בלי פניה ובלי נגיעה יכול להיות רק המת!" ועל־כן – התפאר ושמח שהוא מבקר סוביקטיבי, ואל הספר שהוא קורא – יש לו נגיעה מפורשת, ובתוקף טעמו המיוחד לו – יש לו גם פניה גלויה לעין: ואם כך הוא הדבר – אין כל פלא שדוד פרישמן היתה לו סמכות, שנאצלה מכל משפט ומשפט שכתב על איזו יצירה, ואעפי"כ – לא נתלוה לו מעולם קולו של מדבר מעל קתידרה; וזהו עיקר העיקרים: – בקרתו היה בה יסוד הוראה וכל שכן שהיתה מחנכת, אבל הוא עצמו????? האיצטלא לא של “מורה” ולא של “מחנך”.

ב

ד. פרישמן נבדל מא. קובנר תכלית ההבדל, ואעפי“כ – יש גם משהו משותף לשניהם: כזה כן זה – באו כאלו במטאטא ונגשו למלאכת טהור הבטלנות, לבער את יחס האמון־העור לאנשי־שם בספרות, שאין בודקין אחריהם ואין בוחנים אל דבריהם, אלא רוקדים כנגדם תמיד: “כשרון”, “כשרון”, “כשרון”! שניהם הביאו אל קנה־המדה שלהם מן החוץ, מן הספרות הלועזית, שידעו אותה לא במדה שוה, כמובן, אבל כבדו אותה ואף העריצוה באופן דומה: אלא שא. קובנר היו לו מגמות רציונליסטיות ורצה להרכיב לסופרים העברים תוכן מסוים ליצורותיהם, כדי שתצמח השכלה בישראל ושעמנו יהיה ככל הגויים, ואלו ד. פרישמן – רומנטיקן מובהק היה ולא הקפיד בתכנים, ובלבד שיהיו מענינים ומקוריים, והוא רצה שסופרינו ילמדו לכתוב יפה, לא לחקות, לא לקנות דברים במשיכה, ולהעלות שחור על גבי לבן כל ענין – בבהירות, בחן, בכוח עצמיות בדוקה ומנוסה; וראו פלא: ־ קובנר הרציונליסטן השתמש באמצעי בקורת רחוקים מאד מן השכל השוקל ומן ההגיון המונה את דבריו ומודד את קולו, וכל מאמריו שוצפים־קוצפים, כתובים רתת, מורטים את אזני היריב, תולשים שערות וסוטרים על לחי, ואלו ד. פרישמן, המבקר הרומנטיקן, כותב מתוך ישוב־הדעת, מתנהל לאטו, “עקב־בצד־אגודל”, מסביר ארכות ושאננות, שולל מתוך שהיה רבה, מעפר בעפר בשובה ונחת; א. קובנר פושט את המבוקר מכל לבושיו שאינם שלו, מוריד ממנו את כל ה”תכשיטים" שאינם אלא אבני־שוא, וזורקו לבסוף עירום־ועריה לתוך איזה ביב, ואלו ד. פרישמן – מגלה את המקורות הזרים שמהם לקח ה“סופר” את שלקח, והוא מדביק לו שלט אחרי שלט – זה נגנב מהיינה, זה משוך מברנה, ואלה דברי פּושקין והללו של בירון וכו' וכו', ונמצא שהוא “מוסיף” למבוקר, תולה בו את הנוצות הזרות, שהסתירן אי־שם, ומעמידו ב“כבוד רב” לראוה בראש־חוצות; א. קובנר מלוה את הערותיו ונתוחיו בסמני קריאה רבים, בשפע של “sic!” בתוך סוגרים, בסמני־שאלה בלי סוף תקועים בתוך ציטטות משל המבוקר, ואלו ד. פרישמן – מלוה את דבריו בחיוכים קלים, אבל לא פחות קטלניים, בהערה מבדחת, באירוניה נבונה או בסרקזם נאור; ודאי, יש כאן הבדל בין זמנים ומצבים שונים של הספרות העברית, שהצריכו כל פעם לשון אחרת ורמת־כתיבה אחרת, אבל דבר זה אפשר לקבוע, כמובן, רק לאחר־מעשה וכחלוף עדן ותקופה, ואולם הסבה לתופעות בלתי־שוות של שני אישים דומים בתפקידיהם היא בזה, ששונים ונבדלים היו אחד מחברו – באפים, בחנוכם, בטעמם ובכשרונם.

ג

ד. פרישמן בקי היה בספרות הקלסית העתיקה, אבל בעיקר העריץ את הספריות האירופיות של המאות האחרונות, ובמיוחד את היצירות הגדולות של המאה הי"ט, ואם כי לא מצא דוגמתן בספרות העברית – אין לומר שהיתה אצלו איזו הרגשת התבטלות או משהו רצון לכתוב בשפה מן השפות הלועזיות, כמו שעשה א. קובנר; כי הוא אהב את העברית באופן בריא מאד וטבעי בהחלט, אפילו בלי כל אידיאולוגיה, ומתוך כך פשוט היה מלא קנאה ותפלה ותקוה שיקומו גם לנו בעלי כשרונות גדולים אשר יעניקו לעברית יצירות פיוטיות למופת; ואם כי אין ספק שהוא ידע שיש ספרות עברית עתיקה בעלת משקל עיוני ואפילו ערך אסתטי – לא דאג אלא לספרות המודרנית והתכון לטפח את היצירה החדשה, לעורר צורך בלבבות לספור, לרומן, לשיר עבריים חדשים, בפירוש – מודרניים: “אל נא תשחקו לי, אדוני! בשביל הבנים, כדי למשוך אותם אל בית־המדרש שלנו, הייתי רוצה לא חכמת־ישראל, כי אם דוקא ודוקא את הספרות היפה”. – אהבה בלתי־שכיחה היתה לו לספרות היפה, שהיא גם טובה, לכשרון אמנותי, ליכולת פיוטית, ובכל הדרכים והאמצעים פרסם את אהבתו זאת ובקש להסיר מכשולים מדרך האפשרות שגם אצלנו תתפתח ותקום ספרות עברית מקורית, בעלת חן, בעיקר, מושכת, אוסרת בענין את הדור הצעיר, כובשת את הלבבות; לשם כך הרבה לתרגם יצירות למופת, ואפילו בתוך מאמרי הבקורת לא נמנע מלהביא ציטטות רבות מאד וארכות מאד מתוך ספורים ופואימות, ולא בלשון המקורית, אלא בתרגום מבריק שלו, כי מאמר־הבקורת שלו היה בו תמיד משהו משיחת טן־דו עם הקורא, שהחשיב אותו תמיד, שהתיחס אליו יחס חברי ואינטימי, ומעולם לא בקש לקצר את הדבור עמו, אלא להאריכו דוקא, כי הוא הרגיש שיש לו אוזן קשבת וגם לו לעצמו היה מענין מעשה זה; הוא לא פסק משפט על ספר לא העריך סתם סופר – אלה בקש לספר־כמו את הרגשתו, להביע את הנאתו ולהסביר את סבותיה; מדום־כן היה מבלי משים ובלי הדגשה מחנך־למופת בשביל קהל הקוראים, ואולם לגבי הסופרים – לא רצה להיות מחנך או מורה; את הסופרים הטובים – התכון לחבב, לעורר תשומת־לב אליהם, ואת מחוסרי־הכשרון, את טפילי־הספרות – לא התכון להיטיב, ללמדם תורה ולהקנות להם כשרון, אלא פשוט – להוציאם מחוץ לתחום, להרחיקם מן המחנה, בפרוש – לעקרם מן השורש; ומשום זה היה לגבי הסופרים – רק כעין “רביזור”, וכך גם היה המצב – הקורא קרא כדי ללמוד ולהבחין, כדי לדעת מה לקרב ומה לרחק, ואלו הסופרים חששו תמיד – שמא ימצא ד. פרישמן איזה פסול בהם, שמא יתפסם בזיוף רגש או דבור, בגנבת־דעת כל שהיא, ונזהרו, מאד נזהרו, הימנו.

ד

ראוי לצין עובדה מענינת אחת מרבות מתוך קורות בקרתו של ד. פרישמן, והיא: – בצעירותו תקף בכשרון בולט ובתנופה רבה את משה ליב לילינבלום, את פרץ סמולנסקין, את יהל“ל ואת י. ל. פרץ, וכל מה שהוקיע מהם לשלילה – מבוסס ואמתי וראוי היה להיות נשלל, אולם ברבות הימים התפתחו כל האישים הנ”ל (כי הן יש סופרים חשובים לאחר־זמן והם פלגיאטורים בשחרותם), וד. פרישמן לא בוש להודות בהם בבוא היום ואף להזכיר את “חטאת נעוריו” לגביהם; על מ. ל. לילינבלום כתב נקרולוג שסים אותו בזו הלשון: “בשכבר הימים נלחמתי בו – הנני מרכין עתה את ראשי ביראת־כבוד לנוכח אהבת־האמת הגדולה עד בלי קץ של הלוחם הזה. לא רבים היו כמוהו, אשר לבם היה תמים כל־כך עם דבריהם ועם מעשיהם”; ועל פרץ סמולנסקין כתב לבסוף: “שני גדולים היו לנו בימים ההם: פרץ סמולנסקין ויהודה ליב גורדון, ואולם את הראשון לא כבדתי, משום שמצאתי אצלו תמיד להג הרבה בלי מדה ובלי מטרה, אם כי היה בעל כשרון מצוין, וגם ידיעותיו היו חשודות בעיני תמיד ולא האמנתי לו מעולם כי קרא את הספר שהוא מצין” וכו'; ועל י. ל. פרץ שכתב פעם עליו מאמר־השמד ממש, כתב לאחר־זמן: “בכדי להיות לסופר גדול באמת, חסר הלו פשוט סבלנות. לא היה לו די אורך־רוח כדי להיות לאמן”; הנה כי כן ידע ד. פרישמן לחזור בו מדעתו הראשונה, להכיר באמת בפומבי, ולהחשיב את הראוי להחשבה, אעפ"י שקודם־לכן היה סבור אחר.

ה

ועוד דבר אחד ראוי לציון ולהדגשה, לא לשבח ולא לגנאי, חלילה, אלא כדי שניטיב לעמוד על אפיו של המבקר ד. פרישמן: – אעפ"י שכל יצירה ספרותית משובחת כונה את לבו והטתה את דעתו אל היוצר, שהיה מתפעל ממנו ואפילו מעריץ אותו, הרי לא תמצא אצלו שיהיה כרוך באופן מיוחד זמן ממושך ורצוף אחרי אחד היוצרים, ועל־כן הננו רואים שכל ימיו לא כתב מעולם ספר מוקדש ליוצר אחד; גם כשחזר לכתוב, לעתים רחוקות, שתים או שלש פעמים על אחד הסופרים, כגון על תיאודור הרצל, לא תמצא בזה איזו עקביות והתמדה, אלא מקרה בלב; כי ד. פרישמן התהלך בעולם הספרות כהתהלך בגן־עדנים, שמא באמת כאותה דבורה, שעפה מפרח לפרח, לקלוט את ריחם ועסיסם של רבים ולרדות מזה את דבשה – ותו לא; אמנם, לא טַיל היה ד. פרישמן בשדה הספרות, אלא בפירוש – גנן, אבל את כל מעיניו ואת כל כוחו הבוחן ואת כל טעמו הטוב נתן רק לצבעים, לריחות, לשעור־הקומה, לתפארת הפריחה, ובשום פנים לא היה בו מטבעו של איש־בוטניקה מקיף, החוקר לאקלימים, הבודק קרקע ולומד לדעת כוחם של זבלים וכדו'; ויש להוסיף ולומר – הוא גם לא התימר להיות שונה משהיה, לא העמיד פנים של מבקר־סוציולוג או מבקר־פילוסוף, אלא דוקא – נבקר אסתטיקן.