רקע
דב סדן
סטרי - עיר וחינה

 

א    🔗

דומה, שאין לך הוכחה לנועם רישומה של עיר כאותה טעות־זכרון, המשתרבבת לך ככל שאתה מעלה זכר ביקורך בה – אתה יודע, כי מועדו חל בעיצומו של סתיו מעומעם, אך אתה מדמה, כי מועדו חל בעיצומו של קיץ מבוהר, וזכרונך אינו נשמע לידיעתך אלא נמשך לדמיונך. אכן, ככל שאני מעלה על זכרי אותם ימים מעטים, שעשיתי בראשונה בסטרי, הרי היא עולה לפני כשקויה חמתו של תמוז וכרבוצה בחומו, מרצפת־שוקה טובלת בכעין אור־תמיד ורחובותיה וסימטותיה מתפנקים בבוהק־זהרוריו, והכל שרוי בשלוָה מרגעת. ודאי שהניגוד הזה שבין המזג כפי שהיה בממשות ובין המזג כפי שנשמר בזכרון אומר דרשני, ואין בידי לפרנסו במעמד נפשו של האורח בלבד, אלא גם בנפש מעמדה של העיר. לא אעלים, כי מעמד נפשי היה עשוי לסייע לכך – צעיר הייתי בימים ההם ונתבקשתי בראשונה לבוא לעיר אחרת, רחוקה למדי, כדי להשמיע בה דברים בציבור, וקשה לומר, כי שמי הלך לפנַי, שכל פרסומי ברשות־הרבים קונטרס־שירים וגם הוא פרסום מסופק, שכן הסמכתי גניזתו לדפיסתו, וכן כמה דברי־סיפור משל סופרים עברים (ג. שופמן, ד. שמעונוביץ, מ. בן־אליעזר) שנדפסו בתרגומי הפולני על־ידי הנריק השלס ב“כווילא” הלבובאית ושנַים שירים ביידיש שנדפסו על־ידי יצחק לופבן ב“פאָלק און לאַנד” בוארשה. אין זאת, כי אם אחי הצעיר, ניסן, שעבר, לאחר גמר האקדמיה־למסחר, לעבוד בפירמה הנחשבה של זליג בוראק בסטרי, הוא שהוציא לי לתומו מוניטון, והוא שהביא לכלל זימון ביני ובין יהושע אוברלנדר, מטובי העברים שבעיר, ונפתיתי לו לבוא ולדבר לפני קהל־העברים שם. איני זוכר היכן היה אותו זימון – כמדומה ברכבת שהוליכתני אל כנסיית “השומר הצעיר” בהרי הקרפאטים או ממנה – על־כל־פנים, עד־מהרה הגיעתני בכפר־מגורי הזמנת הועד הציוני המקומי בסטרי הכתוב בד' אלול תרפ“ב, בחתימת הנשיא והמזכיר ונאמר בו, כי בהסתמכם על הבטחתי, הריהם מודיעים, כי ההרצאה תתקיים ביום ראשון בשבת, הוא 3 בספטמבר 1922 למנינם. ענינה של ההרצאה היה דבר־הערכה לדויד פרישמן בסמוך לשלושים לפטירתו, אבל משקראתי בדרך גם על פטירתו של ש”י איש־הורוויץ, אמרתי לכלול גם אותו בדברי ההספד וכן עשיתי. אבל עד שהגיעה שעת הרצאתי, היה סיפק בידי לעמוד על טיבם של צעירי־הציונים בעיר. בשבת התכנסה, לפני הצהרים, באולם של פועלי־הרכבת, חבורה גדולה לשמוע הרצאה של אורח, איש פועלי־ציון שמאל, ב. וינוגורה (שכינויו היה ידידיה) שהטיח דברים קשים כנגד התנועה הציונית, הסתדרותה, וביחוד מנהיגיה. דבריו העלו ויכוח ששיתפו עצמם בו ישראל איגרא וכן שנַים מן החלוצים יוצאי־רוסיה, שמדורם היה פה, רבינוביץ ויוסף סלבן (היום: שהלבן), והצטרפתי גם אני אליהם. שוב לא אזכור מדבריו של המרצה אלא תקיפותם ואף מדברי־ויכוחי לא זכור לי אלא פרט מועט: המרצה, שהעמיד את חיים וייצמן ככלי־שרת מכריע בביצוע תכניותיה האימפריאליסטיות של אנגליה במזרח התיכון, ראה לכנותו ולחזור ולכנותו אונטעראויוונפּאָליטיקער, דהיינו: מדינאי־שמאחורי־התנור, והעמדתי בדברי פנים של תמיהה: הנה בריטניה רבתי, הפיקחת והערומה, יוצאת לעשות בתכניות גדולות ונפתלות כאלו, ושוב לא מצאה אמצעי מתוקן לכך, אלא איש שהגדרתו מדינאי־שמאחורי־התנור. בערב באתי אל הסתדרות החלוצים – ספק חדר־מגורים ספק חדר־אסיפות – שולחן ארכרך וכולו מכותם בדיו, כאילו ישבה פה עצרת סופרי סת"ם, וסימני אוּלרים מרובים בו, משל השחיזום לתקן קולמוסיהם, והאוירה בדמדומי־ערב פה כחילופה של האוירה באולם, שהיינו בו באסיפת הצהרים. כי שם, עם כל ההמולה הגועשת של המרצה, שוֹרה היתה נעימה מתונה, כמעט בעלביתית, ואילו פה, עם כל הרחישה האינטימית, שורה היתה נעימה שוצפת, כמעט יחפנית. הנוסח הזה לא של החלוצים בני־העיר היה, אלא של החלוצים שבאו מעבר לגבול וקבעו פה מדורם־עראי – הם היו חומר־התסס, וביחוד זכור לי, מלבד הנזכרים, אחד מהם, סולא שמו או כינויו, שהיה כהתגלמות השובבות.

לא קשה היה להבחין בקו־ההפרד שבין שני סוגי החלוצים האלה וכן גרמה גם העובדה, כי חלוצי העיר היה להם מרכז שלהם, בלבוב, ואף חלוצי רוסיה היה להם מרכז שלהם, כמדומה תחילה ברובנה, ואחר־כך בלבוב. ודומה כי הנפש החיה בו יהודה רזניצנקוֹ (היום: ארז), שהיה מבקרם והיה מרצה גם לפניהם גם לפני שאר הציבור, ואף ישב פה כמה זמן. וכן בודאי גרמו חילוקי דעות ומפלגה – חלוצי רוסיה, רובם ציונים־סוציאליסטים היו, ואילו חלוצי העיר רובם או מחוצה למפלגה, כאנשי “השומר הצעיר”, או קרובים לפראקציה רדיקלית־דמוקרטית, שסופה “התאחדות”. אך דומה, כי גדול משני קוי־חלוצי רוסיה, כמין קומונה היתה להם. אבל דווקא השוני הזה יותר משהרחיק קירב – בשלו נעשו חלוצי־חוץ המעטים כעין מרכז של חיקוי. ההרפתקאות שעדו עליהם בברית־המועצות, וכן הישיבה־שלא־בהיתר בפולין עטרום כמין עטרת של קדושה (והיו בהם שחזרו לעזור להבריח חבריהם, וזכורני תיאור ששמעתי בענין אחד מהם, קיטאיגורודסקי שמו, שכרך עצמו כריכות של ספרות ציונים וחזר ועקבותיו שוב לא נודעו), משנצטרפה לה עטרת של חולין (מנטליות של בוהימה) נעשו בחזקת מוקד של מופת.

כשנדרשתי להשמיע פה הרצאה, נעניתי, אבל שוב איני זוכר ענינה – מה שזכור לי, כי עצם ההרצאה בפני סוג חלוצים, שיותר משאני עשוי ללמדם הם עשויים ללמדני, היה קשה עלי, ואף חלוצי העיר לא היו עשויים להקל עלי – מהם שעמדו על סיפה של עלייתם, וראש להם מי שאמרה דברי פתיחה להרצאתי, צפורה בוק (אחר־כך: כהנא) וכמותה גם אחרים, מהם זכורים לי ואלד הצעיר ורפפורט שנקרא הנגר האדום.

כמדומה אפלולית החדר שהתעבתה והלכה וממילא חסמה פגישת עיני המשמיע ועיני שומעיו ושומעותיו (מהן יפות להפליא, כשל חיה פיקהולץ), היא שהצילתני ממבוכתי.

 

ב    🔗

אולם מבוכה גוררת מבוכה, והיא באה עלי כתומה למחרת בלכתי להרצות את הרצאתי באולם ה“עבריה”, בעיצומו של יום, כשמפלט האפלולית ואפשרותו רחוקים ביותר. כי בינתים הכרתי מותיקי העברים גם מצעיריהם – בראש הותיקים היו הרב ר' אליעזר לאדיר, שהכרתיו לאחר תפילת ליל־שבת, ועצם מראהו מילאני פתיעה: רב חרדים בקהילת גליציה נודעת והוא חבוש צילינדר ודיבורו גרמנית שבה הוא מפרסם שיריו כשם שהוא מפרסמם עברית. וכן ר' יצחק אהרן ברנפלד שהכרתיו למחרת השבת במסעדה־גן ודרך היכרות מוזרה קצת, כי הנה ישבנו אחי ואני, סעדנו פת־שחרית, ולפנינו איש שתהיתי לעומתו מתוך שהזכירני קלסתר ידוע, ועד שנתחוור לי מי הוא, קם האיש ופסע כנגדי ואמר: אתה טועה, כי לפניך אחיו. לשמע דבריו אלה נזכרתי את מי הוא מזכירני, את שמעון ברנפלד שידעתי פניו מתוך גלויות ואנתולוגיות. מתוך שיחתנו, שסבבה על עניני כתב־העת “המזכיר” שערך בנעוריו, זכורה לי במיוחד תשובתו לתמיהתי על שלא די היה להם ל“שומר ישראל” ול“אגודת אחים” האסימילטוריים בכתבי־עת לועזיים ונבהלו לעשות גם את האות העברית סרסורית לה. היתה זו תשובה קצרה וחדה: אדוני, לו קראת את “המזכיר” וידעת, כי כל אותה האסימילטוריות היתה בקטנה אחת, שכתבתי שם החודש: פאזדז’ערניק (אוקטובר) וכדומה. חששה היתה בי, כי גם הרב וגם הסופר עשויים לבוא לאסיפת “העבריה” (למזלי לא ידעתי אז, כי בעיר יושב גם משיירי־המשכילים מנדוחוביץ בעל “אספקלריה מאירה”, נכדו של רב־העיר המפורסם, ר' ענזיל צויזמר).

ולפי שחששה מולידה חששה עלה בי חשד, שמא בא גם לימי החגים בן־העיר צבי דיזנדרוק והוא שוהה בה ויתאוה לבוא גם הוא – איך אשא פנים ועין. הוסף עליהם צעירי־העברים, ביחוד יעקב זמאן וכן מי שהיו חובשי בית־המדרש, כגון יצחק זילבר, שהפליאוני בבקיאותם, ואתה מבין על מה חלשה דעתי, עד כי ביקשתי היתר לדבר יידיש, וחזרתי בי מבקשתי, שהרי אין “העבריה” יכולה לעשות תפקידה פלסתר, ואמנם אלוהי העברים היה בעוזרי – דרשתי דהרה כעל גלגלים זפותים, וממרחק הימים אני מפקפק מאוד אם הייתי היום מסוגל לגלגל בפרשתה בביטחה כל־כך. כנראה הרבה הגיל עושה וגיל צעיר וַדאויותיו מרובות וספקותיו מועטים, וקצרתי קציר הגון של ברכת יישר כוח.

והיא היתה נסיבה שחברי “העבריה” ראו במכתבם, בחתימת יעקב זמאן ויונה פרידלר, הכתוב ביום י' שבט תרפ“ג להזמינני לעצרת ביאליק (כנראה חגיגת יובלו החמישים) ולעוררני כי “תרציא מענינא דיומא שזהו הסעיף הכי חשוב בפרוגרמת הנשף”, וּודאי הייתי נענה להם, אילולא חולי־השיתוק שריתקני לימים רבים. אבל אם לא היה בידי לבוא הרי ידעתי על הנעשה בחוג החלוצים ובחוג העברים, שקיימתי חליפת־מכתבים, לא בלבד עם אחי אלא גם עם אחרים ודורשי רשומותיה של העיר יכולים מתוך עלי־האיגרות המוצהבים לצוד פרטים ופרטי־פרטים – אם על נשפי־פרידה של חלוצים עולים (בכלל המשתתפים נזכרים, חיים יאש, ויינברג, סולא, רבינוביץ, חיקה, דולק, פייגה, מאליה); אם על מיני אירועים בחיי הציבור שבעיר (כגון חגיגת חנוכה של “אמונה” על דרך נשפי־מסכות וכן מיטינגים וקומרסים) או ערב מכבים באולם “יד חרוצים”. בהשתתפותו של הזמר העממי לרמן; הצגות מועדון החובבים, כמו “גאָט, מענטש און טייוול” (אחי שיחק את לייזר בדחן) וכן “די ירושה” ו”אוריאל אקוסטא". ואף מעשה הציונים הכלליים שיסדו “מרכז רוחני” ונציגים שונים, לרבות הרבנות ושלומי־אמוני־ישראל, במברכים, ושלושה צירי סיים, אינזלר וזומרשטיין ואייזנשטיין, בנואמים. אבל עיקר הקנין שנקנה לי היא חוָיית עיר נאה ואהודה החוזרת וניצבת לפנַי בחינה ובשחוקה (לשנים כשהזכרתי לאחד מבני־העיר, והוא חובש בתל־אביב, את כתובת השלט שעל־גבי חנות, לאמור: Ten dlugo zyje, co u Wolfa wode sodowa pije, כלומר: זה מאריך ימים השותה אצל וולף מי־סודה, אמר לי בכובד־ראש גמור: גלייבט מיר, אַז איך לעב נאָך פון דעם ביסעלע סאָדע־וואַסער. לאמור: האמינה לי, כי עודני חי ממעט מי־סודה אלו).

ומִשנה קנין לי החברים שקניתי לי, נערים ונערות טובים, שחן העיר היה עליהם ולא ייפלא, כי ככל שנזדמן לי לשמוע ולקרוא מקורות העיר ואישיה, שיבצתי את דבר השמועה והקריאה בזכר פגישתי החיה וחוָייתה, עד ששיעורה לממדיו כאילו הלך והוסיף בקרבי בהמשך השנים.

 

ג    🔗

וראשית תוספת מפי אבי מורי עליו השלום – כשסיפרתי לו עד מה נאהבה עלי העיר הזאת, אמר לי, כי אני כנראה משלם אהבה תחת אהבה והזכיר כי בימי־נעוריו היה מהלך עם רֵעוֹ־כנפשו, אברהם רובינזון, שהיה אחר־כך מעסקני התנועה העברית וסופו מזכירו של דויד וולפסון ונלוה להם בן סטרי, שבא ללמוד בגימנסיה בעירנו, הוא אפרים פריש. הגימנסיה בעיר־מולדתי, ברודי, היתה בימים ההם אבן שואבת – ראשית, היתה סגורה בשבתות; שנית, לשון־לימודה היתה גרמנית, ושעל־כן נמשכו אליה תלמידים מקרוב ומרחוק, ואמנם בין תלמידיה אתה מוצא את יהודה לייב לאנדא מלבוב, שסופו רב ראשי בדרום־אפריקה, את ב.ז. זגל, יליד סביבי רוהטין, שסופו עורך “אוסט אונד וועסט”, את מיכל ברקוביץ מבוריסלב, שסופו מזכיר הרצל ומתרגם כתביו ואחרון־אחרון את אפרים פריש מסטרי, שסופו סופר גרמני־יהודי נודע (מידידי מ. י. ברדיצ’בסקי ויעקב קלצקין) ולקטור הוצאת פישר המפורסמת. חבורה זו אף היא עסקה במין “עבריה” בימיה – הרי הם, בצירופו של זוג עלמות, הציגו פה ב־1890 מחזה עברי “יש תקוה” שמו. עד מה עיר ברודי נאהבה עליו, על אפרים פריש, אתה למד מתוך רומן־הבכורה שלו Das Verlobnis (ברלין 1902), שענינוֹ ככותרת־המשנה שלו, סיפורו של נער וממילא הוא שתול בעיר־מולדתו ונופה, אבל המעיין ימצא קוי־תיאור השאולים מעיר־לימודו באופן שמראה ילדות ומראה נעורים משורגים בתיאוריו – מכאן תיאורים של רחבי משטח היאה למישור נהר הבוג ומכאן תיאורים של מעלה הר ומִדרונם היאה לרוכסי קרפאטים. ויש כמובן תיאורים במזל־תאומים, ששני הנופים כממוזגים בהם, והרי דוגמת־הפתיחה:

אך כמה פסיעות מעם הגשר הזה המוליך מעל הנהר בואכה לאפר נשתתקה המולת העיירה בבת־אחת כבלועה בשלטונו של הנהר, שהתחיל פה; מעט הבקתות הקטנות, שעמדו פה במפוזר, כבר היו בכלל־תחומו – בין מסילת־הרכבת החדשה ודרך־המלך פשטה אדמת־המרעה הרחוקה, מפוסקת גדמים חומים והולכת ומצרה לצד הנהר. מכודר עננים עבים, אדמומיים, התגולל האבק החם מעליו, בשטפו בהלמויות מתונות את שיחי הגדה שהיה מצופף למטה במורד שבין הגשרים כברת־פרא קטנה. שיחי עצי־ערבה סמיכים, דרדרים גבוהים וסבכי־פרע מבולעים למיניהם נעשו כתפתולת לא שביל־בה, ובעביה אף עצי־ליבנה צעירים ניענעו כאובדים את נופם. הנהר העובר על גדותיו נבב קרחות ופינות־מחבואים זעירות וגיבב שרשים ושרידי אילנות על־גבי הקרקע המגודש אבני חלמיש וצור.

אפשר מאוד שהתיאור הזה הוא ניסוי־בראשית דק ומדויק לנופה של עיירת מזרח־גליציה, מעשה ידי סופר יהודי שהקדים לעשות בשפת־לועז מה שעשו לימים סופרי החבל ההוא בשתי לשונותינו. והסופר עצמו ראוי לתשומת־דעת מיוחדת וכל שיעסוק ברומניסטיקה או נוביליסטיקה, מעשה סופרינו ילידי מזרחה של גליציה, יהא חייב לפתוח את דיונו בו, שכן הוא כקפיצה ראשונה למה שקראנו לימים בסיפוריהם למן ש"י עגנון, א.מ. פוקס, אשר ברש עד רחל קורן ואיציק מצקר. והוא אמנם העלה מיד עם פרסומו גל של פולמוס – ראה למשל, הערכתו של א. שטאנד (ניתנה במבחר כתביו בתרגומי העברי) וניתן למצוא השגה עליו במאמרה של תמר בוכשטאב־אביוֹנה, בת סטרי, מעל עמודי “ווסכוּד”. אנשי סטרי ענין מיוחד להם ברומן הזה – רקמת העלילה יניקתה מחייה; עיצוב הנפשות מחצבתו בטיפוסיה ואישיה; רשמי נופה יסודם בה גופה שהספח מקרוב ומרחוק בא אך לחזקו. ואם בספחי ממשות מיוחדים כך, בספחי אגדה כוללים לא כל־שכן, והרי פרק שמקומו וזמנו בכל עיירת ישראל:

אביו, איש עני – סיפר ליאו – חלה פתאום, והוא אנוס היה לילך לבית־המרקחת, השעה מאוחרת ביותר בלילה ואימה חשכה. ויהי בבקשו לעבור על־פני בית־הכנסת הגדול, דומה עליו, כי מי־שהוא רוצה לעכבו. הוא מביט למעלה. כל החלונות שופעים אור, והלא ידע, כי אחרי תפילת מעריב נסגרים פתח ושער. מה זאת? הוא מהרהר בתמיהה – הוא ניצב ליד השער ומקשיב – הוא שומע קינות ותפילות –

“אלה היו המתים”.

“שקט”.

פתאום קורא קול נורא את שמו. תארו לעצמכם, בקול ורם: יעמוד דויד בן מאיר! – עתה הוא כבר רוצה לרוץ, אך איחר. השער נפתח, הוא נתפס – ידים לבנות נושאות אותו אל לפני השולחן הגדול – פה מונח ספר־תורה מגולל, עליו לברך ברכת התורה ולשמוע את הפרשה. מסביב המיה ורחישה כשל רגלים שועטות. אך אין הוא רואה כל מאומה זולת אור נרות בכל – –

בבוקר השכם נמצא ישן על הסף. נשאל ונחקר, אך לא השיב מאומה, כל מאומה – כמאובן היה. הוליכוהו הביתה – לא יכול היה ללכת. אחר־כך שכב חולה והדוקטורים לא ידעו, מה עליו. הלך וכחש והחליש, עד שדעך וכבה כנר, אומרת אמי. – אני עוד ראיתיו. אך לפני מותו סיפר הכל.

ולא הבאתי את הפיסקה הזאת משום יִחודה, שהרי מחברים הרבה שהביאו לפנינו מחוָיות ילדותם, מספרים לנו כענין זה וקירובו, אלא הבאתיה משום טיפוסיותה דווקא, משום צרכו וכרחו של המספר לשלב זכר חוָיה זו. כי עם כל התהייה על קצת זוטות, כגון ששם הדוד הוא Methusalem (ככל המשוער שם קודש שלו אינו מתושלח אלא משולם), הרי המהימנות היא מידת הסיפור, ואין בו מטירחת־הסיגול, כפי שמצינו במסַפרינו הלועזיים דור לפניו. וניתן לומר, כי בסיפור הזה, גם אם לא נפטר מאחרית נשובת משכילית כליל, מספר המספר את עצמו וסביביו גם בלעז כדבר איש אל בני עמו. אכן, רחקנו פה מרחק רב מסיפורי קרל אֶמיל פראנצוז, שגם בן סטרי בדורנו, יוליאן שטארק־סטריקובסקי, לא ניצל, בסיפור־הבכורה שלו, אם במודע או בלא־מודע, מצד של שיבה אליו.


 

ד    🔗

אם אבי עוררני על כך, כי הרומן הקטן שביני, בן ברודי, ובין סטרי קדם לו רומן גדול ממנו שבין אפרים פריש בן סטרי ובין ברודי, הרי עצם זכרו של הסופר הזה שהפליג לגרמניה וכילכל כתיבתו בלשונה, הוליכני לר' אליעזר לאדיר, שישב בסטרי על כס־רבנותה ומיטב שירתו גם היא בלשון הזאת. הרוצה לעמוד על אָפיוֹ, ילך אצל מאמרו המצוין של ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, אבל בירור אָפיוֹ אינו עדיין בירור סודו – כי הנה מונחים לפנַי שני ספרים קטנים, הספר האחד כך לשון שערו:

“דרשה לשבת־תשובה (מאת) הרב הגאון וכו' מוהר”ר אליעזר לאדיר זלה“ה האבד”ק סטרי והגליל" (סטרי תרצ"ג) והוא קונטרס לדוגמה שכך תחילתו: בעזה“י / הלכה / ריש יומא שבעת ימים קודם יוה”כ מפרישין כה“ג מביתו ללשכת פרהדרין ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו – – ובגמ' שם (י"ג). למי סגי ליה בתקנתא – – וכאן ה”ק בספר ברית אברהם (סי' קי"ט) ממשנה (דגיטין פ"א) כתב לגרש את אשתו ונמלך – ונ“ב דהנה הח”ס ז“ל בח”י לגיטין כ' הא דב“שא פסלה מכהונה לא מטעם שם גירושין וריח הגט אלא מטעם שם זונה – – אך אכתי יש לעיין בזה – – אך אפילו למסקנת הש”ס שם נכון – –". ואילו הספר האחר כך לשון שערו:

El. Ladier / Gedichte / Verlag Dr Heinrich Glanz, Wien (1933)

וכך שיר הפתיחה למדור שענינו חיי המשורר:

Ich singe wie der Vogel singt / Der eingefangen ist / Zu dem kein Waldesrauschen dringt / Und den kein Lichtstrahl Kusst / Der sich auf keinen Zweig mehr schwingt / Auf keinem Wipfel thront / Ich singe wie der Vogel singt / Der in dem Kaefig wohnt / כלומר, אני שר כשיר הציפור הכלואה, אשר לא תחדור אליה המולת־יער ולא תשקנה קרן־אור, אשר לא תאביר עוד על ענף, ולא תמלוך על אמיר, אני שר כשיר ציפור אשר בכלוב תשכון.


מבטי מרפרף מספר לספר, והריני מתקשה להבין, האומנם יד אחת כתבה את שניהם – את השקלא־וטריא על מושגיה, שהם עולם לעצמם, ואת הליריקה על דימוייה, שהם עולם לעצמם, מבלי שהעולמות יתנגשו בקרבו. ואולי הוא עצמו השיב תשובת־מה בשירו “מזכרונות ילדותי”, שבו יספר על אגדה נפלאה, שסיפרה לו אמו והיא שארגה במוחו חלומות של זהב והשעה שבת בין־ערבּיִם, בזמר זקנו בנעימה אתקינו סעודתא וקול אמו השתפך כגולת־כסף צלולה:

ותקח האגדה את נפשי הקטנה

תחת כנפה השחורה

ותשא אותה לעולם פלאים

שכולו יופי ואורה.


והיא שטה עמו בספינת־קסמים וסביבה נהרסו תחומי הזמנים ותחומי המקומות ושכח כל אשר סביבו בבית, אך בעודו חולם חלומו בהקיץ

* * *

פתאום העירתני גערת זקני

ונפשי ממרום נפלה

"דומה שתקום משינה עמוקה

מהר קח ההבדלה".


כביכול חשף הרב־המשורר יריעת סודו והראנו נפשו שנקלעה בין אגדת אמו, והיא שהעלתה את שיריו ופזמוניו, לבין גערת זקנו, והיא שהעלתה את השקלא־וטריא, ומזיגה ביניהם – אין.


 

ה    🔗

ועוד נועד לי לראות את סטרי פעם אחרת אלא שהפעם תכלית בואי בלעה מראות סביבי – באתי עם האיש המופלא, אבי החלוצים, ד"ר הנריק סטרינר בשני ענינים נחשבים: הענין האחד – גמר משא־ומתן עם מר קליין בענין בתי־מלאכה; הענין האחר – העליה של חלוצות אמיצות – רחל מלר, רצה רוזנברג, רבקה ריינהרץ ורבקה פלדהורן – שנלחמו על רשיונות־עלייה, שלא בחסד נישואים מדומים אלא בזכות עצמן וסופן ניצחו ועלו ופתחו את הגל הגדול של העלייה הרביעית.

מפי מר קליין שמעתי, כי סטרי ותק לה בציונות המעשית ועוד בשנות התשעים היתה בה אגודה “אדמת ישראל” ששלחה שליח מיוחד, את מר א.מ. שטרן, לארץ־ישראל לבדוק אפשרויות התישבות־למעשה והוא חזר ובשורות טובות בפיו, אך מיתתו החטופה גרמה שתכניתו לא יצאה לפעולות. לשנים אף ראיתי קונטרס שהוציאה אותה אגודה וכך לשון שערו: "אדמת ישראל! וקול קורא במדבר פנו דרך ד' / ישרו בערבה / מסילה לאלוהינו! / פּרייז 8 קר.

Admath Israel Selbstverlag des Vereines Admath Israel / in Styj / Druck v.A. Zupnik in Drohobyez.

והרי קצת קטעים ככתבם וכלשונם:

אָט הערט וויא ביטטער און שווער עס איז אָנגעקומען איידער מיר האָבן דעם פעראייך אדמת ישראל אין סטרי געגרינדעט! מיר מיזן עס ערצעהלען כדי עס זאָל חאָטש אנדערע שטעדט אזוי שווער נישט אָנקומען צו גרינדען אזאָלכע פעראיינע!

פין די יינגסעט גזירות אין רוסלאנד וואָס זייא ברענגין יעדן מענשין צו טרערין האָט מען אויך בייא אונז וויא איבעראל אָנגעהויבען געשמאק צו שמיסין פון ארץ ישראל. אין דער דעבאטטע האָבין זיך בעטהייליגט דריי־ערלייא ארטן או.צ. (און צוואָר) דיא קאָנסערוואטיוועין, דאָס זעננין די פריממע דאנן דיא מיטטעל פּארטייא אין שליעסליך א משלחת פון יידישע פּריצים גענאנט אסימיליטאָרען!

לאמור: הנה שמעו, מה מר וקשה היה, עד שייסדנו את אגודת אדמת ישראל. אנו חייבים לספר זאת, כדי שערים אחרות לא יתקשו כל כך בייסוד אגודות כאלו! מאז הגזירות הקרובות ברוסיה, המביאות אותנו לידי דמעות, התחילו גם אצלנו, כמו בכל מקום, לדבר בעֵרוּת על ארץ ישראל. בויכוח השתתפו שלושה סוגים, כלומר: השמרנים, הם יראי־השמים, אחר־כך המפלגה הבינונית ובאחרונה משלחת פריצים יהודים, הקרויים מתבוללים!

ולאחר שמובאים עיקרי המחלוקת ביניהם מגיעים לענין ארץ־ישראל והתחדשותה:

וויר הערין שאהן איצט פין 15 קאָלאָניען וואָס באשטעהן שאָהן אין פאַלעסטינא זייט עטליכע יאָהר, האָבין גאָר קיין חרטה וואָס האָבין זיך דאָרט באזעטצט. זייא שרייבין אונדז אז זייא געפינען זיך אין גן עדן, געזונדע לופט, דיא עדעלסטע פריכטע, בעסטעס קוועללנוואססער, די פיינסטען עהלע אין בעסטען וויינע האָבין זייא פאר ראזיווע ברויט אין רוססישער וואָדקי! – – אין נאָכדעם עס איז דאָרט דאָ פאר מילליאָנען יידן פלאטץ, אין גאָר קיין שאלה נישט פארוואָס מיר ציעהען “ארץ ישראל” פאר פין אנדערע לענדער!

לאמור: אנו כבר שומעים עתה מחמש עשרה מושבות הקיימות בפלשתינא, זה כמה שנים, ואינם ניחמים שהתישבו שם. הם כותבים לנו, כי הם נמצאים בגן־עדן, אויר בריא, פירות נאצלים, מי מעיין טובים ביותר, שמנים עדינים, ומיטב־יינות, במקום פת־קיר ויין שרוף רוסי. ולפי שיש שם מקום למיליונים יהודים, אין שאלה כלל, על שום מה אנו מעדיפים את “ארץ ישראל” על ארצות אחרות.


 

ו    🔗

ובסיום דברי אחזור לביקור הבכורה לשם הבלטת פרט שעלה בזכרוני זה מקרוב בסעודה שנערכה לכבוד משתתפי הכינוס השלישי של מדעי היהדות בירושלים – והוא דבר שיחה עם זקני העברים בסטרי שגילגלה במימרתו הידועה של אחד־העם: מה היה אילו שעת תרגומו של המקרא ליוָנית היתה גם שעת תרגומו של אפלטון לעברית. אמר ר' יצחק אהרן ברנפלד, כי הוא היה מסתפק בתרגומו של פילון האלכסנדרוני, אמר ר' אליעזר לאדיר, מי יודע אם בחילופים מאוזנים כאלה לא היה חלילה נשמט עם־ישראל. ואני הקטן, רוח בדיחות היתה בי, ואמרתי, כי אילו הייתי בדורות ההם, הייתי מעדיף על תרגומו של אפלטון תרגומו של אריסטופנס. ודאי, אילו נלחצתי אל הקיר, ספק אם הייתי יודע מה פני קומדיה בעברית – אמנם אחת ידעתי, שכן בין ספרי אבי היה גם ספר: “חונן ונותן / חזיון שחוק בחמש מערכות” והוא תרגום הקומדיה של לסינג Der Freigeist ומלבד שם המתרגם: דן הכהן, היתה גם החותמת שלו Don Kohn, Stryj כאות שאבי קנה את החיבור מידי המתרגם. הוא־הוא שבתו היתה אשת ראובן אשר ברוידס ואמנם בנם נקרא שם כהן. אבל לא יכולתי לשער, כי אמנם גם את אפלטון גם את אריסטופנס יתרגמו ללשוננו שני בני סטרי, את הראשון – צבי דיזנדרוק ואת האחרון – יצחק זילברשלאג. לאמור, העיר הזאת העמידה תורגמנים לכפל הפנים של הקלאסיקה, להיות כובד־דעתה וקלות־דעתה כאחדים בידנו.

[חנוכה תשכ"ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!