רקע
דב סדן
מאמר ב: גלינא – עיירה וזיוה

נעמוד, הקורא, כמעט רגע, צופים הליכות קרית ספר וראינו, כי רבו בה בימינו מציבי-ציונים לערי ישראל ועיירותיו, קהילות גולה, גדולות וקטנות, אשר היתה בהן יד הדלדול, השקיעה, הכליה. כבנים המקימים מצבת מזכרת לאמם-הורתם, כן הם כל אלה, המעלים עתה, איש-איש ככוחו לצור צורה, זכר עיר ועיר, דמות חייה וחיי דמויותיה, במגילת-ספר. שעל-כן אל תתמה בראותך כי יעזוב איש ענינוֹ ודרכו וינד על עיר-מולדתו לעשות לה נפש. אכן, כגל-אבנים הם ספרים אלה וכאלה, אבני-מצבה חיות וממללות.

ובין האבנים האלו שים לבך לציונים, אשר הציבו בני פרובינציה יקרה לערי-מולדתם בגולה, ערי גליציה. אשר הפליא להוליכנו בלבב-ימים וסיפר סיפורו הפשוט והביאנו במשעוליו בשובה ונחת, ירד כאורח נטה ללון לעירו בוצ’אץ' לראות אחרית אורה וצִלה בשכול תוגתה; אשר הראנו דרכו של יעקב רודורפר בכפר ועיר וצייר תמונות מבית מבשל השכר והפליג למעשה גננים בעיר-ארצנו, שב ללופאטין הקטנה לתארה ביסוד: אלה אזכרה; אשר בא אלינו במסות, כמעשה-חושב, על הקרוב קרוב, מרצה עניני ילדותו ומסגרתם ורושם בראשם שם, שסיומו סימן-קריאה: זבוֹרוּב, עיר-מולדתי; אשר שר בבלדה לטלוסט של ימי הבעש“ט ישיר בשעת חרדה לטלוסט של ימינו; ואף אשר לא ניסה כתוֹב, איש נחבא ועניו, מסַפר על ח”י שנותיו בסטרליסק. ומה טוב, כי עתה באה לפניך, הקורא, מגילת-ספר על עיר-מצער, עיר גלינא, והיא פינת-יקרת ופנינת-יקרת, שקיום זכרונה הוא דבר-חיבה ודבר-חובה כאחד.


ב

אזכרה ימי-ילדות, בפתח שרפת העולם, נמלטנו כשני מנינים, מפני האויב, שהחריב עירנו, כיתתנו רגלינו בחורב-יום וצינת-לילה ובאנו בשרב-צהרים לעיר-רביים נודעת, ישבנו יגעים ומפורכים באבק הרחוב, ומה פחד לבנו על כי לא נמצא איש אשר ידאג לאחיו הנרדפים, אם בקורת-גג, ואם אפילו בטיפת מים. אולם למחרת, עם ערב, בבואנו, לאחר טלטול בדרך גממות ושקערוריות, לעיר-מצער זו, עיר גלינא, מה רחב לבנו על שלהבת-האהבה, שאפפתנו, מאירה ומחממת, אהבת ישראל והיתה לנו כמשיב נפש. אך עשרה ימים עשינו בה, אך אלו היו ימי חוָיה של עיירת ישראל, שנזדווגו בה תום ונדיבות, רחמים וטוהר – בבואת-הנפש הישראלית באמִתה ולאמִתה. ומה אשמח עתה, בראותי הספר שלפנינו והוא מתאר לתומו את העיר, הליכותיה ואישיה, שלל דיוקנאות ומעשים, שפעת ענינים ופרטים, החושפים מקור אורה המשולש: אור אהבת התורה שבה – לא מקרה הוא לה, כי רבה, ר' מאיר שפירא, נעשה בונה ישיבת חכמי לובלין; אור אהבת ישראל שבה – לא מקרה הוא לה, כי בנה, ר' מרדכי בן יחזקאל, נעשה כשר-אוצר לאגדת-העם ושליט במכמני סיפורי-מעשיותיו; אור אהבת ציון שבה – לא מקרה היא לה הגאלריה של אנשי-העם, התמימים והישרים, הציונים והמצוינים, ומחבר הספר “בגולה ובמולדת”, ר' אשר כורך, בכללם.

אזכרה שאלה נפוצה, שנשמעה מקצה לקצה וכך לשונה: גליציה זו, היש בה גם ציונים שאינם דוקטורים. היתה זו שאלה, שבאה להרמיז, כאילו גולה זו ידעה את תנועת הציונות לא כשורש וגזע המעוֹרים במעבה-העם, אלא כצמרת בלבד המרפרפה באוירו. אמנם, אנו הקרובים לחללה וקרקעה, ידענו עד מה השאלה ההיא, בין שנשמעה דרך בדיחה ובין שנשמעה דרך ליעוג, אין בה מדקדוקה של אמת, אך מה נעשה והצמרת כשם שנראתה למרחוק, כך רשרושה נשמע למרחוק, ואילו חלחול-העסיסים בשורש ורחשם בגזע לא נראו ונשמעו כל-כך, אף כי הם-הם היסוד המעמיד והמקיים. שעל כך יש בספר שלפניך גם מתיקון-המעוּוָת – כי הוא מספר לא על סוג-האדם שבהיקפם וצדיהם של חיי-העם, שהוא אם במעט ואם בהרבה, כחוזר-בתשובה, השב אל העם ובא אל הציונות, אלא על סוג-האדם שבמרכזם ובתוכם של חיי העם, שבשביל שלא היה מעולם בחינת עוזב ויוצא לא תחול בו בחינת חוזר ובא. מַעגלו הוא מעגלה של הוָיית-עם מתמדת, שפירודיה מריבי-בית ואיחודיה שלום-בית. בספר שלפניך ניתן לך מראה מעגל כזה, שרבדיו – המסורת, הלמדנות, החסידות, ההשכלה, חיבת-ציון ושיבת-ציון – נחים זה על-גבי זה, מפרנסים זה את זה ומתפרנסים זה מזה, מעגל הרציפות, קו-החיבור.


ג

אזכרה סיפור מועט ונאה בסיפוריו של אותו בעל-מלאכה, שהניח מחטו ונעשה סופר נודע וחביב, פטר רוזגר, ושמו: משנחרב ביתו של מַקסל הקטן, שענינוֹ כשמו ועיקרו בסיומו – למחרת השרפה יושב מַקסל וצופה פני החורבה, פניו כבושות בכפותיו וכל עצמו מתאבל על חורבנו, אך באחרונה הוא עומד על רגליו, נובר בגל-האפר, עד שהוא מעלה מתוכו את קרדומו ומשמצאוֹ הוא עושה לו ניצב חדש ואנו יודעים: בתנופת-קרדום ראשונה וחדשה כבר גלום הבית החדש, אשר יקום מחר, מחרתיִם. סמל כולל הוא לאיש-קרדום, בעל-מלאכה, אוחז בכלי, אשר בשבתו אל החרבות הוא יודעי באמת את האבל – הלא חורבת עמלו הוא, אך הוא גם יודע באמת את הנחמה – הלא הוא הקרדום אשר העלה מעיי החורבה ורמצהּ. אכן, איש-הקרדום הספדו הספד – אֵבל ונחמה ממוזגים בו וחותמם אמת.

ואומַר, כי אני הכרתי אותו איש-קרדום מקרוב – הוא בעל-המלאכה, שלמדתי בביתו מלאכת-נגרים, ואשר בעמידתו, בתוך העיירה השוממה והחרבה-למחצה, עמידת אדם מחריש ועמל, נראה לי כסמל – דומה, שהיה חושש להניח, ולוּ כהרף-עין, כליו מידו, ואפילו בצאתו לשוק לא הסיר חגור-האומנים הכחול. אולם פעם אחת, לעת-ערב, הניח בטרם עת אל כליו, פשט חגורו, יצא לשעה קטנה, ובשובו לא לבש עוד חגורו, כי אם ישב לשולחנו ואמר: הלכתי לומר קדיש, היום יום פטירת אמי.


ד

עמוד, קורא הספר, והקשב: ר' אשר כורך, פועל נאמן, איש-קרדום, הניח כליו והוא אומר קדיש לעילוי עירו-הורתו.

[אלול תש"א]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!