הנדרש לדבר-אזכרה והערכה לקהילה מקהילות-ישראל, שאויבינו עקרוה ממפת הקיום והחיים ואנו מבקשים לנטעה במפת התודעה והזכרון, חייב תחילה בתשובה לשאלה משולשת: מי נחרב, מה נחרב ואיך נחרב. מי נחרב – כלומר, הנפש, כלל-הנפשות, יורשי דורות, אם רבים ואם מעטים, הכל כגורל הקהילה ותולדתה; האוכלוסיה, שהיתה הממשיכה החיה והפועלת של הקהילה והתפתחותה על דרכה ודרכיה, על מִגוַנתה הסוציולוגית והאידיאולוגית, הכל לפי הזרמים שחילחלו אותה ולפי חלוקתה מבחינת המעמדות והפלגות וזיקתה לתנועות בקרב העם וסביביו; מה נחרב – כלומר, הרכוש, מוסדי-הכלל ומעשי-הפרט, מפעלי-ציבור ועלילות-יחיד, היגיעה בבנין הקהילה, כפי שהיא מתגלמת במכלול הקנינים בחומר וברוח; ולאחר בירור וסיכום של שתי השאלות הראשונות, בסיועה של חזות היסטורית למלוא ארכה של מסילת חייה של הקהילה, באה השאלה השלישית, שאלת היגון והאימים: איך נחרב, ואפילו התשובה לה אינה שונה במכריע משל כל קהילה אחרת, הרי היא מחייבת התחקות נאמנה בחינת יקר בעיני ה' המָותה לחסידיו. ורק לאחר מתן התשובה לשאלה המשולשת, הרואה את הקהילה כחטיבה לעצמה, באות שאלות אחרות ועיקרן: מה היתה הקהילה לא בלבד כשלשלת-חיים לעצמה, אלא כחוליה בשלשלת גדולה הימנה, ומה הם הערכים הקיימים, העשויים להיות נחלה לזכרון ודעת, לא בלבד לצאצאי הקהילה, החיים והקיימים והבאים אחריהם, אלא לכלל גדול יותר, ואף לכלל-ישראל כולו.

ודומה, כי אחת הנקודות החשובות בפרשה זו מתחַוורת נו, אם אנו שואלים: מה נתנה הקהילה לספרותם של ישראל, מה יצרו בניה או גידוליה, בין אלה שישבו בה ובין אלה שיצאו מתוכה, בתחומה של הספרות. שאלה זו אפשר שתהא נשאלת על דרך ההרחבה: מה עשו בני הקהילה בכל דורות קיומה, ואפשר שתהא נשאלת על דרך-הצמצום: מה עשו בני הקהילה בדורות אחרונים. וגדולה שאלה אחרונה, שכן היא משיבה לנו, מה חלקה של הקהילה באותו תהליך רב-התמורות ורב-הנפתולים, תהליך בישולה של תודעת המִפנה בגורלה של האומה על דרך שינוי מכריע של בסיס-קיומו. ואם נתלה שאלה זו בקהילת סטאניסלאב – כלומר, אם נשאל, מה חלקה בתהליך הזה, כמידת השתקפותו בספרות ויציריה, נאמר: קהילה זו, שעמידתה במחוזה, אדמת גליציה, היא כעמידת-בינַים, היינו קהילה שלפי תולדתה לא נמשך לה שובל ארוך וכבד ביותר של היסטוריה, אבל לא היתה מעורטלת הימנה, והיתה כבריה שעיקרה אינה לא בזיקנה ולא בילדות אלא בשחרוּת רעננה; ולפי יציבתה מכלל עיר מצויה יצאה ולכלל כרך מרובה לא נכנסה, אך קיימה את החיוניות העממית של הראשונה ואת ההשגה הנאורה של האחרונה, – קהילה זו נועדה לה כמין עמידת-בינַים גם בתחומה של הספרות. אם לתורה לא היתה בולטת כאחותה הקרובה, בוצ’אץ' – אף כי כסא-רבנותה שהיה כבוש לשלשלת רצופה של משפחת-רבנים מפוארת והמתיבתות שבה הבטיחו לה מעמד נחשב; אם לחסידות לא היתה נפלית כאחותה הקרובה – אם קוסוב אם ויז’ניץ; אם להשכלה לא היתה מובהקת כאחותה הקרובה – טיסמניץ. לא כל-שכן כאחיותיה הרחוקות יותר – ברודי וטרנופול. לא. היא לא היתה לא בולטת, נפלית ומובהקת, אבל אפשר שהיתה יותר מכל אלה – היא היתה בחינת הקו המשוה, היא היתה הנורמה. תורה, חסידות, השכלה, כזינוק לריצה נמרצת – בקשנה בקהילות אחרות; תורה, חסידות, השכלה, כהליכה-לתומה, בחלל-אויר רווח, – תמצאנה בקהילה הזאת. והדגש הוא בענין ההשכלה, שהרי התורה לא הוצרכה למאמצי-מלחמה יתירים – כוחה במסורתה; וקהילה, שיותר משהיתה גדֵלה מתוך עצמה היתה גדלה מגלי הבאים מסביבותיה, והם לרוב אנשים תמים והולכים בנתיבות-אבות, ודאי שהתורה היתה לה ובה כדרך הטבע, מרכז של ממש. ואף החסידות היתה פטורה ממאמצי-מלחמה יתירים – הרי הסביבה היתה מולדתה של התנועה הגדולה הזאת ועקבי-ראשיתה, מימי הבעש"ט ור' קופל חסיד, נבלעו בעקבי-המשכה, חצרות הרביים שבגלילות ההם. ההשכלה – לכאורה היתה מחויבת במאמצי-מלחמה יתירים, שתוכל לתקוע עצמה בין עולמה של התורה ועולמה של החסידות. ולא היא, אפילו אוזן שאינה קשבנית ביותר תבחין בשוני הצליל, העולה מפי חלוצי ההשכלה פה – לא קול ענות גבורה, כדרך ששמענו בקהילות אחרות, שבהן היתה היא השלטת; לא קול ענות חלושה, כדרך ששמענו בקהילות אחדות, שבהן היתה היא הנשלטת, אלא קול פשוט יותר, שאינו מזקיק עצמו לא לצעקה של כּרוֹז ולא ללחישה של מפַתה, אלא לדיבור כטבעו. לא שחלוצי ההשכלה פה עניניהם היו שונים משל חבריהם בקהילות האחרות, אדרבה, כמו שם כך גם פה ענינם גנות החסידות ושבח המליצה והדקדוק ולימודי-חול וכיוצא באלה, אלא יותר משאתה שומע פה הדה של מלחמה, אתה שומע הדה של מחלוקת, ואַל תהא סבור, כי המחלוקת ניטל עוקצה או חל בה טשטוש, אלא מה, חבורת המשכילים הזאת, לפי ששוב לא היתה בחזית הראשית והראשונה, אלא בחפירה שלאחריה, היתה מסוגלת לתמורה בריאה יותר משחלה בהשכלה ונושאיה – חבריה אפשר שלא היו מכריזים נאה, אבל היו מקיימים נאה.

ב

נסמכים אל חבורת-המשכילים, הקטנה אך מלוכדת, בטיסמניץ הסמוכה – יהודה ברש, שמחה פינסקר, הירש מנדל פיניליש, שלשתם אנשי-אופי, בעלי השכלה נרחבה ומעמיקה, חכמים-להועיל – נמשכו משכילי סטאניסלאב לדרך השכלה, היודעת לבור את הבר מן התבן, ולקיים את הבר בלבד. רישומה של טיסמניץ על אחותה הקטנה שגדלה ממנה, כרישומה של קהילה, שעל שכבת-התורה שבה, מסורת הגאון ר' משולם איגרא, נוספה שכבת-השכלה, שגם היא שרשיה שרשים, הוא רישום ניכר בתכונתם של משכילי סטאניסלאב (וראה בזה מאמרו המצוין של ג. קרסל: בין שתי ערים, גזית, חוברת העשור) ולא ייפלא, כי העמידה סופרים ובכללם אישים, שכוחם במזיגה של שירה ודעת.

ראשונה יסעו אלה, שישבו בעיר-מולדתם ונתנו בה מכוחם – אברהם יעקב ביברינג, משורר שחותמו אמת, והשיכחה הסיטונית, שחלה על כמה משוררים ושלא כדין, לא פסחה גם עליו. כבר נמצא שעירער על השיכחה הזאת, וודאי אין זו עדות לחרדה על הצלת גושי-הזהב מעפרות-שירתנו, אם חוקר-ספרות יוצא ידי חובת-ההערכה למשורר הזה ושירתו בהזכרה מבליעה ומובלעת, או מסדר-אנתולוגיה מתעלם ממציאותו – הקורא בספרו של משוררנו “אגודת שושנים” אינו יכול שלא להתעורר על כך, עד מה רוח-שירה ויכולת-שירה חורגות פה ממסגרת המליצה הקונוֶנציונלית, ועד כמה הרגשת-טבע אמיתית מבקשת לבוא על ביטויה, ואף זוכה בו, ביחוד בפרקי פרוזה שירית. אף יחיאל מֶלֶר (מב"ין איש גליצי; מ. לעבעגאטט), צאצא משפחת רבנים בפודהייצה, שבא להשתקע בסטאניסלאב ודבק בה עד שראה עצמו כנולד בה (“אל עיר-מולדתי סטאניסלאב”), שלא היתה בו סגולת-קודמו בשירה, ניכרת בו המגמה של הרחבת הבקעה – כנודע היו המשכילים מכלכלים את תרגומיהם בתחום מצומצם של משוררים, לרוב נחותים, בני דור חולף, והנה הוא ניסה לתרגם סופר מיוחד בסגנונו הסבוך, הלא הוא ז’אן פאול, והוא מכלל הנסיונות שחשיבותם אינה פוחתת בשל כשלונם, שכן עצם ההעזה (וראה ספרו של ואכשטיין על הפובליציסטיקה העברית בוינה, רשימת התרגומים, ותמצא כי היא גם הניסוי היחיד) חשיבותה בצדה. אמת, דבריו על החסידות מפעמתם רוח תוקפנית ואינה ברוח הקהילה שישב בה ואולי היא ברוח הקהילה שבא מאליה, ושהיתה מסובכת במריבת-כיתות, על-כל-פנים לא תמצא בחבורת-המשכילים שלנו מי שקולו היה כשלו – שכן הללו, אפילו דיבורם דיבור רם של תוכחה ותרעומת, נבלעת בו כמין נעימה ממתנת, שאינה אנחת-נוחם, אך היא בחזקת דברי חכמים בנחת נשמעים.

כל-שכן שהללו חכמים ממש. הרי הלל כהנא, יליד העיר, שנעשה, כמותו כאחרים, אֶמיסר של ההשכלה לא בלבד מחוצה לה, אלא גם מחוצה למדינה – כי הוא הלך לרומניה ועשה בה להשכלה עשיה של ממש, בנין בית-ספר ברוחה. ודאי קשה המלצה על שיריו, שמעשה-השֵׂכֶל דוחס בהם את מזג-הרגש עד כדי חנק, אבל כוחו היה בדעת – מצויד בהשכלה, לפי רמת-התקופה, קנה לו שלמוּת בכמה לימודים, וביותר בחכמת-התכונה, וספר הגיאוגרפיה שחיבר “גלילות הארץ” הוא מכלל המאמצים החשובים, שנעשו בזמנו לבנות ספרות מדעית בת-זמנה בלשוננו. ואל יהא הדבר קל בעינינו; המתבונן בדרכה של ספרותנו רואה, כי לא כנקודת-מוצאה בראשית ההשכלה נקודת-מוצאה באחריתה – המגמה לתת את כל העולם והעולמות בלשוננו נצטמצמה והלכה, ובמעברה של ספרותנו לתקופת-התחיה כמעט שעמדה על ספרות-השירה ועל ספרות-ההגות בלבד, ותהליך החיאתה של הלשון, ביחוד בארצנו, השיב אותה למגמה הכוללת והטבעית יותר. ואם תיכתב תולדת ההשכלה מבחינת מַתת ההשכלה כפשוטה – לא יירשם שמו של הלל כהנא בשורה האחרונה.

והוא לא היה חכם יחיד במחיצת גידולו – הרי שלמה פרֶנקל, שבא מאושצ’יה ז’ילוני להשתקע בסטאניסלאב, ומצודתו פרושה על חכמת-ישראל הצעירה וביקרתה, כגון על ערך מלין לשי"ר, והוא נדרש לעיונים בספרי-מוסר ראשונים, אם חובות-הלבבות אם בחינות-עולם, וחליפת-מכתבים לו עם יוסט; הרי שמואל ליבסמאן יליד סקולה, שהשתקע בסטאניסלאב ונפטר בה כמותו כחבריו, ממשתתפי “כוכבי יצחק”; והרי ביחוד שני האחים ליפא – האחד, נתנאל קרפל ליפא, בן תורה ודעת, שהתבשם ממסורת-ההשכלה של טרנופול שישב בה (חותנו היה קארל פלוֹהן, מידידי פּרל וממורי בית-ספרו, מיריבי-החסידות הקנאים), וכמותו ככהנא נעשה אֶמיסַר להשכלה ביאסי ופעולתו מעונפת ביותר ומשורגת ביותר – רופא ועסקן, פובליציסטן ופופולריזאטור של מדע, דרשן ונואם, מארגן ופדגוג; והמטייל בערוגות העתונות היהודית, והעברית ביחוד, רואה את רישומו – ידו הכותבת בכל, וכתיבתו כעשייתו במזג סוער, במסירות נאמנה. והטיול הזה שכרו בצדו – הוא מראה לפנינו איש צמא-עשיה ושׂבע-עשיה, שדפקוֹ דופק-השעה, אם כי חשבונה מעֵבר לה, והוא חי את תמורת-הזמנים והוא עצמו במניעיהם. מן הקרובים לחוג “שומר ישראל” בלבוב – אגודה שצרורות-טמיעה וגרגרי-עצמיות שימשו בה בערבוב (וראה – דמותו של ראשה, פיליפ מאנש, שאי אתה יכול להבחין, אם הוא כאחרון-המתבוללים או כראשון-הלאומיים או עירובם), דרך מיני איגוד ואגודה ביאסי, ביחוד כנוסח בונים חפשיים, שבהם נתפרשו, אמנם, עיקרי-היהדות כמסכת הומַניטרית, אך לא נתמסמסו באַוריריות מופשטת, כסגנון הרפורמה וקצותיה, אלא שמרו על יסוד דתי-לאומי, ואפילו עממי משהו, באופן שהמעבר מגישושי לאומיות לבהירותה בתודעה והתנערותה בתנועה היה כמעבר המובן מאליו. וכן אנו רואים את האיש מראשי התודעה הזאת וחיזוקה ומראשוני התנועה הזאת ופיתוחה. חיבת-ציון, שנמשך לה ומשך לה אחרים, נדרשה לו הלכה למעשה: הלא הוא היה במעודדי העליה מרומניה לארצנו ומבוני ישוביה בגליל – ראש-פינה, ובשומרון – זכרון-יעקב. והוא זכה גם להצטרף לתנועה הציונית המודרנית – כנודע, הוא שפתח, כנשיא-זיקנה את הכנסיה הציונית הראשונה בבאזל. אין זו תעודה טובה לחובת החזקת הטובה, אם האיש ופעלו רב-הפנים לא זכו עדיין למונוגרפיה ממצה ומקפת, והיא נתבעת לא בלבד משום גודל זכותו אלא לשם שלמוּת ידיעתנו.

ואם כאָח לו לאֶמיסַריות היה בנימין שוארצפלד, אף הוא בן סטאניסלאב שהלך ליאסי והיה בה סופר ועסקן וצאצאיו נעשו שם-דבר לעסקנות ולעתונאות יהודית ברומניה (וראה מסתו המחוטבת של שלמה ביקל על שושלת השוארצפלדים בספרו: עסייען פון אידישן טרויער), הרי כאח לאֶמיסריות אחרת היה אחיו ממש – הוא חיים דויד ליפא, שנדד בקהילות הונגריה כמורה וכחזן וכתבותיו בעתוני-העברים סיפרו על המחלוקת בקרב אחינו בארץ הגר, וסופו הלך לוינה והיה בה סוחר-ספרים נודע ושלח ידו לביבליוגרפיה – וחשובים הם ספריו בה, מהדורות “אסף המזכיר”, שהם כיום מקור חשוב לתולדות ספרותנו בתקופת-המעבר מאחרית השכלה לראשית לאומיות מודרנית. וערכו של המקור הזה הוא, במה שבעל-האסופה לא הסתפק במחברים, אם חכמים אם סופרים, אלא הוסיף עליהם גם ידידי חכמת-ישראל והספרות העברית בקהילות רבות, והם-הם שהיו נושאי-התרבות בקהילה וקהילה.

ג

עינינו הרואות, כי כוחות חשובים שנולדו וגדלו בתוך העיר, משעשו כנף עפו כמצוַת-תעודתם, וודאי כי העפיפה הזאת אי-אפשר שלא השפיעה לצד החלשת ביתם, שפעמים לא נשתיירו בו אלא הכוחות הקלושים יותר – כדוגמת אֶפיגונים, כגון משה איצ’י ברטהולץ, אלכסנדר ויטלש או משה ברנפלד, שעמידתם כבר היתה בתחומה של ראשית ההתנערות הלאומית. ואם משה ברנפלד זכה להעמיד שני בנים, שהיו יורשים נאים לחפצו ותכונתו, הרי גם הם הניחו את עיר-מולדתם, האחד הרחיק מעט והאחר הרחיק יותר. יצחק אהרן ברנפלד, הידוע אך מעט – הלך לבובה והיה בה עורכו של “המזכיר” (הוא העתון העברי המקביל לעתון הגרמני “דער איזראעליט” ולעתון הפולני “אויצ’יזנה”, כלי-המבטא המשולש של האגודה שתחילתה “שומר ישראל”, מצודת ההתבוללות היהודית-גרמנית וסופה “אגודת אחים”, מבצר ההתבוללות היהודית-פולנית), ואחר-כך מורה-לדת בגימנסיות, וכמעט שנשכח, ואף מִלונו העברי-פולני ששימושו היה מרובה, ביחוד בתקופת העליה החלוצית, השיב לו קצת זכרוֹ ברבים. ואילו שמעון ברנפלד הידוע הרבה – הרי זו קומה שלמה של שקידה בחכמת-ישראל ובספרות העברית, ובו נתקפלו כשלושה דורות של חיים, התבוננות ועשיה. תחילתו גלה למקום-חכמה – לקניגסברג, והיה מעוזרי ר' דויד גורדון בעל “המגיד”, המשכו לימודים באוניברסיטאות, רבנות בקהילת-ספרדים (מן המעטים מבני שבט אשכנז, שלמד כהלכה לאדינוֹ כדי כתיבה בה) ואחר-כך פעולת ספרות פורה ורבת-שנים, שבה התבלט גם בכוח-הסברה מצוין גם בסגנון עברי משובח, שחיותו כנעימותו ונעימותו כחיותו, מופת לכתיבה ערה ורעננה, הממזגת בה יסודות-לשון רבים, והיה מורה לדורות קוראים עברים כמעט בכל תחומי התעניינותו, תולדות עם ואמונתו, תולדות תנועות ואישים, ביאור תקופות וחזיונות, מאמרים בעניני מחשבה וחיים, מדע ופובליציסטיקה, ביקורת בעניני יום-יום, מונוגרפיות ואנתולוגיות, עד שניתן לומר, שעֵטו לא ידע דבר יהודי ואנושי שהיה זר לו. כתיבתו הפליאה לא בלבד בשפעת-נושאיה אלא גם בגיווני-סגנונה, שידעו להמתיק את הנלמד שהיה כנלמד מאליו, ויאים לו שבחים שמדד לו דיין מחמיר כברדיצ’בסקי, והרבה מכוחו משוקע במסעי-הכיבוש של שדות-הדעת ללשוננו ובלשוננו, כי הוא-הוא שהרבה לחרשם, ובלעדיו קשתה ביותר מלאכת-המשַדדים, גם אם יתאוננו על החרישה שלא העמיקה ביותר. פעולתו היא באזורה של כלל ספרותנו ובספר תולדתה מקום-הערכתו, ועל-כן נוכל להסתפק בציונים מעטים אלה, ואך נוסיף עליהם, כי דרכו היא דרך מלחמה שאינה צריכה צחצוח-חרבות, ונשקה בהירות מתונה ומתינות בהירה. ואם הוא בנוסח כסמל מתכונת עיר-מולדתו, הרי הוא בעצם-פעלוֹ כתמצית מגמתם של דור משכיליה ואחריהם, כי בו ובפעלו מצאו מאוַייהם את מלוא התגלמותם.

חרישה, שחרשו משכילים, נעזרו בה, אם מדעת ואם שלא-מדעת, חבורות ואישים, שפעולתם העברית כבר היתה ברוח הלאומיות המחודשת. אין לקבוע עד מה חי בעיר רישומו של חכם שיצא מתוכה, הוא ר' יצחק הלוי לאסט, שהרחיק לנחלת מונטפיורי בראמסגייט שבאנגליה וזכותו במהדורות כתבים יקרים ונשכחים של ר' יוסף כּספי ושל רבנו מנחם המאירי. אך אפשר וכמסַכּם לדור-החורשים היה מאיר וייסברג, יליד בוקאצ’ובצי. היה תחילה מורה-דת בסטרי ואחר כך השתקע בסטאניסלאב, שישב בה רוב ימיו עד פטירתו (1930) – היה תחילה מנהל בית-הספר העממי על שם בארון הירש ואחר-כך מורה דת בגימנסיות שבעיר. בינתים המשיך לימודיו וזכה בתואר דוקטור לפילוסופיה במכללת לבוב על הדיסַרטציה שענינה וֶלויל זבאראזֶ’ר (מפיו למד עברית רוזן ממשפחת טשארטוריסקי; ואילו תולדות ישראל – המלומד הנודע הרוזן פרופסור ווֹיצֶ’ך דז’ידושיצקי ביֶזופול). נלבט בסתירה שבין חפצו, שהיה לצד חיבוב ערכי העם, ובין כהונתו שהיתה לצד טירודם, ואָפיוֹ המעמעם לא ידע להגביר את יצרוֹ הטוב על סוּרוֹ הרע. אולם מה שלא ניתן לו בדרכו כמורה, ניתן לו בדרכו כחוקר. הוא שעשה ראשונה את תולדת ההשכלה בגליציה כענין של מחקר רציני, וחיבורו עליה, בצורת ספר וביחוד בהרחבה מעל דפי המונאטסשריפט הוא משענת חשובה, שסייעה לכל שעסקו באותה סוגיה ובאו להרחיבה ולהעמיקה. והוא הדין במונוגרפיה שלו על וֶלויל זבּאראזֶ’ר (גרמנית ב“מיטטיילונגן פיר יידישה פולקסקונדה” ועברית ב“הירדן”) וחבל שהסתירה שבו אכלה אותו ועירערה כוח-עשייתו, שאם כי עשה מעשים נחשבים, הרי לפי היקף ידיעתו וידיעותיו נועד היה להציב את הציון בה"א הידיעה לדור אבותיו המשכילים. אבל לשם כך נדרשה פסיעה שהוא לא רצה, או לא יכול לפסוע – אל תוך התנועה החדשה שרחשה סביבו. הוא לא היה אח לה, ואך מרחוק צפה בה, ובסתר אולי אף התענג עליה, אבל אל קרבה לא בא. והיא, התנועה הצעירה, נתנה אותותיה אותות – בת-קול שהיתה מהמה בעיר מאז שוטט בינה לבין קולומיאה ר' הירש לייב גוטליב, המכונה על שם עיר-מולדתו הירש לייב סיגטר, תערובת של בדחן ומשורר, מהדורה דרומית ועצמית של אליקים צונזֶר, שעבר גם הוא בנתיב-המעבר של השכלה עממית ולאומיות עממית ועד ציונות הגיע, היתה בת-קול בשתי לשונות – כדרך שהוציא עתון בעברית (“השמש” ו“החרסה” – כפל-שמות לעתון אחד) כך הוציא עתונים ביידיש.

כפל-הלשון, שמצוינים בו כמה דורות סופרים, נהג כממילא גם בעיר זו, אך המעבר הורגשה בו כעין קלותו של אותו בדחן מופלא, שקורות עתוניו, שהיו עוּבּרי העתונות היידית בגליציה, טעונות יִחוד-דיבור. אנו חשים בה באותה הקלות בכמה מסופרי העיר – אם ראובן פאהן, יליד סטארוניה, מסַפר ופליטוניסטן, כותב מאמרים ועסקן; נותן לבו על הקראים וכותב עליהם דבר-סיפור, נותן דעתו עליהם וכותב דבר-חקר; כותב מזה תולדות ספרות ההשכלה בוינה, ומזה תולדות האוטונומיה היהודית באוקראינה המערבית; מפרסם מזה מונוגרפיות על שלמה לויזון ושמואל רומנלי ור' משה קוניץ, ומזה סיפורי-מעשיות על עלילות גיבור-העם יוסלי טגלאשי; מחבר מסות מזה על סבו הצדיק ר' משה מסולוטוינה, ומזה על חכם-המשפטים ליאו גֶלֶר; והוא עצמו אוצר בלום של דעת, והפינה הצרה שנתקע בה היא בעוכריו, וכשיצא למרחב, כמזכיר קהילת עיר-מושבו, שוב לא שימשוֹ כוחו כקדם, ונתקפח בו אחד הכוחות המעולים של חכמת ישראל וספרותו. וכן כילכל כתיבה בשתי לשונות מאיר הֶניש, יליד זאבלוטוב, שהשתקע בסטאניסלאב והוא שערך בה את החשוב שבעתוניה היידיים “דער יוד”. היו נסיונות לפניו ובכללם “סטאניסלאווער וואכענבלאט” (אגב פה נדפס בתרס“ג שיר על יוסף דילה-ריינה וכותבו בן ארבע-עשרה והוא שנודע אחר-כך בשם ש”י עגנון), אבל לא היה כמותו לרמה ולענין – בו, בעצם, נתגלתה שאיפתה של העיר להיות בת-תחרות לבירה. כפל-לשון קיימו גם אחרים, אבל בהמשך הימים בלטו כשני אגפים, שכל אחד ואחד התיחד בלשון אחת. לא מעט גרמה תנועת הלשונות, תחילה העברית – פעילותה של האגודה “שפה ברורה” (נשמר פרטיכל של ראשיתה משנת 1899 והוא רב-ענין ויוצא ללמד על תנועה מקיפה של לימוד הלשון העברית ודיבורה); ולשנים – היידיש, השפעתה של ועידת צ’רנוביץ, שהיתה ניכרת בסביביה. על “שפה ברורה” ופעולתה נוסף כמין מועדון-מעט, בית ההוצאה של אברהם רובינזון, יליד נַדבורנה, קבע מושבו בסטאניסלאב והוציא בה, בהוצאה, שקרא לה “התחיה” כמה ספרי הוראה ושימוש: ספרי-לימוד לילדים, המִלון העברי-פולני של יעקב פרוסט, שנתפשט ביותר והיה כלי-עזר חשוב בלימוד הלשון, ואף ספרי-מקור, כגון של שמאי חלטניקוב, מי ששימש פה בהוראה עברית, אביה של השחקנית מלווינה שינדלר (קובץ סיפורים “פסיעה ראשונה”). גם “שפה ברורה” ראתה לעסוק בהוצאת ספרים – היא הוציאה ספרו של אברהם לבנסארט. אולם כשאנו מזכירים שם זה, עלינו לדעת, כי אנו מדברים על נקודת-המוקד של התנועה העברית בעיר, כי הוא היה לא בלבד מצפונה ומַצפּנה אלא גם תקוָתה. הקורא בכתביו אינו יכול להתעלם מפגמיהם, אבל הוא רואה בעליל ליבוטו וחיבוטו של המשורר בנמושות-ביטוי, שייר ונחלה של דור קודם, כשם שהוא רואה בעליל מאוַייו לכיבוש-ביטוי, כפי שחייבו מעמדה של השירה בימיו. רוב הסימנים מעידים על יכולת-התגברות על המגומגם והמעומעם, אבל העדות הזאת אינה יוצאת מכלל השערה, שהרי קוצר-חייו קיפד את התקוה, שתלו בו ידידיו ומוקיריו. כמזכרת לו הוא לא בלבד כרך כתביו, אלא גם חוברות “הירדן”, שבו ניסה חוט משולש לקבוע דוכן לספרות עברית צעירה. ומי החוט המשולש – יצחק פרנהוף, איש בוצ’אץ', שבא לשמש מורה בסטאניסלאב, ושבא לחדש את כוחו כעורך – הוא הוציא, כנודע, את “ספרי שעשועים”; אלעזר רוקח, יליד ירושלים, איש-בוהימה ובעל-הזיות, מוזר ומופלא, שאמת ובדיה היו מעורבים בו ללא-הפרד, נדד בגלויות והוציא עתונים רבים ושונים, ופה בסטאניסלאב הדפיס את ה“וועקער” שלו; אברהם לבנסארט, איש המשמרת הצעירה, שמת על פניהם ונתקיימו דברי שירתו: “ועשבים אני תולש ומאחורי אני זורק / על גל תקוותי שקברתין בקבר”, אך נתקיימו באכזריות, שכן התקוות נקברו עמו כאחד.

ודומה, כי לבנסארט יפה לו מאמרם: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, שכן מיתתו בטרם-עת חרתה בלב מוקיריו וידידיו את דמותו כדמות טהורה ומסורה, והוא נעשה כסמל לטהרת העבריות ומסירותה. ודומה, כי הרוח הזאת פיעפעה בעיר וכקצות ביטויה נראים גילויים, מהם שנשארו בחומות העיר – זכריה ויטנברג, תלמיד בסמינר-המורים בירושלים, איש-אשכולות, שלא היתה לו בחייו אלא העברית והוא מאביריה, אחרון אביריה, בעיר; מהם שפרצו מחוצה לחומות-העיר – אלה הקדימו לבוא לארצנו והתערו בה, בין שהלכו לשדה-ההוראה, כמו אברהם כוויטנר, מטובי המורים העברים, מנאמני הטבעונות, ומחסידי האספרנטו, טיפוס שטבוע בו חותמה של אחרית העליה השניה; בין שהלכו לשדה המדע והחקר ויצא המוניטון שלהם בעולם, כמו א.ל. מאיר (מצאצאי הרבי ר' מאיר’ל מפרומישלאן), היושב בקתדרה במכללת ישראל; בין שהלכו לשדה הספרות והאמנות, כמו יוסף וונדרמאן, שהיה מורה בגימנסיות וילנה וזאמושץ, והפועל ומפעיל, בשם גבריאל טלפיר, כסופר וכעורך, והצד השוה הוא באותו קו של מסירות צחה, לֶבֶנסארטית.

ד

כפל-הלשון, עברית ויידיש, שהיו מצוינים בו בני משמרת אחת, נתחלף בכפל-לשון אחר, יידיש ופולנית, שהיו מצוינים בו בני משמרת לאחריה, ובין משמרת למשמרת מחיצה של דור, שבו אמנם נתחזקה התודעה הלאומית, אבל נתרופפה ההוָיה הלאומית, והתודעה ביקשה מפלט לעצמה בתחום אויבתה, מבלי שתדע להבחין, אם היא נצוחה או נוצחת. ואולי אין סמל חד יותר לבחינת התמורה הזאת מכפי הניתן בבדיקת משפחת הרבנים המפורסמה בעיר, משפחת הורוויץ, לפי צאצאיה שהסתעפו ממנה לצד ספרותם של הדורות האחרונים. בין הנכדים אתה מוצא תחילה את אלעזר הלברשטאם, מליץ עברי ובנו שזח"ה החוקר העברי הנודע; באמצע את משה הורוויץ, יליד סטאניסלאב, הנודע בשפעת המחזות והאופריטות שלו, שפירנסו את הרפורטואר המילודרמתי של תיאטראות-יידיש, ביחוד באמריקה, ובאחרונה את יעקב הורביץ, יליד קאלוש, מסַפר עברי מודרני, ואלכסנדר חרים, יליד סטאניסלאב, סופר שכתיבתו פולנית. חזיון זה, הנראה כסתירה ממנה-ובה, והמסתבר במעגל-חייו של עם, שאין לו רצועת-שמים ואַמת-קרקע משלו, כבר העיר עליו שלמה שילר, בדברו על הטמיעה-שממילא ותהליכה, והמבקש להתחקות עליו, מניחה לו עיר כסטאניסלאב בקעה הגונה להתגדר בה. כי עיר זו, אף שפקדה אותה הטמיעה כתנועה וכפרוגרמה, כדרך שפקדה אחיותיה מקרוב ומרחוק, וכמה סימנים בולטים לה בחיי העיר והנהגתה (ביחוד בתקופת שלטונם של פולנים בני דת-משה, שגם העיריה גם הקהילה היתה כבושה בידם), הרי ביטויה בתחומה של ספרות כמותו כאין, ואם להתעלם מהופעה של עתונאי בן-יומו, ששירת את הטמיעה לשמה, אי אתה יכול לפרוש בשמו של סופר או חכם, שמַעברו לשפת-נכר פירושו מעבר אל חברת-נכר. לאמור, כמעט כל שהזקיקו עצמם פה לשפת-נכר, קרי: לשפת-הפולנים, נעזרו בה בתוך עמם ולשם עמם, ובדרגה מעולה של תודעה חשו את שפתם פגם וביקשו דרך-תשובה ללשון-עמם. ואמנם, חזיון-התשובה בין על דרך הפשרה, כשימוש בשתי לשונות, לשון-נכר ולשון-בית, וביחוד על דרך-ההכרעה, השיבה ללשון-בית, ליידיש, הוא פה חזיון מצוי: ישראל מאיר ברֶנדֶר, יליד העיר שלמד בגימנסיה הפולנית, שבה נתעורר לכתיבה פולנית (ובעודו על ספסל-הגימנסיה זכה בפרס, שהכריז עליו כתב-העת הפולני של הנוער הציוני “מוריה”, על שום נובילה בשם: חיים סופר), הניח כתיבתו זו והיה משורר וסופר ביידיש. הוא היה מסנוניות הליריקה היידית המודרנית, אך לא היה בו מכוח טיסתם של מי שנחשבו לו חלוצים ומורים – ש"י אימבר, יעקב מֶסטל, מלך כמילניצקי; יחד עצמו לפובליציסטיקה, הרחיק ועד קופנהאגן הגיע והוציא בה שבועון יידי, כבן-יחיד בלשון זו בסקנדינביה. וביותר ראוי להבליט את בר הורויץ, שילדותו עברה עליו במיידאן אשר בהררי-הקרפאטים ונעוריו בגימנסיה בסטאניסלאב ועל-פי לשון-תרבותו אף הוא ראשיתו בלשון הפולנית, אך כמותו כאחרים מבני-גליציה מצאו דרכם ללשון המוני-עמם, יידיש, ונעשה בה משורר עז תיאור וצבע (והוא אמנם היה משורר וצייר כאחד – זיווג המצוי בספרותם של יושבי-הרים, ושוייץ תוכיח). חידושו בשירה היידית, שמחולליה ומטפחיה ילידי הוַי של עיירות וערים, הוא גם בנושא גם בנעימה: ספרו “מיין היים אין די בערג” (בית-מולדתי בהרים) הביא לשירת יידיש גם מימַד שלא היה בה: גובה-מראות, גם נשימה שלא היתה בה: אויר-פסגות, גם הוָיה שלא היתה בה: יהודי-הררים גברתנים הגומעים את חייהם מלוא-לוגמם. על זכותו זאת נוספה זכות אחרת: הוא גאל לשירת יידיש את האגדה ההררית היהודית, וספרו, שענינוֹ אגדות הבעל-שם-טוב המשולבות בנופם של הקרפאטים, הוא מפניני השירה הבאה לקשור כתרים לחסידות ושרשיה. ההתיחדות ביידיש היא גם חלקו של טוביה כץ, אף כי אומנותו מורה עברי – צניעות יתירה היתה בו; דומה כאילו אביו, הדרשן הנודע, ר' חיים כץ, ואחיו השחקן מכוכבי-הקולנוע, קורט קאטש, נטלו כל האֶקסטראוֶרסיה ולא נשתיירה לו אלא אינטרוֹוֶרסיה גמורה וקולו, שבא לתנות ענות-אדם, כפי שהיא נשקפת בטרגדית קדומים (“שאול המלך”), נבלע לאין-שמע בסימפונית שירה ומשוררים.

אבל באמת אך מעטים עמדו במבחן הנאמנות ללשון-בית בלבד, ובהם בולט ביחוד א.ל. שוסהיים, בנו של דרשן ציוני נודע, למד מלאכה והתפרנס עליה והיה עורכו של “דער אידישער ארבעטער” וימי עריכתו ונקיונה הם מן הדפים היפים של תולדות עתונותה של ראשית פועלי-ציון. מגודל בין עמך, מעורב עם אבות הציונות ומוריה בלבוב: אברהם קורקיס ושלמה שילר, צמוד לשרשי התנועה הציונית-הסוציאליסטית – ידידו ותלמידו של שלמה קפלנסקי, מאוהב בביכורי שירת יידיש – רֵע לאברהם רייזין, היה גם בגליציה, כשם שהוא עתה בארגנטינה, כמופת לפובליציסטיקה, שדרכה במישור ומזוגים בה, כדרך הטבע, יסוד העניניות ויסוד הליבוב.

אבל כמה וכמה טעמים גרמו לכך, כי תהליך הטמיעה-שממילא הבשיל פה את החזיון של חבורה שלמה הנאמנה לעמם, תולדתו וערכיו, ומבקשת לעשות את הנאמנות הזאת כינור ותנים לשירתם, אך גם הצהלה גם הקינה בלשון-נכר, בלשון –הפולנים. כאילו לא היה פה דור של סופרים עברים, כאילו לא היה פה דור סופרים כפולי-לשונות-בית. ניתוק-שלשלת זה כמה וכמה טעמים לו, ועיקרם הגירתם של האֶלמנטים העבריים, מי לחלוציות בארצנו, מי להוראה עברית בערי-הספָר בפולין, והתרופפותם של האלמנטים היידיים, עילומה של העתונות היידית (ובה ראוי לציין את יעקב שלֶטֶר, עורך “די וואך”, שבו פירסם מאמרי-סאטירה זלמן שוארץ בכיוי וו. לארוש, וכן את שמעון שפונד, עתונאי יידי ופולני, פירסם זה מקרוב צרור שירים על השואה), ושיתוקה של הפעולה הדרמתית (אגודת גולדפאדן) וחיזוקה של העתונות היהודית-לועזית (בה אתה מוצא בני סטאניסלאב וכן, למשל, את אברהם בראט במערכת “כווילה” בלבוב). חבורה זו של כותבי-פולנית יכולה היתה לראות כפרוטוטיפ לעצמה את הוראצי סאפרין, יליד מונסטז’יסק, ששפתו פולנית והכרתו יהודית-לאומית; שיריו נתפרסמו על עמודי “מוריה” וכינוסם (בכור-קבציו נדפס ב-1913) העלה תשומת-לב ונקשרה בו תקוה שלא באה, אף לא יכלה לבוא. אבל ראוי לזכור, כי המשורר הזה חש לימים בסתירה שבין לשון-עטו ולשון-לבו וניסה לילך אצל היידיש, ונסיונו זה, אף כי היה לו כסטיה, שהרי המשיך בפולנית בשיר ובפרוזה (והוא, שניצל מן השואה, ממשיך בה גם עתה בלודז'), הרי סטיה זו היא כפרט המלמד על הכלל. ובכן, חבורה של צעירים וצעירות נלהבים, שקראו עצמם בשם, שיש בו מידת יוהרה, אך גם מידת התחייבות: “ווזלוט”, – שפירושו מעוף ממריא. פה היהת מינקה זילברמאן, שתחילתה שירי-ילדים ונעימתה הלירית דקה וחיננית, כאשר יעיד קבצה “בצל החיים”; פה היו חברותיה-לשירה סידקה ריכטר (שם ספרה: “מערבולת”) והנקה בראנדמארק; פה היה ברוניסלאב מאיר, שהוציא קבצי-שירים (“שירי וֶרטר”, “שיר חלוץ”); פה היה בנו של רב-הנאורים שבעיר, פרדריק ברטיש (הוציא קובץ שירים “פרחים על אדמת בור”). כל אלה לשון-הנכר היתה להם, על-פי חינוכם, כלשונם האחת והם שקעו אָפיה של החבורה, שתולדתה המעניינת על משבריה ראויה שתהא מסוּפרת ברבים. אבל היו בה גם אחרים והם כחריגה באותו הלעז-שבעל-כורח – הרי לייבוש שופנפלד, שידע לכלכל את כתיבתו ביידיש, כפי שהעידו שיריו בה; הרי ליאון שטרייט, שרוב דבריו כתובים, אמנם, פולנית, אך כתב גם יידיש; הרי מַקס טאבאק שלא זו בלבד שהלך אצל היידיש אלא גם בנה בימה בה ולה. כי החבורה הפליגה לשני כיוונים – הכיוון האחד, היה כיוונה של החלוציות ונתפסו לו ברוניסלאב מאיר שבא לארצנו והסב את שמו לאריה חורשי והיה שנים הרבה חבר בקבוצה ואף מורה ומדריך-נוער וניסה כוחו בשירה עברית, אף התמיד בה; וכמותו לייבוש שופנפלד שעלה גם הוא לארצנו והסב שמו לאריה שדמי ואף הוא חבר בקבוצה וכנראה נתן ספר-כריתות לבת-שירתו, וכמותם סידקה ריכטר שיצאה להכשרה, אך לא הספיקה לבוא לארצנו ונספתה עם הנספים. כל אלה תמורת-הלשון הובנה להם כחלק אינטגרלי של תמורת-חייהם. הכיוון האחר היה כיוונה של משמרת-התרבות בעיר ונתפסו לו מַקס טאבאק, עורך הירחון “שטעגן”, שביקש דרך מעבר מיידיש לעברית דרך העשרתה המכוונת ביסודות עבריים (לאמור, ביקש לעשות מאהבה ליידיש מה שביקש לעשות י.ח. טביוב משנאה ליידיש); ליאון (אריה) שטרייט, שפירסם כמה קונטרסים וספרים, קונטרס ביידיש על גיתה והיהודים, והשאר בפולנית – בחיבורים אלה הוא מקיים תעודה של היסטוריון העיר: הרי ספרו על תולדות בית-הכנסת, הרי ספרו על תולדות היכל הנאורים, הרי מחקרו על היחסים שבין היהודים והארמנים ותחרותם בעיר, הרי עבודתו המפורטת על תולדות העתונות היהודית שבעיר בארבע לשונותיה (עברית, יידיש, גרמנית, פולנית) שבעיר. דומה, כאילו צללי-הכליה היו מרחפים לפניו ונתעורר להציל זכר קהילה בטרם נכחדה ואיננה.

ה

אבל אפשר שלא היה מי שחש פה בצללים אלה כאותו משורר צנוע נתן-נטע שטוקהאמר, יליד אוזופול הקרובה, שעמד על משמר-התרבות, כמנהל ספריית הקהילה, והוא מהלך בעיר בתוך המולתה הצעירה והרוגשת, ושומע צלילי כליה, ושירתו אין כעצבותה. ואל תאמר, תכונת-נפשו היא והיא היתה מזריחה באור-היגון כל פינה וכל שעה. הרי האיש היה משלומי-אמוני-ישראל, נאמן עם אלוהיו ותורתו, ובעוד מסתו, פרי הגותו, עומדת בפני החיים וואומרת הן, באה שירתו, פרי-רחשו, ואומרת לאו. דומה, כי הלאו הזה יונק מתחושת הבאות – אדם-משורר ניצב על משמרת רוחה של קהילה רותחת והוא רואה גורלו רתוק למשמרתו ואינו זונחה, אבל בעומק לבו הוא חש אותה משמרת אבודה, והוא רואה אחריתה של ריתחת-החיים סביבו והיא קפאון-כליה. לאורה של עמידה זו נקראים כמה וכמה שיריו בספרו “חזון הימים”, שהעלה דבר-שבח מפי ח.נ. ביאליק, קריאה אחרת. אכן, בשירו “כי יִשל הפרי”, שריד עזבונו, יאמר: “כי ישיר הסער / ובמערבולת עלים ירעש היער / מה ירעד אז הלב מנהי וצער”. רעד לבו, לב המשורר, וידע על מה רעד, כי בא הסער ושירת-אימיו ויער חיים פורחים ויפים היה למערבולת-עלים, מערבולת-מרמס והשמד. קראו למקוננים – ויקוננוה.

[תשי"ב]