רקע
דב סדן
מאמר יג: נפה ורחשה

עם ספר הזכרון לקהילת ראדיחוב והעיירות והכפרים סביבה, נוספה עדות נחשבת לחייהם וזכרונם של כמה וכמה יישובי-היהודים בקצה-צפונה של מזרח-גליציה, והיא עדות מהימנה מפי ילידי היישובים ההם, עיירות וכפרים, מהם שהניחו את מקומות הורתם וגידולם לפני הפורענות, מהם שהיו בהם בשעת הפורענות וניצלו, בנסי-נסים, מעטים מקרב רבים שנספו במיתות אכזריות, ומתוך דברי הכותבים אנו למדים אורחם ודמותם של היישובים האלו בשניים, שלושה דורות אחרונים, במקצת לפני המלחמה האחרונה, ויותר מלאחריה, וביחוד בימי אחריתם האיומה. כמעט כל הדברים הם דברי זכרונו של כל כותב וכותב, רובו בחינת מה שראיתי ואך מקצתו בחינת מה ששמעתי, וכמעט שנעדרת בחינת מה שקראתי.

ודאי שיש בכך צד של חסרון – שהרי בחינת מה שראיתי אינה מקיפה אלא דור, הוא דור-בעליה, ובחינת מה ששמעתי יש בה, כמובן, להוסיף, אך גם היא אינה מרחיקה, ברגיל, אלא כדי דור או דורותיים; אבל יש בכך גם צד של יתרון – הלא היא המהימנות של הזוכר וזכירתו, באופן שהעדרו של ההיסטוריון, החופש בעלים בלים, ומעלה שפונות שלשום רחוק, מתפצה במציאותו של כרוניסטן, המעלה את חוויותיו, חוויות תמול קרוב, ודין להודות, כי עורכי האסופה שלפנינו טרחו יגיעה נאמנה לעורר את כל שיש בלבו ובפיו להעיד עדות של אמת על הישובים ההם, חייהם ומותם, וכך הצילו כמה חטיבות יקרות של חיי כמה קהילות משיכחה והַשכָּחה. וביותר שהעורכים ומסייעיהם דאגו לתשלום דברי הזכרונות בכמה דרכים – כמה וכמה פורטרטים-שבכתב על כמה וכמה אישים, שיצא להם מוניטון, והרבה פורטרטים-שבתצלום של רוב בני המקומות ההם, יחידים, משפחות, אגודות, לקיים טוב מראה עיניים; הוא מראה-פניהם של זקנים ובנים ובני-בנים, שיופיים עלה לפנינו מספרם של הרמן שטרוק וארנולד צווייג Das ost-judische Antlitz, וכל המרבה, כדרך שמרבים כמה וכמה ספרי זכרון של קהילות, להראות את פנינו, מצדי צדדים, הרי זה משובח. וכבר מילתי אמורה, כי קודם שהספרות גילתה את יפי הפנים האלה, גילתה אותם אמנות הציור, למן דוד משה גוטליב עד אפרים משה ליליֶן וּוילהלם וואכטל.


ב

השאלה, על מה נתלכדו באסופה שלפנינו קהילות אלו ואלו, תשובתה היא קודם כל בקירבת היישובים האלה, אם כי אפשר, כי ישובי-הקצה עשויים היו לצירוף שונה, אם לצד מערב אם לצד מזרח, אך אפשר כי השפיעה הבחינה האדמיניסטרטיבית של הרשות – על-כל-פנים שומעים אנו ממאמרו של הרב ר' שמעון אפרתי, כי הישובים, הכלולים בספר, נמצאו בנפת ראדיחוב, שנמנו עמה שבע העיירות: חוליוב, טוֹפוֹרוב, סטויאנוב, וויטקוב, לופאטין, שטֶרוויץ וסטרמילטש. אך בהמשך דבריו הוא מעיר, כי מבחינה אדמיניסטרטיבית של הרשות, ראדיחוב היא מרכזה של קבוצת העיירות האלה ואגפיה, שכן בה היו מתכנסים רבני הקהילות האלה, בעניני הגזירות של מושל הנפה ומסייעיו, אך מבחינה יהודית היה מרכזה בחוליוב, כי בה שכן סבו של הכותב, הרב הצדיק ר' ראובן דוד אפרתי, שנתפרסם, כמותו כבנו שירש כסאו, כפועל-ישועות, ונהרו אליהם כואבים וחולים מקרוב ומרחוק.

וזאת להעיר, כי השיקול בין שתי בחינות אלו, הבחינה הכללית והבחינה היהודית, כבר היה לפני ר' אברהם מנחם מנדל מוהר, בבואו (משנת תשט"ז ואילך) להשלים את החסרון שבספרו של ר' שמשון הלוי בלוך “שבילי עולם”, ועיקר ההשלמה של מוהר ענין אירופה, שחסרה מספרו של קודמו (שלא הספיק לכתוב אלא את ערך פורטוגאל), ובה ענין הקרוב אליו – היא מדינת עסטרייך, והקרוב מכל קרוב אליו – גאליציא; והשלמתו על דרך שכילכל את דבריו בקצרה, גליל גליל וישוביו, וכל ישוב, אם עיר אם עיירה, ופעמים אף כפר, נסמן מנין אוכלוסיו, ונזכר משהו באוצרותיו, כלכלתו, ומשהו-מן-המשהו בקורותיו, אם כי, פעמים מעטות, לגודל חשיבותו של הישוב, האריך ופירש לכאן ולכאן. ככל הנכון נמשך, בידיעות הכוללות, לספרי העזר ויצא בעקביהם, אך לפי שראה עצמו מחויב, על פי ענינו שלו ושל קוראיו, לעורר על הנקודה היהודית – שילב מיני ידיעות על כך, והאריך ביותר לגבי לבוב המעטירה, גם מהיותה עיר-הבירה, גם מהיותה עיר הורתו וגידולו ועשייתו (הביוגרפיה של עצמו כובשת שם מצע, ששיעורו מעבר לכל פרופורציה סבירה), אך גם בערים אחרות שילב ציונים שונים, ועיקרם הזכרת שמותיהם של אישי-ישראל מפורסמים, אם בתורה ואם בדעת; ונאמן לראייתו המשכילית הזכיר גם גדולי ההשכלה גם קטניה, אך פסח על גדולי החסידים, ואפילו היו אדירי-תורה וגדול מרבנן שמם. ולא פירשתי כלל-שיטתו ופרטיה, אלא כדי להרמיז על דרכו בקבוצת הישובים, שספר-הזכרון, המונח לפנינו עתה, בא לספר קורותם. והוא, אמנם, מזכירם, בפרטו את יישובי גליל זלוטשוב וכך סדרו: "חאליוב אלף איש ארמון ופרדס נאווה – – ראדזיכאוו שש מאות איש – – סטאניסלאווטשיק ת“ק איש; סטאיאנוב שש מאות איש מסחר תבואת השדה; שטשוראָוויצע ת”ק איש, טאָפאָרוב ת“ק איש, שארית סוללות סביבה – – וויטקאוו נאווי ת”ק איש; לאָפאטין כפר גדול ונאוה נבנה במאה הי“ב למספרם ארמון יפה – –”.

עינינו הרואות, כי אם לקורות הישובים – עיירה אחת נזכר בה ארמון בלא תאריך-בנינו (חוליוב), ועיירה אחרת נזכרים בה שרידי סוללות, שהם סימן למיבצר שהיה או למלחמות שהיו (טופורוב); עיירה אחת נזכרת פרנסתה (סטויאנוב), עיירה אחת נזכר נופה, פרדס נאה (חוליוב), והכוונה, כנראה, לגן שנטעו בה אדוניה, הרוזנים באדֶני, שאחד מקרבם היה גם ראש ממשלה באוסטריה, ואך כפר אחד נזכר גם נויו גם ארמונו ותאריך ייסודו (לופאטין), ואין הוא תאריך בנין ארמונו שהיה כנראה במאה הי“ג (ולענין מלחמת הטאטארים יש בזה נפקא-מינה). הצד השווה בתיאור העיירות הוא מנין האוכלוסיה בימים ההם (זולת לופאטין) ועל פיו הבכורה לעיירה אחת (חוליוב), שלא נעשתה לימים מרכזה. כמובן, שהמנין, שכלל גם את הגויים, נשתנה ולטובת היהודים, גם אם היתה הגירה מתוך העיירות, והוכחה פשוטה לכך גם שמות העיירות, שנעשו תחילה כינוי ולימים שם משפחה, וכן אעיר על שם טופורובר, מכאן – ר' משה טופורובר, מראשוני צדיקי החסידים, ומכאן המשכיל ר' יעקב טופורובר, שכבר נולד בברודי, והלך לליפסיא והוא במשתתפי “כוכבי יצחק” ו”בית תלמוד“; ואף על שם ויטקובר – כגון פישל ויטקובר (אימ"ן), שכבר נולד בקריסניפולי (קריסטינופול), והוא סופר ועתונאי ביידיש ונספה בימי השואה, וכן על שם סטאניסלאווטשיק – כגון ר' ברל סטאניסלאווטשיקער, שהיה חזן בבית הכנסת הגדול דחוץ-לעיר (פערשטעטישע שיל) בלבוב, ובתו נישאה לשארנו ר' פרץ הורוויץ (מצאצאי השל"ה), שהורתו וגידולו בשטרוויץ. ולענין שטרוויץ – הרי ר' שלום שטערוויצער, מחשובי חסידי בלזא ומלמד גמרא מפורסם בברודי; וכן לענין לופאטין – וכבר העירותי על ר' משה לופטינר הנמצא ברשימת הפרנומרנטן ל”אמרי שפר" של הרץ הומברג, שנקרא בסביבתנו שנויצענפרעסער (אוכל חֵלב), ללמדך כי הפרנומרנט ההוא מכלל ראשוני המשכילים היה (אכן בברודי היתה משפחת לאָפאטי, ועיקרה נחתומים, ואיני יודע להכריע, אם נקראו על שם העיירה; אולם שם לופאטינסקי מצוי הוא בקרב האוקראינים, מהם אישים נודעים, מי באמנות הבימה, מי באמנות הפיסול, מי בכמורה, מי בבלשנות וכדומה, ורובם ככולם ילידי גליציה, ללמדך שיסוד-מוצאם באותו כפר, שהם נקראים עליו), ואחרון אחרון ראדיחוב – שבשמה נקראת משפחת ראדיחובר (וכנראה, ראדז’יחובסקי, כשם משפחה המצויה בארגנטינה, מוצאו אחר, ואולי טעות בידי).


ג

אך נחזור לר' אברהם מנחם מנדל מוהר ודרכו, כדי להעיר על דגשיו מבחינה יהודית – שלא מצא בקהילות הנזכרות מי שראוי לו לפרוש בשמו, ואמנם לא היו, לפי ראייתו וכיוונה, מועמדים לכך, ואם לרבה של הקהילה, שהיתה בימיו הגדולה בשש הקהילות האלו, והיה בה רב מפורסם על כל סביביו, הרי זכור היה, כי הנחשב במשכילי עירו, יהודה לייב מיזיש, שנלחם באמונה במופתים ודומיהם, גילגל את הדיבור על הזנאַכער מחאליוב, והיא, כנודע, הגדרה לידעוני רופא-אליל. ואמנם, הנפה ההיא, אף ששכנתה ממזרחה היתה ברודי ומשכיליה וממערבה זשאלקיוו ומשכיליה, היתה טריטוריה חסידית מובהקת, שראתה את מוקדיה הקרובים יותר בשכנתה אחת, בלזא, בירת ר' שלום רוקח ושושלתו, ובשכנתה אחרת, אולסק, בירת חתנו של ר' שלום, הוא ר' חנוך הניך בעל “לב שמח” ושושלתו, ומוקדיה הרחוקים יותר במרכזי צדיקים אחרים. ומה שחשוב לציין, כי הנפה ההיא התמידה אף האריכה באופיה זה, והיא הנסיבה, שההשכלה, שנתפסו לה זעיר-שם זעיר-שם, איחרה פה כהופעה כוללת יותר, ובהופיעה כן, כבר היתה רוח אחרת, רוח התנועה הלאומית ונשיבתה נשיבה רומנטית. לא שלא היתה התנגשות בין אבות חסידים ובין בנים ציונים – ושמעתי מפי אשר ברש מעשה שאירע בימי נעוריו שלו ושל חנוך ילון, שבא אליהם סטודנט צעיר מברודי, הוא נתן מיכל גלבר, וחיזקם בציונותם, ונטלו מגיני-דוד והדביקום בבגדיהם, בגדי יראים, ושוטטו ברוב גאוה לפני ביתו של הרב ר' חיים לייביש המרלינג, קראם והצביע על מגיניהם, לאמור: בעסער שמדט אייך שוין און מיר זענען אייער פטור, דהיינו: מוטב שתשתמדו כבר ואנו פטורים מכם. אולם הנערים הרגישו כי הרב, שהיה רבם של חסידי בלזא בעיירה ושנודע בפיקחותו, יותר משזעפו מדבר אליהם, הרגלו מדבר אליהם, שהרי כך היתה התגובה המסורה על כל תנועה חדשה ברחוב היהודים, מאז יאקוב פראנק וכיתתו. הלכך לא ענו לו לרב וחייכו לעומתו, וחייך גם הוא לעומתם. ולענין פיקחותו של הרב, הרי אשר ברש מזכירו ברשימתו שבה הוא מביא משמו ביאור לענין כוחא דיהתרא עדיף, שהרי לאיסורא אין צריך כוח. ודומה, כי אופיינית ביותר היא העובדה הקטנה, שסיפר, עליה לישראל זמורה ופירסמה ב“כתובים” – כשנודע להם לאשר ברש ולחבריו, הנערים, ענין ר' משה מנדלסון, אמרו לקיים זכרו, ביום היאָרצייט שלו, באו לבית הכנסת ועשו לו תיקון, כדרך שנגו ביום ההילולא של צדיקם, ולא חשו כל סתירה בכך. דומה, כי עצם אפשרות כזאת גם היא מתבארת מתוך אותו איחור, וכך ביארתיו בשוחחי עמו בזה, וחיזק דעתי, לאמור: צא וראה, אימתי בן-משפחתנו (כלל גם אותי בה, משום רעיתי, שאמה ממשפחת ברש גם היא), שישב בברודי, יהודה המכונה יוליוס ברש, נצטרף לה להשכלה, ואימתי אחי ואני פקדתנו ההשכלה, שבינתיים היינו, שלושה דורות, בחסידות, ולא עוד אלא אחי, שהשתקע בברודי, נקט נוסח ישן יותר של ההשכלה ונתפס לו גם באורח-חייו. ואמנם, הכרתי את אחיו זה, ר' ברוך, שהיה מזדמן לי בדרכי כמעט יום יום – אני, הילד, הלכתי מכפרי לבית-הספר שבעיר והוא, המבוגר, היה הולך מן העיר לכפרי, אל המנסרה של ר' נחמן (אביו של נתן מיכל) גלבר, שהוא היה פנקסנה. לימים, הייתי פוגשו בבית העם, והוא איש משכיל, בקי בספרות העברית (ביחוד של ההשכלה) והגרמנית, ואף היה מספר על אחיו, אשר, שישב משכבר בתל-אביב, והיה מריץ אליו מכתבים, ומפרטי סיפורו אזכור ענין תכניתו של אשר לתרגם “רובינזון קרוזו”, ושאֵלתו לאחיו, האם אפשר למצוא בעירנו את כתב-היד של תרגום הסיפור, מעשה יצחק ארטר (והוא, אמנם, נשמר באוצרו של בית הספר היהודי ואבד), וכן אזכור, כי כתב לו, שהוא מתכוון לצאת לטיול לאיטליה, אבל באמת לא קיים כוונתו, שלא יצא, כל ימיו, מארצנו. ועוד לענין אחיו – בת היתה לו והיא נערה מחוננה, ועמדה בראש אגודת נערות עבריות, ונקפדה באִבה.


ד

אך נשוב לענין הנפה וחסידותה, שהיתה בה כיסוד השליט שהתמיד והלך, ושאלה היא, אם ניתן להעזר בשנינתו של מ.ד. בראנדשטטר: נבנתה רכבת – ברחה שושלת הצדיק וחצרו. ודאי הוא פירוש של תוהו לגבי חזיונה המאוחר של קביעת מושבי הצדיקים בכרכים דווקא, אך אפשר הוא פירוש ממש לגבי חזיונה המוקדם יותר של קביעת חצרות הצדיקים בעיירות הרחוקות מקווי התחבורה הגדולים, אם כבישים אם בתי-נתיבות. והרי הנפה הזאת לא נבנתה בה רכבת, שהקוו שלה, בסביבה ההיא, הוליך מברודי ללבוב (1869), מבלי לעבור עיירות-יהודים בדרך, והכוונה היתה שלא להַנות כלכלתם ופרנסתם, מה שאין כן בקוו, שהוליך מלבוב לבלזא (1877). וכענין הרכבת בתקופה מאוחרת יותר, ענין הכביש בתקופה מוקדמת יותר, ונמצאה אותה נפה וכמותה כביכול כאותה מובלעת, שכלי-הרכב המחברה הוא עגלת-הסוסים, ומסעה בשופי, ומתינות גוררת מתינות. ודומה, אף דרכה של השיכבה העליונה, היא שיכבת בעלי-האחוזה, שהיתה מצויה בנפה הזאת, עשתה את שלה – כמשפטה של אצולה-לאמיתה לא היתה בה תמורת הדורות על דרך ההתנגשות, אלא על דרך ההשלמה, שהאבות נהגו דרך ארץ בבניהם, ואיפכא. ועדות לכך כמה משפחות, שתוארו לפנינו, כגון משפחת אקר – שאבי-הבית ר' לייבוש (שאשר ברש מתארו, אותו ובנו, בשם חֵקר) היה חסיד בית-רוז’ין, ונסע אל צאצאם, ר' חיים דוד מנזון, שהיה נקרא דער רבי ר' דודילי, ואף היטיב מעמדו בסייעו להעביר חצרו תחילה מסאנדווישניה (סונדובה ווישניא) לראדיחוב ולימים מראדיחוב לברודי, ופה היה עם המסייעים לקנות לו, מלבד החצר הנאה ברחוב בית החולים (לימים נקרא על שם מייסדו רחוב ר' יהודה נתנזון), בתים בעיבורה של העיר. הוא, אבי בית הקר עצמו, היה נוסע אל הרבי ר' דודילי לעירנו, שבה למדו בניו בגימנסיה והכרתי שניים מהם, – האחד, שהיה רוקח לפי אומנותו, וביתו תחילה בלבוב ולימים בתל-אביב, וגאוותו על בתו, המשוררת היהודית פולנית, אנדה אֶקר, ויגונו על ששלחה יד בנפשה; האחר, יהושע אֶקר, שלמד אגרונומיה והוא ורעיתו, לינה לבית אנדרמן, חברי אגודת “חלוצי ציון”, שייסד יוסף אהרונוביץ בעירנו, עלו, בימי העליה השנייה לארצנו ונמנו עם טובי חקלאיה. לאמור, גם כוחו של איחור שליטתה של החסידות, שגרם כממילא איחור חדירתה של ההשכלה; גם אופיה של האצולה, כדמות בעלי-האחוזה וחוכריה, שנמנעה בה, מחמת איסטניסיות, התנגשות חדשה בין אבות לבנים, הם-הם שסייעו למעבר נוח יותר בין הישן לבין החדש; שאינו דומה דור שההשכלה הקדימה לכובשו, והוליכה, דרך הטמיעה וקירובה, החוצה, כדור שההשכלה איחרה לכובשו, והוליכה, דרך הלאומיות וקירובה, פנימה. וכדי לחדד את הענין אביא, בתחומה של הנפה ההיא, שתיים דוגמאות.


ה

דוגמה אחת – באסופה נזכר וחזר ונזכר בעל-האחוזה ר' וולוול וואקס, שלא העסיק באחוזתו אלא כדוגמת עצמו, דהיינו יראים ושלמים, ככל האפשר חסידים כדוגמת עצמו, חסידי בלזא. ודין להזכיר בעל-האחוזה שלפניו, שישב בשטרוויץ גם הוא, ושליטתו על כמה וכמה אחוזות, הוא אבי אם אמי חורגתי, ר' יצחק (איציק) ספיר (הנגינה בהברה האחרונה), חסיד בלזא נלהב, ולו שבע בנות, שהשיאן למיוחסים וגדולי תורה – אחת היתה נשואה לצאצא בעל “יעלת חן” ובעל “טור אבן”, אחת היתה נשואה לצאצא השל"ה, אחת היתה נשואה לבנו של ר' יואל אשכנזי רבה של זלוטשוב וכיוצא באלה, והוא, ר' יצחק, היה, עד פטירתו, מפרנס בכבוד את כל חתניו, למדנים מופלגים, שהיו בקיאים בדברי חכמה ודעת, כדרך חולין על טהרת הקודש, ולא הלכו לבית-הספר של הרשות; ואדרבה, חותנם טרח כל הטרחות לשחרר את בניהם של היראים בכלל, ושל החסידים בפרט, מחובת הלימוד בבתי-הספר, וכמה רוזנים, שהיו מראשי הרשות, סייעו בידו, ומנהג זה, שהיה בו משום fraus legis, כדרך הלכה ואין מורין כן, נהג בגלילותינו, עד תמוטתה של אוסטריה, ואף לאחריה. כן, ר' איציק ספיר נדרש להקריב קרבן אף הוא – הרוזנים, באדֶני ורוסוצקי, דרשו כגמול את תצלומו ונסע לרבו, ר' יהושע רוקח, ומשהתיר לו, עשה כחפץ-הרוזנים, ונשמר תצלומו ועבר ירושה לנינו, הוא אחי הצעיר שנקרא בשמו.

דוגמה אחרת – משפחת ויטלין בניה נפוצו הרבה בנפה הנידונית, מהם אמידים, מהם בעלי בתים בינונים, ונודעו ביותר בעלי-האחוזה שבהם, ובאסופתנו נשמע על ברנרד ויטלין, בעליה של אובין נובינה, ועל אחיו יוסף (יוז’י) ויטלין, בעליה של וויגודה, כשם שנשמע על אביהם ר' שמואל ויטלין, שהיה בתוך השיטה, ואילו צאצאיו שיצאו מתוכה, עד נישואי תערובת הגיעו. וכאן אתנו המקום להזכיר, כי משפחת ויטלין ידעה משכבר את חדירת ההשכלה אל קרבה. השם יוסף, החוזר ונשנה, מתייחס על יוסף ויטלין, שהיה בחבורת ראשוני המשכילים, פרל ושי"ר, והיה בהם מראשוני החלוצים לכתיבת יידיש, שכן הוא מחברו של הסיפור “אלטער לעב”, עיבוד סיפורו של רובינזון קרוזו. אכן, לימים, חמשת האחים ויטלין, בני הנפה שלנו, למדו בגימנסיה הגרמנית בברודי, כעדות דודנם יוזף ויטלין, שנולד בדימיטרו, בנפה שלנו גם היא; הלא הוא הסופר הפולני הנודע, משורר “ההמנונות” ומספר “מלח הארץ” (שניהם נמצאים בתרגומו של בנימין טנא) ומתרגם הומירוס, סופו קרא עצמו פרנצישק יוזף (שמות הקיסר הנודע) ואחריתו שרויה בנצרות, שנמשך לה עוד בביכורי-יצירתו.


ו

ולא הבאתי שתי דוגמאות אלה, של בתי בעלי אחוזה ואוירתם – אחת, שבה הישן שקוד היה לדחות את החדש, ואחת, שבה החדש בהול היה לדחות את הישן, כדי לומר כי, אמנם, דוגמות-קצה הן, ואילו הממוצע היה טיפוס מעורב יותר, שאווירת-ביתו היתה ממוזגת יותר, וקורא האסופה שלפנינו ימצאנה בשרטוטי התיאור של בית אקר ובית רפפורט ובית גאַסטהאלטר ואחרים, שצאצאיהם נמצאים בארצנו. ואם בבתיהם של בעלי-אחוזה, שאחוזם באוכלוסיה מועט, כך, בבתיהם של בעלי-בתים מצויים, שיכבת הבינונים, שאחוזם באוכלוסיה מרובה אף מכריע, על אחת כמה וכמה. צאו וראו, ולא בלבד באסופה שלפנינו אלא ברוב אסופות זכרון לעיירות, בתצלומי-משפחה ומצאתם, מה מועטים התצלומים המראים את כל בני המשפחה כסויי-ראש או גלויי-ראש, ומה מרובים התצלומים שהזקנים כסויי-ראש והצעירים גלויי-ראש, וכבר העירותי, כי כאב-טיפוס לכך הוא תצלום משתתפי ועידת-קאטוביץ, שכוחה היה במה שנתנה לאלה ואלה טעם חדש של אחדות חדשה, דרך מחודש של אהבת ישראל, ולימים בא קונגרס הציונים והגדיל.

ומבחינה זאת ראוי שלא לשכוח דבר, שהנוסטלגיה עלולה להשכיחו או, לפחות, למעטו – הלא היא רוח המריבה והקטטה, שהרקיחה את עיירות ישראל. ואין הכוונה למריבה רחוקה יותר, בין מתנגדים לחסידים, אלא בין חסידים לחסידים, והנפה שלנו לקתה בה הרבה, ולא מעטים באסופתנו רמזי-סיפור ופירושי-סיפור על כך. הכוונה אינה למריבה שיצאה ללהב גדול, בין סדיגורא וצאנז, ועד נידוי וחרם ואפילו הרג הגיעו, שכן מריבה זו פסחה על הנפה הזאת, באין הצדדים האלה בה; הכוונה למריבה מאוחרה יותר, בין חסידי שושלת בלזא וענפיה לבין חסידי שושלת רוז’ין וענפיה, ולענין לופאטין אנו שומעים על שני רבנים בה – האחד, ר' חיים לייבוש האמרלינג, רבם של חסידי בלזא; והאחר, ר' מנדל לשצ’ובר, רבם של חסידי רוז’ין, ומפי אשר ברש שמעתי, כי שעה קטנה היו בה באותה קהילה קטנה ארבעה רבנים, ואלה פוסלים שחיטתם של אלה, וכיוצא בזה. ודומה, כי לא ניתנה עדיין הדעת על כך, כי מריבנות וקטטנות זו, שעשתה קהילה וקהילה כקלחת של חילוק ופילוג, הבליטה, שלא כרצונם וכוונתם של עושיה, את רוח האחדות החדשה ורוח האחוה החדשה, שנצררה בכנפי הציונות, וביחוד בכנפי הציונות המגשימה, ובאסופתנו הרבה עדויות לכך.


ז

הדגשנו את הציונות המגשימה, שעיקרה היה בחידוש צמד יסודות ישנים-נושנים – תחית ארצנו ותחית לשוננו, ושהיתה עשויה כבת תחרות לחסידות, שכוחה גם הוא בהגשמה. אך אין לקפח גם גילויים אחרים, וכאן ראוי לתקן מגרעת, והיא שכחת דמותו ופעלו של יעקב פֶפֶר (הוא נהג לחתום בארבע, או, לפחות, בשלוש פאיין) – יליד ראדיחוב וגידולה, שהיגר לארצות-הברית ופעל שם כסופר ועורך ועסקן. ערכו מצוי גם בלקסיקון הישן של ספרות יידיש (1927) גם בלקסיקון החדש (1968), וראוי להציל את הערך הישן, מעשה זלמן רייזין, מפני קיצוצו של הערך החדש, מעשה יעקב כהן – מתוך שהערך המאוחר שאול מערכו המוקדם, הריהם מתנבאים בסגנון אחד לענין ראשיתו של האיש: הורתו (1874) וגידולו במשפחת אמידים, תלמודו בקודש ובחול, חסידותו הלוהטת ועליתו ברגל לרבו בבלזא, נדידתו, בשנה הט"ז לחייו, לישיבה במרמרוש-סיגט; התמשכלותו והליכתו ללבוב והגירתו לאמריקה (1895), חיבוטי פרנסתו, הצטרפותו לסוציאליסטים, כתיבתו (למן 1901 ואילך), עזרתו בייסודו של “פאָרווערטס”, והשתתפותו בעתוני יידיש אחרים; עורכותו, תחילה של דער אמעריקאנער ולימים (1904) בעתון היומי דער אידישער אמעריקאנער; ייסודו של עתון משלו: פפעפערס וואָכנבלאט; אחריתו כבעל משרד לפירסומת, ופטירתו (1922). אלא שהערך המאוחר החסיר מה שהיה בערך המוקדם, והוא בעל חשיבות – כי אותו שבועון על שמו היה כלי-מבטא של החברה שהוא ייסדה, פארבאנד פון די גאליציאנער און בוקאווינער יידן, והיא הלאנדמאנשאפט המאורגנת הראשונה באמריקה, דגם-ראשית לארגון כולל יותר, הוא הקונגרס של יהודי ארצות הברית. ואוסיף על כך, כי הוא ביקר בה בגליציה, וראה מאמרו של צבי ביקלס-שפיצר עליו (פאָלקספריינד, סאנוק, כ“ב אלול תרע”א).


ח

ובאחרונה אעיר על ניסוי נאה, שנעשה באסופה זו, והיא השתקפותה של הנפה בספרות היפה. אמנם, הניסוי מצומצם על נובילה אחת של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”, שחזרה ונדפסה פה, בתוספת הקדמה של בן-ציון פרידמן, המתאר את הרקע של הסיפור והוא מעשה שהיה וכפי שהיה (1898), וניתן בידנו לעַמת, מה בין דבר ממש כאמִתו לבין דבר עיצוב כאמנותו. ודומה, כי ניתנת אפשרות רחבה יותר, וביחוד ששלושה מספרים עמדו לה לנפה הזאת, ונופה ואנשיה הם רקע סיפורם ומצעו, אך לא כלשונו של זה לשונו של זה – הצעיר שבהם (1896), הוא יוזף ויטלין, כבר שירטטנו דרכו – לשון כתיבתו פולנית, ואם כי סיפורו הנודע “מלח הארץ”, ראש נפשותיו גוי משבט ההרריים בגליציה, שחולי העגבת הוא סיבת-עקרותם, הרי יש בו גם קוי-תיאור של יהודים, וניכר בהם רישומם של יהודי הנפה ההיא, כפי שנחקקה בו בילדותו, והם קוים המגיעים לפעמים כדי בליטות של סמל ומיתוס. הגדול ממנו משהו במנין השנים (1894), היה לימים ידידו-כנפשו, הוא יוסף רוֹת, – כתיבתו גרמנית ונהג להתכחש לכמה פרטי הביוגרפיה של עצמו והמירם בבדיה מתחלפת, וראש להם הכחשת עיר הולדתו, ברודי, והחלפתה בישובים סמוכים, בין מחוצה לגבול, רדיביל (ראדז’יבילוב), בין מפנים לגבול, כפר שוואבי (שוואבנדורף), או כפר ברלין, הקרובים ביותר לנפה ההיא, שפלת פטר-נהר בוּג ונחליו, והוא אף משכיל ביותר בתיאורם המהימן, של הנוף ואנשיו היהודים, אף שלא זכה לחינוך יהודי ממש, וסופו אמנם אינו שמד, אך קירובו – התפעלות לזיווג של קתוליות והבסבורגיות.

והפליג מהם הגדול בהם בשנים (1889), אשר ברש, שחינוכו לא היה כחינוכם ומתוך שגדל בתוך השיטה ומתוכה, היה סופר שלשונו לשון-בית, קצתה יידיש ורובה עברית, והוא גם שהגדיל לעשות לנפה ההיא וסיפוריו, ביחוד “בית מיבשל השיכר” ו“בכפרים” (חלק של הסיפור “פרקי רודורפר”), מלאים תיאורי לופאטין וסביבתה, שהיו באים על השלמם הגמור, אילו הוציא לפועל רעיונו לכתוב סיפור גדול שרקעו הוא המשולש: ברודי, כמרכזה של השכלה, ודמות-ראשה לה ר' נחמן קרוכמל; לבוב, כמרכזה של למדנות, ודמות-ראשה לה ר' יעקב אורנשטיין; ובלזא, כמרכזה של חסידות, ודמות-ראשה לה ר' שלום רוקח, כשמוקד הסיפור הן לא הדמויות הראשיות, אלא רוב יהודים, ודרכי חייהם, כפי שרחשו בתוך המשולש, שעיקרו נפת הורתו וגידולו.

על כל פנים תיאורה של הנפה ונופה, כפי שניתן בסיפוריהם של שלושת המספרים השונים האלה הוא ענין לענות בו, והיא תעודה הצופה לחוקר ולחקר.

[ה' אדר א' תשל"ח]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!