ח' באדר ב' תשי"א – 16 במארס 1951

במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל

הערב אעיר רק הערות אחדות לבעיה שהעמיד לפנינו החבר לוקר: על יחסי המדינה היהודית והעם היהודי, או ההסתדרות הציונית.

כדי שמדינת ישראל תתקיים, עליה קודם כל להיות מדינה ככל המדינות, ז.א. מדינה ריבונית, השלטת בתוך תחומיה על כל מה שמתרחש בתוכה. אחרת לא תהיה מדינה. אולם לא די שתהיה ככל המדינות. יש משהו המייחד אותה בכל ההיסטוריה האנושית, ואם היא לא תהא נאמנה לייחוד הזה, לא תהיה לה זכות קיום ואפשרות קיום. ומייחדים אותה שני דברים שהם אחד. הדבר הראשון – שזכויות קבועות עומדות בה לא רק לתושביה, אלא כל יהודי באשר הוא מובטחת לו זכות יסודית לבוא הנה באופן חופשי בכל רגע שהוא רוצה בכך, להתישב פה, ובבואו הנה הוא נעשה מיד אזרח המדינה. את הדבר הזה ביטאנו בחוק שהוא קיים אך ורק במדינת ישראל, זהו חוק השבוּת.

והדבר השני המייחד מדינה זו, שאינו שונה במהותו מהראשון: כל עם ישראל באשר הוא, ולא רק העם היושב במדינה, יש לו ענין במדינה זו. מדינת ישראל כשהיא לעצמה אינה המטרה הסופית של הציונות. עוד לפני חמש-עשרה שנה, כשהיתה פה הוועדה המלכותית הבריטית, בראשותו של פיל, ניסיתי להסביר לה ששאיפת התנועה הציונית היא משהו יותר ממדינה יהודית הדואגת לאזרחיה ומגינה עליה, והרוב שלה מכריע בכל שאלותיה; כי לעם היהודי נחוץ בית לאומי, בשביל כל יהודי בעולם, וזה יותר ממדינה יהודית.

הקמת המדינה היא בלי-ספק מאורע גדול לא רק בתולדות התנועה הציונית המודרנית, הקיימת זה עשרות שנים, אלא המאורע הגדול ביותר בתולדות ישראל מאז יציאת מצרים וכיבוש הארץ ע"י יהשע בן-נון; ואם התנועה הציונית והעם היהודי בגולה ובתפוצות לא יראו את המאורע באור זה, הם יחטיאו את האמת ההיסטורית.

ואמנם, העם היהודי באשר הוא – ציוני, לא-ציוני, אנטי-ציוני, ואדישים – הרגישו מיד באופן אינסטנקטיבי שנפל דבר גדול בישראל. לא ברור עדיין אם הכל, גם התנועה הציונית, הסיקו מכאן את כל המסקנות. אבל המוני יהודים – בבולגריה, בתימן, בעיראק, ברומניה – הסיקו המסקנות. יש עוד המוני-יהודים גדולים שהיו מסיקים אותן המסקנות אילו לא היו כלואים. אך עדיין יש כאלה שלא עשו כך. ואין זה מקרה: יש סיבות עמוקות לכך, שלא נסלקן ע“י בעיטה וגערה בלבד. יש תפוצות שהיהודים דבקים בהן. דבר התפוצה היהודית אינו חדש. היא לא החלה עם חורבן הבית השני, ואפילו לא עם חורבן הבית הראשון; היא קדמה לו. זמן רב לפני חורבן הבית השני, היו מיליוני יהודים נפוצים בעולם הרומאי ותופעה זו לא תיפסק מיד, גם לא ע”י המאורע המהפכני של תקומת המדינה. ובכל זאת עלינו לזכור תמיד ששאיפתנו היא יותר ממדינת ישראל, ושאיפה זו לא נתקיימה עדיין, ואף לא תתקיים כל כך מהר, אם מפני שיש יהודים הרוצים לעלות ואינם יכולים, או שיש יהודים שיכולים לעלות ואינם רוצים עדיין. וכל זמן שיש עוד בתפוצות סוגי יהודים אלה, לא נתקיימה השאיפה הציונית, ויש לתנועה הציונית לא רק זכות קיום, אלא הכרח קיום, בתנאי שהיא תשרת התפקיד ההיסטורי הזה.

הכל מכירים ומרגישים – מלבד קבוצה קטנה של מרשיעי-ברית, שקוראים לה “יבסקציה” – (שאף זו הופעה לא חדשה בתולדות ישראל; בכל ההיסטוריה היהודית היו מתכחשים ומתנכרים), – שאותו תפקיד שהמדינה הזאת נועדה לקיים, היא אינה יכולה לקיים בכוחותיה היא בלבד, כי תפקיד זה הוא למעלה מיכלתו של אותו גרעין ראשון, שהקים את המדינה, ובלי גיוסו ועזרתו של העם כולו – התפקיד הזה לא יקוים. כל אחד מאתנו מבין כי לאחר הקמת המדינה נתחוללו בארץ דברים גדולים שהם חשובים לא פחות מהקמת המדינה, וגם חשובים לא פחות אפילו מעלילות הגבורה של צבא-הגנה לישראל. מדינות משלנו כבר הקימונו פעמים אחדות. גם בשדה הקטל גילינו כוחותינו בכמה וכמה הזדמנויות, אבל כאן מתחולל דבר פלא שעוד לא היה כמותו לא בהיסטוריה היהודית ולא בהיסטוריה העולמית, והוא גדול מיציאת מצרים: ממצרים יצאו ששים רבוא, והיו דרושים ארבעים שנה להגיע לארץ. והנה עתה כבר נכנסו במשך שנתיים כמעט ששים רבוא, וזוהי התחלה בלבד. ועלילה אדירה זו היא למעלה מיכולתה של מדינה קטנה ורכה זו, ובלי עזרה נאמנה ומתמידה של כל התפוצות – הדבר לא יעָשה.

גם התנועה הציונית אינה יכולה להשאר עכשיו מה שהיתה מקודם הענין אינו בניסוח פרוגרמה. גם לי, כמו ללוקר, היתה מספיקה פרוגרמת באזל; גם לפני קום המדינה היה ברור שבית לאומי לעם ישראל הוא יותר ממדינה, ועכשיו זה ברור עוד יותר. אולם הבעיה העיקרית של התנועה הציונית היא לא מעמדה במדינת ישראל – ואינני חולק על המעמד שמציע לוקר; המדינה ודאי תעניק להסתדרות הציונית מעמד זה, – אלא מה מעמדה בעם, בתפוצות.

מייסדה של ההסתדרות הציונית לא התכוון להקים אגודות, הסתדרויות או מפלגות בעם היהודי; הוא רצה לארגן ולגייס את העם היהודי לתפקיד היסטורי; אז לא נסתייעא מילתא. העם היהודי שחי בנכר מאות בשנים לא האמין שיש ביכולתנו לשנות גורלנו ולבנות לעצמנו מדינה, ולהיות עם עומד ברשות עצמו. רק מעטים התלקטו סביב הדגל שהרים הרצל. ולא מפני שעם ישראל לא רצה במדינה. בחיי פגשתי הרבה לא-ציונים, ואפילו אנטי-ציונים שעמדו מרחוק ולא מפני שהם לא רצו שעם ישראל יהיה ככל העמים או שלא רצו שנחדל להיות עם מבוזה, מורדף ומדוכא, אלא שהם לא האמינו שתיתכן מדינת ישראל. והם הביאו כל מיני הנמקות אידיאולוגיות ועיוניות כביכול בכדי להערים על חוסר אמונתם. עכשיו אין עוד יסוד לחוסר-אמונה; הדבר קם ויהי. ואם כי גם עכשיו יש יבסקציה שמאלית בארץ ויבסקציה ימנית באמריקה, אבל העם היהודי בכללו, בכל ארץ וארץ, מאמין עכשיו במדינה, כי הדבר קם ויהי. הבעיה האמיתית של התנועה הציונית היא – לכבוש לעצמה מעמד מדריך ומכוון בעם היהודי, לארגן ולגייס העם היהודי לעזרת המדינה; כי מטעם ההיסטוריה ניתן עכשיו בידי התנועה הציונית מכשיר של פעולה ושל שכנוע שלא היה לה – המדינה. הציונות צריכה עכשיו לצאת מחיתוליה של תנועה כיתתית ולגלות יכולתה, רצונה וכשרונה, לכנס את כל העם סביבה וסביב המדינה. זוהי הבעיה של התנועה הציונית, ולשם כך היא צריכה להזדהות זהות גמורה, ללא כל חציצה, וללא כל היסוס, עם מדינת ישראל. הדבר שהרים את קרן הרעיון הציוני, הוא דבר המדינה היהודית. והנה קמה המדינה. והעובדה הזאת הפכה לבבות, רכשה לבבות, ורק אם התנועה הציונית על כל חלקיה, אישיה ומנהיגיה תדע להזדהות זהות גמורה מתוך אהבה ונאמנות עם המדינה, היא תהיה לעם, כי העם עומד סביב המדינה.

וזה גם תכנן של הבחירות הקרובות לקונגרס. זה יהיה הקונגרס הראשון לאחר הקמת מדינת ישראל. המדינה מעמידה למבחן לא את הבלתי-ציוני, לא את האַנטי-ציוני, אלא את הציונים. לאור קיומה, פעולתה, צרכיה ומאמציה של המדינה, נבחנת האמת והנאמנות של כל הקורא לעצמו בשם ציוני. הבחירות לקונגרס הן מבצע של חינוך ציוני, כשם שהבחירות לכנסת הן מבצע של חינוך ממלכתי. עצם קיום המדינה עוד לא הפך את עם ישראל לעם ממלכתי; מדינה אינה ענין חיצוני בלבד, מסגרת, שלטון, מעמד בינלאומי, ריבונות, צבא; המדינה אינה קיימת ושרירה כל עוד אינה שרויה בלב העם, בנפשו, בהכרתו. מדינה – היא הכרה והרגשה של אחריות וזיקה ממלכתית של כל אישי העם, של כל אזרח המדינה. הרגשה זו לא היתה חיה בנו במשך מאות בשנים, ואין היא נוצרת ממילא, על-ידי העובדה האובייקטיבית בלבד של קיום המדינה. יש להקים ולבנות המדינה בלבו ובנפשו של כל אחד מתושבי הארץ, הוותיקים והחדשים. בבחירות לכנסת ניתנת ההזדמנות לנו ולאחרים לעשות המבצע הזה של חינוך ממלכתי. ישנם בארץ רבבות ומאות אלפי יהודים עם עבר גלותי, עם תפיסה גלותית, עם הרגלים גלותיים, ויש לחנך אותם להיות עם ממלכתי, האחראי לגורלו, עם שהוא שליט בעצמו, כלומר שהוא תובע מעצמו. ומה שיש לעשות מבחינה ממלכתית בבחירות לכנסת, יש לעשות מבחינה ציונית בבחירות לקונגרס. וטוב שקדמו הבחירות לקונגרס, כי התנועה הציונית צריכה עכשיו להגיד דברה לאור קיום המדינה. הבחירות לקונגרס בארץ צריכות להיות מבצע של חינוך ציוני לאנשים היושבים בציון. יש ערך ציוני אובייקטיבי לישיבה בארץ. כל יהודי החי בארץ, עובד בה ומחנך בה ילדיו – ממלא שליחות ציונית, ביודעים או שלא ביודעים. אבל אינה מספיקה ציונות אבטומטית. המשׂימה העצומה המוטלת עלינו – על המדינה ועל העם היהודי בכללו, לא תתמלא בלי הכרה ציונית, בלי החזון הציוני, בלי הרגשת אחריות ציונית, בלי בחינה ציונית של הנעשה ומתרחש בארץ, בעם ובעולם. יכול אדם בארץ גם לפעול בניגוד לצרכים של המדינה ושל הציונות. והמדינה לא תמלא שליחותה הציונית – וזכות קיומה של מדינת ישראל היא בשליחותה הציונית, – אלא אם תושביה יהיו נושאי החזון הציוני ויבחנו כל מעשיהם והליכותיהם לאור הצרכים של ההגשמה הציונית.

*

עברו כשנתיים מאז נתקיימו הבחירות הראשונות במדינת ישראל, פרק-זמן קצר בחיי הפרט, ובפרט בחיי עם עתיק-יומין כעמנו, אבל שנתיים אלה לא היו כשנתיים שבכל דור ודור. אין למוד אותן וכל מה שהתהווה בהן באַמת-מידה רגילה. כי הזמן אינו מן הרגילים. במשך התקופה הזאת התרחשה מהפכה בהיסטוריה היהודית. מהפכה זו בוצעה לא באותו רגע ביום ששי, 14 במאי, כשהוכרז על הקמת המדינה, – המהפכה הולכת ומתבצעת יום ויום על-ידי שתי עלילות אדירות; קיבוץ גלויות והשרשתן בארץ, ובנין הארץ הנשַמה.

לאור שתי עלילות אלה יבּחן כל איש, כל גוף וכל מעשה בארץ. לא די לו ליהודי שישב בארץ, ולא די שישקול שקל ציוני, ואפילו יש לו עבר חלוצי; השאלה היא איך הוא פועל בשנים מכריעות אלה הקובעות גורל דורות, יובלות ואולי אלפי שנים. לגורם הזמן ולקצב הזמן יש משמעות מיוחדת בימינו. אילו קם ב-1937 הדבר שקם ב-14 במאי 1948, לא היו 6 מיליונים יהודים נשמדים באירופה; ותארו בנפשכם איזו מדינה היתה לנו אילו יהדות אירופה היתה קיימת. איזה כוחות היו פורצים ובונים את המדינה הזאת. ואין אנו יודעים מה צופן המחר לנו ולקיבוצי היהודים בעולם. וההבדל בין היותנו 700 אלף ובין היותנו מיליון ומאתים אלף, ובין היותנו מליון ומאתים אלף ובין היותנו שני מיליונים, עלול ביום הגורל להכריע את הכף. ולכן יש לשקול השנים האלה והמעשים בשנים אלה באַמת-מידה אחרת. ואם באַמת-מידה זו נבחון גם הנעשה בארץ וגם העושים, הרי עלינו להושיב רבים מהם על ספסל הנאשמים של ההיסטוריה היהודית; כי אין סליחה וכפרה למעשי החבּלה שכמה מהם חיבלו במפעל של מדינת ישראל, ובשורה הראשונה – שני הגופים אשר חיבלו בשם הציונות כביכול. בבחירות לקונגרס נעשה בירור ציוני נוקב אתם: אלה הקוראים לעצמם ציונים כלליים ואינם כלליים, וספק אם כולם הם ציונים, ואלה שנקראים בשם מפלגת פועלים מאוחדת, ויש ספק רב לא רק באחדותם אלא גם בנאמנותם ליעוד ולאחריות של מעמד הפועלים בארץ.

היתה ממשלה זמנית לישראל. היא לא נבחרה. היינו צריכים להקים מדינה בלי הצבת הראשונה של בחירות דימוקרטיות. ואיש בהיסטוריה ואיש בעולם הדימוקרטי בוודאי לא יבוא אלינו בטרוניה, על אשר הקימונו ב-14 במאי ממשלת ישראל בלי בחירות. בממשלה ההיא שותפו כל הכוחות הציוניים: כלליים, פרוגרסיביים, ספרדים, מזרחי, אגודת-ישראל (שלא היו מבחינה פורמלית ציונים, אבל קיבלו למעשה ההלכה הציונית), מפלגת הפועלים המאוחדת, מפלגת פועלי ארץ ישראל. מיד עם בוא האפשרות הראשונה, לאחר שנסתיימה המלחמה בינינו ובין עמי ערב, ערכנו בחירות ראשונות במדינה. והעם בחר כאשר בחר (כשנדבר בעוד שלושה שבועות על בעיות המדינה אולי ידובר נכבדות על הבחירות ההן, על משמעותן ועל הלקח שיש להוציא מהן). בבחירות אלו הטיל העם עלינו אחריות קשה וכבדה: לצרף ולהקים ממשלה נבחרת ודימוקרטית בישראל. ומיד פנינו לכל אותן המפלגות אשר ישבו אתנו בממשלה הזמנית: למזרחי, לאגודה, לפרוגרסיביים, לספרדים, לציונים הכלליים ולמפלגת הפועלים המאוחדת. המזרחי, האגודה, הפועל המזרחי ופועלי האגודה נתנו ידם, הציונים הפרוגרסיביים נתנו ידם, הקבוצה הספרדית נתנה ידה; הציונים הכלליים ומפלגת הפועלים המאוחדת – סרבו. הציונים הכלליים הציגו לפנינו שלושה תנאים להשתתפותם בממשלה: תנאי אחד – שהממשלה תכריז כי הגשמת הציונות עומדת בסתירה להגשמת הסוציאליזם; התנאי השני – שלא יתקבל שום חוק יסודי אלא ברוב של שני שלישים, כלומר לתת ל- 34% בעם זכות הווטו; והתנאי השלישי – שאנחנו נראה כל אחד מהציונים הכלליים כאילו הוא שקול כנגד שנים מהפועלים. לא יכולנו לקבל תנאים תמוהים אלה. במפלגת הפועלים המאוחדת נתחלקו הדעות. לאחר מו“מ ארוך כינסו מועצה של מפלגתם, ובמועצה זו היה המיעוט ובראשו גלילי וטבנקין בעד השתתפות בממשלה; חלק שני – הרוב – ובראשו סנה וריפתין, היה נגד. והמיעוט קיבל דעת הרוב במפלגתו. איני מתפלא על כך. מיעוט מן הדין שיקבל דעת הרוב כשנמצאים במפלגה מאוחדת. אבל משונה הדבר שמיעוט זה תבע ותובע גם עכשיו שהרוב במעמד הפועלים יקבל דעת המיעוט. פועלי ארץ-ישראל המכוונים מעשיהם לפי הקומינפורם הם לאשרנו מיעוט קטן בהסתדרות העובדים, אם כי הם הכוח המכריע במפלגה המאוחדת. וזוהי העמדת-פנים אווילית מצד אנשי מפ”ם שאינם סולחים לנו על שלא נתנו להם להכתיב לממשלת ישראל תכניתם, אם כי בכל לב רצינו שגם מפ"ם וגם הכלליים יהיו בממשלה. הרוב הגדול של פועלי ארץ-ישראל לא יתנו שהמדיניות הפנימית והחיצונית שלנו תסתגל לצרכי הקומינפורם, ושממשלתנו תתקשר מראש בימי שלום ובימי מלחמה עם מה שנקרא בלשון סגי-נהור “הדימוקרטיות העממיות”, ותכריז מלחמה על כל העולם החופשי שבתוכו יושבים שני שלישים של העם היהודי, החלק היחיד בעם היהודי החפשי לעזור למדינת ישראל.

עמדת שתי המפלגות הללו לא היה סתם ענין של אי-השתתפות בממשלה, אלא חבּלה קשה ומַתמדת במפעל אדיר של קיבוץ גלויות ובנין הנשמות שנעשה בשנתיים אלה גם על-ידי המדינה וגם על-ידי העם היהודי באמצעות הסוכנות היהודית. בשנתיים אלה נעשו דברים אשר לא נעשו אצלנו במשך כל שבעים השנים הקודמות. ואשר לא נעשו בשום ארץ אחרת בעולם. אבל עם כל גדלוּת המפעל שבוצע בשנתיים אלה, לא נעשה די; לא הספיקו הכוחות. איש מאתנו אינו יודע כמה זמן עוד ניתן לנו להמשיך את המפעל הזה בשלום. איש אינו יודע מה צפוי לנו מחר, ומה יקרה ליהודי מרוקו, וליהודי רומניה, שלא הספיקו עדיין להימלט, ולקיבוצים יהודים אחרים בארצות שאין לי ענין לפרש בשמן; ואיש אינו יודע מה עלול לקרות בחלק זה של העולם ולארץ הקטנה הזאת. איש מאתנו אינו יכול לדעת מתי תופסק, חלילה, יציאת-מצרים שבימינו, אם על-ידי שיבוש הדרכים בים ואם על ידי שיבוש הדרכים באוויר; איני מדבר על היבשה – כי גם עכשיו אנו מרוחקים מכל דרכי היבשה. ושתי המפלגות הפושעות ייוּשבו על ספסל הנאשמים למשפט העם בציון.

במה נתגלתה הציונות של שתי המפלגות האלה, כיחידות פוליטיות, בשתי השנים האלה? במה נתגלתה העזרה שלהן לקיבוץ גלויות? במה נתגלתה העזרה שלהן בקליטת רבבות ומאות אלפי העולים? ואיננו באים בדין אתם על ששיסו והשמיצו; לא על הבל-פיהם ישָפטו; לא על דבריהם אלא על מעשה שלא עשו: על שלא נתנו יד נאמנה, בלב שלם, בלי תנאי, בלי פריבילגיות, בתנאים שווים לאחרים – בזכויות שוות ובחובות שוות – למפעל שרצה בו העם ובדרך שקבע העם. המשפט הציוני יערך לאור המעשים שנעשו בשנים האחרונות; לאור הסכנות החמורות האורבות לקיבוצי ישראל בתפוצות, ולאור הקשיים המרובים שמשׂימות הדור נתונות בהם. משפט ציוני תהיינה הבחירות האלה.

נעשה משפט גם על עצמנו, ואולי קודם כל על עצמנו. וכל אחד ואחד מאתנו – כל תא משקי, כל תא אירגוני, כל קיבוץ וכל מושב וכל אגודה מקצועית, כל קבוצת מורים ורופאים, מהנדסים ואחרים – יצטרכו לשאול עצמם ולענות אם במשך השנתיים הגדולות עשו כל מה שהיה לאֵל ידם לעשות. כי פנינו לא רק למשפט אלא לגיוס, וקודם כל לגיוס עצמנו. הקונגרס הראשון אחרי הקמת מדינת ישראל הוא יחיד במינו. אסור שזה יהיה אחד הקונגרסים של מה שקראו פעם באופן פיליטוני – “מדינה בדרך”; מדינה בדרך – זה אבסורד; אין מדינה בדרך. יש מדינה או אין מדינה. זה יהיה הקונגרס הראשון לקיום המדינה; מדינה אשר פתחה אפשרויות עצומות לעם ישראל; מדינה אשר ביצעה שמץ מהאפשרויות הענקיות האלה; מדינה אשר חשׂפה אור חדש על כל ההיסטוריה היהודית – בהאירה לכל העם היהודי באשר הוא. קונגרס זה לא ידמה לקונגרסים אשר קדמו לו בחמשים וארבע השנים הקודמות. עליו להיות מעין קונגרס ראשון.

הקונגרס הראשון בבאזל היה קונגרס גדול. עצם האמירה: יהא קונגרס ציוני, יהא עם יהודי, תהא נציגות לעם היהודי – היה מאורע מהפכני בהיסטוריה היהודית; והמדינה הזאת לא היתה קמה בלי האמירה ההיסטורית והמהפכנית ההיא. אבל זו נשמעת רק פעם אחת, במעמד מיוחד; החזרה המתמדת על הדיבור – בלי המעשה המתאים המלווה, אינו אלא להג תפל. עכשיו באה שעת המעשה הגדול, הגיעה שעת הביצוע, ושלא כאמירה אין הוא מעשה חד-פעמי, – טעות שנתפסו לה רבים מתושבי המדינה הזאת – גם מבוניה ומגיניה. ביצוע הגאולה הוא תהליך ממושך ורב-תלאות; ואינו ניתן בבת-אחת. אנחנו עומדים בתקופת הביצוע שמעטים יכלו לשער מידותיו ושיעוריו לפני הקמת המדינה. הביצוע דורש מאמצים מתמידים וארוכים, ומאמצים אלה נדרשים קודם כל מתושבי המדינה הזאת: כי זכות היא להיות תושב מדינת ישראל – זכות שמיליוני יהודים במשך הרבה יובלות לא זכו לה, אם כי רק בזכות התקוה הזאת הם התקיימו. וזכות מחייבת. והתביעה מופנית קודם כל לתנועתנו אנו. אין אנו הנתבעים היחידים. לא אנחנו לבדנו עשינו המלאכה שלפני הקמת המדינה. קדמו לנו אחרים, ויחד אתנו פעלו אחרים. לא אנחנו לבדנו הגינו רעיון המדינה; לא אנחנו לבדנו ביצענו הקמת המדינה והגנתה. אבל אנחנו יכולים להגיד במלוא האמת שזה קרוב לחמישים שנה הדריכה תנועתנו את הישוב והציונות בבנין, במפעל היצירה ובהעפלה אשר קדמו למדינה ובעצם הקמת המדינה והגנתה. ועל תנועה זו רובצת אחריות גדולה כלפי הקונגרס הראשון במדינת ישראל. אנחנו נמלא חובתנו בשעה גדולה וחמוּרה זו אם נדע לרכז מרבית העם סביבנו, ואם נדע ליצור במדינה הזאת מתיחות ציונית של אחריות במחשבה ובמעשה, ונארגן קונגרס ציוני אשר יהיה ראוי למדינת ישראל.