לעצם הענין הנידון כמעט שאין לי צורך להוסיף מלה על דברי אמש, כי לא נמצא אף נואם אחד, מלבד חבר-הכנסת פנקס, אשר ניסה לסתור דברי בפתיחה לתיקון החוק. במידה שהיה כאן ויכוח – הוא נסב לא על התיקון המוצע עכשיו, אלא על החוקים שכבר נתקבלו בכנסת בסוף 1949 ובתחילת 1950. מה שהיה עוד להגיד לעצם הענין – נאמר בכשרון ובכבוד רב על-ידי חברות-הכנסת מכל הסיעות. הופעת חברות-הכנסת בבירור זה היא לתפארת לאשה העברית ולישראל כולו. חברות-הכנסת, ולא שר-הסעד או חבר-הכנסת וארהפטיג, המשיכו הפעם במורשה המפארת של דבורה הנביאה.

ראש-הממשלה היה נאמן בתיקון חוק זה למשטר הפשרה, שהוא דורש בשורה של ענינים שלא הגיעה שעת הכרעתם הסופית. הצעת-החוק היא הצעת פשרה, ואיני מתבייש לקרוא אותה בשמה – הצעת פשרה. בלי פשרה הייתי מציע בפשטות למחוק מהחוק סעיף 11 (ד), ובחורה דתית היתה אז חייבת בגיוס צבאי כמו כל בחורה אחרת בלתי-נשואה. יתכן שבוועדה תוצע הצעה כזו, ואם יצליחו לשכנע את הוועדה – תתקבל הצעתם. יש לכל איש הזכות לנסות לשכנע את הכנסת. חבר-הכנסת פנקס יש לו מושג מוזר על דמוקראטיה, ופירש דברי על השלטון על-ידי שכנוע באופן משונה. בדמוקראטיה די אם מצליחים לשכנע הרוב, כי הרוב מכריע. טוב לשכנע הכל, אבל לא תמיד ניתן הדבר, אם מפני שהמשכנע או המשוכנע לקוי במשהו. אולם טועה חבר-הכנסת פנקס אם הוא סבור שיש לו זכות וֶטוֹ לאחר שהוא לא השתכנע. אני מצטער על כך אם לא הצלחתי לשכנע את “החזית הדתית”, אולם נדמה היה לי שמר פנקס זקוק פחות מכולם לשכנוע, כי עד כמה שהיה ידוע לי אין הוא מתנגד כלל לשוויון הנשים גם בשטח הצבאי. ואולי אני טועה בזאת. עשיתי במיטב יכלתי לשכנע את הכנסת כולה, שהצעת-החוק של הממשלה היא הכרחית ואין בה כל פגיעה בדת, אבל אם אפילו רק הרוב של הכנסת שוכנע – דייני, ואל ינסה מר פנקס להטיל אימים. אל תאיימו, רבותי. מדינה צעירה זו עומדת בפני קשיים עצומים, ודרושים מאמצים ענקיים, לא מצד הממשלה – ממשלה לבדה אינה מקיימת מדינה – אלא מצד תושביה-בוניה, אולם המדינה כבר עמדה במבחנים קשים, ולא תיבהל בנקל מאיומים.

גם הרב שר-הסעד שכולם שמעו דבריו בכבוד, בכדי הכריז על נכונותו להיאסר בהתנגדות לחוק. לא נשקפת לו סכנה כזו – אין הוא עומד להיות מגויס בעקב התיקון המוצע.

נצטערתי לשמוע מפי חבר-הכנסת פנקס הבעת ספק בחשיבותו של הצבא כגורם מחנך. פחות ממישהו בבית זה יש לי סיפוק מלא מהתקדמות הצבא, ואני יודע כמה מאמצים נוספים דרושים עדיין למען שכלל כוחות הבטחון שלנו, וכמה אנו רחוקים עדיין מהשיא הרצוי. אבל, נדמה לי, שאין איש מאתנו צריך להתבייש בהתעלות המתמדת של הצבא גם בשטח הצבאי הצרוף וגם בשטחים אחרים, וכאזרח המדינה אני גאה על התפקיד החינוכי שממלא הצבא בליכוד העם ובקליטת העולים. לא כל איש שנכנס לצבא הוא מלאך-שרת; לי היתה זכות לשרת בגדודים היהודיים הראשונים בדורנו, במלחמת-העולם הראשונה, ובו היו אנשים מהעולם התחתון, ואני ראיתי כיצד האווירה הציונית בגדודנו השפיעה עליהם לטובה. אבל המפעל החינוכי, שנעשה עכשיו בצה"ל ביחס להמוני הטירונים הבאים אלינו מכל כנפות הארץ, בלי ידיעת הלשון, בלי ידיעת אלפא-ביתא, בלי כל רכוש רוחני יהודי ואנושי, בלי מושגים והרגלים אֶלמנטריים של הווי תרבותי; הקניית הלשון וידיעת הארץ וערכים חלוציים וחינוכיים, הקניית כבוד עצמי ורגש של אחריות ואהבת המולדת ומילוי חובה, הקניית הרגלי סדר ומשמעת ונקיון והליכות יפות – מפעל זה הוא לכבוד ולתפארת לישראל, ובלעדיו איני יודע אם היינו מסוגלים לחולל התמורה המבורכת הנעשית לעינינו בקליטת העולים ובקיבוץ הגלויות. בין המוני החיילים ישנם גם פושעים ועבריינים, ועדיין לא עלה בידי הצבא – ולא יעלה כל-כך מהר – לעקור החטאים והפשעים. גם סדרי המשפט והחוקים שאינם הולמים מצבנו, אינם מסייעים לעקירה זו. אולם אין הצבא, המורכב סוף-סוף מכל חלקי הציבור האזרחי שלנו, נופל במשהו, לא במוסריותו, לא בתרבותו, לא באחריותו, מכל חלקי הציבור, ונדמה לי, שהוא עולה עליהם, והיה צר לי לשמוע מפי חברת-הכנסת פרסיץ לזות-שפתים על הצבא. הדברים שהיא עמדה עליהם, חוששני, נפוצים בתל-אביב הרבה יותר מאשר בצבא, וכאזרחית תל-אביב היתה יכולה לדעת זאת. איני חושש להגיד בלי כל היסוסים, שמחוץ לבית-הספר איני מכיר במדינה כוח מחנך בעם – כצבא-הגנה לישראל.

הצבא מאחה קרעי השבטים, הוא משריש את הטירונים-העולים בלשון העברית, בקרקע המולדת, במקורות ישראל; הוא מעלה הכרתם וגאוותם וכבודם כיהודים וכאנשים. טרם הגענו לדרגה הרצויה, ואיני יודע אם פעם נגיע לשיא, ואם אפשר להגיע לשיא. אבל אין כמוהו מכשיר חינוכי בעם, מחוץ לבית-הספר, וחבר הכנסת פנקס יודע על כך יותר מכמה חברי-הכנסת, כי הוא עבד זמן רב, בכשרון ובהצלחה – בוועד הבטחון, והוא פחות מאחרים היה צריך להגיד מה שהגיד.

ואני שב להצעת החוק: זוהי הצעת פשרה, והפשרה היא שלא נגייס בחורות דתיות במסגרת צבאית. לא מפני שאנו מקבלים פסק-הדין של הרבנים. למדתי מחבר-הכנסת כהנא דבר אחד נכון, כשביקש מאת כל אלה שקוראים להם “חילוניים” – אני כשלעצמי חולק על שם זה, שיש לו ריח גויי, אנו לא “חילוניים” אלא יהודים, – שלא יתווכחו עם “הדתיים” על הדין שב“שולחן ערוך”. הוא ביקש שוויכוח זה נשאיר לדתיים בינם לבין עצמם. אילו הייתי רוצה, הייתי יכול להוכיח שהצעת התיקון שלנו היא לפי הדין, ויש לי אסמכתא מספר דינים בצבא, שיצא על-ידי ראש-ישיבה בהוצאת מרכז המזרחי ובהסכמת רבני ירושלים. על-פי ספר דינים זה אפשר לגייס נשים לשירותי-עזר בצבא. אולם לא אעשה זאת, כי אין זה מתפקידי. אנו שוקלים מה נחוץ למדינה לצרכי בטחון, ובטחון הוא פיקוח-נפש האומה. והחלטנו לפני כשנה-וחצי על גיוס נשים לצבא, אם כי רבים מ“החזית הדתית” התנגדו לכך. החלטנו לפני שנה להאריך שירות האשה לשנתיים, כשירות הגברים. גם אז התנגדו לכך רבים מ“החזית הדתית”. אולם ראה זה פלא: הרבנים לא יצאו בפסק-דין נגד שירות האשה בצבא – לא כשנתקבל החוק המקורי ב-1949, ולא כשנתקבל התיקון בראשית 1950. וקשה להבין ולהסביר מדוע יצאו הרבנים בפסק-דין שלהם דווקא עכשיו, כשאין מציעים לגייס נשים דתיות לצבא, ואני הסברתי למשלחת הרבנים – ובתוכה היה גם הרב הראשי הרצוג – שהגיוס המוצע עכשיו אינו גיוס במסגרת צבאית. למה הופיעה דווקא עכשיו הודעת הרבנים שגיוס נשים במסגרת צבאית היא בניגוד לדין תורה? או אולי נתכוונו בעקיפין לתת היתר להצעה המובאה עכשיו לכנסת, – שמתוך לאו אתה שומע הן?

ועוד מלים אחדות להסברת הפשרה. החוק המקורי נקרא לא חוק שירות הצבא, אלא חוק שירות הבטחון. ולא במקרה נקטנו במונח בטחון במקום מונח צבא. כי מציעי החוק היו סבורים שדבר הבטחון רחב יותר מדבר הצבא, אם כי הצבא הוא עמוד התווך של הבטחון, אבל הבטחון עומד לא על צבא בלבד. יש עניני בטחון שהם ענינים צבאיים, אך יש עניני בטחון שהם לא צבאיים, וניסיתי אמש לברר נקודה זו ואיש לא הפריך דברי.

לאחר שהוצע החוק המקורי לפני שנתיים, נתברר מתוך המעשה שיש בו ליקויים, ואין זה התיקון הראשון שמוצע לחוק; התיקון הראשון הוצע ביאנואר 1950, והודעתי אז שהממשלה נוכחה ששגתה בניסוח החוק והיא מביאה תיקונים. אולי לא כל איש מכיר בשגיאתו ומודה בה. אולי יש אנשים שעושים מיד כל דבר על הצד המשוכלל ביותר; חברי הממשלה אינם נמנים עם אנשים אלה. הם עלולים לשגות, והם גם מסוגלים ומוכנים ללמוד מן הנסיון ולתקן שגיאותיהם. וביאנואר 1950 הבאנו תיקון הרבה יותר חריף מזה שאנו מגישים עכשיו. בתיקון ההוא לא היתה כל פשרה – גיוס אשה לשנתיים בצבא. ואילו הדברים שנשמעו היום בוויכוח היו נאמרים לשמם כדברי אמת – כי אז היו צריכים להיאמר אז, ולא הפעם, ואז היו צריכים לאיים ולהסעיר הרוחות ולגייס את הרבנים ולהפגין ברחובות ולהדביק כרוזי השמצה. כל זה לא קרה אז. ולא עזבו את הקואליציה בגלל התיקון ולא החתימו רבנים על פסק-דין.

מסרתי אתמול על הפגישה עם הרבנים, ואיני רוצה לחזור על הדברים. משיחה זו הוברר לי ללא כל ספק, שהיזמה היתה בידי אחרים ולא בידי הרבנים. בכל אופן הסברתי לרבנים שאין כאן הצעה לגייס בנות דתיות במסגרת צבאית – אלא לשירותים לאומיים, למען לא תהיה השתמטות בשם הדת, גם כשאין שום נימוק דתי לכך. יש בהצעה זו, כאשר אמרתי, משום פשרה, כי לאומה העומדת בראשית התלכדותה המחודשת במולדת דרושה הרבה סבלנות וסובלנות; אסור לוותר על העיקר, אבל כשיש אפשרות להשיג המטרה הרצויה על-ידי פשרה – תבורך הפשרה, ואין לאנוס למעלה מן ההכרח המוחלט. זהו רוחה של הצעת התיקון, וכל הטענות שנשמעו כאן כאילו נגדה – אין להם כל שייכות להצעה, אלא לחוקים הקיימים.

ולכן כמעט שלא היה כל צורך שאשוב ואקח רשות-הדיבור בשאלה זו, כי המתווכחים לא התווכחו בדבר שעומד על הפרק, והתחיל בכך שר-הסעד. הוא לא חלק על דברי ששמע כאן, אלא על דברי שלא שמע ורק קרא תמציתם “הבלתי מדוייקת” בעתונים. דיברתי לפני ימים אחדים במסדר קצינות שגמרו חוק לימודן, על גבורת האשה העברית, החל בדבורה הנביאה ועד ימינו אלה. חבר-הכנסת וארהפטיג, שאף הוא לא שמע דברי אלה, והוא חרד מאוד על האמת, קיטרג על דברי ההם שהיה בהם משום “פוליטיקה”. אם יש “פוליטיקה” בסקירה על גבורת האשה העברית בפני קצינות בצבא-הגנה לישראל – הריני מתוודה על חטאתי.

עליתי על הבמה בעיקר לענות על שאלה אחת שעוררו כאן: אם ממשלה זו שהגישה התפטרותה לנשיא רשאית להביא לכנסת הצעות חוקים? ראויה שאלה זו שתבורר לגופה. לפני כשבועיים הצביעו כאן החזית הדתית, מפ“ם, הציונים הכלליים, “חרות” ומק”י נגד הממשלה. זוהי כמובן זכותם, ואין לי בכל אופן כל טינא על הדבר; יש רק פרט אחד שלא הובן לי ולא מובן לי עד הרגע הזה: כיצד יתכן הדבר ששני חברים בממשלה, אשר יחד אתנו התחייבו כלפי הכנסת באחריות משותפת – הצביעו נגד הממשלה כשהם עדיין חברים בממשלה. הדבר תמוה עוד יותר לאחר שהממשלה – לרגל הנסיון של סירוב השרים הדתיים להשתתף בכמה מישיבות הממשלה – קיבלה פה אחד החלטה האומרת, כי החלטות הממשלה מחייבות את כל השרים, ואם מישהו מתנגד להחלטה שנתקבלה בממשלה, הברירה בידיו או להתפטר או להמשיך במשרתו ובמילוי חובותיו כחבר הממשלה על מנת לקבל על עצמו תוקף ההחלטה שנתקבלה גם בניגוד לדעתו. כל שלושת השרים הדתיים קיבלו על עצמם החלטה זו. ולי קשה ליישב התחייבויות אלו – התחייבויות חוקיות ומוסריות, של השרים הדתיים – עם התנהגותם של שר-הפנים ושר-הסעד בהצבעה נגד הממשלה. אולם לחברי-הכנסת היתה בלי ספק זכות מלאה להצביע נגד הממשלה – כשראו צורך בכך, ויהיו הנימוקים אשר יהיו. אבל כל זכות כרוכה בחובה. הצבעת המפלגות שמניתי קודם מחייבת אותם. אתמול הצביעו יחד מפלגות אלה – “החזית הדתית”, מפ“ם, הציונים הכלליים, מק”י ו“חרות” – על תיקון שהצענו לחוק המעבר. ומבחינה פורמאלית שוב היתה לכם הזכות הגמורה להצביע כפי שהצבעתם, אבל לא יתכן שלא תסיקו מסקנות הנובעות מהצבעתכם המשותפת.

הממשלה, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, הודיעה שהיא אינה מקבלת הכרעתכם ותגיש התפטרותה, ומיד אחרי ההצבעה נסעתי לנשיא והגשתי לו ההתפטרות. הנשיא הטיל עלי, לאחר שנועץ עם הסיעות, להקים ממשלה יציבה. מטעמים שביררתי במכתבי לנשיא לא קיבלתי על עצמי תפקיד זה, והצעתי לנשיא לפנות למפלגות שהצביעו נגד הממשלה. הנשיא לא קיבל דעתי, ובוודאי נימוקיו אתו. הוא כנראה חשב שאין איש מכם מסוגל להקים ממשלה יציבה. אין אני רשאי להרהר אחרי החלטת הנשיא. אולם אין אתם פטורים מהאחריות למעשיכם והצבעותיכם. אם גרמתם להתפטרות הממשלה – עליכם להרכיב ממשלה אחרת.

לאחר התפטרות הממשלה, ולאחר סירובי לנסות להרכיב ממשלה חדשה, נשארו שלוש אפשרויות, וכולן תלויות ברוב, שהצביע נגד הממשלה, זאת-אומרת ברוב של “החזית הדתית”, מפ“ם, הציונים הכלליים, מק”י ו“חרות”. האפשרות האחת – שלא תהיה במדינה כל ממשלה, פירושה – פירוק המדינה. איני חושד בכם שאתם רוצים בזאת. נשארו איפוא שתי אפשרויות אחרות: או שאתם ממנים ממשלה אחרת, ממשלה יציבה או ממשלת מעבר, ממשלת מיעוט, כרצון הרוב בכנסת, או שאינכם עושים זאת ואתם מחייבים את הממשלה הקיימת להישאר. אין מנוס מדילמה זו.

לפי ההגיון צריכים המצביעים להסיק מסקנות מהצבעתם, ואתם לא עשיתם זאת וגיליתם חוסר אחריות ממלכתית.

ולאחר שאין אתם מסוגלים או אין אתם רוצים להקים ממשלה אחרת – הרי חייבת ממשלה זו, לפי חוק המעבר, לעשות מלאכת המדינה והיא תעשה זאת, ותעשה כאשר עשתה עד עכשיו – לפי מיטב יכלתה והבנתה. ברור שהכנסת היא ריבונית; גם לפני התפטרות הממשלה היתה הכנסת ריבונית, ותמיד היתה הזכות בידכם לדחות הצעה שהגשנו לכם. ואין ספק שהכנסת יכולה לעשות זאת גם עכשיו. אבל הממשלה – כל עוד היא ממלאה תפקידיה כאשר החוק תובע ממנה – תעשה חובתה למדינה לפי הבנתה היא. והצעת-החוק שדחיתם אתמול נתקן אותה ונביאה שנית לכנסת. נביא גם חוקי-יסוד אחרים – כשנראה שזהו צורך המדינה, ונטפל בכל דבר שהמדינה זקוקה לו. אין לנו כל רשות להזניח שום דבר. זאת אומרת – עד שתקום ממשלה אחרת נפעל כממשלת ישראל, ונעשה חובתנו למדינה ולכנסת כפי שאנו מבינים וכפי הצרכים שנראה אותם. נכניס כל חוק שיש בו צורך, לדעתנו. וננסה לשַכנע אתכם, כאשר עשינו זאת כל הזמן, שיש לקבלו. אם הרוב ידחה – ידחה, אם יקבל – יקבל. בלי הרוב בכנסת לא יקום כמובן שום חוק.

איני צריך להוסיף – זה מובן מאליו. – כי ברגע הראשון שהכנסת תבחר בממשלה אחרת, לפני הבחירות או לאחר הבחירות, ממשלת רוב או ממשלת מיעוט, ממשלת מעבר או ממשלה יציבה, נעזוב מקומותינו כהרף-עין ונפנה מקום לממשלה החדשה – וניתן לה ברכתנו להצלחה. עד הרגע ההוא נעשה חובתנו כממשלה. והכנסת תנהג כאשר תנהג.

הפעם הבאנו תיקון לחוק שירות הבטחון, וכאשר אמרתי אתמול, אין זה התיקון האחרון. ניסיתי לשכנע את הכנסת בצורך של החוק, ואני שמח לראות שמחוץ ל“חזית הדתית”, כל הסיעות תומכות בעיקרון המוצע, אם כי מנימוקים תכסיסיים יצביעו אולי נגד. אבל תמיכת הרוב מספקת, אם כי הייתי רוצה מאוד שכל הסיעות יתמכו בתיקון.

התיקון הכרחי לצרכי הבטחון, כאשר הסברתי אתמול, אם כי אין הוא מכוון לגיוס לצבא ובמסגרת צבאית. התיקון דרוש – שלא תהיה בצבא הרגשה שיש הפליה: שיש חובות במדינה החלות לא על כולם, אלא על חלק אחד בלבד. כל הפליה מעין זו הורסת את המוראל בצבא; בתחילה היינו סבורים שהפיטורין לפי סעיף 11 (ד) יחולו על בודדים בלבד, ביחוד לאחר ששמענו הודעת הפועל המזרחי, שחברותיו לא ישתמשו בנימוק הדתי למען השתחרר משירות הצבא. ומקרים בודדים יש שהם מוצדקים. גם אם יתקבל התיקון, אני מתאר לעצמי, במקרה שאוסיף לשמש כשר-הבטחון, שיהיו מקרים כאלה שאראה צורך לשחרר בחורה מסוימת מכל שירות – מתוך התחשבות עם נסיבות מיוחדות. עשיתי זאת עד עכשיו גם ביחס לבחורים, ורבים מכם יודעים זאת. כמובן שבשעת סכנה לא נתחשב עם שום דבר – ונגייס “חתן מחדרו וכלה מחופתה”. לעת-עתה לא הגענו למצב כזה. אבל לבטחון יש לדאוג לא מרגע פרוץ המלחמה – אלא בשעת השלום יש להכשיר העם לעמידה בשער, והכשרה חקלאית ושירותי בטחון ועליה וחינוך הם חלק נכבד מהכשרת העם וליכודו – ואין בהם כל פגיעה, אפילו אליבא דמהדרין מן המהדרין, לא בדת ולא בצניעות. אני בטוח שאילו הייתם מעיינים בתיקון המוצע בלי שנאת-חינם, לא הייתם מקימים הרעש שהקימותם הפעם ללא כל הצדקה.

לבסוף עלי להגיד דבר לידידי הרב לוין. להרבה דברים שאמרת – לא הסכמתי, אבל שמעתי אותם מתוך כבוד, כי הם נאמרו בתום-לב ובכנות, ויש לכבד דברי מתנגד, גם כשאין להסכים להם. אולם בדבר אחד אני חייב לפסול זכותך; ואני חייב בכך גם כשר-בטחון, כל עוד אני שליח האומה כלפי הצבא, וגם כאָב שיש לו בת בצבא: אני פוסל זכותך להטיל דופי בבנותינו. זהו חטא כבד, גם מוסרי וגם דתי. אין אתה יודע את הדברים כהוויתם, ואתה מגנה רק מפי השמועה, המחוסרת אחריות ומצפון, ואן לך כל רשות לספר בגנותן של בנותינו מפי השמועה. לאיש מכם אין הזכות הזאת. היזהרו בדבריכם. בנותינו אינן גרועות מבנותיכם, ובנותיכם אינן גרועות מבנותינו. אין כל הבדל ביניהן, ואנו גאים על כולן. כשר-הבטחון אני גאה על הבנות שלנו בצבא. איני מכיר כל אחת מהן, אבל אני מכיר לא-מעטות, וכל אחת שאני מכיר – מעוררת כבוד, ואני גאה על הבנות האלה כאָב. ואל יחזור הדופי המגונה הזה, ואל ישָמע לא מפיך ולא מפי שום אדם אחראי בכנסת.