Nr. LXXVIII^a    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

כ“ו טבת תקצ”ב 30. 12. 1831¹

לידידי שאהבה נפשי, כבודי ועטרת ראשי, ברכה ושלום.    🔗

עכרתני ידידי במכתבך הראשון, והחייתני בַשֵנִי, בראותי מתוכו פתח תקוה להצלחת עניניך. וכבר גם בטרם אראה מכתבך² השני אמרתי אני בלבי לאמר: התנחם מעצבונך, הֲרָאית צדיק נעזב? לא, אך טובה תהיה באחרונה, וכמה פעמים לא יגיע אדם להצלחתו הראויה לו כי אם ע“י צרה אשר תהדפהו ממצבו וביד חזקה תגרשהו לבקש לו מנוח אשר ייטב לו מן הראשון; וכמה אנשים חכמים ונכבדים לא הצליחו ולא הגביהו עוף כ”א ע"י שהוצרכו לצאת מארץ מולדתם מפני הכרח מה. נחשתי ויברכך ה‘. הלא כבר עגמה נפשי עליך לאמר מי יודע העודנו חי? ואבלי נהפך לי לששון בראותי שנית מכתבי אצבעותיך היקרים. ועתה הֶאצַלת כסית עלי תהום הדאבה בשמועה רעה אשר השמעתני ועוד מעט ותשוב להחיות את רוחי בתתך לי בשורה: ראה ידידך התקבל לרב בעיר פלונית. אך לזאת יחרד לבי, כי תחת התקרבך אלי עוד תוסיף להתרחק מעלי ומעל ארץ מגורותי, כי תצא מהלאה לגבול הממלכה הזאת. יתן ה’ לי ותמצא מנוחה באחת הערים הקרובות אלי יותר מעיר מולדתך ולא רחוקות יותר מארצי יותר ממנה. ולמה קשר ה' את לבותינו בקשר אהבה עזה אשר לתכבה, ויגזור עלינו להיות מרחק עצום מבדיל בינינו, ואיש את פני אחיו לא נראה אולי כל ימי חיינו?

תמול שלשום מסר לידי ידידי יוסף אלמנצי מכתבך אליו ומכתבך אלי, ומיד באתי אל ביתי עם ידידי אבי“י וקראנו אותם יחדו, ולא זז אבי”י מביתי עד שכתב אגרת לזקנו על אודותיך, כאשר ידבר איש על אביו או על אחיו אשר אהב, ותשובת זקנו לא תאחר, וגם אני לא אחדל מהשתדל על הדבר בכל עֹז, ואם אראה הצורך שתכתוב אתה אליו, אמהר לגלות אזנך. היום הזה אכתוב לתלמידי חביבי אשר בטריעסט, שמואל חיים זלמן, אשר לקח בת הרב דע קולוניא לאשה, למען ישתדל להטות לבבו למלא חפצך, כי אמנם איש טוב הוא הרב ההוא ונדרש לשואליו על דבר אמת וצדק.

בשעה שכתבתי אליך: חוששני לך מחטאת עשק רש גזל משפט וכו‘, ממך ידידי למדתי, שכתבת לי באגרתך הראשונה (ב' קפ"ט) ובזה היטבת את דרכך מדרך רעך החכם יש“ר נ”י באגרתו אלי היה כמתעלם ומתאפק מדבר מאומה על מאמרי וכו’ והנה בבלי דעת עשק שכר שכיר וכו' ע"כ לשונך, וזהו העשק אשר האשמתיך עתה ידידי, ולא עלתה דעתי על דבר אחר חלילה. ואיך יכולתָ לחשוב כזאת עלי שאחשוד אותך למגנב דברים מאת רעהו? הכזה יהיה איש אבחרהו? הלא אם קטון אתה בעיניך ראש חכמי ישראל אתה בעינַי, והחשד אשר הזכרת על השועלים הקטנים יפול, ועל ראש צעירים יחול, חלילה לך מהיות חשוד על כך, וחלילה לי מחשוד אותך בכך. אמנם לענין עקר מחשבתי עדיין לא הגדת לי בפירוש מה משפטך עליה. אני אומר כי שמאי והלל לא נחלקו, ולא היו תלמידם לשמאי ותלמידים להלל, אלא תלמידיו של זה היו תלמידיו של זה, רק אחרי מות שמאי והלל נחלקו תלמידיהם שלא שמשו כל צרכם, ואחזו קצתם במדת שמאי וקצתם במדת הלל: הרעיון הזה צודק או בלתי צודק, חדש או בלתי חדש? והנה עתה מצאתי מבוכה בדבר זה, כי זכרתי מה ששנינו באבות זו מחלוקת הלל ושמאי, שנראה כי גם הלל ושמאי עצמם היו במחלוקת (מסתמא ולא בג' וד' דברים בלבד), ועתה נוטה דעתי לומר כי גם הלל ושמאי עצמם היו במחלוקת תדיר, אלא שלא נעשתה תורתם כשתי תורות, כי בהיותם יחדו בסנהדרין היה הדין נגמר בשלום לפי דעת זה או זה, לפי מספר המסכימים עם זה או עם זה, והנה המחלוקת לא היתה יוצאה מכותלי בית המדרש, מה שאין כן אחרי מותם, שהתחילו תלמידיהם להורות מעצמם לפי דעת שמאי או הלל, ונפלגו לשתי כתות.

בענין חלק שני מישעיה אם לא ראיתי ראיותיך על היותו נכתב בבבל ובימי כרש, הנה כבר ראיתי ראיות ראזענמיללער וגעזעניוס, ושלחתי לך קצת מתשובותי עליהן, ואתה אם לא תחפוץ לריב עמי בדבר שאני מחזיק בו כמלחמת מצוה, זאת עשה, הַרְאֵנִי נא תחלה כי אין הדבר הזה הורס כלל יסודות האמונה, הראני נא כי יתכן שהיה בבבל נביא שקר שכתב כל הנבואות האלה כאלו מפי ה' נאמרו לנביא זמן מרובה קודם צאתן לפעל, תחת אשר מלבו היה בודאן לפי מה שהיה רואה הדברים קרובים לשכלו, ושנפתו אחריו כל ישראל והאמינו ומסרו לבניהם כי נביא אמת אמרן. כי אמנם אם יאמר אדם כי אין הנבואות ההנה לישעיה כי אם לנביא אחר קדמון כמהו וקרוב לו, החרשתי, אין רע בזה, אבל שיהיו הדברים יוצאיך מתחת ידי מזייף ומתעה, שהיה עומד בדור אחרון ועושה עצמו כאלו עומד בדור קדמון, ויתעו כל ישראל אחריו, הלא זו רעה חולה ורבת הסכנה. אמנם לא מן הטעם הזה הוא מה שאני מתאמץ להלחם בסברה הזאת, אם לא היה הדבר ברור בעיני שהיא סברה בטלה ומבוטלת מעיקרה.

תלמידי מהח“ר הלל קנטוני העתיק לך בפארמא הקדמת ס' ר' שבתי דאגולו, גם לקח בעבורך לוח ספרי כ”י דע ראססי, אמנם בשבוע שהיה לו לשים לדרך פעמיו לבוא הֵנה חלה חולי כבד והקיז דם פעמים הרבה, ועדיין לא יוכל לבוא, וכבר כתבתי לו שישלח לי הספרים וההקדמה ע“י אחרים, ובבואם אמהר לשלחם אליך. אני אין לי שום עסק עם המדפיס דע שמיד. היום קצר ומלאכתי מרובה, ואקוה כי בקרב הימים אכתוב לך שנית. חזק אל תרף ידידי היקר, חזק ואמץ לבך וקוה אל ה', עוד יושיבך באהלים ובמבטחות שאננות, והיית רק למעלה לשם ולתפארת ולתהלה, כחפץ הכו”ח פה פאדובה בעשירי בכ“ו לחדש התקצ”ב

אוהבך בלב טהור לא יפרידהו ממך כי אם המות

שמואל דוד לוצאטו.

Nr. LXXVIII^b    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

י“א שבט תקצ”ב 3.1 1832

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא כ“ש מוה”ר שלמה יהודה הכהן שלום וברכה.    🔗

הנני שולח אליך בשמחה כתב עדות מאת הרב דע קולוניא, אפס מאת הרב שבויניציאה לא יכלתי להשיגו מפני שמץ תחרות שיש לו עמי מפני שיר אחד שהדפיס אחד מתלמידי בעירו ושלא מדעתו, וצר לי כי הפעם הזאת נעשה סניגורך קטיגורך, ועם כל מה שהפציר בו נכדו חביבי לא עלתה בידו, אלא ברגזנותו עמד, והנה זאת הפעם הראשונה שאני מיצר על בלתי היותי בוחר בלשון ערומים (כאשר הוכחתנו), כי כל ימי מאסתי להיות ערום בדברי ובמעשי ולא חשתי לשנאת אדם, בדעתי יושר לבבי ומעללי, ותהלות לאל עליון כל הטובים אהבוני ודבקו בי, ואם הרעים שנאוני בזיתי להם וָאֶצחק ובטחתי בה' כי לא יוכלו לי. ועתה ראיתי כי גם כי שנאת הרב לא הגיעה להזיק לי, הנה כבר הכאבתני, על בלתי אוכל לעשות הטוב בעיניך ידידי, ואמנם סוף סוף אשריך אשריך ידידי כי מצאת בי אוהב נאמן אשר לבבו וכליותיו פתוחים כפתחו של אולם, ואי נא לי כי לא מצאתי לי אוהב אשר לא יבחר לשון ערומים זולתי שנים שלשה מתלמידי. – תלמידי מהח"ר הלל קנטוני עדיין לא שלח לי ההקדמה ולא השיב לאגרתי אליו, כי להט להט³ הוא מתחזק והולך אחרי ח' הקזות שהקיזוהו.

על ידי העלם המשכיל אשר בעירך כבר קבלת (אחשוב) אגרת קטנה שלי.

ידידי מהח"ר הלל הכהן הדורש שלומך מתרועם קצת על תשובתך לשאלתו על דבר הפראטעסטנטן, כי מי לא ידע את הדברים אשר הגדת על ימים מקדם בתחלת הפרדס, אך שאלתנו ובקשתנו היא על אנשי דורנו, איך הם קוראים עצמם בשם נוצרים, אחרי שרוב חכמי האמונה שבהם (Doctores Theologiae) הם מכחישים בפרהסיא תורה מן השמים והנבואה והנפלאות? זה דבר שאין הדת סובלתו

בענין אייכהארן דע כי לא קראתי ספריו, אך ראיתי הרבה מסברותיו בראזענמיללער וגעזעניוס, ונתברר לי כי איננו איש מתון במשפטיו, אך הוא אץ בדבריו להרחיק המופתים ולשבש את הכתובים, וראיתי כי על הרוב גם הם ראזענמיללער וגעזעניוס מכים על קדקדו באמת וצדק. ומה תאמר על מה שכתב (כמו שהביא בשמו ראזענמיללער בספר שמות) על מכות מצרים שהיו כלן מכות הרגילות לבא מדי שנה בשנה על ארץ מצרים, והיה משה אומר לפרעה: ראה מכה זו הרגילה לבא בארצך, והבן גבורות אלוה, לכן שַלַח את ישראל. היש לך שגעון כזה? התאמר כי החקירה הביאתהו לדבר כן? היתכן לשבש יותר את הכתובים מִלומַר כי מה שספר בתורה כאלו היה אצבע אלהים, לא היה אלא מנהג העולם, ושֶמֹשֶה עצמו לא היה מתפאר בעשיית אותות ומופתים, אלא היה מזכיר לפרעה גדולת הבורא? ואם אייכהארן בחכמתו הנשגבה ידע כי לא יתכן שיעשה הבורא מופתים לְאַמֵת שליחות הנביא, יאמר כי משה בחכמתו הטעה את ישראל וגם את המצריים עד שהאמינו שהיה עושה מה שלא היה עושה, אבל שיאמר כי משה לא עשה נפלאות, ושעם כל זה לא היה בדאי ולא התפאר במה שאין בו, הלא זה דרך עקש ופתלתול, אחרי כי כל ספרי ישראל וקבלת כל הדורות מעידה כי משה התפאר שהיה עושה נפלאות, וכן האמינו כל ישראל כי באמת עשה אותן. ושגעון ודרך עקש קרוב לזה הוא מה שהוא אומר כל הנבואות אחר המאורע נאמרו, וכבר דחו דבריו de Wete וגעזעניוס והסכימו כי אין להכחיש כי הנביאים היו מתפארים בידיעת העתיד לבא, ושהיו אומרים איך יפלו הדברים קודם בואם, וגם כי לפי דעתם של שני האנשים האלה לא היו דברי הנביאים אלא השערה בעלמא מ"מ מודים הם כי לא היו דבריהם אחרי המאורע כסברת אייכהארן, סברה אשר כמעט אין פסוק בנביאים שלא יעמוד נגדה. הזה אי חכם וחוקר?

אני לא חשדתי את בן זאב לפורש רשת, אך האמנתי היותו נפתה אחרי אייכהארן וחבריו, ועליך להודיעני מהיכן נתברר לך כי פורש רשת היה, כי עד היום כאיש תם היה בעיני, ובאמת לא קראתי כל ספריו

הגידה נא לי ידידי היקר, היש קהל ישראל ובית הכנסת בלייפציג (כנראה מאגרתך). כי עד היום הייתי סבור (כאשר הוגד לי) כי לא יוכלו בני ישראל לשבת בלייפציג רק ילכו שם דרך עראי בימי המסחר.

מבטא העי“ן ע”ד הספרדים הלא ידעת כי הוא מבטא כל בני איטליאה ואני בכלל, והנה באמת כי כשהיא בסוף הברה אנו מבטאים אותה קרוב למבטא on, en, un בצרפתי, אך אין להוציא מזו כי בבואה בתחלת הברה, כמו עַל, עִיר, עָם, עקילס נשמיע אות אל“ף לפניה, כי זה אינו אעפ”י שא“א לכתוב על ספר אמתת מוצא המלות האלה אצלנו, ומה שנוהגים לכתוב ngain אינו אלא מפני ההכרח כי אין אות אחרת שיהיה בכחה המבטא ההוא (כמו שהאשכנזים כותבים dsche לרמוז על j צרפתי, והוא באמת הברה פשוטה ולא מורכבת משתים, אלא שא"א לרמוז עליה באותיות אשכנזיות). והנה במבטא עגילס אין אנחנו מבטאים באמת ngakilas כדי שתאמר שהוסיפו בראשה אות האל”ף למען הקל קריאתה, כי להיות הברת העי“ן הברה פשוטה אצלנו כהברת המ”ם והנו“ן ושאר אותיות, אין אנחנו צריכים לאותה האל”ף וגם לא הבבלים אעפ“י שהוצרכו לה (וכן הסוריים והערביים) במלות נכריות אשר בתחתן שתי אותיות מילויטע או שלש כמו אצטומכא וחבריו. והלא ראית בעזק נגנזק (ולא אחליט דבר על השערתך הראויה לחכמתך היקרה, כי אפס הפנאי לעיין בעניני המקומות ההמה אשר עין לי בהם ידיעה) כי לא הוסיפו אל”ף בראש; והנה כתבו נקילס אולי החרשתי ואמרתי אולי כי באגרתך עוררת בלבי ספק חדש בדבר, והוא כי אחר ששם עקילס לפי דבריך ירד לבבל בכתב ולא על פה, מה ראו לשַנות כתיבתו? יכתבוהו בעי“ן כאשר מצאוהו, והקורא קורא כדרכו, איש איש לפי קריאתו. הגע בעצמך כי מבטא עקילס היה אצל הבבליים נַגִקילס, והנה אתה אומר שאם היו שומעים עקילס מפי אנשי א”י היו הבבליים מחליפים העי“ן באל”ף וכותבים אקילס, וזה נכון, אמנם אחר שמצאו כתוב עקילס נ“ל ברור שלא היה להם אלא להעתיקו ככתבו, או להחליף העי”ן באל“ף ולכתוב אקילס כמבטא אנשי א”י.

צר לי הזמן מאד, ולא אוכל להאריך השתעשעי עמך ידידי היקר ולהשיב לכל דברי שתי אגרותיך הנחמדות, כי אמנם הן לא כבדה ידי מכתוב, אך דבריך בענינים אשר לא נסיתי בהם, ואם אמרתי לבדוק אחריך אצטרך לבלות זמן הרבה. ענין ספר חנוך המובא ממצרים הוא דבר נעלם ממני מכל וכל, אם איננו ספרא דאדם שהדפיס Norberg ונקרא ג"כ Codex nasoroeus, ומביאו געזעניוס בפירוש ישעיה.

להעדר הפנאי מסרתי מחזור ויטרי לאבי"י חביבי הדורש שלומך, והוא מלקט בשבילך, וידעתי כי עשה יעשה כאלו הייתי אני וטוב ממני, בעבור בקיאותו בעניני הדינים וקודם שאשלח שום דף אליך אבדוק גם אני במחזור ואערוך לקוטיו עם הכתוב בספר מלה במלה.

אם תוכל לשלוח לי שתי העתקות מאגרת ר' אברהם בן הרמב“ם (ווילנא תקפ"א) תעשה עמדי חסד, ותודיעני מה מחירן, כי אחת מהן לא לי תהיה. ותודיעני ג”כ מה מחיר ספר Tissot המתורגם ללה"ק.

ואתה עתה ידידי היקר ברוך ה‘, שלום לך ולכל אשר לך, ויברכך ה’ בכל משלח ידך, וימהר להזמין לך פרנסתך בריוח ובכבוד יותר מבראשונה, כחפץ הכו“ח פה פאדובה ביום אחד עשר לחדש אחד עשר שנת התקצ”ב.

ידידך השואף לעשות רצונך שמואל דוד לוצאטו

בתשעה באדר ראשון כתבתי אל הבחור יהושע שור בבראדי, ונתתי בתוך האגרת אגרת לידידי החכם שי“ר, כוללת לקוטים ממחזור ויטרי עד סוף החלק הראשון, ואח”כ רשימה מספרי הראב“ע אשר ביד הסופר כמ”ר אברהם שלום, ולבסוף אגרת קצרה מאד.

בחמשה עשר באדר ראשון שלחתי לידידי החכם שי“ר הקדמת ס' תחכמוני, כתיבת מהח”ר קנטוני, עם אגרת קצרה.

Nr. LXXVIII^c    🔗

An Osias H. Sehorr Brody.    🔗

א Q – R No. d’ ordre de I’Index raisonné 73

כ' ניסן התקצ"ב 20.4.1832

אל הבחור המשכיל ונבון כמ"ר יהושע שור שלום שלום וברכה.    🔗

מכתבך הגיעני יום שבת הגדול. מחזיק אני לך טובה על אודות ס' מערכת ההעתקות אשר שלחת לטארנאפאל בעבורי, גם כי עדיין לא בא לידי, כמו שלא בא לידי ספר אחר שהבטיחני האיש שמואל ליב הר הזהב לשלוח אלי, אמנם חשוד האיש ההוא בעיני, ושמא לא הר הזהב קרא ה' שמו, כי אם הר הכזב, כי הרה עמל וילד שקר.

דע נא הבחור היקר כי בהבנת עומק פשטי המקראות אין מקום לשבעים פנים, כי אמת לבדה היא האמת, ואין עמה אל נכר. על כן אשר ימלא את ידו לפרש מקרא מן המקראות, ובפרט בדברי הנביאים, צריך לדקדק עד מאד בחקירת הוראת כל תבה ותבה וכל אות ואות, וצריך להתבונן התבוננות מיושבת ומתונה מאד: עקר המכוון בנבואה בכללה, על מי ועל מה נאמרה, ומה טיב כל מליצה ממליצותיה, ומי הוא אשר הנביא נותן דבריו בפיו, ומה מצב נפשו בעת דַבְרו, ומי הוא הנביא הכותב, ומה תכונת לשונו ודרכי מליצתו ושאר נבואותיו,

ועל הכל צריך שיהיה מורגל ובקי בדרכי שמושי הלשון ומרגיש בעומק חלוקי הוראותם הדק היטב. ואני עם היות כי מתחלת ילדותי ועד עתה היה רוב עסקי והשתדלותי בחכמת מעמקי הלשון והמקראות, הנה בפירוש ישעיה פעמים הרבה קרה לי שהוצרכתי להתבונן על פסוק אחד על שלש וארבע שעות תכופות ויותר קודם שאקח הקולמוס בידי לכתוב פירושו, ולפעמים יום או יומים או יותר; גם פסוק אחד והוא וברד⁴ ברדת היער הנחתיו בלא פירוש, כי נלאיתי לחתור אל הבנתו ולברר המכוון בו, ולא יכלתי; זה דרך כל אוהב האמת וחרד על דברי הנביאים. ואתה עתה ידידי הבחור המשכיל אל תמהר להוציא מפיך מלין בפירוש המקראות ככל אשר יעלה בדמיונך בתחלת ההשקפה, כי אז לא תצליח את דרכיך ולא תשכיל. אך כן תעשה ויהי אלהים עמך, התרגל לאט לאט בחכמת הלשון עד תדע ובחנת דרכיה ונתיבותיה תמצא, ולא תאמר עוד על זכר נקבה ועל יחיד רבים, או הפך זה, כאשר אמרת בראשית מכתבך: היבא שממית קצוצי אברתיים⁵ והיה לך לומר: התבא שממית קצוצת האברה. אח“כ תשים לבך לקרוא ולשנות ולשלש בפירושים אשר שלחתי ואשר אשלח אליך, ותעיין בהם עיון דק ומתון, להבין מתוך קצור לשוני סבת התרחקי מפירוש מיוחד ובחירתי בפירוש מיוחד, כי אמנם לנחיצת הזמן ולרוב השעות שאני מוציא להתבונן בכל פסוק ופסוק אין לי הפנאי מאד להרחיב לשון בכתיבת הפירוש העולה בידי, אך על פה אני מבאר הדברים לתלמידי, והרשות נתונה מאתי לאיש איש מהם לשאול ולהקשות ולחוות דעתו אשר ירחש לבו, וכל היוצא מפיו דבר נאה ומתקבל אני כותבו בשמו; ואתה ידידי איך לא ראית כי מליצת נעויתי משמוע נבהלתי מראות היא ממש כמליצת וכהין עיניו מראות (בראשית כ"ז א'), אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות (בראשית כ"ז א'), אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה ל“ג ט”ו), כי טח מראות עיניהם (שפ מ“ד י”ח), טהור עינים מראות ברע (חבקוק א' י"ג), עם עמקי שפה משמוע (ישעיה ל“ג י”ט), ולא כבדה אזנו משמוע (שם נ"ט א'), הסתירו פנים מכם משמוע (שם שם ב'), ואזניהם הכבידו משמוע (זכריה ז' י"א), ולבם שמו שמיר משמוע (שם שם י"ב), מסיר אזנו משמוע תורה (משלי כ"ח י'), שענין כלם באופן שלא לראות, באופן שלא לשמוע, ותרגום כלם מלמחזי (ובתהלים מן למחמי), מלמשמע (או מלקבלא), כתרגום נעויתי משמוע נבהלתי מראות, ובעל תרגום משלי פירש יותר (להיותו מאוחר בזמן) ותרגם משמוע תורה דלא נשמע אורייתא, כלומר מסיר אזנו שלא ישמע, לבלתי ישמע תורה (רק אחר מצאנו שענינו מסופק, והוא ולא תמלא אזן משמוע (קהלת א' ה'), אך ידוע כי לשון קהלת משונה ובלתי צח וברור בערך לשאר ספרי הקדש), וכן בשאר שרשים, וכבדתו מעשות דרכיך, מִתֵת לאחד מהם, סֻגַר כל בית מִבֹא, צדו צעדינו מלכת ברחובותינו, לא קצרה יד ה' מהושיע, ורבים כאלה, כלם ענינם שלילה זולתי כשיקדם לשון ביאה ושיבה שאז פירוש המ”ם כמשמעה, כמו ויצחק בא מבוא, אחרי שובו מהכות את כדרלעומר. ללא תועלת הארכת דברים על מלת קשב, ואחר רוב דברים סיימת “וגם פה פירוש קול הנשמע”, והוא מה שאמרתי בקצור לשוני “מלת קשב ענינה קרוב לענין מלת קול” וסמכתי על הקורא שיבינן כי קשב הוא דבר הנקשב, והוא קול. – מלת אור אין לה הוראת גבול ומחוז לא בלה“ק ולא בארמית סורית וערבית, רק בלשון Sanskrit ענינה מקום ועיר, ואור כשדים איננה מלה מלה”ק, ולא יתכן לסמוך בפירוש מלות לה“ק על הוראתן בלשונות רחוקות אשר אין להם יחס וקורבה עם לשון הקדש; ואפילו יונח שיהיה ענין באורים בגבולים, מה טעם בגבולים כבדו ה'? והיל”ל בכל הגבולים או בגבולים הרחוקים. – ושאר דבריך ופירושיך אשר הבאת לפני כלם כיוצא באלה ילידי החפזון ואהבת החדשות, ומיעוט ידיעה והרגשה בחכמת הלשון ומתק מליצת הנביאים וחידותם. ועתה אם החרשתי ומצאני עון, וסמוך לבי בטוח שתטה אזנך לקול מלי, תשמע עצה ותחכם, ובֵרכתָ גם אותי כדבר שנאמר הוכח לחכם ויאהבך. (ועתה הנני אליך למלא שאלתך בפירוש ישעיה סימן י“ז וי”ח, וגם אתה תעשה הטוב בעיני ותעתיק הדברים כלם ותשלחם לידידי החכם המופלא כמוהר“ר שי”ר, והיה זה שכרי, גם האגרת החתומה בתוך מכתבי זה אליך תשלח אליו). ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפש הכו“ח פה פאדובה, בראשון בעשרים לחדש שנת התקצ”ב.

ידידך שד"ל

Nr. LXXIX    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

ח' כסלו תקצ"ג 30.11.1832

מחזור ויטרי סימן שכ"ה כלו.    🔗

עד כאן סימן שכ“ה ממחזור ויטרי העתקתיו אות באות בתכלית הדיוק אני ידידך שד”ל המשתדל להועיל לתורה ולדורשיה בלבב שלם כמוך ידיד נפשי ועטרת ראשי אשר בך אתפאר. והסימן הזה אמנם נ“ל כי כלו תוספת ר”י דורבלו, ולא מיסוד ר' שמחה כי ת' בראשו, מלבד כי רחוק הוא שר' שמחה יביא ר“ת שהיה צעיר ממנו לימים לפי הנראה. ודע ידידי כי אחרי מות בני השני ישעיה (יהא משכבו כפרת עונותי) בחדש אלול שעבר הלכתי לעיר מולדתי ושם קניתי כ”י על קלף משנת בם נ“ל שנת מ”ב לאלף הששי, והוא חסר בתחלה וסוף והוא כולל מדרש שוחר טוב וס' התרומה ודיני איסור והיתר בחרז, וקצת פי' התפלה להרוקה, אמנם מ“ז דפים שבתחלתו הם חלק מסדור רש”י ז“ל, כי בסופו כתוב: בשנת ב”ם לפרט סידור רבינו שלמה נחרט; ואח“כ כתוב מיד: רש”י נאסף לעולמו בשנת ס“ד למאה תשיעי של אלף חמישי והיינו שנת תתס”ה לפרט, וסימניך ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם. ור' תם בשנת ל“א למאה עשירי של אלף חמישי, וסימניך ויאמר אלהים א”ל יעקב. “סליק” – הספר הזה אשר אנה ה' לידי ואשר לא מצאתיו רשום בש“י ובדע ראססי הוא כעין מחזור ויטרי, מתחיל בדיני התפלות והברכות, וכולל רוב עניני טור א”ח וג' דפים סמוך לסופו כתוב: סליק סדר כל התפילות וכל עניינים שסידר רבנו שלמה. ואח“כ מתחיל מיד: ענייני איסור והיתר כל טרפות שמנו חכמים בבהמה שכנגדן בעוף וכו' וכו'; ובדף האחרון: זה תיקון נקיות הבשר; ובאותו דף עצמו: סליק נקיות בשר דרבינו שלמה. והספר כולל קצת תשובות רש”י חתומות שלמה בר יצחק, וקצת תשובות משאר קדמונים, גם קצת מר“ת, וגם בס' זה כמו במחזור ויטרי מצאתי: ואני יצחק, נראה שהוא ב' דרובלו. ויש תשובה חתומה: שלמה בר' שמשון, ובתוכה: כך מקובלני ממורי רבי' יעקב. ובמקום אחר: זה לשון מורי הזקן ר' יעקב; אבל ר' יצחק הלוי היה מפרש פיטמתו ועוקצו שניהם כזנב (?). עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא (וכו') עד כאן פי' רבי' חננאל. – ולמיעוט הפנאי עדיין לא בדקתי הס' הזה ולא קראתיו על הסדר, ואקראנו אי”ה אני או ידידי אבי“י השרוי עתה בביתי, ופעם אחרת אכתוב לך יותר בפרטות, ודרך כלל נ”ל שהוא מעשה א' מתלמידי רש“י כמעשה תלמידו אחר ר' שמחה. – מכתבך הגיעני, והנני מודה לך במאד מאד על אגרתך הישנה שהעתקת לי שנית, גם מהח”ר הלל קנטוני שמח במכתבך אליו, ועתה הוא טרוד הרבה ולא יוכל להשיבך כראוי. גם אני שמחתי ויגל כבודי בכבוד חכמתך המגלֶה נסתרות מני חשך. הן אמת כי Nola היא עיר במלכות נאפולי, והיא אשר בה מת הקיסר אווגוסטוס, אבל קשה איך ולמה נכתב דנולו בוי“ו כי Nola בא היה שמה תמיד גם בלשון איטלקי וגם בלשון רומי. – ידוע תדע ידידי כי במדרש הזית פ' ישקני מצאתי תני משה בר' נתן, וזה בשני דפוסים ראשונים, דפוס קוסטנטינא ודפוס ויניציאה שנת ש”ה, וגם ידעתי כי בעל יפה קול הגיה: משם ר' נתן, ואינני רואה הכרח להגהה זו, כי כמה תנאים יש לנו שלא הוזכרו אלא במקום א‘. וזה אני אומר כדי להשבית המשל ההוא ממשה עד משה, וחברו שהוספת אתה ידידי: מאברהם עד אברהם. מריה דאברהם! הכזה יהיה איש תבחרהו? איש מדבר בלב ולב, האומר על ר’ יונה המדקדק הגדול שספרו ראוי להשרף מפני שכתב כי יש בתנ“ך קצת מלות משובשות, והוא עצמו אח”כ התחיל לפרוץ גדר ואמר ברמז שיש בתורה כמה כתובים נוספים; הוא אומר בכל דף כי דעת רז“ל רחבה מדעתנו, ושהקבלה תכריע וכיוצא באלה, ואח”כ הוא מתיר החֵלב; ומה תאמר על דבריו בענין הסוטה? היש לו תורה מן השמים לאיש החושד שהיה הכהן נותן סם ממית במים ההם? ומה התועלת אשר הועיל לבני עמו? האוילים נשארו באולתם וחשבו אותו לאיש קדוש ובעל סודות, והמתפלספים למדו ממנו לפקר ולפרוק עול, ובצל כנפי האיש הקדוש ההוא יֶחְסוּ, ורש“י ז”ל בהפך, הלא זה איש תם וישר, הלא זה איש אבחרהו. הוא הי' בקרב עם נבער מדעת אשר לא למד חכמה ויהי אמון אצל האגדות אשר היו שעשועיהם יום יום, והוא החל להיות גבור בארץ ההיא, הוא אמר בשפה ברורה: הדרשה תדרש ואני לפרש פשוטו של מקרא באתי, והוא בפה מלא כתב (יחזקאל כ' מ') משאותיכם כמו משארותיכם. ומה נמשך לנו מפעל כפיו? כי מעט מעט נתרבו דורשי הפשט בישראל, כנכדו רשב“ם, ורמב”ן ורד“ק, וישוטטו רבים ותרבה הדעת לולא עמדו המתפלספים ראב”ע ורמב“ם ותלמידיהם וחזרו והשקיעו התורה במצולות המשל והחידה והעלו ראש ולענה בידם, והם היו סבה להולד כת המקובלים ולחזק ידיהם, כי סקלו לפניהם דרך המשלים והחידות ועוות הכתובים והוצאתם מענינם לגמרי, והמקובלים הלכו בדרכם בכוונה רצויה לחזק הדת והאמונה ולגדור פרצות המתפלספים, ומן אז והלאה, מתחלת האלף הששי, הלכה חכמת ישראל הלוך וחסור. ונשוב לרש”י וראב“ע. מי לא יתפלא על רש”י שעם היות שלא למד פילוסופיאה קנה לו דעת צלולה וברה אשר על ידה היה לשונו זך ובהיר כעצם השמים לטהר, אין בו לא יתור ולא קצור ולא הפוך הסדר, והוא מבאר מחשבתו ומחשבת האנשים אשר הוא מפרש דבריהם ביאור ברור ונפלא, לא קם כמהו. וראב“ע אשר למד כל החכמות לא כתב ענין אחד בסדר הגון ובלשון מבואר, אלא מדלג מענין לענין צלמות ולא סדרים. האין זה סימן דעת מבולבלת ואיש אשר אין מעצר לרוחו? האין זה איש המשועבד למחשבת השעה וכותב לפי העולה על הדעת בתחלת ההשקפה? ואם היה מעמיק ההתבוננות במה שהיה כותב, הלא היה מסדר ספריו בסדר נאות וברור ולא כמו שעשה. ואל תשיבני כי העדר הסדר הוא בעבור הסתרת הסודות – כי אין מקום לזה בספרי הדקדוק אשר לו אשר נכתבו באמת בלא צחות ובלא מאזנים. אך אעצור במלין כי ראיתיך ידידי חושד אותי במה שאני רחוק ממנו הרבה באמרך: כי לא בהתעצם עינים בכח רב ובהתאמץ נגד האמת והשפל עוזריה יגדל איש וכו' וכו‘. לדברים האלה יסלח לך ה’, ואני כבר סלחתי סלחתי; אך דע נאמנה כי לא ידעתני, ואתה מדמה אותי לנפל אשת בעל אמונת חכמים. ואני אם שרי ליה לאניש לאודועי נפשיה וכו') אני בלא מורה ובלא מדריך ובלא קראת ספרי חוקרים שלא מישראל, מאז היותי בן י”ד או ט“ו שנה נתברר לי זיוף הזהר וכזבות הקבלה, וקרוב לשנת עשרים כתבתי על זה מאמר ארוך להוכיח הולדת הקבלה מן הפילוסופיאה, ובשנת כ”א כתבתי פירוש קהלת, והוכחתי שאין הספר ההוא לשלמה, ובשנה ההיא פירשתי ואפי על תבליתם, ולא היה אדם ששמע פירושי ולא גער בי ולא הוציאני בנזיפה, ואני לא זזדתי מלפרש הכתובים לפי עומק פשוטם, ונגד המפרשים כלם ונגד הנקדות והטעמים, ופעמים ג“כ בהגהת הכתוב, ופעמים רבות נגד ההלכה הפסוקה והמקובלת, כגון מעשר עני שביארתי וביררתי כי בלא שום ספק לא היה ולא נברא אלא תקנת חכמים, וביארתי ג”כ מה היה סבה לתקנתם; וכן ביארתי כי מה שכתוב לברך את העם ישראל בראשונה אין ענינו לומר ברוך האיש אלא לומר ארור האיש, כי קללת החוטא היא ברכה לעם, שלא יהיו ערבים עליו על עונות שבסתר; וכיוצא באלה הרבה אתי, גִליתים לתלמידי. וכל זה אמנם לא מאהבת החדשות ותשוקת הכבוד, או מנטייה לההפקר, או מפתוי ספרי האחרונים, אלא בחקירה מיושבת ביני לבין עצמי ומאהבת התורה וספרי הקדש והחמלה עליהם, שהיו לשמצה בקמיהם, באין מבין ואין יודע דרכיהם, ומאהבת בני עמי והחמלה עליהם, שהם מתרחקים יום יום ומתרפים מאמונתם, וברית האומה תנתק חלילה אם לא יתבערו הקוצים מן הכרם, ואם לא תתגלה ותתראה אמונתנו ביפיה והדרה. – וממה שעזרני ה' עד כה אני דן כי יש אלהים בוחן כליותי ומברך מחשבותי הטהורות, ולא אירא משטמת המתחסדים ולעג המתפקרים, אך אקוה כי חפץ ה' בידי יצלח, בידי וביד קצת מתלמידי.

והנה ידעתי כי מלחמה קשה יש לי להלחם, כי רוח הדור עומד לנגדי, ובפרט באשכנז שהחוקרים ראַציָאנאַליסטען הסכימו פה אחד כי אין נבואה ואין תורה מן השמים, ואחריהם החלו להתפתות גם חכמי ישראל (חכמים בשתוף השם) כמו…… אמנם ידעתי ג“כ כי רוח הדור אפשר להשתנות, ולמודי היושר המועילים להצלחת האדם והחברה המה יעמודו, ויראת האלהים דבר טוב לאדם ולחברה, ובלעדיה לא יצליחו ולא יאושרו בארץ לא זה ולא זאת. ואני מימי ילדותי והלאה כבר הסכמתי בלבי שלא לנטות מדרכי בעבור הדור ושלא לעבוד עבודתי למען אמצא חן בעיניו ויכבדני בחיי, אך למען הועיל לו או לדור אחרון, ויברכוני הדורות הרחוקים. ועל דבר ישעיה הנה בתחלה תמהתי עליך כי ראיתיך מסכים עם ראב”ע וראזענמיללער וגעזעניוס וחבריהם האומרים שקצת הספר נכתב בבבל, ובקשתי ממך שתודיעני היש אתך ראיות אחרות זולת מאשר הביאו האנשים האלה, ואתה עשית כחסדך את רעך, ושלחת לי מסלולך, ואני קראתיו ומצאתיו מלא חכמה וכולל השערות רבות בחריפות דקה מן הדקה, אך לא מצאתי בו מופת שיכרחני לסור מאמונתי ואמונת אבותי, וראיתי ג“כ כי שִטתך לפי דרכך איננה מזקת לאמונה, כי אתה הסירות מעליה הבגדים הצואים והלבשתה מחלצות, אך בכל זאת השטה מצד עצמה ובפרט כפי מה שביארוה ראז' וגעז' פגול היא לא תרצה והיא גרמא בנזיקין בלא ספק. והנה מאז דברך אל ידידך ועד עתה, וגם עתה כמו כן אי אפשר לי לפנות אל החקירה הזאת ולשקול כל דבריך במאזנים, כי החקירה ארוכה וקשה וצריכה פנאי ויישוב הדעת הרבה, ואני מאז ועד עתה הייתי טרוד כל שעותי בחקירות אחרות, תחלה בלמודי הדָאגמאַטיק ואח”כ בדקדוק, ועתה בפירוש ס' בראשית, על כן מוכרח אני להניח החקירה הזאת לזמן אחר אי“ה, ועכ”פ לא אדפיס דבר על ענין זה קודם שאשוב על חקירת מסלולך, ואגיד לך משפטי ואשמע משפטך. ואם אמרתי לך כי ברוב הימים לא אחדל לערוך מלחמה נגד הדעת הזאת, לא היתה כוונתי אלא כפי מה שיצאה מתחת ידי ראז' וגעז‘, לא כפי מה שיצאה מתחת ידיך. ואם תשאלני מה בין שטתי לשטתם? – דבר גדול נ"ל מבדיל בין דרכך לדרכם, כי הם אמרו כי הנביא אשר כתב הנחמות ההנה בבבל, כתבן בכוונה להתעות את ישראל, שיאמינו כי מימים קדמונים נאמרו, מה שאין כן לפי דבריך. והנה בעוד שתים או ג’ שנים אקוה שאוכל לחזור על פירוש ישעיה, ואז אחקור ואבדוק בדעת מיושבת דברי ודבריך, לפחות על אופן אמירתם. ומעולם לא עלתה על דעתי חלילה לבגוד באהבנו התמימה, או לירות חצי שוא לישרי לב ויד עמהם במסתרים כאשר אמרת. עד כמה פעמים אֹמר אליך ידידי לא ידעתני לא ידעתני. אך לא עליך תלונותי, כי על הדור הזה, ואתה ידעת דרכי אנשי הדור ולא ידעת כי אינני מאנשי הדור. וקודם שאניח ענין זה אֹמַר אליך ידידי ראיה א' אשר עדיין לא כתבתיה. בעל הנחמות יהיה מי שיהיה שכתב מן נחמו ולמטה הוא יותר מכל שאר הנביאים אוהב השמחה ההתפארות הצחוק ההתול והלעג, ואֵלו בעיני סימנים מובהקים מוכיחים שהיה הכותב יושב בשלוה ובהצלחה (כמו שהיה ישעיה), והוא בלתי אפשר שתהיה כזאת לאדם אשר נולד ונתגדל בגלות ובשעבוד. ומה עצום וניכר הבדל הנפש הגבוהה והרוח העליזה והפנים הצהובות והשוחקות והלשון המדברת גדולות בגאוה ובוז אשר לבעל הנחמות, והרוח הנמוכה ונפש השפלה והפנים הזועפים אשר לחגי זכריה ומלאכי!

בימי היותי בעיר טריעסט נמסר לי ס' כ“י קלף כולל ספרים הרבה וקצתם בלתי נודעים, והספר יפה מאד מלא ציורים יפים בכל מיני גוונים ובזהב נחמדים למראה, והוא ביד אחד מעשירי העיר, והניחו בידי כל ימי היותי שם, אך לא להביאו עמי בעיר הזאת, כי יקר הוא בעיניו מאד בעבור הציורים, וגם אני הוספתי להוקירו בעיניו במה שגליתי לו המטמונים הכלולים בו, וגם עתה בהיותי פה אוכל להעתיק ממנו מה שתחפוץ ע”י תלמידי שחז“ל אשר שם, ואם יהיה לי פנאי בעל הספר מסכים שאחבר ס' קטן להודיע טיבו לרבים בהעתיק ממנו קצת ענינים מכל ס' וס' והוא ידפיסהו בכספו. והא לך תֹכן הקובץ הזה. – הפאָרמאט הוא 4⁰ in קטן, כולל תחלה ע”ח דפים בלא נומעַראציאָן ובהם תהלים איוב משלי עם פירוש ועם המסרה הקטנה, ואח“כ שצ”ה דפים מסומנים מא' ועד סוף. ⁶

ח' כסלו תקצ"ג.

Nr. LXXX    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

ג' אדר תקצ"ג 22. 2. 1833

ליקוטים מסידור רש"י (ב)⁷    🔗

רב“י יעק”ב זצ“ל ב”ן ר' מאי“ר הנהי”ג במקו“מו לתק”וע קשר“ק לזכרונות ולשופרות כמו למלכיות כי מתוך ההלכה נראה שצריך לתקוע לכל א' מאלו ג' ברכות קשר”ק קש“ק קר”ק ואתקיעות דברכות קאי קאמר לן תקנת ר' אבהו כי לפי המנהג מה מועיל כשתוקעין קש“ק לזכרנונות וקר”ק לשופרות ממה נפשך א' מהן אינו כלום אי גנוח ויליל שניהם אינו כלום אבל כשתוקעים בכל פעם קשר“ק אז יוצאים ידי ערבוב כהני דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ולולי כי לא רצה לשנות המנהג כ”א בדבר מועט היה צריך בכל פעם קשר“ק קש”ק קר“ק והר' יצחק בן אחותו מוסי”ף ע“ל דברי”ו ע“ל דברי”ו ודעתו שראוי לתקוע עשרה קולות הללו כל פעם ופעם ולא יהא ברכה זו חידוש מנהג ושינוי שכך היה מנהג במקומו של ר' נתן בר חושיאל שסדר הערוך כמו שכתב בערך ערב ועל מנהג שלנו יש תימא ופליאה נשגבה ואמנם מקדושה של מוסף יום שני שמתחיל אגן הסהר שער פייט בה ר' בנימן נוי ארבע קולות בהריענו ורבוי מטות להשעיננו, וה“ו כפ”י מנה"גנו.

(אחר שנשא ונתן להוכיח שיש לומר זמן ביום שני של ראש השנה כתוב): וכ“ן הלכ”ה שלמ“ה ב”ר יצח“ק, ורבותי”ו חולקי“ן עלי”ו, ומטעמ“ם שמעת”י מפ“י מור”י נוחת“ו עד”ן, דשני ימים של גליות שהם משום ספיקא ושתי קדושות הן אומר זמן בשניהם שמא יום ראשון חול והשני קודש אבל בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת כחד יומא אריכא דמיא לא אמרינן זמן אלא ביום ראשון.

בתשוב“ת ר”ב יוס“ף טו”ב על“ם הגדו”ל שני ימים טובים של ראש השנה לאו דאורייתא נינהו ואפ"ה קדושה א' נינהו וכו' וכו'.

אף תשובה (זו) השיב טוב העלם זצ“ל: בר”ה מקום שיש ש“צ מתפלל יחיד תשע ושומע עלינו לשבח וסדר תקיעות מפי ש”צ ויוצא י“ח וכו' אבל במקום שאין ש”צ חייב לומר עלינו לשבח בתוך התפלה וכו' וכשהן מברכין ט' ברכות היכא דליכא חבר עיר יחיד אינו תוקע על סדר ברכות אלא לאחר תפלתו תוקע קשר“ק קש”ק קר“ק בזה אחר זה וכו' וכ”ן הלכה. וכשם שאין אומר סדר עבודה ביה“כ אלא במוסף כך אין אומר סדר תקיעה של ר”ה אלא במוסף בלבד ומאן דמצלי ביחיד באלו הימים שהיחיד גומר בהן את ההלל חייב לברך לגמור את ההלל ולקרותו בהו ולחתום אחריו ובשאר ימים טובים שאין גומרין כשם שאין פותחין כך אין חותמין, וכך היה מנהג בשתי ישיבות. ומה שחקקתם בפנינו מצינו בהלכות קטועות לא יחיד יחיד ממש אלא אפילו ציבור נקראו יחידים לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בעל פה ולא תעשו כן שאין מנהג אלא כמו שפירשנו לכם ואל תקעו כאותן הלכות הקטועות כי טעות הוא, יוס“ף טו”ב על“ם ב”ר שמוא“ל. בלותי”ר רוב“ם היו אומרים והשיאנו בר”ה וביה“כ ורבנו יצחק בר' יהודה בשם רבו ר' אליעזר אמרו כל ימיו וכן היו נוהגין במגנצא, ו”ר' מש“לם ב”ר' מש“ה שא”ל א“ת פ”י ארי“ות יוש”בי ירוש“לים עי”ר הק“דש והשיבו (צריך כאן להשלים “שאין לומר” או “שיש לומר”) והשיאנו והביאו ראיה לדבריהם ממסכת ברכות ירושלימי בפרק הרואה והגאון ר' יצחק הלוי בטלו בוורמשא מפני שאין יכול לומר את ברכת מועדים וברכת מועדים לא כת' אלא אשלש רגלים בלבד כברכת ה' אלהיך אשר נתן, ור"ה לא מן הזמנים הוא (בהלכות יה"כ: כך נמצא בתשובת בשר על גבי גחלים) דהא לא חתמינן מקדש ישראל והזמנים, מיושבים לפני ה' ה”ן ע“ל כפי”ם חקותי“ך אש”ר חכמי“ם יגיד”ו (ומפורש כאן סדר ימי ר“ה בארך, ובסופו כתוב: וכן, מנהג שתי ישיבות, שלמ”ה ב"ר יצחק.

שמעתי על הגאונים ר' יהודה בר' ברוך ורבנו יצחק שהיו מתענין ממחרת יה"כ ובניהם ותלמידיהם ועדיין נוהגין כן, וראיה לדבר וכו'.

שמעתי שתוקעין במוצאי יה“כ קש”ק לאחר סיום תפלה כשיוצאין מבה“כ לפי שכבר הבדילו בתפלה ובגולה שלנו לא נהגו אלא תקיעה א' לזכר בעלמא זכר ליובל, ובקולוניא נהגו קשר”ק וכבר נשאל מאת גור אריה מפני מה תוקעין מוצאי יו“כ קודם שיתפללו י”ח ויאמרו הבדלה בחונן הדעת, והשיב תקיעת שופר חכמה ואינ מלאכה וכו'.

מפ“י רבנ”ו יעק“ב ב”ר' יק“ר זצ”ל דטעם בשמים במ“ש משום דבשבת שבת אור של גיהנם ואינו מסריח ולמ”ש חוזר ושורף ומסריח לכך מריח בבשמים להפיג ריח רע ובשבת שובת אור של גיהנם אבל ביה"כ לא מצינו.

ופוסקין (ביה"כ) צדקה לרבים על המתים ועל החיים, אין צדקה למתים בכל ארץ אשכנז רק היום כסדר הזה (לענין שחוזר הקורא בחול המועד של חג על עיקובו אחור לקרות היום מה שקרא אתמול) הנהיג רבנו נ“ע את דורו, שהעמיק במכתב יד רבו מובהק ר' יעקב בר' יקר שפירשה במסכת מגילה לפני האור הגדול מתקן לכוליה גולה רבנא גרשום זצ”ל.

נשאל את רבנו ר' יצחק (לענין סוכה) על קורות ורהיטין, והתיר היתר גמור כי כן נוהגין העמים ואין לשנות המנהג ואם יעלה על לב אדם לומר מן תעשה ולא מן העשוי – די לנו באותו מעשה שנוטל מן הלטש (?) ⁸ וגם סגן ר' לוי נשאל ומשיב כמו כן אלא שנצריך לסלק הנסרים כנגד כל הסיכוך.

והעי“ד “א' לפנ”י גו”ר ארי“ה ע”ל ר' אלעז“ר הגדו”ל זצ“ל שהיה עושה סוכתו בתוך ביתו ולא היה מסלק הלטש והיה מאד קשה הדבר בעיניו על שנעשית בתוך הבית והיה מיצר מאד והיתה חצר בינו ובין שכינו וקנה בתלת' ושאלו את גור אריה מפני מה היה מיצר, א”ל מפני שהיה רוצה לקיים מצוה מן המובחר. מוליך ומביא מעלה ומוריד (לענין לולב), ו“ר' חננא”ל אי“ש רומ”י פי' נענוע זה זולתי מוליך ומביא שצריך לנענע בהולכה והובאה ג“פ זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכן קבלנו מרבנו ה ^... זצ”ל והעמדנו בעיקר דבר תלמוד א"י.

אני החתום נשאלתי אם אומ' זמן בנטילת לולב בשני ימים של חג הואיל ויום א' מן התורה דכתב וכו' כ“ך מקובלנ”י ממור“י רבנ”ו יעק“ב וכן דעתי שאין אומר בזמן בנטילתו של לולב אלא ביום א' וכו' וכו' (כי ארוכה היא), שלמ”ה ב“ר שמשו”ן.

לולב שלא נאגד אלא אגד (א') כשר הוא, דר' יהודה יליף קיחה קיחה. מאגודת אזוב ולא מצינו שם מנין או גדיל ⁹ ובחד סגיא אבל לנוי (י"א) לאוגדו ואפילו לרבנן למטה ולמעלה שלא יתפרדו ענבי ערבה לכאן ולכאן, שלמ“ה ב”ר יצח“ק. בא להם יין בתוך המזון אינו צריך ליטול רשות משעה שבירך על הלחם אבל צ”ל סברי מרבנן כלומר גם אתם תכוונו ותסכימו לברכה זו, כך השיב ר' יוסף הגדול וכו' ואל יאמר סגרי מרני שאין זו תיבה.

ולכך אומר בלילה אמת ואמונה לפי שכתוב להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות ואיזו אמונה יש כאן לפי שאין לך אדם שאין נפשו כאיבה עליו בלילה מרוב טרח שטרח ביום והנשמה עולה לרקיע ואינה רוצה לשוב עוד והקב“ה אומר לה שובי אל תוך האדם כי איני רוצה לשקר באמונתי כי הוא פקד אותיך בידי שנ' בידך אפקיד רוחי ומחזירה לו הק' ובבקר עושה לו נס ומחדש את כחו ואינו חלש ממה שטרח אתמול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך, ולפי ששנינו תפלת ערבית רשות, לכך הוסיפו ראשי ישיבות ברכה זו המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו להודיע שתפלת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפלה (!!) וקבעו שם שבח זה ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' וחתימתו שיש בהן י”ח אזכרות כנגד י“ח ברכות לכך תקנו אנשי בבל את אלו ושלחום לאנשי יבנה ונתיישרו בעיניהם וכנגדן קבעו נשיאי ישראל י”ח שבחות בישתבח שיר ושבחה וכו' וי"ח קייומין באמת ויציב ונכון וכו'.

ושאלו מקמי רב נטרונאי אין צליל בלילי שבתות ברוך ה' לעולם כשאר ימות החול ואומר ושמרו בני ישראל את השבת (והשיב כך, נ“ל להתחיל פה התשובה כי לא נמצא בכ”י אשר לפני שום סימן) כי לא הוסר (אולי צ"ל הוסד) הכי מדברי חכמ(ים) שכך (אמרו) בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה כגון המעריב ערבים, ואח“כ עמו ישראל לפניה וגאל ישראל ושומר עמו ישראל לאחריה נמצא ושמרו בני ישראל חמישית, (ו) כיון דהלכתא (כמאן) דאמר תפלת ערבית רשות ואתו בתראי ותקנו בתר שומר עמו ישראל למימד פסוקים דאית בהו שבחות ושמירות (היינו) בחול, אבל בשבת דבשבת שכיחי מזיקין כדאמ' בפסחים וצריכי ישראל למיעל לביתייהו מפני סכנת שעירים א”נ קודם שיכבו הנרות סקלוה והעמידוה אדתנן בערב מברך שתים לפני ושתים לאחריה וכ“ן מנ”הג ישיבו“ת של”נו ובב“ית רב”נו שב"בבל.

והכי אמר רב שלום בלילי שבתות ובלילי י"ט אומר שומר עמו ועל ירושלם ובבית רבנו אין מנהג (כן) אלא חותמין פורס סוכת שלום וכו' במקום שאומר בחול שומר עמו ישראל לעד.

ושאלו מקמי דרב נטורנאי זצ“ל בי”ט צריכין אנו לבצוע על ב' ככרות או לא והשיב הכי היו יודעין שצריכין (אנו) לבצוע בשבת וביו“ט נמי כיון שלא ירד המן בי”ט חייבין אנו לבצוע על ב' ככרות, ומנין שלא ירד המן בי“ט, שכך שנו חכמים ו' ימים תלקטוהו ור' יהושע אומר למדנו שאין יורד מן בשבת בי”ט מנין ת“ל שבת לא יהיה בו, ביה”כ מנין ת"ל שבת לא יהיה בו.

ושאלו מקמי רב נטורנאי כהן ע“ה וישראל ע”ח איזה מהן יש לקרות בתורה תחלה ושדר הכי כהן ע“ה קודם משום ד”ש,

והכי אמר ר' נטורנאי גאון דוכתא דצלו בי עשרה וליכא בהון ז' גוברין דידעי למקרי בס“ת קרו גברא תרי זמני ושפיר דמי חדא דלא ליבטל מנהג ישראל ולא ליבטל ברכות ועוד לאשמועי הנך דלא גמירי ולית בה משום מוציא ש”ש לבטלה.

וכך אמר רב נטורנאי גאון זצ"ל ואלו שאין מתרגמין ואומר' אין אנו צריכין לתרגם תרגום דרבנן ועל קראי אסמכוה דאמר ר' אידי בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בס' תורת אלהים מפורש זה תרגום, וכיון דכן הוא לא איפשר דלא מתרגמינן בה.

ורב שלום ריש מתיבתא דמתא מחסיא שדר הכי לומר בתפלה של שחרית שבתות וי“ט ויה”כ פעמים (בכל יום אומרים שמע ישראל) ואין מנהג בישיבה ובבבל כולה אלא בתפלת מוסף בלבד וביה“כ אף בנעילה מפני שכשנגזרה גזרה על שונאיהם של ישראל שלא לקרות ק”ש כל עקר היה אומר אותו ש“צ בקבלה ובעמידה ובכל תפלות שחרית בין בחול בין בשבת, כיון שכלתה הגזירה היו קורין את שמע כתקנה ומתפללין ביקשו לסלקה לגמרי שהרי חזרה ק”ש למקומה אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה למוסף כדי שיפרסם הנס לדורות לפיכך במוספין הוא דאמינ' ובתפלת השחר אין אומר שהרי קורין ק"ש כתקנה.

וה“כי שד”ר נטורנא“י גאון ביה”כ אע“ג שחל להיות בחול מברכין על האור מפני שאסור להשמתמש בה ביה”כ ולית הלכתא כרב יהודה וכו'.

ונהגו העם לברך בר“ח לקרוא את ההלל, אבל רבנו חנניה אינו מברך עליו, והי”לך תשוב“תו, ששאלתם, יחיד שקרא הלל בימים שאינו מי”ח ימים של תורה אם חובה על הציבור לברך יברך גם היחיד אבל אני איני מברך עליו לא עם הציבור ולא ביחיד שאינו אלא מנהג ואין מנהג צריך ברכה, כדאמ' בערבה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים היא לפיכך (אין) אנו מברכין עליו אקב“ו אבל אני מברך עליו בא”י מלך מהלל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדו בא"י מלך מהולל בתושבחות.

וששאלתם בנר חנוכה שלא הדליק בלילה כך דעתי נוטה כיון שלא הדליק שוב אינו מדליקה ודחוי הוא כדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השׁוק, ואמר כי ודאי לא אדליק מדליק, דמשמע מכאן ואילך לא עשה מצוה מן המובחר, בין כך ובין כך צריך להדליק בלילה ולא למחר ביום, משום פרסומי מלתא היא ובלילה דאיכא נשפא הוי אור הנר פרסומי ניסא וכ“ש בשאר לילות דלא מדליק דעבר יומו ודחוי הוא, ר' יחצ”ק בר' יהוד“ה נ”ע.

הרואה נר חנוכה מברך שתים ומצאתי כתוב בשם רבנו יצחק בר' יהודה נ"ע משום רבנו יעקב דלא הוזקקה ברכה (אלא) למי שלא הדליקה בביתו עדיין או ליושב בספינה.

וה“כי אמ”ר ר“ב שלו”ם גאו“ן המתפלל ביחיד באלו הימים כ”א שהיחיד גומר בהן את הלל חייב לברך לגמור את הלל ולקרות את כלו ולחתום אחריו, וכן מנהג בשתי ישיבות.

גו“ר ארי”ה, מעשה בא על ידו שהלך להתפלל בבית האבל בר"ח ורצו המצויין לקרות את הלל והורה הלכה למעשה דלא צריך דעשרה שפירשו מן הצבור הרי הם כיחידים.

וה“כי אמ”ר ר“ב נטרו”נאי גאו“ן ריש מתיבתא בהל”ל ובגל“ה ובק”ש אם פסק כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש דא“ר יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ואעפ”י שאמ' שמואל הלכה כר' מינא שא' משום ר' יהודה, אם שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק משום דהלכתא כר' יוחנן.

ר“ב הא”י גאו“ן הילא”יי ורבנ“ו שלמ”ה אמו"ר אין צריך לחזור להגעיל (היורה הגדולה) ובלבד שישליך המים כשהן רותחין שלא יצטננו בתוכה סמוך להשלכה ותחזור ותבלע.

וששאלתם אם שכחו וקראו ארבעה בענין היום (בח"ה) ולא קראו פרשת מוסף, כך נראה בעיני שיחזור ש“צ ויקרא פרשת והקרבתם דהך רביעי כמאן דליתיה דמי וא”א שלא יקראו בקרבנות דחובה היא לפיכך יחזור ש“צ ויפתח ס”ת ויקרא לכל מי שירצה או לרביעי או לאחר ואין לתפסו בכך, ובמס' סופרים מעין דבר זה, כל ימות הפסח האחרון קורא והקרבתם וקורא נמי וביום השביעי וחדא פרשה היא ואין לשנות כלל. שלמ“ה ב”ר' שמשו"ן.

(ובנוסףהסידור יש כאן שאלה לברר מה היא הגרסא לענין חמץ בפסח אם כתוב במשהו או לא, ותמצית התשובה הוא ז"ל): והגרסא האמתי שהעתקתי מרבותינו ורבותינו מרבותינו דור אחר דור עד חכמי התלמוד במימרא דרבא כך הוא: אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר“ש וגם בנוסחאות בדוקות לגאונים הקדמונים קדושי עליון כך כתוב כמו שכתבנו ע”כ.

עד כאן מה שליקט חביבי אביי, מכאן ואילך חזרתי והשיבותי ידי כבוצר על סלסלות, וזאת אעתיק תחלה (והיא תשובה לרש“י ז”ל אשר השיב לענין הזכרת פסוקי המוספין בר"ה):

אשר הזקיקני לתת לב על סדר מקראות מוספי יום הזכרון אשר הנהיג רבינו ולאחר פטירתו חולקין על דבריו להחזיר ליושנו ואומרים שיש חלול ואסור בדבר, שהשומע הזכרת ראש חדש ביום שני יהיה סבור שאלול מעובר ובא לקלקל את המועדות, ועוד ראיה לדבריהם אשר (אמרו) רבותינו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. לא שמענו דברי החולקין, ולא להכריע באתי כי איני כדאי לעשות סער (סעד?) ליזקק לדברי הארי שן סלע וגבעות עולם, אך מעבור על שלחתו (?) אשר הזקיקני להודיעו מה קבלתי מרבנו יעקב זצ“ל באותה שמועה אני משיבו כשימשתי (כי שמשתי) לפניו ולא שמעתי מפי קדוש באותה שמועה בסדר המקראות כלום, מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה (כאן נראה שהושמטה איזו תבה) פי' לתלמידיו כגון ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזכרון הזה ויום ראש החדש הזה (גם כאן נראה חסר) נעשה ונקריב, וכן בחתימה מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים, אבל בסדר המקראות הוא לא הזכיר ואני לא שאלתי כי לא ראיתי נוהגין במקומנו בשום יום טוב הזכרת מקראות של מוספין לפי שאין שגורין בפה, חוץ ממוספי שבת וראש חדש שהן תדירין ושגורין בפה, ומסיימין מפי כבודך כרבנו חננאל ורב. וכשבאתי משם ושמעתי מפי צדיק ר' מאיר בר' יצחק שמסדרין (נ"ל שמסדרן, כלומר שר' מאיר גר' יצחק שליח צבור היה אומרם) הנהגתי אני במקומי, ועתה שמעתי שהנהיג רבנו להזכיר את מוסף ראש חדש במקומנו (נ"ל במקומו) במקראותיו, ורואה (אני) את דבריו, ולא כחולק על רבנו יעקב שלא הנהיג כן – – – – שלמה בר יצחק, (כל זה העתקתי משום חביבותא דרש“י, ואומר אבי”י כי ענין זה נאמן ג“כ במחזור ויטרי, וכבר לִקט משם תמצית הדברים, ולקוטי המחזור אינם בידי כי אם עד סימן ק”ץ, ואתה ידיד נפשי ועטרת ראשי תעשה עמדי חסד להעתיק לי משם והלאה, וגם מוסר השכל עם הערותי, וגם מחברת ר' נתן בסוף הערוך עם הערותי, וכל זה לאט לאט בלא נחיצה, וזה כי עתה התעורר אחד מתלמידי להעתיק לי על ספר כל הקורספנדנץ אשר ביני ובינך, ואשוב לסדור רש“י ז”ל. מלבד התשובה הנ"ל בסוף הלקוטים אשר לא נזכר בה שם המחבר, יש כאן פסק ארוך מרבנו תם על אותו ענין (בטול האסורים) ובכלל דבריו כתוב:) ומאן דגריס במלתיה דרבא בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, טועה הוא. ועל פי ההלכות כתבוהו הפרשנים טועים, תדע שכן הוא, דפסיק בה”ג אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, מדלא יהיב שיעורא למלתיה למימר דמשהו כרב הרי לך שבמשהו כרב לא היה בספרים, אלא מסברא דנפשיה קא פסיק רב יהודאי הכי ומתוך כך נכתב בספרים חדשים מקרוב באו. הואיל וכן הוא אומר בוא ונסמך על דברי שאילות דרב אחאי שפוסק בפרשת צו את אהרן (וכו' וכו'), ואני מסרתי הדבר בחשאי עד שמצאתי בתשובת הגאונים בשני דפין ראשונים כתוב בכתב יד רבינו יוסף טוב עלם יין נסך שנתנסך ממנו לע“ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף (וכו'), וצורינו יורינו בדרך ישרה”. הגביר כמ“ר יצחק פואה שכני וידידי מסר בידי קצת ספרים כ”י אשר אתו, ובתוכם מצאתי כתב לר' אברהם בן הרמב"ם, והא לך תחלתו: עד היתה על פיכס שומה,

זה כאחד מעשרה מן הכתב, ואתה ידיד נפשי תודיעני אם נודע הוא המכתב הזה אם לא, אז אשלים העתקתו לך. תמהתי בראותי בסוף ס' החכם צונז שהזכיר מחזור ויטרי בשם cod. Mantuan, כאלו לא נודע לו איפה הוא, וביד מי הוא, וצר לי על זה בעבור כבוד ידידי בעל הספר.

דע ידידי כי E. Perl שלח לי Anweisung לגבות בטריעסט, בעבור דמי פחד יצחק, ומיד שלחתי לו הספרים לוויען על ידי הדיליזאנץ. והנני מצפה לתשובתך לאגרתי הקודמת, ולשמוע שמועות טובות על שלומך ומצבך. יברכך ה' ידידי, ויהי אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. כל ידידי ותלמידי דורשים שלומך, ועל כלם חביבי אב“יי. ואתה שלום וביתך שלום כנפש אוהבך ומוקירך כנפשו, הכותב בנחיצה פה פאדובה ג' אדר תקצ”ג,

שד"ל

Nr. LXXXI    🔗

An B. Blumenfeld Brody    🔗

Nr. d’ordre de I’ Index raisonné 74 Ante I. 26

י“ד אדר התקצ”ג 5.3.1833

שמואל דוד אל הגִביר המפואר החכם המפורסם ר' בעריש בלומנפעלד שלום ואמת.    🔗

את התרגזך אלי שמעתי ותרגז בטני, אוי נא לי, ולמה יצאתי מחשכַת בדידותי החביבה לי מני רחם, להִוָדַע שמי על פני חוצות, למען ברבות יודעי ומכירי ירבה המשא על שכמי ויכבד העֹל על צוארי, עד אצטרך לבחור לי אחת משתים, אם לעשות מלאכת ה' אשר בידי רמיה, ואם להפר ברית האחוה עם החכמים הנכבדים המכבדים אותי באהבתם. ולהוקיר מכתבַי מלפניהם, ולהֵראות לעיניהם כאיש גבה רוח ורם לבב? הֵא לזאת אל יסלח לי ה', אם מגאוה בזיתי לאדם נבזה וחדל אישים, ואף כי לגדולי ישרון וחכמיו, כמוך האדון היקר! אמנם אם הכנת טרף לתלמידי וחֹק לנערי לא יתנני השב רוחי, וכל רגע אשר אני פונה מחקור על אשר עלי לשום לפניהם גנוב הוא אתי, ואם ברוב הלמודים אשר נפלו בגורלי כל אשר הכינו לפנינו הקדמונים רחוק מאד מִשְבור רעבון אנשי דורנו, והתורה והנביאים לבושים בלויי סחבות אשר ישימום מאוס לרואיהם והמנה חגורי שק צועקים לאמר: מי ילבשנו מחלצות! הֲיאשימני אלהים אם אעשה העִקר עִקר, ואם יומם ולילה לא אתרפה למצוא מרפא לנגע בני עמי, ולהישיר תלמידי בדרך ישרה, למען חַבֵב עליהם את התורה, ולהבעיר בלבותם אש אהבתה, ולתת בידם חרב פיפיות, חרב נוקמת נקם ברית להקהות שני רשעים המתפרצים, אשר מלאה הארץ אותם.

והנה בקיץ החולף מלבד ס' ירמיה אשר פירשתי לתלמידי (עד סימן מ"ו ולא זכיתי להשלימו) ערכתי לפניהם למודי יסודות הדת (טעאלאגיא דאגמאטיקטא), וגם כי אף אותם לא זכיתי להשלים הנה שתים זו פעלתי, האחת להגיד להם כל החכמים אשר כתבו בישראל בעניני העקרים, ועקרי דעותם ומחלקותם, עד האחרונים אנשי דורנו, ומהם הרב אהרן הארינר, אשר כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן ציר נאמן שלו לכל בית ישראל, והבאתי דבריו אחד לאחד ושברתים כשבר נבל; והשנית ביררתי מציאות האל ויכלתו ואפשרות הנפלאות, הכל במופתים לקוחים מהרכבת היצורים, בלא לסמוך כלל וכלל על חכמת מה שאחר הטבע, אשר עמודיה ירופפו בדור הזה.

והנה בבוא אלי מכתבך אדוני מים ז' אייר תקצ"ב, וראיתי כי עומד אתה בדעתך בענין זמן כתיבת ס' איוב, וזה בלי שים לב לבטל טענותי על קדמותו, רק בדבר שפתים לאמר: “יש באמתחתי ראיות רבות ונכחות” לוּ פתחת שקך ותאזרני שמחה! ומלבד זה ערכת לפני חלוקי הוראות קצת נרדפים בנטייה מדעתי ובלא נתינת טעם לנטייתך, וקצת מהבדלותיך נראו בעיני לקוחות מס' יריעות שלמה אשר היה בידי זה לשש שנים ולא עתה. אז אמרתי: למה הבל איגע בוויכוחים אשר אין להם קץ? אני אמרתי לך דברים של טעם על קדמות ס' איוב, ואתה לראיותי תאטום אזניך, ולפני תקפוץ אמתחתך מהגיד לי תשובותיך ושאר ראיותיך, ומה לי לזעוק עוד? ועל דבר הבדלות הנרדפים, הן אמת כי בקצת ענינים חזרתי בי מאשר כתבתי זה ימים ושנים, ומדי יום ביומו מדי בָאֲרִי ספרי הקדש לתלמידי מוסיף אני חקירה וידיעה בשרשי לשוננו, אמנם הנרדפים אשר הבאת באגרתך, קצתם לא נזדמן לי אחרי היותי בעיר הזאת להביאם שנית בכור הבחינה, וקצתם בחנתים ומצאתים כסף צרוף מזוקק שבעתים, אך אם באתי להשיבך דבר מה היה לי לאמר אליך? הייטב בעיניך אם אמַר לך: “אתה חולק על דברי ולא הוכחת דבריך בראיות, ואני בדעתי אני עומד בקצת דברים ובקצתם לא אדע, ולא אוכל לשפוט שפוט אם לא אשיב ידי על החקירות ההנה לדרוש ולחפֵש מפֹה ומפֹה, לדעת איזה יכשר הזה או זה, מה שאי אפשר לי כעת לעשות לחסרון הפנאי?”

על כן על כל הדברים האלה בחרתי לי דומיה, ורמזתי זה אל התלמיד המעולה (בעיני) גאלדענטהאל, וחלילה לי מהעלות על לבי להביא בזיון וקצף לאיש כמוך היקר בעיני ובעיני כל ישראל לשם לתהלה ולתפארת, אך אמרתי בלבי הבחור המשכיל הזה יגלה לו כוונתי ויצדיקני לפניו, ואיש אחר לא ידע מזה דבר. ועתה כי לא כן נפל הדבר, צר לי אדוני, צר לי מאד עלי ועליך, עלי כי כמעשה אחד הנבלים אולי היה פעלי לעיני אנשי ארצך, או כאיש גבה רוח הייתי בעיניהם ובעיניך, ועליך על המרותי את רוחך הטהורה, והכאיבי את נפשך היקרה, ולא אֹמר על קלונך ועל בזיונך, כי ידעתי כבודך מאד נעלה מהיותו מתחלל ומתבזה על דבר אשר כזה.

ועתה אדוני היקר המקרה הרע הזה לא יזכר ולא יפקד עוד לעולם, והנני הנני היום למלא שאלתך אשר שאלת ממני במכתבך לערוך לפניך פירושי לדברי ישעיה כ“ו א' – י”ד, כ“ז ב' – ט', כ”ח כ“ג – כ”ח, ס“ג ט”ו עד ס"ה, גם פירוש משא גיא חזיון, וענין צל המעלות.

בסימני ס“ג ס”ד וס“ה לא סרתי מִשִטָתִי בבה”ע תקפ“ט, אלא כי שם פירשתי הענין על גלות בבל, ועתה פירשתי הכל על הגלות הזאת, וזה לשוני בפסוק העם.המכעיסים אותי (ס"ה ג') (עד: ועיין למטה פסוק ז'). אמנם בסימן ס”ו בטלתי שִטָתי כעפרא דארעא, וזה לשוני עתה: כה אמר ה' השמים כסאי (עד מדה כנגד מדה). גיא חזיון פירשתי על ירושלם, ולא מצאה ידי לתת טעם נכון לקריאת שם זה, והבאתי דעות רבות, ולא נחה דעתי באחת מהן, ובענין הפלא במעלות אחז דבקתי בשטת רלב"ג ודון יצחק שלא היה במהלך השמש אלא בצל המעלות.

ס' מחברות מנחם בן סרוק לא נמצא לא כאן ולא קרוב לכאן, עד פארמא, ושאר ערים הרחוקות עוד יותר, ואתה אדוני ידעת כי הוא נמצא באשכנז בערי הממלכה וויען וברלין.

ועתה אדוני הנה עשיתי ככל אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, ואתה אדוני היקר כבדני בתשובתך], ולא כגמול ידי תעשה לי, והודיעני משפטך על פירושַי ועל דברי, והוסֵף תוסיף כאות נפשך לשאול מידי פירוש מקראות מישעיה, מירמיה, או מס' התורה, ואני אמהר (אם יהיה אלהים עמדי ויחנני חיים ושלום שלוה והשקט) למלא את שאלותיך, ותהי לי לתהלה ולתפארת.

ואתה אדוני שלום וכל אשר לך שלום כחפץ אוהבך ומוקירך הדורש אהבתך החותם פה פאדובה פורים התקצ"ג

שמואל דוד לוצאטו

Nr. LXXXII    🔗

An S. L. Goldenberg Tarnopol    🔗

No. d’ordre de I’Index raisonné 75 Ante I. 31

י“ד אדר התקצ”ג 5.3.1833

לכבוד ר' שמואל ליב גאלדענבערג שלום    🔗

זה לי ימים רבים עיני מיחלות לספר עולת החדש ולס' בכורי תועלת שאמרת לשלוח לי, ואתה תמחול אם התמהמהם הביאני להרהר אחר דבריך ולומר אולי לא היו ולא נבראו כי אם מלבך אתה בודאם, ועתה כאשר תשלחם אלי על ידי הדיליזאנץ, אדע כי כנים דבריך. ועתה אם תבקש ממני סבת היותי מפקפק בדבריך, האמת אגיד ולא אכחד, כי רחוק היה בעיני שהגביר המהולל ר' יוסף פערל ישלח לי במתנה קונטריס שהדפיס, וישלחהו לי על ידי בי דואר, באופן שהוצאתי בעדו כפליים בשוויו, אחת היא על כן אמרתי, אין זה דרך נדיבי עם כמהו, אך גאלדענבערג מלבו בדה הדבר. ועתה כראותי כי החכמים הנכבדים שי“ר, פערל, ובלומנפעלד שלשתם בעלי בריתך, אמרתי בלבי למה לי להיות חושד בכשרים או ממקבלי לה”ר? לכן אמַר הנני נותן לך את בריתי שלום.

פאדובה פורים התקצ"ג

אוהבך שמואל דוד לוצאטו

Nr. LXXXIII    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

ה' ניסן התקצ"ג 25. 3. 1833

שמואל דוד לידיד נפשו ועטרת ראשו החכם המופלא כמוהר“ר שי”ר שלום.    🔗

שויתי ה' לנגדי דיין ומוכיח ועד, וכאלו לפני כסא כבודו אני ואתה היום הזה עומדים, דינא יתיב וספרין פתיהו, הנני משיבך דבר על תוכחותיך באמת ובלבב שלום, בשפה ברורה ובלשון קצרה, בלא חמה ובלא שום התפעלות אחרת, רק אתגבר להציץ בחדרי לבי כמציץ מן החרכים, ואשר אראה אגיד, אפתח שפתי וכליותי עמך.

אחת היא דרכי אשר החזקתי בה מנעורי ולא ארפֶהָ, והיא לרדוף אחר התושיה (רעאליטעט), ולא אחר הצל; ומאז מנעורי ראיתי רוב העולם רודפים אחר הצל והמדומה, ועוזבים היש והממש, והם עם זה לא טובים לעצמם (כי אין חייהם חיי שלוה, כי רוחם כים נגרש), ולא טובים לזולתם (כי איש איש מהם בלתי בוטח בחברו), וגמרתי בלבי לגדור בעדי ולבנות עלַי חֵיל וחומה, לבלתי תבא רוח עועים המסערת אותם ומסלפת דרכיהם ותזיז אותי ממקומי. ובהחזיקי בדרכי זה מצאתי את עצמי טוב לנפשי (כי חייתי חיי שלוה גם בחֹסר כל, ולא אירא בהמיר ארץ), וטוב ומועיל ואהוב לזולתי, על כן התחזקתי במסלתי, ולא אסור ממנה ימין ושמאל. וכל מכירי, ותלמידי בפרט, רואים ובוחנים יום יום כמה דרכַי (אשר לא כדרכי אנשי הדור) טובים ומועילים להם, יותר מדרכי זולתי מאנשי הדור, הולכי נתיבותיו הנחמדות למראה. ובדבר הזה אמת כן הוא כי אני מחזיק במחשבתי: לא כן בדעות פרטיות אשר לי, אשר טבען להשתנות ברוב הימים כפי רבות הידיעות והחקירות, ובאלה אני מקבל האמת ממי שיאמרה, גדול יהיה או קטון, ראשון או אחרון, רחוק או קרוב, אוהב או שונא.

ובענין המדה הזאת לקבל האמת ממי שיאמרה, ולהודות עליה בפה מלא ובלב שמח, לא ראיתי עד היום מי שישוה לי, גם כי לגבי דידי מלתא זוטרתי היא, ורחוק אני מהתפאר בה, כי המדה הזאת איננה אצלי אב, אלא תולדה, והיא תודת מִדָתִי לאהוב ולבקש ולרדוף היש ולא הצל, הממש ולא המדומה, אשר מזה נמשך שאני עלז בקנותי מזולתי ידיעה מה, כי הידיעה ההיא היא יש, ולא אשמח אם יחשבני זולתי ביותר ממה שיש בי, כי המחשבה ההיא היא דמיון וצל, ולא יש; ולא אתעצב אם בהודותי לדברי זולתי אולי יתגדל ויתפאר האיש ההוא עלי וישמח בקלוני, כי התפארות האיש ההוא ושמחתו ג“כ אך דמיון, ושמחת חנף עדי רגע, אך עִלוי נפשי על נפשו הוא יש יקר ומרומם על כל תהלה, ולמה אשחית נפשי ואפסיד מעלתי, בעבור פחיתות זולתי? ובפרט כי ממדותי ג”כ היות מעלות המדות נכבדות בעיני למעלה למעלה מן המעלות השכליות, ומעלת השכל והסברה הישרה נכבדת בעיני למעלה למעלה ממעלת המדע הנקנה ברוב הקריאה בספרים, וכל ימי אמרתי בלבי לא כל המרבה בזכירה מחכים; ונמשך מזה כי כשאודה לזולתי שהודיעני ידיעה נקנית שלא ידעתי, אני נותן לו על עצמי מעלה ומדה שאינה מדה בעיני; וכשאודה לו שהעמידני על אמתת דבר שהבין מדעתו, אני נותן לו על עצמי מעלה ומדה שהיא מדה; אבל אם אתעקש להכחיש האמת, אני לוקח מעלי ונותן לזולתי מעלה ומדה שאין גדולה ממנה, ואין דומה לה ואין כערכה.

בענין חקירת קדמות ס' הנחמות, הדבר נמנע ממני לעת עתה להביא דעתי ודעתך במשפט, ולא למען דחות אותך ולהמלט מידך אמרתי כי אולי אשוב על החקירה הזאת בעוד שתי או שלש שנים, כי כן היא בלבבי, ואם אפנה עתה לחקירה ארוכה וקשה זאת אצטרך לעשות מלאכת ה' אשר בידי רמיה. ומצד אחר האמנתי כי אחר שנתים ימים אוכל לשפוט טענותי וטענותיך בדעת צלולה הרבה יותר מעכשו. וכיוצא בזה קרה לי עם ידידי ובן דודי שחבד"ל, אשר זה שלש שנים חלק עלי באגרת ארוכה על דבר מבטא הקמץ, ורק בימי הסתו הזה בבואי להוסיף שנית ידי על למודי דקדוק שלי הבאתי טענותיו בכור הבחינה, והודיתי לו במקצת, והחלפתי שטתי אשר החזקתי בה מכמה וכמה שנים.

ובענין הראב“ע, היותו נכבד בישראל ובאדם הוא בעינַי בכלל המדומה והצל, והיות הספור בשבחו והגדלת מעלתו גורם תקלה (כי ילמדו התלמידים לאחזו בדרכיו, להיות נחפזים במשפטיהם, ולדבר אחת בפה ואחת בלב) הוא יש ודבר שיש בו ממש בלא ספק ובזה הלא מאז מיום חמשה עשר לחדש התשיעי התקצ”א הראיתני כי רחוקה מדתך ממדתי, באמרך (.§¹⁰ ט') “ובזה לבד כעסוני וקנאוני בעל קנאת האמת ויאסט, באשר דברו בצדיקים וישרים דברים אשר לא כן, לא בשגיאותם וספקותם” ומן היום ההוא עגמה נפשי ויצר לי מאד בראותי כי לא מחשבותי מחשבותיך ולא דרכיך דרכי, וידעתי מאז בלבי כי מן השרש הרע הזה עוד חלוקי דעות ימצחו בינינו לרוב. וביותר צר לי על הדבר הזה, כי רואה אנכי כי אין איש מתחזק עמי לאחוז בדרכי, כי אנשי הדור כלם במדומה דבקו, ואת התושיה השליכו אחרי גום, ואם אברר ואוכיח כי קצת מן החכמים הנכבדים אשר היו תפארת עמנו היו (שלא ברצונם) גרמא בנזקים רבים, לא יחושו לאמתת הדברים, רק יחוסו על כבוד הנכבדים, ובלבבם אולי יתנו בי דופי לאמר בקנאה דבריו. ואחרי אשר גם אתה ידיד נפשי, היקר בדורנו, נוסַפת על שונאי תושיה להלחם בה, מה לי עוד, כי אם לזעוק בנפש מרה: אני נותרתי נביא לה' לבדי – לא זעקתי מרה על ראב“ע על דבר נטותו מקבלת רז”ל, כי אם על היות דבריו בלב ולב, כי הוא בכמה מקומות מְנַשֵא עד ראש כוכבים קבלת המעתיקים, ואומר (בראשית ל“ו ל”ב) כי לא יפול מדברי רז“ל ארצה. ואני גם כי אינני מאוהביו, כבר קבלתי פירושו (נגד ההלכה). בפסוק לא תקיפו פאת ראשכם, שאינו אלא על מת, וקבלתיו לעצמי למעשה, אע”פ שאין אני מורה כן לאחרים, כי אין עסק בהוראה.

אגב ריהטא לא דקתי באמרי על ראב“ע שהתיר החלב, כי לא אמר אלא שקדמונינו אסרוהו; אלא שעדיין נ”ל כי האומר שקדמונינו אסרוהו כוונתו שהתורה התירתו, ולא יהיה לדעתו אחד מאיסורי כרת כמו שהוא לדבר קדמונינו, והוא בעיני כמתעתע, מלבד מה שהוא (בעיני הרמב"ן) משתבש. ואם היה אומר שלמדוהו באחת מי“ג מדות החרשתי, אבל הוא משתדל להוכיח שהתורה התירתו מכל וכל, אלא שקדמונינו אסרוהו. ואבי ראה גם ראה איך נפתה לבך אחר המדומה, ואחרי חריפות של הבל ולא תושיה; כי אצית לדַמות דרך הרמב”ם הקורא “מדברי סופרים” למה שלא נתפרש בתורה ורז“ל למדוהו באחת מי”ג מדות, למעשה ראב“ע האומר שהוא מד”ס דבר המפורש בתורה והוא על ידי עוות הכתובים אומר שאיננו מן התורה. היש יחס ודמיון בין שני דרכים אלה?

אמרתי כי ראב“ע אמר על ר' יונה כי ספרו ראוי להשרף, ואתה אומר כי לא אמר זה אלא על היצחקי. מה לי אם אמר זה על יונה או על יצחק? ואני לא הזכרתי זה אלא לומר כי דבריו בלב ולב, כי הוא נוטל קיסם מבין שִני זולתו, והוא עצמו קורה בין עיניו, וקים ליה בדרבא מניה, כי סברתו שיש בתורה מקראות נוספים קשה מדעת זולתו שקצת מלות מוטעות. ואולי טעות היא בידי, ואין יתרון לזו על זו, ומכל מקום אף אם שוות הנה לרוע, והראשונה היתה בעיניו נכונה ואמתית, ולא כן השניה, היה לו לטעון טענותיו על זאת השניה, ולהרוס יסודותיה, אך לומר על האומרה כי ספרו ראוי להשרף, אין זאת (באיש אשר כמהו) רק להתחסד בעיני ההמון, ולהתכבד בקלון אחרים “ולירות חצי שוא לישרי לב, ללחום עמהם רק לעיני הרואים, וידו עמהם במסתרים” (אגרתך ה' מרחשון תקצ"ג). ויגדל פשעו אם אלה אשר הוא מתכבד בקלונם הם צדיקים וטובים ממנו, ולפיכך פרטתי ופירשתי מי הוא אשר עליו אמר כי ספרו ראוי להשרף, כי איננו היצחקי, אבל הוא המדקדק המעולה והמופלא ר' יונה, והראיה הברורה על זה היא כי רד”ק (ירמיה ל“ג כ”ו) כתב: גם זרע יעקב ודוד, כתב ר' יונה המדקדק כי יעקב במקום אהרן; וכן בד“ה א' ב' ט”ו כתב רד“ק: דויד השביעי, כתב ר' יונה כי היא כמו השמיני. והשויית לשונות ראב”ע מה תתן ומה תוסיף לחזק דעתך? הנה בשמות י“ט י”ב הוא מיחס הסברה שנכתב הגבל את ההר במקום העם אל המשגע, ובדניאל א' א' הוא מיחס הסברה הזאת עצמה אל “מפרש גדול היה בספרד”, ובסוף ס' צחות יחס אותה אל “המדקדק”. הנה המדקדק והמפרש הגדול והמשוגע שלשתם אדם אחד, כלומר שהראב"ע בפחזותו קרא לאדם אחד בעצמו מדקדק ומשוגע ומפרש גדול הכל כפי השעה.

הרמב“ם ז”ל יקר בעיני מאד, וחלילה לי מלחלל כבודו המרומם, אמנם אם אכבדנו אכבדנ בלב שלם, ולא ליראת אדם, ובמקום שטעה טעות מזקת לא אחמול ולא אכסה עליו. בעניני ספורי בראשית לא אחליט מה היתה אמונתו. אמנם אני כבר החלטתי לעצמי שלא היו ולא נבראו, אלא משל היו, ויש לי בזה דברים ארוכים. ובאמרי כי משל היו אין כוונתי שהם אללעגאריען, שדבר פלוני רומז לענין פלוני מעניני חכמה ופלוסוספיאה, כדרך הרמב“ם וההולכים אחריו, כי דרך זו רחוקה ממני מאד ושנואה לי ג”כ, כי לעולם שויתי לנגדי דברי רב האי כי צריך לפרש הדברים לפי דעת מי שאמרם, לא זולת זה, ונ“ל ברור כי משה לא עלתה דעתו על פילוסופותו ועל חלומותיו של אריסטו או של פילוסוף אחר, ובבחינה הזאת אני מגנה ושונא דרך המתפלספים והמקובלים שמפרשים התורה דרך משל וחידה. אך דעתי באמרי כי ספורי בראשית משל היו, דרך אחרת היא ואין כאן מקום להאריך. אמנם הענין אשר לי בו דין ודברים עם הרמב”ם הוא מה שאֹמַר. הרמב“ם התפתה יותר מדי אחרי דעות הפילוסופיאה אשר גברה בימיו בין הישמעאלים, וממנה קבל דעת נפסדת ומזקת שאין לנפש האדם השארות בטבעה, אלא על ידי השתלמות האדם וקנותו המושכלות, כי רק הדעת הנקנה הוא הנשאר (עיין מורה ח“א פ”ע וח“ג פכ”ז, יסודי תורה פ“ד, הלכות תשובה פ”ח פירוש פ' חלק ח' פרקים פ"א), ואני לא אגנהו על סברתו זאת, כאשר עשו רבים, כי אין חטא או גנות נופל באמונה, ואין על האמונות מבוא לרצון (אור ה' מאמר ב' כלל ה' פרק ה‘, ואור עמים דף ב’ ע“ב ודף ה' ע”ב), אמנם צר לי מאד (ודבר זה צריך פרסום ופרסומו מצוה, כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב) כי מן הסברה הזאת המשיך הוא ז”ל תולדה קשה ומרה, והיא כי כל מי שלא השלים נפשו על ידי ידיעת מושכלות מיוחדות אשר כלל אותן בי“ג עקריו איננו אדם, איננו אחינו ורענו, אבל הוא בהמה (כי נפשו לא חיה), ואיננו בכלל ואהבת לרעך כמוך, אבל מורידין אותו ולא מעלין, וכן הגוים הבלתי מאמינים ביחוד האל גם הם כבהמות נדמו (פירוש המשנה, קמא פרק ד' הלכה ג'), ומשה רבנו צוה את ישראל לכוף את כל העולם (כמו שצוה מחמד) להכיר יחוד האל – וכל זה לא היה ולא נברא, כמו שהוכחתי בלמודי טהעאלאגיא דאגמאטיקא וטהעאלאגיא מאראליס אשר לי – ומזה נמשך שלקח כפשוטם הרבה ממאמרי רז”ל המתנגדים לדרכי התורה האלהית אשר כל נתיבותיה שלום, ולא המתיקם, אבל הוסיף עלהים מרירות: כל זה הוכחתי באריכות ובראיות ברורות, והדבר הזה לבדו מקטין מעלת הרמב"ם בעיני.

עד פה תשובתי על תוכחותיך ידיד נפשי ועטרת ראשי, אשר דליתי מחדרי כליותי וממעמקי לבבי, ואשרַי שמצאתי לי בדור הזה איש אשר אוכל לגלות אליו מצפוני, ואשריך שמצאת מי שיגלה מצפונו לפניך. והנה ידעתי כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ואיננו מן הנמנעות שאהיה אני טועה בשפטי את נפשי, ואפשר ג"כ שאתה ואחרים תכירו שבילי לבי יותר ממה שאכירם אנכי: אמנם הֲתִבטח אתה ידידי כי שערי לבך נגלו לך בבירור יותר מאשר שערי לבי גלויים לי? התדע נאמנה כי עיני הֻכו בסנורים, ועיניך עיני נשר? נשגַבת בעיני ידידי, מאד נעלית, על כן גם החקירה הזאת נשגבה לא אוכל לה, לא לאיש כמוני היא. ויהי מה, לא בארץ מְלֵחה זָרַעת ידידי היקר את תוכחותיך, כי על אזן שומעת דִבַרת, ועל אוהב מוכיחו ואם הם תלמידיו, אף כי אם הם גדולים ונכבדים כמוך ידידי היקר. אשר על כן אם עד היום היו עיני פקוחות על דרכי ועל נטיות לבי, תִרבה מהים והלאה השגחתי עליהן, וצוֹר לבי מכל משמר, כדבר שנאמר (משלי ד' כ"ג).

ואחרי הדברים והאמת האלה הנה מר לי מר, ולבי חמרמר, וכתנור נכמר, ובשרי סמר, וסרעפי זה על זה יתמרמר, וכה יאמר: הזה פרי אהבת שני אנשים כמונו? הלזאת קשַר ה' את לבותינו קשר אמיץ, למען אך ריב ומדון יהיה בינינו? הלנצח תאכל אש המריבה? עד מתי אראה גם אשמעה קול שופר? אל נא ידיד, אל נא תהי עוד מלחמה ביני וביניך. לכה ונכרתה ברית אני ואתה, ברית מלה לא תופר, ואלה הדברים אשר נעשה:

א. אני אלקט בעבורך כל אשר אמצא חדש ויקר בספרים כ"י אשר יזדמנו לפני.

ב. אערוך לפניך ספקותי ושאלותי בעניני קדמוניות ובשאר ענינים.

ג. אציע לפניך קצת ממחשבותי פרי חקירותי.

ד. אתה תודיעני מה הוא ערך ויקרַת הספרים כ"י והלקוטים שאשלח אליך מהם. המעט הוא אם רב, התועלות אשר בחכמתך תמשיך מהם.

ה. תשיבני על ספקותי ועל שאלותי.

ו. תגיד לי משפטך על מחשבותי.

ז. אני אגיד לך אם נחה דעתי אם לא במשפטך אשר שפטת.

ח. אם תהיינה בידי טענות נגד משפטך, אערוך אותן לפניך.

ט. אם יהיה הענין רופף בידי, אגיד לך, ואניח החקירה לזמן אחר.

י. אתה לא תקצוף על עזבי החקירה והרחיקי אותה לימים הבאים, אך תאמין כי רק לעֹמק הדין ולמיעוט הפנאי אעשה זאת.

י"א. איש איש ממנו יכתוב לרעהו החדשות אשר תהיינה בארצו בעניני בני עמנו, או בעניני חכמה ומדע הנוגעים לבני עמנו.

י"ב. איש איש ממנו יגיד לרעהו קורותיו והעתים אשר יעברו עליו, ועסקיו, ועצותיו אשר ייעץ לענין הוציא לאור מלאכה ממלאכה ממלאכותיו.

ועל אלה תוסיף (אם מצאתי חן בעיניך) עוד שלש:

י"ג. אתה תשאלני דעתי בכל ספק וחקירה אשר באותם הענינים שאני עמל בהם.

י"ד. תגיד לי קצת ממציאותיך וסברותיך החדשות, פרי חקירותיך בכל ענין שיהיה.

טו. אני אחוה דעתי על מציאותיך ועל סברותיך אשר תגיד לי.

ועל אלה תוסיף עוד ידידי ככל אות נפשך.

מעתה כל אגרותינו תתחלקנה לסעיפים מסומנים באותיות, כפי הסימן מסימני הברית הזאת, השייך לכלכ אחד ואחד מעניני האגרת. וזה החלי. באחד בשבת י“ט לחדש אדר שעבר נכתרו בתאר חכם ארבעת התלמידים הראשונים אשר למדו בקאללעגיוס ראביניקוס זה, הלא המה מהח”ר הרופא ישראל גדליה קזיס, אבי“י, מהח”ר הלל קנטוני, ואברהם חי בן ידידנו החכם יש“ר; וקבלו כתב עדות שהם מוכשרים לרבנות (idonei a concorrere all’uffizio di Rabbino) השנים הראשונים בשבח רב (con molta lode). והשנים האחרונים בשבח (con lode), וזה אחרי עשרים ושבע חקירות ובדיקות שנחקרו ונבדקו כל אחד ואחד לפי מה שאמַר. תחלה נחלקו הלמודים כלם לעשרים ושבעה, כגון הלכות תפלין למוד אחד, הלכות ס' תורה אחד, הלכות שחיטה וטרפיות אחר, הלכות אישות אחד, הלכות גירושין אחד, הלכות נדה אחד, י”ג מדות אחד, וכן פירוש התורה אחד, פירוש ישעיה אחד, פירוש ירמיה אחד, טהעאלאגיא דאגמאטיקא אחד, טהעאלאגיא מראליס אחד, ידיעת לה“ק אחד, ועוד חמש מסכתות מן הש”ס, חולין, ע“ז, קדושין, גטין, כתובות. וכל אחד מן הלמודים האלה נחלק לשאלות, יש לחמש ויש לשש, יש לעשר ויש לעשרים, כפי מדת הלמודים. אח”כ ניתנו בקלפי פתקים מצויינים א' ב' ג' וכו' כמספר שאלות כל למוד ולמוד, והתלמיד הנחקר טרף בקלפי והוציא פתק אחד לאחד מן הלמודים, והפראפעססאר כתב על הנייר מספר הפתק אשר הוצי התלמיד, וכתב אצלו עניין השאלה הנרמזת במספר ההוא, והכניס את התלמיד לחדר ריק בלא ספרים (זולתי תנ“ך ללמודי תנ”ך, ומסכתא של ש“ס ללמודי ש”ס), ובדק בבגדיו שלא יהיו בהם מכתבים, וסגר אותו בחדר עד שכתב תשובת השאלה וחתם אותה. אז הקיש התלמיד בפעמון ופתח לו הפראפעססאר, ויצא משם וטרף בקלפי והוציא לו שאלה מלמוד אחר, וכן על הדרך הזה יום אחר יום לכל הלמודים. והנה בענין הדינים, כל אחת מן השאלות כוללת תחתיה שאלות הרבה, והפראפעססאר חברִי כתב על ספר כל השאלות ההן הקטנות ומסר אותן לאיש איש מן התלמידים בהִסָגְרם, ועל פיהן כתבו תשובותיהם לכל אחד ואחד מפרטי הדינים. לדוגמא, השאלות הכוללות בהלכות גרושין הן י“ו, הראשונה מהן זה לשונה: “דברים שהם עקר גרושין מן התורה וביאורם, עדי מסירה ומסירת הגט ליד האשה, עדי חתימה” ונכללו בה כ”א שאלות פרטיות, כגון: “כמה הם ואיזה הם הדברים שהם עקר הגרושין מן התורה? הֲמותר לכתוב הגט על דבר מחובר? מה הוא תורף הגט ומה הוא תופס? מה יאמר המגרש כשנותן הגט ביד אשתו? ואם לא אמר כלום מה דינו?” וכן על הדרך הזה. ובלמוד הש“ס נבררו מחמש המסכתות הנ”ל קצת סוגיות, והתלמידים כתבו פירושן ופירוש כל המשא ומתן שבהן בלה"ק באר היטב.

אחרי כן נתחברו שני הפראפעססארען והרב מורה העיר בבית הגביר הדירעקטאר שלש שעות בכל לילה ולילה, ושלשתנו יחד חקרנו ובדקנו כל תשובה ותשובה מתשובות כל תלמיד ותלמיד, ואחר החקירה והבדיקה שפטנו כל אחת מהן בפרט, והעמדנו לכל אחת מהן תארה הראוי לה, שְלֵמה, חסרה, או מוטעית; ואחרי בדיקת התשובות כלן שפטנו משפט התלמיד המשיב והכל על פי חקים הקבועים לנו למבראשונה. והתלמידים האלה ארבעתם מחוייבים לשמש משך שנה אחת אצל אחד מן הרבנים היושבים על כסא ההוראה, ואחרי כן יוכתרו בכתר הרבנות, (אם תודיע ותפרסם כל הענין הזה למרעיך החכמים הקרובים והרחוקים תעשה עמדי חסד; וכן אם תודיע אל החכם צונז כי הרעגאלאמענט של בית מדרשנו נעשה קודם ברירת הפראפעססארען (כמו שנראה מתוכו), ואנחנו הרשות בידנו לתקן סדר הלמודים כטוב בעינינו, וס' בינה לעתים ויד יוסף אין להם חלק בבית מדרשנו, והתלמידים לומדים ממני יסודות התורה האמונה והמדות בדרך חדשה ומסכמת עם השכל והחכמה, ולומדים מחברִי ידיד חכמת המליצה (Homeletik), ועוסקים בקריאת גדולי מליצי איטליאה, ומתחנכים כפעם בפעם לדרוש ברבים בשפה ברורה ובמליצה מפוארה; גם הפראפעססארען (במצות הגובערניום) דורשים ברוב השבתות מוסר השכל אל הבחורים הלמדים החכמות באוניווערסיטעט). ועתה נשארו בקאללעגיום שלשה תלמדים אחרים.

יב

יש בדעתי להוציא לאור חלק ראשון מלמודי הדקדוק אשר לי, והוא כולל החלק הנקרא Elementarlehe, ואחריו שש Anhänge, כוללות חדשות רבות, והאחרונה ארוכה, וכוללת כל משפטי הטעמים (גם טעמי אמ"ת), עם חדשות הרבה. הספר הזה יודפס (אי"ה) בלשון איטלקי, ואחד מתלמידי התעורר לתרגמו אשכנית ולהדפיסו בארץ אשכנז, וכבר התחיל מלאכת תרגומו. והנה אני יש בידי ס' Lehrgebäude לגעזעניוס וגם דקדוק קטן שלו (Hebräische Grammatik, neunte Auflage, 1828), מלבד רוב חשובי המדקדקים אשר היו לפנינו בישראל ובאדם, ואתה ידידי זה חסדך את רעך, אם ידעת איזה ס' בדקדוק שיצא לאור מקרוב ושעשה לו שֵם באשכנז להיותו כולל חדשות, תודיענו אלי בשמו ושם כותבו, למען אמהר ואאספהו אלי, להעשיר את ספרי בהבאת האמת בשם אומרה, או בהכזבת שבושי זולתי.

ב

הֲנמצא באחד מספרי ישראל לשון אִמוֹת הקריאה? כי לא מצאתי אלא רד“ק במכלול (דף ק"ד) ששִנה לשון ס' יצירה, ואמר כי שלש אמות אמש הן בעולם, אך אמות הספור או”י, ובוקסטארף בלעקסיקון שלו הזכיר אמות הקריאה, ולא הזכיר שם המחבר שאמר לשון זה. והנה שתים אנכי שואל: מי מִשֱלָנו הזכיר אמות הקירה? ומי הזכיר אמות הספור לפני רד"ק?

ג'

1. בענין מעשר עני זה לשוני בפי' התורה מהדורא קמא: (דברים י“ד כ”ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, בשנה ההיא אינו חוזר אל תבואתך, אלא אל מקצה שלש שנים (וכן דעת בעל הטעמים), כלומר מקצה שלש שנים בשנה ההיא בעצמה תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך; ולפי הפשט הוא הנשאר ממעשר שני שלא הספיק לאוכלו בירושלם, יבערנו בכל שנה שלישית, בתתו אותו ללוי ולעני, המתינה לו תורה עד ג' שנים שיאכלהו הוא עצמו בירושלם, ומה שנשאר בשנה השלישית יצטרך לבערו ולא ימתין עוד, וזה טעם סמיכות והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אע“פ שמצוה לאכול מעשר שני בירושלם, מכל מקום אין רע שישאיר ממנו להאכיל ללוי שבעירו עם שאר העניים. (– כ“ו י”ב) כי תכלה לעשר וגו', ענין הפרשה הזאת מבולבל מאד לשטת רז”ל, שהרי לדבריהם היא מדברת בשלשה מיני מעשרות, אע“פ שהכתוב לא הבדיל ביניהם כלל, כי הנה לדבריהם ונתת ללוי זה מעשר ראשון, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני, לא אכלתי באוני זה מעשר שני; והנה הכתוב מזכירו תמיד בלשון יחיד, כאלו אינו אלא אחד: וגם נתתיו, לא אכלתי באוני ממנו וגו', נראה שאינו אלא אחד. לפיכך נ”ל שאין הכתוב מדבר אלא במעשר אחד, והוא מעשר שני הנאכל לבעלים בירושלם, ומפני שהיה קרוב הדבר שלא יספיקו הבעלים לאכלו שם מיד שנה בשנה, היו משהים הנותר משנה לשנה אחרת, והנה התירה התורה לעשות כן עד שלש שנים, אבל בשנה השלישית אם עדיין לא הספיקו הבעלים לאכלו כלו בירושלם, צותה תורה שיוציאו אותו בעירם ויתנוהו ללוי ולעני. והנה בכל שנה שלישית היה בעל הבית לוקח עמו מה שהיה יכול לאכול בירושלם, והשאר היה מניח בעירו ומוציאו לעניים, ובהיותו בירושלם היה אומר עתה השלמתי לבערו מביתי, כי קצתו אכלתי כמפשט וקצתו נתתי לעניים; והנה המאמר הזה כדברי רשב"ם לבלתי יעכבם לעצמו בביתו, כי כשהוא צריך להתודות על זה לפני ה' בהיכלו לא ימלאהו לבו לשַקֵר. ונראה כי אחר שרבו הרמאים הגוזלים מתנות עניים, והיו אומרים לעניים אין לנו שום מוֹתר מעשר שני לתת לכם, כי כבר אכלנוהו בירושלם, גזרו חכמים כי בשנה השלישית לא יפרישו מעשר שני, אלא המעשר שמפרישים יהיה כלו לעניים.

2. ובענין הברכה והקללה זה לשוני שם: (דברים כ“ז י”ב) אלה יעמדו לברך את העם וגו‘, לא היו השבטים על ראשי ההרים, אלא מזה ומזה לארון, חצים לצד הר גרזים וחצים לצד הר עיבל, כאמור ביהושע ח’. גם אין ספק כי לא היו השבטים הם הם המברכים, א“כ אלה יעמדו לברך את העם אין ענינו אלא מן הצד שיברך המברך את העם, ועל הר גרזים ענינו שתנתן הברכה על ההר, דוגמת ונתן אותם על ראש השעיר, כי הר גרזים שהיה הר עושה פירות יתנו עליו הברכה, כאלו משם תבא אח”כ על כל אשר יקים את התורה, וההפך בהר עיבל שהיה מקום חָרֵב. ועל הקללה בהר עיבל ענינו לצד הקללה אשר תנתן (במאמר) למען תנוח בהר עיבל. ( – – י"ד) וענו הלוים, אין זה הברכה והקללה, כי מה טעם לומר ברוך אשר לא יעשה פסל וגו‘, ברוך אשר לא ישכב וגו’ וגו' וגו‘, ברוך אשר לא יכה וגו’? אבל היא הקדמה אל הברכה והקללה, והענין כך הוא: הברכות והקללות (דברים כ"ח) הן רובן לכלל האומה, וזה כי רצון האל שיהיו כל ישראל ערבים זה לזה, שאם יניחו החטאים בלא עונש יענישם כלום, לפיכך ראה ה' כי טוב להקדים להודיעם כי לא יעניש הקהל כלו על חטאת היחיד אלא א“כ תהיינה גלויות וידועות, אבל הנסתרות לה' הנה, והוא יעניש החוטא לבדו, לא הקהל כלו, ולפיכך פרט כאן עונות שדרכם להיות נסתרים, כדברי ראב”ע ורשב“ם. והנה ההקדמה הזאת אמרוה הלוים, ואח”כ פתח יהושע וקרא הברכה והקללה. וזה טעם מה שאמור ביהושע ח‘: וכל ישראל עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים כאשר צוה משה עבד ה’ לברך את העם ישראל בראשונה, ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה, תחלה ברכו הלוים את העם באמרם ארור האיש החוטא בסתר, כי זו ברכה לכלל העם שלא יהיו נתפסים בעון היחיד החוטא בסתר, ואח"כ קרא יהוזע הברכה והקללה.

3. במיכה ז' ד' נ“ל ראוי לקרוא טובם כחדק יְשָרָם מְסוּכָה, הישר שבהם הוא מסוכת חדק. ומאז קודם שנוי צורת מנצפ”ך נדבקה מ"ם של ישרם לתבת מסוכה, וכתבו הסופרים ישר ממסוכה שהיא מליצה בלתי נאותה ומדוקדקת.

ח

אתה אומר עלי: “לא ידעתי למה לא בחרת ביותר פשוט עוד, שכִנה הכתוב אמירת ארור בלשון ברכה” ואיך אבחר בפירוש זה? והלא גם בתורה גם ביהושע נכתב בפירוש בענין זה הברכה והקללה, הרי שלא כִנה הכתוב, כמו שלא כִנה הכתוב באומרו איש כי יקלל אלהיו, והכלל כי בעיני חק ומשפט אין מקום לכנוי.

טו

1. יקרה ונחמדת השערתך בענין ר' אלכסנדראי בזהר חדש בענין הנשמה.

2. אמנם אין דעתי מסכמת עמך בענין השערתך במלת דראון, הואיל ומצד אחד לא הרי דראון כהרי Darawand, כי דראון הוא שם מופשט וכמו שפירשת Scheusal, ודאראוונד הוא שם מין ממיני הרוחות לפי מה שהגדת לי (כי אמנם אין ספק שלא נתכוון הנביא (יהיה מי שיהיה) לחזק אמונת הפרסיים ולומר כי פגרי הרשעים יהיו רוחות ודאראוונד, מלבד שהוא מדבר בפגרים מתים המעלים תולעים ורוח אין בהם, ואמר והיו דראון לכל בשר, לא והיו דראון כמו שהיה לו לומר אם היתה כוונתו שיהיו רוחות ודאראוונד); ומצד אחר אם תועלת מציאתך היא לפרש מקור המלה, שנגזרה ממלה פרסית (ומזה תוציא תולדה לזמן כתיבת ס' הנחמות), אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר כתבו ראזענמיללער וגעזעניוס שהיא נגזרת מן דַרַאַ בערבי שענינו הרחיק, ואני כבר כתבתי בפירושי כי דראון כמו והיה לכם לזרא, והפעל זרה בעברי ודרא בארמי ענינו פזור והשלכה, ואיננו רחוק שגם דאראוונד נגזר מן השרש הזה וממלת דראון, ואין מכאן שום ראיה על זמן כתיבת ס' הנחמות. ואבי"י מוסיף כי מזה פת הדראה. ונכון.

3. ולענין הזובחים בגנות ומקטרים על הלבנים וכו‘, איני מוצא שהיו ישראל שטופים אחרי עבודה זרה בבבל ובפרס, ובפרט עולי הגולה (שבשבילם נכתב ס' הנחמות לדבריך) ולא הוכיחום נביאים שבאותו הדור על זה. וכבר נבא על זה ישעיה (כ"ז ט') לכן בזאת יכפר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו וכו’ לא יקומו אשרים וחמנים, לפי מה שפירשתי: וזה כל פרי ענויו וגלותו, שיסיר חטאתו וינפץ את אבני מזבחותיו לאלילים. אך אם תאמר כי המנהגים שזכרת כבר פשטו בישראל קודם הגלות ומאז בימי ישעיה, הנה ידי עמך לפרש המקראות ההם על פי דרכך.

4. בענין משפחות המשוררים ומזמורי תהלים חקירותיך יקרות ונכבדות, ואני עתה אין בידי להכריע בזה, כי החקירות ההן חדשות לי, ואפס לי פנאי להעמיק בהן כראוי. אמנם לענין טענָתי מטֶבע מליצת ס' הנחמות אתה ידידי עושה עצמך כאלו לא ירדת לסוף דעתי. אינני אומר כי מליצת ס' הנחמות יפה ונשגבת, ולכך לא יתכן שנכתב הס' ההוא בגולה; אבל אני אומר כי בעל ס' הנחמות הוא (יותר מכל הנביאים ומכל המשוררים שבתנ"ך) אוהב הלעג וההתול, כגון ויחזק חרש את צורף וכו' אומר לדבק טוב הוא וגו' (מ"א ז') חרש ברזל מעצד וכו' גם רעב ואין כח וכו' וכו' חציו שרף במו אש וכו' וכו' (מ"ד), כרע בל קרס נבו וכו' ישאוהו על כתף יסבִלוהו וכו' וכו' (מ"ו), והוא ג“כ אוהב ההפלגה בציורי ההצלחה והשמחה, יותר מכל הנביאים ומכל המשוררים, וכל זה נ”ל ראיה על שהיה הכותב מלומד ומוטבע בשלוה ובהצלחה מנעוריו, לא נולד בשעבוד. והנך רואה כי מליצות המזמורים עם כל יופין נעימותן ורוממותן, אין בהן המדות האלה אשר הזכרתי.

5. בט“ו כסלו תקצ”א כתבת לי בחזוק דעתך בהוצאת הויות והוי בה מלשון הונא שבסורי, והחלַטְתָ כי עדיין הספק גדול אם לא גם במלה הסורית הונא הברת נא נוספת מפעל הוי, והתחכמת למצוא אחוה בין הוי בה ובין פעל הוה והיה. ואני בי“ד שבט תקצ”א השיבותיך בראיות לקוחות מלשון סורי כי בהונא הנון היא בלא ספק שרשית, והגדתי לך ביום ההוא כי חביבי אבי“י מחזיק בדעתך בהוצאת הוי והויות מן הונא, אלא שהוא אומר כי הנון בהונא היא מן השרש, אלא שרז”ל הפילוה, כמו שהפילו הם וגם דניאל ועזרא הרי“ש משרש אמר (כְנֵמָא), וסיימתי כי אין בידי להכריע. ועתה אחרי שנת ים ימים עזרני ה' ומצאתי להכריע כי האמת אתך ואליבא דאבי”י, וזה לשתי סבות: ראשונה כי הוא אבי“י הראני ביומא מ”ג ע“ב כי הוו בה ר' יוחנן וריש לקיש, ופי' רש”י כי מדקדקי, גם בלָמְדֵנו יחד תלמוד ירושלמי מצאנו בפרק בתרא דשקלים: לא הוו רבנן אלא על דבר קפרא, ומכל זה מוכח כי לשון הויות איננו לשון קושיא דווקא, אלא לשון דקדוק והתבוננות. והשנית, כי מיום כ“ט כסלו תקצ”ב נתתי את לבי (לבקשת קצת מתלמידי) לחקור אחר דקדוק לשון התלמוד, ליסד חומותיו ולהציב דלתיו, ות“ל הרבה כללים מצאתי, והרבה מלות זרות פירשתי בדיוק; ומכלל מה שעלה בידי הוא כי מדרך לשון התלמוד להפיל האות האחרונה, לא לבד באותיות השמושיות כגון אָמְרִי במקום אָמְרִין, בינייהו במקום ביניהון, הואי חזאי אֲמַרִי במקום הוֵית חזֵית אַמְרֵת, אלא גם באותיות השרש, כגון (מלבד נימא תימא לימא) בּיֵ במקום בַּיִת, תּוּ במקום תּוּב, זוטא במקום זוטר, אִי במקום אִין, מידי במקוֹם מִדַעַם, מִנָא במקום מִנָן (מִן-אָן), אשתקד במקום שַתָא קָדְמָא (שנה הקודמת), תיקו ליקו במקום תקום ליקום, קאי במקום קאים (ומזה קא, קָ…, כגון קאמר ענינו קאים אמר, עומד ואומר, והרבה נמצא לשון זה בתשלומו בירושלמי, דהוה קאים רָדֵי, דהוה קאים דאין (פרק ב' דברכות) שהם לשונות שוים ללשון קא רדי, קא דאין), אמטו להכי במקום אמטול להכי, בי רבי (הנמצא הרבה בירושלמי) במקום ביר רבי, וכן פירש אבי”י מלת אטו (גזרינן הא אטו הא) שהיא במקום אטון, כלומר על טעון, על טעם. (וכבר מצאנו טונא במקום טוענא), וכן מכדי פירשתי שהוא מורכב מן מאי כדון או מאי כְדֵן (מה זה). ולכן אין להרחיק שיהיה הוי והויות משרש הון. וזה יהיה לך למופת כי החקירות אשר אני מרחיקן לעתיד לבא אינני דוחה אותן ולא שוכח אותן.

6. הראני אבי“י חביבי ביומא דף פ”ה ע“א לוי הסדר, ופירש”י לא פורש לי מהו, ומיד אמרתי כי אולי הקראה הַסַדָר, ושיהיה שם אומנותו, ושאולי היה מסדר הלכות, כלומר מלמד לתלמידים משניות בעל פה, או מלמד הקריאה בתורה בתנועות ובטעמים. אח“כ חפשנו בערוך ומצאנו (פסחים ק“ה ע”ב) סדרנא אנא, פירוש מסדר הלכות, וכן פירש”י מסדר שמועות לפני רבותי תמיד. אח“כ נזכר אבי”י כי ראה בספר החכם צונז (עמוד 324) סדרן Schriftkundiger, ובדקנו לשון המדרש הוא מביא (תהךים פ"ז) וזה הוא בכ“י שבידי (והוא מתוקן יותר מהנדפס): ואומר ויבא את המים העירה, שהוא סודרן ואינו מדבר אלא בדברי תורה שנמשלו במים שנ' הוי כל צמא לכו למים ואו' לכו לחמו בלחמי, מה היה עושה חזקיהו, כד הוה חמי סודרן טב מייתי ליה לקרתא, תנאיי טב מייתי ליה לקרתא הה”ד גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה. ד“א נכבדות מדובר בך (וכו'), ומכאן ראינו כי אמת היא כי סודרן או סדרן עניניו שריפטקונדיגער. אח”כ חזרתי ודקדקתי בפסחים ק“ה, וראיתי לרשב”ם שפירש: אלא סדרנא אנא, כל סדרי ברכות קידוש והבדלה נתתי לב בהן וכו', ואז נזכרתי מה שכתבת אתה ידידי בערך ברכות (אגרת תענית אסתר תקצ"א), שהיו מערבים דברי אגדות בברכות חתנים ואבלים, אז אמרתי א“כ עולה יפה שהיה נקרא סדרן מי שהיה בעל מקרא ואגדה, והיה ג”כ בקי בכל סדרי ברכות, כי בקצת מן הברכות היו מערבים דברי אגדה. ושמחתי כי (אולי) הוספתי נופך קטן על דבריך הנחמדים בערך ברכות הנ"ל.

7. השערותיך על חשבון קץ הגאולה לר' יעקב נזיר העירוני לעיין בענין, ומצאתי השערות אחרות הקרובות בעיני יותר. תחלה הדבר ברור כי במקום סנחריב צריך להגיה נבוכדנאצר, כי כן ק“ן שנה מגלות ראובן וגד מגיעות עד החרבן לא עד סנחריב. מעתה נ”ל כי קץ הגאולה לדעת ר' יעקב נזיר הוא שָנִים 2300 אחר החרבן (שהיה בשנת 3338), אמנם שני המספרים שבדניאל 1290, 1335 לדעתו צריכים להיות נוספים זה על זה, כי אלו ואלו יעברו קודם הגאולה, והנה הם יחד 2625, ותחלתם מגלות ראובן וגד, הסר מהם ק“ן הרי לנו 2475 מן החרבן, הרי חשבון זה יתר על של 2300 קע”ה שנה, וזהו: ועוד קע“ב (צ“ל קע”ה) שנה לבא וצורנו יקצרם. ולענין זמן מלכות אלהות ישמעאל אומר אני שאין כאן טעות, ושהכוונה על מחמד, ואין ראיה כי מחמד לא עשה עצמו אלוה, כי ר' יעקב נזיר היה שוכן בין הנוצרים והיה שומע מהם כי הישמעאלים הם עע”ז, ויותר מזה לא ראה ולא ידע. ומה שאמר שביה“מ נמסר בידם, הוא מדוייק, כי לא אמר שהחריבו הבית, אלא שאחר זמן נפל בה”מ בידם. ומה שכתוב: וזמן מלכותם מאלף ומאתים ושלשים וחמשה, הוא מדוייק מצד ומוטעה מצד, וכן צ“ל: וזמן מלכותם מאלף ומאתים ותשעים, ועתידה להמשך עד אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה חשב ר' יעקב נזיר כי התחלת אמונת מחמד (שהיתה סביב שנת 4382) אלף ומאתים ותשעים שנה אחר גלות ראובן¹¹ וגד שהוא התחלת העת הגדול, והוא ק”ן שנה קודם החרבן, כלומר בשנת 3188) והיא שנת 4478, ואינו מן התימה אם טעה הנזיר טעות של מאה שנה בעניני קדמוניות הישמעאלים השנואים גם לו גם לגויי ארצו. אמנם שיהיה זמן כתיבת הקובץ בשנת קנ“ג כשהערתך, ושהסופר העתיק גם מחזור רע”א רק כדי להשלים הי“ג מחזורים, זה רחוק בעיני, אחרי ראותי כי אין הי”ג מחזורים שלמים בקובץ ההוא בסימני קביעות שנותם, כי ממחזור ר“פ עד רפ”ג אין סימני הקביעות כתובים, רק מספר המחזור כתוב בראש שיטה, והשיטות עצמן פנויות, ולפיכך אני דן כי הסופר העתיק מאיזה ס' אחר (אולי מבעל הטורים) שהיה כולל סימני קביעות השנים ממחזור רס“ז עד מחזור רע”ט, והוא השמיט העתקת ד' המחזורים הראשונים כי כבר עברו בימיו. אמנם למה לא הוסיף סימני קביעות שנות ד' המחזורים האחרונים (ר“פ עד רפ”ג) זה היה לאחרת משתי סבות, אם להיות הסופר חכם, ואם להיותו טפש: אם להיותו טפש, שלא ידע למלא החסרון ולהשלים קביעות המחזורים ההם מתוך המחזורים (רס“ז עד ר”ע) שהיו כתובים לפניו בס' שהעתיק משם; ואם להיותו חכם, שידע כי עיגול של רב נחשון אינו אלא שבוש, וכי היות המולדות והקביעיות חוזרים חלילה מקץ י“ג מחזורים הוא שקר גמור (וכמו שהעירו הראב"ע ובעל הלבוש והפרי חדש) (והמופת על זה ברור מאד, כי למען יהיה זה צודק היה צריך שיהיה יתרון י"ג מחזורים שבעה ימים שלמים לא פחות ולא יותר אפילו רגע, והנה ידוע (יעויין באבודרהם או בלבוש) כי יתרון עשרה מחזורים הוא 5.21.550, ויתרון שלשה מחזורים הוא 1.1.705, והנה צרוף שני אלה היתרונות 6.23.175 שהם שבעה ימים פחות 905 חלקים), ועל כן לא רצה הסופר להשלים החסרון וללמוד מן העיגול ממחזורי רס”ז – ר“ע למחזורי ר”פ – רפ“ג. אמנם מה שכתוב שם בסוף הי”ד לוחות: נשלמו הי“ג מחזורים, ולעולם חלילה חוזרים, נראה שלא יובן אלא לשיטה ראשונה, שהיה הסופר טפש כי מה ענין הי”ג מחזורים אצל הי"ד לוחות.

8. השערותיך על תאריך אל־צפר העירוני לחפש בענין, וגם בזה אולי מצאתי דברים נכוחים. התאריך הה הוא התאריך הידוע לספרדים (Ere dÉspagne), וזה לשון Moreri בערך Ere:

והנה מלת Aera נגזרת מן aes שענינו נחשת, וכן בלשון ערבי (לפי מה שמצאתי בערוך גדול של קסטעל, ואיננו בשינדלער) צַפְרְ מורה ג“כ נחשת (אולי על שם מראיתו, כשהוא ירוק כזהב וככרכום), א”כ איננו רחוק שיהיה זה ענין תאריך אל־צפר, כלומר תאריך הנחשת, שהוא פירוש מלת Aera בדיוק. אמנם המכוון בתאריך הנחשת, אפשר שהוא כפירוש Moreri על שם מעות המס, והמעות נקראות aes כי היו של נחשת, ואפשר כפי מה שכתב בעל שלשלת הקבלה (דפוס זאלקווא דף פ“ו ע”ב) כי אוטוויאו אוגוסטו בשנת ד' למלכו שם מס על מלכותו להביא אליו נחשת רב עד שרצף נהר טיבר וכו'. אמנם התאריך הזה נראה שלא נזכר בספרי הערביים, כי לא מצאתי זכרו בקסטעל, אף לא בביבליאוטעק אוריענטאל של Herbelot, ונראה שלא נהגו בו אלא הנוצרים והיהודים, כי הישמעאלים לא נהגו אלא בתאריך בריחת מחמד.

9. הבא לתקן אחד משירי הקדמונים צריך שיזהר בחקי המשקל, אם השיר שקול, ע"כ תזהר ידידי לכתוב אשר פתח עֳני יתִרו, לא עוֹני.

10. מדפיסי אמשטרדם לא השמיטו רשימת זמן פטירת ר' יוסף בן שושן בשנת ד“א תתקס”ה, כי המשורר באמרו: והאל שמה קרא נהי, כוונתו לומר כי שנת תתקס"ה היתה מזומנת לצרות רבות, כי כן פרטה נהי (בגימט' ס"ה), והתימה עליך שלא עמדת על דבר זה שעמדתי עליו אני זה שנים רבות.

א

1. מדרש שוחר טוב אשר בקובץ ב“ם שבידִי הוא שלם ומתוקן הרבה יותר מהנדפס, לא לבד במזמור ס”ח (שיש בו דף מלא ויותר עודף על הדפוס), כי גם על פני כלו, כאשר ראית למעלה ט“ו ¹²C. ואני אם הייתי מוצא מדפיס שיתנדב להדפיסו הייתי לאט לאט מתעסק בהעתקתו מראשו לסופו. סדור רש”י ז“ל אשר בקובץ הזה כבר שִלחתי לך הלקוטים ממנו ביום ג' אדר. ועתה אחרי אשר בדקתי הקובץ כלו בנחת, אוסיף לך עליו ביאור פרטי. הקובץ כלו 204 דפים, 47 סדור רש”י, מן 48 עד 134 מדרש שוחר טוב, מן 134 עד 167 קצור ס' התרומה, מן 167 עד 186 איסור והיתר, מן 186 עד 193 איסור והיתר בחרז, מן 193 עד 204 פירוש הסידור מס' רוקח. קצור ס' התרומה זה תחלתו: אחל ס' התרומה בקוצר. באתי לקצר מתוך ס' התרומה למען ירוץ הקורא בו למצוא מיד הפסוקים (הפסקים) בלא אורך ראיותיהם כמו שסדרם כסדר לפני רבינו הקדוש הרב ר' יצחק בר' שמואל זצ“ל. ובסוף הקיצור יש שירים אלו: שירים אגבר נא למעוזי, לי הרבִה (הִ-רְבָה) כח ותעצומה, לערוך לשון זכה בספר זה, נקרא אבי שכל והתרומה, מפז ומפנינים הלא יקר, מתרשיש שוהם ואחלמה, הן תהגה תמיד ירווך (יְרַוֱךָ), כי כל הפצים תמצא שמה. סליק. אחל איסור והיתר. ראיתי אני הקטן כמה פעמים שהיו מגיסין כף חולבת בקדרה של בשר או כף של בשר שהגיסו בה קדרה של חלב או כף של גוים שהגיסו בה מאכל שהיה אבא מרי הר' יב”ק, לוקח כלי מלא מים" וכו‘, ואתה ידידי אולי תדע מי זה בנו של ה“ר יב”ק ופעם אחרת אכתוב לך לקוטים ממנו, אם תחפוץ, כי הוא כולל הרבה מעשים ושאלות ותשובות, כגון (דף 175) שאל ה“ר משולם בן ה”ר דוד מרבינו שמחה משפירא זצ“ל אם שני זכרים תאומים נולדו ביום אחד אם די בברכה אחת לאב ולמוהל”, המחבר היה בווירצפורק (דף 176) ורבו היה ר’ אליעזר הלוי. “אחל איסור והיתר בחרז. מענה לשון מאל אשאלה, בדת זביחה להשכילה, כאשר לעניו נגלה, לשחוט שנים בבהמה ואחד בעוף לכתחילה, רובו של אחד בדיעבד כמוהו, וכ' יהודה בוורידין אזהירהו, בעוף אשר כאחד צולהו, או בשעת שחיטה בקוץ ינקביהו. פירוש. השוחט לכתחלה צריך שישחוט שנים בבהמה ואחד בעוף ובדיעבד רובו של אחד כמוהו והזהרו לשחוט וורידין כר' יהודה” וכו', וכן עד סוף, חרוז ופירוש, ולא מצאתי רמז לשם המחבר.

2. יפה דנת כי בטעות נשמט באגרתי שם יוסף ברשימת מאמר רבינו יוסף בר' יהודה ב“ר יוסף וכו‘. והנה כשהייתי בטריעסט בתשרי שעבר ובדקתי כפי אשר מצאה ידי בנחיצת הזמן את הקובץ היקר אשר בו שני מאמרי ר’ יוסף, בדקתי ג”כ שני המאמרים ההם, והעתקתי לי הפרק הראשון מן המאמר הראשון, ורוב הפרק הראשון מן המאמר השני, ולא היו שני המאמרים יקרים ונכבדים כל כך בעיני כמו בעיניך, כי הראשון נ“ל שאינו כולל שום דבר חדוש, כי קצר הוא עד מאד והשני אולי היה מועיל בזמנו בעניני המטבעות המדות והמשקלות, אמנם עתה מה יועיל לנו, אחרי היות כל ההשוואות אשר בו במטבעות מדות ומשקלות ערביות שבימיו, ומלבד זה המתרגם לא היה בקי והניח מלות הרבה ככתבן וכלשונן בלשון ערבי. ומכל מקום אכתוב לתלמידי שחז”ל אשר בטריעסט, שישתדל להשלים העתקתם.

3. ס' משכן העדות הניחוֹ בידי מהחכ"ר הלל קנטוני לבדקו ולהעתיקו כרצוני, ועתה ראיתי כי ס' זה, וס' הסודות לר' משה מעיר ליאון, הנמצא בידי משנים הרבה, כמעט ס' אחד הם, חלום אחד הוא; והמחזה הזה אשר חזיתי וגם לשון הספר ודברי הבאי והתפארות שבו הביאוני הפעם לנטות אחרי רבים האומרים כי הוא בעל הזהר, מה שעד עכשו הייתי מגמגם בו, עם היותי, זה לי עשרים שנה, מכיר שס' הזהר מזויף. והנני עורך לפניך תחלת שני הספרים,

ספר משכן העדות

אמר המחבר, הספר הזה חברתי כדי להכנס בדרכי החכמה הנוראה על דרך האמת בני אדם החושבים מחשבות זרות בתורתנו הקדושה וחושבים שהוא דרך אמת, ואלה חושבים בדקדוקם לפי סברתם כי הדין עמהם, והיה האמת ממש בין דגש לרפא ובין קמץ לפתח כפי דרך המדקדקים אי זו דרך להשיג משם אורחות חיים, ולהוציא האור המזוקק הכנוס והחתום ומוכן לצדיקים לעתיד לבא. וראיתי אחרים סומכים על ענייני התורה כפי הנראה חושבים כי הדברים הנראים כפשוטן הם השגת משרת יוצרנו, ולא עוד, וכי הם השיגו אותם ואין תורה אחרת זולתה. לא כן הדבר כי כגבוה שמים על הארץ כן גבהו דרכי המקום מדרכיהם ומחשבותיו ממחשבותיהם, והתורה אמרה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, ואחז“ל בתורה היה הקב”ה מביט וברא את העולם שנ' ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן. ואם הדברים כפשוטן כפי הנראה היזק (נ"ל היאך) נבנה (נ"ל נברא) העולם בה“א, כי דברים נראים היום בעולם גדולים וטובים יותר, ראויים להשתמש בהם. אלא תורתנו הקדושה תורת אמת ותורת ה' תמימה, והיא עלומה ונסתרת במעלתה, והוא ית' עשה לה כסוי עור תחש באלו הדברים הנראים, כי מי יוכל לראות ולהסתכל האור הגדול הגנוז בתורה זולתי קדושי עליון הקדמונים, המה באו אל מקדשה ויראו את האור הגדול וזכו בו ויסירו את המסוה מעליה ויראו תוכיות מהלליה. ואמ' במדרש אריב”ז יש לנו ללמוד מפניו של משה, דכתיב ויראו בני ישראל את פני משה והנה קרן עור פניו, וכתי' וייראו מגשת אליו עד שנתן על פניו מסוה, כבר (צ"ל כיון) שנתן על פניו מסוה מה כתיב ואחרי כן נגשו אליו בני ישראל, ומה אם פניו של משה כך, התורה שאין אור כאורה עאכ"ו. על כן הוצרכתי לחבר חבור זה ולהעמיד הדברים כתוכן החכמה אשר חכמים הגידו ולא כחדו מאבותם. הרחקת ממני כלי השיר והמליצה, כי בהם ה' לא רצה, ולא לעשות בתים כבתי החצרים אשר אין להם חומה סביב, ואם איתא לידי מליצה בלא (נ"ל חסר מלת כוונה) כיון דאתא להוי במניינא, והוצרכתי לחלק הספר בחמשה חלקים. החלק הא' היה בענין יסוד העולם הזה ותכונותיו וענין מחלקותיו.

החלק הא' היה בענין יסוד העולם הזה ותכונותיו וענין מחלקותיו.

החלק הב' הוא בענין יסוד האדם אשר כלה ונפסד מן העה“ז לזמן מועט וקצר, ונראה כי שחוק הוא בעולם היום כאן ומחר בקבר, מהו הענין. החלק הג' הוא בענין יסוד הנפשות הנכנסות בזה העולם בגופות בני אדם זמן מועט וקצר, מקום עגינה ואנה תשוב, ומהו תועלתם להכנס בזה העולם ולצאת ממנו אחר כן. החלק הד' היה בענין עונש הנפשות, ומהו גיהנם אם הוא למטה או למעלה ואם שניהם מכוונין, ובכאן ב”ה יש לנו להתעורר ולהעמיד דבר על כנו בסודות נפלאות החכמה האמתית. החלק הה' היה בענין גן עדן וחלקי יסודותיו, ומהו השכר והגמול הטוב שיש לנפשות בו, וגם גן עדן אי הוא למעלה או למטה ואם שניהם כאחד מהו ענינם ומחלקותם. על כל אלה הדברים הוצרכתי להתעורר בהם ולחבר מהם הספר הזה בספרי (צ"ל בסתרי) החכמה הנוראה. אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים אל ה' לשרתו ולברך בשמו, אני משה בר' שם טוב תנצב“ה הוצרכתי לחבר הספר הזה בשנת חמשת אלפים וחמשים ושלש ליצירה. ישמע חכם וכו'. החלק הראשון הוא להורות בענין יסוד העולם וענינם ותכונתם, ויש להקדים בתחלה מה שאמרו קצת מן החכמים ודקדקו בענין הזה כפי מה שהשיגה סברתם ושכלם ודעתם אמרו כי יסוד העה”ז הוא מוכן על דרך הטבע להיות כל הדברים אשר בו כלים ונפסדים¹³, והעה“ז הוא מוכן כנגד עולם של מעלה, כענין החלום אצל הנבואה, וכבר ידעת כי ענין הנבואה הוא דבר קיים בסוד אלהי וסוד אמתי, מה שאין כן בענין החלום, כי הוא דבר הבל אצל הנבואה, כי בהתיחד הנביא להדבק בצורתו אצל צורה של מעלה משתולל מכל הדברים הגופניים ומכל יסוד העה”ז. וכשהיה נשלל במחשבת צורתו מכל עניינים הגופניים היה מתדבק בצורות העליונות הפנימיות עד עלות צורתו להדבק בדבקות יוצרה, ואזי היה משיג הדברים כפי הראוי, והנביא ההוא נחשב עם קונהו מזמן המכרו לו גופו צורתו ביחד. ואתה ידעת ענין החלום וכל ההבלים אשר בתוכו, כמה רחוק מחקירת מעלת הנבואה ותכונתה, וגם אם חלום אחד יצדק, כמה הם החלומות שאינם מכוונים, ואע“פ כי הכל ישנים, לא (כל) הישנים נכונים וחלומותם מיושרים. כענין זה תוכל לדעת ענין העה”ז למטה אצל העולם של מעלה, וע“כ העה”ז תוכל להאמין בו כי הוא חלום ודאי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו, כן העה“ז חלום הוא ודקדקו ה' (כן הוא בסוף השיטה וצ"ל החכמים) כפי השגת חכמתם בפסוק אומרו אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכי אשר אתו חלום נקרא נביא והלא כתיב כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, בודאי מעלת הנביא בלבד ומעלת החולם חלום לבד, ועכ”ז הכל חולמים, דנביא ושאר בני אדם, כי אין מי שיקרא נביא מצד החלום, ובא להורות מעלת הנביא השלם אדון הנביאים כי ראייתו שהיה רואה מצד נבואתו נשללת מכל עצמים גופניים כלל. והוא דבר על בוריו מתוך אספקלריא המאירה אשר אינה נגשמת בראייה גופנית כלל, אלא זוהר אמתי זכה וברה, מה שאין כן לשאר הנביאים הרואים מתוך אספקלריא שאינה מאירה, כי היא נגשמת כפי ראייתם ואינם רואים זולתי דמות גופו (צ"ל גוף), ומתוך שהם רואין כענין גוף זה העולם ואמר (צ"ל נאֶמר) בחלום אדבר בו, ועל כן העה"ז הוא חלום ממש, הבל ואין בו מועיל.

ספר הסודות

לחכם ר' משה מעיר ליאון זלה"ה על דרך הקבלה

אמריי האזינו יודעי תבונה, אשר לפי מיעוטי חפצתי לתקנה, כי לא מיתרון חכמה ומרוב שכל בי, כי אם בחסרוני ובהשיגי לבי, ובתחילת הכל דעת קוני קניתי ועל יסוד יראתו כל בנייניי בניתי, אשר מאתו שלוחה יחדתי, וגם אליו תשוב עוד בתכליתי, דעת אלהים הוא ראשית דרכי, וצדק ומישרים אחרית מהלכי, כי יראת ה' טוב בכל מושב ועדה, כבושם מרקחים וכאבני חמדה.

ראיתי בלבי ללקוט ולחבר דברים אשר הם טובים לעושיהם, וחמודים לשומעיהם, ויותר לרואיהם, כמו שכתבו חכמים גדולים ובעלי עצה, יודעי פשר ודעת ומליצה וחילקתי הספר הזה לחמשה חלקים.

החלק הראשון אדבר בו בענייני יסוד העה“ז ותכונותיו והיאך הוא מוכן על דרך הטבע להיות כל הדברים אשר בו כלים ונפסדים, והעה”ז הוא מוכן אצל העולם שלמעלה בעניין החלום אצל הנבואה.

החלק השני הוא מדבר בעניין חלוקי הדיעות השכליות וחלקי תאוות החטאות והאשמות אשר אדם עושה בעה"ז בדעות מוחלקות אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, ובכאן אאריך מעט בסוד התשובה וימי התשובה וחלקי התשובה.

החלק השלישי בעניין יסוד הנפשות הנכנסות בעה"ז בגופות בני אדם ויושבות זמן מועט וקצר, מהו הענין הזה, או לאי זה מקום תשוב הנפש ומה תועלתה להכנס בזה העולם ולצאת ממנו אחרי כן.

החלק הרביעי הוא לבאר עונש הנפשות בגיהנם ומהו גיהנם אם הוא למטה או למעלה ואם שניהם כאחת מכוונים, ובכאן בע"ה יש להתעורר ולהעמיד דבר על מכונו בחידות נפלאות החכמה האמתית.

החלק החמישי הוא בענין גן עדן וחלקי יסודותיו, ומהו השכר והגמול אשר ישיג שם לנפשות, ואם הוא גן עדן למעלה או למטה, ואם שניהם כאחת אמת, ומהו עניינם ומחלקותם. על כל הדברים האלה הוצרכתי להתעורר ולחבר מהם הספר הזה בסתרי החכמה. אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים אל יד ה' לשרתו ולברך בשמו, אני משה ברבי שם טוב מעיר ליאון חיברתי הספר הזה בשנת נ“ג לפרט היצירה בעיר ובירה, אשר חיברתי ספרים אחרים בעיר ודאל חיגרא (וואדי אל הגרה, Guadalajara). ואחל בע”ה הנותן לאדם דעת

החלק הראשון הוא להורות על ענייני יסוד העה“ז ומכונותיו, ויש להקדים מה שאמרו חז”ל ודקדקו בענין זה כפי מה שהשיגה סברתם ודעתם. אמרו כי יסוד העה“ז הוא מוכן על דרך הטבע להיות כל הדברים אשר בו כלים ונפסדים, והעה”ז הוא מוכן אצל העה“ב (מלת הבא מיותרת) שלמעלה כעניין החלום אצל הנבואה, וכבר ידעת כי עיקר הנבואה הוא דבר קיים בסוד אלהי ועיקר אמתי, מה שאין כן בענין החלום, כי הוא כערך הצל אצל הנבואה, כי בהתייחד הנביא במעלת חכמתו לידבק בצורתו אצל הצורה שלמעלה משתולל מכל הדברים הגופניים ומכל יסודי העה”ז, וכשיהיה נשלל במחשבת צורתו מכל ענייני הגוף יהיה מתדבק בצורות העליונות הפנימיות עד עלות צורתו להדבק בדבקות יוצרה, ואז תהיה משגת שם הדברים כפי הראוי, והנביא ההוא נחשב עם קונהו מזמן המכרו לו גופו בייחוד. וכבר ידעת עניין החלום וכל ההבלים אשר בתוכו כמה הוא רחוק מחקירת הנבואה ותכונותיה, וגם אם חלום אחד נצטדק, כמה חלומות שאינם מכוונים, ואע“פ שהכל ישינים לא כל הישינים נכונים וחלומותיהם אינם מאושרים. מענין זה תוכל לדעת עניין העה”ז שלמטה אצל העולם שלמעלה, ועל כן העה“ז אין להאמין בו כי הוא חלום ודאי, כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו, כך העה”ז חלום הוא. ודקדקו חכמים כפי השגת חכמתם בפסוק שאמר אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכי אשר אתו חלום נקרא נביא, והלא כתי' כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, בודאי מעלת הנביא לבד, וחולם חלום לבד, ועם כל זה הכל חולמים, הנביא ושאר בני אדם, כי אין מי שיקרא נביא מצד החלום, ובא להורות מעלת הנביא השלם רבן של כל הנביאים כי ראייתו שהיה רואה מצד נבואתו נשללת מכל ענייני הגוף, והיה רואה הדבר על בוריו מתוך אספקלריאה המאירה אשר אינה נגשמת בראייה גופנית כלל, אבל זוהר אמתחתה זכה וברה, מה שאין כן בשאר הנבאים הרואים מתוך אספקלריאה שאינה מאירה, כי היא נגשמת כפי ראייתם ואינם רואים בראייתה זולתי דמות גוף, ומתוך שהם רואים בעניין גופני שהוא מזה העולם נאמר בחלום אדבר בו, ועל כן העה“ז הוא חלום ממש הבל ואין בו מועיל, זהו דברם ז”ל.

זה בקירוב חלק אחד משלשים בכל הספר מס' הסודות שבידי, וכחלק אחד מארבעים בס' משכן העדות אשר למהחכ“ר קנטוני, ואולי ההעתק שבידי הוא חסר, כי לא קראתיו כלו. – לקוטי מחזור ויטרי אשלח אליך פעם אחרת – מהחכ”ר קנטוני חזר לעירו מנטובה, והבטיחני שיעסוק בבקור ספרים כ“י אשר שם, גם העתקתי לו דבריך בשבילו על אודות ספרים קדמונים אשר בפארמה, ואם ילך שמה יעשה – קהל טריעסט הסכימו לקבל לרב כמוהר”ר שבתי טרֵיוֵיס (דודו של חברִי הפראפעססאר) שהוא עתה רב בעיר טורין והמדינה, ועדיין לא באה הסכמת הגובערניום, ואין ידוע איך יפול הדבר – אתה מתרעם כי אני אץ בכתיבת אגרותי, וזה אמת, כי לדעתי טוב שיתרעמו עלי כל אוהבי וכל קרובי, ולא יתרעמו עלי תלמידי, ואין אתה יודע כמה מהזמן אני צריך להוציא יום יום בפירוש ובתרגום התורה כי במהדורא קמא לא כתבתי התרגום והפירוש על כל פסוק ופסוק, כי אם בקצת המקומות, ואחרי שהחלותי לעשות בישעיה וירמיה תרגום ופירוש שלם, בקשו ממני תלמידי שאעשה כן גם בס' התורה, ובימי הסתו שעבר לא כתבתי כי אם מבראשית עד ויקראו שמו עשו. והנה האגרת הזאת כתבתיה ביישוב, כי קרבו ימי הפקודה (עגזאמען), ובשבוע שעבר חדלו הלמודים, כי התלמידים חוזרים על מה שלמדו בימי הסתו, ובלעדי זאת לא היה אפשר לי לעבוד העבודה הזאת – תעשה עמדי חסד להעתיק לי סיום אגרת ח' כסלו תקצ“ב מן: והא לך תכן הקובץ הזה, עד סוף האגרת – יאריך ה' ימי כבוד אביך בטוב ובבריאות שלמה, ואתה ידידי התפלל על שלומי ועל בריאות אשתי אשר היא הרה, וחלתה במרה השחורה. ואתה שלום וכל אשר לך שלום, כנפש המיַחֵל לבשורותיך טובות, הכותב וחותם פה פאדובה בראשון בחמשה לחדש תקצ”ג

מוקירך ומכבדך בלב טהור, שד"ל

תלמדי חביבי אבי"י וכל תלמידי ורעי דורשים שלומך וטובתך

Nr. LXXXIV    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

כ“ח תמוז התקצ”ג 5.6.1833

לכבוד ידידי החכם המופלא כמוהר“ר שי”ר שלום ואמת.    🔗

מכתבך היקר הגיעני, והשתוממתי ועדיין משמים אני מה חרי האף הגדול הזה, כי מקוה הייתי כי מעתה שלום אמת יהיה בינינו. הנה פתחתי לפניך את כל לבבי, ודברתי אתך ממעמקי הלב כאשר אני מדבר עם אחד או שנים ממתי סודי, ועתה ראיתי כי בטרם תראה אותי פנים בפנים ועיניך תראינה דרכי ואזניך תשמענה דברי פי, אי אפשר לך ולא לאיש אחר לשפוט אותי משפט אמת, ותחשבני כאחד האדם בעל מדות הרחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב; אחת היא על כן אמרתי אטה שכמי לסבול, ומה אדבר ומה אצטדק, אחרי אשר כל דברי בתם לבבי גם לי גם לך לא יהיו לא לעזר ולא להועיל. רק אחת מעט היא אוסיפה להצטדק לפניך וחובה היא עלי, והוא לענין הזלזולים אשר חשבת כי זלזלתי בכבודך חלילה לי; לזאת לא אשמור לפני מחסום, וגם אם אולי גם דברי אלה יהיו כקש לפני רוח, לא אחדל מִשְנוֹת ומִשַלֵש כי מימי לא עלה על לבי להקל בכבודך היקר בעיני מכבוד כל החכמים אשר ידעתי בדור הזה; ובאמרי: ולא אתעצב אם בהודותי לדברי זולתי אולי יתגדל ויתפאר וכו' וכו', לא היתה כוונתי עליך ידידי היקר, יתעלה בכבודך מזה וכיוצא בו עלוי רב! בי אדוני, מה אמרת! ואיך יכלתָ לחלל ככה כבודך, לחשוב בלבבך ולכתוב בידך כי אני – – איש מכירך זה ימים וזה שנים – – נתתיך בלבי אפילו רגע קטון כאחד הנבלים? – לא, אדוני היקר, לא היתה כזאת בלבבי, ולוּ איש אשר כזה הייתי בעיני ברגע כָתְבִי, לא הייתי כותב אליך הדברים ההם, כי לא הגיעה טפשותי עד השיעור הזה. אמנם הגדתי אליך דרכי מנעורי, וכוונתי כי להיות כי (לפי מה שאחשוב) מה שרוב בני אדם נסוגים אחור מהודות על שגגתם, הוא לבלתי יתגדל ויתפאר זולתם עליהם, אני מנעורי לא חשתי לזה, כי חשבתי התפארות הנבלים ושמחתם דמיון וצל עובר; והיתה כוונתי לומר כי אחרי שכן הרגלתי את עצמי מנעורי, נ“ל כי גם עתה אני נקי מן החשד שאתה חושדני להיות אדוק בסברותי ובלתי מודה על שגגותי, ומפני שלא עלתה על דעתי שתהיה אתה מחלל כבודך לדרוש הדברים האלה לעצמך, ומפני שלא נאמר המאמר ההוא כלל על הדברים שביני לבינך, אלא על מדתי מנעורי, על כן לא עלה על לבי להוסיף ולומר: וכ”ש וק“ו שלא אבוש להודות על האמת לאיש יקר בעיני ובעיני כל יודעיו ויודעי שמו כמוך, אשר לפי גדולתו ולפי מדותיו המעולות לא יתפאר עלי, ולא ישמח חלילה בקלוני: כל זה לא עלה על דעתי לאמרו, כי היה דבר חוץ למקומו מכל וכל, כי על דרכי מנעורי היו דברי, לא על דברים שביני לבינך. ועתה ידידי היקר, אחרי אשר פירשתי לך כוונתי בדברים ההמה אשר היו לשכים בעיניך, רב לי, עתה ארף ידי, לא אשיבך דבר על מרורות אשר שפכת עלי, כי אני לא אאשים אותך בזה, כי אין אדם נתפס על צערו, וגם לא אשתדל להצדיק את נפשי, כי ידעתי רוב אמרים כאין וכאפס יֵחָשבו להעמידך על אמתת דרכי כל זמן שלא תהיה קרוב אלי ולא תראה שבתי וקומי ומשאי ומתני, וכל זמן שלא תדבר עם בני אדם הקרובים אלי, וכל מה שאוכל להוסיף בענינים האלה לא יהיה אלא פחם לגחלים ועצים לאש. גם לא אוסיף דבר עליך עוד על ראב”ע ועל שום אחד מן הקדמונים, ינוחו על משכבותם, ואני ואתה נלך נכוחה לעזור איש את רעהו ולאהוב האמת והשלום.

ולענין טענתך אשר טענת עלי על דרך המליצה והשיר לאמר: “כי עת אשאל ממך דבר או אוחיל למשפטך, הרי גם אנכי בעת הזאת תלמידך אני ומימיך אני שותה” וכו' וכו‘, לזאת אשיב א’. אם יקרה (מה שנ"ל שעדיין לא קרה) שתתעורר אתה מעצמך לדרוש את פי לענין חקירה מן החקירות, או מאליך תתעורר להביא לפני דבר ממעשה ידך לאמר: ראה ושפוט, אז אפנה מכל עסקי ואשתדל להשיבך ככל מראה עיני, אחרי הדרישה והחקירה כאשר יד שכלי משגת. אמנם בחקירות שלא מהתעוררות לבך גלית לי דעתך בהן, אלא דרך מקרה ועראי ואגב גרדא, גם אני דייך שאגיד לך דעתי בהן לפי מה שאדע או שאחשוב באותה שעה, מבלי שאצטרך לחפש חפש מחֻפש בכל צדדי וסדקי החקירה. ב‘. אם תביא לפני לחקור ולשפוט חקירה שאין לפי עסקי בלמודַי לתלמידי לחקור אותה, אפנה מיד לחָקרה, אם כה תחפוץ; אמנם בחקירות שכבר יש בלבי ומחוייב אני לחקור אותן, דייך שאומר אליך לכשאגיע לשם אחכים. ג’. אם תאמר אלי: הריני מוכן ומזומן להוציא לאור דבר מה, וחפצתי שתודיעני דעתך על ענין כך וכך קודם שיצֵא מתחת ידי, לא אתמהמה מִשָרֵת אותך בכל אשר תמצא ידי; אמנם בדברים שאין בלבך לגלות בהם דעתך ברבים בקרוב, למה אפנה מכל עסקי לצלול במעמקי חקירות הנכריות לי לעת עתה, כד להָניח דעתך הרחבה מדעתי?

והנה לענין מסלולך (מעשה ידי אמן בלא ספק) זכור נא ידידי היקר כי רק במקרה הודעתני דעתך על ס' הנחמות, ויהי כהרימי קולי ואקרא כי זה הורס האמונה בנביאים, עֹז התאזרת וכתבת מסלולך, אז מהרתי ואמרתי כי גם כי אין דעתי כדעתך, מודה אני כי לא כדברי ראז' וגעז' הכופרים בנבואה דבריך, ושאין סברתך הורסת אמונת ישראל, וכי אמנם לבדוק כל דבריך וכל טענותיך א“א לי עד שאשוב לפרש ס' ישעיה לתלמידי, מה שאי”ה בא יבא ולא יאחר, ואתה לא רמזת לי רמז היות כוונתך להדפיס המסלול ההוא או פי' ישעיה. ואפילו תאמר אלי כי כן באמת גמרת בלבך להדפיס פירושך מיד, מה תבקש ממני ומה תלונתך עלי? אם תדרוש מאתי פירושי אשר פירשתי על פסוק מה או פרשה מה, אמהר ואשלחהו אליך; ואם על הכלל כלו לענין זמן כתיבת ס' הנחמות, כבר ידעת דעתי וטענותי, והרשות בידך לעשות בהן ככל חפצך, כי לא בתורת סוד שלחתי אליך את דברי; ואני מקץ ימים ושנים אם אתעורר להוציא לאור פירושי, אחקור תחלה את כל טענותיך, ואם אמצאן צודקות אודה לך בקהל רב, ואם לא, אז אחזיק מגן וצנה לעזרת האמונה הקדמונה, אך לא עליך ידידי המלחמה כי אם על בן זאב ועל ראז' וגעז' אשר קדמוך, ואם אולי אצטרך להשיב גם על הטענות החדשות אשר חדשת בחכמתך, כבר מלתי אמורה שאין סברתך הורסת אמונתנו, ולא יתכן א"כ שיהיה משפטִי אִתה משפטי נקמות, בחרפה ובוז חלילה, כי אם אמת ומשפט שלום וכתלמיד הדן לפני רבותיו.

אמנם לענין שאמרת שאמסור מסלולך לדיין הנאמן עלי, וישפוט ביני וביניך, לא אחרתי לעשות ומסרתיו לידידנו החכם אב“יי, כי שאר התלמידים הגדולים כבר הלכו איש לביתו, ואני לא ראיתי כמהו במדינות האלה מתון בדין ומושל ברוחו ובלתי נושא פנים בתורה, ומוכיח על פנַי מומַי בדברי אמת וצדק; סוף דבר איש כלבבי, בדוק ומנוסה, איש סגולתי. והיה כי ישלים מעשהו וישפוט משפטו, אמהר ואשלחהו אליך באגרת הבאה. עד כה כתבתי אתמול שלשום (ט"ו סיון) ממחרת יום בוא אגרתך אלי, והיום חזרתי על אגרתך, ולא אכחד כי מדי קראי בה עגמה נפשי שנית, יסף מכתבך יגון על מכאובי, כי ראיתי מכתי אנושה ותרופה לא מצאתי. כל דברי אשר דברתי באזניך להעמידך על תכונת מדותי הרו עמל וילדו שקר, כי הביאו בדמיונך ציור מתנגד למה שהיא תכונתי, ויותר אצטדק לפניך, ויותר אהיה בעיניך בעל מדות מגונות וחוקות ממדותיך, ובזה נעלת בְפָנַי שערי התשובה לדבריך. אנכי ארשע, למה זה הבל איגע? וראיתי כי צדקת בדברך לאמר: “רואה אנכי אשר נבדלנו לא לבד בתולדות כמה ענינים, אך גם באבות וביסודות, ואף באלה אשר כל חיי האדם ומהלכיו בתבל בנוים עליהם, כמו בעניני טוב ורע מועיל ומזיק וכדומה” כל זה אמת. ומעתה, מה לי ולך? – האעזוב דרכי למען אמצא חן בעיניך? חלילה לי! בצדקתי החזקתי ולא ארפה, לא יחרף לבבי מימי. הלא סוף סוף מדותי ודרכי הם יש, כי התועלת הנמשכת מהם לי ולזולתי לכל רואי פני ונושאים ונותנים עמי, היא דבר הנראה לעינים ומורגש בנסיון, והציור אשר יצטייר בדמיונך ובדמיון כל הרחוקים ממני אשר לא שמעו אמרי פי ולא ראו את תֻמָתִי (אשר חלילה לי מקצוף עליהם על בלי הכירָם אותי ודרכי לבי) דמיון וצל הוא, ומוטב שאקרא שוטה כל ימי וכו'. אבל אתה אומר: “נשאר לנו יסוד אחד יקר ונשגב אשר בו אנו מתאחדים ושוים והוא החפץ העז ותשוקה הנפלאה לכל טוב ומועיל ובפרט לאחינו בני ישראל, וההפך להפכו, והוא יספיק (אם תרצה) להחזיקנו תמיד במצב אחד של אהבה וידידות” ובזה ג”כ צדקת בדברך, ותהי זאת נחמתי, אשר על כן מבלי פנות עוד לשום דבק הנוגע לעצמי או לעצמך, לדרכי או לדרכיך, אעיין על כל הבא במכתבך ממה שנוגע אל הטוב והמועיל לאחינו ב“י ולתועלת החכמה, ואשיבך דבר גרשר עם לבבי, וכן לא אחדל מעבודתי בענין הספרים כ”י אשר באו ואשר יבאו לידי, לא למצוא חן בעיניך, כי אם לתועלת החכמה.)

ועתה הנה על כרחי שלא בטובתי מוכרח אני לחזור על עניני ראב“ע, והנה אנכי נותן לפניך היום העתקת פרק אחר מס' מעשה אפר להחכם האפודי, הנמצא בידי כ”י, ולא הטרחתי את עצמי להביאו אליך באגרתי הקודמת, כי אמרתי דברי דר“ק יספיקו לך למען תודה על האמת. הפרק העשרים ושבעה, בהנחת קצת שרשים תישיר ידיעתם להבנת הכתוב. כבר הניח החכם ר' יונה בספרו קצת שערים בהודעת דרך הלשון העברי בשמושו, ונתן על זה כללים מה, חשב להביא עליהם מופת ממה שבא בכתוב, והם ענינים יחלוק עליהם הראוי והמחוייב, אבל שאין להמלט מזה בקצתם, והם היות בכתוב אשר הוא ס' האלהים תוספת או חסרון, שיהיה בו מלה והחפץ זולתה, וענינים זרים יוצאים מההקשה, והוא כבר הפליג בזה והאריך בנתינת מְשָלים מהכתוב לאמת סברתו זאת [אמר שד”ל הרי כי לא על שני תקונים לבד דִבר ר' יונה]. ועם היות הענינים האלה קשים בעיני מאד, הנה עם כל זה אביא מהם מעט וביחוד ממה שיראה הכרחי לפי קצור דעותינו לפי שאחייב [נ“ל בלי שאחייב] שיהיה הענין כן. והנה איעצך להטיב העיון בספרים קודם שתגזור על זה. והנה בהרבה ממה שהניח מזה תראה השגיאה, וכבר קרא אותו הא”ע על קצת מה שאמר בשער שהניח ממה שנאמר במלה והחפץ זולתה הופך דברי אלהים חיים [הוא לשון הראב“ע על המהביל בשמות י”ט י“ב, ונ”ל שאמר כלשון הזה גם במקום אחר, ואינני זוכר עתה], אבל שהוא לא התיר הספק בכל מה שיראה מזה מחויב לפי קצור דעותיו [נ“ל דעותינו], וכבר נזכר קצת מזה במה שעבר. אמר בחסרון, וימד שש שעורים, בחסרון שם המדה, ולצת לבדך תשא, עונך [וכו' וכו' וכו‘]. אמר ויש שמחסרין המלה השוללת, ובחמתך תיסרני, ואל בחמתך [וכו’ וכו']. אמר ומחסרים מלה זולת השוללת, כמו מתן בסתר יכפה אף ושחר בחיק חמה, ר”ל יכפה חמה [וכו' וכו' וכו‘]. אמר במה שבא בכתוב לדעתו נוסף במה שאין צורך אליו, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם [וכו’ וכו' וכו' וכו‘]. אמר יש שמביאים מלה מן המלות והחפץ בה זולתה, ומכשירים זה בעבור התקבץ השתי מלות בסוג או במין או באיכות או בזולת זה מן הדברים, ויש שיפול הדבר כמקום הדבר ואע"פ שאינו מתקבץ עמו במאומה וכו’, וכבר האריך מאד לתת על זה משלים ודמיונות מהכתוב ויבא הדבור בהם, וכבר נמשכו אחר דעתו רבים מהקודמים והמתארים [נ“ל והמתאחרים] מזולת הבדל שיתנו לכללים האלה, והחכמים ז”ל בהרבה ממדרשיהם נמשכו אחר זה [נ“ל כגון אל תקרי, וכגון גורעין ומוסיפין ודורשין]. וכבר הגיעו מזה עד שאמרו שהשם הגדול המפורש הוא שם בן ארבע ילקח בכתוב מקום ע”ז, והוא שם מונח על אלהים אחרים, כאמרו אז הוחל לקרוא בשם ה‘, וכמו שכתב הרמב“ן ז”ל בחדושי שבועות והוא מקום פלא גדול. ואשר ראוי שתדע כי הנביאים המדברים ברה"ק יתנבאו וידברו במשלים ודמיונות וכמו שנאמר הלא ממשל משלים הוא, ואמר וביד הנביאים אדמה, וכמו שכתב הרב, ולכן מן ההכרח ללמוּד הזה להניח במאמריהם שמות מושאלים ופעלים יורו בהנחתם הראשונה על זולת מה שיורו עליו אצלם, ויקחו השמות המשותפים במאמריהם, אמנם זה במה שירצו להעלים מהגדת העתיד בהנחתם המלות המושאלות והשתוף בשמות והפעלים כמו שהוא הענין ברוב מה שהגיד דניאל מהעתידות וקצת בדברי זולתו, וכן במה שירצו להניח ולבאר מסודות החכמה האלהית והטבעית הנקראים אצל החכמים מעשה מרכבה ומעשה בראשית, ידברו בם בשמות המושאלים יקחו אותם על זולת הנחתם הראשונה לעומק הענינים ההם, וכי יקצרו בם המלות המונחות. וכן במה שיאמרו במוסר והמדות ידברו לפעמים במשלים ודמיונות, כמבואר בדברי שלמה, או במה שהוא מבואר מטבע הדבור שהוא משל כמו ומלתם את ערלת לבבכם, העיני האנשים ההם תנקר, וכל מה שידמה לזה. או במה שיֵאמֵר על צד הגוזמא, כמו ערים גדולות ובצורות בשמים, והיה מספר בני ישראל כחול הים. ועל הענינים האלה ודומיהם יצדקו הכללים ההם, ויונחו המלות והחפץ בם זולת זה. אמנם שילקחו הכללים האלה במוחלט כמו שעשה הוא, הוא זר מאד, וענין שההקש השכלי יחייב חלופו, כי נתן הכתוב עיר פרוצה אין חומה, ואם בעבור ההשתנות (צ"ל ההשתוות) בסוג או במין ילקח הדבר האחר תמורת זולתו והמספר האחד – עד לאיש נכרי, (ראב“ע בפירושו לשמות כ”א ח' יחס זה אל הגאון, מעתה המשגע והגאון והמדקדק והמהביל והמפרש הגדול אדם אחד הם) – אמר המריקים מעליהם הזהב, ירצה השמן (וכן פירש גם רד"ק), – אמר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש, ירצה ויתך (זה הביא ראב“ע בשם י”א) – אמר וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר, קרא הצאן והבקר שנשחטים בפסח פסח – אמר עזובות ערי ערוער, רצה בו דמשק – אמר גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס, ירצה אהרן ודוד – אמר ואת חמשת בני מיכל, ירצה מֵרָב – אמר והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם, ירצה מלככם – אמר ושם אחותו מעכה, ירצה אשתו – אמר עבדים לפרעה, במקום קנין – אמר ויהי ביום השביעי ויאמרו לאשת שמשון, במקום השלישי (ראב"ע בסוף צחות יחסו אל המהביל אלא שהוא כתב שהיה ראוי להיותו הרביעי) – אמר ותאמר האשה התקועית, במקום ותבא – אמר ותקח הבצק ותלש, במקום הקמח – הנה זה מה שראיתיו להעריך עליו ממה שהביאו החכם ר' יונה בשער ההוא, והוא יהיה לך פתח לכל מה שזכר מזה המין. עכ“ל האפודי, ואתה ידידי תשפוט, ונאמן אתה עלי לדיין שלא תהיה אדוק בסברתך לומר כי לא על ר' יונה נתכוון ראב”ע בדברי גדופיו. אפס כי בכל זאת יש לדרוש כי אולי לשם שמים נתכוון, כי אולי היו הפירושים האלה נכונים בעיניו, ורצה לפרסמם גם חוץ מספרד, ולא מצא תחבולה אלא בעשותו עצמו כמרחיק אותם, ואולי התחכם ג“כ ליחס אותם פעם למשגע ומהביל ופעם למדקדק ולמפרש גדול, כדי לערבב דעת ההמון, והמשכילים לבדם יבינו, וזה מן התחבולות הטובות שהזכיר רלב”ג בהקדמת ס' מלחמות ד'. –

ידעתי ואחד מתלמידי (והוא המעתיק תחלת האגרת הזאת) אומר שלא היו הפירושים ההם נכונים בעיני ראב"ע, אלא שהוצרך להתחסד במה שכתב נגדם ונגד האומרם, למען הטות לב ההמון אליו (לראב"ע) ויקובלו דבריו ותתפשט תועלתם באומה, וכמו שהיה; ושסוף סוף אין להאשימו על מה שזלזל בכבוד ר' יונה, מאחר שלא הזכירו בשמו ולא קללו בשם.

ואבא להשיב על סימני אגרתך היקרה. א). אגרת ר' אברהם מימון אעתיקה לך פעם אחרת. ב). אין כאן מריץ אגרות לצונז. ג). דברי ר' אפרים וועהלי ודברי כל אשר השתכלו לגזור אומר על הוראת השמות לפי משקליהם, (כגון Simonis Areanum formarum) לא יתכנו, ולא יקובלו אצל מעמיקי החקירה, רק בזה צדק כי השם הנגזר מן הפעל ענינו הדבר היותר קרוב אל הפעל, אך לפרֵט הענין יותר א“א. יש שמות שענינם הפעולה, לא הפעול ולא מקום הפעולה כמו מָשוֹש מֵרוֹץ. ואם היתה הוראה פרטית למשקלי השמות, מה נשתנו השלמים והחסרים מנחי ע”ו? ואני מאז בילדותי חשבתי כי המ“ם בראש השמות תורה על מקום הפעולה, כמו מזבח משכן, ואח”כ עזבתי דעתי, כי לא מצאתיה עומדת בנסיון. פֹעַל מוּן לא נמצא להוראת הציור לו בלה“ק ולא באחיותיה, ואני כבר הודעתי לתלמידי כי תמונה נגזר מן השם מין, וכן בל”ד species מורה מין ומורה ג“כ תמונה וצורה. ממון לא נאמר בפרט על המטבע, אלא על הרכוש, יהיה מי שיהיה. מיכאעליס (Lex. Syr) אומר כי מעולם לא נמצא מאמונא באלף. ולדעתי אולי ממון נגזר מן המון (קהלת ה' ט' בתרגום וגם בתרגום סורי למכנש ממון) ואבי”י אומר אולי מן הון (תהלים מ“ד י”ג ומשלי ג' ט). דבריך על ממל נכונים מאד, ובלבד שתמחוק מזג מן זגג, כי הוא מן מסך. בענין מנחה כתבתי בבה“ע תקפ”ז 157. ד). שמחתי כי כוונתי לדעת החכם ר' נחמן הכהן, ואתה ברכהו בשמי. התרגום האלכסנדרי בפסוק טובם כחדק רחוק מאד מקריאתי. ה). בעיני ישעיה לא עת לדבר. ו). הפרֲזת על המדה בענין במ“ף בתחלת השרש, והנראים בעיני נכונים או קרובים אלה המה: בזק, בזר ופזר (וכן זרק), בלע (וכבר כתבתיו בפירוש הלעיטני נא וקודם לכן געזעניוס), בעל, בער, פגע ופגש (בה“ע תקפ”ט 86), פחם, מאן (בה“ע תקפ”ז 207 אלא שאז עשיתי המלה מורכבת, ועתה זה שָנִים רחוק אני מהרכבת המלות ויותר קרוב בעיני שנוספו אותיות בשרשים בתחלה, בסוף, או באמצע), מחץ (וכבר אמרתיו, וכן חֲלָצַיִם, בסורי חַצֵא, להיותם בחצי הגוף). בענין מכר מסופק אני, והקרוב אלי כי הוא מן נכר (aléenare) וכן ואכרה לי; ונֵכָר אולי מן אַחֵר (כמו אנכי אנחנו, חשל וכשל, סַחַר ושָכָר כמו והיה סחרה ואתננה, טעמה כי טוס סחרה, כי סחרה מסחר כסף, ותהי סחר גוים, ענין כלם שכר וריוח), ומהיר מן מֶכֶר, כמו ונתתי מכרם שעיניו מחירם. ואגב אשאל את פיך על לשון ירוש' פ”ג דשבת הלכה ג': ומכי הוא לה כלום, שנ“ל כמו מְנַכֶּה, כלומר מפסיד. ז). אין לי להוסיף על דבריך המלאים חכמה ודעת, אלא שאני מפקפק בפירושך למלות וכן מורין בבי מדרשא כוותי. ח). איננו נמנע ורחוק כל כך בעיני שיהיה המכוון במלות ועוד קע”ב שנה לבא, כי אחר שיגיע הקץ של אלפים ושלש מאות צריך שיעברו עוד קע"ה שנה קודם שיגיע הקץ האחר של 1290–1335, והימים האלה העודפים מקץ האחד על האחר, צורנו יקצרם.

ולענין תמיהתך על שאני מעתיק הסרת ק“ן אל המספר 2475, איננו נמנע ורחוק שהנזיר יתחיל הקץ הארוך של 2625 גם הוא מגלות ראובן וגד, וצריך להסיר ממנו ק”ן שעברו קודם החרבן, ואע"פ שלא נתבאר בדברי הנזיר.

געזעניוס געשיכטע כבר היא בידי, ודקדוק Ewalt ראיתיו ברשימת ספרים חדשים בהיותי בטריעסט אחר הפסח (שהלכתי להביא את אשתי לבית אביה ואמה ולעיר מולדתה, בעצת הרופאים, ואני פה גלמוד, והיא התרפאה במרקחת le Roy ואח“כ בראַבאַרבאַרוס, ות”ל הֵחֵלה ארוכתה לצמוח, המקום ישקיט רוחה ורוחי וינחמני מעצבוני) ואמרתי למוכר ספרים שיכתוב למען יְשֻלַח לי. והא לך ב' חדושים. א. בראשית ל“ו אלה אלופי החורי לאלֻפיהם. ומה טעם אלופי לאלופיהם? ואני אומר הואיל וכל אלופים שבפרשה מלאים וזה חסר, צריך לקרוא לאַלֻפיהם, כלומר למשפחותם ולשבטיהם. כי כן אלוף נגזר מן אלף. מענין הנה אלפי הדל במנשה. ב. והניף ידו על הנהר בעים רוחו, קורא אני בעצם רוחו, כי היוד והצדי קרובות מאד במכתב שומרוני שהוא הקדמון. כל רעי ותלמידי דורשים בשלומך, ובייחוד ידידי אבי”י. המקום יתן בלבך להכיר הכרה נכונה וצודקת את ידידך בלב ונפש המתפלל בשלומך ובשלום כל ביתך וכל אשר לך, המסיים הכתיבה וחותם פה פאדובה כ' סיון תקצ"ג.

שד"ל

שמחני בתשובה ממהרת, כאשר עשיתי אני.

Nr. LXXXV    🔗

An Is. Blumenfeld Brody    🔗

Nr. D’ordre de I’ Index raisonné 76. Ante I. 29

ח' תמוז התקצ"ג 25.6.1833

אל הבחור המשכיל והנבון, היקר כמ"ר יצחק בלומנפעלד שלום וברכה.    🔗

אגרתך מים י“ז סיון קבלתי בשמחה, ואחרתי להשיבך דבר לרוב טרדתי בפירוש ברכות יעקב לבניו, אשר השלמתי ביום אתמול. למכתבך מיום י”ד כסלו תקצ“א לא השיבותי מענה, כי בטרם אדע מה משפטך ותם דרכיך ראיתי כי לא נכון לי להוציא חלק מזמני (אשר כלו קדש לה' לערוך לפני תלמידי פירוש המקראות ועניני תותנו ואמונתנו בדרך המתישב על הדעת) להשיב לכל שאלות אנשים אשר לא ידעתי מה טיבם, ואולי אין כוונתם אלא להתפאר באגרותי בעיני המון העם לא זולת; ומלבד זה משכתי ידי מכתוב אליך, כי שאלת ממני פירוש שירת האזינו שלא היה אפשר לי באותה שעה למלא משאלתך (ועתה כבר שלחתיו להר הזהב את תרגומה איטלקי לידידנו הבחור היקר גאלדענטהאל), ועוד כי שאלת ממני משפטי על קנאת האמת, ולא חפצתי לדבר בענינים ההמה עם איש לא ידעתי, על כן אמרתי ימים ידברו, ואם אוהב חכמה וישר לב הוא הבחור הזה הכותב אלי, עוד יבא יום אשר יוודע אלי ממקום אחר, ואז כמו נגיד אקרבנו. ועתה אחרי אשר ראיתי כי ידידי החכם המפורסם יש”ר לא מצא עולתה בך, יקרת בעיניו ונושא הוא שמך על שפתיו לשבח, הנני אליך, ולא אמנע עוד להשיב לכל דבריך כפי כחי וכפי מיעוט הפנאי הנשאר לי, כל עוד שלא אראה בך ערות דבר, ושלא תדבר אלי בשפת חנופה וגוזמא, דברים שאינם יוצאים מן הלב ולא נכנסים ללבי.

ועל דבר קבוצת המכתבים הנה זה שנתים ימים שהאיש הר הזהב כתב לי שבדעתו להוציאם לאור, ועתה אתה אומר כי עליך המשא הזה: הודיעני נא אם שניכם כאחד בעסק הזה, או הוא עזב הענין בידך. עוד אחת צריך שתודיעני, כי הנך אומר שהחכמים שי“ר, נחמן, ובלאך יפתחו לך אוצרם הטוב, א”כ עדיין לא פתחו. ולבי מגמגם מאד בזה, כי אני ראיתי אגרת מידידי החכם שי“ר כתובה יום תענית אסתר תקצ”א להר הזהב וכתוב בה כלשון הזה: “מה אעשה ידידי, ונמנע באמת ממני מתת לך מאומה ממכתבַי לידידים, וכבר אמרתי לך כי אגרות המליצה כתבתי בנוער נאבדו ממני, והחדשות הכוללות כלן משפטים על אנשי דורנו אם לשבט אם לחסד, איכה יוודעו בקהל? וכו' וכו' " כי העתק מהאגרת הזאת שמור בידי. ועתה עליך לכתוב לידידי זה החכם המופלא שי”ר, כדי שהוא יגיד לי מה בדעתו בענין הזה, והיה אם הוא יתן, גם אני אתן. גם תודיעני אם החכם יש“ר שלך לך מאגרותיו, אמנם לבלתי תהי האגרת הזאת ריקה מכל, הנני מקדים לשלוח לך שתים מאגרותי, אשר אף אם אולי לא אסכים בהדפסתן, מתנה תהיין אצלך לאות ברית. ואתה תדרוש בשמי לשלום אל הבחור המעולה כ' גאלדענטהאל, גם תאמר בשמי שלום אל החכם הנכבד ר' בעריש בלומנפעלד, ותשאל את פיו אם מַרְשֶה הוא אותי להוציא לאור אגרתי הראשונה אליו על קדמות ד' איוב, ותודיעני מספר שני חייו, ומה מצבו ועסקיו, אם אמת שהוא עתה או שהיה פרנס הקק”י, גם תודיעני מה היתה לשעבר מלאכת פקודת החכם שי"ר, ומה הוא עושה כעת. יברכהו אלהים בכל משלח ידו, וינחמהו מעצבונו.

ובכָתבך אליו אל תאמר לו סתם כי שלחתי אליך אגרתי הראשונה אליו, רק אמור כי שלחתי אליך תחלת אגרתי הראשונה אליו עד “אשר רֵעָה לו מימים ושנים”. גם תגיד לי מספר ימי חייך, ומה מצבך ועסקיך.

ואתה ידידי שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפש הכו“ח פה פאדובה ברביעי בשמנה לחדש תקצ”ג

ידידך שד"ל

Nr. LXXXVI    🔗

An S. L. Rapoport Lemberg    🔗

כ"א כסלו 5594 13.11.1833

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא שי"ר ברכה ושלום.    🔗

אחרתי עד כה להשיב למכתבך היקר מים ז' באב תקצ“ג, כי רציתי להמתין עד שיבא לידי כ”י לראב“ע שהבטיחני מוהר”ר הלל קנטוני (אשר עתה נתמנה לראש על טורין וגלילות פיעמאָנט תחת מוהר"ר שבתי אלחנן טרעועס אשר נתקבל בעיר טריעסט) להעתיק לי, ולא בא לידיד עד עצם היום הזה, והנני ממהר להעתיקו לך, גם כי נ“ל שאין הלשון לשון ראב”ע, אך הענינים נ“ל שהם שלו, ובפרט ענין אל”ף ההלכוא שהוא על דרך לשון ערבי, והוא האמת, נראה כי מפי הראב“ע יצא, ואולי אחד מתלמידיו כתב מה ששמע מפיו. ולענין אגרתך מה אשיב? אינך מאמין לי בפירוש דברַי, ומה לי לזעוק עוד, רק לומר: לא ידעתני, ועל מה שאמרתי כי נוספת על שונאי תושיה, אל תרגז ידידי, ודע נאמנה כי תושיה שלי איננה תושיה דכולי עלמא, ולבי ידע הרבה כי אוהב החכמה אתה ומי כמוך? אפס בעת הליצך בעד ראב”ע נ“ל היותך נפתה אחר המדומה ועוזב הרעאליטעט. ואם גם זה רע בעיניך, הנני נכנע לפניך אפים ארצה. נעניתי לך, מחול לי, וכל אשר תאמר אלי אעשה להניח דעתך וחמתך ידידי אשר אהבה נפשי, ובלבד שלא תבקש ממני לעזוב דרכַי ולהתהפך לאיש אחר, כי חי נפשך ידידי, התחשוב שאיטב בעיניך ובעיני אלהים אם אתהפך לאיש אחר, ואחזיק במדות הפכיות למדות שד”ל? ועתה ידיד נפשי, הנה יסוד כל מדותי היא אהבת התושיה (כפי מה שדמיתה בלבי), ואם את זאת אשַלח מעלי, לא ישאר עוד בי דבר טוב, וחליתי והייתי כאחד האדם. – והנה ידעתי כי גם על זה תרגז ותאמר: א“כ אני שאני לפי דבריך שונא תושיה, אני בעיניך בעל מדות הפכיות למדותיך, וא”כ מגונות בתכלית לפי דדעתך. – לא כן ידידי, יברכך האלהים, כי באמת ראיתי רוב דרכיך תרומות ומן המובחר, ויקרת בעיני, נכבדת וע“כ אהבתיך; אמנם בענין ההלצה בעד ראב”ע, בענין זה לבדו… אך מה לי עוד? מי יתנך קרוב אלי ואוכל לנשוק ידיך ולהשתחוות לפניך בדמעות חרטה על הכאותי לב צדיק לשקר. סלח נא כפר נא ידידי לכל חטאותי, ושלום ואמת יהיה בינינו.

מכי לה נ“ל שהוא בלא ספק משרש נח ל”א, והעד היוד שבסוף, ומצאתי מלה קרובה לזו בבבלי, זוזא מַכָּא

(קמא ל"ז א) זוז חסר, פְעִיל, והוא פְעִיל, ומשפטו מְנַכָּא, ומַכֵי נ"ל בינוני פועֵל, ומשפטו מְנַכֵא או מְנַכֵי.

אני מודה לך על מה שהעתקת לי מהערותיך לתולדות הקליר אשר לא בא בדפוס.

חביבי אבי"י מחזיק לך טובה על מכתבך הנעים והנכבד אליו, והוא דורש שלומך וטובתך בלב שלם, ומוקירך באמת ובתמים, ולא רפו ידיו ממלאכתו מלאכת אהרן לחזק את האחוה ביני ובינך.

ביום י"ד לחדש שעבר ילדה לי אשתי בת, ואקוה כי מעט מעט תסור מעליה רוח אלהים רעה אשר בעתתה עד כה, עד כי נלאיתי כלכל, האלהים ירחם עלי. בשנה החולפת כתבתי לבראדי כי מת בני השני, והבינו מזה כי שני בני־מתו, ולא מת רק השני, וצחקתי בקראי אגרת תנחומים על זה, ועדיין לא נתברר לי מי הוא הטועה, אם אני בכתבי כי מת בני השני, ואם הקורא שהבין כי שני בני מתו,

דע ידידי כי במנטובה בספרי הקהל נמצא פירוש רלב“ג על דניאל עזרא וד”ה כ"י על קלף.

החכם צונז (S 266.) כתב כי מדרש שוחר טוב חסר ז' מזמורים. ועיינתי בכ“י שלי ומצאתי כי מזמור מ”ב הזכיר איננו חסר אבל הוא מחובר למ“ג, ובכ”י שלי מזמור מ“ג מתחיל אומרה לאל סלעי; צ”ו צ“ז צ”ח נמצאים בכ“י שלי; קט”ו שהוא לא לנו הוא חסר גם בכ“י, אך אהבתי מצויין קט”ו והללו את ה' קי“ו, והחשבון משתוה במזמור מן המצר שבכ”י הוא מצויין בפני עצמו, אלא שבטעות מצויין קי“ז, והמספר הזה כבר הוא מצויין אצל הודו לה' כי טוב, ואשר תמימי דרך מצויין קי”ח; כ“י שלי מסיים בסיום אות האלף מאשר תמימי דרך, במלות שלום על ישראל, אע”פ שאין הספר חסר, וְצָדְקה¹⁴ השערת צונז, כי משם ואילך יד אחרת כתבה.

כלפי מה שכתבת (בהערותיך לתולדות רבנו נתן עמוד 61) על מלת גרע, דע כי בלשון איטלקי מלת barbiere כוללת גם הסַפָר גם האומן המקיז דם, כי בימי קדם היה איש אחד עושה שתי המלאכות האלה, ואין רחוק שכן היה המנהג גם בימי חכמי המשנה והתלמוד, ובאמת נ“ל כי בקדושין דף פ”ב לא יתכן שתהיה הכוונה על המגלח, כי כבר נזכרו שם הספרים.

דע ידידי כי הרב גירונדי קנה פירוש התורה כ“י לבעל הטורים, כרך גדול כולל פירוש פשטי מלוקט מן המפרשים והרוב מהרמב”ן, ובסוף כל פרשה הפרפראות הנדפסות; ומצאתי בו קצל פירושים (חדשים לי|) לר' יוסף קמחי

עדיין אני מצפה להעתקת ליקוטי מחזור ויטרי.

כללים של הראב“ע זצ”ל    🔗

פי' דינו ישפוֹטו תעבוֹרי תשמוֹרם (אמר שד“ל המלות האלה “פי' דינו ישפוטו” וכו' טעות הן, כי אין ישפוטו הם תעבורי מזה בהפסק, ולא היה דינם אלא ישפְטו תעבְרי, וכן תשמורם אע”פ שהוא בסוף פסוק לא היה דינו אלא תשמְרם, לא תשמוֹרם; ע“כ נ”ל כי כל מקום שנאמר כאן פירוש הוא פירוש שהוסיף אדם אחר, ולפי זה אתי שפיר שראב“ע עצמו כתב המאמר הזה כלו, רק לא הלשונות שתחלתם פי‘, ולפי זה לא יקשה עלינו לשון “אַל דלעיל קאי על שניהם” (שאיננו לפי דרך לשון הראב"ע), כי הוא פירוש, וכל פי’ לא לראב”ע הוא, כי הוא כתב מאמרו סתום כדרכו).

ואתה ידיד נפשי ועטרת ראשי אהבֵני כאשר אהבתיך וכאשר לא חדלתי ולא אחדל מעבוד אותך בלבב שלום, ומי יתן ויחיש יום תבשרני כי תחל להוציא לאור שני ספריך היקרים אשר נפשי ונפש כל יודעי שמך באיטליאה מתאוה להם ומחמדתן, ולמה לא תוציאם מעט מעט לחלקים? ולדעתי טוב הדבר שתתחיל בהוצאת ס' ערך מלים, כי ס' אנשי שם יותר עלול לקבל תוספת מדי יום ביומו, ומי יתן ותכניס בו ליקוטי ספרים כ“י לארכם ולרחבם, ורק התקוה הזאת (שתוציא הענינים לאור עולם) היא המחזקת ידיד להעתיק לך כל מה שאוכל, כי אמנם אם דרכך לתת בספרך רשימה בלבד מן הספרים כ”י, למה זה הבל איגע? וכן ליקוטי מחזור ויטרי אם תתן להם יד בספרך לא אבקש עוד ממך שתעתיקם לי. ואתה ידידי שלום וכל אשר לך שלום כנפש ידידך מכבדך ועבדך לעולם הכו“ח פה פאדובה בא' בכסלו התקצ”ד,

שד"ל