רקע
דב סדן
מאמר ב: על גזירות ת"ח

אֵלֶה אֶזְכְּרָה בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, צְעָקָה מָרָה

וּגְדוֹלָה, אֲבוֹי, אוֹי, אַלְלַי, בְּזָכְרִי שְׁנָתַיִם

לֹא הָיוּ כָּהֵנָה לְרֹעַ מִיוֹם שֶׁגָלִינוּ בַּגוֹלָה –


כך פותח רבנו יום טוב ליפמן הלוי העלר, בעל תוספות יום טוב, את קינת־דורו של השבר הגדול אשר הושברנו בשנת ת“ח ות”ט. אך לא כך פתחנו אנו את קינת־דורנו לזכר מלאות שלוש מאות שנה לימי אסוננו ההוא, – לא אבוי ולא אוי ולא אללי, ויהי זכרם כלא היה. כלל הציבור לא נקרא, לא ליִחוד תפילה ולא לאסיפות־אזכרה; משוררים וחכמים לא התעוררו לחַיות את הזכר במגילת שירה וחקר; סופרים ואמנים לא קמו לחיותו בעיני הרבים ודמיונם; מורים לא נדרשו לקבוע לו יום בבתי־הספר; מוסדי־תרבות לא הקדישו לו מחזורי לימוד והסברה; כתבי־עת ועתונים לא נדברו ליחד לו קונטרס וגליון, ורק זעיר שם זעיר שם נעשה מה – כגון הוצאה של “יוֵן מצולה” לר' נתן נטע הנובר, במהדורה מנוקדה לנוער ולעם, וקצת מאמרים, שעניָנם היה כדבר זכר והערכה.


ב    🔗

ושיכחה זו אומרת: דרשני. ודאי, המֵקל ימצא לא פתח־סניגוריה ויאמר "היא באה משום שאנו אין אנו יכולים, כדרך שיכול אותו בעל־הקינה, לומר כי לא היו לעמנו כשנתים ההנה לרוע, אולם המחמיר ימצא לה שער־קטיגוריה ויאמר: היא באה אף שאין אנו יכולים, כדרך שיכול אותו בעל־הקינה, לומר כי לא היו לעמנו כשנתיִם ההנה לרוע. והדין הוא עם המחמירים, שכן אמירה הנודעת על צרות אחרונות המשכחות צרות ראשונות, יותר משהיא עשויה לשמש צידוק היא עשויה לשמש האשמה. כי אדרבה, אפשר שאילולא נשכחו צרות ראשונות ולא באונו צרות אחרונות.

כי חטא השיכחה של מעשי ת“ח ות”ט אינו מתמול־שלשום, ועל־כן לא תבארנה שואת־תמול־שלשום. אמת, הזדעזעות אדירה, שאחזה את אגפי האומה לחורבנה בשנות ת“ח ות”ט, לא הרפתה ממנה ימים רבים, ופרכוסיה חיו בנפשה דורות אחדים, אך ככל שנתרפתה היא והדיה, כן גברו גם השיכחה וההשכחה. צא וראה בתנועות הגדולות אשר בעמנו בדורות אחרונים וראית כי השיכחה וההשכחה האלה הן בהן כהנחת־אב חשאית. אי אתה יכול להתעלם מרישומה בתנועת החסידות, לא כל־שכן בתנועת ההשכלה, ואף בתנועה הלאומית – והתנועה הציונית בכללה. כי אילו היה זכר ת“ח ות”ט כחוָיית־אמת וכחוָיית־תמיד בנפש העם ותודעתו היה יודע, כי דבר־הקללה: ובגויים לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ושנראה מקוּים בימים ההם, דינו מתוח על עצם הגולה, בכל מקומותיה ובכל זמניה; וביחוד היה יודע, כי לשון־הקללה הוא לשון־עתיד. חוָיה כזאת ותודעה כזאת לא היו מניחות לו לעם שיפקיר עצמו כדרך שהפקיר לאמונה התפלה, כי אפשר לה לגלות שלא תהא גלות, ולא היו מניחות לשעשעו באוֹרי־רמיה של תקוות־שווא, כדרך ששיעשעו אותו רוב קברניטיו עד דור אחרון, תחת אשר יבינוהו: חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. ואילו היה העם יודע ומבין, כי ת“ח ות”ט מדברות לא בלבד בלשון־העבר אלא גם בלשון־העתיד – לאמור, כי הגולה היא בהכרח מחזור־דמים, שכל חוליה שבו קשה מקודמתה, ושעל־כן כל פורענות היא לא בלבד ענין של גזירה שוָה לפורענות שהיתה לפניה אלא ענין של סימן לפורענות שתהיה אחריה ותעצם ממנה, אילו העם ידע והבין כל אלה…


ג    🔗

כן, אילו ידע והבין כל אלה… אבל הוא שכח, בפשטות שכח. אמת, בסידורים הוקבעה תפילת אב הרחמים שוכן מרומים ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם – והיא תפילה שנתקנה לזכר מסעי־הצלב ונקלט בה זכר גזירות שלאחריהם. אך צא וראה, קהילות ספרד לא נאמרה בהן אותה תפילה כלל, כאילו אין גורל ישראל אחד, קהילות אשכנז נאמרה בהן אך לפרקים רחוקים, ורק קהילות פולין ואוקראינה שמרוה והיו החזנים אומרים אותה בנעימת־תוגה, שהיתה כמקדירה אורה של שבת. ואילו יום התענית והתפילה שהוקבעו במיוחד לזכר ת“ח ות”ט, יום כ' סיון, שהוא יום טבח קהילת נימירוב ורבה, לא די שלא שיתפו עצמם בו קהילות אשכנז, לא כל שכן קהילות ספרד, הרי גם באוקראינה, פודוליה, גליציה, פולין נתעמם זכרו מדור לדור, וסופו נתנַוון, ואף בקהילות, שזכר הכלָיה חילחל במסורת משפחות צאצאי הקדושים, ראית ביום כ' סיון כמראה־תוגה – כיצד נתלקט בדוחק מנין לתענית ואמירת הסליחות.

כי אכן שמירת זכר ת“ח ות”ט כחוָיית־אמת וכחוָיית־תמיד היתה מפריעה לתעתועי־אמונה ולאמונת־תעתועים, כי הגולה אפשר לה שלא תהיה גולה, וגזירת מחזור־הדמים אפשר לה שתבטל, בכוח עצימת־עינים של תאבי־השליה.


ד    🔗

וכן חדלו מכבר־מכבר אחינו בני פולין לקיים את גזירת התענית ותיקון הסליחות ביום ההוא, חדלו לקונן ולבכות ולהצטער בו על הריגת הצדיקים והחסידים וכלל ישראל במיתות אכזריות ומשונות, וחדלו לקלל בו את רוצחינו כלשון הסליחה:


מְנָת כּוֹסָם פַּחֵי מַפַּח־נֶפֶשׁ הַגְשִׁימֵם

הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם נְקַם בְּרִית וַהֲשִׁמֵם.


וחדלו לנחם בו את עצמנו כלשון המשכה:


הָעִיר קִרְיַת טִירַת נָוָךְ נַהֲלֵנוּ, יָם

גְאוּלִים דֶרֶךְ לַעֲבוֹר קְהָלֵנו.


באגדה, בסיפורי מעשיות, בזכרי־לשון עוד נשמרו אימי־הימים, כשם שנשמרו בציונים מהעטים, ביחוד במה שנקרא קליין קווערעסיל, כלומר בית־קברות קטן, והא מגרש מועט וגדור בכמה וכמה קהילות והמסורת יעדתו לרוב לחתן וכלה שעמדו תחת חופתם ובאה כנופית חמיל ימ"ש והרגם. לפנים היה כל זוג לפני חופתו בא אל הקבר המועט ההוא ובאחרונה עלה למנהג זה מה שעלה לתענית ולסליחות – נשתקע והיה כלא־היה.


ה    🔗

ואם העם כך, משכיליו לא כל־שכן, ביחוד בדורות שהשיכחה וההשכחה נצרכו הרבה, שלא תיגלה תוּרפּת התורות והדעות המהלכות בהם. הללו, וגם הבאים אחריהם, כבר היה להם הזכר ההוא כחטיבה של היסטוריה, שלומדים אותה ואין למדים הימנה.

וראה גם ראה: מה אומרת היסטוריה – כלומר, מה אומרים ההיסטוריונים – זו היתה, בעצם, השאלה, שהעלה אותה זכר הימים ההם, עתה במלאות להם שלוש מאות השנה, במאמרי־האזכרה המעטים בעתונינו. ההנחה היתה, כמובן, כי ההיסטוריונים, הממונים על הצלת זכרם של מעשים ודרכים, לא נתפסו לאותה שיכחה והשכחה. בא, איפוא, עיוּן בדברי היסטוריונים שלנו בשלושת הדורות האחרונים, וביחוד ניתנה הדעת לדבריהם על סיבה ומסובב, וביחוד שביחוד לבירור, עד כמה אבותינו היו גם הם סיבה לאחריתם המרה. שמענו, איפוא, מפי ההיסטוריון מלפני שני דורות שכתב תולדותינו בלשון גרמנית, וסופר עברי השלימן בלשוננו, כי גם אבותינו אשמו – לא כל־כך במעמדם כמו במעשיהם, והביאור הוא ברוח המימרה, הקבועה כסיסמה: אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלי עוון. האשמה היא, אמנם, של מעטים בישובי אוקראינה הרחוקים ממרכזי־התורה, ושלא היו נשמעים לדברי רועי העם ומנהיגיו ולא קיימו תקנותיהם בהיותם חוכרים, העומדים בין השליטים הפולנים ובין הנשלטים האוקראינים, לא ריסנו יצר־בצעם ובחטאותם באה כליה על קהילות הקודש. אחר שמענו מפי ההיסטוריון מלפני דור, שכתב תולדותינו בלשון רוסית, כי גם אבותינו אשמו – לא כל־כך במעשיהם כמו במעמדם, והביאור הוא ברוח המימרה, הקבועה כהגדרה: באמצע בין הפטיש והסדן. ופירושו של אמצע הוא מטרה לשנאה משולשת: בין האדון והעבד, בין הקאתולי והאורתודוקסי, בין הפולני והאוקראיני. שוב אין השליה, כי אילולא הגדשת־הסאה של מעטים ונמנעה הפורענות, ואף הגדשת־הסאה עצמה נבדקת, ונמצאת, לפחות בנקודתה הרגישה ביותר (מניעת תפילה וטבילה) כבדיה מאוחרת. ובאחרונה שמענו מפי היסטוריון בן־ימינו, הכותב תולדותינו בלשון יידיש, וביאורו הוא לצד הבדיקה: האמנם היה זה אמצע שבין כת פולנים משעבדת ואוכלוסית אוקראינים משועבדת, ונמצא מרד הקוזאקים כתנועת־שחרור, שטיאטאה מעל דרכיה, אמנם בזַועת־אכזריות, את מעצור־הבינַיִם. והנה הבדיקה הזאת מעלה, כי יצרי־שחרור, שהיו בהמוני־המשועבדים, נעזרה בהם כת־משתררים מבני־עמם, שביקשה לבוא תחת המשעבדים הזרים והיא שנטלה לה לשנאה, שהיתה עלולה להיות מכוּונת אליה עצמה, והטתה לאלה שבאמצע, זה השעיר לעזאזל מדור־דור.


ו    🔗

יפה בדיקה, ביחוד שהיא לך תריס בפני גודל הכאב שהכאיבוך נכדיהם של אלה, אשר בינותם עמדו אבותינו – הה, כמה, למשל, הסליד את לבך נינם של הפריצים הפולנים, כשנקביץ', שיכול היה לכתוב אֶפוס גדול על התקופה ההיא ולפטור את תופת־יסורינו בבדל־לגלוג של הערה חטופה; והיא סלידה שלא נפוגה גם לאחר שזיגמונט קאצ’קובסקי ואחרים הוכיחו זיופו של האֶתוס מתוכו; וכמה, למשל, צרב את לבך נינם של הצמיתים האוקראינים, טאראס שבצ’נקו, בעומק־מַשׂטמתו ליהודים ובשמחתו לזכר טביחתם, צריבה שלא נפוגה גם לאחר שאיוַן פראנקו טרח נאמנה לפצותך.

יפה בדיקה, ביחוד שהיא לך תריס בפני גודל־העלבון שהעליבוך בימינו עתה ראשי־אויביו וממַגריו של ראש־אויבינו וממַגרינו – הוא העלבון של רוממוּת חמילניצקי אשר בגרונם: אלה בתי הנכוֹת לכבודו, אלה ההמנאות לתהילתו, אלה המדליות משמו ולשמו. יפה הבדיקה, שהיא מסייעתך לראות את חזון־הזוָעה כאמִתו ולומר בפיך את אשר בלבך: שיקוץ משומם.

אבל אם תעמיק אפשר ותמצא כי השלישיה גם היא נתפסה, ביסודו של דבר, לאותה שיכחה והשכחה. הרי לא מקרה הוא, כי ההיסטוריון שלנו מלפני שני דורות, שכתב תולדותינו בלשון הגרמנית לאור ההשקפה: כי בגויים ההם תרגיע אם תהיה כמתוקנים שבהם, כתב מה שכתב וכדרך שכתב בפרשת־הדמים ההיא. והרי לא מקרה הוא, כי ההיסטוריון שלנו מלפני דור, שכתב את תולדותינו בלשון הרוסית לאור ההשקפה: כי בגויים ההם תרגיע אם תהיה כרוחניים שבהם, כתב מה שכתב וכדרך שכתב בפרשת־הדמים ההיא, ואך באיחור רב, רב מאוד, הכיר כי לא משום שאבותינו היו אמצע נגזרה עליהם כליה. כי מי כמותו, שנספה עם מיליוני אחינו, מיצה באחריתו את קוּבעת־האמת, כי לא בשל היות מעמדנו, אם אמצע או קצה, הוֹרַגנו, אלא בשם היותנו זרוּיים וזרים, גולים ונכרים, ואזנינו אטומות בפני תוכחת תולדותינו כאשר נאטמו אזניו הוא, בלמדו אותנו גזירה שוָה לשעבר ולא חש את הגזירה השוָה לעתיד לבוא: ובגויים ההם לא תרגיע. והרי לא מקרה הוא, כי ההיסטוריון שלנו בימינו, הכותב תולדותינו בלשון יידיש, לאור ההשקפה: כי בגויים ההם תרגיע, אם תהיה כצודקים שבהם, כתב מה שכתב וכדרך שכתב בפרשת־הדמים ההיא, והיא השקפה, שסכנתה מרובה ביחוד כשהיא מזוּוגת לאותה ציונות, שיש מקום בלבה לשתי הוָיות של ישראל, גם בארצו על תרבותה ולשונה האחת, גם בגולה על תרבותה ולשונה האחרת.

לא תוכל לומר, כי יצאת מלפני השלישיה ובידך אותה אמת שכבר ידעהּ הכרוניסטן התם של מוראות ת“ח ות”ט, ר' נתן נטע הנובר בכתבו בפשטות על צרה אחת: נתקיימה בנו התוכחה, ועל צרה אחרת: נתקיים בנו הפסוק, וביחוד בכתבו: זה חומס, וזה רומס, זה מואס וזה גועל ונתקיימו בנו הפסוקים: ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך וגו' והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.

כי בגויים ההם לא תרגיע – מעגל־דמים הוא, אשר כל חוליה נוראה מחברתה, כי עצם מציאותם של פזורי ישראל בגולה הוא פורענות כפולה – פורענות של אסון לגויים, פורענות של כלָיה לעצמם. אמירה פרדוקסלית שנאמרה על גרמניה כי אילולא מציאותם של היהודים בה והיתה מכבר בת־חורין, מחייבת הרחבה לאמור: מציאותם של ישראל בגלויות היא לא בלבד מסכת־יסורים להם עצמם אלא עיכוב הגאולה לגויי הארצות, שכן היא לא בלבד משאת־גורל מרה לעצמם אלא גם מסת־גורל כבדה למשפחות־העמים שאין הם יכולים לעמוד בה וכשלונם בה, ביִחוד במפנה־העתים, הוא המסכסך את תאוַת־האור והשתערותה ביִצרי בוהו “וחותם אלוהים המזויף חרות על הנס את עיני השמש ינקר”.


ז    🔗

אמנם יצרי־בוהו האורבים לשעת־כושר להגיח ממחבואם באים על סיפוקם בכל גרם גדול של זעזועי־תמורה ובלעדי פעולתם של יצרים אלה לא יבוארו חזיוני־הלוַי של הפיכה והפיכה, הנגלים כדמות הנחשפת של החיה־שבאדם על מוראותיה.

אולם בשנאת העם הקדום הזרוי בגויים ניתן להם ליצרים אלה שדה־השתוללות רחב כל־כך ועמוק כל־כך, עד שהתערטלות החיה־שבאדם נעשית עיקר, והגרם של זעזוע־התמורה כטפלה לו. שעל־כן, בבואך להבין במעגל־הדמים, על שלוש חוליותיו הגדולות – מסעי־הצלב, שנות ת“ח ות”ט ושואת היטלר – ואתה רואה את ההתערטלות הזאת, גם אם היא מפליצתך, כדרך שאתה רואה חזיוני־הלוַי של הפיכה והפיכה, ואתה מדבר על פרכּוסי־עוית אחרונים של משטר וכדומה, הרי אתה כנמלט מחובת הביאור של העומק להסתפקות בביאור של השטח. כי פה נבחנה לא צורת האנושות אלא עצם בסיסה, נבחנה ונכשלה, ואנו, ישראל, לא נוכל לומר, כי לא הכשלנוה, כי בראותנו בימי ת“ח ות”ט מקוּימים בנו פסוקי־התוכחה והבינונו הכרח־חילופה כנאמר בפסוקים שלאחריה: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוהיך ומשם יקחך, ונתעוררה בנו תאוַת גאולה, שהרעישה אגפי עמנו כמה דורות, הרדמנוה באופן ששיקענו זכר חבלי ת“ח ות”ט בבאֵר השיכחה וההשכחה, ובהישלח, ערב המבול, נביא האלוהים “ולא נע ולא זע ולא חרד העם, ולא קם כארי ולא ניעור ככפיר”. היתה בו יד שיכחה והשכחה.


ח    🔗

חבלי ת“ח ות”ט – שמעת מה אמרו בהם וסביביהם חוקרים וראוי שתשמע מה אמרו בהם וסביביהם משוררים. אמנם מסכת מזעזעה זו בקורותינו לא נעשתה ענין גדול לספרות הדורות האחרונים – אי־פה סיפור, אי־שם בלדה – אבל מה שלא ניתן במובלט ניתן במובלע. ואם תבקש לשמוע שלישיה גם עתה, רואי שתבור אותה מכלל אלה, אשר חשבון קשה בינם ובין עמם, עד כי קמו עליהם זה מקרוב עוררים המבקשים למנותם במרשיעיו. הרי לפניך שאול טשרניחובסקי, בתארו אידיליה של חיי ישראל בכפר־גולה ובתוך מנעמיה תשמע כדברים אלה על ערבת אוקראינה:


הוֹי הָעֲרָבָה הַגְדוֹלָה! הֲכֹחוֹת חֲדָשִׁים בָּךְ תּוֹסְסִים

בְּאוֹן עֲלוּמִים וְקוֹדְחִים בְּשִׁכְרוֹן הָעָצְמָה וְהַמְשׁוּבָה?

וְאוּלַי לֹא חָרְבוּ עֲדֶנָה הַיְשָׁנִים, עֲמוּסֵי מַשְׂטֵמָה

וְאֵיבַת־הַדוֹרוֹת בְּעִוְרוֹנָהּ? כִּי מִדֵי יוֹבֵל בְּיוֹבֵל

שׁוב יִתְנַעֲרוּ אֲיֻמִים, כֹּחוֹת הַפְּרָאִים הַקָשִׁים

וַתִּרְעַד כָּל הָעֲרָבָה מִיָם וְעַד יָם וּמַמְלָכָה


וְאוּלַי יָצְאוּ מִקֶבֶר, מִתַּחַת הַתִּלִים הַקְדוּמִים,

תִּלֵי הַקֹדֶשׁ הַקוֹדְרִים – כֹּחוֹת מִדְבָּרִיִים קָשִׁים

וְעַזִים אֲשֶׁר יָגִילוּ לְבַרְזֶל וְדָם וְתִימְרוֹת עָשָׁן?


לאמור, המשורר יודע, כי מדי יובל ביובל מתנערים כוחות־המדבָּר ונמצאת עדת־ישראל השלֵוה והאידיליה שלה כקרום דק של שיכחה על־גבי תהום רדומה שהתנערותה באה כפריצת יצרי־בוהו. כרוח הראִיה הזאת אתה מוצא גם בחוקר כאלכסנדר בריקנר, המעמיד את עיקר מהותם של מרדי־ההיידאמאקים על מרד המדבר, והיא גם מסייעתך שלא לראות את הטפלה כעיקר.

עד כמה אתה צריך סיוּע זה אתה למד מחיבוטי־דור, שתיארם י.ח. ברנר ובכללם חיבוט בחובה הכוזבת להעריך הערכת־כפל את טבח־ישראל, ואשר בה נאבק גיבור “מסביב לנקודה” ויכול לה.

ואולם בנוגע לאותו מחזה, שלזכרו צריך האדם לצאת מדעתו, בנוגע לפרעות־העולם נגד עם עולם – איכה ייאָמר, כי לב נכרי כואב כלבו של אברמזון על שבר בת־עמו. ואברמזון זכר את היחס הנודע של אנשים ידועים לרעמי הרעמים בשנות השמונים. רובם ככולם התיחסו למחזה זה כמו להתעוררות ההמון להסיר מעליו עולו; הוא זכר גם, כי בין האנשים האלה היו רבים אשר “עול אבותיהם הוסר” –

ורק לאחר הפוגרום שהוא יצא ממנו בשלום – – כשאבא כבר לא היה בחיים התחיל המנוח להעסיק את מחשבתו של דיאספורין באיזו מידה. – – ביחוד היה דיאספורין הצעיר רגיל להעלות על זכרונו כבר אחרי ככלות הכל – מחזה אחד קלוש שהיה ביניהם, בינו ובין אביו, פעם אחת… – – פעם אחת בשעה מאוחרת בלילה – – האב התפשט אט בגדיו בחדר השני והאריך משום־מה בדבר זה שלא כדרכו. לבסוף – נכנס אל בנו.

“אחרי חצות?” האירו עיניו בחיבה – –

“נו, – ומה בכך? צריך ללמוד,” אמר דויד בקול שלא לפי שנותיו.

"ובוגדן חמילניצקי? הלך זה כבר? – – "

“אנטון?”

בשם: בוגדן חמילניצקי היה בונם דיאספורין קרא לחברו־בלמודים של בנו. – – כנראה, עמד הוא, היהודי הסוחר פעם, בזמן מן הזמנים, והקשיב איך שבנו שינה את הפרק ההיסטורי הזה – ל“הגוי שלו” – ונתרשם. דיאספורין־הבן, שהיה באותה שעה תחת השפעת “החתונה” והנאומים הרבולוציוניים, נתעורר אחרי שתיקת־רגע והשמיע משום־מה בקול פתיטי: “אבל האם יודע הוא, אבי, מי היה בוגדן חמילניצקי באמת? זה היה איש בעל רגש פטריוטי נערץ, אשר בשנת 1648 התקומם נגד הפולנים העריצים, שדיכאו את אוקראינה ארץ־מולדתו, ועשה בהם שפטים, אסר…”

האב, שמבטו היה מוסב אל החלון מוגף־התריסים, ישב על משכבו של בנו – – ואמר:

“נו, וגזירת ת”ח?"

“מה ת”ח?"

“בספר ‘שבט יהודה’,” דיבר הוא כמו לעצמו ובדיחות־דעתו סרה מעליו, “אתה אינך יודע!”

אבל דויד דיאספורין לא חפץ לדעת. הוא, אמנם ידע, מ“האוצ’בניק” – – כי בוגדן חמילניצקי הרע ליהודים שישבו בחבל זה וחכרו את בתי־המזיגה ובתי־התפילה של הנוצרים… הוא גם נזכר בכהרף־עין, כי באותו שיעור לא היה נעים לו פורתא בפני אנטון תלמידו־חברו – אם בגלל אשר הוכו היהודים באופן מבזה או בגלל אשר חכרו את בתי־התפילה של הנוצרים? אבל איך שיהיה, הוא לא חפץ לדעת, אז לא חפץ לדעת. משום דבר לא חפץ לדעת!

לאחר־מכך, כששהה דויד דיאספורין בקראקא – – והיה מספר לי – – את כל הדברים, לרבות פרטי מחזה הלילה – – כן לאחר־כך, בקרקא, כשדויד דיאספורין כבר חפץ לדעת. ואולם אז בלילה ההוא, בשעת שיחתו עם אביו – – לא די שלא חפץ לדעת כלום מן הספר שהזכיר אביו. ב“סנטימנטליותו” – הוא שנא אותו על בנותו חַיִץ בינו ובין העולם הכללי של עם־הארץ. – –

השעון השמיע שתים. הזקן – – כל גופו נכפף לפניו ויהי דומה לערער רקוב ועקוב. עיניו הביטו לארץ ובקול של הכנעה הוציא מתוכו:

“נו…”

ואחרי רגע שוב אמר פעמַיִם:

“ני, נו… יהא כך… מילא… גזירת ת”ח – יהא כך."

“אבל כך לא יהיה,” לא נתן הצעיר דמי לו – –

אולם, בבוא ימי־הפקודה, בעת שקרדומו של שכנם, אבי אנטון, עדיין לא נרחץ, והם, רבי העלילה, הדפיסו פרוקלמציה של קונטר־רבולוציה, בקעה, אף־על־פי־כן, שאלת האב המנוח את המוח הצעיר באחד הלילות:

למה בוגדן חמילניצקי, למה?


ט    🔗

הוא לא חפץ לדעת – היא אך ההגדרה הקיצונה של חפץ שיכחה והַשכּחה, זו אֵם־החטאת הגדולה, אשר לה סגדו דורות אחרונים. ואם במזרחה של אירופה, על ערבת ההיידאמאקים כך, במערבה של אירופה, על יערות־הטֶבטוֹנים, לא כל־שכן. מה נמרצו דברי יעקב שטיינברג בדברו על אֵבל גרמניה:

“גם גירוש ספרד בשעתו לא היה במידה כזו מאורע־פתאום, נחשול־סופה, גזירה שאין לפניה אזהרה ואין לאחריה חנינה; אפילו הריגות אוקראינה, אלה שבימי חמילניצקי ואלה שבימי פטליורה, ניתכו כשואה רק על ראשי היהודים ולא הולידו בלבות המעונים חידת אימה יתרה. המאורעות הללו, העקובים מדם, לא היו ממזרים, כי אם בנים כשרים, כביכול, לשנאת ישראל; דורם ידע את דרכם, צפה מראש את דמותם, רעד בעוד מועד לזכרם – כאותם העלים על העץ המתחילים ברעדה לפני עצם הסער, בעוד הרוח משכּל את כנפיו בקצה העולם. – סופר הקורות יעיד על כל הגלויות, כי לא נלקח מהם מעולם חסד הטבע האחרון, הלא היא צפיית הלב שלפני הרעה; רק על גלות גרמניה יסופר לדור אחרון כי לא קמה עוד כמוה עדת אנשים אשר לא ידעה להבחין בחליפות העתים. – –”

אך דברים אלה הנאמנים בכאבם ותוכחתם צריכים תיקון, שיהיו גם נאמנים באמִתם: אולי ביחוד יהודי גרמניה, כי לא טובה מהם גלות פולין ואוקראינה ואגפיה, ואפשר כובד־אחריותה לגורל עם היהודים ההרוג קשה משל אחותה ־ וראשית אשמתה שיכחת חבלי ת“ח ות”ט והשכחתם, תחת היותם לגולת ישראל כמוקד־תמיד בעצמיו וכשאגת־תמיד בלבבו: ובגויים ההם לא תרגיע…

[תש"ח]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!