השאלה, היא, כידוע, שאלה קדומה. היא כתובה בספר זכריה הנביא. ודאי היתה זו שאלת דורו. אך היא חזרה ונשאלה כמה וכמה פעמים בנתיבות־מִפנה גדולות בתולדות העם. בימי הנביא ראו בני־דורו והנה שבעים שנות בבל מאחוריהם, העם הגולה, אמנם בחלקו בלבד, שב למולדתו והתחיל ברוב עמל לרפא הריסותיה, בית־המקדש, אמנם לא בתפארתו מקדם, על מכונו – עמדו, ביִחוד ודאי מצעירי־הדור ושאלו, מה ועל מה יבכו ביום זכר־החורבן. הרי הצעירים לא הבינו גם את אבותיהם ואבות־אבותיהם באותו יום־העצרת הגדול, כשנאספו העם כאיש אחד לירושלים, לשמוח שמחת הבאים מהשבי, לראות את ההיכל בבניָנו, לשמוע בחצוצרות הכוהנים ובמצלתי הלויים, להריע את התרועה הגדולה – והנה ראשי־האבות הזקנים בוכים בקול לגדול. הזקנים, לא בזו גם הם ליום־הקטנות, אך בזכרם את הבית הראשון, את העם השתול בארצו, לא יכלו שלא לערב דמעתם הגדולה בגעש הצהלה. ודאי זכרו את ריבואות הרבבות אשר גלו שלמנאסר ונבוכדנצר, ודאי זכרו את רוב העם אשר עודו בגולה – ויתנו קולם בבכי. ועל־כן קראנו, לא היו העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם. הה, אלה אשר לא יכלו לראות מקדש־המעט כמקור שמחה שלמה, כל עוד מקדש־מעט הוא, ואך חלק קטון מן העם זוכה לראות בזיווֹ ולהתנאות לאורו – אלה ידעו כמה תום של פותים וכמה איולת של קטני־חפץ בעצם השאלה, מה מקום וצידוק וצורך לישב דומם ולהגות את הצער על העם אשר גלה, הארץ אשר שממה, הבית אשר חרב. כי חלקו של העם שנגאל אינו אלא חלק בו, פינת הארץ שנרפא פצע שממתה אינה אלא פינה בה, מקצוע של בית שנבנה אינו אלא מקצוע בו. גאולה כוללה ככינוי־לוַאי מוּכרח לה את השלמוּת. ומכאן תשובת הימים הרחוקים ההם לימינו, שמנצנצה בהם ראשית בהירה לבית השלישי. תשובה לשאלת צעירים, שמתוך שטעמו מעט מטעמה של חירות והם רואים עצמם שתולים בביתם, הם שואלים: האבכה בחודש החמישי? בכה תבכה, כי הנה קטנה ורפה החומה אשר בנית, מעטה חלקת הארץ אשר פדית מציית־שממונה להיות למִחיה לאומללי־עמך, ואף על החומה הרפה הזאת משתער עתה זעף שנאה ואת חלקת־הארץ המִצערה הזו מלחכת שלהבת בוזזים.

ב

אך לא בלבד בימים של ראשית גאולה אמיתית היה ניעור ומפציע החפץ המבוהל לעקור בטרם עת את התוגה שהיתה עצורה בעצמות, טיפטפה יום־יום חרש ובאין־רואים נטפיה הצורבים ופרצה ביום־החורבן ביגון קודר, אשר לא ידעוהו כל אומה ולשון. הוא היגון שאינו מיַלל יללת־נואש, אינו משווע אלא מתַנה גורלו הנהיר לו לשעבר ולעתיד־לבוא. הוא היגון, שניתן בו דבר והיפוכו; אורך־רוח וקוצר־רוח כאחת. לא בכדִי ראה חכם וגדול־הגיון בעם הזה לעשות כעין פרדוקס מעיקרי האמונה. כידוע נטל לאִמרה של נביא, שהניגוד הזה מרומז בה, היא אִמרת חבקוק: אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא לא יאַחר, וּקבעהּ במטבע: אף־על־פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. הדגש הוא בתוספת המכרעת: בכל יום. אך הנה עמדו לישראל ימים של קוצר־רוח רב, ימים שנפתו לאורי־רמיה, לאורי הגאולה הכוזבת. ובימים כאלה כשישראל דימה, כי עלה באפו בושׁם־המשיח ולבו לא ניחש לו, כי משיח שקר הוא, בקעה מפי שיכורי־האמונה השאלה הנואשה: האבכה בחודש החמישי? ואמנם, רבבות שמנעו עצמם מבכי ואף עשו את יום־האבל יום־שמחות, – ברק־התעתועים, שגבר ביחוד בימי הצבי המודח, הראה להם את אפלת המציאות באור־צבעונין של המִשאלה. כאילו לא עוד תלי־חרבות בערבת אוקראינה, קציר היידאמאקים, כאילו לא עוד רבבות שפולים ומוּכים, שבויי חרב ורעב, כאילו לא עוד עם של שכולים ויתומים, מרמס לרגל־גאוה וחלאת אדם, כאילו לא עוד אֶנקת־גולה מסוף העולם עד סופו. היתה בהם מתיקות הנחמה המַשלה והתשוקה להסיח מלבם את תוגת יום־האֵבל, שנקלטה בו שכבת־הצער הקדומה, שכבת־האפר של ירושלים הקדומה, ועליה נערמו שכבה־שכבה מַדוי הדורות וזכרם: שמדות וגזירות וביזויים, רדיפות ונגישׂות ונידויים – שרפות הגוף והנשמה, בקיצור, כל מכאובות־גאולה. וזה החטא אשר חטאו דור ההזיה, שנלהב לכרוז איש איזמיר – הם דימו, כי בשל מעט הצרי, אשר העניק להם חלום בהקיץ, מותר וצריך להבריח מחדרי־הנפש של העם את היקר בנכסיה, את זכרונו ויגונו, את המזכיר הגדול, אשר מילטם מאז ממעקשי יאוש וממדוחי השליה.

ג

אולם, מה קטן הוא החטא אשר חטאו ליום הזה גם בני דורות של גאולה אמיתית כדורו של זכריה וכדורנו, גם בני דורות של גאולה מדומה כדורו של שבתי צבי, לעומת החטא אשר חטאו לו רבים מישראל בדורות האחרונים. אלה שכחו והשכיחו מלבם את היום הזה וזכרו הקודר, לא לפי שראו עצמם יוצאים ממש ממצרים, אלא לפי שמצרים נצטיירה להם כארץ־חמדה. ובשיכחה והַשכּחה זו עסק עם רב וכרגיל היו גם בזה החורים והסגנים ראשונים במעל. רבנים, חכמים, חוקרים, משוררים – הכל ראו לטרוח בזה. עד מאוד סיכסך את שלוַת־הזייתם זכר תפילות לקיבוץ נידחים, לצמח דויד, לשופרו של משיח. אך ביחוד הפריעתם דאבת יום־האבל, ואם לא קמה בהם רוח להעביר את המחק על סידורי־תפילה, נעזרו בדרך הערמה הנודעת הנוטלת דבר של חיים ויצר ודורשה בו דרושי־דרושים, עד שהוא נעשה ענין מופשט, מקולף מבשר ומדם ומחיים, והוא כדבר־שעשועים רך ומבדח. ציון אינה שוב ציון בממש, מסומנת באזור ההיסטוריה והגיאוגרפיה, וממילא אין השיבה אליה וכיסופי השיבה אליה דברים כפשוטם אלא ענינים לדרש. רצונך היא הנפש, רצונך היא הרוח, רצונך היא הקידמה – ובכלל כל חמדות־העולם. כמובן, פרט למַשמעה. ודאי, גם המדרש, או הקבלה, הפליגו לדרוש וראו, כדרך ראייתם בכלל, את הממש כרמז לממש גדול ועמוק ממנו. אך הם לא הסתפקו בציון וירושלים כפשוטן, הם העמיקו מהותן וערכּן, אך זו ירושלים הממשית, החרבה, הנתונה למשיסה, היתה להם בסיס שאין בלעדיו, על־כן יצאו מחוגם עולי ציון, שנטעו וחזרו ונטעו מרכזו של ישראל, אם בירושלים, אם בצפת. לא כן בעלי הדרוש מכחישי הגאולה – להם היה הדרוש דרך ליפטר מגזירת התולדות, מגזירת הראִיה של מצרים כבית־עבדים, מגזירת השיבה משבילי העולם הרחבים לארץ הקטנה מקדם. אפשר לימים וישראל ישכון מכונס רובו ככולו בארצו, תישמע גם נעימת ההבנה הסולחת. תהא זו אדיבות שבגודל־נפש. אך עתה, בעצם ימינו, ימי מחנק ומצוק לנו, ימי המלחמה לתנאי נשימה – עודנו מאשימים. אנו מאשימים את דורות הטמיעה – הרבנים, החכמים, החוקרים, המשוררים – אשר התישו ואף אמרו לתלוש את העמוקה שבהרגשות – את הרגשת האמת, את הרגשת המציאות לאמִתה, היא מציאות הנכר. הם שאמרו להשכיח ואף השכיחו מקצת פינות העם את זו קינת היגון האוכלת את פנימו של הלב, את זה בכי הכוסף של חגורת השק לאלוף נעוריה. הם שפירקו מעל קצת פינות העם את כלי־זינם ואמרו לו לראות את ציון וירושלים בכל בירות העולם ואת מלכו משיחו בכל הנסיכים שנראו להם כמלכי־חסד.

כאמור, דור רחוק אפשר שירצה, שיוכל לסלוח. אפשר יאמר: הללו ראו עולם בחידושו, דרי מטה כבשו מדורם ברוּמה של הרשות, עליונים למטה ותחתונים למעלה, רוב אור וחירות ירד לעולם, עשירות רבה ותרבות גדולה נשתפעו בו, והם נזכרו מיצר המבואות שהיו מצופפים בם, נזכרו מראה ירושלים בימיהם, שהיתה שממה וקומץ־ישראל בה עלובים וסחופים – לא היה בהם הכוח שלא להילכד לעוז ותפארת הצפויה להם בחסדי הטמיעה, לא היה בהם הכוח שלא לבוז לתקוַת דורות, עמדו ושיתקו בחוזק־יד, באכזריות, את מנגינת־האֵבל של יום־החורבן. המבינים הסולחים אפשר שיטריחו גם משל למה הדבר דומה, הם יוכלו להצביע על אחרית הבית השני כשאיש נבון ורחב־דעת, הוא יוסף בן מתתיהו הכוהן, לא יכול היה שלא להילכד לקסמה ועיזוזה של רומי. לא היה בו הכוח של מעט החכמים שנתכנסו בכרם של יבנה ולא ביטלו עצמם בפני פטיש העולם ואף ידעו להסיר את ציפוי־הרמיה מעל מעשי רומי – אם שוָקים בנו, אם גשרים שתיקנו וכדומה. והרי זה האיש יוסף ראה עוד אומה בגבורתה, עוז לוחמים, יצרי־עם גדולים, אחרית נאדרה של גסיסת דורות. ואילו יוצאי־הגיטו הנפתעים מה ראו? הלא עם אשר ניטל ממנו מכבר טעם מלחמה בשער ואך פחדו וערמתו לו למפלט. ודאי, אילו היו פליטי גיטו מעמיקי־קשב וחשו כנפי גאולה גם בעקשנות הנפלאה הזאת, שנתערבו בה אורך־רוח וקוצר־רוח כאחת, אך הם ראו גבורת עמים, גלויה, הפטורה מעקיפי־ביטוי ונשבו לה. שפטו למראה עינַים וממילא לא ראו ללבב.

כי הלבב הזה – היה לב של גבורה. איש־הכנעה היה ישראל, שפל־ברך וקל־שיעבוד, עלה נידף היה, כליל־פחדים, אך שמר בגבורה על הפנינה השׂפונה במעמקי־מעמקיו – על אֶבלו לארצו, לעירו, למחמדיו מימי־קדם. עומק האבל הזה לא ידע השלמה. אילו גם נמחק מישראל כל זיק של תוחלת, היה האֵבל הזה הערובה הגדולה לגאולה. כי הוא גדר את כל הנתיבות לארץ־השיכחה, הוא שימר את מראה־החורבן בזעוָתו הראשונה, הוא סתם כל סדק של התחמקות מצבת ההכרה המרה, הכרת הנכר. לא לשוא נראה היום הקודר הזה כאבן־נגף למשתמטים לשלוש פלגותיהם: לגאולים בזעיר־אנפין, לגאולים בתעתוע, לגאולים בכחש. שלשתם שאלו את השאלה: האבכה בחודש החמישי? ואין צריך לומר, כי גדול חטא הכחש מחטא ההשליה.

ד

הריני מנסה להחזיר עצמי לימי ראשית חטאת, מלפני מאה שנה. הנה אני מעלעל בקונטרסי המטיף הישראלי במַגדבורג, הוא לודויג פיליפסון. הנה שנה ראשונה של ה“אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” שלו ואני רואה במלאכת הפירוק, במלאכת הניתוק של השלשלת העבותה, שלשלת החיבור לירושלים לשעבר בירושלים לעתיד־לבוא, כלב־הגאולה. והטורחים – בני־תורה ושכיני תורה, נתונים בשכיות עבר וגנזי קדמוניות, והם מגלגלים את התורה ומצוותיה אילך ואילך וכשמלאכתם עולה בידיהם הריהם צוהלים: אשרינו שנסדק שופרו של משיח.

כמובן, זכר ירושלים מהלך עדיין בין העלים הצהובים האלה. אדרבה, אם מקרה הוא או שחוק־המזלות, הידיעה הראשונה שבאה בעלים אלה היא על צפת הנרעשת ופורענות הרעש בטבריה, ביפו, הידיעה שלאחריה על אֵבל־הגולה. אולם רחוקה היא ארץ־העברים כרחוק העבר אשר לא ישוב. כן, אחד משורר פירסם כאן שני שירים קטנים. איני יודע מיהו, כי לא חתם שמו אלא באות אחת. השירים תמים ונחמדים. ענינם – תפילת־טל ותפילת־גשם. בתפילה הראשונה נאמר בפשטות: הה, מתי נחזך, ארץ־אבות, אשר רבות נבכה לך; האומנם אין עוד דרך־תשובה אליך; האין משעול, האין גשר; האומנם לא יבוא יום אשר יאחדנו. ובתפילה האחרונה נאמר בפשטות דומה: אך חזון ארצנו נחרת כמִכוַת־גוָנים בהירה בלבבנו, יישבר הלב הזה ביגונו, אין כוח אשר יוכל לרופף את התשוקה, המושכתו למולדת. שם, שם אדמתנו, שם יקומו מתינו, שם בלבד שלום ואושר; אלוהים שליט־הנצח בעולם, שומר־נחלתנו העז, הוא אשר ישיבנה לנו. תרגמתי את החרוזות בלשון פרוזה, אך התרגום מלה־במלה. והנה בשולי השירים התמים האלה ראה כבוד־העורך לרשום הערה קטנה ורבת־משמעות. וכך לשונה: בקריאת שני השירים האלה אל תשכח, שתכנם השתפכות פיוטית. המלה האחרונה מודגשת ומותזת במקור. לאמור: אתה, הקורא הנעים, שנרשמת מיגון־האמת ומכיסופי־האמת בשירים אלה – זכור תזכור, שאין בהם ממש. דברי פיוט הם ולמעשה אין מורין כן. מה צריך לשלוף חרב גדולה וחדה ולשחוט בה, כשאפשר לרצוח במחט קטנה של הערת־עורך? והשימוש במחט זו הוא מעשה רגיל –הנה נמצא איזה שונא־ישראל בעל ה“אבענדצייטונג” והוא רואה לספר לקוראיו כי רוב יהודים הפליגו מחופי בריטניה לארץ־ישראל, שנמצאים בה כשלושים אלף ישראל. כעין רמז, כי באמת עוד העם הזה מחוּבר לארצו. והנה האסון הזה של הפלגת יהודים, בימי־אורה כאלה באירופה, לא קרה והרב העורך הנכבד כותב ברוב תרעומת, כי השמועה שמועת־שוא, בדיחה תפלה, ואם לדבר בענין הפלגת יהודים לירושלים, הרי אפשר – במידת־דין כזאת – לדב על הליכת גרמנים לקאוקאז, או לגבולה של סין, כי שם מוצאם. והדגש הוא, כמובן, במלים: במידת־דין כזאת. ודאי, יש שיר נאה – גם הפעם המחבר בראשי־תיבות בלבד – על יהודה הלוי, עוצם־אהבתו לציון ומותו ממתק החלום שנתקיים, כי חזה בצבי־הארצות ונשם אוירה. אבל הד־קדומים הוא ואין לעשותו סמל להווה. הנה, למשל, הצעה למטיפים לדרוש בשבת. הפרשה – שלח לך. לכאורה, בקעה נאה להתגדר בה – מדבר־גולים, בפתח ארץ־הבחירה, מרגלים עבדי־גולה ומוציאי דיבה על ארץ־העמל. אבל ההוראות לא כן. כי בהן הארץ אינה ארץ אלא חיי־האזרח, הערים הבצורות אינן ערים בצורות אלא רמז לאזרח שיהא מבוצר – כלומר, יבחר לו אומנות הגונה, העם אינו עם אלא השכנים, בני האומנות וכדומה. בקיצור, היה דבר האלוהים על ארץ־הבחירה שפחה לשרת עולם־המושגים של בעל־הבית השליו. בדומה לכך ההוראות לדרשת־תשעה־באב. אמנם, המדובר הוא על אבל, אך מתוך תיאור האבל הזה ודרכו באחת הערים אנו למדים, כי עיקרו היה ב־ערהאבענע טרויער. ניטל עיקר האבל – קדרותו. והרי שיר אשר שמו המפורש ט' באב בגרמניה – ובו תמצאו, כי גם הגבורה הגדולה והאחרונה של עם־יהודה לא היתה אלא כמין מעשה־חיקוי לגרמנים הקדומים. ראו או שמעו אנשי־יהודה, כי עמדו הגרמנים ברוב עוז לפרוק עוּלה של רומי המרשעת, היו להם אלה כדוגמה מזהירה – כך בפירוש – והתקוממו גם הם. אלא שלא זכו ישראל לארמיניוס שלהם ועל־כן נתפזרו ניצוצי־ניצוצות, עד שרוח־קדים הביאתם לאותו העם, עם־הגרמנים, אשר הלהיבם לפנים למרוד ברומי. עתה הנה הם עומדים, העברים המנוצחים והגרמנים המנצחים, על תלי רומי והם, כמובן, אחים ורֵיעים אהובים. בשולי שיר זה, המעמיד גם את אחרית־התפארת של עם־יהודה ועוזו כמעשה־קוף, תבקשו לשוא הערתו המחוכמת של הרב העורך, שאין כאן אלא השתפכות פיוטית, לא, החפץ הנואל הזה לראות לא בלבד את מטיפי־הטמפלרים כעדת־קופים הנטפלים בעם־לא־להם, אלא גם לחלל את זכר אבות־אבותיהם הרחוקים – לא היה תשפוכת של פיִט אלא צורך גדול. הצורך למחוק את דמות־התפארת מקדם, לסלק את האבל הגדול ואת תעודת־האבל הכבדה ששפעה מכל שרטוטיהם, של אחרוני־המגינים על חירות יהודה.

ה

כזאת היתה, בערך, ההתחלה. לאחריה נתפרקה השלשלת חוליה־חוליה. יצרי החיים והיצירה, שהיו דחוסים ולחוצים דורי־דורות, ניתכו כלבּה רותחת. שפע של כוחות וכשרונות עלו על בימת־החיים, אך הוא לא שירת במאומה את עתידותיה של האומה הדווּיה. דווקא בימים גדולים, כשנפתחו בפני בני־הגיטאות מרחבי־עולם – נאחזו הטובים והמחוננים כפרפרים פותים באור הסמוך ולא זכרו יגון־הדורות. מי יוכל ימנה כמה כוחות אבדו במערכה זו, אבדו לנו. הכוונה אינה בלבד לאשר הלכו לשרת את האחרים, אלא גם לאשר שירתו אותנו בלבד, כאבו כאבנו, רבו ריבנו, היו לנו אדירי־לוחמים ועזי־מגינים, אך השכיחו מלבם את זכר החורבן כמציאות חיה ומחַיה, כמציאות מדרכת. זרענו על כל מים – אנא, ראו רשימה לקסיקלית אם לא תתעצבו אל לבבכם על שאומה דלה ואומללה נהגה בזבוז כזה לטובת אחרים – אך גם הרבה ממה שזרענו בשדנו הסחופה נזרע לצחיח־סלע. יודע אני את כל החישובים והביאורים, שדרכם לבוא בדיעבד, כי גבריאל ריסֶר וקרֶמיֶה לא יכלו להיות משה הס, לא כל־שכן פינסקר והרצל. יודע אני, אבל איכה אצווה ללבי שלא יחשוב את אשר יחשוב: אילולא סטיה איומה זו שסופה כחש גמור, אילולא נעכרה בינת־העתים, אפשר – ואולי ודאי – לא היתה עמידה רופפה ואומללה כזו בלב־תולדותינו כעמידתנו כהיום הזה. אילולא ניטמטמה התחושה ההיסטורית, אילולא נסתם מקור יניקתה אשר שילח פלגים רבים וחיים, הוא המקור המפכה משחור־אֵבל ואור־התקומה השלובים כאחד – מה עמקה האגדה, שראתה את יום ט' באב כיום חורבן וכיום לידת־המשיח – מי יודע, אם לא עמדנו עתה פדויים וגאולים, לטוב לנו ולאדם. יודע אני את הביאורים והחישובים, שדרכם לבוא בדיעבד, אך חטיבת־תולדות זו למן בן־מנחם עד משה הס, היא לי עדיין חטיבה חיה, מפרכסת ועם כל הביאורים אני דן ואתה דין של לכתחילה. לאמור, עודי רחוק מראִיה רטרוספקטיבית, ששלוה ואדישות בה. אבידות התקופה הזו הן לי עדיין כאבידות קרובות, עוד אני רואה את הדם החי השותת מפצעי־האבידות האלה, עודי מאשים, עודי בוכה, עודי חורק שן. הנה מימי הסינוד בליפסיה שבא להכריז על פירוק־החוליות עברו כבר כשבעים שנה ועוד ימלאני כעש – איכה ישבו חכמים ורבנים וכיחשו באֶבלנו. הנה אני שומע את רטט־ההתרגשות, ורואה את הדמעה העצורה של הכותב אז מעל דפי “עברי אנוכי”. הלא כה דברי האיש היושב בעיירת ארץ־הגר: " – – נתאספו ויבואו בעצה אחת – למחוק מזכרון סדר תפילתנו כל רגשי האהבה וזיקי הידידות רשפי אש שלהבת יה לארץ מולדת אבותינו הקדושה, ארץ ד' אלהינו בה מראשית השנה ועד אחרית השנה לרוה תלמיה נחת ולברך צמחה בברכת שמים ממעל, ארץ עינינו לה כלות ועומדות זה שנות מאות רבות, לראות מהרה בתפארת עוזה, כי יבוא היום הגדול והנורא להראנו נפלאות בצדק, להשיבנו אל אחוזתנו – ארץ בעבורה הורגנו כל היום – – והרבנים האלה יתאמצו להסיר מעל לוח לבנו כל רעיון תקוה ותוחלת להרמת קרן ארצנו לימים יוצרו – איך חכמי־חרשים טעם־זקנים נלקח מהם, מוציאים כלי למעשיהם, להשחית לחבל ולהכאיב כל חלקה טובה – –". נלקח מהם טעם זקנים, הם הזקנים אשר מימי שבי־בבל עד עתה זכרו להטעימנו טעם הדמעה המרה, דמעת־האבל, דמעת בכי החודש החמישי ולערבה בכל תרועת־גאולה. אם גאולה כוזבת היא, כגאולת האֶמנציפציה, דמעת האבל תסיר מעליה כזג־השלייתה; אם גאולה מדומה היא, כגאולת הצבי המודח, דמעת האבל תסיר מעליה את תרמית הזייתה; אם גאולה קטנה היא וחותמה אמת, כגאולת שבי־בבל וכגאולת ימינו עתה, דמעת האבל תנצור אותה מצמצומים וכיווּצים ותפרנס את שלהבתה, שתהא אבוקת־דרור לכל ישראל וגאולתו הגדולה, השלמה.

ו

אוי לדור שניטל ממנו טעם זקנים, המערבים דמעת־אבלם בכל תרועה, אוי לדור שניטל ממנו טעם צעירים המערבים שחוק־תרועתם בכל אבל, אשרי הדורות אשר לא ויתרו על ברכת הזיקנה והנעורים ונתקיים בהם פלא־המיזוג של אורך־רוח וקוצר־רוח כאחד. קראו בספרי־זכרונות ותראו – ביום היגון הקודר זקנים שחים לארץ ומתנים מרי גורל, שגנוּז בו גם רמז־העתידות, ולרגליהם מתגוללים תינוקות והשעשוע אשר חמדו להם – דרדור־דרדרים, שחוק־חרבות. לפני כמאתים שנה, מספר ר' דוב מבוליכוב בזכרונותיו: " שאָר לומדים ומופלגים – – היו מקרבים ומחבבים אותי – – על שם טוב, שהרוַחתי לעצמי – ראשית, על עשותי לבני חורגי, ילד בן שש שנים, על תשעה־באב חרב־עץ טובה ויפה כחרב־ברזל והשררות הקוראים קאראבעלא ובעת קריאת הקינות רוב העולם ממש לא חששו לקינות, רק הביטו כולם לראות מלאכות החרב". ורק לפני שנים מעטות סיפר לנו שמריהו לוין בספר־זכרונותיו: "יום ט' באב, יום חורבנם של שני הבתים. לנו הקטנים היה יום זה יום־חג לכל דבר. – – מתרוצצים היינו בבית־העלמין חלוצי־נעל ורק פוזמקאותינו על רגלינו; חרבות־עץ קטנות, מצוירות צבעים שונים, חגורות על מתנינו, מעשה גיבורי מלחמה קדמונים – – ". ודומה עלי כי מראה הילדים המתחבטים במשובת־שעשועים לרגלי קהל־האבלים המקוננים הוא שגרם להם שתקצר רוחם גם הם – נזכר אני מנהג בבית־הכנסת בעיר מולדתי: בתום הקינות היה הקהל מקרע את ספרי־הקינה. שנה־שנה. מתוך אורך־רוח וקצר־רוח כאחד. כשם שהיו מחכים יום־יום למתמהמה לבוא – –

[ט' אב תרצ"ו]

אֵלֶה אֶזְכְּרָה בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, צְעָקָה מָרָה

וּגְדוֹלָה, אֲבוֹי, אוֹי, אַלְלַי, בְּזָכְרִי שְׁנָתַיִם

לֹא הָיוּ כָּהֵנָה לְרֹעַ מִיוֹם שֶׁגָלִינוּ בַּגוֹלָה –

כך פותח רבנו יום טוב ליפמן הלוי העלר, בעל תוספות יום טוב, את קינת־דורו של השבר הגדול אשר הושברנו בשנת ת“ח ות”ט. אך לא כך פתחנו אנו את קינת־דורנו לזכר מלאות שלוש מאות שנה לימי אסוננו ההוא, – לא אבוי ולא אוי ולא אללי, ויהי זכרם כלא היה. כלל הציבור לא נקרא, לא ליִחוד תפילה ולא לאסיפות־אזכרה; משוררים וחכמים לא התעוררו לחַיות את הזכר במגילת שירה וחקר; סופרים ואמנים לא קמו לחיותו בעיני הרבים ודמיונם; מורים לא נדרשו לקבוע לו יום בבתי־הספר; מוסדי־תרבות לא הקדישו לו מחזורי לימוד והסברה; כתבי־עת ועתונים לא נדברו ליחד לו קונטרס וגליון, ורק זעיר שם זעיר שם נעשה מה – כגון הוצאה של “יוֵן מצולה” לר' נתן נטע הנובר, במהדורה מנוקדה לנוער ולעם, וקצת מאמרים, שעניָנם היה כדבר זכר והערכה.

ב

ושיכחה זו אומרת: דרשני. ודאי, המֵקל ימצא לא פתח־סניגוריה ויאמר "היא באה משום שאנו אין אנו יכולים, כדרך שיכול אותו בעל־הקינה, לומר כי לא היו לעמנו כשנתים ההנה לרוע, אולם המחמיר ימצא לה שער־קטיגוריה ויאמר: היא באה אף שאין אנו יכולים, כדרך שיכול אותו בעל־הקינה, לומר כי לא היו לעמנו כשנתיִם ההנה לרוע. והדין הוא עם המחמירים, שכן אמירה הנודעת על צרות אחרונות המשכחות צרות ראשונות, יותר משהיא עשויה לשמש צידוק היא עשויה לשמש האשמה. כי אדרבה, אפשר שאילולא נשכחו צרות ראשונות ולא באונו צרות אחרונות.

כי חטא השיכחה של מעשי ת“ח ות”ט אינו מתמול־שלשום, ועל־כן לא תבארנה שואת־תמול־שלשום. אמת, הזדעזעות אדירה, שאחזה את אגפי האומה לחורבנה בשנות ת“ח ות”ט, לא הרפתה ממנה ימים רבים, ופרכוסיה חיו בנפשה דורות אחדים, אך ככל שנתרפתה היא והדיה, כן גברו גם השיכחה וההשכחה. צא וראה בתנועות הגדולות אשר בעמנו בדורות אחרונים וראית כי השיכחה וההשכחה האלה הן בהן כהנחת־אב חשאית. אי אתה יכול להתעלם מרישומה בתנועת החסידות, לא כל־שכן בתנועת ההשכלה, ואף בתנועה הלאומית – והתנועה הציונית בכללה. כי אילו היה זכר ת“ח ות”ט כחוָיית־אמת וכחוָיית־תמיד בנפש העם ותודעתו היה יודע, כי דבר־הקללה: ובגויים לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ושנראה מקוּים בימים ההם, דינו מתוח על עצם הגולה, בכל מקומותיה ובכל זמניה; וביחוד היה יודע, כי לשון־הקללה הוא לשון־עתיד. חוָיה כזאת ותודעה כזאת לא היו מניחות לו לעם שיפקיר עצמו כדרך שהפקיר לאמונה התפלה, כי אפשר לה לגלות שלא תהא גלות, ולא היו מניחות לשעשעו באוֹרי־רמיה של תקוות־שווא, כדרך ששיעשעו אותו רוב קברניטיו עד דור אחרון, תחת אשר יבינוהו: חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. ואילו היה העם יודע ומבין, כי ת“ח ות”ט מדברות לא בלבד בלשון־העבר אלא גם בלשון־העתיד – לאמור, כי הגולה היא בהכרח מחזור־דמים, שכל חוליה שבו קשה מקודמתה, ושעל־כן כל פורענות היא לא בלבד ענין של גזירה שוָה לפורענות שהיתה לפניה אלא ענין של סימן לפורענות שתהיה אחריה ותעצם ממנה, אילו העם ידע והבין כל אלה…

ג

כן, אילו ידע והבין כל אלה… אבל הוא שכח, בפשטות שכח. אמת, בסידורים הוקבעה תפילת אב הרחמים שוכן מרומים ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם – והיא תפילה שנתקנה לזכר מסעי־הצלב ונקלט בה זכר גזירות שלאחריהם. אך צא וראה, קהילות ספרד לא נאמרה בהן אותה תפילה כלל, כאילו אין גורל ישראל אחד, קהילות אשכנז נאמרה בהן אך לפרקים רחוקים, ורק קהילות פולין ואוקראינה שמרוה והיו החזנים אומרים אותה בנעימת־תוגה, שהיתה כמקדירה אורה של שבת. ואילו יום התענית והתפילה שהוקבעו במיוחד לזכר ת“ח ות”ט, יום כ' סיון, שהוא יום טבח קהילת נימירוב ורבה, לא די שלא שיתפו עצמם בו קהילות אשכנז, לא כל שכן קהילות ספרד, הרי גם באוקראינה, פודוליה, גליציה, פולין נתעמם זכרו מדור לדור, וסופו נתנַוון, ואף בקהילות, שזכר הכלָיה חילחל במסורת משפחות צאצאי הקדושים, ראית ביום כ' סיון כמראה־תוגה – כיצד נתלקט בדוחק מנין לתענית ואמירת הסליחות.

כי אכן שמירת זכר ת“ח ות”ט כחוָיית־אמת וכחוָיית־תמיד היתה מפריעה לתעתועי־אמונה ולאמונת־תעתועים, כי הגולה אפשר לה שלא תהיה גולה, וגזירת מחזור־הדמים אפשר לה שתבטל, בכוח עצימת־עינים של תאבי־השליה.

ד

וכן חדלו מכבר־מכבר אחינו בני פולין לקיים את גזירת התענית ותיקון הסליחות ביום ההוא, חדלו לקונן ולבכות ולהצטער בו על הריגת הצדיקים והחסידים וכלל ישראל במיתות אכזריות ומשונות, וחדלו לקלל בו את רוצחינו כלשון הסליחה:

מְנָת כּוֹסָם פַּחֵי מַפַּח־נֶפֶשׁ הַגְשִׁימֵם

הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם נְקַם בְּרִית וַהֲשִׁמֵם.

וחדלו לנחם בו את עצמנו כלשון המשכה:

הָעִיר קִרְיַת טִירַת נָוָךְ נַהֲלֵנוּ, יָם

גְאוּלִים דֶרֶךְ לַעֲבוֹר קְהָלֵנו.

באגדה, בסיפורי מעשיות, בזכרי־לשון עוד נשמרו אימי־הימים, כשם שנשמרו בציונים מהעטים, ביחוד במה שנקרא קליין קווערעסיל, כלומר בית־קברות קטן, והא מגרש מועט וגדור בכמה וכמה קהילות והמסורת יעדתו לרוב לחתן וכלה שעמדו תחת חופתם ובאה כנופית חמיל ימ"ש והרגם. לפנים היה כל זוג לפני חופתו בא אל הקבר המועט ההוא ובאחרונה עלה למנהג זה מה שעלה לתענית ולסליחות – נשתקע והיה כלא־היה.

ה

ואם העם כך, משכיליו לא כל־שכן, ביחוד בדורות שהשיכחה וההשכחה נצרכו הרבה, שלא תיגלה תוּרפּת התורות והדעות המהלכות בהם. הללו, וגם הבאים אחריהם, כבר היה להם הזכר ההוא כחטיבה של היסטוריה, שלומדים אותה ואין למדים הימנה.

וראה גם ראה: מה אומרת היסטוריה – כלומר, מה אומרים ההיסטוריונים – זו היתה, בעצם, השאלה, שהעלה אותה זכר הימים ההם, עתה במלאות להם שלוש מאות השנה, במאמרי־האזכרה המעטים בעתונינו. ההנחה היתה, כמובן, כי ההיסטוריונים, הממונים על הצלת זכרם של מעשים ודרכים, לא נתפסו לאותה שיכחה והשכחה. בא, איפוא, עיוּן בדברי היסטוריונים שלנו בשלושת הדורות האחרונים, וביחוד ניתנה הדעת לדבריהם על סיבה ומסובב, וביחוד שביחוד לבירור, עד כמה אבותינו היו גם הם סיבה לאחריתם המרה. שמענו, איפוא, מפי ההיסטוריון מלפני שני דורות שכתב תולדותינו בלשון גרמנית, וסופר עברי השלימן בלשוננו, כי גם אבותינו אשמו – לא כל־כך במעמדם כמו במעשיהם, והביאור הוא ברוח המימרה, הקבועה כסיסמה: אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלי עוון. האשמה היא, אמנם, של מעטים בישובי אוקראינה הרחוקים ממרכזי־התורה, ושלא היו נשמעים לדברי רועי העם ומנהיגיו ולא קיימו תקנותיהם בהיותם חוכרים, העומדים בין השליטים הפולנים ובין הנשלטים האוקראינים, לא ריסנו יצר־בצעם ובחטאותם באה כליה על קהילות הקודש. אחר שמענו מפי ההיסטוריון מלפני דור, שכתב תולדותינו בלשון רוסית, כי גם אבותינו אשמו – לא כל־כך במעשיהם כמו במעמדם, והביאור הוא ברוח המימרה, הקבועה כהגדרה: באמצע בין הפטיש והסדן. ופירושו של אמצע הוא מטרה לשנאה משולשת: בין האדון והעבד, בין הקאתולי והאורתודוקסי, בין הפולני והאוקראיני. שוב אין השליה, כי אילולא הגדשת־הסאה של מעטים ונמנעה הפורענות, ואף הגדשת־הסאה עצמה נבדקת, ונמצאת, לפחות בנקודתה הרגישה ביותר (מניעת תפילה וטבילה) כבדיה מאוחרת. ובאחרונה שמענו מפי היסטוריון בן־ימינו, הכותב תולדותינו בלשון יידיש, וביאורו הוא לצד הבדיקה: האמנם היה זה אמצע שבין כת פולנים משעבדת ואוכלוסית אוקראינים משועבדת, ונמצא מרד הקוזאקים כתנועת־שחרור, שטיאטאה מעל דרכיה, אמנם בזַועת־אכזריות, את מעצור־הבינַיִם. והנה הבדיקה הזאת מעלה, כי יצרי־שחרור, שהיו בהמוני־המשועבדים, נעזרה בהם כת־משתררים מבני־עמם, שביקשה לבוא תחת המשעבדים הזרים והיא שנטלה לה לשנאה, שהיתה עלולה להיות מכוּונת אליה עצמה, והטתה לאלה שבאמצע, זה השעיר לעזאזל מדור־דור.

ו

יפה בדיקה, ביחוד שהיא לך תריס בפני גודל הכאב שהכאיבוך נכדיהם של אלה, אשר בינותם עמדו אבותינו – הה, כמה, למשל, הסליד את לבך נינם של הפריצים הפולנים, כשנקביץ', שיכול היה לכתוב אֶפוס גדול על התקופה ההיא ולפטור את תופת־יסורינו בבדל־לגלוג של הערה חטופה; והיא סלידה שלא נפוגה גם לאחר שזיגמונט קאצ’קובסקי ואחרים הוכיחו זיופו של האֶתוס מתוכו; וכמה, למשל, צרב את לבך נינם של הצמיתים האוקראינים, טאראס שבצ’נקו, בעומק־מַשׂטמתו ליהודים ובשמחתו לזכר טביחתם, צריבה שלא נפוגה גם לאחר שאיוַן פראנקו טרח נאמנה לפצותך.

יפה בדיקה, ביחוד שהיא לך תריס בפני גודל־העלבון שהעליבוך בימינו עתה ראשי־אויביו וממַגריו של ראש־אויבינו וממַגרינו – הוא העלבון של רוממוּת חמילניצקי אשר בגרונם: אלה בתי הנכוֹת לכבודו, אלה ההמנאות לתהילתו, אלה המדליות משמו ולשמו. יפה הבדיקה, שהיא מסייעתך לראות את חזון־הזוָעה כאמִתו ולומר בפיך את אשר בלבך: שיקוץ משומם.

אבל אם תעמיק אפשר ותמצא כי השלישיה גם היא נתפסה, ביסודו של דבר, לאותה שיכחה והשכחה. הרי לא מקרה הוא, כי ההיסטוריון שלנו מלפני שני דורות, שכתב תולדותינו בלשון הגרמנית לאור ההשקפה: כי בגויים ההם תרגיע אם תהיה כמתוקנים שבהם, כתב מה שכתב וכדרך שכתב בפרשת־הדמים ההיא. והרי לא מקרה הוא, כי ההיסטוריון שלנו מלפני דור, שכתב את תולדותינו בלשון הרוסית לאור ההשקפה: כי בגויים ההם תרגיע אם תהיה כרוחניים שבהם, כתב מה שכתב וכדרך שכתב בפרשת־הדמים ההיא, ואך באיחור רב, רב מאוד, הכיר כי לא משום שאבותינו היו אמצע נגזרה עליהם כליה. כי מי כמותו, שנספה עם מיליוני אחינו, מיצה באחריתו את קוּבעת־האמת, כי לא בשל היות מעמדנו, אם אמצע או קצה, הוֹרַגנו, אלא בשם היותנו זרוּיים וזרים, גולים ונכרים, ואזנינו אטומות בפני תוכחת תולדותינו כאשר נאטמו אזניו הוא, בלמדו אותנו גזירה שוָה לשעבר ולא חש את הגזירה השוָה לעתיד לבוא: ובגויים ההם לא תרגיע. והרי לא מקרה הוא, כי ההיסטוריון שלנו בימינו, הכותב תולדותינו בלשון יידיש, לאור ההשקפה: כי בגויים ההם תרגיע, אם תהיה כצודקים שבהם, כתב מה שכתב וכדרך שכתב בפרשת־הדמים ההיא, והיא השקפה, שסכנתה מרובה ביחוד כשהיא מזוּוגת לאותה ציונות, שיש מקום בלבה לשתי הוָיות של ישראל, גם בארצו על תרבותה ולשונה האחת, גם בגולה על תרבותה ולשונה האחרת.

לא תוכל לומר, כי יצאת מלפני השלישיה ובידך אותה אמת שכבר ידעהּ הכרוניסטן התם של מוראות ת“ח ות”ט, ר' נתן נטע הנובר בכתבו בפשטות על צרה אחת: נתקיימה בנו התוכחה, ועל צרה אחרת: נתקיים בנו הפסוק, וביחוד בכתבו: זה חומס, וזה רומס, זה מואס וזה גועל ונתקיימו בנו הפסוקים: ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך וגו' והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.

כי בגויים ההם לא תרגיע – מעגל־דמים הוא, אשר כל חוליה נוראה מחברתה, כי עצם מציאותם של פזורי ישראל בגולה הוא פורענות כפולה – פורענות של אסון לגויים, פורענות של כלָיה לעצמם. אמירה פרדוקסלית שנאמרה על גרמניה כי אילולא מציאותם של היהודים בה והיתה מכבר בת־חורין, מחייבת הרחבה לאמור: מציאותם של ישראל בגלויות היא לא בלבד מסכת־יסורים להם עצמם אלא עיכוב הגאולה לגויי הארצות, שכן היא לא בלבד משאת־גורל מרה לעצמם אלא גם מסת־גורל כבדה למשפחות־העמים שאין הם יכולים לעמוד בה וכשלונם בה, ביִחוד במפנה־העתים, הוא המסכסך את תאוַת־האור והשתערותה ביִצרי בוהו “וחותם אלוהים המזויף חרות על הנס את עיני השמש ינקר”.

ז

אמנם יצרי־בוהו האורבים לשעת־כושר להגיח ממחבואם באים על סיפוקם בכל גרם גדול של זעזועי־תמורה ובלעדי פעולתם של יצרים אלה לא יבוארו חזיוני־הלוַי של הפיכה והפיכה, הנגלים כדמות הנחשפת של החיה־שבאדם על מוראותיה.

אולם בשנאת העם הקדום הזרוי בגויים ניתן להם ליצרים אלה שדה־השתוללות רחב כל־כך ועמוק כל־כך, עד שהתערטלות החיה־שבאדם נעשית עיקר, והגרם של זעזוע־התמורה כטפלה לו. שעל־כן, בבואך להבין במעגל־הדמים, על שלוש חוליותיו הגדולות – מסעי־הצלב, שנות ת“ח ות”ט ושואת היטלר – ואתה רואה את ההתערטלות הזאת, גם אם היא מפליצתך, כדרך שאתה רואה חזיוני־הלוַי של הפיכה והפיכה, ואתה מדבר על פרכּוסי־עוית אחרונים של משטר וכדומה, הרי אתה כנמלט מחובת הביאור של העומק להסתפקות בביאור של השטח. כי פה נבחנה לא צורת האנושות אלא עצם בסיסה, נבחנה ונכשלה, ואנו, ישראל, לא נוכל לומר, כי לא הכשלנוה, כי בראותנו בימי ת“ח ות”ט מקוּימים בנו פסוקי־התוכחה והבינונו הכרח־חילופה כנאמר בפסוקים שלאחריה: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוהיך ומשם יקחך, ונתעוררה בנו תאוַת גאולה, שהרעישה אגפי עמנו כמה דורות, הרדמנוה באופן ששיקענו זכר חבלי ת“ח ות”ט בבאֵר השיכחה וההשכחה, ובהישלח, ערב המבול, נביא האלוהים “ולא נע ולא זע ולא חרד העם, ולא קם כארי ולא ניעור ככפיר”. היתה בו יד שיכחה והשכחה.

ח

חבלי ת“ח ות”ט – שמעת מה אמרו בהם וסביביהם חוקרים וראוי שתשמע מה אמרו בהם וסביביהם משוררים. אמנם מסכת מזעזעה זו בקורותינו לא נעשתה ענין גדול לספרות הדורות האחרונים – אי־פה סיפור, אי־שם בלדה – אבל מה שלא ניתן במובלט ניתן במובלע. ואם תבקש לשמוע שלישיה גם עתה, רואי שתבור אותה מכלל אלה, אשר חשבון קשה בינם ובין עמם, עד כי קמו עליהם זה מקרוב עוררים המבקשים למנותם במרשיעיו. הרי לפניך שאול טשרניחובסקי, בתארו אידיליה של חיי ישראל בכפר־גולה ובתוך מנעמיה תשמע כדברים אלה על ערבת אוקראינה:

הוֹי הָעֲרָבָה הַגְדוֹלָה! הֲכֹחוֹת חֲדָשִׁים בָּךְ תּוֹסְסִים

בְּאוֹן עֲלוּמִים וְקוֹדְחִים בְּשִׁכְרוֹן הָעָצְמָה וְהַמְשׁוּבָה?

וְאוּלַי לֹא חָרְבוּ עֲדֶנָה הַיְשָׁנִים, עֲמוּסֵי מַשְׂטֵמָה

וְאֵיבַת־הַדוֹרוֹת בְּעִוְרוֹנָהּ? כִּי מִדֵי יוֹבֵל בְּיוֹבֵל

שׁוב יִתְנַעֲרוּ אֲיֻמִים, כֹּחוֹת הַפְּרָאִים הַקָשִׁים

וַתִּרְעַד כָּל הָעֲרָבָה מִיָם וְעַד יָם וּמַמְלָכָה

וְאוּלַי יָצְאוּ מִקֶבֶר, מִתַּחַת הַתִּלִים הַקְדוּמִים,

תִּלֵי הַקֹדֶשׁ הַקוֹדְרִים – כֹּחוֹת מִדְבָּרִיִים קָשִׁים

וְעַזִים אֲשֶׁר יָגִילוּ לְבַרְזֶל וְדָם וְתִימְרוֹת עָשָׁן?

לאמור, המשורר יודע, כי מדי יובל ביובל מתנערים כוחות־המדבָּר ונמצאת עדת־ישראל השלֵוה והאידיליה שלה כקרום דק של שיכחה על־גבי תהום רדומה שהתנערותה באה כפריצת יצרי־בוהו. כרוח הראִיה הזאת אתה מוצא גם בחוקר כאלכסנדר בריקנר, המעמיד את עיקר מהותם של מרדי־ההיידאמאקים על מרד המדבר, והיא גם מסייעתך שלא לראות את הטפלה כעיקר.

עד כמה אתה צריך סיוּע זה אתה למד מחיבוטי־דור, שתיארם י.ח. ברנר ובכללם חיבוט בחובה הכוזבת להעריך הערכת־כפל את טבח־ישראל, ואשר בה נאבק גיבור “מסביב לנקודה” ויכול לה.

ואולם בנוגע לאותו מחזה, שלזכרו צריך האדם לצאת מדעתו, בנוגע לפרעות־העולם נגד עם עולם – איכה ייאָמר, כי לב נכרי כואב כלבו של אברמזון על שבר בת־עמו. ואברמזון זכר את היחס הנודע של אנשים ידועים לרעמי הרעמים בשנות השמונים. רובם ככולם התיחסו למחזה זה כמו להתעוררות ההמון להסיר מעליו עולו; הוא זכר גם, כי בין האנשים האלה היו רבים אשר “עול אבותיהם הוסר” –

ורק לאחר הפוגרום שהוא יצא ממנו בשלום – – כשאבא כבר לא היה בחיים התחיל המנוח להעסיק את מחשבתו של דיאספורין באיזו מידה. – – ביחוד היה דיאספורין הצעיר רגיל להעלות על זכרונו כבר אחרי ככלות הכל – מחזה אחד קלוש שהיה ביניהם, בינו ובין אביו, פעם אחת… – – פעם אחת בשעה מאוחרת בלילה – – האב התפשט אט בגדיו בחדר השני והאריך משום־מה בדבר זה שלא כדרכו. לבסוף – נכנס אל בנו.

“אחרי חצות?” האירו עיניו בחיבה – –

“נו, – ומה בכך? צריך ללמוד,” אמר דויד בקול שלא לפי שנותיו.

"ובוגדן חמילניצקי? הלך זה כבר? – – "

“אנטון?”

בשם: בוגדן חמילניצקי היה בונם דיאספורין קרא לחברו־בלמודים של בנו. – – כנראה, עמד הוא, היהודי הסוחר פעם, בזמן מן הזמנים, והקשיב איך שבנו שינה את הפרק ההיסטורי הזה – ל“הגוי שלו” – ונתרשם. דיאספורין־הבן, שהיה באותה שעה תחת השפעת “החתונה” והנאומים הרבולוציוניים, נתעורר אחרי שתיקת־רגע והשמיע משום־מה בקול פתיטי: “אבל האם יודע הוא, אבי, מי היה בוגדן חמילניצקי באמת? זה היה איש בעל רגש פטריוטי נערץ, אשר בשנת 1648 התקומם נגד הפולנים העריצים, שדיכאו את אוקראינה ארץ־מולדתו, ועשה בהם שפטים, אסר…”

האב, שמבטו היה מוסב אל החלון מוגף־התריסים, ישב על משכבו של בנו – – ואמר:

“נו, וגזירת ת”ח?"

“מה ת”ח?"

“בספר ‘שבט יהודה’,” דיבר הוא כמו לעצמו ובדיחות־דעתו סרה מעליו, “אתה אינך יודע!”

אבל דויד דיאספורין לא חפץ לדעת. הוא, אמנם ידע, מ“האוצ’בניק” – – כי בוגדן חמילניצקי הרע ליהודים שישבו בחבל זה וחכרו את בתי־המזיגה ובתי־התפילה של הנוצרים… הוא גם נזכר בכהרף־עין, כי באותו שיעור לא היה נעים לו פורתא בפני אנטון תלמידו־חברו – אם בגלל אשר הוכו היהודים באופן מבזה או בגלל אשר חכרו את בתי־התפילה של הנוצרים? אבל איך שיהיה, הוא לא חפץ לדעת, אז לא חפץ לדעת. משום דבר לא חפץ לדעת!

לאחר־מכך, כששהה דויד דיאספורין בקראקא – – והיה מספר לי – – את כל הדברים, לרבות פרטי מחזה הלילה – – כן לאחר־כך, בקרקא, כשדויד דיאספורין כבר חפץ לדעת. ואולם אז בלילה ההוא, בשעת שיחתו עם אביו – – לא די שלא חפץ לדעת כלום מן הספר שהזכיר אביו. ב“סנטימנטליותו” – הוא שנא אותו על בנותו חַיִץ בינו ובין העולם הכללי של עם־הארץ. – –

השעון השמיע שתים. הזקן – – כל גופו נכפף לפניו ויהי דומה לערער רקוב ועקוב. עיניו הביטו לארץ ובקול של הכנעה הוציא מתוכו:

“נו…”

ואחרי רגע שוב אמר פעמַיִם:

“ני, נו… יהא כך… מילא… גזירת ת”ח – יהא כך."

“אבל כך לא יהיה,” לא נתן הצעיר דמי לו – –

אולם, בבוא ימי־הפקודה, בעת שקרדומו של שכנם, אבי אנטון, עדיין לא נרחץ, והם, רבי העלילה, הדפיסו פרוקלמציה של קונטר־רבולוציה, בקעה, אף־על־פי־כן, שאלת האב המנוח את המוח הצעיר באחד הלילות:

למה בוגדן חמילניצקי, למה?

ט

הוא לא חפץ לדעת – היא אך ההגדרה הקיצונה של חפץ שיכחה והַשכּחה, זו אֵם־החטאת הגדולה, אשר לה סגדו דורות אחרונים. ואם במזרחה של אירופה, על ערבת ההיידאמאקים כך, במערבה של אירופה, על יערות־הטֶבטוֹנים, לא כל־שכן. מה נמרצו דברי יעקב שטיינברג בדברו על אֵבל גרמניה:

“גם גירוש ספרד בשעתו לא היה במידה כזו מאורע־פתאום, נחשול־סופה, גזירה שאין לפניה אזהרה ואין לאחריה חנינה; אפילו הריגות אוקראינה, אלה שבימי חמילניצקי ואלה שבימי פטליורה, ניתכו כשואה רק על ראשי היהודים ולא הולידו בלבות המעונים חידת אימה יתרה. המאורעות הללו, העקובים מדם, לא היו ממזרים, כי אם בנים כשרים, כביכול, לשנאת ישראל; דורם ידע את דרכם, צפה מראש את דמותם, רעד בעוד מועד לזכרם – כאותם העלים על העץ המתחילים ברעדה לפני עצם הסער, בעוד הרוח משכּל את כנפיו בקצה העולם. – סופר הקורות יעיד על כל הגלויות, כי לא נלקח מהם מעולם חסד הטבע האחרון, הלא היא צפיית הלב שלפני הרעה; רק על גלות גרמניה יסופר לדור אחרון כי לא קמה עוד כמוה עדת אנשים אשר לא ידעה להבחין בחליפות העתים. – –”

אך דברים אלה הנאמנים בכאבם ותוכחתם צריכים תיקון, שיהיו גם נאמנים באמִתם: אולי ביחוד יהודי גרמניה, כי לא טובה מהם גלות פולין ואוקראינה ואגפיה, ואפשר כובד־אחריותה לגורל עם היהודים ההרוג קשה משל אחותה ־ וראשית אשמתה שיכחת חבלי ת“ח ות”ט והשכחתם, תחת היותם לגולת ישראל כמוקד־תמיד בעצמיו וכשאגת־תמיד בלבבו: ובגויים ההם לא תרגיע…

[תש"ח]

כי ישאלך עליה בנך מחר… אך מי יודע, אם ישאלך, כשלא תפתח לו היום. ובאמת, פה ושם מתעוררים לפתוח לו – תלמידים בכיתות של קטנים ניתנו להם פנקסאות והם מביאים בהם בולי הקרן הקיימת – וילנה וּוארשה, לוּבלין וקראקא, לבוב וברודי. תמונות של בתי־כנסת ורחובות – מראה עינים. י. קרני כתב דברים חמים על הבולים הקטנים ועורר לעשות יתירה – ספרים קטנים על הקהילות וחייהן. גם עתה, כנראה, תעשה הקרן הקיימת. גם ראיתי נחום דרימר טורח בכך.

ב

פה ושם נראה עתה בבימות, אם ז’ורנַל, אם עתון, דיוקן של איש־ישראל החרוט ביד אמן – מעשה הרמן שטרוּק. ושוב הקרן הקיימת – בכלל־הבולים גם כמה דיוקנאות משלו. כלום אין להוציא ספר מיוחד משל ציורי שטרוּק על יהודי פולין וליטא ולהפיצו ברבים, ביִחוּד בין בנינו? ואולי מאסף נבחר של ציורי אמנים אחרים – אור פנינו בגלות פולין.

ג

אין להשרות אוירה של אהבה וזכרון בין הקטנים, אם אינה בין הגדולים. והכוונה אינה לאותו מנהג שנתפשט, שאפילו הוקבע לו טרמינוס מיוחד: ההתיחדות עם הגולה, ודמותו אקדמיה, אסיפת־אבל, קימה לזכר החללים. מנהג זה סכנת השגרה, המִצוה המלומדה, אורבת לפתחו. הכוונה יותר לפינת היִחוּד שבין נפש הבן ונפש האם שהוא מתאבל עליה – כשאין בינו ובין יגונו אלא תפילה, שיר, דיוקן.

ד

מה שאין בכוחו של הציבור בכללו ובפרטיו יש בכוחו של השליח, היודע להיות שליח ציבור ושליח נפשו כאחת. הסופר – לא מעט מקסמי פולין העדינה מקופלים בעמל רוחו. גם בשנים האחרונות הועלו לפנינו גלילות פולין לקהילותיהם, מהם בסיפור ושיר – כן, למשל, אחרית אורה וצלה של בוצ’אץ' לש“י עגנון, זבורוב עיר מולדתו של ר' בנימין, טלוסט הזערערת לשמשון מלצר, גראיוה עיר הזפּתים לאבן־זהב, בצל הדורות בסביבי קוצק לאברהם נחתומי; מהם ברשימה וזכרון – כן, למשל, גלינא לאשר כורך, סטרליסק לדב טוניס; מהם במאמרים הפזורים בעתונים כפנינים בחול – כן, למשל, קולומיאה לא.י. ברוור וכיוצא באלה. זה מקרוב גם נתיחדו מדורים מיוחדים לקהילות – תחת מדור ביאליק בא השנה ב”כנסת" מדור הקהילות ובו מסות על קהילות פולין; “גזית” מיחדת שערה לכך וכדומה.

ה

זה מקרוב גם ספר מיוחד – “וארשה 1939” למסטבוים. פאנוראמה – סופרים, עתונאים, עסקנים. שלל פרצופות. לא נשכח גם מי שהשיכחה התאכזרה לו עוד בחייו. נשמה־נר, נר־נשמה. לא פאֵר־חשמל, כי אם תום־שעוָה.

ויש שכל מַעיינם בפולין. למשל, משה מארק הוא מן הסופרים שאינם חיים אלא את הטרגדיה הזאת והוא מנסה להקיפה בכמה דרכים. לפני שנתיִם “יוֵן־המצולה החדש”, זה מקרוב מאמר־הפתיחה ב“כנסת” על חורבן יהדות אירופה, ומאמר ב“תיו שין גימל”, ובכתובים – סיפור, מחזה.

ו

גם התיאטרון זע. חיבורו לספרות שלנו הוא קלוש מדי, אבל המהפך שהתחיל מורגש בה אי־אפשר שלא יהא מורגש בו. דייך במחזות שלום עליכם ש“הבימה” הציגתם, שתבין, כי לא כדרך שהסופר וענינוֹ נראו להם לפנים הם נראים עתה. מהפלגת הגרוטסקי, שכמעט קשה לראותה היום, ב“האוצר”, דרך שפעת־העממי של “עמך” עד כובד־היגון של “טוביה החולב” רבה הדרך. כאילו לא שלום עליכם אחד הוא אלא, לפחות, שלושה. אין צריך לומר, כי לא הוא שנשתנה, אלא מפרשיו נשתנו.

ו“אוהל”, שנפתה לפני כמה שנים לאותה בכחנַליה של תיעובים “יאשע קאלב” – ניחַם גם הוא. עתה הוא הולך אצל “יערות פולין” של אופאטושו. אמת, הריאליסטיקה של תיאור חצר קוצק יש לה שביל אל שלאחריה – לתיאור חצר ניֶשֶׁוֶה, אבל כאן יש גם רומַנטיקה, ולפעמים בעיקר רומַנטיקה, שיש לה שביל אל שלפניה – אל סיפוריו של י.ל. פרץ. אמת, כאן ריאליסטיקה ורומנטיקה לא זכו לאותה מזיגה שמצוּינות בה המיניאטורות ההיסטוריות על אליהו בחור ויום ברגנשפוּק ודומיהם, אך החתירה ישנה.

אם יעמוד הכוח למחוק ברפרטואר את “יאָשע קאלב” (הה, כמה כעסנו כשוַנדה מלצר פירסמה את פרקי “יבשה שחורה” על חיינו בפולין ואילו מה שאסרנו עליה התרנו לי.י. זינגר) ימים ידברו. או אז תקוּים בחינת מודה ועוזב – ירוחם. על־כל־פנים “ביערות פולין” היא ראשית הודיה. נקווה, המשך יבוא.

ז

ובאחרונה: פולין – סיפורי־אגדה של ש"י עגנון. אינם מצויים במגילת־ספר מיוחדת. האין ראוי להוציאם בעיטורים היאים להם? כי ישאלנו בננו היום…

[ו' אדר תש"ד]

גולת ישראל הטבוחה, קהילת ישראל החרבה ונחרבת – הידענו מה נטבח בך, הידענו מה נחרב בך? ראינוך כמראה התוכחה – והוא מראה מגרעות וצל, ראינוך כמראה החנינה – והוא מראה יתרונות ואור; עתה נראך, אִמנו היקרה אשר היית זבח לחלאת־האדם, כמראה האמת – מראה פלא ההוָיה של עם, אשר גלה בנכר, גורש מארץ לארץ, נדכא ונרמס והוא ידע לשמור מאחורי חומת־חייו העבה והאפלה, את אורו, את כוחו, את אמונתו.

ב

הלא הוא האור שזרח בזיו־קדומים מפסגת סיני, הבהיק ממרומי הנבואה, קסם ממעמקי תהילים, ובחשכת הנכר קיפל את עצמו בהלכה ואגדה, במחקר וקבלה, בדרוש ופלפול, בשירה ותפילה וגם בקיפולו חיה פרישת הכנפים המרקיעות שחקים. כי אם תתן עינך על גולת ישראל לדורותיה וראית תמיד את אור התורה העולה בברק נוגה מקדרות משכנותיה, אם תטה אזנך על גולת ישראל לדורותיה ושמעת תמיד את קול התורה העולה בצליל־קסם מחשכת סימטותיה, כי העם הנדכה והשחוח, הניתן למשיסת אויביו הנוראים, לא נתן לגזול מנפשו את אורו ונאמן לפסגותיו. ואם תזכור מה גדולה היתה ההשפלה, מה רבים היו היסורים, מה איומות היו הרדיפות וידעת מה רב היה כוח הגולה זאת, מה נשגבה היתה גבורת נפשה – אם שמרה על מורשתה, מורשת התורה. מורשת זאת עתים התפתלה כשלהבת קטנה ועקמומית ועתים היתמרה כשלהבת גדולה וישירה, אך אורה לא נפסק, אש־התמיד לא כבתה.

ג

הלא הוא הכוח לקיים את הפזורים הזרויים ממזרח שמש עד מבואו, המטולטלים מסוף עולם עד סופו, השקועים מעטים בתוך רבים, חלשים בתוך חזקים, הכוח שלא להיפרד שבטים־שבטים, שלא להתפצל כיתות־כיתות, כי אם לחיות כעם אחד, אשר אין שפלת־ההוֹוה שלו בלתי אם מעבר בין גדולת־עבר ובין גדולת־עתיד. הלא הוא הכוח לקיים את האברים הנפוצים כגוף כביר, למצוא בתוך רדיפות ועושק מקור־קיום, לטפח חיי משפחה בשפעת אהבה ומסירות, לגדל בה דורות לנאמנות ותקוה, להאיר את ערפלי היסורים באור השׂשׂונות של שבת ומועד, לרפד את אבלות־החיים בציצי־חדוה, חדוַת שירה וזמרה, לגוון את אפרורית־ההוָיה בקשת־הצבעונין של אגדה ומנהגות. הלא הוא הכוח לקיים את הכוח, כוח העם כגשר החי שבין עברוֹ בחירוּת ועתידו בחירוּת. ואם תתן לבך בגולת ישראל לדורותיה ועמדת נפתע ומשתומם על המראה הגדולה הזאת – איך ידעה גולת ישראל לשמר את כוח העם וגם בגבור זעם אויבים ורשעתם והכּו בו מכה גדולה לא יכלו להכותו מכה ניצחת – לא יכלו לסתר כוחו.

ד

הלא היא האמונה כי במלחמה הקשה שבין גורלו שגזר עליו פיזור ובין תעודתו הגוזרת עליו כינוס, יעמדו לו אורו וכוחו להגביר חפץ על גזר, תעודה על גורל. ואפילו לא תרחיק בדורות ראשונים כי אם תראה דורות אחרונים ונפלאת מה עזים פרצי האור, הכוח, האמונה אשר הגיחו בגולה ומתוכה. הגע בעצמך, אחרי אלפי שנות־מיצר קמות תנועות־עם כבירות כחסידות, שחידשה את עולם הרגש וההתפעלות שבנו, כהשכלה שחידשה את עולם הבינה והשירה שבנו, כציונות זו שעשתה את ראשית מפעל־האדירים – שיבת ציון. צא וראה, כברת־דורות קטנה זו כמה היא שופעת שמשות וירחים, מזלות וכוכבים – משוררים והוגים, מנהיגים וחוזים, חכמים ונבונים, המוני־המונים של אנשי רוח ומעש, תנועות גדולות שלמסירות והתלהבות, האם לא כמראה החול הוא, זה עוף־הפלאים, המתנער מאֶפרוֹ. אולם אם אמרת: אפר ראית מראה כוזבת – אך למראית־עין אפר הוא, באמת היא לבּה גדולה ונסתרת, שפירנסו אותה כל דורות־הגולה למען התקומה, למען הכבוד, למען החירות. אכן, תן כבוד לגולת ישראל, תן כבוד לקהילת ישראל, ועתה בהירמסה במגפי זדים בכה אותה, כי היא היתה שומרת מקור אורנו, שומרת מעיין כוחנו, שומרת מבוע אמונתנו.

ה

גולת ישראל הטבוחה על תפארת זקניך ועל חמדת נעוריך, על נשיך, אמהות זכּוֹת ורחמניות, ואנשיך, אבות מסורים ונאמנים, על עולליך וטפּך, גולת ישראל הרמוסה ונעקרת – מי יקונן את אחריתך המרה ומי יבכה את שברך הגדול כים? הלא נאמר כנביא החורבן: מי יתן ראשנו מים ועינינו מקור דמעה ונצרור בה את מכאוביך ואת עינוייך, את רבבות מיתותיך הקשות והאכזריות, והיו לנו כשרפת לבבות שלא תדעך אִשהּ עד כי נכבנה בזעקת־אימים המרעישה מוסדי יקום ואדם!

[כ' טבת תש"ג]

עם הקבצים “יהדות פולין”

לא אחת נדמה, כי בתוך הריתחה הגדולה של דאגותינו לכלל ולפרט, שמטיל עלינו הקיום היהודי על מתיחותו האקטואלית, הרינו משוקעים כל־כך בתוך היום, עד שאין פירור־זמן ופיסת־מקום לאתמול, באופן שהחוב שאנו חבים למשמרת זכרונה של התקופה האחרונה בגלות־אירופה בכלל ובגלות פולין בפרט מתרבה מיום ליום ואנו נעשים ממילא בחזקת פושטי־רגל, ואם מנצנצת בנו חרטת־מה, הרינו מנסים להשתמט בטענה הישנה: צרכם מרובה ודעתם קצרה. ובאמת ראשנו, לבנו וידנו ממושכנים לשפעת צרכים: כי איך נקיים את מדינתנו פה, יִשובי היהודים שם, איך נקיים את עמנו.

ב

אך זוהי טענה עזה מבחינה אקטואלית וחלושה מבחינה היסטורית: אם נשכח את האתמול, החל ברחוק ביותר וכלה בקרוב ביותר, הרי עמידתו של היום, וממילא אף של המחר, על כרעי תרנגולת. אף דבר זה דיו שיקבע, כי הזכרון החי של כל האתמולים היהודיים, בכל המקומות ובכל הזמנים, הוא יסוד חיוני של חיינו. אנו מדגישים: בכל המקומות ובכל הזמנים, כי אנו רואים את היגיעה לקיים את הזכרון החי של היהדות הפולנית כחלק של כלל־טירחתנו, ואם אנו מגלים ביגיעה החלקית מסירות מיוחדת, הרי זה משום שאנו מחויבים ומסוגלים במיוחד לכך – אנו, יהודי פולין אנו ואנו מיטיבים ביותר לדעת, מה פירושו של נוסח פולין, ואנו יודעים לספר זאת לעצמנו ולשאר ישראל על דרך מדוקדקת, מוסמכת ומהימנה – בקיצור: כדרך גוברין יהודאין וכבני־בית.

ג

ואנו אמנם מספרים רב יותר מכפי שנראה בראִיה רדודה: דיינו שנרפרף על־פני עתונותנו רבת־הלשונות – ביחוד בעברית וביידיש – שנראה, עד כמה היא, הנועדת כביכול לשרת את היום בלבד, נותנת דעתה על האתמול שלנו; דיינו שנסקור פני ספרותנו – משוררים, מסַפרים, מַסאים, זרויים בכל קצות העולם, ומעיינים בתמולם של חיינו בפולין והאתמול הוא־הוא הכנה שעליה הם רוקמים ליריקה, אֶפיקה, ציור, הגות. יתר על־כן, חוקרינו וביחוד חוקרי־הקורות, אינם נלאים ומזכים אותנו במונוגרפיות גדולות וקטנות על תקופות תולדיות שונות. ואחרון־אחרון, דין להזכיר בהטעמה מיוחדת את יגיעתם המתמידה של יחידים ואגודות־בני־עיר לפרסם ספרים מיוחדים לזכר קהילותיהם, והרי ספרים אלה מתלכדים שורה־שורה והם כבר תופסים מדפים הגונים בספרייתם של יחידים וציבורים.

ד

עד כמה שהביקורת על ספר זה או זה מספרי־הזכרון, או על מדור זה או זה בהם, תהא דינה עמה, הרי החיוב המפורש שבהם הוא־הוא העיקר – המסורות, העדויות, הציורים מחיי היהודים, המצטברים והולכים פה, כאילו הומלטו ממלתעות האכזריות של השיכחה, והם שינצרו לדורות הבאים ים של פרטים, שבלעדיהם לא תצויר תחיה מחקרית, פיוטית, הגותית של האתמול שלנו בים דור־המחר. אסור להעלים, כי האופי הפרטיזני של העבודה הגדולה הזאת צופן בקרבו לא מעט סכנות – מקריות של החומר, חסרון פרספקטיבה בהערכה, דיספרופורציה בטיפול – אבל התכונה הפרטיזנית נעוצה בעצם המהות של איש לקהילתך ישראל, ולאחר שנפסקו הנסיונות של פעולת־זכרון כוללה ומתוכננת, מזל הוא, כי נמצאים יחידים וקבוצות, שהחשש, שמא ביתם בגולה ישתכח, גוזל שינה מעיניהם, ואינו מרפה מהם והם אוזרים מלוא־כוחם, עד שהם מוציאים ספרי־יזכור אלה לאור. וכן חובה היא שנזכור, כי בן־בית יש לו ידיעות כאלה על ביתו, שאם הוא לא יספרן, לא יוכל היסטוריון להעלותן…

ה

אולם אף שאותה עבודה הולכת ונעשית, דומה עלינו, כי האתמול שלנו אין לו דוד וגואל, ואפשר שסקירה ביבליוגרפית קבועה היתה מסייעת כאן להלכה, אבל לא מעט עשוי גם לסייע כלי־מבטא, שיהא בחינת אספקלריה קטנה על העבודה המגוּונת הזאת, ואספקלריה כזאת משמשות אמנם המחברות שלנו – חוקרים, משוררים, מסַפרים, פובליציסטים מטעימים אותנו, איש־איש כעולמו, איש־איש כראייתו, והצד השוה יהדות־פולין. אנו רואים כאן בזעיר אנפין מה שנעשה ומה שראוי שייעשה באנפין רברבין.

[חשון תשכ"ה]

רחל כצנלסון מזכירה, ברשימתה “לחשבוננו”, את “השנים המעטות שבין אסון לאסון, כשאנחנו, קלי־האמונה, שוכחים את הכל”. היא מוסיפה בסוגריִם, כי לנו “די בימים של הפסקה כדי לשכוח” (“דבר הפועלת”, שנה ז‘, חוב’ 2).

ודאי, שאנחנו מצוּיה בנו כאותה שיכחה. היא היתה גם מצוּיה בדורות קודמים. כמונו כמותם, היינו בורחים אליה, שלא לראות באכזריותה של גזירת החזרה. נחטא לאמת, אם נאמר, כי הבריחה לא היתה גם לטובתנו. ביחוד בימינו אלה, כשמכוּונת אלינו לחי־הזעם של פני ההיסטוריה, אנו עלולים ביותר לחטא כזה. אלא צא וראה, מה בינינו, דורות אחרונים בישראל ובין דורות ראשונים בו. הם – היתה להם השיכחה כתרופת ארעי שביד, ואנחנו – כלומר דורות שלאחר מאוַיי האֶמנציפציה ומאמציה – היינו נוטים לעשותה כיסוד־קבע שבנפש. הם לא שכחו את טעמו של בית־העבדים ועמלו ולחצו על שום טעמה של שירת־הים. אדרבה, הם עירבו בטעמו של בית־העבדים הרחוק את טעמם ובנות־טעמם של כל בתי־העבדים הקרובים; הם נתנו באנחות בוני פיתום ורעמסס את אנחות כל הגלוּיות. כל־שכן שלא שכחו טעם־אפר ואבל על שרפת בית־הבחירה וכל השרפות, שאכלו גופם ונפשם וגוילי־קדשיהם בכל גלוּיותיהם, נתוספו כלשונות־אש, אם מועטות ואם מרובות, לשרפה הגדולה ההיא. לא, את עיקרו של דבר לא שכחו.

ב

וגם אנחנו, חובה עלינו שנלמד שלא לשכוח. קשה אותה שיכחה, שהיא מאבות־הנזיקין לעם בימי־עבדותו, ומאבות־הטומאה לעם בימי־חירותו. מיסודי תורתנו הוא, לשמור את ישראל שההיבּריס של שירת־הים לא תעשה אותו פרעה. על־כן אותה הזהרה חוזרת: כי גר היית בארץ מצרים. צא ומנה מה עצומה ומכרעת תעודתה של קבוצת־התיבות: זכור, היזכר, זכרון בספר־הספרים.

שכן הוא, הזכרון, שהוא מצוה גדולה, יסודית, הוא בנין־אב לאותה שכנות צפופה של צמדי־החוָיה, שאתה מוצאה בלוח־הימים של ישראל.

ג

ועתה, כהערת־סיום, מעשה שהיה כך היה: סודה של אותה שכנות צפופה נגלה לי מפי נערה קטנה, מסיחה לפי תומה, שנזדמנה לי ליד בית־ספרה. היא עמדה, ילקוטה על שכמה, בקצה הרחוב ופניה עצבים. שאלתיה: את עצובה, שהמורה השליכה אותך מן הכיתה? אמרה: לא, היום היו רק שתי שעות־לימודים. שאלתיה: את עצובה, שהמורה חולה? אמרה: לא, היום עשרה בטבת. שאלתי: ואם עשרה בטבת מה? ביקשה לבאר לי. מדיבוּרה הכרתי, כי היא מבנות עולי־אשכנז. התלבטה בביאורה ונוקשה בלשונה. באחרונה אמרה לי: זה בית־המקדש, שנבנה לפני שבועיִם, בחנוכה, כבר רוצים להחריב אותו. היא סיימה בנעימת־עצב, שלא ריטטה כמותה בכל אותם ששמעתים מקוננים בלילי תשעה באב, וסיומה בשאלה קטנה: אתה יודע?

ד

שאלה קטנה, פשוטה. אבל היא השאלה.

[ב' אייר ת"ש]

דברים בעצרת הזכרון באוניברסיטה העברית

לפני ירח ימים יצאו אחינו ובנינו הצעירים לקיים תפקיד שהוא מגופה של חובתם לדור ושעתו ונמצאו מקיימים תפקיד שהוא מגופה של זכותם לדורות ונצחם – הם הכּוּ אויב קשה ואכזר, שמזימתו לא די לה בדרך הכובשים החומסים ארצות לא־להם ומשתררים על עמים לא־עמם, אלא מתנכלת להכחידנו מעל אדמת ארצנו ולהשמידנו מתחת שמיה, כפי שהכריז וחזר והכריז, ואזני עמים ומדינות שמעו, מהם שסייעוהו במישרים ומהם שסייעוהו בעקיפים, והצד השוה שהגדילו את רהבוֹ, עד שהיה כאותו שיכור, שהעולם נראה לו כמישור – אך תמול־שלשום גירש את חיילי האומות המאוחדות, שלשום סגר את מצרי טיראן ואתמול העמיד צבאו בסיני, ובוטח על הסיוע הפעיל של תומכיו־מלכתחילה, ועל הסיוע הסביל של חונפיו־בדיעבד סבר, כי לאחר התגרויותיו שלשום ואתמול, בא היום, והוא יומו הגדול, והנה נהיה לו ליום תבוסה ומכשלה. כי לא הוא ולא תומכיו וחונפיו מקרוב ומרחוק עמדו על אָפיה של אומה זו, שכבר הגדירו הקוסם הנוכל, הגבר שתום־העין, שבא לקללה ונמצא לכרחוֹ מברכה: הן עם כלביא יקוּם וכאריה יתנשא.

ואכן, אומה זו, שקשה לעמוד על אָפיה, רצונה הנחוש לחיות בארצה ולהחיותה, כיעודי ה' ונביאיו, נתלכד בבניו והם באומן־ידם, בצלילות־בינתם ובמסירות־נפשם, הצילו את עמם ומולדתם בשבּרם את שיניו הקדמיות של הצר שזרועו זרוע גליַת, נמצאה קצרה מפיו, וערמתו, ערמת המן, נמצאה גדולה מעוזו, ובנפלו שדוד לפני בחורי־אמוני־ישראל, נפל עזוּר וכשלו עוזריו, אחים־לזדונו.

ב

איך בחורי ישראל הביסו את הצר וחילו, בלחמם במערכות לאורך כל גבולי ארצנו סביב, היא עלילה רבתי, אשר לא יכילוה יריעות רבות וגדולות, ואך קצות סעיפיה נודעו ברבים, וכאשר משתאה הדור, ישתאו לה דורות רבים; והרי קצות־הסעיפים האלה יש בהם גילויי־טפח וכיסויי טפחַיִם, ואפילו כיסויי רוב טפחים, כי המסַפרים את אשר חזו מבּשׂרם אינם אנשי־שפתים, ואף מידת צניעות היא בהם, וכאשר יצאו חרש, איש־איש מפינתו למלחמת־הקודש, הם מבקשים לשוב, איש־איש לפינתו, למלאכת־החול, כשששת הימים על סערם משוקעים בקרקעית של דממת נפשם וזכרונם, ואך קצתו גולש מדל־שפתותיהם, ואינם משערים, עד־מה אותו מקצת עשוי לחמם, ואף מחמם, לבו של העם בארצו ובתפוצותיו, ולבו של כל אדם אשר תיקר לו חירותו של עם מעוּנה, ואשרוֹ של עם מיוּסר, השב לביתו, קרוב אליו.

הלכך מתכפל בנו הצער על אלה, שאף אותו המקצת נסתם, בהסתם עליהם הגולל, הלא הם אחינו ובנינו אשר יצאו למערכה הגדולה והפליאו בה לעשות ולא שבו ממנה, כולם צעירים בגופם ונפשם, כל עולמם עודו לפניהם, וחמדת חייהם ועלילתם באמצע נפסקו לדאבת נפשם של אבותיהם ואמותיהם, נשיהם וארוסותיהם, בניהם ובנותיהם, רֵעיהם ומיודעיהם, אשר אֶבלם עליהם לא יסוף, כאשר לא יסוף אֶבלם מזכרונה של האומה.

ג

אכן, לא יסוף, אף שידועה כן ידועה האִמרה הפשוטה, כי גזירה היא על המת שישתכח מן הלב. שכן אִמרה היא, הצריכה בדיקה, האומנם ממשות בה או בדותה בה, והנה בבואי לנסות באותה בדיקה אסתייע, ברשותכם, באותו צמד ניבי־המקרא, שהנחתים שֵׁם וכותרת לדברי עתה: כאבֵל אם וכאֵבל יחיד, שעליהם ומשמעם העמידני ר' איציקל יאסר איש זקן וחכם, שסופו מורה הוראה בליפסיה, ותנוני בטובכם לספר בקצרה מעשה שהיה כך היה – עיר־מולדתי שמונים ואחד בתי־תפילה היו בה, ולפני מלחמת־העולם הראשונה היו, ככלוב מלא עוף, מלאים מתפללים ולומדים, אך לאחריה קצתם נחרבו בידי חילות הצאר וקצתם התרוקנו ממתפלליהם ולומדיהם, שהרבה מבני עירנו גלו ממנה וניטלטלו לקצות־עולם, והיו שרידי בתי־התפילה, המרוקנים מעדת נאמניהם, טורחים על צירופו של מנין, לפחות בימי שבתות ומועדים. ובכלל מקדשי־מעט אלה היה בית־המדרש מיוחס, הקרוי: די מיטשניקיס, כלומר קמחנים, שהתפללו בו לפנים סיטונאי־תבואה וסוחרי־קמחים, משפחות קאליר, נירנשטיין, מיזיש, ביק, קרוכמאל, שהעמידו מקרבם סופרים וקברניטים לישראל, היה הגבאי הישיש, ר' שלמה דייטשר, יגע כמה וכמה יגיעות שלא תשבת בו התפילה בשבתות ובמועדים, כשם שגבאים אחרים היו יגעים על כך בבתי־תפילה אחרים, שפגעה בהם כאותה רעה, וביותר היו יגעים לגייס כוהנים לברך במועדים את עם ישראל באהבה, ולפי שלא יכולתי לראות בצערם התנדבתי להיות כוהנם, ובאתי מכפרי לעיר לברכם, כאשר סיפרתי בארוכה בספר־זכרונותי.

מתוך שנקשרתי בבית־התפילה של הקמחנים נקשרתי באותו זקן וחכם, שמת עליו חתנו והניח לו את נכדו־אהובו, והיה לומד יום־יום לעילוי נשמתו, והוא שהפקיח את עיני בענין אותה גזירה שאינה אלא אמירה בעלמא, ואחיזתו באותם שני ניבי המקרא כאבל אם והוא נדרש כאֶבלה של אם – צא וראה אם שבנה או בתה, מתו על־פניה אין אֶבלה עליהם זז מלבה, שאין לך יום שאין זכרם עולה לפניה, ובהתחדש יום־יום זכרם אף אבלה מתחדש יום־יום, ונמצאת אותה אמירה על הגזירה כאמירה בעלמא. אבל יחיד, והוא נדרש לא כאבל של יחיד אלא כאבל על יחיד – צא וראה מי שהוא יחיד לאביו ולאמו ומת על־פניהם, הריהם מתאבלים עליו כל ימיהם, אבל מה פירוש יחיד לאביו ולאמו, והרי אפילו עשרה בנים ובנות להם, כל אחד יחיד הוא וכל אחת יחידה היא. יתר על־כן כל אדם ואדם יחיד הוא, שאין לך שני בני־אדם שיהיו שוים, ואפילו תאומים יש בהם הבחן, ונמצא כי באבוד אדם אבד יחיד ומיוחד, ושעל־כן לא גוזמה היא אלא גופה של עובדה, אם אומרים עליו, כי אין תמורתו, שהרי באמת, בשל יחודו שהיא יחידותו, אין תמורתו, ומי שאין לו תמורה אָבדנו אָבדן־תמיד, והאבל עליו אבל־תמיד, ונמצאת אותה אמירה על הגזירה כאמירה בעלמא.

לא יצאו ימים מרובים וניתן אישור לדבריו, ובאותו בית־תפילה עצמו – סטודנט צעיר, והוא שמעון ראבידוביץ, שבא לרגל תלמודו מביאליסטוק לברלין, אמר לכתוב מונוגרפיה על ר' נחמן קרוכמַל, ופנה, על־ידי ידידנו צבי לוקצ’בסקי, אלי, שמא נשתייר מה בעירנו מאותו פילוסופוס של קורות ישראל ועליו. והיו לי אותו גבאי ואותו חכם זקן למושעות – העלו את פנקס הנפטרים ומצאנו בו את שמות ר' נחמן קרוכמל ואת אביו ר' שלום קרוכמַלניק ואת אמו מרת מרים קרוכמַלניטשקי, וצולם דפם וניתן לימים בכתבי רנ"ק. תוך כדי עיסוק שעסקנו בכך, ידידי משה שלמי ואני, אמר אותו זקן: הנה רואה אתה את הפנקס, שנכתבו בו מאות־מאות שמות של המתפללים שנפטרו, וביום־הכיפורים הם נזכרים ונקראים אחד־אחד, כדרך שנזכרים ונקראים שמות המתפללים שנפטרו בשארי בתי־המדרש, שנשתמרו בהם פנקסאות כאלו, וכל פנקס ופנקס רשום בראשו: זכר עולם – דהיינו, שסופרי הפנקס, דור־דור וסופריו, ואצלנו הם מגיעים כדי תריסר דורות, ובקהילות אחרות – למעלה מהם, חייבו את כל הדורות שלאחריהם לזכור ולהזכיר את כל המתפללים. כי לא סגי באבל השבעה ובאבל השלושים ובאמירת קדיש יום־יום במשך שנה תמימה, ולא די באמירת קדיש ממנחה למנחה בערב יום הפטירה וביומה, אלא היום הקדוש נכללת בכלל קדושתו אזכרת כל דורות המתפללים, והחזן מפרש בשמותיהם והקהל אינו מקפיד על האריכות, הקשה לה לתענית, ואדרבה הוא שמח לשמוע כל שם ושם, שהזכרתו מעלה זכרו למטה ומקדשתו למעלה, ונמצאת האמירה על אותה גזירה כאמירה בעלמא. אמר וחזר ללימודו לעילוי נשמתו של חתנו.

ד

הירהרתי בדבריו של אותו זקן ולא הוצרכתי להמתין הרבה ולהרחיק הרבה, כדי לראות אמִתם – אמי־זקנתי, אם־אמי, מרת חנה לאה, שבתה, היא אמי, מתה על־פניה, לא יצא יום שלא תזכיר אותה ולא תבכה אותה, ופעם אחת עמדה ובישלה לכבוד החג ופרצה בבכי־תמרורים, הקפיד עליה אבי־זקני ר' אלכסנדר זיסקינד, כדרך הפתגם השגור: וויינט און קאכט קרעפלעך, משמע: בוכה ומבשלת כיסונים, זקפה בו עיניה הדומעות וענתה בפשטות: נו, יא, אבער אונדזער טשארנע וועט פון זיי נישט טועם זיין, משמע: כן, כן, אבל צ’רנה שלנו לא תטעם מהם. והוא הדין באמי־זקנתי, אם־אבי, מרת רוניה, שבתה מתה על־פניה, שלא הוציאה יום מבלי לדבר בה, ולא עוד אלא בוקר־בוקר היתה מספרת חלומותיה, ולא היה בהם חלום וחלום, שבתה תיעדר ממנו. ואף זאת, בהיותה כבר זקנה מופלגת נתפתתה לראות בחידושו של דור והלכה לחזות בסרט של ראינוע – חזרה ברוב חדוה, שדימתה לראות על הבד את בתה, כשהיא חולפת ועוברת בתוך אוכלוסיה של עוברים־ושבים. ומה שהראו לה בחלום־לילה הראו לה בחזיון־יום, והיתה חוזרת ואומרת: און שיין איז זי, גלייך זי עלטערט זיך גארנישט, משמע: ויפה היא, כאילו אינה מזקינה כלל. אכן, זה סודו של אבל אֵם וסודו של אבל יחיד: מתיהם שמורים בלבם מלוא־יָפיָם, יפי־עולם, כשם שהם שמורים מלוא נעוריהם, נעורי־נצח.

יצאו שנים ולמדתי בענין הגדול הזה יתר על לימודי – בשבתי בתל־אביב, היה בבאי ביתי, זקן שקנה חכמה, ר' ישראל בריקנשטיין, ששלושת בניו מתו עליו, אחד־אחד בשנות־עמידתו, והיה יום־יום אומר לעילוי נשמתם ק“ן מזמורי תהילים בתוספת פירושיהם של רש”י ורד“ק, עד שידעם בעל־פיו; שמע כי פירוש רד”ק שבידינו אינו אלא מהדורתו המקוצרת, הלך והוציא תהילים בפירוש רד"ק הארוך, ולימים ידע אף אותו בעל־פיו, הלך והוציא תהילים בפירוש זקן־זקנו, המקובל ר' יצחק חיות, בעל “אפי רברבי”, וודאי ידע גם אותו בעל־פיו. סיפרתי לו מה שלמדתי מאותו זקן, אמר לי: ודאי שאותה גזירה אינה גזירה, ואפילו היתה גזירה, אינה הלכה, וממילא אין אנו מחויבים בה, ואם לדקדק – אנו אף אסורים בה, ומותרים לבטלה כעפרא דארעא. אולם לענין כאֵבל יחיד אומר לך, כי הוא דרוש נאה, אבל פשוטו נאה הימנו. כי הנה הבא לנחם את האָבל אומר לו, כי המקום ינחמו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולטעמי משמעה של אותה אמירה כך הוא: מה האבל על ציון וירושלים אינו בטל ברוב ימים ושנים ושכבר חלפו מאות דורות ואלפי שנים, ויום־יום אנו אומרים בשמונה־עשרה שלוש פעמים: ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ומזכירים בברכת־המזון את בונה ירושלים, ומעלים זכרה בקדושה של שבת ובהפטרתה, ובברכת־נישואין ובסיום ההגדה של פסח, ובנעילת היום הקדוש, ואנו מתענים עליה בשבעה־עשר בתמוז ובעשרה בטבת, ובתשעה באב אפלה של יגון יורדת על בית ורחוב ונפש, כן האבל על שנלקח מעמנו ואיננו, אינו בטל, וימים עוברים, שנים חולפות, ודורות הולכים ודורות באים, והאבל על ההולך ואינו שב בעינו עומד, וכל תנחומות אדם תנחומי־הבל, ורק המנחם ציון ירושלים, הוא־הוא המנחם כל אבל ואבל.

ה

הוא־הוא סוד הפנקסאות שרשום על גבם ובראשם: זכר עולם, ובשולי סודם אוסיף משהו – לפני שנים עמדתי לפרסם ב“רשומות”, סדרה חדשה, את המימור־בוך של קהילת האלברשטאדט; המקור לא היה לפנַי אלא העתקו, והיו בו מקומות מגומגמים, וביחוד חזר הביטוי: מתוך מדרש, והתמיהני הרבה, שלא ידעת מה שבח הוא לרב וגדול שדבריו נאמרו מתוך מדרש, ושיערתי כי נשתבשו המלים: מתוק מדבש, ולשם בטיחות אמרתי לשאול פי אחרון רבני האלברשטאדט, ר' יצחק אוירבך, שישב בתל־אביב. הדיבור אליו היה קשה, שזיקנתו הכבידה על שמיעתו, ונכתבה המשאלה בפתק וכשקראוה, בהסיבו בסוכתו הקשוטה, עלה למעונו ופתח ארון והוציא את הפנקס עצמו שהיה משומר כאחת עם כמה וכמה פנקסאות שהצילם בהימלטו מגיא־ההריגה. מימור־בוך זה וכמותו – מאות שמות כתובים בהם, ופעמים הרבה ניתן גם ציון על תכונת האיש, דרכו, מאורעותיו, נסים שנתרחשו לו וכדומה, וניצבת לפנינו דמותו כדמות של ממש. וכל אותם שמות היו, במשך דורי־דורות, נזכרים וחוזרים ונזכרים שנה־שנה, באוירה הקדושה של היום הקדוש, ואין צריך לומר עד מה היו נבלטים מתוכם שמותיהם של שמסרו נפשם על קידוש השם. והרי מוּדעת היא, עד מה הדורות היו שקודים על רשימות מקדשי־השם, ששמותיהם לא יישכחו ויעמדו לזכרון־עולם. והנה רק בימים אלה, לרגל הבירור של תפקידי “יד ושם”, הייתי עד ושותף לויכוח עֵר ורוגש בענין המשך הפעולה לרשימת שמות הרוגי עמנו בטבח אירופה, ועלתה הדרישה הנמרצת שלא להסתפק במיליון ורבע השמות שכבר נרשמו, ובאלפי שמות המקודשים הרשומים בעשרות ספרי־הזכרון של קהילה וקהילה; כתעודתו של עם־הזכרון המדמה יצור ליוצרו: מה הוא אין שיכחת בניו לפניו, אף עמנו אין שיכחת בניו לפניו. ואם בכל בניו כך, בבניו שנתנו את חייהם על עמם על אחת־כמה־וכמה.

ו

ובאחרונה: משקיימתי בחינת הלא בישישים חכמה והבאתי מחכמתם של שנַים ישישים, אצרף להם שלישי לזימון – אבי־זקני, ר' אלכסנדר זיסקינד, אמר לי סמוך לפטירתו, כששנת השמונים ושש מאחוריו: הלא ידעת, כי אמך מתה בלדתה אותך, ודין שתדע, כי ההכרעה, אם היא נגזרת לחיים ואתה נגזר למיתה, או איפכא, היה בידה ודחתה נפשה מפני נפשך, ועל־כן חובה היא לך שלא תשכח לשאול ולחזור את עצמך, האם אתה ראוי לכך, ואי איתה בא לידי עבירה. והנמשל למד מאליו: אחרי ימי־גבורה כימינו אלה עלולים לבוא ימי־חולשה ופיתוייהם, ושלא נילכד להם, אין לנו אלא לזכור את שדחו נפשם מפני נפשנו ולשאול את עצמנו, אם אנו ראויים לכך במעשינו ובמחדלינו, ואין אנו באים לידי עבירה. ובזכרנו זאת אף נזכור, כי אחינו ובנינו אלה דימו יצור ליוצרו – מה הוא נאמר בו בברכה המכוונת לבן הנעקד: אתה גיבור לעולם, אף הם כך; מה הוא נאמר בו בברכה המכוונת לאיש תם יושב אוהלים: אתה קדוש ושמך קדוש, אף הם כך. ועד היכן הגיעו גבורתם וקדושתם, שבזכותם הרחיב ד' את גבולנו וגאל את ירושלים, וכאשר ניחם לעינינו את ציון וירושלים, כן ינחם אותנו באבלנו על גיבוריה וקדושיה, אמן.

[ד' בתמוז תשכ"ז]