עם הקבצים “יהדות פולין”

לא אחת נדמה, כי בתוך הריתחה הגדולה של דאגותינו לכלל ולפרט, שמטיל עלינו הקיום היהודי על מתיחותו האקטואלית, הרינו משוקעים כל־כך בתוך היום, עד שאין פירור־זמן ופיסת־מקום לאתמול, באופן שהחוב שאנו חבים למשמרת זכרונה של התקופה האחרונה בגלות־אירופה בכלל ובגלות פולין בפרט מתרבה מיום ליום ואנו נעשים ממילא בחזקת פושטי־רגל, ואם מנצנצת בנו חרטת־מה, הרינו מנסים להשתמט בטענה הישנה: צרכם מרובה ודעתם קצרה. ובאמת ראשנו, לבנו וידנו ממושכנים לשפעת צרכים: כי איך נקיים את מדינתנו פה, יִשובי היהודים שם, איך נקיים את עמנו.

ב    🔗

אך זוהי טענה עזה מבחינה אקטואלית וחלושה מבחינה היסטורית: אם נשכח את האתמול, החל ברחוק ביותר וכלה בקרוב ביותר, הרי עמידתו של היום, וממילא אף של המחר, על כרעי תרנגולת. אף דבר זה דיו שיקבע, כי הזכרון החי של כל האתמולים היהודיים, בכל המקומות ובכל הזמנים, הוא יסוד חיוני של חיינו. אנו מדגישים: בכל המקומות ובכל הזמנים, כי אנו רואים את היגיעה לקיים את הזכרון החי של היהדות הפולנית כחלק של כלל־טירחתנו, ואם אנו מגלים ביגיעה החלקית מסירות מיוחדת, הרי זה משום שאנו מחויבים ומסוגלים במיוחד לכך – אנו, יהודי פולין אנו ואנו מיטיבים ביותר לדעת, מה פירושו של נוסח פולין, ואנו יודעים לספר זאת לעצמנו ולשאר ישראל על דרך מדוקדקת, מוסמכת ומהימנה – בקיצור: כדרך גוברין יהודאין וכבני־בית.

ג    🔗

ואנו אמנם מספרים רב יותר מכפי שנראה בראִיה רדודה: דיינו שנרפרף על־פני עתונותנו רבת־הלשונות – ביחוד בעברית וביידיש – שנראה, עד כמה היא, הנועדת כביכול לשרת את היום בלבד, נותנת דעתה על האתמול שלנו; דיינו שנסקור פני ספרותנו – משוררים, מסַפרים, מַסאים, זרויים בכל קצות העולם, ומעיינים בתמולם של חיינו בפולין והאתמול הוא־הוא הכנה שעליה הם רוקמים ליריקה, אֶפיקה, ציור, הגות. יתר על־כן, חוקרינו וביחוד חוקרי־הקורות, אינם נלאים ומזכים אותנו במונוגרפיות גדולות וקטנות על תקופות תולדיות שונות. ואחרון־אחרון, דין להזכיר בהטעמה מיוחדת את יגיעתם המתמידה של יחידים ואגודות־בני־עיר לפרסם ספרים מיוחדים לזכר קהילותיהם, והרי ספרים אלה מתלכדים שורה־שורה והם כבר תופסים מדפים הגונים בספרייתם של יחידים וציבורים.

ד    🔗

עד כמה שהביקורת על ספר זה או זה מספרי־הזכרון, או על מדור זה או זה בהם, תהא דינה עמה, הרי החיוב המפורש שבהם הוא־הוא העיקר – המסורות, העדויות, הציורים מחיי היהודים, המצטברים והולכים פה, כאילו הומלטו ממלתעות האכזריות של השיכחה, והם שינצרו לדורות הבאים ים של פרטים, שבלעדיהם לא תצויר תחיה מחקרית, פיוטית, הגותית של האתמול שלנו בים דור־המחר. אסור להעלים, כי האופי הפרטיזני של העבודה הגדולה הזאת צופן בקרבו לא מעט סכנות – מקריות של החומר, חסרון פרספקטיבה בהערכה, דיספרופורציה בטיפול – אבל התכונה הפרטיזנית נעוצה בעצם המהות של איש לקהילתך ישראל, ולאחר שנפסקו הנסיונות של פעולת־זכרון כוללה ומתוכננת, מזל הוא, כי נמצאים יחידים וקבוצות, שהחשש, שמא ביתם בגולה ישתכח, גוזל שינה מעיניהם, ואינו מרפה מהם והם אוזרים מלוא־כוחם, עד שהם מוציאים ספרי־יזכור אלה לאור. וכן חובה היא שנזכור, כי בן־בית יש לו ידיעות כאלה על ביתו, שאם הוא לא יספרן, לא יוכל היסטוריון להעלותן…

ה    🔗

אולם אף שאותה עבודה הולכת ונעשית, דומה עלינו, כי האתמול שלנו אין לו דוד וגואל, ואפשר שסקירה ביבליוגרפית קבועה היתה מסייעת כאן להלכה, אבל לא מעט עשוי גם לסייע כלי־מבטא, שיהא בחינת אספקלריה קטנה על העבודה המגוּונת הזאת, ואספקלריה כזאת משמשות אמנם המחברות שלנו – חוקרים, משוררים, מסַפרים, פובליציסטים מטעימים אותנו, איש־איש כעולמו, איש־איש כראייתו, והצד השוה יהדות־פולין. אנו רואים כאן בזעיר אנפין מה שנעשה ומה שראוי שייעשה באנפין רברבין.

[חשון תשכ"ה]