רקע
דב סדן
מאמר ז: כאֲבל אם וכאֵבל יחיד

דברים בעצרת הזכרון באוניברסיטה העברית


לפני ירח ימים יצאו אחינו ובנינו הצעירים לקיים תפקיד שהוא מגופה של חובתם לדור ושעתו ונמצאו מקיימים תפקיד שהוא מגופה של זכותם לדורות ונצחם – הם הכּוּ אויב קשה ואכזר, שמזימתו לא די לה בדרך הכובשים החומסים ארצות לא־להם ומשתררים על עמים לא־עמם, אלא מתנכלת להכחידנו מעל אדמת ארצנו ולהשמידנו מתחת שמיה, כפי שהכריז וחזר והכריז, ואזני עמים ומדינות שמעו, מהם שסייעוהו במישרים ומהם שסייעוהו בעקיפים, והצד השוה שהגדילו את רהבוֹ, עד שהיה כאותו שיכור, שהעולם נראה לו כמישור – אך תמול־שלשום גירש את חיילי האומות המאוחדות, שלשום סגר את מצרי טיראן ואתמול העמיד צבאו בסיני, ובוטח על הסיוע הפעיל של תומכיו־מלכתחילה, ועל הסיוע הסביל של חונפיו־בדיעבד סבר, כי לאחר התגרויותיו שלשום ואתמול, בא היום, והוא יומו הגדול, והנה נהיה לו ליום תבוסה ומכשלה. כי לא הוא ולא תומכיו וחונפיו מקרוב ומרחוק עמדו על אָפיה של אומה זו, שכבר הגדירו הקוסם הנוכל, הגבר שתום־העין, שבא לקללה ונמצא לכרחוֹ מברכה: הן עם כלביא יקוּם וכאריה יתנשא.

ואכן, אומה זו, שקשה לעמוד על אָפיה, רצונה הנחוש לחיות בארצה ולהחיותה, כיעודי ה' ונביאיו, נתלכד בבניו והם באומן־ידם, בצלילות־בינתם ובמסירות־נפשם, הצילו את עמם ומולדתם בשבּרם את שיניו הקדמיות של הצר שזרועו זרוע גליַת, נמצאה קצרה מפיו, וערמתו, ערמת המן, נמצאה גדולה מעוזו, ובנפלו שדוד לפני בחורי־אמוני־ישראל, נפל עזוּר וכשלו עוזריו, אחים־לזדונו.


ב    🔗

איך בחורי ישראל הביסו את הצר וחילו, בלחמם במערכות לאורך כל גבולי ארצנו סביב, היא עלילה רבתי, אשר לא יכילוה יריעות רבות וגדולות, ואך קצות סעיפיה נודעו ברבים, וכאשר משתאה הדור, ישתאו לה דורות רבים; והרי קצות־הסעיפים האלה יש בהם גילויי־טפח וכיסויי טפחַיִם, ואפילו כיסויי רוב טפחים, כי המסַפרים את אשר חזו מבּשׂרם אינם אנשי־שפתים, ואף מידת צניעות היא בהם, וכאשר יצאו חרש, איש־איש מפינתו למלחמת־הקודש, הם מבקשים לשוב, איש־איש לפינתו, למלאכת־החול, כשששת הימים על סערם משוקעים בקרקעית של דממת נפשם וזכרונם, ואך קצתו גולש מדל־שפתותיהם, ואינם משערים, עד־מה אותו מקצת עשוי לחמם, ואף מחמם, לבו של העם בארצו ובתפוצותיו, ולבו של כל אדם אשר תיקר לו חירותו של עם מעוּנה, ואשרוֹ של עם מיוּסר, השב לביתו, קרוב אליו.

הלכך מתכפל בנו הצער על אלה, שאף אותו המקצת נסתם, בהסתם עליהם הגולל, הלא הם אחינו ובנינו אשר יצאו למערכה הגדולה והפליאו בה לעשות ולא שבו ממנה, כולם צעירים בגופם ונפשם, כל עולמם עודו לפניהם, וחמדת חייהם ועלילתם באמצע נפסקו לדאבת נפשם של אבותיהם ואמותיהם, נשיהם וארוסותיהם, בניהם ובנותיהם, רֵעיהם ומיודעיהם, אשר אֶבלם עליהם לא יסוף, כאשר לא יסוף אֶבלם מזכרונה של האומה.


ג    🔗

אכן, לא יסוף, אף שידועה כן ידועה האִמרה הפשוטה, כי גזירה היא על המת שישתכח מן הלב. שכן אִמרה היא, הצריכה בדיקה, האומנם ממשות בה או בדותה בה, והנה בבואי לנסות באותה בדיקה אסתייע, ברשותכם, באותו צמד ניבי־המקרא, שהנחתים שֵׁם וכותרת לדברי עתה: כאבֵל אם וכאֵבל יחיד, שעליהם ומשמעם העמידני ר' איציקל יאסר איש זקן וחכם, שסופו מורה הוראה בליפסיה, ותנוני בטובכם לספר בקצרה מעשה שהיה כך היה – עיר־מולדתי שמונים ואחד בתי־תפילה היו בה, ולפני מלחמת־העולם הראשונה היו, ככלוב מלא עוף, מלאים מתפללים ולומדים, אך לאחריה קצתם נחרבו בידי חילות הצאר וקצתם התרוקנו ממתפלליהם ולומדיהם, שהרבה מבני עירנו גלו ממנה וניטלטלו לקצות־עולם, והיו שרידי בתי־התפילה, המרוקנים מעדת נאמניהם, טורחים על צירופו של מנין, לפחות בימי שבתות ומועדים. ובכלל מקדשי־מעט אלה היה בית־המדרש מיוחס, הקרוי: די מיטשניקיס, כלומר קמחנים, שהתפללו בו לפנים סיטונאי־תבואה וסוחרי־קמחים, משפחות קאליר, נירנשטיין, מיזיש, ביק, קרוכמאל, שהעמידו מקרבם סופרים וקברניטים לישראל, היה הגבאי הישיש, ר' שלמה דייטשר, יגע כמה וכמה יגיעות שלא תשבת בו התפילה בשבתות ובמועדים, כשם שגבאים אחרים היו יגעים על כך בבתי־תפילה אחרים, שפגעה בהם כאותה רעה, וביותר היו יגעים לגייס כוהנים לברך במועדים את עם ישראל באהבה, ולפי שלא יכולתי לראות בצערם התנדבתי להיות כוהנם, ובאתי מכפרי לעיר לברכם, כאשר סיפרתי בארוכה בספר־זכרונותי.

מתוך שנקשרתי בבית־התפילה של הקמחנים נקשרתי באותו זקן וחכם, שמת עליו חתנו והניח לו את נכדו־אהובו, והיה לומד יום־יום לעילוי נשמתו, והוא שהפקיח את עיני בענין אותה גזירה שאינה אלא אמירה בעלמא, ואחיזתו באותם שני ניבי המקרא כאבל אם והוא נדרש כאֶבלה של אם – צא וראה אם שבנה או בתה, מתו על־פניה אין אֶבלה עליהם זז מלבה, שאין לך יום שאין זכרם עולה לפניה, ובהתחדש יום־יום זכרם אף אבלה מתחדש יום־יום, ונמצאת אותה אמירה על הגזירה כאמירה בעלמא. אבל יחיד, והוא נדרש לא כאבל של יחיד אלא כאבל על יחיד – צא וראה מי שהוא יחיד לאביו ולאמו ומת על־פניהם, הריהם מתאבלים עליו כל ימיהם, אבל מה פירוש יחיד לאביו ולאמו, והרי אפילו עשרה בנים ובנות להם, כל אחד יחיד הוא וכל אחת יחידה היא. יתר על־כן כל אדם ואדם יחיד הוא, שאין לך שני בני־אדם שיהיו שוים, ואפילו תאומים יש בהם הבחן, ונמצא כי באבוד אדם אבד יחיד ומיוחד, ושעל־כן לא גוזמה היא אלא גופה של עובדה, אם אומרים עליו, כי אין תמורתו, שהרי באמת, בשל יחודו שהיא יחידותו, אין תמורתו, ומי שאין לו תמורה אָבדנו אָבדן־תמיד, והאבל עליו אבל־תמיד, ונמצאת אותה אמירה על הגזירה כאמירה בעלמא.

לא יצאו ימים מרובים וניתן אישור לדבריו, ובאותו בית־תפילה עצמו – סטודנט צעיר, והוא שמעון ראבידוביץ, שבא לרגל תלמודו מביאליסטוק לברלין, אמר לכתוב מונוגרפיה על ר' נחמן קרוכמַל, ופנה, על־ידי ידידנו צבי לוקצ’בסקי, אלי, שמא נשתייר מה בעירנו מאותו פילוסופוס של קורות ישראל ועליו. והיו לי אותו גבאי ואותו חכם זקן למושעות – העלו את פנקס הנפטרים ומצאנו בו את שמות ר' נחמן קרוכמל ואת אביו ר' שלום קרוכמַלניק ואת אמו מרת מרים קרוכמַלניטשקי, וצולם דפם וניתן לימים בכתבי רנ"ק. תוך כדי עיסוק שעסקנו בכך, ידידי משה שלמי ואני, אמר אותו זקן: הנה רואה אתה את הפנקס, שנכתבו בו מאות־מאות שמות של המתפללים שנפטרו, וביום־הכיפורים הם נזכרים ונקראים אחד־אחד, כדרך שנזכרים ונקראים שמות המתפללים שנפטרו בשארי בתי־המדרש, שנשתמרו בהם פנקסאות כאלו, וכל פנקס ופנקס רשום בראשו: זכר עולם – דהיינו, שסופרי הפנקס, דור־דור וסופריו, ואצלנו הם מגיעים כדי תריסר דורות, ובקהילות אחרות – למעלה מהם, חייבו את כל הדורות שלאחריהם לזכור ולהזכיר את כל המתפללים. כי לא סגי באבל השבעה ובאבל השלושים ובאמירת קדיש יום־יום במשך שנה תמימה, ולא די באמירת קדיש ממנחה למנחה בערב יום הפטירה וביומה, אלא היום הקדוש נכללת בכלל קדושתו אזכרת כל דורות המתפללים, והחזן מפרש בשמותיהם והקהל אינו מקפיד על האריכות, הקשה לה לתענית, ואדרבה הוא שמח לשמוע כל שם ושם, שהזכרתו מעלה זכרו למטה ומקדשתו למעלה, ונמצאת האמירה על אותה גזירה כאמירה בעלמא. אמר וחזר ללימודו לעילוי נשמתו של חתנו.


ד    🔗

הירהרתי בדבריו של אותו זקן ולא הוצרכתי להמתין הרבה ולהרחיק הרבה, כדי לראות אמִתם – אמי־זקנתי, אם־אמי, מרת חנה לאה, שבתה, היא אמי, מתה על־פניה, לא יצא יום שלא תזכיר אותה ולא תבכה אותה, ופעם אחת עמדה ובישלה לכבוד החג ופרצה בבכי־תמרורים, הקפיד עליה אבי־זקני ר' אלכסנדר זיסקינד, כדרך הפתגם השגור: וויינט און קאכט קרעפלעך, משמע: בוכה ומבשלת כיסונים, זקפה בו עיניה הדומעות וענתה בפשטות: נו, יא, אבער אונדזער טשארנע וועט פון זיי נישט טועם זיין, משמע: כן, כן, אבל צ’רנה שלנו לא תטעם מהם. והוא הדין באמי־זקנתי, אם־אבי, מרת רוניה, שבתה מתה על־פניה, שלא הוציאה יום מבלי לדבר בה, ולא עוד אלא בוקר־בוקר היתה מספרת חלומותיה, ולא היה בהם חלום וחלום, שבתה תיעדר ממנו. ואף זאת, בהיותה כבר זקנה מופלגת נתפתתה לראות בחידושו של דור והלכה לחזות בסרט של ראינוע – חזרה ברוב חדוה, שדימתה לראות על הבד את בתה, כשהיא חולפת ועוברת בתוך אוכלוסיה של עוברים־ושבים. ומה שהראו לה בחלום־לילה הראו לה בחזיון־יום, והיתה חוזרת ואומרת: און שיין איז זי, גלייך זי עלטערט זיך גארנישט, משמע: ויפה היא, כאילו אינה מזקינה כלל. אכן, זה סודו של אבל אֵם וסודו של אבל יחיד: מתיהם שמורים בלבם מלוא־יָפיָם, יפי־עולם, כשם שהם שמורים מלוא נעוריהם, נעורי־נצח.

יצאו שנים ולמדתי בענין הגדול הזה יתר על לימודי – בשבתי בתל־אביב, היה בבאי ביתי, זקן שקנה חכמה, ר' ישראל בריקנשטיין, ששלושת בניו מתו עליו, אחד־אחד בשנות־עמידתו, והיה יום־יום אומר לעילוי נשמתם ק“ן מזמורי תהילים בתוספת פירושיהם של רש”י ורד“ק, עד שידעם בעל־פיו; שמע כי פירוש רד”ק שבידינו אינו אלא מהדורתו המקוצרת, הלך והוציא תהילים בפירוש רד"ק הארוך, ולימים ידע אף אותו בעל־פיו, הלך והוציא תהילים בפירוש זקן־זקנו, המקובל ר' יצחק חיות, בעל “אפי רברבי”, וודאי ידע גם אותו בעל־פיו. סיפרתי לו מה שלמדתי מאותו זקן, אמר לי: ודאי שאותה גזירה אינה גזירה, ואפילו היתה גזירה, אינה הלכה, וממילא אין אנו מחויבים בה, ואם לדקדק – אנו אף אסורים בה, ומותרים לבטלה כעפרא דארעא. אולם לענין כאֵבל יחיד אומר לך, כי הוא דרוש נאה, אבל פשוטו נאה הימנו. כי הנה הבא לנחם את האָבל אומר לו, כי המקום ינחמו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולטעמי משמעה של אותה אמירה כך הוא: מה האבל על ציון וירושלים אינו בטל ברוב ימים ושנים ושכבר חלפו מאות דורות ואלפי שנים, ויום־יום אנו אומרים בשמונה־עשרה שלוש פעמים: ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ומזכירים בברכת־המזון את בונה ירושלים, ומעלים זכרה בקדושה של שבת ובהפטרתה, ובברכת־נישואין ובסיום ההגדה של פסח, ובנעילת היום הקדוש, ואנו מתענים עליה בשבעה־עשר בתמוז ובעשרה בטבת, ובתשעה באב אפלה של יגון יורדת על בית ורחוב ונפש, כן האבל על שנלקח מעמנו ואיננו, אינו בטל, וימים עוברים, שנים חולפות, ודורות הולכים ודורות באים, והאבל על ההולך ואינו שב בעינו עומד, וכל תנחומות אדם תנחומי־הבל, ורק המנחם ציון ירושלים, הוא־הוא המנחם כל אבל ואבל.


ה    🔗

הוא־הוא סוד הפנקסאות שרשום על גבם ובראשם: זכר עולם, ובשולי סודם אוסיף משהו – לפני שנים עמדתי לפרסם ב“רשומות”, סדרה חדשה, את המימור־בוך של קהילת האלברשטאדט; המקור לא היה לפנַי אלא העתקו, והיו בו מקומות מגומגמים, וביחוד חזר הביטוי: מתוך מדרש, והתמיהני הרבה, שלא ידעת מה שבח הוא לרב וגדול שדבריו נאמרו מתוך מדרש, ושיערתי כי נשתבשו המלים: מתוק מדבש, ולשם בטיחות אמרתי לשאול פי אחרון רבני האלברשטאדט, ר' יצחק אוירבך, שישב בתל־אביב. הדיבור אליו היה קשה, שזיקנתו הכבידה על שמיעתו, ונכתבה המשאלה בפתק וכשקראוה, בהסיבו בסוכתו הקשוטה, עלה למעונו ופתח ארון והוציא את הפנקס עצמו שהיה משומר כאחת עם כמה וכמה פנקסאות שהצילם בהימלטו מגיא־ההריגה. מימור־בוך זה וכמותו – מאות שמות כתובים בהם, ופעמים הרבה ניתן גם ציון על תכונת האיש, דרכו, מאורעותיו, נסים שנתרחשו לו וכדומה, וניצבת לפנינו דמותו כדמות של ממש. וכל אותם שמות היו, במשך דורי־דורות, נזכרים וחוזרים ונזכרים שנה־שנה, באוירה הקדושה של היום הקדוש, ואין צריך לומר עד מה היו נבלטים מתוכם שמותיהם של שמסרו נפשם על קידוש השם. והרי מוּדעת היא, עד מה הדורות היו שקודים על רשימות מקדשי־השם, ששמותיהם לא יישכחו ויעמדו לזכרון־עולם. והנה רק בימים אלה, לרגל הבירור של תפקידי “יד ושם”, הייתי עד ושותף לויכוח עֵר ורוגש בענין המשך הפעולה לרשימת שמות הרוגי עמנו בטבח אירופה, ועלתה הדרישה הנמרצת שלא להסתפק במיליון ורבע השמות שכבר נרשמו, ובאלפי שמות המקודשים הרשומים בעשרות ספרי־הזכרון של קהילה וקהילה; כתעודתו של עם־הזכרון המדמה יצור ליוצרו: מה הוא אין שיכחת בניו לפניו, אף עמנו אין שיכחת בניו לפניו. ואם בכל בניו כך, בבניו שנתנו את חייהם על עמם על אחת־כמה־וכמה.


ו    🔗

ובאחרונה: משקיימתי בחינת הלא בישישים חכמה והבאתי מחכמתם של שנַים ישישים, אצרף להם שלישי לזימון – אבי־זקני, ר' אלכסנדר זיסקינד, אמר לי סמוך לפטירתו, כששנת השמונים ושש מאחוריו: הלא ידעת, כי אמך מתה בלדתה אותך, ודין שתדע, כי ההכרעה, אם היא נגזרת לחיים ואתה נגזר למיתה, או איפכא, היה בידה ודחתה נפשה מפני נפשך, ועל־כן חובה היא לך שלא תשכח לשאול ולחזור את עצמך, האם אתה ראוי לכך, ואי איתה בא לידי עבירה. והנמשל למד מאליו: אחרי ימי־גבורה כימינו אלה עלולים לבוא ימי־חולשה ופיתוייהם, ושלא נילכד להם, אין לנו אלא לזכור את שדחו נפשם מפני נפשנו ולשאול את עצמנו, אם אנו ראויים לכך במעשינו ובמחדלינו, ואין אנו באים לידי עבירה. ובזכרנו זאת אף נזכור, כי אחינו ובנינו אלה דימו יצור ליוצרו – מה הוא נאמר בו בברכה המכוונת לבן הנעקד: אתה גיבור לעולם, אף הם כך; מה הוא נאמר בו בברכה המכוונת לאיש תם יושב אוהלים: אתה קדוש ושמך קדוש, אף הם כך. ועד היכן הגיעו גבורתם וקדושתם, שבזכותם הרחיב ד' את גבולנו וגאל את ירושלים, וכאשר ניחם לעינינו את ציון וירושלים, כן ינחם אותנו באבלנו על גיבוריה וקדושיה, אמן.

[ד' בתמוז תשכ"ז]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!