רקע
דוד בן־גוריון
עליונות הרוח

1

כ“א באייר תשי”א – 16 במאי 1951

שיחה באוניברסיטה על שם ברנדייס, בוואלטאק, מסצ’וסטס


אדוני הנשיא, רבותי הפרופסורים, חברי הסטודנטים!

צר לי מאוד שבביקורי זה הקצר בארצות־הברית אני עסוק בעיקר בשיחות מדיניות וכספיות. אילו היתה הברירה בידי, הייתי מקדיש רוב זמני לפגישות עם הנוער ואנשי־הרוח שבארץ זו, באשר אמונתי חזקה כי לישראל הצעירה יש משהו לתת להם וכן גם יש לנוער האינטלקטואלי משהו לתת לישראל. טיבו של המשהו אנסה לברר בהערותי הקצרות:

ההיסטוריה משמשת כמכשיר להסביר את ההווה על־ידי העבר. נראה לי שאפשר גם להסביר את העבר על־ידי ההווה. ותקומת מדינת ישראל היא אחד מהמאורעות המופלאים השופכת אור על העבר השנוי במחלוקת.

זה כאלפיים שנה היו רבים סבורים שההיסטוריה של העם היהודי נפסקה לחלוטין; שעם חורבן הבית השני והתפשטותה של הנצרות חדל הקיום של האומה העברית כאומה ולא נותרה ממנה אלא עדה דתית בלבד.

חידוש מדינת ישראל כאלף ותשע מאות שנה לאחר אבדן עצמאותה הממלכתית מוכיח בעליל כי השקפה זו היתה מוטעית ביסודה. קיומנו הלאומי לא נפסק, אם כי אבדו לנו כמה תכונות ממלכתיות. התמדת קיומנו בגולה למרות הרדיפות והפיזורים, והקמת מדינתנו בתנאים שנראו לרבים כפנטסטיים מוכיחים, לדעתי, כלל גדול בהיסטוריה האנושית, אשר עודנו שנוי במחלוקת, אבל אנו שמנו בו מבטחנו ואמונתנו. בתוקף אמונה זו התקיימנו בנכר; בתוקף אמונה זו שבנו למולדתנו הקדומה ובכוחה חידשנו קוממיותנו הממלכתית. וכלל גדול מה הוא אומר? – עליונות הרוח על הכוח הפיסי.

ואל תבינו דברי שלא כהלכה. אנו היהודים לא שללנו אף פעם צרכי־הגוף ולא זלזלנו בחשיבותו של העולם הזה. לאמיתו של דבר – בספר הספרים שלנו אין זכר כלל לעולם אחר. אנחנו לא היינו שותפים לתפיסתם של היוונים והפרסים הקדומים ואף לא להשקפתו של מייסד הפילוסופיה המודרנית, רינה דיקרט, על קיום שתי רשויות נפרדות, רשות החומר ורשות הרוח, ועל התהום העמוקה שמפרידה ביניהם. תמיד האמַנו באחדות הגוף והנשמה, וחכמינו היו אומרים: “אם אין קמח – אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח”. אין להפריד בין הרוח ובין החומר. שלא ככמה דתות אחרות, לא שללנו ערכו של העולם הזה, ולא המעטנו דמות הצרכים החמריים של בני־אדם, ולא הנחנו כלל וכלל שיש להפריד בין צרכי הגוף ובין צרכי הרוח.

אולם האמנו בעליונותם של ערכי הרוח וכוחות הרוח, ואמונתנו זו לבשה פעם צורה דתית, פעם צורה מוסרית, פעם צורה שכלית גרידא.

בימי קדם היתה אמונה זו חלק מתפיסתנו הדתית, באשר כל חיינו אז לבשו צורה דתית. בימי הביניים ניתן לאמונה זו ביטוי פילוסופי־מיטאפיסי, ובימינו אלה קיבלה ביסוס מדעי, וביטויה העליון הוא תורת איינשטיין שהרס לגמרי את המחיצה בין חומר ואנרגיה.

ובעוד שאנו מניחים כי החומר והרוח מהווים אחדות פנימית ואינם ניתנים להפרדה, אנו מאמינים שערכי הרוח כוחם יפה, ואין אתה יכול לדכאם ולנצחם בכוח גופני בלבד. זוהי אולי משמעותה הכוללת של ההיסטוריה היהודית מאז ועד היום הזה.

נגזר עלינו מטעם ההיסטוריה להיות עם קטן, וגזר־דין זה לא ישתנה. עלה בגורלנו לשכון בין ממלכות אדירות וגדולות. בראשית ימינו – בין ממלכת מצרים ובבל, אשר עלו עלינו לא בעשרם, מספרם וכוחם הצבאי בלבד, אלא במידה ידועה גם בתרבותם, והם הניחו היסוד, זמן רב לפני היוונים, לכמה מענפי המדע, כגון: כימיה, אסטרונומיה, רפואה, גיאומטריה ועוד. וגם יצרו יצירות ספרותיות ואומנותיות רבות ערך; והוטל עלינו להתגונן לא רק בפני כוחם הצבאי העליון, אשר ניסה לכבוש ולשעבד אותנו, אלא גם בפני תרבותם העשירה. ואם היה לנו יתרון כלפי שתי שכנות אדירות אלה, – הרי זה בזיקתנו לערכי הרוח.

אנו הכרזנו ראשונים על שוויון בני האדם וקדושת החיים, כי האמנו שהאדם נברא בצלם אלהים. הכלל הגדול ביהדות ותמצית תורתנו היא המצווה: “ואהבת לרעך כמוך”. אם כי המצרים העבידו אותנו בפרך נאמר לנו: “לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו”.

כשנתאחדו כל שבטי ישראל תחת המלכים הראשונים – היה כל העולם העתיק נתון לעריצות המלכים, והמלך היה נחשב ליצור עליון, אלוהי, מקוּדש, שאין להרהר אחרי מעשיו ואין לחלוק על דבריו. המפואר והגדול במלכי ישראל היה דוד המלך, ובתנ"ך שלנו נמצא הסיפור המופלא על גבורת־רוחו של נתן, אשר לאחר שמעו המעשה הרע של דוד המלך עם אוריה החתי, בא למלך וסיפר לו על שני האנשים שהיו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. “וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ”, – “וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן: חַי־ה', כִּי בֶן־מָוֶת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת”. ונתן הנביא לבש עוז ואמר למלך: “אַתָּה הָאִישׁ.” איני יודע עוד סיפור כזה בדברי ימי העמים הקדומים.

אמונה זו בעליונות הרוח היא שעשתה את עמנו לעם עולם.

לא תמיד יכולנו לעמוד בפני אויבינו החזקים – בכוחנו הצבאי. אחרי מלחמות רבות החריבו הבבלים את עצמאותנו והגלו אותנו מעל אדמתנו. עמים רבים איבדו עצמאותם – אבל אנו היינו העם האחד אשר מאן להיכנע, גם לאחר שנוצח, ועמדנו במרדנו, ומרדנו עמד לנו.

לאחר תקופה קצרה בגלות בבל – שבנו לארצנו. לא כולם שבו. אבל השבים הניחו היסוד לבית השני, ולאחר תקופה קצרה של חירות ועצמאות יחסית תחת שלטונה של פרס, אשר התיחסה בסובלנות למנהגים ולדתות של העמים הכפופים לה, נאלצנו שוב לעמוד בפני כוחות שראו את עצמם, לא בלי יסוד, עולים עלינו לא רק מבחינה פיסית אלא גם תרבותית. היה זה בתקופה ההלניסטית, לאחר מות אלכסנדר הגדול. היוונים רצו להטיל מרוּתם המדינית והרוחנית עלינו, כי הם האמינו שהם העם הנבחר, ונימוקם אתם. ההיסטוריה לא ידעה עדיין תרבות יותר פורחת ומגוונת בכל ענפי המדע, הפילוסופיה, השירה והאמנות מזו שנוצרה על־ידי יוון. אולם עמנו סרב להתבטל, באשר הכריעה בחייו הזיקה לערכי־הרוח שלא נמצאו אף בתרבות הרמה של יוון.

מלחמת המקבים ביוונים לא היתה צבאית בלבד. זו היתה היאבקות דרמטית בין שתי תרבויות גדולות. באותה מלחמה יצאנו וידנו על העליונה, אם כי נצחוננו לא האריך ימים; היינו כמקודם עם קטן, ולאחר זמן לא־רב הוטלה עלינו מרותה העליונה של האימפריה העצומה ביותר בימי קדם, האימפריה הרומית. ושוב נאלצנו להילחם, והפעם נוצחנו. הפסדנו את עצמאותנו, אולם כמקודם סירבנו להיכנע ולא קבלנו על עצמנו את הדין כמנוצחים. זיקתנו העקשנית לערכי הרוח שלנו לא נתרופפה, על אף התבוסה המדינית ועל אף הלחץ החיצוני. ושוב היינו צריכים לעמוד בפני כוח רוחני גדול שקם כצר לנו – מתוכנו ובארצנו. דת נצרת כבשה בתקופה קצרה בערך את כל עמי אירופה, ורק אנו עמדנו בסירובנו ולא קיבלנו על עצמנו את הדת המנצחת, ושילמנו מחיר יקר על סירובנו. היהודים הועלו על הגרדום בכמה ארצות, – ולא נכנעו לכלל המקובל בימים ההם: למי השלטון – לו הדת.

נחרץ היה בלבנו שרק אנו בעצמנו קובעים במה אנו מאמינים ומה הם הערכים היקרים גם מנפשנו.

אותו דבר אירע שוב כשקם נביא חדש במדבר ערב, בו ישבו שבטים רבים מישראל. כל שבטי ערב נכנעו לנביא החדש וקיבלו את תורתו, רק היהודים סרבו ללכת אחריו – בחינת יהרג ואל יעבור, רבים משבטי היהודים הוגרו לפי חרב, רבים גורשו מארץ ערב. הדת החדשה נפוצה עד מהרה בכל ארצות הקדם. העם היחיד שלא רצה לקבל את הדת החדשה היה העם היהודי.

במבחנים מרים כאלה עברו עלינו מאות שנים בגולה, עד שבאה עלינו, בתקופתנו אנו, השואה הגדולה ביותר. נרצח העם היהודי באירופה. ששה מיליונים יהודים נשמדו על־ידי הנאצים ועוזריהם. אבל גם המיליונים מתו באמונתם שעם ישראל יחיה ויגאֵל. ואמונתם באה: קמה מדינת ישראל. בכל ההיסטוריה האנושית אין למצוא הוכחה ניצחת יותר לעליונות הרוח מאשר בתקומת ישראל לאחר אלפיים שנות גולה.

זוהי מדינה יחידה במינה. היא לא קמה כאמריקה וכדומיניונים הבריטיים, בארצות שנתגלו מחדש. כמו כן אין זו מדינה שנשתחררה מחדש לאחר תקופה ארוכה או קצרה של שעבוד זר, כמו יוון ופולין. מדינת ישראל היא פרי חזון, חזון שיבת ציון, החזון הפנטסטי ביותר שנשא עם בלבו במשך מאות בשנים. העם שהקים בימינו את מדינת ישראל היה מרוחק מארצו מרחק פיסי עשרות יובלות, אבל קיים בנפשו קשר בל ינָתק עם מולדתו הקדומה. והחזון קם. ומדינת ישראל משמשת הוכחה ניצחת לעָצמה ולעליונות של כוחות הנפש והרוח המכריעים בהיסטוריה. לכוחות אלה נֶעגן עמנו כל השנים ויעָגן להם גם בעתיד, לא מתוך ביטול הגוף וצרכי הגוף, אלא מתוך אמונה בעליונות הרוח.

מדינתנו הצעירה אמנם נתבעה מיד עם תקומתה לגלות לעולם לא עצמתה הרוחנית אלא דווקא עבודתה הצבאית.

ביום יסוד המדינה הוכרזה עליה מלחמה על־ידי כל מדינות ערב, ונאלצנו להילחם באויבים העולים עלינו במספרם ובכוחם הפיסי. ובמלחמה זו גופה הוכחנו שוב העליונות הרוח. כי ניצחנו המעטים את המרובים, – מספר הערבים היה פי ארבעים ממספרנו, וניצחנו בכוח החזון אשר פָעם בלב לוחמינו, חזון אחרית־הימים, שירשנו מגדולי הרוח אשר בהיסטוריה האנושית, מנביאי ישראל.

עם גמר המלחמה ניגשנו להניח את היסודות של מדינתנו – וראשית פעולתנו היתה קיבוץ גלויות. פתחנו לרווחה את השערים לכל הגלויות המרודות, הפנינו את העולים לאדמה ולעבודה, התחלנו במפעלי פיתוח גדולים בחקלאות, בחרושת, בתחבורה, בבנין; הקימונו צי ימי וכוח אווירי, חיזקנו צבאנו, ועוד רבה המלאכה אשר לפנינו, אולם מבחננו האמיתי יהיה מבחן הרוח.

אנחנו היהודים הננו מהעמים המעטים בעולם אשר במשך אלפיים שנה ויותר דאג לחינוך כללי לבניו, גם בהיותו מחוסר מדינה ובהיותו נודד מארץ לארץ. היהודי חסך לחמו מפיו למען יוכל לחנך את בניו, ולא לחינם קראו לנו בשם “עם הספר”.

ושבנו לארצנו לא רק להקים ממשלה שלנו, משק שלנו, צבא שלנו ולקיים עצמאותנו הממלכתית. יעוד יהודי ואנושי גדול נשאנו בנפשנו בשובנו לארץ ובחדשנו המדינה. חזון הנביאים פעם בלב עמנו בכל תקופת קיומו, ובארץ הנביאים שוּמה עלינו להפוך חזון זה למציאות חיה. אנו מאמינים שיש בידינו להראות לעולם דוּגמה ומופת של עם עורך חייו ללא תחרות, ללא ניצול, ללא דיכוי ומשטמה, ונוהג לפי העקרון של עזרה הדדית ואחווה.

עם קטן אנחנו, היינו ונהיה, ומבחינה כלכלית וצבאית לא נשתווה אף פעם ואין אנו שואפים להשתוות לאדירי עולם ותקיפיו. אולם בתחום אחד אין בדעתנו להיות פחותים ממישהו בעולם. לא אומר שנעלה על אחרים, אם כי נאמר עלינו שאנו העם הנבחר. נדמה לי שכל עם מבחינה ידועה הוא עם נבחר. כל עם יש לו סגולה חשובה משלו, ויש בידו לתרום משהו מיוחד לאוצר האנושי, ועלינו היהודים להיות מצניעי־לכת ולא לבקש לעמנו עטרת העליונות. אולם יש לנו, ומן הדין שתהיה לנו “אמביציה” אחת, והיא – שלא ניפול משום עם אחר בעולם בעושר תרבותי, בגודל רוחני, בכושר המדע, האמנות, בנכסי הרוח ובערכיו.

ובעוד שבתקופה הראשונה לקיומנו הממלכתי המחודש עלינו להתרכז בהגברת הבטחון ובהנחת היסודות החמריים של מדינתנו, הרי אנו מאמינים, שבעתיד הקרוב, כשאָשיות עצמאותנו יתבצרו והמדינה תשכון לבטח, יהיה לאֵל ידינו להקדיש רוב מאמצינו ומיטב כשרוננו, הכשרון היהודי המבורך, לבנות תרבות־רוח עשירה ונעלה. ובזאת אנו ניזקק לכם.

רצה הגורל, והמאורע המשיחי, – אני מרשה לעצמי להשתמש בתואר נורא־הוד זה, – של חידוש המדינה היהודית, אירע בזמן ששליש מעמנו הושמד, ורוב שארית יהודי אירופה כלוּא בגלותו ואין יוצא, והגלויות המתכנסות עכשיו במולדת המשוחררת הן הגלויות המרודות והנחשלות ביותר, רובן בארצות הקדם והאיסלם, מקום שם נדכאו מאות בשנים ונעשקו מאפשרויות חינוך והשכלה. ואנו מרגישים מחסור מעיק ומדאיג של אנשי השכלה ומדע, מומחים ובעלי־מקצוע, מהנדסים ורופאים, מורים ואחיות, מוסמכים לפיסיקה וחימיה ודומיהם. ואני מעז לחשוב שבארץ זו של חירות ושפע ישנם רבים מהסוגים הנזכרים, אשר ימָשכו בעבותות אהבה וקסם אחרי ההרפתקה היוצרת הגדולה, היחידה אולי במינה בהיסטוריה, של קימום תרבות ומדינה עתיקה על בסיס כיבושי המדע והטכנולוגיה החדישים ביותר. לא לעתים קרובות נותנת ההיסטוריה הזדמנות לאנשי רוח ויצירה להקים מפעלי־בראשית ולעצב מחדש גורל ארצות ועמים. במולדת העתידה שלנו אין אנו שואפים אך ורק להחזיר עטרת־קדומים לישנה; אנו גאים על יצירתו המפוארת והנצחית של ישראל סבא שמצאה ביטויה הנשגב בספר הספרים, ואלם יצירה זו היתה חד־צדדית, וכזו הגיעה לשיא עולמי.

אולם בנדודינו מארץ לארץ במשך אלפי שנים השתלמנו גם במקצועות אחרים, ולא רק רכשנו כיבושי המדע והאמנות, אלא גם השתתפנו השתתפות חשובה ביצירתם. אין אנו נופלים היום ממי שהוא בעולם ביכולתנו המדעית, האמנותית והטכנית, ואין צורך לנקוב כאן בשמות הגאונים היהודים אשר הבהיקו ומבהיקים במאה השנים האחרונות בעולם הרוח האירופאי והאמריקני.

בשובנו הפעם לארצנו ובהקימנו מחדש תרבות העם היהודי ברשות עצמו, אנו רוצים גם לקיים היעודים המוסריים הנעלים שציוו עלינו נביאי־ישראל, וגם לשלב בחיינו החדשים הישגי המדע והאמנות של ימינו, – וזוהי התביעה והקריאה שההיסטוריה של ימינו מַפנה אליכם, צעירי ישראל וחכמי ישראל, בארץ גדולה ומפותחת זו. יש בידכם לקחת חלק במפעל הגדול שהוטל בדורנו זה על עמנו בארצו – אם בשירות חלקי של שנים אחדות, כפי שעשו רבים מביניכם, אשר השתתפו במלחמת הקוממיות ושירתו בחילות האוויר, הים והיבשה של צבא־הגנה לישראל, או מתוך הזדהות־חיים מלאה עם חלוצי מדינת ישראל ובוניה, – המנסים למזג החזון של נביאינו לאחרית־הימים עם חכמת תקופתנו וכיבושיה התרבותיים והחברתיים.

רק לעתים רחוקות בהיסטוריה ניתן לעם לעשות מה שנעשה ומה שיש לעשות בארצנו. הדבר הזה ניתן לעם האמריקני לפני כמאתים שנה – מפעל חלוצי של יצירת ארץ ותרבות חדשה. יתכן שיותר קל ונוח לאדם לחיות בעיר מפותחת ועשירה שבה הוא מוצא הכל מן המוכן, ואולי יש אנשים שאידיאל חייהם הוא ליהנות מכל משמני ארץ בלי כל טרחה ועבודה מצדם. זהו אידיאל של פארזיטים. אין, נדמה לי, אושר אנושי גדול מזה, שניתן לאדם, מאשר להתקין ולהפרות מחדש את האדמה שנותנת לחמו, לבנות את הבית בו הוא שוכן, לסלול את הדרכים בהם הוא הולך ונוסע, לייסד בתי־הספר בהם הוא ובניו מתחנכים, להעשיר את הלשון בה הוא מדבר, לכתוב ספרים בהם יהגו חבריו.

כל אחד ניהנה בקראו ספרי שכספיר, אבל אינו דומה הקורא ליוצר של הספרים האלה; וספר, ולו גם הגדול ביותר, הוא רק אחד מנכסי־הרוח היקרים לאדם עלי חלד. יצירת חיים חדשה גדולה ועשירה אף מעשיית ספרים חשובים, והרפתקה מבורכת ויקרה זו ניתנה לעם היהודי בדורנו זה. ואלה מכם המחוננים ביצר־יצירה שירגישו בקסמי הרפתקה יוצרת זו, ימָשכו אחריה בחבלי־אהבה וישתתפו אתנו בעיצוב דמותה של מדינת ישראל ותרבותה החדשה, למען תהיה לתפארת ולגאון לכל יהודי באשר הוא ולמופת ולדוגמה לעולם כולו.



  1. תרגום מאנגלית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!