רקע
דוד בן־גוריון
תקומת ישראל ויעודה
דוד בן־גוריון
תרגום: אלמוני/ת (מאנגלית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: אנגלית

1

במועדון העתונאים הלאומי בוושינגטון


אדוני היו"ר, אורחים יקרים –

אני אסיר תודה על קבלת הפנים הנלבבת שניתנה לי על־ידי ציבור חשוב זה ממועדון העתונאים הלאומי המייצג את העתונות ודעת הקהל החפשית בארצות־הברית. אין לי, רבותי, כל ספק שהבעת הכבוד שלכם נועדה בעצם לעם ישראל, אשר תקומתו הממלכתית בשלוש השנים האחרונות מהווה מאורע יחיד במינו בתולדות העמים.

תקופתנו החדשה ראתה תקומתן של הרבה מדינות חדשות, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש. רבות מאלה, כגון המדינות במחצית העולם האמריקנית וכמה מהדומיניונים הבריטיים, צמחו מתוך הגירת־עמים לארצות שנתגלו מחדש. לאחר שעמים אלה נתבגרו ועמדו על כוחם, ­– פרקו מעל עצמם עול הארצות, שמהן באו או שלהן היו כפופים, ויצאו לרשות עצמם.

סוג שני של מדינות חדשות כולל אותן הארצות שהיו לפנים עצמאיות, אבל במשך הזמן נכבשו ונכנעו לשליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן ואם לרגל מלחמות שכנים, שהביאו לידי תבוסת כובשיהן, כאשר קרה הדבר לכמה אומות בבאלקאנים ובמזרח אירופה ובמרכזה.

תקומת ישראל אינה דומה לאף אחד משני התהליכים ההיסטוריים האלה. ארץ־ישראל אינה אדמה שנתגלתה מחדש. היא אחת מהארצות העתיקות ביותר בתבל. קורותיה נודעות זה כארבעת אלפים שנה, ובמשך חלק גדול של תקופה זו תפסה מקום מרכזי בתולדות האנושות.

המאורעות הגדולים שאירעו בתוך תחומיה חיים עדיין בזכרון העם היהודי, וגם היו במידה רבה לנחלת העולם הנוצרי.

כמו כן אין ישראל שייכת לסוג השני של מדינות משוחררות, ששבו לעמוד ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד. העם אשר הקים את מדינת ישראל היה מנותק מהארץ קרוב לאלפיים שנה. והוא נפוץ בקרב כל עמי תבל, כשהוא נודד מארץ לארץ. אם כי ארץ־ישראל לא היתה כמעט אף פעם בלי ישוב יהודי, הרי תנועת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת המדינה, החלה בעצם לפני זמן לא כה רב, לפני כשבעים שנה.

יחוּד תקומתה של מדינת ישראל הוא פרי יחודו של עם ישראל. בנעורי אומתנו, למעלה מלפני שלושת אלפים שנה, התחוללו שלושה מאורעות אשר הטביעו חותמם על העם היהודי ועיצבו דמותו לנצח.

המאורע הראשון היה – יציאת מצרים, היציאה משעבוד לחירות, ועד היום הזה, זה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, אנו היהודים בכל העולם, החדש והישן, חוגגים בכל שנה יציאת מצרים כחג חירותנו. המאורע השני היה מעמד הר סיני ומתן התורה בדרכנו לארץ היעודה.

שום ספר אחר לא מילא תפקיד כזה בחיי העמים כאשר עשה זאת ספר־הספרים בחיי העם היהודי, ועל־ידי כך גם בחיי העמים הנוצרים והמוסלמים. ספר זה הנחיל למין האנושי יעודים מוסריים עליונים אשר טרם נתקיימו בשלימותם עד היום הזה, אבל שלום האדם עלי חלד לא יכּון והעמים לא ידעו שלו, כל עוד יעודים אלה לא ידריכו הליכות אנוש, ולא יכוונו יחסי עמים.

והמאורע השלישי אשר עיצב דמותו וגורלו של עמנו היה – היאחזנו בארץ היעודה. ארץ קטנה זו שנקראה בפי היוונים והגויים האחרים בשם פלשתינה, והיהודים קראו לה למעלה משלושת אלפים שנה בשם ארץ־ישראל, יש לה שתי סגולות מיוחדות ורבות־משמעות: היא שוכנת על צומת שלוש יבשות של העולם הישן (אירופה, אסיה ואפריקה). ומבנָה הטופוגרפי והגיאולוגי היחיד במינו מגוון במידה יוצאת מן הכלל אקלימה, טבעה ונופה.

הספר והארץ נתמזגו בחיי העם היהודי ובנפשו במידה כזו שלא ידעו אף ספר אחר או ארץ אחרת. התמזגות זו עמדה לעם היהודי במאות־השנים הרבות של גלותו. בבל ורומא ניתקו בזו אחר זו את היהודים מארצם, והגלות השניה נמשכה למעלה מאלף ושמונה מאות שנה; אולם הספר שליווה את העם היהודי בכל נדודיו שמר בלבו על זכר הארץ וקיים בנפשו חזון התקומה, היהודים לא שכחו אף פעם דברי הנביא יחזקאל “וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׁרָאֵל” (י"א 17) הספר הזה לימד את בני ישראל שלא יכּנעו לכוח ושלטון שאינו מיוסד על צדק אלא על אלמות בלבד. הוא חינך אותם לא להתיאש מתוחלת הגאולה, גם אם יוצפו גלי פורעניות.

מעטות הארצות שראו בתוכן כל כך הרבה כובשים זרים, כאשר ראתה ארץ־ישראל; מצרים ואשור, בבל ופרס, יוון ורומא, ביצנץ וערב, נוסעי הצלב והסלג’וקים, העותומנים והממלוכים – כולן נלחמו על השלטון בארץ הקדושה, אבל אף אחד מהעמים האלה לא קשר גורלו ההיסטורי עם ארץ־ישראל.

ועם ישראל, לאחר נדודי אלפי שנה, חזר לארצו. אם כי מאות בשנים היו היהודים יושבי ערים וגמולים מעבודה, היו שבי־ציון חוזרים קודם־כל לאדמה ולעבודה, ועדיין הם בונים כפרים וערים בזיעת אפם. במקום הלשונות הזרות אשר קלטו בארצות נדודיהם, הם החיו בפיהם לשונם העברית העתיקה, לשון ספר הספרים. תחיית לשון קדומים, שלא היתה מדוברת מאות בשנים, בפי העם השב למולדתו העתיקה, היא קו שני יחיד במינו בתקומת ישראל.

אלה הם כמה מסימניה של תקומת ישראל.

אנו חוגגים השבוע יום עצמאותה של מדינה צעירה, בת שלוש, שהוקמה מחדש על־ידי אחד העמים העתיקים בעולם.

תשעים שנה לפני הקמת ישראל אמר יהודי גדול באמריקה, שנולד מיד אחרי מלמת השחרור שלכם, המיור מרדכי עמנואל נח: “אנחנו נשוב לציון כאשר יצאנו אותה, ונשיב אתנו את האמונה אשר הבאנו משם”. הדברים נאמרו בשנת 1824. שמונה שנים לפני כן, בשנת 1816, כמאה שנה לפני הצהרת בלפור, כתב הנשיא השני של ארצות־הברית, יוחנן אדמס, הדברים האלה: “רוצה אני כי העם היהודי יקום ביהודה כאומה עצמאית, ובראשה ממשלה יהודית”. אין ספק שהדי הנבואה התנ"כית בקעו מחדש גם בדברי המיור היהודי הראשון בצבא האמריקני וגם בדברי הנשיא השני של ארצות הברית. כי בלב חלוצי אמריקה הראשונים, שבּנו ארצם רחבת־הידים, פעם רוח נביאי ישראל וכתבי־הקודש העבריים, רוח האהבה, החירות והצדק והרצון לעזור לכל המדוכאים והנענים.

מסורת אמריקנית זו של אהדה לשיבת ציון לא נפסקה אף פעם. הצהרת בלפור בשנת 1917 ניתנה מתוך שיתוף פעולה אמיץ של הנשיא וילסון.

בשנת 1922 הביע הקונגרס האמריקני פה אחד אהדתו “לשאיפות העם היהודי לחידוש ביתו הלאומי”. וכשנוסדה מדינת ישראל ב־14 במאי 1948 היה הנשיא טרומן הראשון שהכיר במדינה בשם ארצות־הברית.

וכאדם שזכה לפני שלוש שנים להכריז על עצמאות ישראל בארצו, אני מאושר להשתמש בהזדמנות של ביקורי בארצכם כראש הממשלה בישראל, למסור על ידכם, נציגי העתונות של ארצות־הברית, רגשי התודה שרוחש עם ישראל לאומה האמריקנית על העזרה המתמדת שנתנה לו במאבקו לקוממיות. עזרה זו יש לה שרשים עמוקים במסורת רוחנית משותפת וגם באופי החלוצי של מאבקכם להפריח ארצכם הרחבה, מאמץ דומה במהותו למאבק החלוצי שלנו לקומם הריסות ארצנו הקטנה והקדומה.

יחסי שתי הארצות בנויים גם על אדיקותנו המשותפת במשטר של חירות ודימוקרטיה, משטר המושרש במסורת ובאורח־החיים המדיני של עמכם ומחוזק על־ידי נכונותכם המרחיקה ראות להגיש עזרה לכל שאר הארצות הדמוקראטיות הזקוקות לעזרה זו למען קיום החירות בארצם.

בשלוש שנות קיומנו כאומה עצמאית ניטשה עלינו מלחמה על־ידי שכנינו – וניצחנו; כוונו אשיות המדינה ושירותיה; והעלינו ארצה כשש מאות אלף עולים.

אלו היו ראשי פעולתנו, אשר בוצעו במהפכה קונסטרוקטיבית שאין דומה לה, כמדומני, בתקופת־זמן כל קצרה ובארץ כה קטנה.

רמת העליה בשלוש שנים אלה לפי קנה מידה אמריקני פירושה כניסה של 120,000,000 איש.

יישבנו והפרחנו אדמות הרוסות ושוממות, השקינו אדמות שהיו צחיחות, וגילינו מים בערבות המדבר. הקימונו קרוב לשלוש מאות כפרים חדשים. הנחנו יסודות לערים חדשות, וערים ועיירות קיימות הורחבו בממַדים לא־קטנים.

פיתחנו התעשיה, הגדלנו הבנין והשיכון, וקידמנו התחבורה ביבשה, בים ובאוויר, וכל שאר ענפי הכלכלה.

לא שיקולים כלכליים בלבד מכוונים את מדיניותנו. ממשלתנו הקדישה תשומת־לב רבה לקידמה החברתית, החינוכית והתרבותית של עמנו. ותמורה עמוקה בחיי הארץ והעם מתחוללת לעינינו. ענו ממַזגים גלויות שנתכנסו מכל קצוות תבל ביחידה לאומית בת־חורין מושתתת על תרבות עתיקה שקמה לתחיה כשהיא סופגת לתוכה כל כיבושי המדע והרוח של זמננו החדש.

קיבלנו עזרה ניכרת מאחינו בתפוצות, וקודם כל מיהודי אמריקה. ולא רק בקליטת העולים אלא גם בהשקעה במפעלי־ייצור. נסתייענו במלווה של 135,000,000 דולר מבנק ליצוא ויבוא של ארצות־הברית לשם רכישת מכונות וציוד לחקלאות ותעשיה. אנו מעריכים את העזרה הזאת לא רק לגופה, אלא גם כאות לאֵמון בעתידה הכלכלי של ישראל, וכסימן לאפשרויות ההשקעה במשק הישראלי.

מלאכתנו לא נעשתה בלי קשיים חמורים. המאמץ הטיל על עמנו מעמסה כבדה, והוא לא נרתע. הוא גילה נכונות לשאת הנטל ולחיות במשטר של צנע חמור, הוא עשה זאת מתוך הכרה שקליטת העולים, או בלשנוננו העברית – קיבוץ הגלויות, היא המשימה הראשית אשר לשמה נוסדה מדינת ישראל. התוחלת לשיבת ציון היתה חיה בלב העם היהודי בגולה, במשך אלפי שנה. כשחיות־הטרף הנאציות השמידו שליש של עמנו – היתה תוחלת זו לפיד־הנחמה היחיד לשארית הפליטה. בכל מאבקינו הקשים בארץ ינקנו ממקור התוחלת הזאת את הכוח לעמוד במערכה, וכששכנינו הערבים עמדו עלינו לכלותינו – עמדה לנו ההכרה שאנו נלחמים לא על קיומנו אנו בלבד, – אלא על תקוות העם היהודי כולו.

קיומם של קיבוצי יהודים בכמה מארצות אירופה הולך ומתערער. יהודי עיראק – חייהם בסכנה, ובכל שאר ארצות המזרח התיכון ואפריקה הצפונית מתקדרים עננים שחורים על פני ראשי בני עמנו. וכל עוד יש יהודים החרדים לעתידם, הנטולים חופש ובטחון בארצות בתוכן הם יושבים או שרוצים לשתף גורלם עם בני עמם הבונים במולדתם העתיקה חיי העצמאות והתרבות העברית, – שערי ישראל יהיו פתוחים לרווחה.

אנו מצפים לישוב של שני מיליונים בתום ארבע שנים. הבעיות הכרוכות בגידול אוכלוסין בממַדים כאלה יובנו בנקל. רק מעטים מבין העולים יש להם הון כלשהו. הם באים מחמישים וכמה ארצות. רובם באים ממרכזי דיכוי ושעבוד ועוני רוחני וחמרי. כל אלה יש לקלוט לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וחינוכית. מיזוג הגלויות מחייב מאמץ לא פחות מקיבוץ הגלויות.

למען קליטת העולים והגנתם עלינו להפריח שממות הארץ. הנגב הריק והשומם תופס יותר ממחצית המדינה. – עלינו להכשירו להתישבות חדשה. האדמה הפוריה בצפון הארץ נגועה ביצות וקדחת לרגל מי החולה, – עלינו לנקז ולייבש שטח זה. עלינו לבצע מפעלי השקאה ויצירת כוח, ועלינו לחשוף אוצרות המתכת הספונים בתוך האדמה והימים ולנצלם ולפתחם.

ובעוד אנו מרכזים מאמצינו בקליטת עליה ובפיתוח הארץ, – אין אנו רשאים להתעלם מצרכי הבטחון, ועלינו לחזק בלי־הרף כוננותנו הצבאית. במתיחות הרבה השוררת במזרח התיכון ובעולם, – עלינו להיות מוכנים לכל רגע. עשינו משהו בשטח זה, ואנו עכשיו חזקים לפחות פי־שנים מאשר היינו בזמן מלחמת שחרוררנו. אבל זה מטיל עלינו מעמסה כבדה ומפחית את יכלתנו בשטח הפיתוח והקליטה.

בארבע השנים הבאות אנו מתכוננים להקים עוד חמש מאות כפרים נוספים, ולבנות כרבע מיליון יחידות־שיכון – לעולים ולישוב הוותיק, המתרבה אף הוא. למטרה זו עיבדנו תכנית פיתוח המחייבת גיוס של ביליון וחצי דולר במשך שלוש השנים הקרובות. מדינת ישראל עצמה תגייס שליש הסכום הנדרש. שני שלישים אנו מקווים להשיג מאחינו ומידידינו בעולם, ובראש ובראשונה בארצות־הברית – במגבית, במלווה, בהשקעות פרטיות, בעזרה ממשלתית. אם נצליח לגייס סכומים אלה, אנו מקווים שמקץ שלוש שנים נוכל לקלוט זרם העולים כגוף נושא את עצמו ונצעיד את משק מדינתנו לקראת עצמאות כלכלית.

כאשר אמרתי קודם, – ישראל שוכנת בצומת שלוש יבשות והיא משמשת גשר בין המזרח ובין המערב, וגורלה של מדינתנו הצעירה קשור במידה רבה בשמירת השלום ובחיזוק הדמוקראטיה בעולם.

בסביבה בה אנו חיים – חיי שכנינו לקויים מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית, והדמוקראטיה בתוכם היא עדיין נטע זר. התבצרותה של מדינת ישראל כמדינה תרבותית, דמוקראטית ושוחרת שלום וקידמה, תשמש מופת ודוגמה מחנכת לכל שכניה. ובעצם הצלחת מפעלנו ובחיזוקה של ישראל יש תרומה וערובה לביצור החירות והדמוקראטיה ולהצעדת הקידמה החברתית והתרבותית בקרב עמי המזרח התיכון.

היינו תמיד עם קטן, אבל כשרו של עם ליצירה רוחנית, מדעית ומוסרית ולהשפעתו המחנכת על עמים אחרים אינו מותנה בכמותו בלבד. והראיה לכך – ישראל ויוון בימי קדם.

כיום, לאחר אלפי שנות סבל ונדודים, שבנו סוף סוף לנחלת אבותינו, ורצוננו אדיר להיות נאמנים למורשת הרוח הגדולה של עברנו. אנו נתמוך במיטב יכלתנו בכל נסיון לחזק את השלום בעולם ולמנוע מעשי תוקפנות; נעזור בכל צעד שיגביר הבנה הדדית בין האומות ויבטיח שוויון העמים. כעם חפשי ורבוני אנו דוגלים במטרות השלום והשיתוף הבינלאומי של האומות המאוחדות. אנו שותפים לכל אלה המתנגדים לשעבוד רוח האדם וגופו, ונלך יד ביד עם כל המאמינים כמונו בחזון נביאינו, שיום יבוא והאנשׁים יכתתו חרבותם לאתים ו“לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב. וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.


  1. תרגום מאנגלית  ↩

המלצות קוראים
תגיות