בשבע השנים שחלפו מאז הקונגרס הכ"א נתחזקנו. היישוב בארץ־ישראל מונה כיום בערך שש מאות ושלושים אלף נפש. מהם: 470 אלף בערים, 160 אלף בכפרים. אנחנו מתפתחים בשטח הכלכלי והכלכלי־לאומי בקצב גובר והולך ליחידה אחת ולחטיבה אחת, אף כי בעלת תפקידים שונים. נמצאים אנו למעשה בתוך תהליך של בניית מדינה בארץ־ישראל. גם פעולתנו הכלכלית והכספית נהיית לבעלת צביון ממלכתי.

התנועה הציונית תחילתה כתנועה תעמולתית וחינוכית; התפתחה לתנועה של עלייה והתיישבות; והיא הולכת הלוך והסתעף למוסדות בוני־מדינה, על תפקידיהם מרוּבּי־הצדדים. בתהליך הבנייה הממלכתית יש להבחין בשני גורמים עיקריים: היישוב וההסתדרות הציונית. ברור שחשיבותו של היישוב גדלה והולכת ומזמן לזמן עלינו לבחון מחדש את חלוקת התפקידים ביניהם. ניסינו פעם לתת לזה את הניסוח דלקמן: הצרכים הסטאטיים, הספקת השירותים – הם עניינו של היישוב; ואילו הצרכים הדינאמיים הם בידיה של התנועה הציונית בתורת באת־כוחו של העם היהודי כולו. לפי העיקרון הזה העברנו בשעתו לידי היישוב קודם את שירותי הבריאות ואחר־כך את ענייני החינוך. היישוב קיבל עליו גם את ענייני הטיפול הסוציאלי. לפי דעתי הגיעה השעה להטיל על היישוב חובות חדשים, למסור בידו תפקידים חדשים בענפים מסויימים.

 

הרחבת הקרנות הלאומיות    🔗

קרן־היסוד קיימת עשרים ושש שנים. רבים מבין צירי הקונגרס השתתפו בייסוּדה אחרי מלחמת־העולם הראשונה. באותה שעה הוכרז על אוסף עשרים־וחמישה מיליון לא“י בחמש שנים. הדבר הזה לא עלה בידינו. ייתכן, שהעם לא הוכשר עדיין לכך; ייתכן שהתנאים בארץ לא הוכשרו עדיין במידה מַספקת. אבל קרן־היסוד יצרה בתקופה זו דברים גדולים וחשובים. היא אספה 18 מיליונים לא”י, ובשנת תש“ו בלבד – למעה משלושה וחצי מיליונים לא”י. היא כלכלה את כל עבודת הבניין שלנו. היא נעשתה מקור־הכספים שלנו.

בשבע השנים של תקופת הדין־וחשבון הוציאה הסוכנות קרוב לשמונה־עשר מיליונים לא"י. את הסכום הכביר הזה הוצאנו: 27% להתיישבות החקלאית; 6% להתיישבות עירונית; 23% לצרכי עלייה והצלה; 18% לצרכי העבודה המדינית ושירותי הבטחון; 9% למלאכה ושיכון; השאר לסעיפים השונים. ביסוֹדה של עבודתנו היו ונשארו הפעולות בשטח העלייה וההתיישבות והבטחת זכותנו לעלייה ולהתיישבות. עובדה זו גם נתנה לנו את הזכות ואת האפשרות לבוא אל העם היהודי ולתבוע ממנו אמצעים חדשים וגדולים – לא לשם סיפוק האינטרסים והצרכים של היישוב הארץ־ישראלי, אלא בראש וראשונה לשם הכנסת יהודים נוספים במספר רב יותר ויותר, להשרישם בארץ ולפתחם כדי ליצור אפשרויות קליטה חדשות.

אני חושב לחובתי להרים בהזדמנות זו על נס את ההישג הגדול של המגבית להתגייסות והצלה בארץ־ישראל. בשנת תש“ו הכניס היישוב באמצעות שלוש הקרנות: המגבית להתגייסות והצלה, קרן־הקיימת וקרן־היסוד, 1,600,000 לא”י.

אני רוצה להדגיש עוד, כי כאשר הכנסותינו עלו בשיעור רב כזה, עלו צרכינו ומחסורינו עוד יותר, והפער בין האמצעים ובין הצרכים מתרחב והולך. לעתים קרובות שומעים תרעומת על זה, שעבודתנו כאילו מושפעת מחישובים מפלגתיים וסוציאליים, וכאילו חוגים מסויימים מועדפים ואחרים מקופחים. כבר דרשתי פעמים אחדות, גם בארץ־ישראל וגם בארצות שונות בגלות, שיביאו הוכחות להאשמה זו. מובן שבני־אדם עלולים לשגוֹת, ואף אמנם נעשו שגיאות; ומסתבר שבמידה שהעבודה נעשית גדולה יותר, בה במידה נעשות השגיאות חמורות יותר. אבל אני מכחיש בהחלט שבעבודתנו היו חישובים של הפלייה איזו־שהיא. השתדלנו לפעול תמיד לפי מיטב ידיעתנו ומצפוננו על יסוד שיקולים ענייניים. עמדנו על הבסיס של יחס שווה לכל אדם, זכויות שוות וחובות שוות. הענקנו עזרה שווה ושירות שווה גם לאלה אשר לא נמנו עם ההסתדרות הציונית – בין שנמנו עם הרביזיוניסטים, עוד לפני שהם קנו את השקל ובין שנמנו עם “אגודת־ישראל”.

אני יכול לקבוע בסיפוק מסויים את ההישגים שהושגו בארצות שונות. איני רשאי לפסוח גם על התופעות של שאיפות צנטריפוגאליות ועל הפיצול באוסף הכספים ובחלוקתם. לעתים קרובות נגרם על־ידי זה נזק לשמה הטוב ולפרסטיג’ה של התנועה הציונית. אני נוטה לחשוב, כי זוהי צרה שנמשכת עוד מתנאי המלחמה. יש להכריז בדברים ברורים וגלויים, שכל הכספים שייאספו למען ארץ־ישראל צריכים להיות למען ארץ־ישראל. שום ארגון מקומי ושום אגודה אינם זכאים לחלק כספים שלא בהסכמתן של האינסטאנציות העליונות. צריך להחזיר לקדמותה את זכות הבכורה של קרנותינו המרכזיות, למצוא דרכים ואמצעים כדי לשים קץ למגביות המרובות השונות, הקטנות והקטנטנות, הנערכות על־ידי מוסדות שונים בזמן שאנחנו עומדים בפני תפקידים כאלה. מטרתנו צריכה להיות: צנטראליזציה וגישתנו צריכה להיות ממלכתית.

קרן־היסוד והקרן־הקיימת הם שני המכשירים הפינאנסיים הגדולים שלנו לבניין הארץ. אבל למעשה נאסף חלק הארי של האמצעים לא רק באמצעותן, אלא באמצעות “המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת” באמריקה. בשנת תש“ו נתקבלו יותר מ־80% מהכנסות קרן־היסוד על־ידי מגביות מאוחדות כאלה. בארצות־הברית נעשתה המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת חלק מאיחוד מקיף עוד יותר – " המגבית היהודית המאוחדת”. על־ידי האיחוד השגנו בשנים האחרונות תוצאות חשובות מאוד. המגביות עלו בשיעור ענקי; ומה שבעיני חשוב לא פחות – יצרנו איחוד גדול יותר ברחוב היהודי והגברנו לאין שיעור את האהדה לתפקידים הציוניים. חדרנו לחוגים אשר היינו מרוחקים מהם. ממציאות חדשה זו יש להסיק מסקנות. עלינו להתאים את המכשירים שלנו לתפקידים הגדולים, שאנחנו עומדים לפניהם. יש צורך בשינוי מרחיק־לכת, בתיכנון מרכזי יותר למען תקציב ציוני מרכזי, בשיתוף פעולה מהודק הרבה יותר בין כל המוסדות הציוניים שלנו.

שבע השנים שעברו לא היו קלות בשבילנו בארץ־ישראל: המלחמה, היחסים אל השכנים ואל הארצות הערביות הסמוכות, והמשטר של ה“ספר הלבן”. בשנות המלחמה התחלפו המצבים. לעתים קרובות היה האויב קרוב לגבולותיה של ארץ־ישראל, ורבים חששו שלא נימלט מסכנת כליון.

בשנות המלחמה ולאחריה היה לנו עניין עם הפיקוחים הממשלתיים השונים. הרוח של “הספר הלבן” השפיעה כל הזמן, ועדיין משפיעה עד היום, באופן חמור על מדיניותה הכלכלית של הממשלה, לרעתה של הארץ; לעתים קרובות בזמן המלחמה, גם אגב פגיעה באינטרסים המלחמתיים עצמם. פחדו להרשות לנו לעשות “יותר מדי”, כדי שכבודנו לא יעלה “יתר על המידה” וכדי שלא נתחזק “יתר על המידה”. כל הזמן היתה מורגשת היד הממיתה של ההגבלות על העלייה ועל מכירת קרקעות, נוסף על המדיניות של השהייה ביורוקרטית, ולעתים קרובות גם חוסר־מוּמחיוּת. תכופות בלט שהפקידים דואגים לא לאינטרסים של הארץ, אלא לאינטרסים הכלכליים הבריטיים.

 

המעבר מכלכלה מלחמתית לאזרחית    🔗

אף־על־פי־כן יכול אני לומר, בוודאות רבה, כי עמדנו בנסיון של שנות המלחמה ושלאחריה, וכן גם בנסיון החרם הערבי, יותר משפיללו רבים מבין ידידינו. היישוב גילה כשרון יוצא מגדר הרגיל להתגבר על מכשולים, ויצר לעתים קרובות יש מאין ממש. נכנסנו לתוך המלחמה באבטלה גדולה, מורשת שלוש וחצי שנות המהומות הערביות. מספר המפרנסים גדל משנת 1939 עד לשנת 1945 ב־53,000. קרוב לוודאי, שבשנת 1946 נתווספו מ־12,000 עד 15,000 בעלי כושר עבודה; אף־על־פי־כן שוררת בארץ תעסוקה מלאה. במקום חוסר עבודה מורגש בה מחסור בעובדים; מחסור זה הוא אחת הסיבות של היקרוּת בארץ. מהתחלת המלחמה נוסדו בארץ יותר מאלף מפעלי תעשייה חדשים. מספר העסוקים בתעשייה ובמלאכה הוכפל; כן הוכפל עד סוף שנת 1945 הייצוא. גדלנו לא רק בכמות אלא גם באיכות. כל הענפים שוכללו ובוצרו וענפים חדשים נוצרו. בשמונה־עשר החדשים האחרונים עמדה התעשייה בשני נסיונות חדשים: המעבר מן הכלכלה המלחמתית לאזרחית והחרם הערבי. בימי התעסוקה המלחמתית הגדולה ביותר, בשנת 1943, היו 16,000 פועלים בתעשיות היהודיות עסוקים בהזמנות מאת כוחות הצבא. היקף ההזמנות הללו עלה לסכום קרוב לארבעים מיליון לא"י. אויבינו ציפו וידידינו פחדו, שעם הפסקת הזמנות המלחמה יפרוץ משבר ומפעלים יהיו נאלצים להיסגר. המציאות לא אישרה את החששות הללו.

אין לומר, כי כבר יצאנו מן הסַכּנות. אדרבה, סבורני שהנסיון החמור ביותר עדיין צפוי לנו, כאשר יפחת המחסור בסחורות בשוק העולמי, וכאשר תבוא נורמַליזציה בשטח ההובלה. אז נעמוד לפני השאלה החמורה של כושר התחרות, גם בשוק הפנימי וגם בשוק הייצוא שלנו. ודאי, חשיבות רבה תהא נודעת אז למדיניוּתה הכלכלית של הממשלה, וקשה לקווֹת, כי במשטר השורר עתה תהיה מדיניות זו נוחה לנו. ארץ־ישראל נאלצת להביא מחוץ־לארץ צרכי מזון, חמרי בניין, חמרי גלם, מכונות, ובהתאם לכך עלינו לפתח את הייצוא שלנו. לפני המלחמה הכיל הייצוא שלנו בעיקרו, עד 75%, סחורת מונופולין אחת: פרי־הדר. בשנות המלחמה התפתח מאוד גם הייצוא של מוּצרי תעשייה. על עמדה זו עלינו לשמור ולשכללה. במידה רבה באים בחשבון שני הגורמים העיקריים: המחיר והאיכות. בנוגע למחירים אנחנו במצב קשה. כל המזרח התיכון הוא כיום איזור של מחירים גבוהים; ויותר ממחציתו של כל הייבוא לארץ־ישראל בא מארצות של מחירים גבוהים. – – במוקדם או במאוחר נעמוד בהכרח שאין להימלט ממנו לפני השאלה של כושר ההתחרות – והכל יצטרכו להסתגל. לא נוכל להסתפק בדרישות מן הממשלה. הארגון הפנימי, דהיינו: ארגון הייבוא והגנה על תוצרת הארץ, הוא עניין חשוב; אבל לא על ידו בלבד נוכל להשתלט על המציאות הכלכלית. עלינו להגיע בכל מחיר להוזלת המחירים. דרוש בהחלט שהרעיון הזה יחדור לכל שכבות האוכלוסיה. מעבידים, פועלים ומתווכים – הכל צריכים ויכולים לשתף פעולה בשטח זה.

בשטח הראציונאליזציה של התהליכים התעשייתיים הושג הרבה בשנה האחרונה. נעשו הזמנות גדולות בחוץ־לארץ למכונות חדשות ומודרניות. הסוכנות העמידה לרשות המזמינים חמרי־גלם, חמרי בניין ומכשירי מלאכה ודולארים שאנו אוספים בארצות־הברית. בדרך זו הוקלה במידה מסויימת המצוקה הנגרמת על־ידי המחסור במטבעות זהב, הנחוצות כל־כך להתפתחותה של הארץ. אבל אין להסתפק בזה בלבד. הראציונאליזציה דורשת מאמצים מצד כולנו. אחת השאלות החשובות ביותר תהא: יעילות העבודה, פריון העבודה ויחסי־העבודה. עלינו לחפש להן פתרון כן לטובת היישוב, דהיינו: של אותם הנמצאים כבר כיום בארץ־ישראל, וכן כדי לאפשר קליטת עלייה גדולה. האפשרות האובייקטיבית לעלייה כזאת קיימת. אך מלבד התנאים המדיניים עלינו ליצור גם את התנאים הכלכליים בשבילה, וזאת נשיג כאשר נארגן מחדש את יצירתנו הכלכלית בארץ־ישראל ונוכל להתאימה יותר ולהבריאה יותר.

 

החרם הערבי    🔗

הנסיון האחר שעמדנו בו הוא: – החרם הערבי. אין זה חרם כלכלי, שההמונים הערביים נושאים בעוּלוֹ ברצונם הטוב, אלא כפייה ממעל, מטעם ממשלות ערב על תושביהן ועל־ידי האמצעי הפשוט של איסור הייבוא על סחורות יהודיות. השנה הוקטן הייבוא מארץ־ישראל אל חמש מדינות ערביות עד כדי 40% לעומת שנת 1945. שוב עלינו לציין את אי־רצונה, או אי־יכלתה של ממשלת ארץ־ישראל למלא את חובתה הטבעית, לנקוט אמצעים נמרצים נגד הפליית תושבי הארץ לרעתם. אילו רצתה בכך הממשלה, אפשר היה להילחם נגד חרם ממשלתי באמצעים ממשלתיים. ארץ־ישראל היא ארץ ייבוא וארץ מעבר חשובה למדינות ערב, וכשם שגורמים קשיים ליהודים הרוצים לעבור דרך מצרים, עיראק והלבנון, ולהביא אליהן סחורות מארץ־ישראל, כך היינו אנחנו יכולים לעשות אותו הדבר בארצנו. עלינו לעמוד על זכויותינו ועל תביעותינו. הצעקה הגדולה על פעולת החרם מוגזמת מאוד. היו בלי ספק ענפים מסויימים, אשר בימי המלחמה פיתחו במיוחד את קשריהם עם הארצות הסמוכות, והם נפגעו עתה במידה מסויימת על־ידי החרם. אבל זהו הפסד שיש לו תמורה בזה שהוקמו מחדש הקשרים עם ארצות אירופה, ונתברר שלרבים מאותם הענפים נפתח שוק דווקא בארצות אירופה המזרחית, שיש בו כדי למלא את החסרונות שנגרמו לנו בארצות הסמוכות ואף יותר מזה. אין לומר כי השוק הערבי לא יוכל להיות בשבילנו בעתיד בעל חשיבות גדולה, אבל לא על הערבים אנו בונים את תכניותינו, והמציאות אישרה את הדבר הזה.

היינו פעילים בשטח התעשייה לא רק על־ידי ניהול משא־ומתן פוליטי, ולא רק על־ידי זה שניסינו לפעמים להתערב ביחסי־העבודה, אלא לעתים קרובות גם על־ידי מתן עזרה ישירה. יצרנו קרנות שונות, אשר הפחיתו למפעלים שונים את הקשיים ואיפשרו להם להזמין סחורות ומכונות. אלף וחמש מאות מפעלי תעשייה ובתי־מלאכה קיבלו הלוואות בערבוּת הסוכנות, ותודות להשתתפותה בהלוואות, אשר הגיעו לסכום כולל של כמעט שלושה מיליון לא“י. הפעולה הזאת נעשתה תוך שיתוף הדוק עם כל החוגים המעוניינים, לרוב באמצעות בנק אנגלו־פלשתינה. יצרנו יחד עם בנק אנגלו־פלשתינה ועם הבנק לתעשייה שורה של קרנות. יחד עם האנגלו־בנק סיפקנו ל”אוצר לתעשייה" אמצעים ואשראי לזמן ארוך. קרוב לשמונה מיליונים דולר העמדנו לרשותן של התעשייה ושל החקלאות; אנחנו עומדים לפני התפקיד לשכלל עזרה זו ולהרחיבה גם בשטח הארגון מחדש והמודרניזציה של הציוד.

 

הפרדסנות והחקלאות המעורבת    🔗

הפרדסנות נפגעה באופן חמוּר בשבע השנים שחלפו, לפי שבמשך חמש־שש שנים נפסק הייצוא לגמרי. הממשלה נתנה ליהודים ולערבים הלוואות בסכום של 4,300,000 לא“י. בשנים האלו הגיעו ההפסדים למיליוני לירות. פרדסים רבים הוזנחו. השטח הנטוע תפוחי־זהב הוקטן ממאה וחמישים עד למאה ועשרים אלף דונם; היבול הממוצע ירד משמונים תיבה לדונם לפני המלחמה ל־25–30 תיבה לדונם. רק השנה, תש”ז, הוחל שוב בשיקומו של ענף ההדרים וסיכוייו נשתפרו. הכרתי היא, שהמשבר הזה הוא תופעה חולפת, וענף ההדרים יתפוס שוב את מקומו המתאים בארץ־ישראל. ניסינו לעזור לפרדסנות, בעיקר על־ידי תיווך ועל־ידי מתן הלוואות קטנות. יצרנו שני מוסדות: “אוצר להתיישבות חקלאית”, שהקימונוהו יחד עם “בנק אנגלו־פלשתינה”, בהון של מאה אלף לירות; “חקל” שהקימונוהו יחד עם הסתדרות העובדים בהון של חמישים אלף לירות.

אחרת לגמרי היתה ההתפתחות של החקלאות המעוּרבת. על אף המחסור בעובדים ובחמרים הגדילה החקלאות המעוּרבת את הייצור יותר מפי שניים, והיא ממלאת תפקיד גדל והולך בהזנת האוכלוסיה בארץ־ישראל. בשנת 1939־1938 הובאו 62% ממצרכי המזון של היישוב מחוץ־לארץ, 8% נקנו מאת הערבים, ו־30% סופקו על־ידי המשקים היהודים. בשנת 1945־1944 הובאו מחוץ־לארץ רק 40%, 8% נקנו מאת ערבים ו־52% באו מן החקלאות היהודית.

ההתפתחות הלכה בשני כיווּנים: השבחה ואינטנסיפיקציה של העיבוד במשקים הקיימים והרחבת השטח של האדמות המעוּבדות תוך הקמת יישובים חדשים. מאז אוקטובר 1939 גדל שטח האדמה שבידי היהודים ביותר מ־270,000 דונם.

 

התיישבות חדשה    🔗

מאז התחלת המלחמה הוקמו שמונים ושלוש נקודות יישוב חדשות: 79 על־ידי קרן־היסוד על אדמת הקרן־הקיימת וארבע על־ידי פיק"א. 170,000 דונם הובאו מחדש לידי עיבוד ולמעלה מ־30,000 דונם קיבלו השקאה. יש לנו כיום בארץ־ישראל 290 נקודות־יישוב חקלאיות, מהן 238, או 80% ובהן יותר מ־85,000 תושבים, נבנו בעזרתן של קרן־היסוד והקרן־הקיימת; 219 נקודות־יישוב של פועלים ו־19 של המעמד הבינוני. בכוונה פיזרנו אותן בצפון ובדרום, במערב ובמזרח. 134 מהן נוצרו בעשר השנים האחרונות, למן התחלת המאורעות בארץ־ישראל, ובמקרים רבים תוך תנאים כספיים וכלכליים קשים עד למאוד. עבודתה של הקרן־הקיימת גדלה לאין שיעור; אבל עוד יותר משגדלו הישגיה גדלו תפקידיה. גם כאן פעוּרה לעתים תהום בין הצרכים ובין האפשרויות; בייחוד כאשר התנאים היו קשים יותר ויותר, בשורה הראשונה מחמת הספר הלבן. הגיאוּת הכלכלית והתופעות של אינפלאציה גורמות לכך, שבעל קרקעות נוטה הרבה פחות מאשר קודם־לכן למכור את אדמתו; על זה יש להוסיף את הלחץ הערבי הלאומני ואת הטרור המתפרץ לעתים נגד מוכרי קרקע ליהודים. אנחנו נדרשים ליישב בהקדם כל שטח שנקנה על ידינו, גם כדי להרחיב את עמדותינו וגם כדי להבטיח לנו את הקרקע, ולעתים – בלא לשים לב במידה מַספקת, אם השטחים העומדים לרשותנו מהווים יסוד מספיק להקמת נקודת־יישוב חקלאית.

בזמן המלחמה עלו הוצאות ההתיישבות בארץ־ישראל בהתאם לעליית־המחירים הכללית, והגיעו לכדי 2,000 לא"י למשפחה. מחירי הקרקע עלו באופן יחסי עוד יותר, ויש מקרים שהוצאות רכישת האדמה שווֹת להוצאות יישוּבה. ההכנסות של קרן־היסוד ושל קרן־הקיימת הן בערך שווֹת. אבל אנחנו יכולים להקדיש לחקלאות רק 25% מן התקציב שלנו, וגם האחוז הזה כולל שורה שלמה של הוצאות אחרות, מלבד ההלואות הישירות למשקים. כדי להמשיך להבא בעבודתנו התחלנו להיזקק להתיישבות חלקית, דהיינו: להקים רק גרעין של נקודת־היישוב העתידה: עשרים, עשרים וחמש עד שלושים יחידות, במקום שישים עד מאה, שהנקודה זקוקה להן לשם קיומה הנורמַלי. הקרן־הקיימת אף החלה להשתתף בהוצאות הכרוכות בהעלאת הגרעינים הללו. בכל העליות על הקרקע מאז פרוץ המלחמה, ובמקצת גם בעליות מאז פרוץ המאורעות, השתתפה הקרן־הקיימת ב־50% של הוצאות הספקת המים וב־37% בערך של הוצאותינו. אולם, כאמור, אין יישוב יכול להתקיים במספר משפחות זעום, שכן במקרה זה עולות הוצאות הבטחון והחינוך והוצאות אחרות לגובה שאין לשאתו בהן. היישוב מוכרח לגדול והדחיפה לגידול התגברה עוד יותר בזמן המלחמה כשגדלה הדרישה להרחבת הייצור החקלאי.

נקודות־היישוב שלנו הן מקומות־קליטה הבטוחים ביותר גם לעליית הנוער וגם למבוגרים. באחד באוקטובר היו במשקים 4,376 עולים צעירים ואלף מבוגרים. עקב ההתייקרות נעשתה הלקיטה מעמסה כבדה על המשקים. מבחינה מוסרית החובה להמציא את האמצעים הדרושים להרחבה על הסוכנות ועל קרן־היסוד, אך הסכומים שאנחנו יכולים להפריש לצרכי התפתחות נוספת קטנים הם בהשוואה לצרכים. היישובים קיבלו הלוואות בשוק הפרטי. בימי המלחמה, כאשר הכסף היה מצוי בשפע, ניתנו ההלוואות בנקל. הם קיבלו הלוואות לזמני־פרעון קצרים לצרכי השקעות: לבניין בתים, לנטיעות, להרחבת הספקת המים וכו'. כל עוד מחירי המזונות עלו בקצב מהיר, יותר מאשר ההתייקרות הכללית, כל עוד נמשכה הגיאות הכלכלית – הסתובב הגלגל בקלות. אולם בשנה ומחצית השנה האחרונה התחיל הזמן פועל לרעת היישובים החקלאיים ואחדים הם במצב כספי דחוק מאוד. שאלת ההבראה הכספית והכלכלית של רבים מבין המשקים – דחופה. – –

אנו עומדים לפני שורה שלמה של שאלות כלכליות וטכניות. גם בשטח החקלאות נדרש לעתים קרובות חידוש הארגון. גם שם קיימת שאלת הוצאות ופריון־העבודה. הרבה יש לנו עוד ללמוד והרבה לתקן; אך כל זה לא צריך להפחית אף כמלוא נימה את ההישגים שהיו לנו בשטח זה ואת האפשרויות הגדולות עוד יותר, אשר גילינו דווקא בשנים האחרונות, עם הגברתה של עבודת המחקר. היישובים אשר התבססו פחות או יותר ממלאים בקביעות את כל התחייבויותיהן לפי החוזים עם קרן־היסוד. יתר על כן: מאות מתיישבים, בייחוד במושבי־העובדים, ראו חובה לעצמם לסַלק את ההלוואות שקיבלו מקרן־היסוד זמן רב לפני תאריך הפרעון; כך היה בנהלל, בכפר־יהושע, בכפר־ויתקין, באלישיב ובמקומות אחרים. החזרת ההלוואות צריכה היתה להימשך עוד עשרות בשנים, והן ניתנו בריבית נמוכה, בשיעור של 2–4 אחוזים, אולם המתיישבים ראו חובת כבוד לעצמם לפרוע אותן בהזדמנות הראשונה, כדי להקל על־ידי זה על הסוכנות להרחיב את ההתיישבות החקלאית.

 

העליות בנגב    🔗

עוד לפני עשרים ושבע שנים היתה לוייצמן תכנית על רכישת מיליון דונם קרקע בנגב. לפני עשרים וחמש שנים הקימונו תחנת־נסיון קטנה בבאר־שבע, אולם חיסלנו אותה מהר והנגב הוסיף להיות בשבילנו “מחוץ לתחום”. הגיחה המעשית אל הנגב נעשתה על־ידי יהושע חנקין ועל־ידי משה סמילנסקי – על אחריותם הפרטית, וזה היה פעלם הגדול. הם חדרו לתוך הנגב ורכשו שטחי אדמה גדולים. רק לפני שלוש שנים, במידה מסויימת ביזמתה של הקרן־הקיימת, הקימונו שלוש נקודות־נסיון: “מצפות”. המחקרים היו בכללם מעודדים, והם איפשרו לנו להתחיל את ההתיישבות בנגב בקנה־מידה גדול יותר. כידוע העלינו לפני חדשים אחדים אחת־עשרה נקודות־יישוב לנגב ביום אחד. נקודות אלו הוקמו מתוך הנחה, שנביא מים ממרחקים, או שננסה לצבור את מי הגשמים בנחלים, או שנביא את המים מהיישובים שלנו במרחק 60–80 ק“מ בערך צפונית־מערבית לבאר־שבע ומן האדמות על חוף־הים. התכנית תעלה לנו בשלב הראשון למעלה מ־600,000 לא”י; מהן 350,000 לא"י בערך הספקת המים. בקרוב נקים שבע נקודות־יישוב נוספות בנגב, ואחר־כך נתחיל בהרחבת הספקת המים.

אדמות הנגב משתרעות על מיליוני דונם וחיים בהן רק אלפים בידואים. הממשלה עשתה רק מעט לפיתוחו. חדירתנו לנגב עשויה לחולל מהפכה בכל האיזור. אנו רוצים לשתף גם את הערבים בהנאה מעבודת־הפיתוח שלנו, ואנו תקווה כי על־ידי כך ייפתחו לפנינו אפקים חדשים. לפי שעה היחסים בינינו ובין שכנינו שם טובים. שלחנו לשם אנשים צעירים מכל החוגים – מעין “קיבוץ גלויות”: “צברים”, חניכים של עליית הנוער, מעפילים, לרוב בגיל 18–19. אין דרכם סוּגה בשושנים; זהו לרוב “מעשה בראשית” – הפיכת ארץ שממה לגן־עדן. המים שם הם הנכס היקר ביותר. אולם כבר עכשיו נשתנה מראה הנוף. בביקורי האחרון שם היתה לי הרגשה נפלאה, כאשר יכולתי לנסוע לבטח מנקודת־יישוב אחת לחברתה.

ארץ־ישראל היא ארץ קטנה, אולם יש בה כל מיני אקלימים וכל סוּגי אדמה; בכולם צפונות אפשרויות גדולות, שיוכל לנצלן רק מי שחדור אהבה לארץ וליצירה והרואה בעבודה הזאת עניין של חיים או מוות. הנכס היקר ביותר שיש לנו בארץ־ישראל הוא: החומר האנושי, הנוער שלנו המסוגל ליצור והמוכן להיאבק.

כל התכניות הללו הן בעצם רק חלק מתכנית מקיפה הרבה יותר: כיצד לנצל באופן ראציונלי את כל אדמות היהודים בארץ־ישראל. תחנת־הנסיון שלנו ברחובות עשתה בדיקה מדוייקת של כל אדמות היהודים והאפשרויות הנפתחות להתיישבות מודרנית על־ידי השקאה ורפארצילאציה ועל־ידי הנהלת שיטות חדישות, מטעים חדשים וזנים חדשים, והיא הגיעה לידי מסקנה, שבעמקים בלבד אפשר ליישב קרוב ל־12,000 משפחות־חקלאים נוספות. היא גם עיבדה תכנית ליישב 6,000 משפחות נוספות בשנתיים או בשלוש השנים הבאות. ביצוע תכנית זו היה מכפיל כמעט את מספר היישובים החקלאיים שלנו. אולם לשם כך דרוש לא רק ממון, ולא רק גישה נכונה, לשם כך דרושים גם יהודים נוספים כמתיישבים וכצרכנים. העלייה היא הכוח המניע העיקרי לחיינו ולעבודתנו בארץ־ישראל.

בעיית “יישוב חיילים משוחררים”, היינו: סידורם מחדש של החיילים המשוחררים בחיים האזרחיים – עמדה לפנינו בכל חריפותה לפני שנה. בחרדה רבה התחלנו לטפל בה. בכל ארצות העולם היה זה תפקידן של הממשלות. גם בארץ־ישראל מוטלות על הממשלה חובות מסויימות. אולם האחריות העיקרית חלה על היישוב ועלינו – החל בטיפול הישיר הראשון באנשים הללו וגמוֹר בסידורם הקבוע. פעלנו תוך שיתוף פעולה הדוק עם מוסדות אחרים: עם העיריות – בשטח השיכון; עם הבנקים – לשם יצירת קרנות למתן הלוואות למפעלים קונסטרוקטיביים; ה“מגבית להתגייסות” עזרה לנו לגייס סכומי כסף גדולים. אין לומר כי השאלה נפתרה כבר. אולם דאגנו לחיילינו, שהיו שליחיו של העם היהודי, לא פחות משדאג כל עם אחר בעולם לחייליו. מתוך למעלה מעשרים אלף חיילים משוחררים ביישוב נשארו כאלף שעלינו עוד לדאוג למצוא להם עבודה, ויש עוד לפתור שאלת השיכון. היישוב והתנועה הציונית עמדו במבחן הקשה ומילאו את התפקיד באופן שהוא כבוד להם וכבוד לחייל המשוחרר.

 

שיכון ופיתוח    🔗

בארץ־ישראל כבארצות אחרות שורר מחסור גדול בדירות. עבודת הבנייה צומצמה מאוד מאז המאורעות, וכיום אנחנו מפגרים כמעט בעשר שנים. לפני זמן קצר ערך ה“מכון לחקר הכלכלה” שלנו מחקר בדבר תנאי השיכון בערים. המחקר הראה כי בממוצע גרות 3.29 נפשות בחדר ולפעמים גם 6–8 נפשות בחדר אחד. יש צורך במאה אלף חדרים נוספים לסידור השיכון לאוכלוסיה היהודית של היום. אולם עבודת הבנייה קשורה גם קשר אמיץ בשאלת העלייה. פתרונה של שאלת השיכון הוא במידה מסויימת תנאי קודם לעלייה רחבת־ממדים. אף כי פעלנו הרבה בשטח זה השגנו פחות מדי בהשוואה לצרכים. המחסור בחמרי־בניין ובעובדים גורם להתייקרות עצומה של הבנייה. אינדכס הבנייה הוא יותר מ־400 בהשוואה למחירים שלפני המלחמה. בשאלת חמרי־הבניין חלה בזמן האחרון הקלה מסויימת. חברים מקנדה עזרו לנו להשיג עצים מקנדה במחיר בין־לאומי. אנחנו מנסים לפתור את הבעייה במידה מסויימת על־ידי הבאת בתים מוכנים מחוץ־לארץ, בייחוד בתי־עץ; אנחנו משתדלים להכשיר פועלים במקצוע הבניין, במסגרת האפשרויות שלנו. תהליך ההכשרה צריך להתחיל בארצות הגולה.

הריני מציע לייסד שתי חברות־אֵם. הון היסוד של כל אחת יהיה 2–2.5 מיליונים לא"י. הסוכנות היהודית תשתתף בחברות הללו ב־25% על־ידי רכישת מניות רגילות. נכון אני להציע לסוכנות, שתבטיח דיבידנדה מינימלית מסויימת למניות הבכורה בתקופת־המעבר, נניח של עשר שנים. תפקידה הראשי של החברה יהיה לא לבנות בעצמה, אלא לעזור לייסוּדן של חברות שיכון מקומיות, תוך שיתוף־פעולה עם העיריות ועם המוסדות הציבוריים.

החברה האחרת – “חברת פיתוח כללית”, שתפקידה יהיה לאפשר השתתפות נאותה של הקרנות התעשייתיות ושל האשראי התעשייתי בחברות המים השונות ובהוצאה לפועל של תכניות מיוחדות לפיתוח חלקים מסויימים של הארץ, כדי לכוון את העלייה אל אותם האזורים של הארץ, אשר פיתוחם חשוב לנו ביותר. במידה מסויימת נוכל להשיג זאת גם על־ידי פעולת השיכון שלנו; אך לרוב אין זה מספיק. עלינו ליצור באותם מקומות מקורות פרנסה חדשים. התחלה צנועה בכיווּן זה עשינו בשני מקומות: הקימונו בשותפות עם הקרן־הקיימת ואחרים חברה לפיתוחה של טבריה, אשר בהונה של 100,000 לא"י אנו משתתפים ב־15 עד 20%. הקימונו גם חברה כזאת לפיתוחה של צפת. תפקיד זה של חלוקה גיאוגרפית מסויימת של האוכלוסיה הוא אחד התפקידים החשובים העומדים לפנינו בזמן הקרוב, כשאנו חודרים לתוך האזורים החדשים. אנו זקוקים בזה לסיוע מצד העולם היהודי. הסוכנות היהודית והקרנות יכולות לקבל על עצמן פעם – את היזמה; פעם – שיתוף פעולה; פעם – את הסיכון, או צורות אחרות של סיוע. אולם יש צורך באמצעים גדולים ממקורות אחרים. דרך פעולתנו היא לרוב שיתוף פעולה עם קבוצות וחברות שונות וחוגים שונים. אנחנו מעוניינים שתהיה לנו הנהלה מרכזית; אולם עלינו להיזהר לבל ניצור מנגנון ביורוקראטי מרכזי המתנהל בכבדות. דרך זו מניחה אפשרות למשוך אל עבודתנו כוחות שונים בארץ־ישראל ומחוץ־לארץ. אפשר לפתוח דרך נוספת לפני ידידינו בחוץ־לארץ להשקיע כספים בארץ־ישראל.

 

בעבודה, יזמה ומדע – כוחנו    🔗

גדולה המצוקה וכבירות האפשרויות. ניסינו לסכם את הדרישות החשובות ביותר והגענו לסכום של 15 מיליונים לא"י. זהו כמעט תקציב של מדינה קטנה. אכן, מדינה אנחנו בונים, ובתנאים קשים, ובלא אמצעים ממלכתיים. הציונים בעולם כולו יכולים לגייס את כל העם היהודי לעזרה, ובשורה הראשונה את חברינו בארצות־הברית. – – אביע את תודתי הלבבית לחברים בארצות־הברית, שאשתקד היה להם אומץ הלב להציע מגבית של מאה מיליון דולר ולהגשימה והשנה להטיל על עצמם עול כבד עוד יותר. בוועידה באטלאנטיק־סיטי הוחלט להטיל על יהדות אמריקה מכסה בת 170 מיליון דולר. החלטה זו היא לא רק בעלת חשיבות כספית – רב גם ערכה המוסרי והמדיני, לעודד את שארית הפליטה ואותנו בארץ־ישראל. זאת היא התחייבות חגיגית. היא מעידה שיהדות אמריקה נאמנה לא רק בדיבור פה, אלא גם במעשים.

במקרה של הגדלה ניכרת בעלייה נעמוד לפני תפקידים חדשים. עיבדנו תכניות מדוייקות לקליטת מאה אלף יהודים בזמן קצר ככל האפשר. תוך תקווה, כי נקבל עזרה פינאנסית בין־לאומית, וגם את ההקלות הדרושות בענייני הובלה וחמרים, היינו נכונים לקבל על עצמנו את האחריות להעלאת עשרת אלפים יהודים בחודש ולסידורם בארץ. מסרנו הצהרה בכתב בעניין זה והגשנו תכניות, המראות כיצד האנשים יסתדרו בכפר ובעיר, ובאילו מקצועות עיקריים. ההוצאות לסידור אדם בארץ־ישראל עולות כיום בערך ל־600–700 לא"י. הסכום עלה פי־שלושה בערך בהשוואה למצב שלפני המלחמה.

– – לפני שלוש שנים הקימה האכסקוטיבה ועדת תיכנון מיוחדת. עבודת התיכנון בארץ־ישראל נעשתה בשטחים אחדים ובמידה מסויימת באופן מקביל גם על־ידי חברינו בארצות־הברית. אני רוצה להדגיש כאן במיוחד את עבודת המחקר החשוב שעשו רוברט נתן אוסקאר גוס וקרמר. כן אני מזכיר את המחקר החשוב בדבר אפשרויותיה הכלכליות של ארץ־ישראל בעשר השנים הבאות ואת עבודת המחקר הנוספת בשאלת המים, שהשתתפו בהן שורה של מהנדסים, מהם נתפרסמו בייחוד שלושה: לאודרמילק, סאוואג' והייס, אשר עיבדו תכנית להשקאת ארץ־ישראל ולהספקת כוח. גם אנחנו בארץ־ישראל עשינו שורה של מחקרים מקבילים. ניסינו לתאם את כל המחקרים הללו. חלק מהם הוצעו אחר־כך לוועדה האנגלו־אמריקנית, אשר ניסינו להראות לה את הדרכים ואת האפשרויות של העלאת מיליון יהודים לארץ־ישראל וסידורם בארץ, ולא על חשבון תושבי הארץ, אלא להנאתם ולטובת העולים החדשים ולטובת הארץ.

דרושים לנו אמצעים כספיים גדולים. כאשר תינתנה לנו האפשרויות המדיניות וכאשר נתארגן היטב מבפנים ונעשה את הראורגניזציה הדרושה, נוכל להשיג את האמצעים ממקורות יהודיים ולא־יהודיים. אשתקד עשינו נסיונות שונים לגייס כספים ממקורות לא־יהודיים. המשא־ומתן עם מוסדות בנקאיים שונים נפסק מחמת המצב הפוליטי בארץ־ישראל ומצב הציונות בכלל. הוא נפסק, אבל לא ניתק. כשישתנה המצב הפוליטי נוכל לחדשו תוך סיכויים להצלחה. הרבו לחשוב על מילווה יהודי פנימי, אולם כל המשא־והמתן שהתנהל עד עכשיו בעניין זה נסתיים בכשלון.

הצגנו גם את דרישותינו בפני העולם בעניין הפיצויים, בדבר הרכוש העצום שנשדד מבני עמנו והרכוש שנעזב בלא יורשים. נעשו התחלות צנועות. כן הוחלט בפאריס בוועידת חמש המעצמות, שמכספי הפיצויים יוקצבו 22,5 מיליון דולרים, בתיווּכם של הסוכנות היהודית ושל הג’וינט לשם מתן עזרה לקרבנותיו של היטלר. על סכום זה צריך היה להוסיף את הרכוש היהודי, שבעליו לא הניחו יורשים. לצערנו לא קיבלנו עד היום את הכסף – ושוב במידה רבה מחמת הקשיים הפוליטיים.

המלאכה קשה והדרך ארוכה. אולם במאמצינו נוכל להגיע לתוצאות חיוביות. מדאיגה לא השאלה כיצד לממן את התכניות הגדולות אלא תקופת המעבר. כאשר ישתנה המצב הפוליטי, במוקדם או במאוחר, לטובתנו, נגלה את כוחנו וכשרוננו לבנות על יסודות בריאים. הישגינו ויצירתנו עד היום מניחים מקום לתקווה גדולה לעתיד. אולם קנה־המידה של עבודתנו גדל כל־כך שמורגש הצורך בארגון חדש ובגישה חדשה. דרוש ניצול מכסימלי של עבודה, יזמה ומדע. המדע יצטרך למלא תפקיד גדול יותר ויותר בפיתוחה של הארץ. במצוקה היהודית ובתקווה היהודית, במיזוג של אמונה ומסירות, בהעפלה תוך שיקול דעת ומשמעת, בעבודה, יזמה ומדע – צפוּן כוחנו.

מאחורינו המצוקה היהודית שאין לתארה במלים, לפנינו התקווה להיות עם חפשי העומד ברשות עצמו. בכוח האמונה, היזמה והמדע – סופנו לנצח!

[הרצאה בקונגרס הציוני הכ“ב בבאזל, חנוכה תש”ז, דצמבר 1946].

 

עם תקומת המדינה    🔗

מצאתי לחובתי, כאדם אשר שנים היה אחראי להנהלת משק הכספים של התנועה הציונית, ובשלוש השנים האחרונות אחראי לאוצר המדינה, לעלות על במה זו ולדבר על נושא פרוזאי – כסף וכלכלה; מה לעשות בכדי לבצע את התכניות הגדולות והיפות ששמענו עליהן פה? מה יכולות לתת האומה היהודית והתנועה הציונית כדי לאפשר את מימוּן הצרכים האלה? יודע אני כי הבעייה אינה רק בעייה כספית גדולה וחשובה בלבד; אבל בלעדי חלק זה של הבעייה, נדמה לי, כי כל דיבורינו לא יהיו הולמים את המציאות, ויש לי הרושם שבוויכוח הנערך בקונגרס זה שרויים אנו באווירה הרחוקה מן המציאות. הכרתי העמוקה היא, כי אחת העילות העיקריות לתופעה שאנו מכנים אותה: משבר בציונות – הוא המרחק בין התפקידים אשר התנועה הציונית נטלה על עצמה – היתה צריכה ליטול אותם על עצמה – ובין האפשרויות הכספיות למימונם.

במושבו בסתיו 1948 קבע הוועד הפועל הציוני את התפקידים אשר ההנהלה הציונית צריכה לקחת על עצמה. כלום הוגשם הדבר? מה היא הסיבה העיקרית לכך, שהדבר לא הוגשם? כלום שכחנו את התורה שבנעורינו לימדנו אותה לזולת, שקונסטיטוציה היא, בעצם, ביטוי של יחסי כוחות ואפשרויות, ולאו דווקא המלה הכתובה על הנייר.

דיברנו כאן על היחסים בין ממשלת ישראל לבין התנועה הציונית, ובעיקר דיברו על כך ידידינו מאמריקה. זמן מסויים מילאתי תפקיד בשטח זה. לא נכון הוא הדבר, כאשר מתחילים את ההיסטוריה הזו מאז ייסוּדה ותקומתה של ממשלת ישראל. עוד בשנת 1945, לפני גמר מלחמת־העולם השנייה, נתבקשתי על־ידי ההנהלה הציונית לצאת לארצות־הברית; העבודה גדלה ורבתה והיה צורך לחפש אמצעים חדשים לצרכים החדשים. מתוך חיפוש אחרי אמצעים חדשים וגדולים הצעתי אז ראורגניזציה של עבודתנו בארצות־הברית: לבטל את הכפילות בגיוס האמצעים; להקים את המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת כמוסד מרכזי עם סניפים במקומות; לפנות לקרנות הצדקה, למשוך מפעיליהן לעבודת המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת; לעשות את הדברים הפשוטים ביותר למען חזק מגבית זו וארגון זה.

כולנו ציונים טובים ומסורים, אבל קיים הבדל בין אלה המבינים את הציונות ובין אלה החיים אותה; אנחנו המרגישים את הצרכים על בשרנו – מלאים חרדה רבה ומרגישים שהאדמה בוערת תחת רגלינו; הארץ הקטנה גילתה אפשרויות גדולות, אך לא קטנות מהאפשרויות הן הסכנות; אנו ניצבים לפני צו הגידול, כאשר המלאך מכה על ראשנו ומצווה: צמח, המשך את עבודת הבנייה! בחרדתנו זו נתקלנו בהתנגדות מתוך רצון השמירה על הצורות הקיימות בתנועה. התעוררו בנו ספקות בדרך שהלכנו ולא יכולנו לשעות למחאות המתנגדים לכל שינוי נועז.

 

חובת הפרט הציוני    🔗

הייתי רוצה שקונגרס זה יהיה חדור חרדה, תקווה ודאגה – לא רק כציבור, אלא כל אחד כפרט; על כל חבר הקונגרס למסור לעצמו דין־וחשבון: הוא ציוני, ממנו לא ביקשו עזרה – עזרה ביקשנו מאחרים! – אותו ביקשנו להשתתף בעבודתנו. כלום הראה הוא דוגמה לאחרים – כיצד עובדים, איך תורמים, אם ואיך חותך כל אחד בבשרו שלו, כדוגמת המעשה של האוכלוסייה היהודית בישראל.

דיברו על עליית מאתיים אלף נפש לשנה. כלום ידוע לכם מה צריכה לעלות קליטת מאתיים אלף יהודים בשנה? אם אתחשב במחירים לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, דרושים לכך לפחותֿ 600 מיליונים דולר, 3,000 דולר לנפש. החבר אשכול דיבר על שטח אחד בקליטה, על ההתיישבות החקלאית, והוא דרש 50 מיליון ל"י לשנה. אני מבקש מאת המדברים גבוהה על עלייה גדולה, על התיישבות גדולה, למסור לעצמם דין־וחשבון – מה עשה העם היהודי, באמצעות התנועה הציונית, למילוי הצרכים של העלייה וקליטתה? בשנת 1950 קיבלנו מכל העולם היהודי קרוב ל־50 מיליון דולר; בששת החדשים הראשונים של שנת 1951 קיבלה הממשלה במזומנים, כולל ההלוואות של הממשלה, כ־30 מיליון דולר. אזרחי העם היהודי, חברי הקונגרס הציוני, כולכם אנשים רציניים, כלום אינכם צריכים לחשוב – איך אפשר בסכומים אלה למלא את התפקידים אשר כולנו מדברים עליהם?!

אביא דוגמה מעם אחר. אין אני אומר שעלינו להתחשב בדוגמה זו ולעבוד לפיה, אלא רק כדי להסביר כיצד ניגשים עמים אחרים אל עבודה דומה ומה גדול הוא התפקיד המוטל עלינו. אוסטרליה עיבדה תכנית פיתוח לעשר שנים, להכניס שני מיליון נפש, מאתיים אלף נפש לשנה, לשם הגדלת אוכלוסיית אוסטרליה בערך ב־20%, שני אחוזים לשנה. אוכלוסיית אוסטרליה מונה כעשרה מיליון נפש. היא ארץ גדולה ועשירה. בארבע השנים האחרונות נכנסו לאוסטרליה כ־430,000 נפש, מהן 50% יוצאי אנגליה. הם חושבים שקליטת איש אחד באוסטרליה צריכה לעלות אלף לירות אוסטרליות, כאלפיים ומאתיים דולרים אמריקאיים. לא מזמן היתה ישיבה של באי־כוח ממשלת אוסטרליה עם באי כוח הפארלמנט ועם נציגי האיגודים המקצועיים, ודובר על כך, שאוסטרליה אינה יכולה לשאת בהגירה גדולה כזאת בלי עזרה מבחוץ, בלי אינפלאציה, והם חושבים על האמצעים בהם צריך לנקוט נגד אינפלאציה.

 

קליטת עלייה ובטחון    🔗

מה־1 בינואר 1951 עד ה־1 ביולי של אותה השנה גדלה האוכלוסייה היהודית בישראל במאה ארבעים ושבעה אלף נפש, 12% בערך. יש גם להביא בחשבון את סוג העולים. גם בתקופה שבין שתי המלחמות היו משברים. אבל אז הביאו העולים עמם גם אמצעים וגם ידיעת המקצועות הדרושים לבניין הארץ. בתקופה ההיא היתה השתתפות של הון פרטי מצד עולים שונים בשיעור של 85% מסך־הכל של ההשקעות בארץ, ואלה היו אנשים צעירים ומבוגרים יותר, שהיה להם רצון והחלטה לעבוד כל עבודה חלוצית. הם באו ובנו את הארץ בעזרת ההסתדרות הציונית. העולים של היום זקנים וצעירים, חולים ובריאים, לעתים קרובות שבורים בגוף וברוח, רחוקים מכל עשייה ועבודה וללא הון.

אנו מקבלים בזרועות פתוחות כל יהודי הבא לארץ־ישראל. קיים חוק השבות. כל יהודי – אם הוא רק אינו חולה או פושע כלפי המדינה – יכול לקבל ויזה, לקנות לעצמו כרטיס ולבוא לישראל ולדאוג לסידורו. אבל מאות אלפי יהודים עלינו להביא על חשבוננו ולסדרם על חשבון העם. עלינו לחשוב מה יהיה אתם. אל נדבר גבוהה גבוהה! תאמרו לנו בפשטות – מה אתם ואנו יכולים לעשות.

יש לנו עתה שותף נכבד: הממשלה, מדינת ישראל. הקרנות הלאומיות הכניסו בארבע וחצי שנים שמונים וחמישה מיליון ל“י; עד סוף השנה – יגיע הסכום לתשעים וחמישה מיליון ל”י. כל אלה במשך חמש שנים. אם נביא בחשבון שלוש שנות קיום המדינה, נמצא כי שתי הקרנות הלאומיות אספו יחד מאת העם היהודי כולו כשמונים וחמישה מיליון ל“י. הממשלה ומדינת ישראל הקציבו בתקופת קיומן – רק לשני התפקידים: עלייה והתיישבות – מאה וארבעים מיליון ל”י. אנו הוצאנו עד עתה, באופן ישיר או על־ידי הסוכנות היהודית, סכום של מאה עשרים וחמישה מיליון ל"י, מהן קיבלנו בערך עשרים וחמישה מיליון בהלוואות מחוץ־לארץ ואת השאר גייסנו בארץ. כעשרים אחוז מכל ההכנסות הלאומיות הוצאו לעלייה ולהתיישבות.

בחדשים הראשונים לקיום המדינה היה לי הכבוד להודיע על שלושה תקציבים: התקציב הרגיל, תקציב הבטחון ותקציב הפיתוח. היה זמן שסבורים היינו, כי את התקציב הרגיל נצטרך אנו בעצמנו לכסות, בתקציב הבטחון נשתתף ואת תקציב הפיתוח יקח על עצמו העם היהודי בתפוצות. בחדשים הראשונים לקיומנו היה תקציבנו בערך 600 עד 700 אלף ל"י לחודש. כעת גדל הסכום פי־עשרה. אנו רוצים ליצור מדינה מודרנית, אנו מנסים להכניס לימוד חובה לכל, וכו'. המסים בארץ גבוהים מאוד ואנו מנסים לשכלל יותר ויותר את אופן גבייתם. בשלוש שנים הגדלנו פי עשרה את ההכנסה מהמסים בישראל, ואין הדבר קל. רצינו להיות בלתי־תלויים במובן הכלכלי, להיות עצמאיים ולא לפנות אף לאחד, אפילו לא לידידים הציוניים, בבקשת עזרה לצרכים השוטפים. בגאווה אמרנו לעולם: ראו, תקציבנו הרגיל מאוזן, יש לנו עודף מסויים.

 

תקציב הבטחון.    🔗

עתה מבינים גם עמים ומדינות אחרות – מה פירוש הוצאות בטחון גם ללא מלחמה. אנו גייסנו אנשים וכספים, באופן יחסי יותר מאשר כל עם אחר בעולם, כולל ארצות־הברית. כאשר התחילו להרחיב את הוצאות ההגנה, הגיעו גם הן למסקנה שיש להכניס פיקוח והגבלות במשק. אנו החלטנו ליטול על עצמנו את הוצאות קיום השירותים, ונצטרך להחליט שגם הוצאות הבטחון יכוסו על־ידי מסים. מאוגוסט 1948 איננו מקבלים אף פרוטה אחת מכל העולם למטרת הגנתנו. עמים חזקים יותר קיבלו עזרה ואנו נטלנו עול זה על עצמנו.

 

העלייה וקליטתה    🔗

ארבעים מיליון ל“י הוצאנו לשיכון עולים בלבד. מתלוננים כי העולים גרים באהלים; אולם לעתים קשה לגייס את הכספים גם לרכישת אהלים אלה. נכון, שמאתיים אלף עולים מתגוררים בשיכון זמני, וכי בתים ארעיים אלה לא תמיד מתאימים לתפקידם. אבל, עליכם לזכור, כי הוצאנו ארבעים מיליון ל”י לאיכסון עולים ושיכונם, שלושים מיליון ל“י לתעסוקה, שלושים ואחד מיליון ל”י להתיישבות חקלאית. העמסנו על עצמנו משא כבד מאוד. הלכנו לבחירות לכנסת בסיסמה של עלייה גדולה והדבר מחייב קרבנות גדולים.

לא הבינותי ביותר את דבריו של אחד מידידי בקונגרס זה, כאשר אמר כי הנוער היהודי באמריקה היה רוצה לראות בארץ משטר אחר מזה הקיים בה. הייתי באמריקה ואינני יודע לאיזה משטר הוא מתכוון. חבל שלא הסביר מדוע המשטר הקיים בארץ אינו מתאים לו: היכן? בעיר? בכפר? בעבודה?

הנהגנו פיקוח על המצרכים ההכרחיים. התוצרת החקלאית לא רבתה כי פקדה אותנו השנה בצורת קשה. לא הספקנו במידה מספיקה לפתח גם את הייצור התעשייתי. יש לנו פחות מצרכים לצריכת האוכלוסייה מכפי שנחוץ לנו. נשאלת השאלה: האם לחלק כל מה שיש באופן צודק לכל, או לתת אפשרות למי שהיכולת בידו לקנות הכל ומחוסר־האמצעים יישאר בחוסר־כל? הווה אומר, כי היתה כאן אפשרות לבחור באחת משתי השיטות: או לספק כמות מצרכים מינימלית הכרחית לכל פרט (וגם זה לא כל כך קל), או לתת למי שיש לו לחיות בתנאים הטובים ביותר ואת האחרים להרעיב. אם זהו המשטר הרצוי לנוער היהודי באמריקה – בארץ־ישראל לא נקבל אותו.

כאשר התחיל העומס להכביד באופן חמור ביותר קראנו, לפני שנה, להתייעצות בירושלים. ראש הממשלה הזמין אליה ידידים מאמריקה, ציונים ולא־ציונים, על־מנת לטכס עצה כיצד לקלוט את העלייה. בסוף שנת 1947 השתתפתי בוועידה הגדולה באטלנטיק סיטי שבאמריקה והייתי עד להתלהבות גדולה של המתכנסים. הם החליטו לאסוף רבע ביליון דולר. בסיומה של אותה ועידה ישבנו, קבוצת חברים באמריקה, ושוחחנו בינינו איך נממן את שירותי המדינה והעלייה. האמנו אז כי נוכל להקים את המדינה בדרכי שלום, ניסינו לעבד תכנית לארבע שנים. לא היה לי העוז לדבר על עלייה כל כך גדולה, כפי שבאה אחר־כך, ודיברתי על 400,000 יהודים בארבע שנים. כבר אז הגענו לידי מסקנה, כי יש הכרח לקבל הלוואות מיהודים וממשלות, נוסף למגביות היהודיות. עוד בשנת 1947 הגשתי בעצמי שני תזכירים: האחד לבנק לייבוא וייצוא של ארצות הברית; האחר – למחלקת המדינה של ארצות־הברית, ויחד עם מורגנטאו¹ דנו אז כיצד לארגן מילווה יהודי בסכום של 500 מיליון דולר. כבר אז ידענו שנהייה זקוקים לכספים רבים מאוד. גם ידידי [עמנואל] ניומן דיבר אז על מילווה לאומי בשביל ארץ־ישראל, אבל הוא נקב בסכום של 25 או 50 מיליון דולר.

השנה הראשונה לקיומה של המדינה היתה שנת עמידה בחזיתות המלחמה מול שכנינו, ונוסף לנו עול הוצאות הבטחון. רק לאחר גמר הפעולות הצבאיות התחלנו לדון שוב בבעיות של גיוס אמצעים גדולים ומילווים. בקשר למילווה היהודי התעוררו חששות אם אין נשקפת סכנה למגבית המאוחדת בהכרזה על מילווה לאומי. הכינוס הראשון היה בחודש יולי 1950. האינפלציה בארץ־ישראל הגיעה למצב חמור. אחת הסיבות לכך היתה זו, שלא קיבלנו אמצעים במידה מספקת לקליטת העלייה. ידוע הדבר כי עד אשר העולה מתחיל לעבוד ועד שידיו מוציאות עבודה פרודוקטיבית, עובר זמן ממושך למדי, אבל העולה ובני־ביתו זקוקים למצרכי מזו מייד וכל סידורו עולה בכסף רב. בכינוס ביולי הוחלט לקרוא לוועידה בספטמבר 1950, בהשתתפות באי־כוח יהדות אמריקה וארצות אחרות. 50 נציגים מאמריקה באו לוועידה זו ומספר קטן מארצות אחרות. בוועידה ניסינו לעבד תכנית בת 4 סעיפים ולקבוע מטרה לשלוש השנים הבאות, מטרה אשר רבים חשבוה לדמיונית; לאסוף ביליון ומחצית הביליון דולר בשלוש השנים הקרובות, כדי להעלות חמש מאות, שש מאות אלף עולים באותן שלוש השנים וכדי לבסס את משק הארץ. ישראל הודיעה שהיא מקבלת על עצמה לגייס בתוכה ובארצות אירופה שליש מסכום הכסף הזה. שני שלישים רצינו לאסוף בארצות אמריקה, בעיקר בארצות צפון־אמריקה.

 

תכנית אגדתית    🔗

עיבדנו, כאמור, תכנית בת 4 סעיפים: א. חיזוק המגבית; ב. פנייה לעולם הגדול ולממשלות של המדינות האוהדות לנו בבקשת עזרה; ג. מילווה יהודי; ד. גיוס הון פרטי.

יש ואני שואל את עצמי: האם מילאו חברינו הציונים את תפקידם כלפי המגבית היהודית המאוחדת? האמת היא, שהם עבדו בה, אבל כבודדים בעיקר. הציונים חדורים רגש של גאווה לרגל כל אשר נוצר בארץ־ישראל, אבל – האם היו חדורים תחושה של אי־שקט? הגענו לידי מסקנה, כי המגבית לבדה אינה יכולה לספק את האמצעים ההכרחיים לקליטת העלייה, וממשלת ישראל הודיעה – והכנסת אישרה זאת פה אחד (פרט לקול אחד של קומוניסט) – שישראל תהא מוכנה להטיל על עצמה את המשימה להשיג 500 מיליון דולר בהלוואה, דולר תמורת דולר – וכל זה נוסף לפעולות המגבית. לכל אלה ביקשנו לגייס את עזרת ידידינו שבארצות־הברית.

היתה זאת תכנית אגדתית. אתמול קיבלתי דין־וחשבון מגוף בין־לאומי וקראתי בו, שההשקעות האמריקאיות בעולם כולו, חוץ מאמריקה, הגיעו בשנת 1948 ל־186 מיליון דולר – באירופה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. ואילו לנו היה העוז לצאת בתביעה ל־500 מיליון דולר מילווה העצמאות. זה היה תפקיד אגדתי. על אירגון המילווה דנו יחד עם ההנהלה העולמית של התנועה הציונית. היו הרבה ציונים שהשקיעו את עצמם בעבודה זאת, ביניהם יושב־ראש ההסתדרות הציונית, מר בראודי, הגב' יהודית אפשטיין, חברים של תנועת־העבודה ושל “המזרחי”. לא אגיד שהציונים אינם מטפלים במילווה, אינם עושים למענו, אבל יתן כל אחד מהיושבים כאן דין־וחשבון לעצמו – אם עשה את כל אשר מוטל עליו. סבורני, שהמסקנה תהיה כי לא הכל כשורה. השקענו בעניין זה הרבה עבודה ועמל, חברי הממשלה נסעו לאמריקה, עברו מעיר לעיר, כינסו אסיפות, עוררו לבבות, הסבירו ליהודים כי אנו נשלם את הסכומים אשר נקבל. וכעת – המילווה הוא עוּבדה.

התקציב הראשון בהנהלה הציונית, אשר קיבלתי לידי, הגיע ל־172 אלף לא"י לתשלום חובות. החובות כולם עלו לסכום פי־שלושה או פי־ארבעה מהתקציב. פנינו אז אל הגויים וביקשנו הלוואות. אי־אלו ציונים לעגו גם אז, אבל קיבלנו מהגויים כסף. עכשיו פנינו ליהודים, לציונים וללא ציונים. האם כל אחד מכם, היושבים כאן, השקיע די באגרות החוב של מדינת ישראל? כלום עשה את אשר הוא יכול לעשות בכדי לשמש דוגמה לאחרים? כלום העליתם דאגה זו בראש דאגותיכם היום־יומיות? הלא הקרקע בוערת תחת רגלינו. אנו זקוקים למטבע זר כאוויר לנשימה. הארץ הקטנה מוכנה להטיל על עצמה כל מה שאפשר לשאת. אני חושש, שנצטרך להעמיס על עצמנו עול גדול הרבה יותר מכפי שהעמסנו עד כה. אולם אין אנו יכולים להרים את המפעל על כתפינו בלבד, בכוחות עצמנו בלבד. לשם כך דרושה תנועה ציונית חזקה. כל ציוני, בין אם עולה לישראל או אינו עולה, צריך לדעת למה מחייבות אותו המשימה הזאת והמעמסה הזאת. בשלוש השנים האחרונות למדנו משהו, ייתכן יותר מאשר במשך שישים־שבעים שנות עבודתנו בארץ. אשכול סיפר לכם על המיים. יבוא יום ונוכל לספר לכם כי מצאנו באדמה גלמים אחרים נוספים למיים, דברים שיש בהם כדי להעשיר את הארץ. אך העולה החדש זקוק לבית ועלינו גם לדאוג לו לעבודה. עלינו להוציא כל חודש 2–2.5 מיליון דולר, רק כדי להביא חיטה לארץ. אנו מוציאים 3–3.5 מיליון דולר כדי להביא דלק לארץ וכו' וכו'.

 

גיוס הון פרטי    🔗

בתכניתנו היה סעיף רביעי – גיוס הון פרטי. החלטנו להשתמש בכל הדרכים בכדי לגייס כסף וידע. לפעמים אני שומע בהשתוממות רבה דברי ידידים בארץ ומחוץ־לארץ, הבאים ללמדנו פרק ביזמה פרטית ועל טיב המשטר הכלכלי בארץ. באווירון שטסתי בו לאמריקה נסע יהודי משיקאגו, ששהה שבועיים בארץ וחזר מאוּכזב. שאלתיו: מדוע אתה מאוכזב? אמר לי, שאינו יכול להקים מפעל בארץ, משום שהממשלה דרשה 50% השתתפות. יש לי הכבוד להיות אחד האחראים למשטר הכלכלי בישראל. שאלתי אותו: את מי מהממשלה ראית? מי דרש ממך את ה־50%? אמר לי: מישהו סיפר לי על כך. הוא לא ביקר אף במשרד ממשלתי אחד, אבל זהו הרושם שקיבל מהארץ. עשרות אנשים עוסקים לא בגיוס הון בשביל ישראל, אלא באמירה שאי־אפשר להשקיע כספים בארץ־ישראל, משום ש“ההסתדרות” או “סולל־בונה” דורשים 51%. לא הועילה לנו שום הכחשה. דרשנו מעל בימת הכנסת שיביאו דוגמה אחת ואנו נחקור את התלונה עד הסוף. לא הביאו. דיברנו על כך גם בוועידה בוַשינגטון. ציונים טובים אינם מרגישים כי חובתם להגיד שזוהי הוצאת דיבת הארץ. טוענים, שאנו שואפים להעביר את המפעלים הפרטיים ל“הסתדרות”. ביקשתי דוגמה – לא הביאו. אלף מפעלים קיבלו תמיכה מאת הממשלה הזאת. במפעלים אלה הושקעו 76 מיליון ל“י בערך, ומהן כ־38 מיליון הון זר, ו־38 מיליון הון מקומי. הממשלה נתנה הלוואות להון מקומי בשיעור של 20% מהיקף ההשקעות, היינו למעלה מ־7 מיליון ל”י, נוסף להלוואה האמריקאית של הבנק לאכספורט ואימפורט. מַרבים לדבר שצריך להביא בחשבון רק את האינטרסים הלאומיים של המדינה ושל המשק – ואין מנסים אפילו להגדיר מה פירושם של אותם העניינים הלאומיים. האם האינטרס הלאומי מחייב ספסרות בקרקע? האם העניינים הלאומיים מחייבים להרשות בזמן חוסר מצרכים ספסרות במצרכים על חשבון המחסור?

מה פירושו של משטר עלייה? כלום אין הכוונה לחיות בגבולות היכולת? האין פירוש הדבר, שאם אין אנו יכולים לתת בית, על העולה לחיות באוהל? האם אין פירושו של משטר עלייה, שכל אחד יוכל לקבל את מנת הלחם, והרי הממשלה מעניקה סובסידיות גדולות כדי שיוכלו לקבל את הלחם בזול יותר? כלום אין פירושו של משטר עלייה, שאם יש מעט מצרכים, שאותו המעט יחולק שווה בשווה? האם אין פירושו, שצריך לגייס את כל הכוחות לעבודה פורייה, כדי להגביר את מקורות המחייה של המדינה?

אין ברצוני להגיד שכל מה שהממשלה עושה – טוב הוא, וכי לא שגינו בפעולתנו; הלוואי יתוקן הכל אשר שגינו וטעינו. וַדאי חסר לנו הרבה בביצוע. אבל אנו עושים, בונים את הארץ. שמענו הערב מידידנו ראדלהיים, שמאתיים טכנאים מוכנים לבוא לארץ־ישראל והוא פונה אלי בבקשה שנעסיקם. עוד לא ראיתי שמותיהם, עוד לא שמעתי מה הכשרתו של כל אחד ואחד אבל אנו מתחננים ומפצירים: תנו לנו רופאים, הם חסרים לנו; תנו לנו אחיות; מהנדסים, אדמיניסטראטורים, מורים, פועלים מקצועיים! חיפשנו בארצות־הברית מנהלי רכבת, אנשים שיעמדו בראש מפעל זה. היינו מוכנים לשלם להם למעלה ממשכורת של שר, למעלה ממשכרתו של ראש הממשלה, ואפילו למעלה ממשכרתו של נשיא מדינת ישראל.

הקמת המדינה נתנה לנו חופש, העניקה לנו זכויות; אבל יותר מאשר זכויות – הטלנו על עצמנו חובות. מיום ליום מרגישים אנו יותר ויותר בחובות אלו, ויש בישראל קבוצות המתחילות להתעייף מנשיאה בעול, ואכן הוא כבד, וצפויה לנו סַכּנה עצומה של הגברת הרגשת עייפות זו. אנו רוצים בשותפות שלכם, אנו זקוקים לשותפות שלכם! דירשו לכם זכויות, אבל זיכרו: לפני הזכויות – חובות! כלום יש עוד דוגמה של מדינה דינאמית כמדינתנו אנו? היו שותפים לנו בשמחה ובדאגה, ואז תשיגו גם זכויות, ונשב שבת אחים גם יחד!

[הרצאה בקונגרס הציוני הכ“ג בירושלים, תשי”א, 1951].

 

יובל הקרן־הקיימת לישראל    🔗

מושב חגיגי זה מציין מאורע יחיד במינו בתולדות עמנו. מעטים הם הרעיונות הגדולים של האנושות אשר זכו לשמור על רעננותם המקורית, מאז הכרזתם ועד הגשמתם. תנאי החיים וצורותיהם, המשתנים חליפות, גוררים אחריהם שינויים גם בתכנם של אותם הרעיונות ואילו הרעיון הגדול של הקרן־הקיימת – הקרקע לרשות העם, חיוניותו וחשיבותו עמדו לו מן אותו היום בו הכריז עליו פרופיסור הרמַן צבי שפירא² בקונגרס הציוני הראשון, ועד תקופתנו אנו, בה נפתחו סיכויים גדולים להגשמת רעיון זה.

נתאספנו בשעה חגיגית זו, כדי להביע את הוקרתנו ונאמנותנו למוסד שעלה בידו להפוך רעיון למציאות ממשית ולשמור על חיוניותו בלב העם כולו. לכל אלה, העומדים זה עשרות בשנים במאבק על בניין הארץ ותחיית העם – שני תפקידים אלה כרוכים ללא הפרד בגאולתה של אדמת ישראל והחזרתה לידי העובד העברי. לבם יתמלא רגש של סיפוק וגאון בראותם כי הרעיון של הקרן־הקיימת הצליח לעורר כוחות רבים, מוסריים וגשמיים כאחד, בתפוצות הגולה ובארצנו, כדי להפעילם למען תחיית העם והארץ. עשרות שנים לפני הקמת המדינה היתה הקרן־הקיימת מעוררת בלב־העם – על כל שכבותיו וזרמיו – את רגש ההתקשרות הרוחנית והמעשית אל מפעל התחייה, והיא שחינכה אותו להשתתף יום־יום בגאולת אדמת ישראל ובהחייאתה משממת דורות. היא ביססה בקרב בני הנוער היהודי את היסודות, שעליהם הוּשתת רעיון החלוציוּת, ונתנה להם את האפשרות להגשים את שאיפותיהם של שיבה לארץ ושיבה לאדמה כאחת.

בשנים הארוכות לפני שהושגה העצמאות היהודית במדינת ישראל, היתה זוֹ הקרן־הקיימת, יחד עם אחותה הצעירה קרן־היסוד, אשר במאבק של מאמץ ועמל מוּל קשיים ומכשולים, חוקיים ומדיניים, בנתה ויצרה את היסודות והגבולות למדינת ישראל העתידה, מני דן ועד באר־שבע.

עם תקומַת המדינה הוּעמדה השאלה של התאמת המכשירים הכספיים של התנועה הציונית לתנאים החדשים ולאפשרויות שהתגלו והותאמו לצרכים העצומים של קיבוץ גלויות ובניין הארץ, שהוצבו לפנינו. המדינה מעוניינת ביותר בשיתוף פעולה הדוק בין המדינה והקרן־הקיימת בקביעת קווי פעולה אחידים ומשותפים בשטח הקרקעות. הרעיון היסודי של הקרן־הקיימת – הקרקע ברשות העם – עומד בתקפו היום ביתר שאֵת. רק בהגשמתו של הרעיון הזה נוכל להעלות יוצאי הגלוּיוֹת השונות על הקרקע ולהשרישם בחקלאות. בלעדיו לא נוכל למַמש את השאיפה לסדר חברתי תקין ואיתן כל צרכו, ולא נוכל ליצור הרכב כלכלי סוציאלי בריא של היישוב העברי בארץ. זוהי משימה עצומה, שתדרוש עוד שנים רבות ומאמץ גדול של התנדבות מהעם כולו. גדלוּ ללא שיעוּר התפקידים של הקרן־הקיימת בהכשרת הקרקע בישראל והחזרת פוריוּתה. תפקידיה של הקרן־הקיימת – להכשיר את ערבוֹת הנגב והרי יהודה והגליל ולהפכם לאדמה פורייה הנותנת תנוּבה ומחייה לעובדיה. גם לשם כך נצטרך להשקיע עבודה קשה, ארוכה ומאוּמצת במשך שנים רבות.

רעיון גדול עיקר כוחו החיוני הוא בכך, שהוא מוכיח במציאות את ברכת פעולותיו לכלל כולו, למדינה. הרמן שפירא חלם על צירוּף מיליונים של פרוטות, שבמרוצת הזמן יגדלו לרכוּש גדול של העם. אנו יכולים לומר, כי חלום זה מתגשם והולך. הקרן־הקיימת התפתחה ונעשתה מכשיר כספי חזק, שידע לרכוש לעצמו אֵמון רב בעולם כולו. מאז תקומַת המדינה השיגה הקרן־הקיימת בארצות־הברית של אמריקה ובארצות אירופה מילווֹת ואשראי, שנתנו ונותנים אפשרות למדינה להשיג ציוּד חיוני בכל השטחים של המשק שלנו. מבחינה זו משמשת הקרן־הקיימת מוסד ראשון במעלה. גם בשעה זו מנהלת הקרן־הקיימת משא־ומתן חשוב לשם השגת אשראי נוסף לצרכים חיוניים.

בחמישים שנות קיומה הוכיחה הקרן־הקיימת את כוחה כמוֹסד להגשמת הרפורמה הקרקעית, כמכשיר לגאולת האדמה מידי השממה, כמוסד כספי איתן וחיוני להתפתחות כלכלתנו, ואחרון אחרון – כגורם מוּסרי וחמרי ראשון במעלה לבניין ארצנו. עמדתה בחיי היישוב איתנה ובלתי־מעוּרערת. היא עניינו של כל בית ישראל. אותו כוח של התמדה וחינוך להתנדבות עלינו לקיים, להרחיב, להגביר ולהאדיר.

יש לי הכבוד הרב והעונג הגדול להביא את ברכותיה הנאמנות של ממשלת ישראל לתנועה הציונית ולקרן־הקיימת – לחג יובלה.

[דברי ברכה בקונגרס הציוני הכ“ג בירושלים, תשי”א, 1951].