א    🔗

עוד בערב מורגש היה שאיזה דבר בלתי רגיל, כבד ומעיק, הולך ומתקרב. האויר היה עבה וממולא. מתוך הדומיה הכבושה עלו קולות נחנקים, עמומים… והיתה הרגשה, כאילו בתחתית איזה דוד ענקי מפעפעת ותוססת עופרת לוהטת, ועוד מעט הנה תעלה, תעבור על גדותיה וכלבה צורבת תשתפך על הכל…

בבוקר היו פאתי הרקיע במזרח מכוסים עננים כבדים. כערפלי אדים סמיכים העולים מבור של משרפות. השמש יצאה אדומה, כולה שותתת דם, כפצע גדול פתוח וזב. הפעמון שהעיר לעבודה צלצל עמומות, כאילו נתקל בגוש האויר, הכבד.

בתיה קמה במהירות ממיטתה, התלבשה ומגפיה בידה יצאה החוצה, כהרגלה, לנעלם על סף הדלת. רק פסעה את פסיעותיה הראשונות – צנח לה הראש למטה, הרגלים כשלו, בחילה עלתה ועמדה לה בגרונה, וכאב ראש חזק של סחרחורת תקף אותה. מוכרחה היתה להשעין את הראש בדלת, שלא תפול. היא היתה כאילו במצב של התעלפות, בפה היה חמוץ. ברקות דפקו פטישים קטנים, מוצקים, בהד מצלצל, כפלדה בפלדה… כולה כשכור זה, הקם משינה קושמרית אחרי ליל הוללות. כעבור רגעים אחדים הוקל לה במקצת, פתחה את הדלת ובצעדים כושלים יצאה החוצה. לראשונה נדמה היה שכל כך טוב ובמלוא חזה נשמה נשימות עמוקות, אבל מיד הרגישה באדים הכבדים שמלאו את האויר וששמו מחנק לנשימתה. שוב תקף אותה כאב הראש והיתה מוכרחה להשתטח על סף הדלת הרחב, לשכב קצת.

– אולי לא לצאת היום לעבודה – עברה לה מחשבה לבתיה, אולם משנזכרה במבט העין החשדני של החצרן, שלא אחת ראתה אותו ננעץ במי מן החולים התמידיים, ובתקופת הבציר ה“בוערת”, הרפתה מהמחשבה והרהרה: “זה יעבור בודאי זוהי רק חולשה אחרי שינה קושמרית בליל־חמסין”. ובכלל, חולשות אלה היא מרגישה לעתים קרובות, ביחוד בזמן האחרון אחרי הלידה, ולוּ שֹמה אליהן לב לא היתה צריכה לעבוד כלל. היא התאמצה, קמה, נעלה את המגפים, שריח זבל חריף נדף מהם. וניגשה לרפת.

בדרך נפגשה באופן לא צפוי עם דוד שלה. והוא עמד ע"י המאלמת הרתומה לארבע בהמות ושימן את הצירים, פניו היו מוסבים לעבר אחר והוא לא ראה אותה. בתיה שבה מאמצע הדרך, סבבה את האוּרוָה, עברה את הגדר ודרך הכרם נכנסה לרפת.

הבחורות ישבו על השרפרפים כשדליים לבנים בין רגליהן וצלצול חד־גוני של החלב הנזרם לדליים נישא מונוטוני “טיף טיף”. בתיה הספיקה לחטוף את המבט האלכסוני, המרוּגז שנזרק עליה מצפורה. צפורה ישבה על יד הפרה, שפתיה הדקות סגורות ומהודקות וידיה נחלקו מתוך כעס עצור – עלה וירוד, על פטמות העטין בעצבנות ובמהירות. בתיה ידעה שצפורה חושבת: “שוב אחרה! יום, יום היא מאחרת! בלילה יש לה ענינים עם בעלה היפה ובבוקר היא מאחרת, עוד מעט ותלך בודאי להיניק את התינוק וזה לך יום־עבודה. לא לחינם עולה אצלנו יום עבודה כל־כך ביוקר”. בתיה ניגשה לברז, רחצה את הידים, לבשה את הסנור, לקחה דלי וניגשה לפינתה, מקום שם עמדו שש פרותיה הקבועות שהיא חולבת אותן.

ישבה על השרפרף ולא יכלה להתחיל. לבה נלחץ, בגרון עמדו דמעות ובקושי רב עלה לה לא להתפרץ בבכי. לוּ הרגישה צפורה את אשר חשה הבוקר, את חולשתה וכאב ראשה, לא היתה חושבת עליה, כי היא מאחרת לעבודה מסיבת עצלנות או מיחס רע לעבודה. לו ידעה לילותיה, כשהיא שוכבת ואינה יכולה לעצום עין. לוּ ידעה, כי בתיה מוכרחה אחרי יום עבודה קשה ברפת להשכיב את הילד הגדול, ואחר כך להיניק את התינוק, עד שעה מאוחרת, וכל אלה בשעה שהוא, דוד, מבלה אתה, עם רבקה, את לילותיו – לוּ הרגישה זאת צפורה, לא היתה אוכלת אותה במבטיה היורים אש שנאה.

ישבה מכוּוצת, העינים בולטות ומלאות דמעות. הרפת והפרות הסתובבו בסחרחורת מהירה ונדמה היה לה, הנה, הנה היא צונחת מהשרפרף ויחד עם הפרות תסתובב במעגל הסחרחורת.

פתאום נפגש מבטה במבט הפרה הלח והטוב ששפע אהבה גדולה, בהמית, לעגלה שעמד בצדה. בלשון גדולה לקקה אותו והוציאה נהימות מקוטעות מלאות אושר ואהבה. בתיה שֹמה את ראשה על ראש הפרה הרטוב־חם ובקול מלא רחמים מלמלה: כמה טוב לך, פרה גדולה, כמה אהבה לעגלך הקט, מה נחוץ לך עוד?" הפרה קרבה ראשה לראש בתיה, ובלשונה האדומה־רכה העבירה על שֹערותיה, על לחייה, לטיפות ארוכות וחמות. רגש חם חדר לבתיה, נגע עד הלב. התעודדה והתחילה בחליבתה הרגילה. עבדה במהירות כדי שתספיק לגמור יחד עם כולם.

הפעמון צלצל לארוחת הבוקר. הבחורות כלו לחלוב, החליפו בגדיהן ונכנסו לחדר האוכל. בתיה רצה לבית התינוקות. עברה את המטבח, נכנסה ושתתה כוס חלב: אולי יועיל… גמרה ונכנסה לבית־התינוקות. ניגשה למיטה, הוציאה את דניאלקה להיניקו. התינוק סבב את הראש אנה ואנה, עוה את פניו, דומה כאילו הוא רוצה לפרוץ בבכי על שהעירו אותו משנתו המתוקה, אבל הוא הרגיש בנחיריו הדקות את ריח השד, ובעינים עצומות ככלבלב סומא, התחיל לחפש אותו בפיו. לא מצא וצעקה פתאומית, צרחנית, התפרצה מפיו “צרה, צרה, צרה”. בתיה השקיטה אותו: שא, ילדי, נחמד’יק חתלתול שלי, הנה הנה – והכניסה לו את הפטמה לפיו. כרגע נשתתק. בתאוה של חיה התחיל למצוץ. העינים עצומות ורק הפה עבד ועבד במהירות ובכוח. גידי צוארו השתרגו, בפיו הכה בשד ומצץ. פתאום עזב והתחיל צורח בכל כוחותיו.

– נו שא, שא ילדי, מה יש? והכניסה לו שוב את השד לפיו. התינוק ניסה עוד איזה פעמים למצוץ, עזב ושוב צרח. בתיה לחצה את השד, הופיעו טיפות אחדות ונשארו קפואות… סילוני החלב לא רצדו כאז, בזמן שהיניקה את גדעון הבכור.

– הה, מסכן שלי, אין חלב! ניסתה לתת לו מהשד השני, אבל אחרי איזו מציצות עזב גם את זה וצרח. בתיה ישבה עם דניאלקה בחיקה ולא ידעה מה לעשות. פתאום התפרצה בבכי חזק כולה רועדת. “המטפלות” ניסו להשקיטה, התחננו שתחדל. “מה לך בתיה? מה קרה? הגידי, הגידי”. אבל היא לא יכלה להפסיק מוכרחה היתה לשפוך את כל מעין דמעותיה. על העלבון שהעליבה דוד בעלה ועל מבטיה המרוגזים של צפורה הבוקר ועל החולשה הגופנית, שהתחילה לתת בה את סימניה. בקול ספוג בכי מלמלה: “לא טוב לי, לא טוב לי. וגם לדניאלקה אין חלב… המטפלות הרגיעו אותה: לא אַת היחידה. לכל אמותינו אחרי שלושה חדשים אין חלב, ובכל זאת הילדים גדלים בריאים וחזקים. אין דבר! גם דניאלקה יגדל בחוּר בריא ככל ילדינו”. הביאו לה בקבוק חלב. בתיה נרגעה קצת. השקתה את התינוק מהבקבוק, והוא מששֹבע שקע מיד בתרדמת התינוקות הנפסקת רק לרגעי היניקה.

בתיה לא יכלה לשוב לעבודה. המוח היה ריק, והלב נבוב. כולה כאילו נתרוקנה אחרי הבכי… היא הביטה על דניאלקה, על לחייו הרעננות, על פיו הקט ועל שפתיו הורודות שהתנועעו, כאילו הוא ממשיך לינוק…

קו שמש נכנס דרך החלון, זחל על הרצפה, על המיטה, עד שהגיע לפניו של דניאלקה ונח לו… שפתיו נפתחו וחיוך רחב, מתוק השתפך על פניו התינוקיים…

ב    🔗

שדות התבואה עמדו בהירים לבנים. הדגנים הורידו שבליהם למטה, מתעלפים התחננו: “פדונו מחיינו העלובים…” המאלמות זמזמו. שבלים נפלו על הפלטפורמה וקול אושה קלה עלתה בהקצרן, כאילו נאנחו אנחות־אושר על אשר פדו אותן משרב רוח קדים וחרבון אדמה סדוקה… המוני זבובונים קטנים, “ברחש”, הסתובבו כעננים שחורים – עקצו עד דם ושיגעו את העובדים. פני הקוצרים הבהיקו מהשמן שנמשחו בו, שמירה מהזבובים. הבחוּרות, המערמות, היו כולן בצעיפים וכל נקב קטן בבגדים כוסה. הבהמות נשמו בכבדות וכשכשו בזנבותיהן, קצף לבן של זיעה כיסה אותן. בשמים עמדה שמש לוהטת והיכתה על הראש. העבודה נמשכה בקושי. האברים כבדו. קשה היה להרים יד ורגל ובעיקר הטריד המצאון הנורא. בגרון היה יובש והלשון דבקה לחיך.

– חברה! נעשה צהרים. הבהמות לא סוחבות כבר – הכריזו מן המאלמות. הקוצרים התירו את הבהמות, השקון, הגישו להן מספוא. הן חיפשו צל להסתתר. הבחוּרות הסתתרו בצל העגלות, הקוצרים הרימו את המאלמות ושכבו תחתיהן. הגיעה העגלה המובילה אוכל. הכל התנפלו עליה בצעקה: מים, מים. כשהשקיטו קצת את הצמאון, התעורר גם התיאבון, אולם משהורקה מהפח הגדול לתוך הצלחות השעועית הצהובה, ניטל מיד ועבר. תפשו פרוסת לחם עם עגבניה או מלפפון ושבו מהר אל מתחת לעגלות והמאלמות. רק הקוצרים לא נחו, כי צריך היה להכין את המאלמות לחצי היום השני. שחורים ושטופי זיעה עמדו, בדקו בכל חור, ניקו ושימנו. רק דוד נשאר, היחידי מבין הקוצרים, שוכב ולא קם לעבודה. רצה אבל לא יכול. גופו כאילו נצמד לצל העגלה… מחשבות, כקפולים מסודרים במוחו, התחילו זוחלות עליו. הוא חשב על יחוסיו אל בתיה ועל הרוגז ביניהם, נזכר בימים הראשונים לבואם הנה, בלילות הראשונים לכיבוש המקום, בימי העבודה אז, שהיו עוברים מתוך שירה וצחוק, והערבים שלאחריהם – מעגל אחד מתנועע. אז הכיר את בתיה. הדם התרונן בו ובחבריו. כולם הרגישו את החירות הפתאומית שירדה עליהם פה תחת שמי הארץ הללו, אחרי ליל־הזועות של הפּוגרומים “שם”. לילות שלמים טייל עם בתיה, וכשהאיר הבוקר הי הולכים לעבודה כה קלים, כה רעננים. לא הרגישו צורך בשינה. אחר־כך נזכר באותו ערב, כשבתיה ניגשה אליו ולחשה לו, שפרי אהבתם מעיק לה באפלולית בטנה… איך ירדה עליו הבשורה הזו כמכה על הראש בעצם השמחה והריקוד… היה כל כך קשה להשלים. הוא הרגיש את עצמו פתאום כאילו כפתוהו באזיקים בתוך המחנה הזה השובב והקל. כאילו סגרוהו בחצר גדולה ורחבה להסתובב בה כאות נפשו, אבל לא לעבור את החומה שמסביבה. הוא לא אמר לבתיה כלום, אבל האשה הרגישה מיד בשינוי שהתחולל בקרבו והתהלכה אומללה. פניה הירוקים־חיורים הלכו ורזו מיום ליום. בעיניה השחורות שגדלו השתכן פחד טמיר, כמו באלו של האילה, בהרגישה בפעם הראשונה בהריונה את בטנה הצבה, הגוזלת ממנה את כוח זריזותה וקלותה. אולם משנולד גדעון, – בתיה קמה ממשכבה זריזה וגמישה כמקודם, ולעיניה נוסף ברק אמהי רך, מלטף, שהיה נח על דוד. באור האהבה חל בו שינוי כביר, ממעמקים קם רגש גדול וחזק – הוא אב. אז שבו שבו אליהם הימים הטובים כאילו לא נפל דבר ביניהם. בעבודה ובמנוחה מלאה אותו מחשבה גדולה אחת: גדעון. הוא ובתיה קרנו, השתובבו ועלצו סביב גדעון, והוא, גדעון, ספג את זה לתוכו וגדל עליז ושובב. ככה עברו עליהם שנתיים. ופתאום בשעה שהעוּבּר השני היה מוּנח לו כבר בבטנה של בתיה בבטחונו המיוחד אשר לו – קרה האסון. הוא נפגש עם רבקה, היא מלאה את כל ישותו במידה כזו שלא ראה לא את בתיה ולא את גדעון. לילות שלמים היה שוכב בעינים פקוחות וחולם על רבקה. ומשנפגשו, כבשה אותו באהבה לוהטת כזו, עד ששכח שהוא אב לילד בן שנתים ולאשר עומד להיולד. לא היה מדבר עם בתיה, לא נכנס לגדעון, כל הזמן עם רבקה, רק אתה. רק בלילות כשהיה מביט על בתיה השוכבת במיטתה, על פניה הרזים, על כרסה שהובלט מתחת השמיכה, היה נעשה לו צר כל כך, והלב בכה כל כך… אז ידע בודאות כי עליו לגמור עם רבקה. אולם בבוקר, כשנפגש אתה והיא קורנת כולה ועיניה חתוכות באלכסון, סקיתיות צפוניות, ודיבורה עברי־רוּסי גמיש וקשה כאחד, אז נצטמצמה כל כך תמונתה של בתיה…

לילה. אור ירח עוטף שדות בר לצלעי הרים. סוּף גבוה מזדקר מאגמי־מים ומתלחש עם רוח אביב צעירה. שיחים מסורבלי ענפים משונים. סלעים קודרים מאיימים במזימות שחורות. רבקה שולבה ידה ביד דוד ושניהם – רועדים מפחד טמיר ומחיבה כבושה – מתרחקים מהמחנה. שומר מקופל בתוך עצמו נותן להם לעבור ושולח אחריהם מבטי אש. הם שוכבים על החציר. רבקה מלטפת את ראשו והוא, אחוז פחד וחשק, לוחש וחולם על חייהם החדשים. את כל המדבר הזה, השומם יהפכו לישוב פורח, את כל הסלעים הקודרים יעקרו ואת ההר הערום הזה, המצורע – יכסו יערות עצים. הכל יהיה אחרת. וחייהם החפשיים ישגשגו ויפרחו כעצים האלה, ישרים יהיו וגלויים, כאם אדמה זו… רבקה מביטה עליו, מלטפת אותו בזרועותיה האמיצות, נלחצת אליו ועיניה ננעצות בתחינה אלמת…

דוד, שכור מגופה הריחני ומאלפי צלילים הנישאים באויר מרווה חשק ותאוה מנשק אותה, מנשק ומחבק. על פניה של רבקה נסוך חיוך רחב של תענוג. עיניה מביטות נכחן וכאילו אינן רואות דבר. פתאום מופיעה בתיה, בעינים נסוכות דם ובידים גרמיות עם צפרנים חדות, היא משתרעת עליו, נועצת את צפרניה עמוק, עמוק בבשרו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

דוד התעורר מבוהל, הרגיש כאב חד בתנוך אזנו, וכשהגיש את היד, הרגיש איזה גוף זר נדבק לאזנו. בכוח הוריד אותו, וקרציה גדולה ממולאת דם נחלקה מבין אצבעותיו והרעידה את גופו.

ג    🔗

הגיעו ימי חשון. החום הלך הלוך וחלוש. נשבה רוח מערבית והחיתה ורעננה. התחילו לזרוע. דוד אהב את הימים האלה. בבוקר היו מעירים בשלוש וחצי, בעוד הליל שולט בכל. הזורעים עטופים שינלים ושוטים ארוכים מתחת בית שחים, היו מתכנסים למטבח לשתות תה, להתחמם קצת ולאכול דבר מה. מהפיות יוצא הבל, ממש כמו בחורף שם. העגלה מדרדרת על הדרך ומקימה שאון גדול. בהרים עונה הד. כל המחנה עודו שקוע בשינה, וכה מוזר היה לראות את שורות האוהלים הלבנים לרגלי הר־בר. עשו רושם, כאילו איזה מחנה נודד תקע אותם פה, ובעוד איזה ימים יזוז הלאה, הלאה. לשדה מגיעים בחושך ואת ה“דוּר” הראשון היו עושים לפני זריחת השמש. כל כך טוב היה לאמץ את העינים ולהוביל את הבהמות בתלם. גם האוכל בשדה היה נעים. בחוץ קר ותיאבון יש. והנסיעה הביתה בערב: השדות חרושים וזרועים, משתרעים אלמים ומצפים בהכנעה לנס הגדול… מההרים מביאה הרוח צלילים חלשים של עדר צאן, החבוי בין סלעים זקופים. מרחוק נשמעת שירת ערבי רווּית געגועים “יה ליל, יה ליל” והולכת וכבה עם התרחקותה… מי שהוא מהחברה נוהם לו איזה ניגון חסידי, והשני נכנס לו בשיר אוּקראיני, והניגונים משתלבים, מתמזגים וממלאים את הלב כסופים ענוגים. נכנסים ברעש לחדר האוכל מצליפים בשוטים, מחרישים את אזני התורן בדרישות שונות, ועל הכל צחוק רם ואדיר של אנשים צעירים, בריאים. התורן, מבולבל, מגיש מנה אחרי מנה. הכל נאכל החפזון. וכשגומרים, העינים נסגרות מאליהן.

דוד לא דיבר עם בתיה. לא היו נפגשים ערים. או שהיא מקדימה לשכב או הוא. בתיה על פי רוב לא היתה ישנה בהכנסו, היא התחפשה כישנה. לילדים היו הולכים כל אחד לחוד, כשבתיה היתה אצל דניאלקה, היה דוד אצל גדעון.

גדעון חלה. לילות שלמים היתה בתיה יושבת ע“י מיטתו. דוד לא ראה אותו. יומם עבד, ובערב ישבה שם בתיה. אולם מחלת הילד כאילו הפיגה את שכרונו. התעורר רגש האב. הוא התהלך במחנה כזר, שקוע במחשבות. במחנה התחילו רוגנים, ואיזה יחס בלתי נתפס לכתחילה, אבל רע בסופו התחיל להמתח בינו ובין המחנה. את רבקה כמעט שלא ראה. לא רצה. בחדר האוכל היה בוחר לו איזה פונה חבויה כדי שלא להפגש במבטה. דוד, העליז תמיד וחברותי, לא נשא את היחס מצד המחנה וחשב ללכת אולי לזמן מה למקום אחר, חדש, לכבוש אותו. רק עכשיו ראה אותה, את בתיה, את רזון גופה ואת עיניה העיפות. הוא רצה לגשת אליה ולהגיד לה: “בתיה! אינני דורש ממך דבר. לכי לנוח, הלא תחלי. ביום לעבוד ובלילה לשמור ע”י הילד. לא למעני עשי זאת, למען הילדים”. והוא לא ניגש ולא אמר.

לילה. דוד לא עבד אותו יום, היה חולה. הוא חיכה עד שעה מאוחרת. גדעון נרדם ובתיה הלכה להיניק את דניאלקה. דוד נכנס לגדעון, עמד ע"י מיטתו והסתכל בלחייו הרזות, השקופות, הקשיב לנשימתו הכבדה. “לילד חום גבוה” – ודמעות עמדו בעיניו. מישהו נכנס לבית הילדים ויצא. כשנכנס החדרה מצא את בתיה שוכבת בבגדים ישנה על מיטתה. חולצתה היתה פתוחה ושד חיור ורזה נראה. שכיבתה זו היגעה, עם הראש המשורבב והצואר המושט, הביעה מסכנות רבה כל כך וצער אלם. דוד, אחוז רגש רחמים גדול ניגש אליה והרכין ראשו… פתאום נפקחו עיניה וצעקה פרצה מפיה, ובבהלה התרוממה מהמיטה וברחה מהחדר.

הזריעה נמשכה בקושי. היו לדוד עיכובים שונים. לפנות ערב נשבר חלק מהמכונה. השמש התקרבה לפסגת ההר ועוד מעט תעלם ותתחמק והחושך יגיח ממחבואו בבת אחת. דוד רק בא הביתה, מהר להתרחץ ונכנס לגדעון. הילד צהל מגיל. הוא לא היה רגיל לראות את אבא בשעה מוקדמת כזו. הוא רקד, קפץ ומלמל “אבא, אבא”. דוד ישב על ידו וליטף אותו. הוא הקיף אותו בשאלות.

– למה אתה עובד כל היום ובא אלי רק בערב?

– כי אנחנו צריכים לזרוע ולקצור, להכין לחם בשביל הילדים ובשביל הגדולים – עונה לו דוד. דוד משתדל להעבירו לשיחה אחרת והדבר עולה לו בקושי. הוא מספּר לו על הסוסים ועל החמורים.

כל כך טוב. המועקה כאילו מתפרקת. בגוף מתפשטת לאות מתוקה. העינים חצין סגורות והיד מלטפת את ראשו הרך של גדעון. השיחה נמשכת לאט לאט כמנגינה ערבה. חוטי־משי לא נראים נמתחים בין הלבבות ומעבירים תענוג שלו, שקט מהבן אל האב. דוד לא הרגיש בהתקרב הליל, לא שמע את הצלצול שקרא לאכול.

פתאום נפתחה הדלת ובתיה נראתה על הסף. היא התחלחלה ולא יכלה למוש ממקומה.

– אמא, אמא, בואי, הנה גם אבא פה…

– אמא, אמא – פרץ הילד בבכי.

רגליה נעקרו ממקומן ובמהירות ניגשה למיטתו. גדעון התנפל עליה, חיבק אותה ומרוב אושר נעתק הגה מפיו. ביד אחת לפת את צוארה ואת היד השניה שלח לדוד, קרב את הראשים ונתן את ראשו הקטן באמצע. כשמש קורנת בין עננים קודרים האירו פניו בין דוד ובתיה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כששומרת הלילה נכנסה בשעתה הקבועה לבקר את הילדים מצאה את שלושתם, דוד בתיה וגדעון, שלושת הראשים לחוצים ודבוקים ועל פניהם חיוך מלא אושר…