א

אליהו הזקן היה עשיר וסוחר גדול בתבואה ופשתן בעיר הקטנה ק. ותקיף גדול בחצר הנסיך. כמעט כל יושבי העיר היו בני משפחתו: בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו, נכדיו, וקרוביו. הוא היה הסוחר הראשי בעיר, וכל הסוחרים הקטנים מכרו את סחורתם לאליהו. אם ראה אליהו כי הסחורה גרועה מאוד, ויקצוף ויחרף את המוכר, ובכעסו אמר להוריד מהמחיר הקצוב. אך כאשר הודה קרובו הסוחר על שגגתו ויספר לאליהו, כי הוא עוד עמל הרבה עד שקנה את הסחורה הגרועה ההיא, נכמרו עליו רחמי הזקן וישלם למוכר בכסף מלא, אך קרא אליו בכעס מדומה: ראה, בפעם השנית אל תשגה! וכעבור איזה זמן, וה“קרוב” הביא עוד הפעם סחורה גרועה, שלם לו אליהו עוד הפעם בכסף מלא ועוד הפעם צוהו, כי בפעם השנית אל ישגה.

בכלל היו העניים מעטים מאוד בעיר ק., כי שם היה בית פקידות האכרים, והגליל היה גדול מאוד, ומכל קצותיו באו האכרים אל העיר ק. לרגלי עסקיהם עם בית הפקידות, ויביאו שמה את יבול אדמתם, ויאכלו שם מהמטעמים אשר הכינו להם העברים: לחמי חטה קטנים ודגים מלוחים חיים ומבושלים, וגם שתו איש איש כאשר השיגה ידו – מי כוס אחת ומי ארבע כוסות ויותר, גם קנו טבק, משחה לאופנים ומטפחות מצוירות וכדומה. ואשת אליהו, הזקנה פריל, הלכה יום יום לבקר את בניה ובני נכדיה הרבים; ופניהם לא ראתה ריקם, כי אם הביאה תמיד מתנות – למי בד דק לכותנות, למי ארג למלבוש, למי ממתקים. ולעניים המעטים הספיקה פשוט כל צרכיהם, והיו באים ולוקחים ממנה אוכל והסקה ומלבושים. אך אליהו לא עסק ב“קטנות” כאלה: הוא הקדיש את רגעי מנוחתו רק לדברים גדולים, הראויים לאיש. הוא היה “גבאי” בבית־התפלה, “נאמן” בחברה־קדישא ונוהג את נשיאותו ברמה. הוא לא היה למדן, אך אהב מאוד את התורה ויכבד את העוסקים בה. כל רב וחכם שהיה עובר בעיר היה חייב להתאכסן בביתו. מאוד חרה לו אם איזה תלמיד חכם לא חלק לו כבוד ולא סר אליו. חתניו וכלותיו היו כולם בני רבנים גדולים, אשר קנה אותם מהם במחיר גדול. ארון־ספרים גדול היה לו, וכל מוכר ספרים היה בא ומביא לו “חדשות”, והוא משלם בעין טובה וכורך את הספרים בכריכות יפות ומתענג, בשמעו את האורחים הלומדים מהללים את אוצר ספריו הגדול.

בערב יום הכיפורים היו כל בניו ובני־בניו וקרוביו הגדולים עם הקטנים באים לקבל מאליהו ופריל אשתו את הברכה. בבית היתה דומית קודש. השולחן הגדול מכוסה מטפחת לבנה; נרות “הנשמה” הגדולים עומדים תקועים בכלי־חרס מלא חול ומוכנים להנשא לבית־התפלה, ועל ידיהם מנורות כסף, שבהן תקועים נרות חלב להאיר את הבית לכבוד יום־טוב. אדון הבית, גדל־הקומה ורחב־הכתפים ובעל זקן לבן גדול ופנים של אימה – יושב לבוש מעילו הלבן על כסא רחב, ופריל גם היא לבושה לבנים יושבת לא רחוק מבעלה… והנה האחד ניגש אל אדון הבית ומרכין את ראשו לפניו. ר' אליהו הזקן מניח את ידיו הקמוטות והרועדות מעט על ראש האיש ומתחיל לברך בקול דממה דקה: “יברכך ה' וישמרך…” פה ושם נשמע קול אנחה קלה, ואחריה – אנחה עמוקה, ואחריה – קול בכי, ופתאום תתבוללנה האנחות והבכיות והיו יחד ליללה איומה מחרדת לב ונפש. אחרי שקבל כל אחד את הברכה “מהזקן” היו ניגשים אל פריל הזקנה, והיא ברכה את כל אחד מהם בברכה מיוחדת, בדעתה את נגעי לבבם. כן חשבו כל בני העיר להם לחובה לקבל את פני ר' אליהו ביום שמחת־תורה. אולם אז הואיל ר' אליהו לקלקל את השורה, לרדת ממרום גדולתו ולשמוח יחד עם הבאים לכבדו וגם לרקד עמם. ולא עוד, כי גם לא הקפיד על ר' ליב המלמד אם בלי נטילת רשות שלח ידו והוציא את הכרכשת הממולאה מן התנור. ביום ההוא היה סולח לכל על הכל; אבל רק ביום ההוא, כי אך הספיק להבדיל בערב על הכוס ופניו שבו להיות איומים ומעוררים יראה ופחד בלב כל המתיצבים לפניו, כמו בכל ימות השנה.

על דבר עשרו היתה אגדה עוברת בעיר, כי “אוצר” מצא. פסיה הקצרה נשבעה, כי שמעה מאמה, חיה בתיה הגבנת עליה־השלום, כי בהיותה משרתת בבית ר' אליהו, ראתה בלילה, כי בשבתו על המטה וקרא קריאת “שמע”, עבר לפניו חתול עם עינים מאירות כאבנים יקרות, ויבן ר' אליהו כי אוצר הוא, וימהר וישלך עליו את נעלו, והחתול התפורר כולו לדינרי זהב, וישם ר' אליהו את ה“אוצר” בארגז קטן, ומשם יוציא ככל אַות נפשו, וממנו לא יגרע מאומה.

כן חיו יושבי בעיר הקטנה בשלוה והשקט תחת נשיאות ר' אליהו לימים רבים. העושר הגדול אשר מצא היה בעיניהם כמו קנין הצבור כולו ורק הוא ואשתו המפקחים עליו לתת לכל איש כפי צרכו. אך בא יום הפקודה, ופריל מתה והזקן לקח לו אשה אחרת…

בת־שבע, אשתו השניה של ר' אליהו, אף כי היתה יראת ה' ובעלת צדקה, אך בני העיר, כלומר: בני ר' אליהו וקרוביו, שנאוה ויחשבוה לקמצנית. ביחוד אחרי כי הכל היו יודעים שיש לו לזקן “אוצר”, אשר ממנו לא יחסר מאומה, גם אם יקחו משם כל הימים, ומדוע תרע עיניה מתת לכל דורש? אין זאת כי אם רוע לב – החליטו כולם.

ואף אמנם במעשי צדקותיה היתה שיטה קבועה: היא לא נתנה נדבה לכל שואל מבני העיר, כי אם הלותה אותם בתנאי לשלם לשעורין. ורק במקרים יוצאים מן הכלל, כמו להשיא את הבנות וכדומה, נתנה סכומים נכבדים במתנה.

בת־שבע שמרה את בעלה, אשר לרגלי זקנתו היה חלש מאוד. בכל עסקי הבית היתה היא המנהלת. את המסחר בתבואות ובזרע פשתן וקנבוס עזבה כליל, כי לא רצתה להטריד את עצמה ולא נתנה גם לבעלה להתעסק בו, והדבר הזה בעצמו די היה להעלות חמת הקרובים, אשר במסחרם עם ר' אליהו הזקן לא הפסידו מימיהם. גם כאשר אמר מי לפנות אל הזקן בבקשה, לא נתנה האשה למבקש לבוא אל חדרו, בטרם נודעו לה פרטי השאלה, לבל ירגיזו את מנוחתו בכל דבר הבל.

לדאבון לבב יושבי העיר עוד הוסב בית פקידות האכרים מק. אל עיר אחרת, והפרנסה נתמעטה מאוד. הרחוב אשר לפני השוק, אשר מלפנים היה הומה מאדם ומבהמה, עתה היה שוקט כמו שדה הקברות, רק עזים שתים דלות בשר מנענעות בזקנן הדל ומעלות גרה, וחזירים אחדים חופרים בפיהם את העפר. בני העיר אמרו, כי מות פריל הסב להם כל אלה, כי בזכותה התפרנסו ועתה במותה נסתתמו צנורות הפרנסה.

ובעת צרה כזו, מובן מאליו, כי היו כמעט הכל מיחלים לחסדי הזקן מושיעם ומגינם, אך הזקנה כמלאך משחית עמדה להם לשטן, רק היא חסמה לפניהם את הדרך…

לוּ היו לה בנים, כי אז לא חרה להם כל כך, אם היא חושכת מהם ונותנת לבניה, כי כך הוא מנהג העולם; אבל בת־שבע היתה עקרה ורק ככלב הרובץ על קופת התבן, שבעצמו לא יאכל ולאחרים לא יתן. האין זאת עולה נוראה?

היא אמנם מתאוננת, כי פרנסת הזקן מעטה מאוד, ואיננה מספקת להוצאות הרבות. אך מי יאמין לה בהתאוננה? מי זה לא ידע, כי מי שיש לו אוצר לא יוּרָש לעולם?

ואליהו הזקן ישב בחדרו ויקרא ב“מנורת המאור” או אמר “תהלים” ויעזוב את כל עניני העולם, וגם בצרכי הצבור חדל מהתערב ורק עוד שם “נאמן” לחברה־קדישא נשאר עליו. אמנם אחדים, אשר הצטרכו לעזרתו ולא מצאוה, כי בת־שבע לא נתנתם לגשת אליו בביתו, העיזו פניהם לגשת אליו בבית־המדרש, אך הוא ענה בכעס, כי לא לבעבור זאת הוא הולך לבית־המדרש, שישים שם לב לעסקי עולם־הזה, ומי שצריך אליו יוכל לבוא אל ביתו. עתה היתה כל תקות הקרובים, כי יבוא יום והזקן ימות, ואז יחלקו ביניהם את רכושו הם. מובן מאליו, כי את ה“אוצר” לא ירשו, אם לא ימסרהו ר' אליהו בעצמו לאחד בחשאי, כי, כנודע, ה“אוצר” שונא את הפרסום, ובזמן שמפרסמים אותו יעלם – ואיננו.

אך יותר מאשר חפצו במיתת הזקן בקשו מיתה לזקנה, ביראם פן תגנוב ותריק לאט לאט את עושר בעלה ובלי ספק הוא, כי גם ב“אוצר” תשלוט היא, אחרי שהוא שומע רק בעצת אשתו ועליה השליך כל יהבו. תמיד היתה מקוּללת בפי כל יושבי העיר, אשר חשבוה לגוזלת נחלתם.

ביחוד גדלה שנאתם לה בבנותה בית חדש עם חנות לאחת מקרובותיה אשה אלמנה. שיינדיל – שם האשה האלמנה – היתה בתה של אחות בת־שבע. שיינדיל התיתמה בילדותה ובת־שבע אספה אותה אל ביתה, ואחר שהגיעה הנערה לפרקה (בת־שבע היתה נשואה אז אל הזקן) השיאתה דודתה לבחור אחד יודע תורה ומיטיב נגן, אולם דרכי המסחר הדל שהעיר הקטנה היו סגורות לפניו, כי לא הבינן, ועל כן חי תמיד בעוני ולחץ. מלבד זאת בימות הגשמים, שהם ימי המסחר ליושבי העיר, יען אז התבואה מצויה אצל האכרים, היה קשה לו לנסוע אל מושבות האכרים, כי הקור והלחות הזיקו לבריאותו. יום אחד היה נוסע ושבעה ימים היה שוכב על ערש דוי, ולולא בת־שבע, כי אז אבד בעניו.

אפס אחרי שישב האיש כעשר שנים עם שיינדיל אשתו, באה השחפת ותקפד מהרה את חייו ויעזוב את שיינדיל אלמנה ואת שלושת בניה יתומים.

ותחשוב בת־שבע איך לעזור לבת אחותה האומללה. כמעט היתה נכונה לאסוף אותה ואת ילדיה אל ביתה. את הזקן היתה יכולה לפתות, כי יסכים להצעתה. היא היתה אומרת לו, כי את שיינדיל היא לוקחת לשרת אותה בבית ובשכר טרחתה תפרנס את היתומים. אך היא ידעה, כי כל בני העיר ישנאוה ובזה תגדל חמתם וקנאתם. ומלבד זאת – חשבה בת־שבע בלבה – הן הזקן זקן מאוד ולא לעולם יחיה, וגם אנוכי אשה זקנה ורפת כוח, מי יודע מתי יבוא קצנו, אולי היום או מחר, ואז יגרשוה יורשי הזקן מהבית, ואנה תלך אז עם ילדיה?

אז עלה על לבה, כי אין לה עצה אחרת, כי אם לבנות לה ולילדיה בית עם חנות, וסחורה תמציא לה בהקפה והיתה שיינדיל לחנונית.

כן החליטה בת־שבע בלבה, ור' אליהו לא המרה את פיה. ואז מהרה בת־שבע להתעסק בבנין הבית בחריצות נפלאה. היא השכימה לקום בעלות־השחר ותנצח על הבונים שלא יעשו מלאכתם רמיה, כי מלבד שהיתה האשה חרוצה מטבעה ואוהבת־עבודה, עוד היתה לה בזה גם פניה נסתרה.

– מי יודע? – אמרה בת־שבע בלבה – אולי ימות הזקן, ואז טוב יהיה לי לשבת יחד עם שיינדיל ולבלות את שארית ימי חיי בבית אשר אני בונה, ולא לנוע ולנוד מבית לבית כשכנה. לכן, כאשר הציעו לפניה הבונים את תכנית הבית, צותה להוסיף עוד חדר אחד, שבעת ההיא היה למותר לשיינדיל ונחשב לה כפזרנות נפלאה.

ובנין הבית הזה העיר קנאה גדולה בלב אנשי העיר, וישנאו את בת־שבע תכלית שנאה, ויקללוה כל היום.

ופחד בת־שבע אמנם בא: עוד לא עברה שנה מעת שנבנה הבית, מת עליה אישה, אחרי שבתה עמו כחמש עשרה שנה, והיא הצטרכה באמת לצאת מהבית ולשבת עם בת אחותה. והרנה עברה במחנה, כי כל עשרו של הזקן וגם ה“אוצר” בכלל בא עתה אל בית שיינדיל, וכי היא עתה גבירה נסתרה. וראיה לדבר, כי כמעט לא נשאר מהזקן כסף מזומן, ורק כלי כסף וספרים.

ב

אז מהרו שדכנים רבים להציע “נכבדות” לפני שיינדיל, שזכתה פתאום לשם עשירה. המציאו לה חתנים שונים: אלמנים, גרושים, זקנים ובינונים, ומכולם בחרה, על פי עצת בת־שבע, בבחור אחד ושמו עקיבא.

– ה“גוי” הוא בר־מזל – אמר אחד בלצון: – בחורים רבים עשו חיל בתורה, וה“מנה היפה” עלתה בגורל “עם הארץ”; בית חדש, חנות חדשה ואוצר של זהב מוכן לפניו, כי הזקנה הלא לא לעולם תחיה.

– ושלושת הבנים? – אמר השני.

– מה ירעו לו בני שיינדיל? הכי הוא יפרנסם? “לא־קשה”, יש לה, לשיינדיל, עמוד ברזל להשען עליו. היא לא תצטרך לחכות לפרוטת אישה.

עקיבא היה בן אחד מבעלי הבתים הנמוכים, שאין להם מקום ב“מזרח” ואין להם עסק ביתי, כי אם נוסע היה מכפר לכפר, לא לקנות מהאכרים את יבולם, כי אם להמיר בדגים־מלוחים וביין־שרף, ואף שהיה אביו “בעל־הבית” נמוך, כלומר: עני ממש, כמעט שהוא “מתפרפר” ואיננו פושט יד, בכל זאת נתן את עקיבא למלמדים טובים ויצו למלמדיו, כי לא יחמלו על הנער וילעיטוהו תורה כ“תורא”; אך עקיבא לא ראה ברכה בלמודיו. “פסוק”, כנהוג אז, היו לומדים מעט, ורק בגמרא עסקו תמיד, ועקיבא לא היה מוכשר מטבעו להבין בהויות התלמוד. אף כי בכלל לא טפש לבו מהבין כל דבר לאשוּרו, אך שכלו היה ממין אחר, שכל פשוט ותמים, ולטהר את השרץ לא היה מוצא גם טעם אחד. המלמד, למשל, עשה כל תחבולותיו: הכהו על הלחי וגם מתחו על הספסל להבינו את המצאת ר' זירא, כי פעמים הבעלים משלמים לשוכר כמה פרות (ב“מ ל”ה), והוא בשום אופן לא היה יכול להעלות על דעתו מציאות כזו, שאם קרה לאיש נזק, שמתה פרתו, יהי הוא, הנזוק, עוד חייב לשלם כמה פרות לאיש זר. ולהפך, בעיני המלמד היה הדבר פשוט מאוד, ועל כן כאשר אמר לו עקיבא, כי לא יבין, אמר בלבו, כי רק עצל הוא, והשוט הלא הוא רפואה בדוקה ומנוסה לעצלות. – מדוע לא תבין דבר פשוט כזה, פרא אדם? – היה קורא המלמד בכעס גדול. – הגע בעצמך: שמעון שכר מראובן פּרה למאה ימים, וחזר ראובן ושאל את הפרה משמעון לתשעים יום, ואחרי כן חזר שמעון ושכר מראובן לשמונים יום, וחזר ראובן ושאל משמעון לשבעים יום וכן הלאה: שכרו ושאלו, ושאלו ושכרו עד שמתה הבהמה, ואז – מיתה משונה תבוא עליך! – השוכר פוטר את עצמו בשבועה, כי הוא פטור משלם בעד האונס, ובעל הבית חייב לשלם לשוכר, כדין שואל…

ועקיבא מרפרף עוד בשמורות עיניו, מרעיד ומחריש ואיננו מבין.

אף כי היה המלמד תמיד גוער בעקיבא ומכהו, בכל זאת לא היתה בלב עקיבא טינא על המלמד, ובנפש חפצה היה עושה כל מה שצוהו הרבי או הרבנית לעשות, והיה נכון ללכת בשליחותו גם באישון לילה; ובכל שליחויותיו השכיל עקיבא מאוד: תרנגולת כי אבדה להרבי, היה עקיבא הולך ומחפש ומוצא אותה; אם העז לא באה הביתה, בשוב העדר, היה עקיבא דורש את הנדחה ומשיבה אל הרבנית.

חבה יתרה היתה בלב עקיבא לעז של רבו; הוא היה מביא לה עלי־ירק ומפרנסה בכל יום בידו, ומתענג מאוד כאשר לחכה העז בלשונה הלחה את ידו. פעם אחת חלתה העז ותשכב על הארץ ותנשום נשימה קשה ובטנה צבתה מאוד. הוא עמד עליה ויבט ברחמים רבים ודמעות התגלגלו מעיניו, ואחרי כן הלך הביתה, ויקח את ספר התהלים, ויקרא בו בבכי עצום, ויתפלל על העז החולה.

אך תפלת הנער לא הועילה; העז מתה בלילה ההוא. וממחרת, בבוא עקיבא אל ה“חדר”, לא ראה אותה עוד…

– אמי! – אמר הנער בערב אל אמו בשבתו עצוב – היש לעז חלק לעולם־הבא?

– הוי, כסיל, לעז – עולם־הבא? היתכן כדבר הזה? – ענתה האם – העולם־הבא הוא רק לאדם ולא לבהמה.

אך דעת עקיבא לא נחה מההחלטה הזאת. הוא עוד הוסיף הרבה לחשוב על הדבר הזה ופסק להלכה, כי אמו הטתה משפט וכי גם לעז יש תקוה להתענג בחיי־עד, ובפרט לעז של רבו; אך הסתיר את מחשבתו בלבו ולא גלה אותה לאמו, כי הוא לא אהב להתוכח ולריב, ואולם את דעתו לא היה מבטל מפני דעת אחרים.

עקיבא היה בכלל אוהב עבודה: לפני הפסח היה מתעסק בחשק גדול בכתישת ה“מצות” ולפני חג הסוכות – בבנין הסוכה; וגם בכל ימות השנה היה כותש זרע קנבוס וריפות, מטאטא את הבית ומנקה את הרפת. בערבי שבתות וביומי דפגרא בימי הקיץ היה משתעשע עקיבא בגן הירק אשר לנחמן אבי־אביו. אך לא בבטלה השתעשע שם, כי אם עזר על ידי זקנתו ודודותיו לנכש את העשבים מבין הירק. לעתים היה מתענג בהתבוננו אל הצמחים, וירא, למשל, את המלפפון הירוק והמסומר, אשר היה מונח מכובה בעלים ופרחים כתינוק בעריסתו; את חוטר הבצל שעלה והתנשא ומניע בראשו בגאוה לאחיו הקטנים העומדים כפופים תחתיו; את פרח השומשומין היפה המתהדר בצבעיו המזהירים והרבים; את הפול העולה ומטפס על הקנה הנעוץ על ידו ומתרומם מעלה מעלה. או לפעמים התבונן בעלה של לפת וירא את שריגיו וקנוקנותיו המשתרגים, מסתבכים ומתפרדים בארחות נפלאים ומשונים. ודודתו ראתה, כי הוא מעמיק לחשוב ותאמר אליו בשחוק: הלחשוב מחשבות באת הנה, קיב’קה?

ועקיבא נכלם ויחל לנכש את העשב בידים חרוצות ולצברו חמרים חמרים בין התלמים. בעד עבודתו קבל לפעמים שכרו מלפפון ירוק, לפת כמראה זהב. ולפרקים נכבדים היתה זקנתו מכבדת אותו בתבשיל של לפת מומתק במעט קמח ושם התבשיל – “צימס”, כביכול, שאיננו נבדל מה“צימס” של יום השבת אלא בזה, שה“צימס” של שבת מתבשל בקדרה של בשר וה“צימס” הזה, של חול, עשוי בקדרה של חלב.

וכמלואת לעקיבא שתים־עשרה שנה ושמריהו אביו נוכח, כי בנו לא יהיה למדן וישם על בנו עול דרך ארץ. ויחל לקחת אותו עמו אל הכפר למען ילמד להשתכר פרוטה. וכעבור חצי אלול בשנת תר… לקחהו עמו למסעיו.

מה שמח לב עקיבא בשבתו בפעם הראשונה עם אביו על העגלה לנסוע הכפרה! העגלה מרקדת, ולבו גם הוא מרקד בקרבו. הוא נוסע! האם עונג קל הוא לשבת ולנסוע? הוא לא זכה עוד לידי גדולה כזאת. אך לעתים רחוקות קרה לו להתלות בעגלה עוברת ולהמשך אחריה ברחוב העיר, ולבו היה חרד פן יודע הדבר לבעל־העגלה וכבד אותו בשוט אשר בידו, ועתה הוא יושב כמלך על העגלה, ואין כל פחד לנגד עיניו!…

והנה קץ העיר; גם בית פקידות האכרים, גם הגרנות עומדים כבר מאחריו, ולפניו שדות גזוזים ועליהם, פה ושם, סוסים רועים; על הגבעה אכר חורש למזרע החורף, ובבקעה לוקטים אכרים ואכרות את גבעולי הקנבוס. ושם, במורד, נער קטן נוהג בצמד סוסים המושכים בשתי משדדות המפררות את האדמה לפרורים קטנים. שמש הבציר מביט בידידות וחמלה אל הארץ, אשר בקרוב יבוא עתו להפרד ממנה. אך בלב הנער היה אז אביב גמור: הוא עתה יצא מכלאו והנהו שואף רוח החופש אל קרבו בכל פה…

– מדוע, אבי, הם עובדים את האדמה, ואנחנו איננו עובדים? – שאל עקיבא.

– הם, הנכרים, צריכים לעבוד מה שלמדום אבותיהם, עבודת השדה, ואנחנו צריכים לסחור – ענה שמריהו; – אמנם אם היינו עוסקים בתורה לשמה, אז היה הקב"ה מזמין פרנסתנו בלי כל עמל, כצפרי השמים, שאינם חורשים ואינם זורעים ומוצאים מחיתם בלי עמל ויגיעה; אך בעוונותינו הרבים הרענו את מעשינו וקפחנו את פרנסתנו ואנחנו צריכים לקבל השפעתנו מהנכרים בסחרנו עמהם. הנה אתה, למשל, אם היית עמל בתורה, אז ישבת עתה בבית־המדרש ולמדת תורה והיית לתלמיד־חכם ועתה, אחרי שפרקת מעליך עול תורה, הנך צריך להיות כפרי, עם הארץ. עתה אינך יודע עוד, כי עבודת הכפרי גם היא עבודה קשה…

– ואם צריכים אנו לעמול, מדוע לא נעבוד כמוהם את האדמה? – הוסיף עקיבא לשאול, אשר עבודת האדמה מצאה חן בעיניו ולא נחשבה לו כלל לקללה.

– הם רגילים בעבודה זו ואנחנו איננו רגילים, וגם אדמה אין לנו.

– מדוע אין לנו אדמה?

– יען כי ישראל הוא בגולה – ענה שמריהו באנחה. – כאשר ירחם ה' עלינו – ויקבץ את ישראל אז תהיה גם לנו נחלת שדות וכרמים. ועמדו זרים ורעו צאננו ובני נכר יהיו אכרינו וכורמינו.

התשובה הזאת לא הרגיעה את לב הנער. הוא היה חפץ מאוד ללכת אחר המחרשה, כאותו האכר ההולך שם וחורש על הגבעה, וגם היה מלקט את הגבעולים הגבוהים של זרע הקנבוס. ומדוע לא יכול הוא לעבוד את האדמה הזאת? לוּ היתה לו אדמה לעבדה, כי אז לא היה חפץ שיעבדו אותה זרים, כי העבודה בעצמו נעימה לו.

ומהר ראה עקיבא ויבן, כי אמנם עבודת אביו כבדה היא מאוד. ימי הגשמים באו, הדרכים התקלקלו, וסוס אביו היה תמיד נכון לפשוט את רגליו, כי זקן היה, כבן עשרים ומעלה, וכבר קהו שניו. שמריהו קנה תמיד סוסים כאלה בעד ארבעה או חמשה רובל והיה עובד בהם חדשים אחדים.

– סוס כזה – אמר שמריהו – הוא רחוק מהפסד: אם יחיה ויעבוד – מוטב, ואם לאו – הרי גם עורו שוה את הכסף ששלמתי בעדו.

אך בעת קלקול הדרכים היה הסוס הזקן לפעמים עומד באמצע הדרך וממאן למוש ממקומו. שמריהו מפתה את סוסו, והסוס עומד על דעתו ואיננו נפתה. שמריהו מנופף את השוט, והסוס מניע בזנבו, לוקק בלשונו את שפתו אבל ממקומו לא יזוז, ואז יבין שמריהו כי הוא צריך לוותּר ולתת פה לסוסו מזון למען יסעד את לבו. הגשם יורד טפים, טפים, ושמריהו מושיט לסוסו מעט חציר, והסוס נושף בו ובוחר את החציר הדק, שאפשר לו ללעוס בשניו ואוכל במתינות רבה. ועקיבא מתהלך על יד העגלה, והקור והגשם חודרים עד בשרו…

ובכל זאת היה העסק הזה יפה בעיניו משבת ב“חדר”: חיי הכפר והעבודה לבבו אותו מאוד. ומה רבה היתה שמחתו בימי הקיץ, כאשר היה רוכב על הסוס בערב, בחברת בני גילו, ללון הלילה בבקעה ולרעות שם את הסוסים! שם היו עושים להם מדורה, ויש שאחד מהם הביא עמו גם תפוחי־אדמה לצלות. הסוסים הכבולים דוהרים שם בהרימם את שתי רגליהם הקדומות יחד ואחר ישפילו ראשם וילחכו את העשב הרך.

ועקיבא שוכב ומביט אל תכלת השמים, אל הכוכבים הרבים הזרועים שם, על “התּיו” עם רגלו העבה, או על פני הירח, שצורת אדם לו עם חוטם עב ורחב. או יביט מתחת אל הנמלה השחורה, המרחשת בזריזות ועוברת מעשב לעשב וממהרת את דרכה, מי יודע אנה?…

לפעמים נועדו הבחורים לשלח את הסוסים אל שדה שבולת־השועל אשר לנסיך, אך עקיבא מאן לשלח שמה את סוסו: לשדה תבואה לא נתן אותו לבו לשלוח את בהמתו.

– החציר לכך נוצר כי יאכלוהו הבהמות, – אמר עקיבא בלבו, – אבל שדה תבואה אסור להשחית, כי אם להתפרנס ממנו אחר הקצירה, כדרך שבני אדם נוהגים…

ג

וכמלואת לעקיבא חמש־עשרה שנה מת עליו אביו. ויהי הוא ראש הבית, מפרנס את אמו ואת שתי אחיותיו הגדולות ממנו. הוא ידע את כל הכפרים ואת כל האכרים, ולבו לא חרד מנסוע לבדו גם בלילי־חושך. גם בעברו בלילה על יד בית־העלמין של העברים והביט אל המצבות המפוזרות על גלי הקברים והתבונן בהן בלי מורך ופחד. מנוחת עולמים ושלות נצח פרושה שם. הנה אביו ינוח שם, וזקנתו, אשר עמה היה מנכש מלפנים את הגן והיה אוכל לפת… הנה גם בית־עלמין “שלהם”: צלבים שחורים ועמוקים, עתיקי ימים, וצלבים לבנים חדשים עולים שם מגלי הקברים. שם ינוח פיאודור שומר החנויות, אשר אהב לשחק עמו תמיד… מנוחת עולמים ושלות נצח שוררות גם שם.

בלב עקיבא לא היתה כל שנאה לעם הנכר. ילכו להם כל עם בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' – היה חושב עקיבא בלבו. – הם נולדו ב“גיוּתם” ועל כן הם גויים, ואנחנו נולדנו ביהדותנו והננו יהודים. ואיך אפשר לו לשנוא את בני הנכר? כשהוא מתארח אצלם, הם מקבלים את פניו באהבה, מפנים לו מקום אצל “האלוהים”, נותנים לו תפוחי־אדמה לצלות וחציר יבש לסוסו ולפעמים יכבדו אותו גם בביצים. ועקיבא איננו כפוי טובה: לבו ירחש אהבה וכבוד לאכרים העסוקים בעבודת האדמה המוצאה חן בעיניו…

בחצות הלילה כל בני האכר קמים. הגברים הולכים לדוש בגורן, והנשים – זו מכינה תבשיל לארוחת הצהרים וזו טווה או אורגת. הקיסם מאיר באור דועך את הבית, ועקיבא, בזמן שאין לו עבודה, יושב לו וקורא בספר תהלים והאכרים לא ישחקו לעלם היהודי המתפלל כדרכו. אדרבה, הם מביטים אליו בכבוד…

עקיבא היה תקיף מאוד גם בעיני אליהו ובת־שבע. הוא לוה מהם תמיד למסחרו רובלים אחדים וישמור את מוצא שפתיו להשיב למועד הקבוע. בבוא עקיבא אל בית הזקן, בשעה שהיתה בת־שבע פנויה מעבודתה, היתה היא מבקשת אותו לשבת ושואלת לשלומו.

– ברוך ה', בשבוע העבר השתכרתי מעט: עגל קניתי, מעט קטניות… – היה עונה עקיבא בלגלוג תמים.

– מה עשית בעגל? המכרתו אל שלום־ברוך הקצב?

– לא, שלום־ברוך בקש רק להשיב לי את ה“קרן”, ועל כן הייתי הפעם בעצמי לקצב. קראתי לשוחט ושחט את העגל, והשכנים קנו ממני את הבשר והרוחתי בשר לשבת, מלבד העור, שגם בעדו בודאי אקח שלושים אגורות.

– אמנם איש חיל אתה, – היתה אומרת בת־שבע – אך מה תהיה תכליתך? הלא עת לדאוג לאחריתך. הן לא לנצח תשב רַוָּק.

פני עקיבא אדמו.

– אחיותי בכירות הן ממני – אמר עקיבא בהשפילו את עיניו. – חלילה לי מבייש אותן להשתדך בטרם תשתדכנה הן.

– לוּ אך יעזור לך ה' להשיאן לאנשים בקרוב.

– מעט כסף יש להן, כל מה שהן מרויחות הן צוברות פרוטה לפרוטה. אני ואמי איננו לוקחים מהן מאומה…

– ממה הן מרויחות?

– הן תופרות שקים, קולעות פוזמקאות, טוות חוטים וכדומה. הקטנה היא גם תופרת לבנים. היא “בריה” גדולה.

– אם ימצא שדוך הגון אז אשתתף גם אנוכי עמך במצות הכנסת־כלה, – הבטיחה בת־שבע. שבע ועשרים שנה מלאו לעקיבא, כשהשיא את אחיותיו. הוא מכר את כל מה שהיה בבית וגם את הבית בעצמו נתן בתור מוהר לאחותו הצעירה.

נשואי האחות הזאת היו קשים לעקיבא מאוד. היא לא הסתפקה במועט, ומעת אשר באה בברית התנאים עד החתונה לא חדלה תגרה מביתו ובכי וצעקה.

– היום גם השפחות הולכות אל חופתן לבושות בגדים ארוכים של סאמט ואטלס – טענה הכלה, – ומדוע אהיה אני לבוז, כי אלך לחופתי בבגד קצר של צמר? והמטפחת… האפשר ללכת במטפחת של צמר? מי לובש בימי החתונה מטפחת כזו? במה חטאתי, כי אתם מבזים אותי בבזיון גדול כזה? לוּ מתּי, והיתה גם לכם גם לי הרוחה, כי אתם הייתם פוטרים אותי בתכריכים הנקנים בזול, ואנוכי לא הייתי בושה ונכלמה לפני רעותי כיום הזה!

– הלא את הכל לקחת, רצחנית! – קראה אם הכלה – הצגת אותנו ככלי ריק, ומה אתּ חפצה עוד? את ה“קערה” משמים? “חלב־עוף”?

– דברי כל אשר תחפצי, – קראה הנערה בכל לבה – אני לא אוכל ללכת לבית־המדרש במטפחת כזו… לא אוכל… לא אוכל…

עקיבא אמנם לא הבין מה היא הבושה הגדולה והבזיון אם לובשים מטפחת של צמר. מטפחת של משי אמנם טובה ויפה ממטפחת צמר, אבל אם אין ידה משגת לקנות מטפחת של משי – מה בכך? האמנם צריך האדם בעד זה לבחור מות מחיים? כן היה חושב עקיבא; אבל מה יעשה ולא מחשבותיו מחשבותיה! רחמיו נכמרו מאוד, בראותו את צערה הגדול שהיא מצטערת, ודמעותיה שהיא שופכת, וינחם אותה וידבר על לבה, כי נכון הוא להשלים כל חפצה אם יעזרהו ה'. וגם אמנם הצליח חפצו בידו למצוא שקלים אחדים רוח, ותחת בגד צר חדש, קנה לה בגד ארוך, שנשתמש בו מעט, תפור על פי חוקי ה“מודה” החדשה, ומטפחת גדולה של משי, כביכול, שבזמן קצר אחר החתונה נקרע לרצועות, רצועות…

אך הספיק עקיבא למלא את החסרון הזה, והנה הכלה באה בטענה חדשה: איך אפשר להיות בשמלה אחת של צמר גם ביום החופה, גם ביום שאחריו? הלא כן העולם נוהג, כי ממחרת יום החופה לובשת הכלה שמלה אחרת, ואיך תפר היא את מנהג העולם?

– ושמלתך החדשה שמצמר־גפן, הכי היא לא תסכון? – שאלה אם הכלה.

– לבשי אתּ אותה! –צעקה הנערה. – שמלה מצמר־גפן היא מצוה על ללבוש מחר אחר החופה! קבצנית אנוכי, מחזרת על הפתחים? בנות גילי לא תעשינה כאלה, וגם לי חלילה מעשות זאת… טוב לי למות מלבוש שמלה כזו מחר אחר החתונה… ועוד הפעם החלו הזעקות והבכיות למלא את הבית. ועקיבא עוד הפעם הלך נבוך ולא ידע איך לנחם את אחותו האומללה. הוא עמל בכל כוחו, “נקר בחטמו”, עד כי מצא שני שקלים. ולאושר הכלה באה העירה ציפא הסמרטוטית והביאה עמה ממוסקבה, כביכול, שמלות כעין חדשות ממש, ותפורות בכל החדושים שבעולם: עם אוכף מאחור ועם רצועות של מקלעה דקה כקורי עכביש מפנים, עם אזור ממשי אדום וסרח כאמתים על פני הארץ. ביחוד מצא חן בעיני הכלה הסרח, הוא היה ממש, כמו גלי הים שעולים ויורדים, והוא רחב בתחלתו והולך ומתמעט עד קצו, סרח כזה אין עוד לכל נערה בעיר ק… היא רואה בעליל, כי רחם הקב"ה עליה, היתומה העזובה, והזמין לה את ציפא ליום חתונתה, למען תוכל להתפאר בשמלתה על רעותיה.

בעמל רב הצליחה הכלה לקנות את השמלה, כי ציפא בראותה כי חשקה הנערה בשמלה הזאת ותדרוש בעדה ארבעה רובלים, ואחרי משא ומתן ארוך נאותה לקחת שני רובלים עתה במזומן ורובל אחד תקבל אחר החתונה ממעות “מתנות־דרשה”. עקיבא לא היה יכול להתאפק מצחוק, בראותו את אחותו לבושה בשמלה הזאת…

– מה אתה צוחק, פרא אדם? – קראה אחותו בכעס קל, בהטותה את ראשה לאחור ותבט בעונג רב אל הסרח.

– לא ידעתי, – ענה עקיבא – כולך הנך מעוררת עתה צחוק…

– יפה הוא טעמך… – ענתה הכלה בעקימת שפתים – אתה מבין בדבר הזה כ“חזיר בפלפלין”. – ובעיניך טובה השמלה הזאת? – הוסיף עקיבא לצחוק.

– טובה מאוד.

– אם כן השתמשי בה בלב שמח, וגם אני אשמח עמך. אמנם רואה אני, כי הסחורה טובה ויפה מאוד, – הוסיף עקיבא בפנים מאירות, במשמשו בארג, – ובהלכות תפירה, מסתמא, הנך יודעת יותר ממני.

כרגע הפכה הנערה פניה אל אחיה ותחבק את ראשו בזרועותיה ותשקהו…

– אח יקר וטוב אתה לי! – קראה הנערה מלאה רגשי אהבה ושמחה.

ופני עקיבא אדמו מבושת, ומבלי השיב גם נשיקה לאחותו פנה דומם וילך.

ד

ואחרי אשר השיא עקיבא את אחיותיו נטה אוזן לשמוע את דברי השדכנים לבחור לו אשה. את מי יקח לאשה? – בפתרון השאלה הזאת לא עמל עקיבא. לו אחת היא מי שתהיה, – ובלבד שתהיה בת ישראל, אשת חיל, היודעת לכלכל את הבית כראוי. כאיש ישראל ידע עקיבא שהוא חייב לשאת אשה, ויבקש לו זווגו לחיות כאדם.

והשדכנים באו להציע לפניו, כי יקח את האלמנה שיינדיל. ולא מעצמם באו השדכנים, כי אם בת־שבע עוררה אותם על הדבר הזה. היא הכירה את תכונת עקיבא מכבר ויכּבד בעיניה מאוד. “הוא יהיה בעל נאמן ואב ליתומים” – היתה חושבת בת־שבע.

אמנם בעיני שיינדיל לא היה הדבר יפה מתחלה. היא היתה ממשפחה מיוחסת, ובעלה היה יחסן גדול, “שני־בשני” עם “הרבי” והוא, עקיבא, בן דלת העם, ו“יוסף השור” – איש מגושם ועם הארץ שהוליך שורים מאוקרינה לארצות אחרות בנעוריו – הוא דודו. אך בת־שבע דברה אל לבי ותפתנה לבחור בעקיבא. – “לא קשה”, סכלה, גם אליהו אישי לא היה למדן, ובכל זאת היה טוב מעשרה למדנים.

וגם בעיני עקיבא לא היה השדוך הזה יפה הרבה. שיינדיל היתה אמנם אשה צעירה, לא כבירה ממנו הרבה בשנים, ויפה ובעלת בית, אך עקיבא לא רצה מתחלה לשום את צוארו בעול להיות אב ליתומים. אבל בעיני אמו מצא השדוך חן מאוד. מלבד שהיא עולה על ידי זה לגדולה, שהיא משתדכת עם משפחה מיוחסת, עוד לטשה עיניה אל “האוצר” אשר הביאה עמה בת־שבע מבית אליהו. “האוצר” מסתמא יפול לנחלה אחרי מות הזקנה אל שיינדיל, ושיינדיל תהיה גבירה לנצח נצחים. וגם בכל הימים אשר בת־שבע חיה לא תמנע מהוציא מאוצרה להספיק לכל צרכי הבית. היש בעולם “בור־שומן” שׁמן יותר מהשדוך הזה?

וגם שיינדיל וגם עקיבא נפתו, ובמזל טוב באו בברית בתנאים.

ומקנאי עקיבא רבו מאוד. נער “עם־הארץ” כמוהו יזכה לאושר גדול כזה!… אחדים נסו, כנהוג בערים הקטנות, לשלוח כתבי־פלסתר אל הכלה ואל החתן להפר את השדוך ולא הצליחו. וכעבור ירחים אחדים – ועקיבא נשא את שיינדיל בכפר פוזוכה כדת משה וישראל. לשיינדיל היה מקום במזרח, אשר עליו ישב מלפנים בעלה הראשון. ותצו שיינדיל את עקיבא לשבת בבואו אל בית הכנסת על המקום ההוא. עקיבא לא רצה לעלות לגדולה כזו. הוא היה רגיל לשבת בסתר בפנה בכותל מערבי, אך שיינדיל אמרה, כי לא נאוה לה אם אישה ישב באיזו פנה כאחד החייטים. ועקיבא לא נועז להמרות את פיה.

מה קשה היתה לו בפעם הראשונה ישיבתו במזרח! הוא לא העיז פניו להרים את עיניו אל הקהל וכאשר עמד ב“ויברך דוד” לא ישב עוד עד אחר התפלות, וגם בעמדו היה נבוך מאוד. ואף אמנם כל באי בית המדרש הביטו אליו כמתפלאים, כי בעיר הקטנה, אשר כל ימיה עוברים בלי כל שנוי ותמורה, אחינו בני ישראל תאבים מאוד לחדשות וכל דבר קל, אם רק חדש הוא, יהיה להם לענין לענות בו; יהפכו ויהפכו בו, יתפלפלו ויתוכחו ימים רבים.

ביחוד הרבה לדבר בזה שמעון השקלובי, אשר מקומו היה במזרח על יד מקום עקיבא. לשמעון חרה מאוד על הדבר הזה, כי הוא צריך לשבת על יד “בזוי” כעקיבא. הוא היה נכד ר' אליהו מצד אשתו ובודאי היתה עולה בחלק ירושתו מנה יפה, לולא גנבה בת־שבע את כל הרכוש; ואיך לא ישנא שמעון את עקיבא, שבא וירש את הכל, ועוד עלה לשבת על ידו במזרח?

ומלבד זה רחוקים היו שני האנשים האלה בדברים רבים: שמעון הוא יחסן גדול, שקלובי, וכל השקלוביים הלא ידוע לכל באי עולם כי יחסנים גדולים הם, וקל וחומר משפחת לפיכך המהוללה, וק“ו בן בנו של ק”ו – ר' שבתי’ל לפיכך, אבי שמעון, שעשה פשיטת רגל נוראה בלייפציג. חותנו מרדכי בן ר' אליהו חטפו כאבן טובה, והזיל למענו כסף רב. ושמעון מצד עצמו הוא נשוא פנים, כי הוא קצת למדן. בבחרותו היה בקי בחלק הראשון “יורה דעה”; אמנם זה כבר לא לקח ספר בידו, כמעט מיום חתונתו, אבל בכל זאת הוא עודנו זוכר “מלין דרבנן” ומשתמש בהן לעת מצוא, גם הוא חכם גדול, כלומר: הוא אוצר בּלום של “הלצות”, וכל דבור ודבור הוא מתּבל בהלצות רבות, מהן חדות ונפלאות ומהן גסות וציניות. אמנם הוא בעצמו לא היה יוצרן, אך הוא אסף אותן בזכרונו וישמרן כדבר יקר; ובכל שיחה, טרם הספיק איזה איש לכלות את דברו, ושמעון מזדרז לבוא כתנא דמסייע ובלגלוג קל הוא אומר: משל למה הדבר דומה… וכל הבטלנים שבעיר, הבחורים והאברכים, מתאספים עליו בבית המדרש אחר תפלת השחר ובין מנחה למעריב, ושותים בצמא את דברי חכמתו. אם גבאי צדקה פונים אליו לבקש נדבה, מתחיל שמעון לדרוש בהלצה ומאריך את דבורו ולבסוף נותן להן נתינה מועטת שאיננה שוה באבוד הזמן. ומלבד שהיה שמעון למדן וחכם הוא נודע גם לאיש עשיר: אסמיו מלאים בר, ופועלים אחדים עושים לו בפשתן כל ימות החורף. אפס כמו שרוב חכמותיו לא היו משלו, כן גם רב עשרו לא היה משלו, כי הוא השכיל תמיד להיות חייב לכל ולהונות את הכל. ואף שכבר יצא טיבו בעולם כרמאי, אף שהכל ידעו, כי התבואה באסמי שמעון מעורבה בפסולת של זרע קנבוס או בחול, כי פשתנו רטוב במים להכביד משקלו, וכולם קראו פה אחד: “אוי לו לאיש שפגע בו שמעון במסחרו!” ובכל זאת נמצאה לו תמיד “עגלה ערופה”, ועל פיו היה שגור הפתגם הרוסי “כל הימים אשר אחיה ימצאו לי כסילים למדי”. במתינות רבה היה שמעון ממתין ומצפה עד שיוֹאל הכסיל לבוא עדיו, ואז ילבבנו שמעון בהלצותיו, ימשכהו אליו בחבלי שוא, עד שהוא מתקרב אליו, ואז שמעון מתיחד עמו בחבה יתרה ומוצץ ממנו כל מה שאפשר למוץ ומניחו והולך…

האפשר כי יחסן, למדן, חכם ועשיר כשמעון ישב על ספסל אחד עם “עם הארץ” ואיש עני כעקיבא מבלי כל מחיצה ביניהם? עקיבא היה כקוץ מכאיב בצדו. ותמיד השתדל לבזותו, להתל בו ולשומו לשחוק בעיני כל הנאספים בבית התפלה.

– שמעתי כי נוסחה אחרת לך “בהגדה” – אמר שמעון לעקיבא בפני כל הקהל, – כי נתחלפה לך מכת “כנים” במכת “בנים”…

עקיבא הביט אליו בתמהון. וגם כל הנאספים עוד לא הכירו כרגע את העוקץ שבהלצתו זו. – ומה זה פקחת עיניך ותשתומם? – קרא שמעון – הלא בפסח הזה מצאת בנים, שלא עמלת בהם ולא גדלתם, הכי אין מכה זו של “בנים” קשה משל “כנים”?

כל הנאספים נתנו פיהם בשחוק על הלצת שמעון.

– לי אין הבנים מכה כלל – אמר עקיבא בתומו. – ה' המפרנס אותי הוא יפרנס גם אותם… – בעל־בטחון גדול אתה – אמר שמעון בהיתול – אחרי ש“אוצר” הזקנה לא רחוק ממך… עקיבא הביט אליו בתמהון ולא ענה דבר.

ביחוד רע היה בעיני שמעון, כי עקיבא היה לו תמיד לשטן להערות את מקור “חכמתו” בכל עת ולהרחיב פה בליצנות. אמנם עקיבא לא הוכיחו ולא הראה לו כל אות אי־רצון, אך לא יפה היה להתלוצץ בשכנות איש, המתפלל מלה במלה בכונה, או מזמר מזמורי תהלים בנעימה קדושה… ואף כי התחזק שמעון ואימץ את לבו לבלי שים לב למעשי “עם הארץ” ויוסף להקהל “קהלות” סביבותיו ולדרוש לפניהם דרשות של דופי כדרכו מאז, אך הוא הרגיש, כי קרבת עקיבא מחלישה את כל הרושם היוצא גם מהלצותיו היותר מובחרות. ביום תשעה באב, בעת שהקהל אומרים קינות בעצלתים ושפה רפה, היה שמעון מוצא שעת כושר בין פסקא לפסקא לדבר דברי חדודין. אך עקיבא יושב על ידו ואומר קינות בכל לבבו, ודמעותיו נגרות מעיניו כממעין, ובזה היה מרגיז עקיבא את שמעון שכנו ומזכירו, כי לא עת צחוק היא.

– למה אתה בוכה? – שאל אותו שמעון אחר התפלה – הלא אין אתה מבין מאומה מה שאתה מדבר! – הוא בוכה על “פרים הנשרפים” – הוסיף שמעון בפנותו אל הנאספים עליו.

– אמנם אינני מבין את פרוש כל המלות, – השיב עקיבא בתומו – אבל יודע אני כי הרבה צרות סבלו בני ישראל, כי הרגום, טבחום, שרפום ועינום בכל ענויים קשים ומרים ואיך לא אבכה? – רע היה מאוד לשמעון, בראותו כי כל חדודיו ועקיצותיו אינם נכנסים כלל לאוזן עקיבא. הוא אמר, כי עקיבא יתקצף ועזב את מקומו שבמזרח והלך לו אל מקומו הראשון, והיתה אז לו, לשמעון, הרוחה; אך לאסונו ראה, כי רוח עקיבא שלוה ושקטה ואיננו אומר כלל להניח את מקומו. אז החל שמעון להרבות עליו רעים, כי ימכור לו את המקום בכסף, אפס עקיבא אמר, כי לא לו הוא המקום, כי אם ליתומים, ואין לו רשות למכרו.

וככל אשר הוסיף שמעון לחשוב מחשבות איך להרחיק את עקיבא מעליו, כן גדלה שנאתו לשכנו. כאשר ישב עקיבא על ידו, חש שמעון בלבו, כי אש מתלקחת שם, חימה עזה. הוא היה נכון לקרעו כדג, לשלוח סכין אל לבו…

ה

עקיבא לא יכול לדעת את כל אשר רחש לו לב שמעון. הוא ראה, כי שמעון לועג לו, ידע כי לא נעימה לו חברתו, אך מעולם לא עלה על דעתו, כי גם תכלית שנאה ישנאהו. לבו הטוב לא נתנהו לחשוב, כי ישנם אנשים כאלה בעולם, אשר בעד דבר כסל כזה, בעד שבתו איזו שעה בבית ה', על יד איש שאיננו יחסן או למדן כמוהו, ישנא את שכנו שנאה עזה כמות.

גם מצב עקיבא לא נתנו לתת לב לענינים טפלים כאלה. הוא, כמו לפני חתונתו כן גם אחריה, לא ראה בטובה. כל ימיו היו ימי עבודה ועמל, הפגעים הרעים הלכו ורבו עליו. ורק בעל נפש תמימה ופשוטה כעקיבא היה יכול לסבול ולשאת דומם כל אשר נטל עליו, מבלי התקומם נגד בוראו, ומבלי אבד את תקותו, כי עוד יראה בימי טובה.

אמנם בית חדש היה לשיינדיל, בית יפה עם חצר ואורוה ואסם, גם חנות קטנה ויפה על יד הבית, אבל הפרנסה היתה מעטה. אך לעתים רחוקות יסור איזה אכר שמה לשתות כוס יי"ש ולאכול מליח. וגם בחנות היתה הסחורה מונחת ודורש אין לה. סוף דבר: כל פרנסות הבית מספיקות רק לקנות בהן מים לדיסא, גם נפש אחת לא תסתפקנה לכלכל, ומה גם משפחה שלמה בת חמש נפשות: הוא ואמו ושיינדיל ושני בניה. על כן היה על עקיבא לבקש טרפו כמקדם בכפרים ובשקידה יתרה, כי ההוצאות היו רבות עתה מאז כפלים.

ובת־שבע הזקנה ישבה בבית. אמנם היא לא נגעה מאומה מאשר לשיינדיל; היא התפרנסה מרכושה, אשר נתנה בהלואה לבטוּח גדול ברבית מעטה; רכושה הנגלה לא היה גדול, אך קרוב לשתי מאות רובל. אולם הכל היו יודעים כי יש לה רכוש נסתר – “האוצר” שאיננו פוסק לעולם…

בת־שבע נתנה מעט כסף לעקיבא לקנות סוס ועגלה. גוטא, אם עקיבא, התרעמה בסתר על הזקנה הקמצנית, שאיננה נוטלת מאוצרה להעשיר את בנה, אבל תרעומתה היתה רק בסתר, כי יראה פן תקניט את בת־שבע והתקצפה ויצאה מן הבית, ולקחה את האוצר עמה, ואז אפשר כי לא תאבה גם להוריש את בנה את האוצר גם אחרי מותה, על כן התאפקה ותשעשע את נפשה בתקוה טובה, כי עוד מעט יבוא יומה ואז הלוא תעזוב את האוצר לבנה, כי עמה לקברה לא תקחנו, ואז יתעשר בנה עושר גדול. ועל זאת תתפלל גוטא, כי יאריך ה' ימיה לראות בעיניה באושר בנה…

וכעבור שני ירחים אחר חתונת עקיבא, התהלכה בת־שבע בחוץ ותכשל וארכובתה נשתה ממקומה, ולא יכלה עוד בת־שבע לקום, וישאוה וימתחו את רגלה להשיב את הארכובה אל מקומה ולא יכלו, וגם פנחס הנפח ניסה למשוך בכל כוחו בידיו החזקות כצבתי ברזל ולא הצליח. וישכיבו את בת־שבע על המטה, ומשם לא יכלה עוד לרדת. רכושה המעט, שהיה ביד “הבטוח”, אבד ברפואות ובמסעות.

– עתה תחל להוציא מ“אוצרה” – אמרה גוטא אל לבה; – אולי עתה תרחם על בני לתת גם לו איזו מאות דינרי זהב. הוי קמצנית, פתיה! – חשבה גוטא בלבה – מה ממך יהלוך, אם תוציאי משם כמה שתוציאי, הלא מהאוצר לא יחסר דבר.

כמה פעמים נסתה גוטא בשוחחה עם בת־שבע לגעת בענין הזה בדרך אגב להבינה דעת מהות “האוצר”, וכי כל מי שיש לו “אוצר” הוא מאושר בעצמו ויש בידו להצליח את כל יושבי תבל. אך בת־שבע עשתה את עצמה כלא שומעת, וענתה על כל דבר באפה: “הן, הן”. ובזה הרעימה את גוטא עוד יותר ותכעיסנה עד מאוד.

ויהיה היום ותקרא בת־שבע לעקיבא ותתן בידו את המפתח של הארגז הגדול, המכוסה בפחי ברזל ותבקשהו להוציא משם את הארגז הקטן הצפון שם.

עקיבא האמין ולא האמין, כי יש “אוצר” לבת־שבע. הוא, אף כי היה תמים ואיש פשוט, בכל זאת לא היה קל להאמין בכל דבר, כאמו. לא לחנם הלעיטוהו בילדותו בהויות דאביי ורבא, כי מהם למד להקשות לפעמים קושיות: מי יודע אולי אך בחלום ראתה זלדה הטבלנית את “האוצר” בבית ר' אליהו, ואם גם נניח כי ראתה בהקיץ, מי יודע אם לא ברח האוצר ממנו בטרם לקחו את בת־שבע… אך אחרי כל הספקות האלה יש שעלה על לבו: אולי באמת צדקה אמו, כי יש לבת־שבע אוצר; על כן עתה כאשר נמסר מפתח הארגז הגדול לידו דפק לבו בקרבו בחזקה ויחשוב, כי עתה בודאי יראה אותו…

בלב דופק ובידים רועדות פתח עקיבא את הארגז, בדק בו עד שוליו ויוציא את הארגז הקטן, אך את האוצר לא ראה.

– אין זאת, כי אם בארגז הקטן הוא. שם ינוח עכבר הזהב המוליד דינרים עד אין קץ – כה חשב בלבו וישם את עיניו בארגז הקטן. בת־שבע לקחה את המפתח הקטן שהיה תלוי על צוארה ותפתח את הארגז הקטן. ועקיבא עומד ומביט בעינים פקוחות.

הארגז נפתח, והנה שם ארבעה חרוזי מרגליות ושני עגילים ארוכים, שבהם קבועות אבנים טובות, ויותר מזה אין מאומה.

– קח את אלה ומכור אותם – אמרה בת־שבע באנחה – זכרונות ימי נעורי הם, אשר לא ישובו… טוב יהיה אם יספיק מחירם להוצאותי עד מותי ולא אפול למשא על אחרים. הדברים האחרונים המסו את לב עקיבא. הוא ידע עתה כי אשה אומללה היא בת־שבע, כי אין לה כל “אוצר” ואך שקר בדו עליה.

ומחיר התכשיטים נאכל גם הוא. עקיבא נאנס מעתה לפרנס גם אותה. פני שיינדיל הוריקו מאוד, העבודה בבית ובחנות ועל יד מטת דודתה החולה אכלה את כוחותיה, ונוסף לזה מררה גוטא חמותה את חייה בתרעומותיה על אשר הזקנה חסה על “אוצרה”, ובנה צריך לטפל בה ולפרנסה, ובשובו בערב השבת עיף ויגע מהכפר, הוא בא עוד להפוך משכבה ולהתעסק בה.

– “פרא אדם” הוא – אמרה גוטא. – “הכלב שוה את המקל”. לולא היה סכל כל כך, כי אז לא היה מחזיק את הנבלה הזאת בביתו. אותה צריך להשליך החוצה, אחרי שהיא חסה על “אוצרה” לבלתי הוציא ממנו פרוטה. אני הולכת “קרועה־בלואה”. את מעילי אי אפשר עוד להטליא והוא מוציא את פרוטותי האחרונות לסמים ולרופאים… — לא, אמי! — יענה עקיבא – לדודתנו אין גם פרוטה אחת. מכל עשרה לא נשאר לה מאומה. היא אשה אומללה. ועלינו לרחם אותה מאוד. הן היא כמו נפלה משמים ארץ… – מי יתן והיה מספר מכותיה כמספר האלפים שיש לה!

– ואיפה הוא לפי דעתך האוצר? – שאל עקיבא בשחוק קל.

– איפה? מובן מאליו, בארגזה, שם הוא בודאי האוצר. לא לחנם היא מחזקת את מפתחו תחת מראשותיה תמיד.

– אני ראיתי כל מה שנמצא בארגז, — אמר עקיבא. – אנוכי בעצמי בדקתי וחפשתי בכל פנותיו ולא ראיתי שם גם פרוטת נחושת.

– הוי, פרא אדם! הוא חפץ לראות את האוצר… אם לא תתן לך רשות לראותו, אז לא תראנו עד עולם. לאוצר יש סגולה מיוחדת שאיננו נראה רק לבעליו. זר ימששנו בידיו וידמה לו, כי נעל קרוע הוא או סמרטוט נבזה והיא רק תגע הו והיה לשקל זהב. נסה נא רק לאמור לה, כי תשלחנה ל“הקדש” ואז תראה, כי תמצא לשכור שפחה ולתת לך שכר דירה.

– המעט המה יסוריה, כי אוסיף עוד להכאיב את לבה בדברים קשים? — אמר עקיבא. – הן עברים אנחנו, וגם הפחות שבנו לא יעשה כדבר הזה.

בכל העת שהיה עקיבא נדון עם אמו על דבר בת־שבע, ישבה לה שיינדיל מרחוק ולא התערבה בריבם. עקיבא ראה מעיניה הנוגות, כי היא מצטערת מאוד. נפשה נקשרה בנפש עקיבא ורחמיה נכמרו עליו, בראותו את העול הכבד אשר הושם עליו.

כאשר יצאה אמו מהחדר, נגש אליה עקיבא. שיינדיל הורידה את ראשה לארץ ושני אגלי דמעה ירדו מעפעפיה.

– אל תצטערי, שיינדיל, – נסה עקיבא לנחמה. – ה' ירחם עלינו וישלח לנו פרנסה ביד רחבה, וגם את דודתנו ירחם ושלח לה רפואה שלמה.

– אמנם כן – ענתה שיינדיל במחותה את דמעתה; – אם ירצה ה' בקרוב ירבה מספר בני ביתנו ומסתמא יוסיף ה' על חלק הנולד. מי יודע, אולי במזלו ירום גם מזלנו.

– בודאי ישנה ה' עתנו לטובה, – אמר עקיבא, אשר חש בנפשו מה מאושר יהיה בהקראו אב…

ו

מטבעו לא היה עקיבא איש ריב, ומה גם בהיותו במצב שפל כזה, בעת אשר צרכיו רבו מאוד ופרנסתו היתה קשה לו כקריעת ים סוף. היעלה על לבו להתרגז אם שמעון נוגע בכבודו באיזו הלצה גסה?

בן היה לשמעון, שלמה חיים שמו. הנער הזה כבן עשרים רם הקומה ורחב הכתפים, פניו אדומים ועיניו אמוצות וערומות. הוא היה יפה במראהו, הדור בלבושו, חצוף ו“מושלם”, כלומר: יודע לכתוב בארבע “ידות” (שפות): יודע מעט עברית, מעט רוסית וא"ב של שפות אשכנז ורומית, קורא בתורה, והעיקר: היה “בריה” נפלאה במסחר. מעט שגדל שלמה חיים היה אביו סומך עליו בלי כל פחד. הוא ידע, כי שלמה חיים יודע את כל סודות המסחר כמוהו ועודנו מחדש עצמו בהלכה זו חדושים רבים: יודע להעמיד הרגל תחת כף המאזנים, להסיר את המשקלת מעל כף האחת אל השנית ולהטעות בזה את המוכר, אמן גדול לעמוד על המקח ולספור מעוֹת ולהטעות במנין, סוף דבר: נער היכול לפרנס לא לבד את עצמו, כי אם גם משפחה שלמה.

כל בני העיר היו חולקים כבוד לשלמה חיים ולא חשבוהו עוד לבחור, אף כי לא נשא עוד טלית על כתפיו בעת התפלה. כי מלבד “בּריוּתו” הנפלאה ומלבד יחוסו וידיעתו לקרוא בספר תורה מעל הבמה ולכתוב אשכנזית, הוא גם קרוב למלכות, כלומר: מתרועע כביכול עם האדון “האוּריאדניק” בכבודו ובעצמו, שותה עמו כוס שכר או יי“ש ומשחק עמו בקלפים. והכל יודעים שכל מה ששלמה חיים אומר השוטר עושה, וכל הנוגע בו לא ינקה, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בין ברית; ובני ישראל החרדים וזעים מאוד מפני כבוד האדון ה”אוּריאדניק“, נכנעים גם כן מפני גדולת שלמה חיים שזכה לשבת במושב שר גדול כמוהו. כי האדון ה”אוּריאדניק" שר גדול הוא – בזה לית מאן דפליג, אחרי שהוא עושה כל מה שהוא חפץ, ברצותו יחרף ויקלל וברצותו יכה על הלחי. היש לאדון השוטר הרשות לקלל או להכות – למאי נפקא מינה? – מכת לחי מכאבת, אם גם איננה באה בדין… ובני ישראל, יושבי העיר הקטנה, אינם יכולים ואינם חפצים לתבוע עלבונם. אינכם יכולים – מפני שאינם יודעים שפת המדינה וחוקי הממלכה; הם יודעים רק להלשין איש על רעהו לפני השוטר, ולא הלאה; ואינם חפצים – כי אחינו בני ישראל בעלי חשבון המה; הם אומרים בלבם: מה תועילנה הקובלנות? את המכה שחלק לי לא אבטל עוד בכל קובלנא, ועד שיצא הדין לענשו הרי הוא יכול להרע לי שבעתים, ועל כן טוב לשאת דומם העלבון, הלא על זאת יהודים אנחנו. והשוטר רואה כי הכל עולה לו יפה, ושוכח כי שוטר הוא ונותן לבו כמושל בכפה. ושלמה חיים, כיון שהיה לגדול, החל גם הוא ללעוג לעקיבא, לקפחו בדברי לצון, ועקיבא, כדרכו, עשה עצמו כלא שומע, כמה פעמים חקק שלמה חיים בסכינו הקטן דברי דופי בספסל במקום שהיה עקיבא עומד, ועקיבא לא תבע עלבונו. אמנם נפשו כאבה עליו בסתר לבו, אך הוא נשא ויסבול דומם.

ויהיה השבת, ועקיבא בא אל בית המדרש והנה על מקומו יושב שלמה חיים. עקיבא ניגש עד מקומו, הוא אמר כי עתה יקום שלמה חיים ונתן לו לשבת, אך שלמה חיים הרים את עיניו החצופות עליו ויבט אליו כמו תמה הוא מדוע בא הנבזה הנה. עקיבא עמד רגע נבוך, ואחרי כן סר משם וילך ויעמוד על יד הבמה.

ויוסף “השור”, דוד עקיבא, ישב מרחוק וירא את כל אשר עשה שלמה חיים לעקיבא ויחר אפו. כרגע התנער האיש מעצלותו, עיניו הבריקו ובפסיעות גדולות ומהירות קרב אל שלמה חיים ויתפסהו בחזהו וכנוצה קלה הרימהו וישליכהו הלאה וישב תחתיו.

שלמה חיים קם מהארץ ויאמר לגשת למלחמה אל יוסף, אך יוסף הרים את אגרופו נגדו, וינהם באפו איזה דבר, ושלמה חיים אף כי לא שמע מה נהם, אך תוכן נהמו הבין היטב, כי נכון הוא לרצוץ את מוחו אם יבוא להלחם בו. ושמעון כרגע קפץ ממקומו ויחרף את יוסף. אך יוסף ישב לו בפנים זועפים, ועיניו הקטנות הפיקו כעס נורא.

בבית המדרש קם שאון גדול.

– אני אלך אל השוטר, אביאנו הנה! – קרא שלמה חיים. – הוא יראך, הוא… – וימהר וירץ אל הדלת. אך הגבאי מהר ויעצור אותו.

– אל נא שלמה חיים, אל תעשה כדבר הזה! – קרא הגבאי ופניו הלבינו – הידעת, כי ראשית דבר יחתמו את בית המדרש ולא יהיה לנו עוד מקום להתפלל. הנח לו, אני אתבע את עלבונך מידו: הוא חמש ליטרות נרות ישלם, ואם לאו לא יעלה לתורה שנה שלמה, או נקראנו לעלות ל“תוכחה”, אך אל השוטר לא תלך ולא תעכור אותנו כולנו.

ושלמה חיים נרצה לדברי הגבאי ולא הלך אל השוטר, אך בלבו נשבע להנקם…

יום הראשון לשבוע, ולבית עקיבא סר נכרי אחד ויבקש לחם חטה ודג מלוח. בשבתו לאכול בקש, כי יגישו לו גם כוס יי"ש. פני הנכרי העירו חשד בלב עקיבא, ולא אבה למכור לו, אך שיינדיל שחקה לפחדו, ותאמר, כי לוּ היינו מפחדים מכל הנכרים הסרים אלינו, כי אז לא היתה תקומה לנו. ועקיבא הלך וימסוך את כוס היין ויציגנה לפני הנכרי, וילך לתקן את כלי הסוס אשר נקרעו.

הנכרי חתך במתינות את הדג המלוח, והכוס עומדת על ידו על השולחן והנה השוטר עם משרתיו בא. גם בשעה שהיהודי חף מפשע, מיד שהשוטר בא אל ביתו הרי הוא מתירא ומזדעזע מפניו, ומכל שכן בשעה שעוונו נוכח פניו… עקיבא התחלחל בראותו את השוטר ויבט חליפות פעם אליו ופעם אל הכוס העומדת על השולחן, וכרגע קפץ אל השולחן ויאמר להסתיר את הכוס מעיני השוטר.

– אל תגע בכוסי! – קרא הנכרי – שלי היא, אנוכי בכסף לקחתיה.

השוטר החליק את שפמיו הארוכים ויבט בפנים של אימה על כל סביביו ויחל לדרוש ולחקור מי מכר את היי"ש, ואחר ישב לו על הכסא ויוציא נייר מצלחתו ועט ודיו ויחל לכתוב בו את הפרוטוקול, וכל אנשי הבית פורשים כפיהם ונאנחים, ושיינדיל לא יכלה להתאפק ותתן את קולה בבכי.

בת־שבע שכבה במטתה ותתנמנם, אך קול יללת שיינדיל העירה, ותך במקל אשר בידה לאות כי יבוא איש אליה; היא חפצה לדעת: מה הוא האסון אשר קרה בבית.

עקיבא בא ויספר לפניה את כל המאורע.

– הקימני וקחני שמה. אנוכי אדבר עמו – אמרה בת־שבע.

כפופה כאגמון ונשענת בפלך ונשואה כמעט בזרועות עקיבא באה האשה החדרה, אשר השוטר יושב ומיגע את מוחו איך לכתוב את הפרוטוקול, כי נקל היה לו לחלק מכות לחי מעסוק בעניני ספרות.

– ברוך בואך, פידורוביץ! – קראה בת־שבע בקול צרוד.

השוטר הרים את עיניו ונבהל לראות את השלד החי, אשר אך עיניו העידו, כי יש זיק חיים עוד בקרבו. הוא הרים את ידו ויצליב את חזהוּ.

– האם לא תכירני, פידורוביץ? – הוסיפה האשה. – אמנם עתה כל מכירי לא יכירוני… נשתניתי, אדוני, והייתי לאחרת. אבל אני הלא אֶליוֹכה (אשת אליהו).

– האמנם את היא אשת אליהו? – קרא השוטר. – שבי, זקנה. מה היה לך כי השתנית כה? – ה' חפץ ליסרני והנהו מיסר אותי – ענתה בת־שבע, בשבתה על הכסא. – אישי היה איש צדיק וה' האריך ימיו ובבוא יומו המעיט יסוריו, ואני, אשה חוטאת, ודיין האמת מקצר את ימי ומאריך את יסורי. אך למה נדבר עלי? “שירתי כבר תמה”, עוד מעט, עוד מעט – ואני לא אצטרך לבקש מבן אדם עזרה, ואך בשביל אלה האומללים באתי להתחנן לפניך, אדוני השוטר! למה, אדוני, באת להרסם ממעמדם? את מי תרדוף? רוצחים או גנבים? אנשים עניים מכרו כוס יי"ש והרויחו פרוטה… האם לעוונות כאלה תשים לב? הכי אין חוטאים ופושעים גדולים מהם? רחם נא, פידורוביץ, עליהם ועל ילדיהם ואל תשחיתם.

– הוי, זקנה! – קרא השוטר, אשר רחמיו נכמרו בשמעו את דברי בת־שבע, אשר מלפנים היתה אשה גדולה וחשובה, בריאה ואשת חיל ועתה היתה לצל־אדם אשר כל רואיה ירגזו, – חי אלוהי, כי לא מדעתי באתי הנה לבקש אשמת קרוביך העניים. ואף אמנם צדקת מאוד: אם לעוונות כאלה אשים לב לא יספיקו לי כל הניירות שבעולם לכתוב עליהם פרוטוקולים, אך לא מדעתי, יונתי, עשיתי זאת, כי אם שלמה חיים בן שמעון השקלובי שלחני, ואין לי רשות להעלים עין. לא אותי תאשימי, כי אם אחיכם העברים שבדלטוריותיהם יבואו להרגיזני ולאיים עלי, כי גם עלי ילשינו אם לא אעשה את חפצם, ומה אעשה? מובן מאליו, כי “כותנתי קרובה יותר לבשרי” וכל אדם צריך לדאוג בתחלה לעורו הוא.

*

עברה עוד שנה. החורף שורר בחוץ. הלילה הוא ליל מוצאי שבת בראש האשמורה האחרונה… מאורעות רבים עברו על בית עקיבא במשך הזמן הזה. בת־שבע מתה והארגז נפל לנחלה לעקיבא. את “האוצר” בקשו ולא מצאו. עקיבא רצה את עוונו בשבתו במאסר שבועות אחדים. שיינדיל הפילה את עוּבּרה וכמעט מתה גם היא מחבלי לידה. שבועות אחדים היתה מוטלת על ערש דוי ואחרי כן אף כי קמה ותחי, אבל לאיתנה לא שבה עד היום.

עקיבא הכין את עצמו לדרך. הסוס היה אסור בעגלת החורף. הוא שם בילקוטו את הטלית והתפילין. כלי סגור עם מליחים מחותכים, ככר לחם, סדור ותהלים ורובלים אחדים שם בכיסו. הבן הבכור של שיינדיל, יהושוע שמו, קם ללכת לבית המדרש.

הנער הזה קנה לו שם בין ה“מתמידים”, הוא למד עתה בבית המדרש בעצמו בלי עזרת מורה. שיינדיל כרכה דבר בפסת נייר ותושט לאישה.

– מה הוא זה? – שאל עקיבא.

– חתיכת בשר, שנשארה משבת. אני צליתיה והיתה לך היום לארוחת הצהרים.

– טוב, טוב, כי תאכלנה אתּ – אמר עקיבא. – אנוכי, ברוך ה', איש בריא, ואת צריכה לחזוק. – אנוכי אהנה יותר אם אתה תאכל את הבשר – ענתה שיינדיל; – לבי ימס בקרבי בזכרי, כי כל ימי השבוע אתה מתפרנס בבצלים ובתפוחי אדמה, מאכל חם לא יבוא אל פיך.

– מדוע תאמרי כדבר הזה, שיינדיל? – אמר עקיבא בהביטו ברחמים אל אשתו, ששחוק קל מרחף על פניה ודמעות גדולות נצבות בפתחי עיניה ועומדות לנפול. – בסורי אל חנן בכפר זלסקא, או אל מנדיל בכפר מקרובקא לא יתנוני לצאת בטרם אסעד עמהם. ואם לפעמים אני אוכל רק לחם ובצל, מה בכך? תשאר נא לי רק הדאגה הזאת. העיקר נהיה כולנו בריאים ושלמים…

האשה נאלמה רגעים אחדים ואחר אמרה:

– צר לי עליך מאוד, עקיבא. אני הלא הכזבתי כל תקוותיך. אתה עמל הרבה בלי מנוח, ומה אתה מוצא בכל עמלך? הלא אך מפח נפש! לא כסף ולא סחורה… אמור אמרת, כי תמצא פה בור מלא שומן והנה רק בור מצאת והשומן לא היה ואיננו גם עתה. ומה היא הנחת, אשר תשבע בשובך מעבודתך הכבדה? הנעים לך להביט אל אשתך החולה, שהיא ראויה להשליכה לכלבים?

– למה תדברי, סכלה, כדברים האלה? אמנם צער גדול יש לי, כי חולה את, אבל מקוה אני לה' כי ירחם אותך וירפאך במהרה. ונחת גדולה יש לי, כי ה' מזמין לי פרנסה לפרנס אתכם ולהשביעכם, לכל הפחות, לחם. ומסתמא יעזור לנו ה' לימים הבאים וייטיב מצבנו.

– אבל חתיכת הבשר תקח – אמרה שיינדיל במחותה את דמעתה.

– אקח, אקח ואוכלנה, כדי לעשות לך נחת רוח, אשה טובה ויקרה את לי…

בעוד רגעים אחדים ישב עקיבא עם יהושע בעגלת החורף. השמים היו טהורים. אלפי כוכבים האירו באור בהיר ומרעיד. השלג מתחת לבן מאוד ומתנוצץ כאבנים יקרות. העגלה כמו תשוט על פני השלג ולרגעים תשמיע קול חריקה קלה. הסוס, אשר נח כל היום, מדהר עתה ורץ. יהושע נהנה מאוד, כי נוסע הוא ועקיבא גם הוא נהנה, כי מוביל הוא את בנו־חורגו לבית המדרש.

– הוא יהיה למדן גדול – אמר עקיבא אל לבו, בהביטו באהבה אל פני הנער הצמוקים.

– האם לא קר לך, יהושע? – שאל עקיבא בחפצו להכנס בדברים עם הנער.

– לא, דודי, לא קר.

בעוד רגעים אחדים קרבו אל בית המדרש. נר היה דולק שם וזמרת אחד הלומדים הגיעה לאזנם.

עקיבא עצר בעד הסוס ויהושע ירד מהעגלה ויבוא אל מסדרון הבית. עקיבא הביט אחריו רגע באהבה. הוא חש בנפשו נחת רוח, כי תומך הוא בעמלו נער למדן כזה.

– זהו “אוצר”, – אמר עקיבא אל לבו.

יהושע בא אל תוך הבית ועקיבא הניף את השוט באויר, והסוס מהר לעשות דרכו הלאה.