— קצתי בחיי מפני בעלת הבית – התאוננה חנה דבורה הרבנית דק"ק כופרא באזני אישה הרב רבי ישראל דוד. — תמיד תשים עלי עלילות, תמיד מלבינה את פני. אם אני מבקשת ממנה את המפתח של המרתף, תפתח היא את פיה בקללה; אם בתנו הקטנה עוברת במסדרון, היא נכונה לקרעה כדג, ועתה, כשאבד לה תרנגול – אני אשמה בזה!
דמעות נזלו מעיני הרבנית ותמהר למחוֹתן בסינורה.
האשה היתה כבת שלושים וחמש. פניה כמושים ונובלים, צמוקים וירוקים; עיניה גדולות ומפיקות עצב. המטפחת אשר על ראשה מכסה את כל מצחה עד עיניה. שמלתה ישנה ולא נקיה, כי אך שמלה אחת לה לימי החול, והיא הלא “עקרת הבית”: מבשלת, אופה, מכבסת ונושאת את בנה בחיקה, וכל אחת מהמלאכות ההן עושה רושם על שמלתה.
והרב היה כבן שלושים ושמונה קצר הקומה ודל הבשר. פניו גם הם דלים וצמוקים ועיניו גם הן גדולות ושחורות. זקנו קטן ושיבה נזרקה בו; פאותיו הרחבות תלויות ומתעגלות עד הצואר. — בקשי, אולי תמצאי לך דירה אחרת – ענה הרב, בשבתו סמוך בידו האחת על השולחן ולפניו ספר פתוח.
— כבר בקשתי ולא מצאתי – ענתה הרבנית. — אמנם ראיתי דירה אחת, אך רפת ובהמה אין שם וגם הדירה איננה ראויה לנו. ב"ה רב אתה, אנשים זרים באים תמיד אל ביתנו. נחוץ לנו, לכל הפחות, חדר אחד רחב ידים. הנה הצילנו ה' מצרות המלמדות, מי יתן ויוציאנו גם מגלות הדירות. הטלטול והנדודים ימררו את חיי. והנפש הגסה הזאת, אשר לשונה ־ לשון בלעם, לא תתן לי מנוחה רגע. אנוכי, כמדומה לי, נזהרתי בכל מיני זהירות שלא להרגיזה, על קללותיה וחרפותיה אינני משיבה דבר. אמרתי אולי תרף ממני, ועתה – הנה צרת התרנגול. זה היום השני שאי־אפשר לצאת מפתח הבית.
— היא אומרת, כי את גנבת את התרנגול – אמרה שרה לאה הקטנה, בשמעה את דברי אמה.
— אסור ללכת רכיל, שרה לאה! — אמר הרב. — היא אמרה מה שאמרה, ואת לא תגידי לאמך מה שהיא אומרת. ה' מעניש על זה בשבטי־ברזל בוערים.
— אתה הלא אמרת, כי שמעון הבורסי אמר לתת לך חמשים רו"כ בהלואה – הוסיפה הרבנית חרש. — בכסף הזה אפשר היה לקנות קורות מוכנות לבנין. אדון העיר בודאי יתן לנו חלקת אדמה לבנות בית, והיותר יעזור ה‘. מפה ומשם נקבץ להשלים הבנין. אנחנו נחל לעשות וה’ בודאי יעזרנו. המעט הם היסורים שסבלנו? עת לנו לראות מעט נחת.
פני הרב התעותו מעט בשמעו את דברי אשתו. בכלל היה שנוא בעיניו לבקש טובה מאיש, ואף כי משמעון הבורסי…
— דבר כזה אי־אפשר לעשות בחפזון – אמר הרב. – עוד נתיישב בדבר; ועתה רב לנו לדבר דברים בטלים.
הרב הפנה את מבטו אל הגמרא שלפניו ויחל להתנועע ולנגן חרש.
——————
הרב רבי ישראל דוד היה איש ירא ה' ועוסק בתורה בהתמדה נפלאה. מעת היותו בן חמש עשרה שנה לא עבר עליו יום אשר לא למד בו שבע עשרה שעות. גם ביום “שמחת תורה”, שאז הכל אוכלים ושותים, שמחים ומרקדים, היה הוא יושב ושונה בעיון באיזו סוגיא חמורה. התורה היתה לו מקור חיים ובלעדה אי אפשר היה לו לחיות רגע. אם קרה לו איזה ענין שבשבילו היה אנוס להבטל מלמודו, לא ידע ר' ישראל דוד מנוח, ואך בשובו לתורתו שב למנוחתו.
הוא היה איש חכם, יורד לעמקו של כל הענין, וכל דבריו בהשכל ודעת. אך בחיצוניותו היה “בטלן” גדול. תנועותיו המהירות ופחזות מדברותיו היו לשחוק. ובכל זאת לא היו זרות לו הויות העולם, ורבים התפלאו איך ב“דין תורה” הוא יודע להכיר כל הערמומיות לא פחות מכל הסוחרים הערומים. גם בתלמודו היה בעל בינה ישרה, לא אהב את הפלפולים העקומים, ונוח היה לו לאמור: “לא ידעתי”, מאשר “ליישב בדוחק”.
ר' ישראל דוד היה איש חסיד, אך חסידותו לא היתה נפרזה והיה ממעט בעסק המקוה ובתקונים. הוא התפלל מתוך הסדור מלה במלה, לפעמים בבכי ובדמעות, אך לא “התחב”ד" כאותם בני עליה המזמרים והמרקדים בתפלתם ועושים “העויות” משונות. בכל שבוע היה עובר על הפרשה במדרש רבה ובשאר המדרשים. גם בספר “לקוטי תורה” הגה בשום לב, אך לא היה מבלה בזה זמן הרבה כשאר החסידים. העיקר היה בעיניו הנגלה שבתורה, הגמרא והפוסקים, והמדרש והחסידות אינן אלא פרפראות, שאינן ראויות לבלות בהן זמן רב.
כל ימיו היה ר' ישראל דוד מלמד, לא לנערים קטנים, כי לא ידע איך להתנהג אתם, כי אם לנערים גדולים, וגם זה לא בחדר כמלמד גמור, כי ר' ישראל דוד על פי רוך לבו ומדת הרחמים הנטועה בקרבו לא היה יכול להעניש את התלמידים השובבים, ועל כן היו ה“שקצים” עושים נוכח פניו כל מה שלבם חפץ והוא לא יכול לעצור בעדם. ועל כן למד רק לשנים שלושה נערים “חתנים”, או על פי רוב היה מלמד בכפר לבני אב אחד. את התלמידים לימד בשעות הקצובות להם, ויתר היום והלילה עסק בתורה לבדו. מובן מאליו, כי כל ימיו היה מתפרנס בצער ודוחק גדול, כי איש כר' ישראל דוד לא היה יכול לעמוד על המקח ולשאת ולתת הרבה בענין הנוגע לממון, וכאשר קפחו שכרו היה נושא בשרו בשניו ושותק.
מעט הנדן שהיה לו, כשתי מאות שקל, השיב לחותנו בהיותו עוד סמוך על שולחנו. חותנו לא הרבה במחירו, כי אף שידע להוקיר את חתנו ויתגאה בו כבסגולה יקרה, וגם מסר לו את ה“חזקה” להיות תוקע בבית המדרש, אך ידו לא השיגה לתת לו כסף כערכו. כל הנדן הדל שנתן לו היה רק כסף הלואות, שלוה כמעט מכל אנשי העיר. ועל כן אחר החתונה התפשר עם חתנו וישב את הכסף לבעליו.
אך הנה שנת גאולתו באה. בעיר כופרא מת הרב, וישימו כל הקהל עיניהם בר' ישראל דוד וימנוהו לרב, ושכר קצבו לו – שני רו“כ לשבוע ממכס הבשר, ועוד “הכנסות” ממכירת נרות, מדמי־חנוכה ופורים ומכירת חמץ וכדומה. נרות נמכרים בכופרא, בכלל, אך מעט, כי אך בנפט יאירו בתיהם ורק לימי השבת והרגל לוקחים נרות. גם שאר ההכנסות לא הרבו “להכניס”, כי העסק של קבלת נדבות היה מאוס מאוד בעיני ר' ישראל דוד, ולא השתדל בו “כראוי” וכנהוג… וסוף דבר: שכרו היה דל מאוד, סך הכל כארבע רו”כ לשבוע. אך הוא היה שמח בחלקו, כי מעודו לא היתה פרנסתו ברוח יותר מעתה. ונוסף לזה, אף כי ר' ישראל דוד היה ירא שמים וענו גדול, בכל זאת היה השם “רב” כאבן־חן בעיניו. הוא אמנם למד כל ימיו תורה לשמה, לקיים מצות, “והגית בו יומם ולילה”, אבל בכל זאת, באיזו פנה נסתרת שכנה בלבו גם התשוקה לעלות למדרגת “רב” – המשרה היותר גבוהה בעיני עמנו מאז ומקדם.
ואף אמנם לר' ישראל דוד היה נאה ויאה להיות רב בישראל, כי את רבנותו קנה לא בהשתדלות תקיפים, לא בחנופה וערמה, כי אם בעמלו שעמל בתורה יותר משמונה עשרה שנה ויהי מלא וגדוש בש"ס ופוסקים.
בקש ר' ישראל דוד לשבת בשלוה, להורות ולדון ולעסוק בתורה ותפלה – והנה קפץ עליו רוגזו של ירחמיאל חתן הבורסי.
——————
שמעון הבורסי הוא נגיד בעדתו ועסקן גדול בצרכי הצבור, כלומר: איננו נותן לאיש לעשות דבר בצרכי הצבור בלי רשותו, ואם אחרים באים ועושים בלי נטילת רשות, הוא מקלקל ומהרס עד היסוד. הוא בקש ומצא לבתו בחור מן “החריפים” היודעים לעשות את המישור לעקוב והבקעה לרכסים. וכאשר בא ירחמיאל אל העיר הקטנה כופרא לבית שמעון העשיר, התנשא ממעלת בחור למדן למעלת אברך עלוי. ועם מי יתרועע העלוי הזה? בפני מי יראה את כל גדולתו? הלא בפני הרב דמתא. אולם לירחמיאל לא היה די להראות, כי גדול הוא, עלוי הוא, כי אם נחוץ היה לו להשפיל את כבוד הרב, להראות לעיני כל, כי הרב איננו מגיע לקרסוליו.
מתחלה היה ר' ישראל דוד שמח, כי נמצא בעירו אברך כירחמיאל, אשר יוכל לדבר עמו בתורה כחפצו, אך עד מהרה ראה, כי כל חפץ האברך הוא רק לקנטר, — והתחיל להשתמט ממנו. אך ירחמיאל לא נתן לו מנוח, ובכל יום המציא שאלות שונות, ולפעמים היה בא אליו להלאותו בקושיות שגנב ממפרשי התלמוד. וכל שאלותיו הביא לבית המדרש, בשעה שכל הקהל מתאספים שמה, כדי לבייש את הרב.
— נתקשיתי בענין זה – יאמר ירחמיאל, בהראותו להרב איזה ענין בגמרא.
הרב הביט ולא הבין במה נתקשה האיש שם.
— אין זאת, כי אם המצאת איזו קושיא כדי להמציא עליה אחרי כן תרוץ יפה – אמר הרב בשחוק קל.
ירחמיאל מציע קושיתו: איזה דיוק מחודד התלוי בשערה.
— לדעתי – משיב הרב – אין כל קושיא בזה, כי הענין הזה צריך לגופו ולא בא להוציא ממנו דיוקים.
— תירוץ רבנים הוא – אמר ירחמיאל בחוצפה. – אבל אנחנו, על פי סברת “בעלי־בתים”, אין אני סומכין “אשנוייא דחיקא”. ואנוכי מצאתי את התירוץ הנכון, וזה הוא…
וירחמיאל מתלהב ומניע בידו ומביט כמנצח פעם אל הרב העלוב ופעם אל הקהל שהתאספו מסביב, ור' ישראל דוד שומע ושותק, פניו מלבינים ושפתיו רועדות, עד שירחמיאל גומר מאמרו. הוא נסה בהתחלה להראות לירחמיאל כי “אגב חורפא שבשתא” וכי לכל דבריו אין יסוד, אך ירחמיאל ענהו עזות: “לא נחית רבנו לעומק תירוצי ועל כן טעה”. ובהביטו אל הקהל כמנצח יוסיף עוד פלפול בקולות וברעמים.
הרב שומע ויודע, כי איש ריבו מוסיף הבלים על הבלים, אך איננו חפץ לענות לו עוד, כי אין מדרכו לבלות את עתו לריק, וגם רואה הוא כי איש ריבו נצחן הוא, חפץ להעמיד הכל על דעתו ואיננו יכול לותר משהו. אך ההמון, שאיננו יודע על מה ולמה התוכחו הרב וירחמיאל, ראה רק סוף דבר, כי ירחמיאל יצא מתוך המלחמה כמנצח, אות הוא, כי אמנם נעלה הוא ירחמיאל על הרב, השומע ומחריש ומתבייש.
ר' ישראל דוד, שהיה בורח מן המחלוקת, היה נזהר מאוד לבלי בוא בדברים עם חתן הגביר, שפגיעתו רעה, אך ירחמיאל היה תופס בו בחזקה לצאת אתו למלחמה. אפס ענותנותו של הרב היא שעמדה לו לבלי יתגלע ריב גמור. הוא דבר תמיד בלשון רכה ונזהר מאוד לבלי פגוע בכבוד איש ריבו, אף כי ראה, כי זה מתכון להקניטו ולהשפיל את כבודו בעיני השומעים. וגם בלבו היה משתדל לדון אותו לכף זכות, כי צעיר לימים הוא “והאי צורבא מרבנן דרתח אורייתא היא דקא מרתחא ביה”, אבל הלא בעל כשרון הוא ובתורה הוא עוסק. כה חשב הרב ויקבל על עצמו להשכיח מלבו לגמרי את כל אשר עבר בינו לבין האברך, אך היה נזהר מאוד לבלתי בוא בדברים עמו לבל יבוא לידי נסיון, ובכל יום היה מתפלל בבוקר בכוונה יתרה: “יהי רצון… שתצילני מעזי פנים ומעזות פנים… מפגע רע”.
——————
ובעלת הבית הוסיפה מיום ליום למרר את חיי שכנתה הרבנית בחרפותיה וקללותיה. היא היתה מאלה הנשים אשר מהבוקר עד הערב לא תפסקנה מפיהן חרפות וקללות, ושמחות הן מאוד במצאן על מי לשפוך חמתן. פעם אחת החלה האשה לקלל את ילדי הרבנית במיתה משונה, באסכרה ובחלי־רע. הרבנית אשר נזהרה תמיד מלפתוח פה לשטן, חרדה חרדה גדולה בשמעה את הקללות הנוראות, ובפרט כי היא ידעה ע"פ הנסיון מה היא אסכרה, כי שנים מילדיה מתו במחלה זו.
— רחמי נא על הילדים ואל תקללי אותם, — התחננה הרבנית – הלא המה עוד קטנים ואינם אשמים במאומה. קללי אותי, אך בהם אל תשלחי לשונך.
אך האשה הרעה ידעה, כי בזה היא מכאבת את לב הרבנית, ותוסף לקלל את הילדים. הרבנית האומללה באה הביתה ותבך בכי רב.
ולא יכול עוד ר' ישראל דוד לראות בעלבון אשתו, ויתאפק, וילך אל שמעון הבורסי, ויבקש ממנו להלוות לו חמשים רו"כ לבנין בית.
שמעון לא השיב פני הרב ריקם, כי אם לקח ממנו שטר חוב. בתוך דבריו רמז לו, כי חתנו מתעתד לקבל סמיכה, וכאשר יזכה, מסתמא לא ימנע גם הרב ר' ישראל דוד את סמיכתו ממנו. ואף כי אין את נפשו שישב ירחמיאל על כסא הרבנות, אך כתב סמיכה הן לא יזיק לו אם יהיה בצלחתו.
הרב חפץ לאמור לו, כי אם חתנו מתעתד לקבל סמיכה לרבנות, עליו להיטיב את דרכו, עשות התורה משחק ועטרה להתגדל בה, אך נמלך ויאמר בלבו: לא טוב להשניא את האברך בעיני חותנו.
הרב הביא את הכסף, ותיכף שלחו סרסור אחד לקנות הקורות. ועוד כשלושים רו“כ אסף הרב בהלואות קטנות: ממי שלושה וממי חמשה רו”כ, ויהי די לו להחל הבנין. ואם יחסר לו מעט, הלא גם הוא גם אשתו בטחו בה', כי בודאי יעזרם לכלות את אשר החלו.
והבנין צמח ויגדל מיום ליום. הכתלים עומדים מוכנים, והאזוב הרענן מבצבץ בין קורה לקורה. נחום הבנאי עשה מלאכתו באמונה. הוא חפץ כי יהיה בית הרב יפה מכל בתי העיר, ועל כן השתדל הרבה ליפותו לפי טוב טעמו.
הרב בשובו יום יום מבית התפלה היה הולך אל הבית ושוהה שם שעה קלה, מסתכל במלאכה ושמח בלבו. והרבנית עם ילדיה כמעט קבעו שם דירתם. ברוב עמל הצליחו הבונים לגרש את הילדים ממקום המלאכה, לבל יאונה להם אסון. בדאגה רבה אספה הרבנית עם ילדיה את השבבים להכין הסקה לימי החורף.
ושמעון הבורסי אמר בלבו, כי הרב מסתמא יתעורר מעצמו לתת סמיכה לחתנו, כי כלום הרב צריך להוציא על זה כסף מכיסו? והוא, שמעון, הלא עשה עמו חסד גדול, בהלוותו לו חמשים רו"כ בפעם אחת. אך בראותו, כי הרב איננו מתעורר מעצמו, פנה הוא אליו ויגיד לו בחפצו בשפה ברורה, ובלבו היה בטוח, כי לא יעיז הרב להשיב את פניו.
אך שגה שמעון במשפטו: ר' ישראל דוד לא אבה לתת כתב־סמיכה לחתנו העלוי.
— אני עצמי זה לא כבר קבלתי סמיכה, — אמר ר' ישראל דוד נבוך מעט – ומי אנוכי כי אבוא להסמיך אחרים?
שמעון הבין כי הרב משתמט ממנו, ויחר לו מאוד, וכאשר ספר הדבר לפני חתנו, קצף ירחמיאל קצף גדול ויאמר, כי לחרפה תחשב לו לקחת סמיכה מיד רב כזה. טוב כי יסע אל העיר הגדולה… אמנם שם נחוצה מטבע גדולה, אבל גם הסמיכה תהיה גדולה ונכבדה, מידי רב גדול.
וכך היה: ירחמיאל נסע אל הרב הגדול דק“ק… שדרכו לתת סמיכה לכל מי שמשלם כהוגן, ויקבל ממנו כתב־סמיכה יפה ומהודר וחתום בחותם החופ”ק. בכתב ההוא נתנו לירחמיאל תארי כבוד משונים: “סיני ועוקר הרים”, “קנקן חדש מלא ישן”, “המאור הגדול” וכדומה.
בשוב ירחמיאל הביתה מזוין בכתב־סמיכה, החל להתגרות בהרב דמתא, להתערב בעניני אסור והיתר ולערער על פסקי הרב. המעשים האלה הכאיבו מאוד את לב הרב, אך הוא סבל בּעַנְוָתוֹ, ובלבד כי לא יופר השלום בעיר. אולם ירחמיאל לא היה מאלה המסתפקים במועט. עוד מעט ומעשה בא ליד למלא את הסאה.
משרתו של שמעון הבורסי הביא פעם אחת אל הרב תרנגולת שחוטה שנמצא בה מום, והרב התבונן הרבה בדבר ולבסוף הטריפה. הדבר נודע לירחמיאל, ויאמר אל המשרת: לך אל הרב ואמור לו, כי טעות היא בידו – התרנגולת כשרה. והמשרת מלא אחר פקודת אדונו בדיוק.
אז קצף ר' ישראל דוד קצף גדול. הוא ראה, כי ירחמיאל מעיז פנים לפסוק נגד הוראתו ולהתיר את הטרפה. בדבר כזה אי־אפשר לשתוק.
— אמור לו, כי הוא “עם הארץ” — קרא הרב. – התרנגולת טרפה, והוא איננו ראוי להורות.
האיש התפלא מאוד. הוא לא ראה מעודו כי ר' ישראל דוד יכעס וכי ידבר בגנות מי שיהיה. הוא נפטר מהרב ויגיע עד הפתח.
— אברך, אברך!… — קרא לו הרב.
האיש שב.
– למען לא תהיה הולך רכיל, הנני גוזר עליך, כי תלך לירחמיאל ותגיד את אשר אמרתי.
——————
המלחמה החלה…
ממחרת היום ההוא, כמעט דרכו רגלי הרב על מפתן בית המדרש, והנה שמעון מתנפל עליו:
– האם את חתני תקרא בשם “עם הארץ”? את חתני? הידעת מי אני ומי חתני?
הרב נפעם מקול הקורא. רגעים אחדים עמד נבוך ומרעיד, אך אחרי כן התאפק ויאמר בנחת: עדי בשמים, כי לא חפצתי לצאת עמך לריב. אך עזות חתנך לא תדע גבול. הוא בא ומכשיר מה שאסרתי גם מבלי שאול את פי מדוע אסרתי. ועוד הוא מעיז פניו לשלוח אלי דבר ביד משרתך, כי טעיתי. הדבר הזה די להוכיח, כי עם הארץ הוא ונפש גסה.
– מי? חתני הוא עם הארץ? – קרא שמעון בקצף נורא. – אם אתה יראת לתת לו סמיכה, כי רעה עינך בו, תאמר כי לא ימצא הסכמה בלעדיך? הנה הרב הגדול דק“ק… מעיד עליו, כי הוא “גאון אמתי”, לא איזה מו”ץ שמחירו פרוטה. ואתה אומר עליו כי עם הארץ הוא! הזאת היא הרבית שאתה משלם לי בעד הכסף שהלויתיך? הבית החדש שהוא בונה מידי הוא לו, והוא מבזה אותי ואת חתני…
ירחמיאל עמד בכל העת מנגד ולא התערב בריב. פניו היו מוסבים אל החלון. אך פתאום הפך את פניו ויקרב אל המריבים.
– אם הוא אומר עלי, שעם הארץ אני – קרא ירחמיאל, –הרי הוא מבזה תלמידי חכמים ואסור לסמוך על הוראותיו. הוא אינו יודע גם שיחות חולין שלי, ומעיז פיו לאמור עלי, כי אנוכי “עם הארץ”. לא! לרב כזה אין אנו נזקקין.
הרב מהר ויצא מבית המדרש. פניו היו חורים כפני מת. ושמעון וחתנו האריכו עוד לשונם לבזות את הרב בעיני כל הקהל. ורבים מבעלי בריתו של שמעון ו“מלחכי פנכא” שלו נענו לו בראשם וילעגו גם הם לרבם. היו אמנם מתי מספר, אשר לבם התחמץ לראות את העול הנעשה להרב העלוב, אבל הם יראו מפני שמעון התקיף – ושתקו.
בשוב הרב אל ביתו, חרדה הרבנית לקראתו. היא נבהלה בראותה, כי פני בעלה הלבינו עד מאור, וגם התפלאה, כי מהר לשוב לפני התפלה.
— מה? האם חלש לבך? האקרא לרופא? האשים לך תחבושת של חרדל? — שאלה האשה.
— אל תפחדי, שלום לי! — ענה הרב. ובדברים מקוטעים ספר לה את אשר עבר בינו ובין שמעון הבורסי. היא החלה לדרוש אחרי פרטי המאורע, אך הוא אמר לה, כי אין הדבר כדאי לדבר עליו הרבה ובפרט עתה שזמן התפלה הגיע.
הוא בא אל חדרו וישם את הטלית על כתפו ויחל להתהלך בחדר הנה והנה בבדקו את הציציות. הוא אמר להכין את עצמו לתפלה, לדעת לפני מי הוא עומד, אך המחשבות הזרות על דבר המחלוקת בלבלו את כונתו.
— אמנם אנוכי לא סבּוֹתי בריב הזה, — חשב הרב בלבבו – ומה שאמרתי צריך הייתי לאמור, חייב הייתי לאמור. אך מאוד צר לי אם יחשדוני כי כפוי טובה אנוכי. כאשר הזכיר שמעון את הכסף שהלוני, הרגשתי בנפשי כמו הביא חנית אל בשרי. הדבר הזה יכאב לי יותר מכל החרפות והזלזולים. ובלי ספק גם לימים יבואו יזכירני תמיד את הטובה שעשה עמדי. ומה אעשה? מה אעשה…
— אבל השעה התשיעית הגיעה ואנוכי עוד לא התפללתי – אמר הרב אל לבו. – הבה, אסירה את העצבות מלבי ועמדתי להתפלל. רב לי לחשב על דבר עניני העולם השפל, כי מה הוא ומה עניניו? הלא עלי עתה לשבח ולפאר את יוצרי. אבל, רבש"ע! מה זה היה לי? מדוע לא אוכל הפעם להתגבר על יצרי ולהרחיק מעלי את המחשבות הזרות?
— לא אוכל, לא אוכל ־ הוסיף לחשוב. – את הכל אני יכול לבטל בלבי, אך לא מה שאני חייב לאחרים.
כעבור רגעים אחדים קרא הרב בקול: את, בואי נא הנה!
הרבנית עזבה את תפוחי האדמה שקילפה ותמהר אל אישה.
— החוב שאני חייב לשמעון כבד עלי מנשוא.
— אנחנו נשלם לו, אם ירצה ה', מעט מעט. הן בתנאי כזה לקחת – לשלם במשך שנתים ימים מעת שנבוא לשבת בביתנו.
— אנוכי אינני יכול להיות חייב לו גם רגע אחד – אמר הרב. – טוב לי לשלם רבית גדולה ובלבד שלא אהיה חייב לו. לכי אל זכריה המלוה, אולי יאות להלוות לנו חמשים רו"כ בתנאי לשלם לו מעט מעט את הקרן עם הרבית; הן הוא מלוה לשבועות.
— כבד יהיה ממני לשלם עתה דמי שבוע. עוד כסף רב נחוץ לנו בשביל לגמור את הבית – אמרה האשה.
— ידעתי, כי כבד הוא, אך יותר עוד כבד ממני עתה להיות משועבד לשמעון הבורסי. אדמה כי זכריה ילוה לנו. אנחנו נתן לו במשכון את הבית.
הרבנית הסכימה תמיד לדברי אישה הרב. הוא היה יקר בעיניה מאוד, וכל תענוגיה בחיים היו, כי ישבה מרחוק והביטה אל אישה השוקד על למודו. היא לא הבינה מאומה בלמודיו, אבל לבי הרגיש כל רוממות עסק התורה. היא לא יכלה לשוחח עמו בענינים הנאצלים שהיה לבו מלא מהם, ועל כן אך לפרקים רחוקים זכתה לדבר עמו איזה דברים, אבל ברגשותיה היתה אחוזה ודבוקה בו תמיד. כל דברי בעלה היו בעיניה כדבר אלוהים, והיתה מוכנת ומזומנת לקיים את דברו כמצות התורה.
זכריה המלוה שמח על העסק הזה. הוא ידע, כי הרב הוא איש נאמן ואפשר לסמוך עליו, ובפרט כשהוא נותן לו את הבית לערבון. ואך תנאי התנה, שיחלו ללשלם לו את הקרן והרבית בלי אחור, מאותו השבוע שהם מקבלים את הכסף.
——————
באותו יום השיב הרב את הכסף לשמעון הבורסי. ובדבר הזה העלה עליו חמת שמעון עוד יותר, ויגמרו אומר הוא וחתנו להנקם ברב.
ירחמיאל אזר כגבר חלציו ויציע את השאלה לפני איזו רבנים שהיו מכיריו, וביחוד לאותו הרב שנתן לו סמיכה, וכל הרבנים השיבו לו, כי הם מסכימים עמו. וירחמיאל קראת את התשובות בבית המדרש, ובתוך כך הראה לכל את כל תארי הכבוד שחלקו לו הרבנים.
ושמעון חותנו בא למלאות אחרי דברי חתנו ויחרף את הרב ויאמר, כי אך לחנם משלמים לו שכר, כי חתנו “הגאון האמתי” נכון להורות חנם אין כסף.
הרב העלוב לא רצה מתחלה להביא את השאלה עד הרבנים. ההלכה היתה ברורה בעיניו כמקרא מפורש; גם ידע, כי בזה לא יועיל מאומה לשכך את הריב, ולמה יעמול בלי כל תועלת? אך בעלי בריתו האיצו בו לכתוב, למען הציל את כבודו המחולל בעיני ההמון. ולא יכול הרב להשיב פניהם וישלח מכתבים לרבנים אחדים. ואף אמנם באה תשובתם, כי הצדק עם הרב. אך הרב לא הראה את התשובות כי אם למתי סודו. ושמעון וחתנו הוסיפו לדבר סרה בהרב ולשומו ללעג וקלס בעיני ההמון.
פתאום הרגיש הרב, כי בהכנסותיו באה מגרעת, כי מלבד ששמעון חדל לקנות ממנו נרות, עוד גם החל למכור נרות בחנותו לאחרים. כאשר צעקו אנשי ברית הרב חמס על הדבר הזה, כחש שמעון ויאמר, כי אף שהוא שונא את הרב, בכל זאת איננו חפץ לקפח את פרנסתו, ואת הנרות איננו מוכר כי אם להיושבים מחוץ לעיר, ומכירה כזו לא באה בתנאים שהתנו עם הרב. הרב בקש, כי יתנו לו מוצא אחר לפרנסתו, אך בקשתו לא הועילה מאומה. בעלי בריתו אמנם חמלו עליו, אך כיון שנגע הענין לדברים שבכיס, משכו ידם.
והבית החדש היה יפה מאוד, ובכליון עינים חכו בעליו ליום אשר יוכלו לבוא לשבת בתוכו. הם אמרו כי בשבת נחמו יחוגו את חנוכת הבית, אך רבות מחשבות בלב איש, ואם אין כסף, תעלינה כולן בתוהו. הרב והרבנית טעו בחשבונם: הבנין דרש הוצאות יתרות שלא עלו תחילה בחשבון. בעמל רב גמרו את הגג, אך רצפה ותקרה, דלתות וחלונות, קצר כוחם לעשות לו.
ויועץ הרב עם הרבנית אשתו ויחליטו לקחת עוד חמשה ועשרים רובל מזכריה המלוה. אמנם היה להם קשה לשלם בכל שבוע יותר מרובל, ומה גם אחרי כי מעטה הכנסתם מהנרות, ועתה יוסיפו עוד על משאם. אך התנחמו בלבם, כי בשנה הבאה בודאי יוטב להם, בודאי ימציאו להם בעלי בריתם עוד מקור להכנסה, בודאי ישוב גם שמעון וירחמיאל חתנו מדרכם הרעה ולא יוסיפו עוד למרר את חייו ולרדפו חנם, בודאי… סוף דבר: בודאי ישועה קרובה לבוא, ומה בכך אם עתה יסבלו מעט מחסור.
הם לקחו מיד זכריה את הכסף ויעשו את הרצפה ואת התקרה. אבל לחלונות ודלתות לא הספיק מעט הכסף, ויהיו אטומים בנסרים.
— הלא רפת אין לנו, ולמה נחזיק את הפרה? — אמר הרב – נמכרנה ונעשה דלתות וחלונות לביתנו.
מאוד היה צר להרבנית למכור את הפרה. הפרה השתתפה תמיד בצרת גברתה והיתה מסייעת לכלכל את בני ביתה. שלום אמת היה תמיד בין הרבנית ופרתה ולא התרגזו ולא רבו אשה באחותה. בימי הקיץ היו העשבים רעים, כי לא היה מטר כל ימי האביב, והרבנית נחמה את פרתה בתקוה טובה, כי בימי הבציר תקנה לה עלי ירק מהגנות ותכין לה מטעמים כאַות נפשה, וכאשר תבוא אי"ה לשבת בבית החדש, תאכיל אותה גם נזיד סובין. והפרה שמעה ותתנחם ותסתפק במועט, כיאות לבהמה כשרה, אך חלב נתנה מעט, לא מפני שחפצה להנקם בהרבנית, כי אם מפני שלא היה לה יותר. אחרי שחלבה אותה הרבנית, היתה הפרה מבטת אליה בהכנעה, כאילו אמרה: אל יחר בעיני גברתי, כי נתתי חלב מעט. בודאי הייתי חפצה לתת יותר, אבל “בדליכא שאני”. והרבנית הבינה מה שבלב פרתה ותקבל בסבר פנים יפות ככל אשר נתנה. ואף אמנם למה לה חלב הרבה? די לה שמצאה במה להלבין את מאכל הגריסין ערב ובוקר וגם נותנת עוד מעט חלב לילדיה בבוקר ותשקה את בנה הקטן, אשר שדי אמו הצמוקים אינם מספיקים לו כל צרכו.
אפס כאשר זכרה הרבנית, כי הבית החדש, תקותה ותוחלתה, עומד הכן, ורק דלתות וחלונות יחסרו לו, ובשביל זה היא אנוסה לשבת בבית זר יחד עם אשה נרגנית, שופכת דמה כמים, — נמס לבה בקרבה, ועל כן כבשה את רחמיה גם מפרתה גם מילדיה.
— אין רע – אמרה הרבנית אל לבה. – הבטן לא מזכוכית נעשתה, ואיש לא יראה במה ימלאוה. ואם לא נפנק נפשנו, מה בכך? נשבע לחם פשוט ודי לנו, ולילד אפשר לקנות כוס חלב. הן לא הרבה דרוש לו. מה מאוד חפצה אני לשבת בביתי. אם יזכני ה' לשבת בביתי, בודאי אשבע נחת גם בלי מאכל ומשתה.
הרבנית מכרה את הפרה, והדלתות והחלונות באו על מקומם בשלום, עתה לא חסר עוד דבר זולתי תנורים.
——————
ימי הבציר קרבו. ההכנסה היתה מעטה מאוד, אך כשלושה רובל לשבוע, ומזה צריך היה לשלם רובל וחצי לזכריה המלוה. הרבנית קמצה מאוד בהוצאות הבית. על שולחנה לא עלה משבת לשבת כי אם לחם ומי גריסין.
— עוד פעם גריסין בלתי מולבנים – התאונן שמואל’קה הבכור, כאשר הגישה אמו אל השולחן קערה גדולה מלאה מי גריסין חמים לארוחת הבוקר.
— שוטה שבעולם! — נחם אותו הרב במילתא דבדיחותא – יום אתמול הלא כבר עבר, ועל כן תוכל לשוות בדמיונך, כי אתמול אכלת לביבות ממולאות בבשר או בגבינה, ומחר הלא נבטח בה' שישועתו קרובה, ונאכל בודאי צלי ו“צימס”, ואם היום, רק היום תאכל מי גריסין, מה בכך? שמעתי, כי הרופאים מצוים גם לגדולי העשירים לאכול לפרקים מאכל פשוט… תחת כל אלה מה מתוק הוא הלחם הזה! טבול אותו במלח כמוני ותגמע אחרי כן כף מהגריסין, והיה טעמו כטעם גן־עדן.
אך גם ללחם ולמי הגריסין לא הספיק שכר הרבנות, ואיך שקמצה הרבנית, לא הועילה. אז החלה לפרקים לרמות את ילדיה. למשל, בערב, כאשר היו הילדים תובעים לחם, היתה משנה להם מפני דרכי שלום ואומרת, כי אזל הלחם, ובלבה אמרה: איך בכך כלום, בערב ישכבו הילדים ויישנו. די להם כי אכלו ביום. הן יש עמי רק פרוסת לחם, ואם יאכלוה היום, מה אתן להם מחר בבוקר? בלילה אפשר להם, לכל הפחות, לחלום, כי הם אוכלים ושבעים.
היא ואישה כמעט ישבו בכל יום בתענית, למען יספיק הלחם לילדים, ואיש לא ידע בענים, כי ר' שמואל דוד וחנה דבורה היו בענין זה בעלי גאוה והשתדלו להסתיר עניותם מעין זר. כל תקותם היתה, כי לימי החורף יקח לו הרב שני תלמידים, ומצבם יוטב. אמנם עבודת המלמדות היתה גרועה בעיני הרב, כי כבר מלאה נפשו ממרוריה, אך כפי הנראה, כך נגזר עליו, להיות רב ומלמד כאחד.
ורק דאגה אחת שברה לבם: — למצוא עוד מעט כסף כדי לעשות התנורים, למען יוכלו לשכון בביתם.
— הידעת? — אמר הרב אל אשתו, — לו תשמעי לעצתי ומכרנו את אדרת השער אשר לי. עתה עוד קיץ בחוץ, ועד ימי החורף אפשר שיעזרנו ה' וימציא לי ריוח, מ“דין תורה” וכיוצא בזה, ואז אעשה לי אחרת תחתיה, ואם לא תהיה מעורות יקרים כזו – מה בכך?
— הכל עשה לנו הוא, הגזלן – התרעמה הרבנית. — לו טעם הוא מרירותה של העניות, כי אז לא בא לקפח את פרנסתו המעטה, לגזול מפינו את פרוסת הלחם.
— לא הוא – ענה הרב, — כי הכל מיד ה' החפץ בטובתנו. הן עבודת ה' מהרחבת הדעת לא עבודה היא, כי אם תענוג פשוט, ורק לעבדו מעוני – לזה נחוצה מעט התגברות וחזוק. וחלילה לנו להתאונן על זה, כי “כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. נשתדל נא לעמוד בנסיון.
— לא לי אני דואגת, — אמרה הרבנית – כי אם לך ולילדים. הילדים מתנונים והולכים. ראה, — הראתה הרבנית על הילד הקטן אשר על זרועה – הנה ידו כעץ יבש וכל גופו עצמות וגידים. פלא הוא, איך הוא מכלכל את נשמתו בקרבו, וגם אתה, פניך נצטמקו מאוד… אנוכי לא כל כך, אנוכי אשה. עבודתי מה היא? אבל אתה… אתה גם בלילה לא תשכב.
— רב לך, סכלה! אל תדאגי לי. ה' יחזק את כוחי לעבודתו. אך על זה אצטער, כי הוא, חתן הבורסי, מכשיל את הרבים בהוראותיו. אבל מה אעשה? אני עשיתי כל מה שהיה בידי לעשות, אך, בעוונותי הרבים, אין שומע לי.
— וחלול הכבוד? בכל פעם שאני שומעת, כי הם, הרשעים, ישימו כבודך לכלימה, יתחמץ לבי וקשה לי הדבר מכל היסורים שבעולם.
— מה אנו ומה חיינו, כי נדאג לכבודנו? — אמר הרב כמו אל נפשו, בחפצו להסיר כל קנאת הכבוד, המתלקחת לפרקים בלבו למרות חפצו…
——————
כשני שבועות אחר חג האסיף נשלמה כל מלאכת הבית וגם התנורים עמדו טוּחים ומוּסקים. הרב ובני ביתו באו לשבת בביתם החדש. הם היו עתה מאושרים, הם השיגו את מטרתם, למרות כל המכשולים!
ויום השבת פ' “לך לך” נועד לחוג בו “חנוכת־הבית”. הרבנית התחכמה בתחבולות שונות למצוא מעט כסף כדי לקנות יי"ש ומיני מתיקה לכבד את האורחים. אמנם צרכים אחרים היו לה, אך הלא אישה רב הוא והיא רבנית, ואי־אפשר לה לבלתי קרוא את אנשי המקום לחנוכת הבית. היא איננה חפצה להשפל בפני “בעלי הבתים”, הנוהגים מאז ומקדם לכבד את הקרואים לחנוכת הבית.
החורף מהר לבוא. גוית הרב, שלא היתה שמורה לא במעטה שומן ובשר ולא במלבושי חורף, לא יכלה לעמוד בפני הרוח הקרה שהיתה נושבת בימים ההם, וגם לחות הקורות והתנורים, שלא התיבשו עוד, פעלו עליו פעולה לא טובה. גרונו נחר וגם בראשו חש כאב. ביום הששי התפלל ביחידות בביתו, אך ביום השבת לא יכול להתאפק. וילך לבית המדרש, לעלות לתורה ולקרוא את הקהל אל ביתו “לברכה”. הוא התעטף בבגדו הדק ואך על צוארו חבש את טליתו ומטפחת אשתו.
בבהמ“ד הרגיש, כי כאב לו בצדו השמאלי, אך התאפק ויגמור את תפלתו. וכאש נגשו אליו בני העדה לברכו ב”שבת טובה" ו“מזל טוב”, האיר אליהם את פניו הלבנים ויבקשם לבוא אל ביתו ל“קדוש”. מובן מאליו, כי הם לא סרבו הפעם למורם וימהרו לבוא. וגם אלה אשר מלפנים פסחו על שתי הסעפים והראו פנים לכאן ולכאן, גם אל הרב וגם אל ירחמיאל, עתה הואילו לתת ידם להרב עד שיברכו “על המחיה”.
עוד מעט ובבית הרב נשמעו קולות של שמחה: “לחיים, לחיים!”
וכאבו של הרב הלך הלוך וגדול. בעמל רב התאפק לבלתי השמיע קול זעקה מעצמת הכאב, וישב ברכה לאורחים בפנים מאירות ויבקשם לאכול ולשתות ולשמוח. ואך אחרי אשר יצאו האורחים בא הרב אל חדר המטות ויפשוט את קפוטתו וישכב על המטה ולמרות רצונו התפרצה זעקה מלבו.
— מה לך? — קראה הרבנית בבהלה.
— בצדי יכאב לי מעט.
— האקרא לרופא?
— לא: הלא שבת היום, אנפש מעט ויוטב לי…
ובעוד שלושה ימים ישבה חנה דבורה על מטת אישה, אשר נשימתו הלכה וכבדה מרגע לרגע. הוא שכב כמת, בעינים סגורות. האשה האומללה מחתה בסינורה את הדמעות החמות אשר נזלו מעיניה למרות רצונה. כרגע פתח הרב את עיניו ויבט אל אשתו.
— אל תבכי, סכלה! ה' הוא אבי יתומים ודיין אלמנות.
ולמחרת היום ההוא מת הרב ונקבר בכבוד גדול. הכל השתתפו בקבורתו…
הבית היה לנחלה לזכריה המלוה, והרבנית מכרה חפציה המעטים, הספרים והקדרות, בעד שקלים אחדים, ותשב אל עיר מולדתה, לחלק את בניה בין קרוביה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.