– ראי נא, נשמתי, הכיני נא “כבוּד יפה”. הן גם הוא בעצמו יבוא אלינו ל“חנוכת הבית”, ועמו עוד מטובי העיר. ואני חפץ מאוד לשמח את לב אדוני, אשר הגדיל חסדו עמדי. אמנם אסיר תודה הנני לו. ראשונה, זה עשרים שנה אנוכי עובד בבית מסחרו ומקבל ממנו הספקתי בכבוד; ושנית, הלא הלוה לנו אלפים רובל לקנין הבית בלי שטר ובלי רבית, הן בלי הלואה זו לא היה לנו בית לעולם.
– אין זאת, כי מכיר הוא אדונך בך, שעבודתך פוריה – אמרה האשה במקצת שמחה ומעט גאוה, כי לה בעל כזה.
– אפשר. אבל על זאת כי מכיר הוא אנו חייבים לו תודה. עשירים אחרים אינם מכירים. אדוני הוא גביר “יהודי”, גורל אחיו קרוב ללבו וחומל על משרתיו. ומעצמו מתעורר להוסיף על שכרם. אוהב כבוד הוא, אבל בדור הזה אהבת הכבוד היא מעלה יתרה. אם העשיר חפץ לנחול כבוד מאת אחיו היהודים, אות הוא, כי עודנו קשור אליהם.
– נו, נערוך נא “חנוכת-הבית” הגונה, נחשוב כי עלה לנו הבית עוד בחמשה עשר או עשרים שקל.
*
כה נדברו יחד חיים שווארץ, איש כבן ארבעים שנה יפה תואר ובעל פנים עדינות, ואשתו רייכל, גם כן בעלת פנים עדינות אך חולנית מעט. ניכר היה, כי שניהם ממשפחות מיוחסות בישראל המה.
חיים היה אחד המשכילים המעולים, שמלבד ידיעתו בתורת המסחר נתן לבו תמיד לתורה וחכמה וישקוד עליהן לשמן. אף כי רבה היתה עבודתו בבית המסחר, בכל זאת מצא לו פנאי להגות גם בתורת ישראל וחכמת העמים. ביחוד אהב חיים את ספרות עמו. הוא היה שׂשׂ על כל ספר עברי חדש, אשר יצא לאור. ותמיד היה ממהר לקנותו ולכרכו בכריכה יפה.
ומרובים מחכמתו היו מעשיו הטובים אשר הרבה לעשות בעניני הכלל והפרט. בכולם השתתף בנדבתו ובעצתו.
כאמור, זה יותר מעשרים שנה הוא עובד בבית המסחר של וֶלוְל, או, כמו שקוראים לו היום – ולאדימיר שמעונוביץ קנאפּ.
האדון קנאפּ היה בן מלמד עני, חסיד וקבצן גדול. מפי אביו למד עד חמש עשרה שנה; בנעוריו לא ראה ברכה בלמודו, ומאז החל לשלוח ידו במסחר לא לקח ספר ביד, וישכח גם את המעט שידע לפנים. בכל זאת, על פי ההרגל הישן, כבד תלמידי חכמים בלבו. הוא הרגיש, כי מלבד אצילות הכסף יש גם אצילות הרוח, שגם היא חשובה וראויה לכבוד. ועל כן היה חיים שווארץ, זה האציל הרוחני, נכבד בעיניו ביחוד ונעים היה לו לספר, כי חיים שווארץ משרת בבית מסחרו.
ידידות ואהבה לא היו בינו לבין משרתו. האדון קנאפּ ידע, כי סכנה היא להתרועע עם משרת, יהיה מי שיהיה… זולת זאת גזרת הטבע היא, כי העשירות הנפרזה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האהבה הטהורה. אולם “התקרבות” לא מנע קנאפּ ממשרתו, ויבדילהו לטובה גם בזה, כי לא דרש ממנו לעבוד גם ביום השבת, תחת אשר שאר המשרתים נאנסו לעבוד שבעה ימים בשבוע. גם על שכרו הוסיף מתקופה לתקופה, מלבד דורונות.
בימים הראשונים, כאשר היתה משפחת שווארץ קטנה, היה חי ברוחה ועוד חשׂך מכספו ליום רע. אך כאשר רבו בני ביתו לא יכול עוד לחשוך משכרו מאומה ולעתים נאנס להוציא גם מרכושו המעט. ולסוף, בראותו כי עוד מעט ויכלה רכושו כולו, נועץ עם אשתו לקנות לו בית. והנה נקרה לפניו בית יפה במחיר שבעת אלפים רובל, ארבעת אלפים היו בעליו חייבים עליו לאוצר הקרקעות והשאר מה שחסר לו מצא בחסדי האדון קנאפּ.
ביחוד שמחה רייכל על הדבר. לנוד ולנוע לדירה לעתים תכופות, כמו שנהוג בערים הגדולות, הוא פגע רע לאשה ומה גם לאשה המטפלת בילדים קטנים! ותהי אסירת תודה לה' ולאדונה, כי סוף סוף זכתה למצוא לה מקום מנוחה.
*
– בודאי גם מישה יבוא, – אמרה האשה אחרי איזו דומיה, הלא תזמין גם אותו?
לדברים האלה הועבו פני חיים. איזו מרירות וצער נשקפו מרשמי פניו, אשר התעותו כמעט.
– שאלה כזו למה? – ענה חיים בקול חרש; – אמנם שנוא לי הצעיר המלומד הזה, אבל מפני דרכי שלום…
– מקוה נא, – אמרה האשה – כי בבואנו לשבת בביתנו ירום מזלנו וגם לב מישה יהפוך לטוב לנו.
– לב מישה… – אמר חיים בלעג מר – לו היה שם לב… אולם למה נירא מפניו? וידו קצרה מהרע לי; וגם מכבודי לא יוכל לגרוע מאומה.
*
“מישה” או מיכאיל ולאדימירוביץ היה הבן הצעיר של קנאפּ הזקן, שנולד לו מאשתו השניה. בהיות מישה תלמיד המחלקות העליונות של הגימנזיה נחשב לרדיקל, כי לא חשׂך את פיו מדבּר באזני חבריו והוריו עתק גם על “ננתקה” ממש. הוריו שמעו ויחרדו וכמעט בכו ויתחננו לפניו, כי ימחול על עצמו ועליהם ולא יוציא מפיו דברים כאלה. אך הוא לא שמע אליהם, ובהתלהבות גדולה היה אומר, כי לפניו אין משוא פנים, כי לטובת האנושיות גם את צוארו יפשוט לטבח, כי האמת והיושר כתובים על דגלו, ובעדם ילחם כל הימים…
אולם רק לשוא חרדו הוריו התמימים! הבן היקר הזה נזהר מהעמיד את עצמו במקום סכנה גם במקום שהיה משום פקוח נפש. ורק לפני הוריו וקרוביו אהב להתראות כאיש ההולך לפני בני דורו ולבו אמיץ להתיצב במלחמה גם נגד ליסטים מזוין.
בהיותו לסטודנט חדל מרדיקליותו ויהיה לליברל וחפשי בדעות. נעים היה לשמוע איך הוא מדבר על הפרוגרס, על גודל מעלת החכמה וביחוד על החכמות היפות. על הכל היה מדבר בטוב טעם וגם, כביכול, בלב רגש.
ובשובו בימי החופש לאבותיו היה מישה יושב בלשכת המסחר ומתערה בכל עסקי אביו. ואחרי גמרו תורת המשפטים ויצא מוכתר בשם קנדידט, הקדיש את עצמו כליל למסחר, ויהי לסוחר “על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו”, חרוץ בעבודתו ויודע כל התחבולות הדרושות לחסר מכיסם של אחרים ולמלא את כיסו הוא. כל עשירי העיר קנאו בקנאפּ הזקן, שלו בן יקיר כזה, כי בן כזה הוא עמוד הבית, ואשרי שכּכה לו!
קנאפּ הזקן היה מביט באהבה ובעונג אל פני מישה בנו החלקים והיפים, אל עיניו השחורות והערומות, אל סנטרו החלק והעגול ואל שפמו העשוי. כולו הביע אנרגיה ותקיפות. ומישה עצמו שש לראות איך המשרתים חלים וזעים מפניו, איך מפני מבטו יחתו ויבהלו.
– עתה אחרי שיש לי עזר כזה, אוכל לנוח מעט מעבודתי – אמר הזקן בלבו. – אמנם עוד כוחי עתה ככוחי אז, אבל בכל זאת נחוצה לי עתה זהירות יתרה, נחוצה לי נסיעה של טיול למעינות החמים, הן עוד מעט ימלאו לי שבעים שנה. הזקנה ממשמשת ובאה, נחוץ לגדור גדרים בעדה. דוב אורב היא הזקנה – את החיים היא ממררת…
שני דברים רעים יש בתבל –התפלסף לפעמים קנאפּ הזקן – המות והעניות. איך שיחיה האדם וכמה שיחיה – סופו למות, ואני מה מאוד חפץ בחיים, חיי נצח ודוקא בעולם הזה! אבל זהו דבר שאי אפשר. גם רוטשילד לא לנצח יחיה. חמתי על החכמים היושבים ודורשים במעלת החכמה ומדברים גבוהה גבוהה ועוד לא השכילו עד היום הזה לבער את המות מן הארץ…
והרעה השניה שיש בעולם היא – העניות. אכן, ב"ה, עשיר אנוכי, אבל לא נעים לי לשמוע, כי אחרים גוועים מרעב ומקור. בזמן שהגבאים באים לספר באזני דברים כאלה, הרי הם גורמים לי יסורים גדולים. לא הנדבות שהמה לוקחים וחוזרים ולוקחים ממני, כי אם קינותיהם המעציבות יעכירו את רוחי. אני משתדל להקשיח את לבי ולהשקיט את רוחי, כי למה אצטער אם פלוני ופלוני גווע ברעב? ובכל זאת שעה ארוכה אחרי צאת הגבאים הנני סר וזעף. ופליאה דעת ממני מדוע לא יבערו את העניות מהעולם? את המות אולי קשה לבער, אבל את העוני הלא נקל מאוד, כי רק בעקב העצלות היא באה. אבי, למשל, היה עני מדוכא כל ימיו. מדוע? יען כי היה בטלן ועצל. ואנוכי לא התעצלתי, עבדתי בחריצות – ואעשר. גם מישה איננו עצל וגם הוא יהיה עשיר. לו הייתי מלך, כי אז שמתי עונש קשה על העצלים, ואז היו הכל חרוצים ועשירים, והכל היו חיים בתענוג ולא ישמע קול קינה.
*
לא כן היו מחשבות מישה: הוא למד את תורת הכלכלה, את הפיזיולוגיה ואת תולדות ימי העמים ועוד דברים רבים; את המות לא ירא, כי צעיר לימים היה; ואת העניות לא רצה לדעת ולא שם לב אליה, ורק רעה אחת מצא בעולם, והיא – היהדות. בזכרו כי הוא נולד עברי היה חורק את שיניו. הוא ידע וגם מפי חבריו הנוצרים שמע, כי על פי כשרונותיו ועשרו היה אפשר לו לעמוד במדרגה היותר גבוהה בסולם החיים, ורק יען כי יהודי הוא נטל עליו לחבוק אשפתות, ומי אשם בכל אלה? הלא אחיו היהודים. אלה שהם בזויים ושנואים לו, עליהם הוא צריך לסבול, בגללם הוא שפל ונקלה. כל העמים החלשים התבוללו ונטמעו בין התקיפים ולא היתה אודותם כל שאלה, ורק הם קשי עורף. ומדוע רק המה היהודים הבזויים נשארו לבדם? ולמי היטיבו בשמרם את הפאות ואת הציצית זה שלושת אלפי שנה? – אבל מה לי ולהם? ואנוכי אינני חפץ לדעתם. באמונתם לא אאמין ובמנהגיהם לא אחזיק, ובכל זאת הנני סובל בגללם.
מה מאוד היה חפץ מישה לקרוע את החוט המקשר אותו אל עמו, אבל כוח לא היה בידו לעשות כדבר הזה ועל כן היה מלא התמרמרות וקצף. הוא היה חפץ מאוד להרחיק מעל פניו את המשרתים היהודים, המזכירים לו את עוון לידתו. כמה פעמים הראה לאביו את היתרון שיש למשרתים מבני עם הארץ על המשרתים העברים, אך אביו יאטום אוזן ולא ישמע לו בדבר הזה.
כאשר השמיעוהו נכבדי היהודים על איזה תקונים שהם אומרים לתקן בעניני העדה או בעניני הכלל כולו היה מישה עונה בחרוק שנים: “האת היהודים תאמרו לתקן? אנוכי יודע את היהודים יותר מכם! זהו עם נשחת אשר גם אם יובא באש לא יטהר”.
אפס רק את היהודים לא אהב מישה אבל את האנושיות כולה היה אוהב בכל לבבו, וכל מגמתו היתה – לפני דבריו – אחדות האנושיות עפ"י הפּרינציפּים של המהפכה הצרפתית. ולא נפלא איפוא, כי שנא מישה את חיים היהודי והדבק בעמו. בימים הראשונים היו לפעמים וכוחים בניהם: חיים השתדל להראות את טעותו, כי כל האשמות שהוא טופל על היהודים בדויות הנה. אבל אחרי שהכיר חיים, כי מישה חפץ להאשים את היהודים – חדל מהתוכח עמו. ורק לעתים רחוקות, כאשר כשל כוח סבלנותו, היה מסתפק בהשיבו לו מלים אחדות, הנאמרות בדרך התול מר.
ומישה ראה כי את המשרת העברי הזה אי אפשר לו להשפיל ולבזות, כי על אפו וחמתו עוד הוּא צריך לחלוק לו כבוד, וישנאהו שבעתים.
ונוסף לזה קשה היה בעיני מישה הליברל והחפשי בדעות לראות, כי חיים שווארץ הוא נאמן גם לדת היהודים. הוא, האמין ביסודי המהפכה הצרפתית, היה בטוח, כי לאיש משכיל הדת נחשבה להבלים ישנים, שנחוץ לבערם, וחיים הלא איש משכיל הוא, ואם הוא מחזיק בדתו, אין זאת אלא צביעות. ופעם אחת, כאשר סגר חיים את ספרו בערב השבת לפנות הערב, לא יכול מישה להתאפק ויאמר אליו בשחוק לצון: האמנם לכבוד ה' אתה שומר את השבת?
– בענינים כאלה אינני רגיל לתת חשבון לשום אדם – אמר חיים בזעם.
ומישה נשך את שפתיו ולא דבר עוד מאומה, אבל בלבו יקדה שנאתו.
וחיים אף הוא, כמובן, לא אהב את מישה. בכל עת אשר ראה את הקנדידט הזה מתנהג עם המשרתים בעריצות ומעבידן בפרך, היה לבו נקרע לגזרים. לאיש אידיאלי כחיים היה מאוס ומתועב לראות שקנדידט לתורת המשפטים עוסק במסחר.
– לי אין ברירה – חשב חיים בלבו. – אנוכי אנוס לעסוק במסחר: חובה עלי לפרנס את בני ביתי ולעבודה אחרת אינני מוכשר, אבל הוא מדוע ישפיל הוא את עצמו כל כך? בימים אשר צעירים בגילו מלאים מחשבות נעלות ובראשם מתרוצצות אידיאות רמות, והלב בוער באש קודש לכל קניני הרוח, בימים ההם יושב לו מישה ועוסק בפרקמטיא ככל “סחר-מכר”, ועוד פחות מהם, כתגרן גרוע, ומחרף ומגדף את המשרתים העניים… אמנם נחוץ לבנות בתי גימנזיאות, להקים אוניברסיטאות ולהטריח את הפרופיסורים הזקנים לחקור ולדרוש, לחבר חבורים ולקרוא שעורים למען… למען תהיה הזכות ל“מישה” לנוס למוסקבה לקנות שם סחורה ולבקר את התיאטרון הגדול…
ביחוד חרה לחיים מאוד, בשמעו את המשכיל הצעיר הזה דובר בהתלהבות על דברים נאצלים, על הקולטורה ואחדות האנושיות. – חדשה – אמר חיים בלבו. – הוא אוהב את האנושיות, כמו שאוהב את היהודים, ורק שאהבת האנושיות נקנית בזול. הרי הוא מרמה בה את השומע התמים..
אבל נחוץ לשתוק, לא טוב לצאת לריב עם בן אדונו. הלב יבער לו בסתר ככל חפצו, אבל הפה צריך להיות סגור. גם להראות לו אותו אי-רצון אי אפשר. לא על האידיאליזם לבדו יחיה האדם, גם פת לחם נחוצה לו.
*
בשובו מחנוכת הבית היה קנאפּ הזקן מדוּשן עונג. שם שתו לכבודו, הרבו לשבחו, ואחד שהתגדר בדברנות שמהו לעמוד התוך לכל בית ישראל. וקנאפּ הזקן נתן את עצמו להתפתות, כי כן הוא באמת…
פתאום פנה אליו מישה וישאלהו: כמה קיבל חיים לחודש בשכרו?
הזקן התפלא ויאמר: האינך יודע? מאה שקל לחודש. ומדוע עלה על לבך לשאול עתה שאלה כזו?
– אין דבר, – אנה מישה בלחש – אך מי שמקבל רק מאה שקלים אי אפשר לעשות לו “חנוכת הבית” כזו. למשפחה גדולה כמשפחת שווארץ מאה שקלים המה רק ללחם צר ולא להכין עוד משתאות.
– אבל – ענה האב ברוגז מעט – חיים ידוע לי היטב לאיש נאמן.
– מאמין אתה יותר מדי, כדרך בני הדור הישן שהיו חיים באמונתם. אבל הדור הזה הוא דור חוקר ומבקר, דורש ובוחן ועל כן הוא הולך קדימה. חיים שווארץ הוא בודאי איש ישר, אבל אם לא יבדקו אחריו תדיר – מאליו יהפך לגנב. ועתה, אחרי שראינו את רדיפתו אחרי המותרות, עלינו להביט אחריו בעינים פקוחות. הן כל אלה לא מן האויר יוּקח…
הדברים באו כארס על לב קנאפּ הזקן. הן באמת לא היה גם הוא קל להאמין; להפך, נגע החשד דבק גם בו, וכל משרתיו היו תמיד חשודים בעיניו, מלבד חיים, שיצא מן הכלל. עליו היה סומך תמיד ובכל משך ימי עבודתו הרבים לא מצא בו שמץ דופי. אולם אחרי שבנו אהובו מראה “באותות ומופתים” כי חיים ישלח יד ברכושו, החל גם הוא להטיל ספק באמונתו.
– האמנם רק במרמה סבבני כל הימים? – חשב קנאפּ. – מי יודע, אולי יש עמו כסף רב, ואך להונות אותי ישים את עצמו כאביון?
– בעיני ברי הוא, – הוסיף מישה, כמו הבין את מחשבות אביו – כי יש עמו כסף רב. במשך עשרים שנה, בהיותו נאמן בביתך, אפשר היה לו לאסוף רכוש הגון, ואתה באת להוסיף לו עוד אלפים רובל. כמדומה לי שזאת יכולת לחשוך ממנו.
– אבל אני הבטחתיו – אמר האב בהורידו את ראשו כאשר לפני בנו.
– אם הבטחת, תמלא את הבטחתך, אך מדוע לא תקבל ממנו אפותיקי; טוב שיהיה ביד “בעל הבית” שוט נכון לגו משרתו לעת מצוא.
וקנאפּ הזקן עשה כעצת בנו. הוא דרש מחיים אפותיקי על הסך שהלוה לו. חיים אמנם התפלא על הדרישה המוזרה הזאת, אך נאנס למלא את דרישת אדוניו ויתנחם, כי רק קפריז של גביר הוא, אבל נגוֹשׂ לא יגוֹשׂ בו לנצח.
*
והזקנה תקפה לאט לאט את קנאפּ הזקן ותכשיל את כוחו. לשוא שם לו מבצרים להשגב מפניה! לשוא צבע את שערותיו, דרש ברופאים, נסע למעינות החמים! היא לא פסקה מהחריב את גוו; הוא הרגיש, כי רגליו רופפות, עיניו כהות, ידיו רועדות וגם התיאבון הופר. ויחד עם זה איזה קול ילחש תמיד באזניו, קול יוצא מבטן שאול ומגיע וחודר עד מעמקי הלב: עוד מעט וחדלת מנסוע במרכבה יפה, לא תאכל עוד מעדנים, לא תראה עוד את אור השמש ולא תשמע עוד קול שרים ושרות, כי בחושך תשכב בלי נוע ובחושך תרקב. והרעיון הזה המר את רוחו מאוד. וכאשר ספרו לפניו מקרה מות חרד חרדה גדולה.
ומיראתו את המות היה מדקדק מאוד בשמירת בריאותו, וככל אשר הוסיף להזהר, כן היה לבו חרד פן תפגש בו מחלה מתדבקת או פן תעבור עליו רוח קרה ותאחזהו דלקת הריאה, והוא שמע, כי דלקת הריאה בימי הזקנה מחלה מסוכנת מאוד. סוף דבר: הוא ראה כי הרבה מזיקים אורבים לו על כל צעד וצעד, הוא צריך להזהר מהם מאוד, מאוד. אי אפשר לו גם לעסוק במסחרו כמלפנים פן יתרגש, ומזה לחליים רעים תוצאות. הרופאים אמרו לו, כי מנוחה דרושה לו, ואם לאו – לא יועילו סמי הרפואה, שהם משקים אותו. ומדי זכרו את הרופאים יתרגז הזקן למרות רצונו: הם מקבלים כסף רב והועל לא הועילו.
ובית המסחר התנהל רק על פי מיכאיל ולאדימירוביץ, וחיים הרגיש כי ממשלת עריץ עליו, המבקש תמיד תואנות.
ובין כה וכה ובתו בגרה –
וכמעט בכל יום היה חיים שב מבית המסחר קודר ושחוח. רייכל הבינה כי מר נפש הוא, אך לא שאלתהו, כי לא חפצה לנגוע בפצעו הכואב. ותחכה בכליון עינים לעת אשר הוא מעצמו יתעורר לשפוך עליה את מרי שיחו.
והיום ההוא בא. הסאה נמלאה והוא לא יכול להתאפק ויספר לאשתו את מצוקת לבבו. כי לא יוכל נשוא את ממשלת קנאפּ הצעיר.
– מה הוא עושה לך?
– הוא, עלוקה, המוצצת את דם האדם טפין, טפין, – ענה חיים. – אנוכי רגיל לעבוד בבית המסחר, כאדם העושה בתוך שלו, בלי כל כפיה, והוא תמיד בא להראות לי, כי רק עבד אנוכי, בהמה מושכת בקרון. אי אפשר לספר לך את כל הפרטים; כל אחד כשהוא לעצמו הנהו קל ערך, אבל בהצטרפם יחד יוכלו להביא לידי אבוד עצמו לדעת או לידי שגעון.
– התפטר נא, אבי, ממשמרתך, – אמרה חנה בתו – נאכל לחם צר, אך, כבודך לא תשפיל.
– הוי, בתי! – גם אני חשבתי כאלה. משמרתי אמנם מקצרת את ימי, אבל האלך עתה לבקש משמרת אחרת?… רבים הם המבקשים להם עבודה ואין. אינך יודעת, חנה, מה נורא הוא מצב בני עמנו בעת הזאת.
– לדעתי, – אמרה רייכל – טוב כי תלך אל הזקן ותספר לו את עלבונך. הוא הלא היה תמיד טוב לך, ואל נכון יהיה גם עתה לך למגן.
– גם אני חשבתי כזאת, – ענה חיים – אבל קשה בעיני להשפיל את עצמי עד כדי לבקש הגנה.
– לא ידעתי איזו שפלות יש בדבר? – ענתה האשה. – אתה נרדף על לא חמס בכפך, ולך הצדקה לדרוש, כי אדונך אשר עֲבַדְתּוֹ זה שנים רבות יהיה למגן בעדך.
– את, אמי, לא תדעי, – ענתה חנה – אבל אני יודעת, ולדעתי אין דרך אחרת כי אם להתפטר.
ימים אחדים לא יכול חיים להחליט ללכת או לא, ולאחרונה התאפק וילך.
כשבא חיים אליו מצא את הזקן יושב מעוטף באדרת חמה על כסא רך ורחב. לפניו היה צרור קלפים אשר בהם ניסה להפיל גורלות.
אך ישב חיים, והזקן החל לשפוך את שיחו לפניו, כי רע לו מאוד, כי בלילה העבר לא ישן כדבעי, ומארוחת הבוקר כמעט לא טעם. הוא היה חפץ מאוד לטעום חתיכת מליח עם פרוסת לחם-דגן שחור דוקא. לוּ אכלתי זאת – אמר הזקן – כי אז בודאי התחזק כוחי ולא הייתי צריך לכל רפואה. וגם מארוחת הצהרים לא נהניתי ונוסף לזה גם באו גבאים לספר לפני על דבר העניות השוררת בעיר. המה לא הבינו כי אנוכי אומלל מכל העניים. ראיתי עניים זקנים נושאי שקים גדולים וכבדים והם הולכים בקומה זקופה, ואני חלש ואין אונים. עתה הנני מרגיש בכל גופי חלישות יתרה. כבד ממני גם לטייל הרבה ברגל, כמצות הרופא. הבה נשחק מעט בקלפים בשחוק “הכסיל”. שחור יפה הוא: שתי פרוטות הנצחון.
חיים רצה לבוא בדברים עם אדונו על דבר עסקו, אך לא יכול בעצמו לפתוח פה. הוא חכה לשעת הכושר אולי ישאלהו אדונו למצבו ואז יגיד לו. אך האדון היה טרוד בעסקי עצמו.
חיים ישב לשעשע את אדונו בשחוק “הכסיל”. מתחלה נצח הזקן שתי פעמים ושמח מאוד על נצחונו, אך מהרה סרה ההצלחה ממנו וחיים, למרות חפצו, נצח פעם אחר פעם ויזעף הזקן וישליך את הקלפים מידו…
– לא אוכל כעת לשחק: כל היום הנני חש חלישות העצבים. עתה אני צריך לנוח…
וחיים יצא מאת אדונו בפחי נפש. הוא כעס על עצמו שלא עשה את המוטל עליו להציל את נפשות ביתו מרעב ועוני. הוא איננו יודע בעצמו מה זה עצרהו לבלתי שפוך את שיחו לפני אדונו. אמנם מעודו לא התחנן חיים לפני מי שיהיה, אבל מה יעשה אם נשתנו העתים?…
*
כעבור ימים אחדים ישב מישה בחדר הזקן ושיחה רצינית ביניהם.
– ראשונה – אמר מישה – יש לי צעיר לימים שיקבל בתודה שלושים רובל לחודש. ושנית, האדון שווארץ איננו הגון עוד למשרתו. זקן הוא ומבטו איננו חד כדבעי. בספרי החשבון שתחת ידו מצאתי שגיאות גדולות.
– אבל הלא זה כמה שנים שהוא משרת אצלי ואיך אפטרהו עתה? – אמר הזקן.
– ומה בכך? הכי לא שלמת לו בעד עמלו? רב לך כי נשאת אותו עד הנה ומעכשיו ישאהו אחר; ואם לא יעשה מהיום משתאות גדולות, כמו שהוא רגיל לעשות, אין רע.
– אבל הוא בעל לאשה ואב לבנים הוא?
– פליאה דעת ממני – ענה מישה ברגש: – הכי בית מסחרנו הוא בית מושב זקנים? בית מסחר בשעה שהוא צריך לאיזה משרת הוא מחזיק אותו, ואם לאו – פוטרהו. ובאמת, במה זכתה משפחת שווארץ, כי תשלם לה מאה רובל לחודש? בסך כזה אתה יכול לכלכל עשר משפחות עניות. המעט המה העניים שבעיר, עניים ודאים?…
– מה אעשה, בני? – דבר הזקן בקול תחנונים, – אני איש חולה. בלילה הקיצותי בשעה השניה ולא יכולתי עוד לישון. אתמול ישנתי מעט בצהרים ועל כן נדדה שנתי בלילה. לא טוב לי לישון ביום. אבל אני רגיל לישון מעט אחר ארוחת הצהרים. צריך אני לשאול ברופא גם בדבר הזה, ולמה תבוא להרגיזני בעניני מסחר. הלא אמרתי לך זה כבר, עשה כבינתך. ב"ה שיש לי בן כמוך שאפשר לסמוך עליו בכל. אכן צר לי מאוד על חיים שלי, אבל אנוכי אומלל ממנו. הוא בודאי ימצא לו משרה אחרת, הלואי שאמצא כך מהר רפואה.
וממחרת פטר מישה את חיים ממשמרתו.
– אולי תלך אל הזקן ותדבר עמו? – אמרה רייכל.
– לא אלך, – ענה חיים בקול חרש – דברי לא יועילו. הזקן איננו מתערב בבית המסחר, ומישה בדברים לא יוסר ולבבו לא ירך.
– אם כך הבה אלכה אני, – קראה האשה. – אני לא אחשה. אני אדבר תחנונים, משפטים, עד כי ישמעוני. גם עם הזקן גם עם הצעיר אדבר. הנשמע כדבר הזה? אדרבה, מה יאמרו הבריות? הלא רצח הוא!
חיים לא ידע מה לעשות. הוא לא יכול להתנגד לעצת אשתו, אף כי כמעט ברור היה לו כי לא תועיל מאומה בכל צעקותיה ובכל תחינותיה. אבל איזו תחבולה אחרת ימצא? אמנם לא טוב בעיניו כי תתבזה אשתו, אבל אין לו זכות לעצור בעדה מלכת, אם היא בעצמה רוצה בכך.
מבולבלה ונפעמה מהרה האשה לשים עליה את מעילה ותאמר ללכת.
בעת ההיא יצאה חנה מהחדר השני ותתיצב נוכח אמה. עיניה בערו כשני לפידים דולקים וכל רשמי פניה העידו, כי אומץ-לב והכרת עצמה יתנוססו בה.
– אל תלכי! – קראה הנערה. – אני אלך לעבוד עבודת פרך, לנקות את החצרות, לכבס או לתפור. אך לא תשימי עלי חרפה להתפרס לפניהם. רב לנו לחיות בחסד! נחיה איך שנחיה, אבל חסד לא אסבול. החסד קשב בעיני ממות!…
*
כעבור שתי שנים עברתי על פני בית חיים שווארץ.
עגלות אחדות עמדו על ידו והעגלונים אסרו בחבלים כלי-בית שונים אשר העידו על בעליהם, כי “יורד” הוא, אשר הספיק למכור את הטובים שבכליו בלחם. על ידם עמדה רייכל ותנגב את עיניה האדומות במטפחת רטובה. לפי הנראה, הספיקה האשה להרטיבה יפה בדמעותיה. חיים עמד כּפוף כגבן. פניו זקנו מאוד, ושערותיו הפכו לבן.
– הגיעה השעה לעזוב את ביתנו – אמר חיים אלי בנפש מרה – ולנוע עוד הפעם מדירה לדירה.
– האם מכרת את הבית?
– לא, מישה לקחהו בעד שני האלפים רובל שהלוני אביו.
וחנה שעמדה על ידנו ותשמע את שיחתנו הרימה את ראשה בגאון ותאמר בפנים של מנצחת:
– ואנוכי שמחה מאוד, כי חדלנו מהיות אסירי תודה למשפחת קנאפּ. טוב לי כי אבדנו כספנו המעט, כי אנחנו מביאים את לחמנו הצר בעמל רב. אבל לא בחסד.
– הוי בתי! – אמר חיים – אנחנו חורקים שן, והוא שוחק על משבתנו…
– ישחק לו, ובלבד שלא ירחם – ענתה הנערה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.