רקע
דב סדן
מאמר א: בענין האידיליה

בחוברת החדשה של “מאזנַיִם” מדבר יעקב פיכמן בארוכה בענין כינוס הסופרים הצעירים. מפורטים דבריו על הרצאתה של לאה גולדברג בכינוס, שבה פסלה את האידיליה כדרך־שירה לדורנו. ואף־על־פי שההשגות על האידיליה לא היו חדשות באזניו ויכול היה, לדבריו, לשמען מתוך הומור, הוא מוצא ענין להאריך בזה. ודומני, שאפשר היה לבור דרך קצרה יותר. אפשר, היה, למשל, לבדוק עד מה נשמעה בעלת־ההשגה עצמה לגזירתה. הנה כשבועיִם אחר הכינוס קראתי שיר קטן על האביב וכך לשונו: “יום האביב רענן ושליו / תכלת וריח הדר מלבלב. / סבא וסבתא יושבים ונחים, / פתח הבית מול שלל־הפרחים. / ראו, מה שקטים הם ביום האביב, / סבא לזמר הנוער מקשיב, / סבתא נשענת אל כותל ביתה. / זהב השדות מחייך לקראתה. / ובשדות עמלים ועובדים, / על הגבעות משחקים ילדים, / סבא וסבתא יושבים וזוכרים / זיו אביבם מימי נעורים”.

שיר קטן זה פירסמה המשוררת בבימה לילדים ודרכו ולשונו כמכוּונים לילדים. ודאי לא היא ולא קוראיה רואים בו ממיטב שירתה. אפשר יש בו אפילו מן הכתיבה כלאחר־יד. אבל גם כתיבה כזאת אינה נעשית בלא שורש בנפש. והשורש הוא בפירוש בראִיה, שהיא ראיִה של אידיליה. אותו שורש היה מסתעף והולך אילו זכה לטיפוח, אפשר היה נשאר בצמצומו גם לאחר הטיפוח, אבל השורש ישנו, איננו שאוּל; ועל מה תתכחש לו הפרוגרמה?

[י“ח אייר תרצ”ז]


 

ב    🔗

דברים, שרשמתי קודם, יצא עליהם ערר. והמערערים מנו בי כמה מידות, ששבחן ספק וגנותן וַדאי. כך אני שומע מתשובתה של לאה גולדברג, שהשגה שהשגתי עליה יסודה מעורער, לפי שלא שמעתי עצמי הרצאתה בכינוס הסופרים הצעירים, אלא אחרי ככלות הכל התחילה הטייסות שלי על־פי השמועה, שרובה מסורסת. ואודה, משתלתה בי סרחון זה, בדקתי בתשובתה ועיינתי בה לכאן ולכאן ולא מצאתי במה שאמרתי משמה, שיהא בו כדי להעלות כינוי־כבוד של סירוס־כתובים. אמת, המערערת יש לה טביעת־עין – עזבתי את אולם־הכינוס לפני הרצאתה. לא, לא שמעתי את הדברים מפי הגבורה, אלא שימשתי בבת־קול ועם זאת לא אוכל לראות עצמי במזייפי־כתובים.

כי מה אמרתי משמה של המשוררת? פעם אחת כתבתי כי “נגעה בדבריה גם בענין האידיליה כעל ענין שראוי לו למשורר בדורנו לסתום עליו את הגולל”; פעם אחרת כתבתי, כי “פסלה את האידיליה כדרך־שירה לדורנו”. בתשובה לא מצאתי ניגוד להגדרה זו ואדרבה תוספת־חיזוק היא לה. אלא מה? טעות היתה בי – כסבור הייתי, שהמדבר באידיליה, כדרך המדבר בכל שירה אחרת, רואה אותה כענין שתוכן וצורה הם בו כחטיבה אחת. פשוט, מאז הרגלתי עצמי לראות ענין תוכן וצורה בשירה לא כענין רגל וערדליִם אלא כענין גזע וקליפה, וביתר בירור – כענין בשר ועור. ואין לי אלא לבקש סליחה מעם המשוררת, כי כהרגלי נהגתי גם עתה. לא ידעתי, שמותר או צריך לפרש דבריה על האידיליה באופן, שאפשר שיחוּלו על הצורה ולא יחוּלו על התוכן. עתה, משנודע לי דבר זה, אני משתדל, ככל שידי מגעת, לנסות בפירוש כזה ואיני בוש לומר, שאין נסיוני עולה בידי. כי הנה מדברי התשובה, שניתנה לי, אני שומע קטרוג על ההקסמטר האידילי השקט כמי־השילוח ההולכים לאט. האם מותר לי ללמוד מתוך הקטרוג הזה, שאם ד. שמעונוביץ כתב, דרך־משל, את “יובל העגלונים” באותו המשקל השקט כמי־השילוח ההולכים לאט אין הענין כתיקונו, אולם אם הוא עצמו כתב את “שיאונה” בבתים מרובעים וקצרים־מהירים כמי הירמוק הענין כתיקונו? וזו אף זו: גזירה שנגזרה על ההקסמטר, שיהא נחשב כמי־השילוח, מה יהא עליה, ככל שההקסמטר נעשה כלי־ביטוי לסערה, לפתוס, לדיבור שאין כשקט השנוא עליו? כלום אין לאה גולדברג יודעת, שיסודו של ההקסמטר, הונח בשירתנו לשירה, הרחוקה מכל רחוק מאידיליה? לא קראה את “מתי מדבר” לביאליק? לא שמעה על א. צ. גרינברג, עליו ועל מחַקיו, אם בפתוס אם בהיסטריה, שבנין שירתם משקל שהוא הקסמטר, העשוי פרצות?


 

ג    🔗

אבל לא הייתי רוצה להניח שעת־בירור זו מבלי לומר מעט דברי־ערעור על ראיית האידיליה. האומנם האידיליה שלנו, גם של טשרניחובסקי גם של שמעונוביץ, עיקר־משמעותה השקט? האומנם אין אנו מרגישים מאחורי השלוָה שבאידיליות טשרניחובסקי את יצרי־הערבה הרדומים, האורבים לשעת־געשם, להטביע את מעגל החיים השלֵוים של עדות־ישראל הקטנות בכפרים בדם ודמע? האין אנו מרגישים כי מתחת האספקלריה הבהירה והשלֵוה מבעבעה השתוללות־פרא, ששלשלתה נמשכת והולכת למן גונטה עד דניקין? האומנם אין אנו מרגישים באידיליות שמעונוביץ, כי נקודות־השלוה של ישובי־ישראל הצעירים בארצנו הן כנקודות־אור, הזרוּעות במסגרת־האימים של שממה אויבת; האין האידיליה הזו ככסות־משי דקה, שמאחריה מתחוללה הדרמה השׂגיאה של התגוששות בנין וחורבן? אפשר כי לאה גולדברג, שיש בה מחריפות־ראִיה, תתעלם מכך?

בעצם, יכול הייתי לבטל את הקטרוג על האידיליה, אם כצורה אם כתוכן, באמירה: האומנם הסכנה של כתיבת אידיליות היא מרובה כל־כך לסופרים הצעירים, שצריך להתריע עליה, והרי הסופרים הצעירים אינם נזקקים לה. אבל לא אבטל את הקטרוג באמירה זו, אלא אקדים תשובה לטענה שאפשר להשמיעה והיא הטענה: אם תמציתה של האידיליה שלנו הוא בגעש, בהשתוללות, בהתגוששות שמאחוריה, על מה אידיליה? על מה הערמה זו במראות־השלוה? וסבורני כי לאה גולדברג לא תסרב לסייעני במתן־התשובה לטענה זו. אמת, באותה הרצאה שלה לא הייתי, אבל הייתי בהרצאה אחרת שלה. הכוונה במסיבה שנערכה, עם הופעת “גיתית” לאנדה פינקרפלד ו“כאור יהל” ליהודה יערי. שם דיברה בעלת־הפלוגתא שלי בענין תפקידה של שירה. דיברה על העולם, הנפש, שיסודם והוָיתם דיסהרמוניה ועל השירה המבטאה אותו יסוד ואותה הוָיה ביטוי של הרמוניה. דבריה אלה עשתה סמך לתביעה של בנין, כעמל וכאמנות, בשירה; סמך לקטרוג על הפקרת חובת־הבנין, הצורה. שעה ששמעתי דבריה אלה חשבתי בלבי: והאידיליה שלנו, שנעשתה עתה שדה־פגיעה, אינה מבטאה ביטוי של הרמוניה את עולמנו, נפשנו, שיסודם והוָיתם התרוצצות ואימה? האין היא כאוהל, כצריף, שנתקע בירכּתי־ארצנו ותוכו שלוַת־עמלים ואהבת־בונים ומעֵבר ליריעותיו או מעֵבר לכתליו שממת־מולדת עזובה ומופקרת למדבר, שממת עם עזוב הנידח בגלויות? האין היא כנר הקטן, המחמם ומאיר עיגול־היקפו הצר וסביבו חשכה של יצרים ותוהו־ובוהו? והאין משל־הנר הזה משל־דרכנו בנפש, בעולם, בתולדות, הוא נר האדם בעבי־תבל?


 

ד    🔗

שלושה דברים הם שציערוני בתשובתה של לאה גולדברג. הבאתי שיר משיריה ואמרתי: על־פי שורש־הנפש אידיליה היא. מה התשובה? שוב טענת־ההפרדה שבין תוכן וצורה. מילא, אם היא סוברת שכך יאה, יבוסם לה. אלא שצירפה גם תשובת־מִשנה – אין היא מחשיבה ביותר אותו שיר ובעיקרו אינו אלא אילוסטרציה לציורו של אחר, של נחום גוטמן, ואם יש בשיר שרשי־נפש משל הציור והצייר הם. אודה, קשה היא תשובת־משנה זו. מעודי סברתי כי שיר, שאדם מפרסם בשם וכינוי, אפילו הוא כתוב לילדים – ובאמת צריך לומר: ביחוד שהוא כתוב לילדים – צריך שיהא חשוב על מחַבּרוֹ, צריך שמה שנמצא בו יהא משלו ולא משל שכנו, הציור, בלבד. אם אין הוא חשוב למחברו ואם מה שנמצא בו אינו כולו שלו – אסור לפרסמו. שאם לא כן יש כאן משהו, שאיני יכול שלא לראותו כקרוב־משפחה למידת ההתבזות.

והדבר האחר הוא באותה הערה של אירוניה, האומרת כי יש, כנראה, בני־אדם הבקיאים בשרשי־נפש של הזולת יותר מבעל־השרשים עצמו. האומנם אין בני־אדם כאלה? ואולי בכלל בעל־השרשים עצמו הוא מומחה מסופק לבקיאות כזו? הרי דבר פשוט זה ידעה הפסיכולוגיה עוד לפני אלפי שנים ומה נעימת־האירוניה לכאן? כלום לא נטלנו לה למימרת חז"ל בענין כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ולא הוצאנוה מחזקתה הראשונה ולא פירשנוה כדרך מימרות, כגון אין אדם משים עצמו רשע או אין בעל הנס מכיר בנסוֹ או ענין טוֹל קורה וכדומה? ודאי, דווקא משום שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ומשום שאין אדם משים עצמו רשע אין אני רשאי לדון, אם יש בי בקיאות בשרשי־נפש. אפשר, ותורה שאני נותן נפשי עליה כעשרים שנה, תורת־הנפש, לא נקלטה בי ואני מבייש רבותי. אך אם אני פסול לבקיאות בשרשי־נפש, על מה אותה אמירה לגלגנית על בני־אדם בכלל הבקיאים בשרשי־נפש של הזולת יותר מבעל־השרשים עצמו? חיי, שאירוניה מכלילה זו אין לה על מה שתסמוך. יורשה לי להביא משל קטן וידוע – גדול־הבקיאים בשרשי־הנפש שבבני־דורנו, זיגמונד פרויד, כתב מסה של ניתוח על סיפורו של וילהלם ינסן “גראדיווא”. גילה בה מה שגילה, ככוחו הרב והנפלא, ופנה לבעל־הסיפור לשאול לדעתו. התשובה היתה, בערך: לא היו דברים מעולם. מתוך התשובה ניכר, עד מה התרעם בלבו הסופר הזקן, שיש הרואה עצמו בקי ממנו בשרשי־נפשו – וחוששני שמידת הדין והאמת לא היתה עם בעל־התרעומת.

והדבר השלישי הוא במה שבעלת־הפלוגתה שלי לא ניצלה באחרונה מדרך־הקבלה, שאי־אפשר לה ממילא שלא ידבק בה מן המדושדש. לא אשמתה היא אלא, פשוט, ההקבלה הזאת דשו בה ידים מרובות כל־כך, שלא הניחו מקום לחידושים. הקבלה זו נקראת בשם הערה קטנטונת וכך לשונה: נדמה לי, כי אין בעולם ניגודים גדולים מהאירוניה העוקצנית היהודית והאידיליה האֶפית, השקטה של הֶלאס הברוכה. לכאורה, מתוך שהאירוניה העוקצנית היהודית ניתנה ללא כינוי ואילו האידיליה של הֶלאס ניתן לה כינוי של ברכה יכולתי לשער, שלבה של הכותבת אינו לאירוניה, אך מאחר שאני יודע כמה מן האירוניה והאוֹטוֹאירוניה יש ב“טבעות עשן” וב“מכתבים מנסיעה מדומה” אין לי לראות אותו כינוי אלא כאירוניה עוקצנית. אבל ננסה לבדוק מעט באותו מצד הניגודים של יוָן ויהודה, שנוסף על הצמדים הרבים והנדושים – אם כנוסח היינה, אם כנוסח שד“ל, אם כנוסח זאב יעב”ץ, אם כנוסח בירנבוים – ושמא יתחוור לנו, שהוא מניח מקום לשורת־הדין שתתמתח עליו. בעלי־ההקבלות מקודם היו נוהגים להקביל תכונה של יוָן הקדומה לתכונה של ישראל הקדום ואילו כאן באה האידיליה של יוָן הקדומה כנגד האירוניה העוקצנית, שלא מצינו אותה בישראל הקדום. שהרי אפילו אם נדפדף בשקידה בכל התנ"ך והמשנה והגמרא והמדרשים ספק אם נעלה בידנו מן האירוניה העוקצנית כדרך שנמצאנה בשפע, אם בשיחותיו הנחמדות של סוקראטס, אם בקומדיות של אריסטופאנס, אם בנאומיהם ופולמוסאותיהם של בני־יוָן, ביחוד מסוג הדמגוגים במדיניות והסופיסטים במחשבה. אף אני יודע על מציאותם של גדולי־אירוניה מזרע יעקב, אבל אלה, למן בֶרנֶה והיינה דרך הארדֶן וקראויס עד טוכולסקי וסלונימסקי, הם חכמי־עוקצין מישראל ולא בישראל, כי בישראל אין סוג־סופרים מובהק כזה גם בימינו. ולמה עוקצנות יהודית? ודברי־פולמוס של לסינג לא היו בעולם, וליכטנברג לא היה בעולם, וצרפת לא ידעה מפליאי־עקיצה בפאמפלט, ומלחמת־השלושים לא נרתחה באוירה שהעלתה מסכתות־עוקצין תלי־תלים והמכתבים של אנשי־אופל להוטן וסיעתו, שהתנופפו בהם עקרבי העקיצה, נכתבו בידי בני אברהם ויצחק ויעקב? על מה ליטול מידה באדם, ככל אדם, אפילו היא מצויה ביותר באומה פלונית ולומר מידה של אומה פלונית היא, ביחוד שמידה זו לא נגלתה ביותר בשרשה של אותה אומה אלא בשלוחותיה, שנתעו לנכר והמידה הזאת היא להם כמִפלט ממבוכת־הנכר?

[י“ג סיון תרצ”ז]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!