בחוברת החדשה של “מאזנַיִם” מדבר יעקב פיכמן בארוכה בענין כינוס הסופרים הצעירים. מפורטים דבריו על הרצאתה של לאה גולדברג בכינוס, שבה פסלה את האידיליה כדרך־שירה לדורנו. ואף־על־פי שההשגות על האידיליה לא היו חדשות באזניו ויכול היה, לדבריו, לשמען מתוך הומור, הוא מוצא ענין להאריך בזה. ודומני, שאפשר היה לבור דרך קצרה יותר. אפשר, היה, למשל, לבדוק עד מה נשמעה בעלת־ההשגה עצמה לגזירתה. הנה כשבועיִם אחר הכינוס קראתי שיר קטן על האביב וכך לשונו: “יום האביב רענן ושליו / תכלת וריח הדר מלבלב. / סבא וסבתא יושבים ונחים, / פתח הבית מול שלל־הפרחים. / ראו, מה שקטים הם ביום האביב, / סבא לזמר הנוער מקשיב, / סבתא נשענת אל כותל ביתה. / זהב השדות מחייך לקראתה. / ובשדות עמלים ועובדים, / על הגבעות משחקים ילדים, / סבא וסבתא יושבים וזוכרים / זיו אביבם מימי נעורים”.

שיר קטן זה פירסמה המשוררת בבימה לילדים ודרכו ולשונו כמכוּונים לילדים. ודאי לא היא ולא קוראיה רואים בו ממיטב שירתה. אפשר יש בו אפילו מן הכתיבה כלאחר־יד. אבל גם כתיבה כזאת אינה נעשית בלא שורש בנפש. והשורש הוא בפירוש בראִיה, שהיא ראיִה של אידיליה. אותו שורש היה מסתעף והולך אילו זכה לטיפוח, אפשר היה נשאר בצמצומו גם לאחר הטיפוח, אבל השורש ישנו, איננו שאוּל; ועל מה תתכחש לו הפרוגרמה?

[י“ח אייר תרצ”ז]

ב

דברים, שרשמתי קודם, יצא עליהם ערר. והמערערים מנו בי כמה מידות, ששבחן ספק וגנותן וַדאי. כך אני שומע מתשובתה של לאה גולדברג, שהשגה שהשגתי עליה יסודה מעורער, לפי שלא שמעתי עצמי הרצאתה בכינוס הסופרים הצעירים, אלא אחרי ככלות הכל התחילה הטייסות שלי על־פי השמועה, שרובה מסורסת. ואודה, משתלתה בי סרחון זה, בדקתי בתשובתה ועיינתי בה לכאן ולכאן ולא מצאתי במה שאמרתי משמה, שיהא בו כדי להעלות כינוי־כבוד של סירוס־כתובים. אמת, המערערת יש לה טביעת־עין – עזבתי את אולם־הכינוס לפני הרצאתה. לא, לא שמעתי את הדברים מפי הגבורה, אלא שימשתי בבת־קול ועם זאת לא אוכל לראות עצמי במזייפי־כתובים.

כי מה אמרתי משמה של המשוררת? פעם אחת כתבתי כי “נגעה בדבריה גם בענין האידיליה כעל ענין שראוי לו למשורר בדורנו לסתום עליו את הגולל”; פעם אחרת כתבתי, כי “פסלה את האידיליה כדרך־שירה לדורנו”. בתשובה לא מצאתי ניגוד להגדרה זו ואדרבה תוספת־חיזוק היא לה. אלא מה? טעות היתה בי – כסבור הייתי, שהמדבר באידיליה, כדרך המדבר בכל שירה אחרת, רואה אותה כענין שתוכן וצורה הם בו כחטיבה אחת. פשוט, מאז הרגלתי עצמי לראות ענין תוכן וצורה בשירה לא כענין רגל וערדליִם אלא כענין גזע וקליפה, וביתר בירור – כענין בשר ועור. ואין לי אלא לבקש סליחה מעם המשוררת, כי כהרגלי נהגתי גם עתה. לא ידעתי, שמותר או צריך לפרש דבריה על האידיליה באופן, שאפשר שיחוּלו על הצורה ולא יחוּלו על התוכן. עתה, משנודע לי דבר זה, אני משתדל, ככל שידי מגעת, לנסות בפירוש כזה ואיני בוש לומר, שאין נסיוני עולה בידי. כי הנה מדברי התשובה, שניתנה לי, אני שומע קטרוג על ההקסמטר האידילי השקט כמי־השילוח ההולכים לאט. האם מותר לי ללמוד מתוך הקטרוג הזה, שאם ד. שמעונוביץ כתב, דרך־משל, את “יובל העגלונים” באותו המשקל השקט כמי־השילוח ההולכים לאט אין הענין כתיקונו, אולם אם הוא עצמו כתב את “שיאונה” בבתים מרובעים וקצרים־מהירים כמי הירמוק הענין כתיקונו? וזו אף זו: גזירה שנגזרה על ההקסמטר, שיהא נחשב כמי־השילוח, מה יהא עליה, ככל שההקסמטר נעשה כלי־ביטוי לסערה, לפתוס, לדיבור שאין כשקט השנוא עליו? כלום אין לאה גולדברג יודעת, שיסודו של ההקסמטר, הונח בשירתנו לשירה, הרחוקה מכל רחוק מאידיליה? לא קראה את “מתי מדבר” לביאליק? לא שמעה על א. צ. גרינברג, עליו ועל מחַקיו, אם בפתוס אם בהיסטריה, שבנין שירתם משקל שהוא הקסמטר, העשוי פרצות?

ג

אבל לא הייתי רוצה להניח שעת־בירור זו מבלי לומר מעט דברי־ערעור על ראיית האידיליה. האומנם האידיליה שלנו, גם של טשרניחובסקי גם של שמעונוביץ, עיקר־משמעותה השקט? האומנם אין אנו מרגישים מאחורי השלוָה שבאידיליות טשרניחובסקי את יצרי־הערבה הרדומים, האורבים לשעת־געשם, להטביע את מעגל החיים השלֵוים של עדות־ישראל הקטנות בכפרים בדם ודמע? האין אנו מרגישים כי מתחת האספקלריה הבהירה והשלֵוה מבעבעה השתוללות־פרא, ששלשלתה נמשכת והולכת למן גונטה עד דניקין? האומנם אין אנו מרגישים באידיליות שמעונוביץ, כי נקודות־השלוה של ישובי־ישראל הצעירים בארצנו הן כנקודות־אור, הזרוּעות במסגרת־האימים של שממה אויבת; האין האידיליה הזו ככסות־משי דקה, שמאחריה מתחוללה הדרמה השׂגיאה של התגוששות בנין וחורבן? אפשר כי לאה גולדברג, שיש בה מחריפות־ראִיה, תתעלם מכך?

בעצם, יכול הייתי לבטל את הקטרוג על האידיליה, אם כצורה אם כתוכן, באמירה: האומנם הסכנה של כתיבת אידיליות היא מרובה כל־כך לסופרים הצעירים, שצריך להתריע עליה, והרי הסופרים הצעירים אינם נזקקים לה. אבל לא אבטל את הקטרוג באמירה זו, אלא אקדים תשובה לטענה שאפשר להשמיעה והיא הטענה: אם תמציתה של האידיליה שלנו הוא בגעש, בהשתוללות, בהתגוששות שמאחוריה, על מה אידיליה? על מה הערמה זו במראות־השלוה? וסבורני כי לאה גולדברג לא תסרב לסייעני במתן־התשובה לטענה זו. אמת, באותה הרצאה שלה לא הייתי, אבל הייתי בהרצאה אחרת שלה. הכוונה במסיבה שנערכה, עם הופעת “גיתית” לאנדה פינקרפלד ו“כאור יהל” ליהודה יערי. שם דיברה בעלת־הפלוגתא שלי בענין תפקידה של שירה. דיברה על העולם, הנפש, שיסודם והוָיתם דיסהרמוניה ועל השירה המבטאה אותו יסוד ואותה הוָיה ביטוי של הרמוניה. דבריה אלה עשתה סמך לתביעה של בנין, כעמל וכאמנות, בשירה; סמך לקטרוג על הפקרת חובת־הבנין, הצורה. שעה ששמעתי דבריה אלה חשבתי בלבי: והאידיליה שלנו, שנעשתה עתה שדה־פגיעה, אינה מבטאה ביטוי של הרמוניה את עולמנו, נפשנו, שיסודם והוָיתם התרוצצות ואימה? האין היא כאוהל, כצריף, שנתקע בירכּתי־ארצנו ותוכו שלוַת־עמלים ואהבת־בונים ומעֵבר ליריעותיו או מעֵבר לכתליו שממת־מולדת עזובה ומופקרת למדבר, שממת עם עזוב הנידח בגלויות? האין היא כנר הקטן, המחמם ומאיר עיגול־היקפו הצר וסביבו חשכה של יצרים ותוהו־ובוהו? והאין משל־הנר הזה משל־דרכנו בנפש, בעולם, בתולדות, הוא נר האדם בעבי־תבל?

ד

שלושה דברים הם שציערוני בתשובתה של לאה גולדברג. הבאתי שיר משיריה ואמרתי: על־פי שורש־הנפש אידיליה היא. מה התשובה? שוב טענת־ההפרדה שבין תוכן וצורה. מילא, אם היא סוברת שכך יאה, יבוסם לה. אלא שצירפה גם תשובת־מִשנה – אין היא מחשיבה ביותר אותו שיר ובעיקרו אינו אלא אילוסטרציה לציורו של אחר, של נחום גוטמן, ואם יש בשיר שרשי־נפש משל הציור והצייר הם. אודה, קשה היא תשובת־משנה זו. מעודי סברתי כי שיר, שאדם מפרסם בשם וכינוי, אפילו הוא כתוב לילדים – ובאמת צריך לומר: ביחוד שהוא כתוב לילדים – צריך שיהא חשוב על מחַבּרוֹ, צריך שמה שנמצא בו יהא משלו ולא משל שכנו, הציור, בלבד. אם אין הוא חשוב למחברו ואם מה שנמצא בו אינו כולו שלו – אסור לפרסמו. שאם לא כן יש כאן משהו, שאיני יכול שלא לראותו כקרוב־משפחה למידת ההתבזות.

והדבר האחר הוא באותה הערה של אירוניה, האומרת כי יש, כנראה, בני־אדם הבקיאים בשרשי־נפש של הזולת יותר מבעל־השרשים עצמו. האומנם אין בני־אדם כאלה? ואולי בכלל בעל־השרשים עצמו הוא מומחה מסופק לבקיאות כזו? הרי דבר פשוט זה ידעה הפסיכולוגיה עוד לפני אלפי שנים ומה נעימת־האירוניה לכאן? כלום לא נטלנו לה למימרת חז"ל בענין כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ולא הוצאנוה מחזקתה הראשונה ולא פירשנוה כדרך מימרות, כגון אין אדם משים עצמו רשע או אין בעל הנס מכיר בנסוֹ או ענין טוֹל קורה וכדומה? ודאי, דווקא משום שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ומשום שאין אדם משים עצמו רשע אין אני רשאי לדון, אם יש בי בקיאות בשרשי־נפש. אפשר, ותורה שאני נותן נפשי עליה כעשרים שנה, תורת־הנפש, לא נקלטה בי ואני מבייש רבותי. אך אם אני פסול לבקיאות בשרשי־נפש, על מה אותה אמירה לגלגנית על בני־אדם בכלל הבקיאים בשרשי־נפש של הזולת יותר מבעל־השרשים עצמו? חיי, שאירוניה מכלילה זו אין לה על מה שתסמוך. יורשה לי להביא משל קטן וידוע – גדול־הבקיאים בשרשי־הנפש שבבני־דורנו, זיגמונד פרויד, כתב מסה של ניתוח על סיפורו של וילהלם ינסן “גראדיווא”. גילה בה מה שגילה, ככוחו הרב והנפלא, ופנה לבעל־הסיפור לשאול לדעתו. התשובה היתה, בערך: לא היו דברים מעולם. מתוך התשובה ניכר, עד מה התרעם בלבו הסופר הזקן, שיש הרואה עצמו בקי ממנו בשרשי־נפשו – וחוששני שמידת הדין והאמת לא היתה עם בעל־התרעומת.

והדבר השלישי הוא במה שבעלת־הפלוגתה שלי לא ניצלה באחרונה מדרך־הקבלה, שאי־אפשר לה ממילא שלא ידבק בה מן המדושדש. לא אשמתה היא אלא, פשוט, ההקבלה הזאת דשו בה ידים מרובות כל־כך, שלא הניחו מקום לחידושים. הקבלה זו נקראת בשם הערה קטנטונת וכך לשונה: נדמה לי, כי אין בעולם ניגודים גדולים מהאירוניה העוקצנית היהודית והאידיליה האֶפית, השקטה של הֶלאס הברוכה. לכאורה, מתוך שהאירוניה העוקצנית היהודית ניתנה ללא כינוי ואילו האידיליה של הֶלאס ניתן לה כינוי של ברכה יכולתי לשער, שלבה של הכותבת אינו לאירוניה, אך מאחר שאני יודע כמה מן האירוניה והאוֹטוֹאירוניה יש ב“טבעות עשן” וב“מכתבים מנסיעה מדומה” אין לי לראות אותו כינוי אלא כאירוניה עוקצנית. אבל ננסה לבדוק מעט באותו מצד הניגודים של יוָן ויהודה, שנוסף על הצמדים הרבים והנדושים – אם כנוסח היינה, אם כנוסח שד“ל, אם כנוסח זאב יעב”ץ, אם כנוסח בירנבוים – ושמא יתחוור לנו, שהוא מניח מקום לשורת־הדין שתתמתח עליו. בעלי־ההקבלות מקודם היו נוהגים להקביל תכונה של יוָן הקדומה לתכונה של ישראל הקדום ואילו כאן באה האידיליה של יוָן הקדומה כנגד האירוניה העוקצנית, שלא מצינו אותה בישראל הקדום. שהרי אפילו אם נדפדף בשקידה בכל התנ"ך והמשנה והגמרא והמדרשים ספק אם נעלה בידנו מן האירוניה העוקצנית כדרך שנמצאנה בשפע, אם בשיחותיו הנחמדות של סוקראטס, אם בקומדיות של אריסטופאנס, אם בנאומיהם ופולמוסאותיהם של בני־יוָן, ביחוד מסוג הדמגוגים במדיניות והסופיסטים במחשבה. אף אני יודע על מציאותם של גדולי־אירוניה מזרע יעקב, אבל אלה, למן בֶרנֶה והיינה דרך הארדֶן וקראויס עד טוכולסקי וסלונימסקי, הם חכמי־עוקצין מישראל ולא בישראל, כי בישראל אין סוג־סופרים מובהק כזה גם בימינו. ולמה עוקצנות יהודית? ודברי־פולמוס של לסינג לא היו בעולם, וליכטנברג לא היה בעולם, וצרפת לא ידעה מפליאי־עקיצה בפאמפלט, ומלחמת־השלושים לא נרתחה באוירה שהעלתה מסכתות־עוקצין תלי־תלים והמכתבים של אנשי־אופל להוטן וסיעתו, שהתנופפו בהם עקרבי העקיצה, נכתבו בידי בני אברהם ויצחק ויעקב? על מה ליטול מידה באדם, ככל אדם, אפילו היא מצויה ביותר באומה פלונית ולומר מידה של אומה פלונית היא, ביחוד שמידה זו לא נגלתה ביותר בשרשה של אותה אומה אלא בשלוחותיה, שנתעו לנכר והמידה הזאת היא להם כמִפלט ממבוכת־הנכר?

[י“ג סיון תרצ”ז]

חיים שוארץ, מאנשי העליה מגרמניה, עינו פקוחה ועֵרה וכוח־הסתכלותו וכשרונו עמדו לו בנסיונותיו ליתן, דרך סיפור, מבע למסכת־העליה הזאת. מלבד סיפורים קטנים, כגון “הסוס הטוב” או “אימת־המקום” הידועים לקוראי מוסף “דבר”, ניסה כוחו ביריעה רחבה, בטרילוגיה, שמסכתה האחת, על הקיבוץ, ניתנת עתה בהמשכים מעל דפי “יידישה רונדשוי”. במידה שהשכלתי לחדור למהותו של הספר, שקראתיו בכתב־יד, דומני, שלא בלבד הגיבורים, אלא גם הכותב עצמו נראים בתהליך־ההתפתחות מן ההיפרקריטיציזם, ההבטה היהירה מלמעלה, להתגברות עצמית, שעיקר־תכליתה השתרשות פעילה במציאות החדשה. המסכת עודה רדוּפה בהמשכיה ועדיין לא ניתן סיומה וכבר נתעוררו כמה קולות של ביקורת – בתיקה של “יידישה רונדשוי” מונחים כמה וכמה מכתבים, שענינם שונה. הכותבים כנפגעים מעצם הסיפור או מדרך־הסיפור – אחד מקטרג על רוב־הביקרתיות, אחר מקטרג על שימוש בחומר־עובדות דרך גילוי פנים שלא כהלכה, שלישי מרחיק יותר ומעמיד עצמו בוחן־כליות והוא פוסל כוונת המסַפר וכדומה. וכבר ידע עורך ה“יידישה רונדשוי” להשיב בדברים מחוכמים ונבונים על הקטרוגים.

בעצם, יכולתי להסתפק באותה תשובה ולהוסיף הערה לה, כי המקטרגים יואילו להמתין עד סיומו של הסיפור, שעיקר־ליקויו, כנראה, שאינו מתאר את האנשים כמלאכי־השרת, ויאמרו את שבלבם. אולם חוששני, שמא עלולים הקטרוגים האלה, שהגיעו כדי דרישה להפסיק פרסום המשכו של הסיפור, להתיש כוחו ועוּזוֹ של המסַפר להסתכל ולהראות לנו הסתכלותו ודרכה, על כן אומַר לו, כי דרך־הקטרוג, שזכה לו עתה, זכו לו גדולים וטובים ממנו. ראוי לו שיבדוק ההדים שנענו, למשל, לסיפורי י. ח. ברנר על המציאות בישובנו, כפי שנראתה לעיניו. הטענות לא היו רחוקות מדרך הקטרוגים עתה – ישיבה קצרה מדי בארץ־ישראל, שימוש דרך קריקאטורה בדמותו של פלוני ובמעשיו של אלמוני, שימוש בפרטי־מאורעות שלא כסדרם, בקיצור – הבילוש מי היא העלמה שברומן. אפשר לקרוא בזה מכתב, שברנר אנוס היה לפרסמו, אפשר גם לקרוא מאמר בזה. שם יש, למשל, דברים כאלה: “שמעתי: אין אני יודע את החיים הארץ־ישראליים, אין אני חודר לראות את הנולד בהם, את הצד השני של המטבע, אין אני מוכשר אלא לראות צללי־עבר מהרהורי לבי – שמעתי ואין אני מערער על זה – – אני מספר בעיקר למי שמתעניין, איזו רשמים אני מקבל ואיך עוברים שעותי וימי אני בארץ. – – אחד מחברינו, והוא סופר כמותנו, סח לי בימים אלה, שהדפיס בעתון־חוץ פליֶטון אחד והזכיר שם מושבה אחת, ולא לשבח, ואגב אורחא כתב, שבלילה נשמעה שם מנגינת פסנתר, ונפגשה בו העלמה היחידה המנגנת שם בפסנתר והתרעמה עליו על ש’תיאר אותה‘. – – בכל משפט ובכל שרטוט שנדפס מבקשים – וכשמבקשים מוצאים – את ה’חוטם’, את המודֶל: את מי תיארו כאן – – לבי לסופרינו הצעירים, ההולכים לכתוב ‘ז’אנר’ ‘מחיי ארץ־ישראל’. ה’מבינוּת' של רחובנו אכול תאכל בהם! – – ואולם הוי, אחי, זו הצרה של הבלטריסטיקה הארץ־ישראלית – חיפוש ומציאת מודֶלים מצד הקהל המצומצם – מצאה גם את מחברתי העלובה (הכוונה ל“מכאן ומכאן”), וכפי שאפשר ללמוד מן המכתבים המתקבלים על שם ‘הפועל הצעיר’ בין מאויבים ובין מאוהבים, יוצא דווקא, שרק להעליב את עצמי ואת חברי היתה כוונתי – –” (כל כתבי, כרך ח"א, עמ' 163–166).

ב

ועוד לענין מציאת המודלים ודרך־שימושם – שאם מציאותם מחייבת כדרישת־המקטרגים, גניזת הסיפור, קשה לידע, להיכן אנו מגיעים. המודל הכועס – אינו חזיון לא־מצוי. אפילו ח. נ. ביאליק חשש לחתום בשמו המלא על “אריה בעל־גוף” והציע לחתום באות אחת, והיה בזה דין ודברים עם אחד־העם, כי “היה חשש ש’אריה' החי, אחד מתושבי פרבר־העצים שבז’יטומיר, עם־הארץ ועשיר, ‘בעל־גוף’ וגבר אלים, יתעורר מרבצוֹ למראה התמונה שלו בספר – – במידה זו היתה התמונה קרובה אל ‘המקור’ והיתה ניכרת גם בפרטי הסיפור על האב והבנים ועל הבית ושוכניו כולם” (פ. לחובר: חיים נחמן ביאליק, חייו ויצירותיו, עמ' 215, בהערת־שוליִם מובאים שם דברי יעקב פיכמן בשם ביאליק: “לאחר שנתפרסם הסיפור הזה והיה לשיחה בפי הבריות היו בני אריה הנעלבים מאיימים, שאם יפול המחבר בידם לא ינקוהו”), כמובן, כך דרכם של בעלי־גוף, שהם נפרעים במתן סטירה וכדומה, ואילו בעלי־תרבות, המגלים עצמם כמודלים, כותבים מכתבים למערכת. לפני המלחמה כתבו ל“הפועל הצעיר”, כיום הם כותבים ל“יידישה רונדשוי”.

ואולי יורשה לי להוסיף ולהעיר, כי הצעקה על השימוש במודל, ביחוד בשימוש דרך־חירות, היא לפעמים מרובות בית־אחיזה נוח למדי למי שאין בכוחו לערער בטעמים נכוחים יותר את הביקורת הקשה, שנמתחה בסיפור המעיר חמתו. כמשל אביא את התגובה לסיפורו העז של הסופר הפולני אמיל זֶגאדלוֹביץ' בשם “בלהות”, שנתפרסם לפני שנתיִם. הה, איזה שפע של מכתבים ירד על המערכות – מוֹדל של בית־הספר שתיאר לא היה לאמִתוֹ, כך אלא כך, מוֹדל של מורה פלוני או אלמוני שתיאר לא היה כך אלא כך, כאילו היה בתיקוני־טעות כאלה לגרוע מכוחו ואמִתוֹ הפנימית של הספר הזה. יתר על־כן – ענין המוֹדלים אפשר להעלותו לכל אורך־התפתחותו של הסיפור העברי והמשלים רבים מספור. אך אם גם נצמצם עצמנו בגדר הסיפורים, שנושאם ההוַי בארצנו, האומנם נהא חייבים בטירחה מופלגה, כדי למצוא את המודלים? ובאמת, מי מסופרינו אלה פטר עצמו משימוש במודלים? מי הדיר עצמו, מי יכול היה להדיר עצמו מדמויות של אנשים חיים וקיימים ולעשותם, הכל לפי היכולת האמנותית, ענין להתכה ומעשה־מרכבה, שיש בהם חידוש, אם מעט ואם הרבה? האומנם לא נוכל למצוא מודלים ב“גבעת החול” של ש“י עגנון? וב”אניות אחרונות" של א. ראובני? וב“נדודי עמשי השומר” ליעקב רבינוביץ? וב“ימים ולילות” לנתן ביסטריצקי? וב“יומן בגליל” לש. שלום? וב“צריף־העץ” לעבר הדני? ובימות המשיח" לי. ד. ברקוביץ? וב“איש וביתו נמחו” לאשר ברש? וב“כאור יהל” ליהודה יערי? ויואילו־נא המקטרגים על סיפורו של חיים שוארץ, היושבים בעין־חרוד (היא תל־המון שבסיפור), להתעניין, שיש גם להם ענין וזיקה לעין־חרוד, למשל, בסיפוריו של ד. מלץ, ז. וולף [=זאב יוסיפון] ואחרים? והאומנם ענין המודל ומציאותו הם דבר של חשיבות יתירה כל־כך? ודאי, שורת האמת מחייבתני לומר, כי גם הסיפורים האלה העלו חימה, רטינה, היה גם מי שביקש לתבוע לדין, ויש עד היום מודלים וקרובים להם הנרגנים באהליהם. ובשל כך צריך היה לגנוז את כל סיפורי־ה“ז’אנר” שלנו מסיפורי ברנר עד עתה?

[כ“ט סיון תרצ”ט]

עזריאל שוארץ [= אוכמני] כתב שורה של מאמרים ב“השומר הצעיר”, שבהם הגה הרהוריו הנוּגים על הספרות העברית. קשה לומר, כי הספרות העברית, כמעט על כל נציגיה בשירה ובסיפור, לא יצאה מלפניו בשן ובעין. נמצאה כשבשתא אריכתא ונפסלה בסיטונות. וחייבני לומר, שעשה את מלאכתו ברוב חריצות. היו הנחות בידו – כך וכך תפקידה של הספרות, יצא ושוטט בשדותיה וערוגותיה ולקט בשקידה את שעלול להוכיח, כי מעלה בתפקיד שהוא קבע לה. חזר מטיולו בשדות ובערוגות ובידו לקט רב, – כאן צרור־ציטטות, כאן משבצת־חרוזים, כאן אגודת־פיסקאות – הטילוֹ לפניו וסידר כעין פוגרום זוטא.

חלילה לי לבדוק את המאמר הזה, כלליו ופרטיו, דרכו וסיכומו ביסודם ומיסודם. פשוט, אין זה ענין להערה קטנה או גדולה, הניתנת במסגרת־מדורי זה. משהו ניסיתי בזה, לאחר ששמעתי את הדברים האלה בעל־פה בבית־הפועלים בפתח־תקוה. אם תשחק השעה ארחיב את הדיבור – ועוד חזון למועד. לפי שעה אני מחכה לויכוח על המאמר הזה מעל דפי “השומר הצעיר”. איני מאמין, כי הנאמר בו הוא קנין־הכלל של “השומר הצעיר”. על־כל־פנים, עד כמה שידוע לי, לא נתגבשה גם ההערכה על עניני ספרות ואמנות כדי תזיסים מסוימים. היו נסיונות, אבל הסייג אינו ברור. שעל־כן אני מקווה, שיהא ויכוח. שמא אפילו ויכוח חם. פשוט, בקיבוצי “השומר הצעיר” יש חבורה של מנסים כוחם בשירה, בסיפור וכדומה ומענינם שיתגוננו מפני פוגרום זוטא.

ב

אולם באותו מאמר יש גם קטרוג־מה על שעבר. הדברים באים בסמוך להזכרת י. ח. ברנר, שהוא כמעט האחד שיצא בשלום מאותה דליקה כללית. ומה הקטרוג? “השנה החמישית ההירואית, שנה שהפריחה כל־כך הרבה תקוות, שהפרתה במידה רבה כזאת ספרויות אומות־עולם – שנה זו עברה מבלי שהסופר העברי ירגיש בה, מבלי שיבין אותה אפילו – והוא הן חי בתוך־תוכה – אולם השנים שלאחריה, שנים אכולות הרפיון והיאוש, הכפירה והשממון, שנים אלו דווקא הטביעו את חותמן עליו, על הסופר העברי ועל יצירתו”. ולכאן כרוכה ציטטה של יעקב רבינוביץ, המלעיג על אנשי השנה החמישית והציטטה היא לו לכותב סמך, שהיינו משוללי ביקורת ספרותית, מכוונת ומדריכה ולא חשנו בציטטה רמז לפרישתו של בעל־הציטטה ולהליכתו ל“הבוקר”, ל“בוסתנאי”. והנה עצם ההנחה, שהסופר העברי והספרות העברית לא הרגישו ואפילו לא הבינו אותה שנה, שהיתה שנת־הדור לבימות העבריות, ראויה לבדיקה. חוששני שבדיקה כזו עלולה להעלות שהמקטרג לא דק ביותר, אולי משום שביקש רישומה של אותה שנת בשטחים העליונים והגלויים בלבד. אמשול משל אחד: מרד האניה “פוטיומקין”, המפרנס עדיין את חזון המרידה והמהפכה – לא די לו למבקש רישומו למצוא, דרך דוגמה, את המחזה של טאדאוּש מיצ’ינסקי הנקרא בשם המפורש “קניאז' פוטיומקין”, שהרעיש את נפש הקורא הפולני, ראוי לו גם לזכור כי בעצם הימים ההם ישב משורר־עברים, גדול־משורריהם, וביקש לכתוב ואף כתב שירה גדולה, היא שירת “מגילת האש” והוא שסיפר לנו לאחר שנים רבות כדברים אלה: “ידעתי, שזה יהיה סיפור, נובילה נקיה, אך כשבאתי לכתוב נפלתי לתוך טון אחר לגמרי. אין אני יודע, אם היתה איזו סיבה פנימית שגרמה לכך ואולי סיבה חיצונית. הימים אז ימי סערה גדולה באודיסה, ימי מרד ‘פוטיומקין’ והאויר היה מחושמל מאוד. הרוחות היו סוערות ומדרגת החום היתה גבוהה. ואולי גם זה גרם להוציאני מן השקט. לכאורה, דבר מקרי, אין לו שום שייכות לענין. אבל אני זוכר, מתוך איזו סערה פנימית ניגשתי לכתיבת הדבר הזה. הייתי כולי נסער ליריות התותחים, לשמועות המנסרות בכלל בכל העיר. מובן, כי השתתפתי עם כל הקהל בסערה זו. אי־אפשר היה אז לשבת בשלוה. ועם זה מצאתי לי שעה פנויה בתוך מהומה זו להימצא בחדרי ולעסוק בכתיבה. אבל המהומה, הסערה, שהיתה בחוץ, שסחפה, כמובן, אותי, יחד עם כל הקהל, לתוך הקהל – גם גרמו להוציא אותי מן השלוה ולהביא אותי לאוקטאבה גבוהה יותר” (ח. נ. ביאליק: משהו על מגילת האש). ומפה לאוזן: האומנם רבים ביותר דברי־היצירה, שהעלתה אותה שנה, שיהא בהם מאותו להט־שירה ומאותה סערת־נפש כלהט וכסערה של שירת חורבן וגולה של נפש ועם, שירת תעיה אחרי אחרית־שלהבת של מקדש חרב שתהיה ראשית שלהבת של מקדש חדש?

ג

אך אילו גם העמיק מבקר הפוסל בסיטונות והגיע לתיקונה או חילופה של דעתו, דומני, שצריך היה לבחון, אם מותר וראוי להניח, שהסופר והספרות שלנו יכולים היו באמת להיות שותפים מלאים לשמחת האחרים לשנים שהיו מפריחות תקוות ומפרות ספרויות. דומני, כי מעיקרי־הליקויים שלנו, מאז נפרצו חומות־הגיטו, ששיתפנו את עצמנו במידה מופלגה ומיותרת למדי בצהלה ובהתעוררות־ההידד של שנים הירואיות. ממש, בכל תחנה ותחנה של מסע השנים ההירואיות, למן הרס־הבאסטיליה עד אביב־העמים. אלא שעדיין לא ברור לנו בכל אימתו סיכומה של הבנה והרגשה אלו. כלומר, כמה מכוחנו במחשבה, במעשה, באמנות, בחכמה, בכשרון שיקענו בכל תחומי־החיים של אחרים, כמה הפסדנו בשמדות־מרצון, בטמיעה־מרצון, שבאו כהמשך המוכרח למעשי ההידד המלא שלנו. כי מה נעשה וחשבונה של אותה אומה אומללה, היא אומתנו, אינו עולה יפה בפנקס הכללי של בנק־התקוות אשר לאומות־העולם. הרי ראינו כי סוף־סוף הגיעה גם שנת חמש לנצחונה לאחר שתים־עשרה שנה ומה חשבוננו? הענף האדיר ביותר שבעמנו, התוסס ביותר בחיוּניוּתוֹ נעקר מכלל־האומה, והוא מידלדל והולך, נטמע והולך. מה נעשה ולא ההידד הגדול לשנה ההירואית אלא אנחת־האכזבה שלאחריה, הביאה לארצנו את העליה השניה, ואילו אנשי ההידד המלא העמידו מתוכם את הוגי ה“בונד”, שהוליד לנו בסופו את אנשי ההידד המלא לאחר שתים־עשרה שנה, את היֶבסקציה. מה נעשה ושעה שבעלי־ההידד הצעירים הלכו לקומסומול, הלכו אלה, שהיו רחוקים מהידדים כאלה, אל “השומר הצעיר” ומשם ועם הלכו לארצנו הקטנה, כדי לבנות מולדתנו בחסותה של ממשלה אימפריאליסטית. יואיל נא עזריאל שוארץ וישאל ראשוני העולים מן “השומר הצעיר”, כמה בהולים היו לברוח, שחששו, שמא יכבשו חילות־בודיונני את גלילות־גליציה ויהיו מעוכבים בחפצם. מה נעשה ולא השנה ההירואית של קארל ליבקנכט, אלא השנה הלא־הירואית של היטלר העלו עליית אחינו, ועליית “השומר הצעיר” בכללה, מגלות־אשכנז. האומנם ליקוי עצום היא, שהסופר והספרות העברית בשנת חמש לא היו דומים לקודמיהם לאחר הרס־הבאסטיליה ולאחר אביב־העמים?

ד

ולענין הציטטה של יעקב רבינוביץ – מה הרעש? בכתבי י. ח. ברנר, שניצל, ברוך השם, מדליקת ההרהורים הנוּגים, אי־אפשר למצוא ציטטות כאלו, ביחוד לענין הגיבורים מישראל באותה שנת חמש? לא הוא שקרא להם בשם רוקדים ובדחנים בחתונה לא־להם? ואולי ירשני עזריאל שוארץ להביא ציטטה ממאמר שקראתי זה מקרוב. כתבהּ אחד מעסקני “השומר הצעיר”, יצחק רונקין, בהערכה על י. ח. ברנר. וכך הציטטה: “התפתחותו התחילה במהפכה של שנת חמש. אז האמין הנוער היהודי, כי מצא נקודת־משען במעמד החברתי העולה והוא משוחרר מ’צל העבר הלאומי'. עם נצחונה של הריאקציה התחילה התשובה המרה. בודד נשאר הנוער היהודי במערכה. גם האיכר, הפועל הרוסי נאנס לישא ולהוסיף שאת בעול, אך הוא היה מעוגן בקיבוץ סוציאלי, קיים בידו את מקום־עבודתו ויכול היה להמתין. האינטליגנציה הרוסית ‘נתפכחה’ עד־מהרה ושבה לאחוזות הוריהם ומפעולתם המהפכנית בעיר לא נשאר אלא הזכר הרומַנטי של “נוער סוער”. להיכן יכלו לשוב היהודים, צעירי ישראל? לאחוזות אבותיהם? נחרבת בנקמת הריאקציה הוטלה עיירת ישראל ותבעה תביעת־אלם תשובה, עמדה” (זֶלבסטוֶהר", גל' 14). היא התשובה, הנדרשת וחוזרת ונדרשת, אֵם העליה השניה, השלישית, הרביעית, אֵם העליות.

יהא שאותה שנה הירואית לא הובנה ולא הורגשה לסופר העברי ואילו שנות הרפיון, היאוש, הכפירה, השממון הורגשו אף הובנו. יהא שעדים מובהקים לכך – י. ח. ברנר, א. נ. גנסין, אם להזכיר צמד־שמות בלבד. אבל צאו ושאלו את שהניחו את היסוד לכולנו, ולתנועת “השומר הצעיר” בכללנו, אם הרוקדים ואפילו ריקודם במסירות האחרונה בחתונה לא־להם או הרגשת הרפיון, היאוש, הכפירה והשממון ליבתה יצריהם, לבקש הצלתם מעֵבר להשליה, ותביאם עד הלום?

[כ“ט סיון תרצ”ז]

רובד צעיר ביותר בספרותנו, זה כוח־המילואים הנועד, כדרך הטבע, להעמיד עיקר־סופרינו למחר, למחרתיִם, מידת־פעילות היא בו והוא מעלה על שולחננו ספריו – אם דברי־שירה, אם דברי־פרוזה. קבצי־שירה מצטרפים לקבצי שירה, רומנים מצטרפים לרומנים. פנקס חשבונם, והוא חשבוננו הצעיר, עתיד שיתבקר כדקדוקו לכלליו ולפרטיו, אולם אף הבטה לפי שעה וכלאחר־עין עלולה לגלות את הצירופים ואת סיכומיהם, אם גם במספרים עגולים. הפוזיציות שבפנקס שיעוריהן שונים ביותר, אך פוזיציה בולטת ביותר בגדלה, מכרעת, כמעט שלא תמצא בכללן. אם אתה נוטל את הפנקס משלשום, מאתמול ומקביל, אתה רואה כי אם לענין הפוזיציה הרגילה, שהיא הממוצע או קירובו, יד הפנקס שלפנינו כיד חזקה, הרי לענין הפוזיציה, שהיא למעלה לנורמה ומעֵבר לה, יד הפנקס שלפנינו כיד כהה. כאילו תכנית־מינימום, המסתפקה במועט, נעשתה כרום־מאוַיים. שכן גודל איננו, אין. הנוטים לקו־היאוש, ואיני בכללם, אומרים: שוב איננו. הנוטים לקו־התקוה, ואני בכללם, אומרים: עוד איננו. ואף אוסיף: וכבר נרגשת בשׂורת תנופתו.

ב

אולם בנוף־המינימום אתה מוצא בקעה, והיא לא קטנה, של צעירי־סופרים, ביחוד ממחַברי־הרומנים, העלולים להגביר את קו־היאוש. אי אתה יכול להכחיש בכשרונם ובסגולתם, אבל אתה רואה בפירוש, כי כשרונות וסגולתם הם כשרשים, בריאים כשלעצמם, אך לפי שקרקע־גידולם אינה מטויֶבת ואינה ניזונית מטל ומטר, סופם מבשילים פירות קטנים וקהים. אתה קורא סיפור וחברו, אתה תוהה על תרבות־הכתיבה הנחותה, שלא לשון־דמויות בה ולא דמויות־לשון בה, אתה טורח לשלב סיפורים אלה במערכת ההתפתחות של הסיפור העברי משלשום, מאתמול, מאתמול שגדרו נכנס להיום, ואין הם משתלבים. כאילו הוטלה מחיצה, גבה הר. לא שהמספר הצעיר מורד על שלפניו ודוחה אותו, אם דחיה־לתיאבון הבאה מהרגשת־אונים, אם דחיה־להכעיס הבאה מהרגשת־אין־אונים, אלא שאינו יודע על שלפניו, את שלפניו. בפשטות: אינו יודע. לאמור, לא עוז־התמודדות עם שלפניו, לא אימת־התמודדות עם שלפניו, אלא אפס־התמודדות. גם אם לא תדבר עמו אך תקרא אותו, אתה רואה בבירור מעצם־כתיבתו: אפילו קרא מיטב־ספרותנו, לא למד אותה, ומתוך שלא למד אותה לא למד ממנה. הוא לא קיים דבר המשורר: את שירשת מקודמיך, רכוש אותו, כי תנחלנו. הוא לא נחל מתוך שלא רכש, הוא לא רכש מתוך שלא ירש.

ג

והנה ראית, כי ההופעה הזו, רבת־הסכנה ושהיא גם מאבות־השטחיות האוכלתנו בכל פה (ועליה, לגילוייה השונים, כבר התריע א. שטיינמן במַסתו ב“מאזנַיים”) אינה צרתנו בלבד. קראתי זה מקרוב שיחה עם פויל קלוֹדל בענין צעירי הסופרים בצרפת ונאמרו בה דברים אלה: “שוב אין קוראים אלא מבקשים לכתוב במהרה סיפורים, סיפורים שאינם אומרים כלום. – – התרבות האמיתית נעלמה! ואלה האנשים הצעירים, שלא קראו כלום והם ממהרים לכתוב, דומים כבארות שאין הן מתחדשות וסופן מבאישות”. לכאורה צרת־רבים חצי־נחמה, אבל באמת מה הקבלה אתה מוצא בין ספרות מושרשת ומעונפת של מיליוני קוראים צרפתים ובין ספרות מפרפרת על קיומה ונשמתה של מעט הקוראים העברים. הוא שרשמתי בראש דברי: חצי נחמה וגם הוא מסופק.

[כ“ג אלול תרצ”ח]

העובר בערוגות העתים של שירתנו ורואה דרכי־גידולה, רואה בבירור, כי ביסודות הצמיחה והעליה ניכר יסוד־החריזה. הבודק דרכה של החריזה אי־אפשר שיצא מלפניה בלא הרגשה של פליאה ועונג, בין שהוא עומד בתחנת הנגינה המלעילית, שהיא כתקופה המוגמרת, ובין שהוא עומד בתחנת הנגינה הנכונה, שהיא כתקופה בעצם־בישולה. אפילו סקירה מרפרפת בשירה מלפני דורותיִם מראה לנו, עד מה הפליאה החריזה להיחלץ מכבלי־השגרה, שנעשתה כחזרה משעממת ועקרה. הה, כמה מיגעת היא העלאת־הגירה של החרוזים הנצחיים כגון ארץ־קרץ־פרץ, נצח־רצח־קצח וכיוצא בהם. והנה דרגת ההתפתחות של החריזה עתה מבצבצת מתוכה סכנת־השיבה לחרוזים האומללים האלה. עם המעבר לנגינה הנכונה נצמצמה ביותר האפשרות של חריזה מלעילית ודורשיה או שהם מחדשים דרכים, שאינם נפטרים מן המוזר ואף נוסחותיהם משום מיעוטם נעשים שגרה, או שהם מטריחים את הצמדים המשומשים מכבר. ודאי אפשר משורר וייעזר גם בצמדים האלה על דרך שחיותו של השיר כולו מרעננת גם את החריזה הנושנת – ראה למשל שימוש כזה בשירו של ש. שלום “שמשון בבית־הריחַיִם” – אבל אין החריגה מגדר־כלל באה אלא לקיים את הכלל.

ב

והאפשרות היא באמת מועטת. דוגמה קטנה – זה מקרוב נתפרסם תרגום עברי לשירו הנודע של שילר Der Alpenjäger.

המתרגם, שמשון מלצר, נתן, כדרכו, תרגום נאה ודק, אף כי לא השכיל להקליט בתרגומו את מידת הרוֹך והעֶדנה שבנעימת־המקור (“דבר לילדים”, ט' אדר תרצ"ח). והנה השיר הזה תרגומו נעשה עוד לפני שמונים שנה ונתפרסם לפני שבעים שנה ומעלה. המתרגם יעקב צבי שפרלינג, נתן, כדרכו, תרגום כבד ומליצי וממילא לא השכיל להקליט בתרגומו אפילו הדה הרחוק של נעימת־המקור (“הנשר”, י“ב תשרי תרכ”ז). המרחק שבין שני התרגומים כמרחק שמונים שנה, ההבדל ביניהם כהבדל בין מליצה ושירה. ועם זאת, כשבדקתי בחרוזים מצאתי אז: “כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף”, ועתה: “הציד בהררי אלף”; אז: “בל תאבה לשמור באחוּ הכּשׂב – – אחר ירוק ידרוש ילחוך העשב”, עתה: “לא תאבה לשמור הכּשׂב – – צח ירעה בין פרחי עשב”; אז: “על תועפות צורים ראש הצלע – – בינות צורי חלמיש הררי סלע”, עתה: “על צורים קרחי־הצלע – – וקלה בין פרצי־סלע”; אז: “מאביר לב זה רחמים מבקשת – – הוא כונן על יתר לדרוך קשת”, עתה: “עין העלם מבקשת רחמים – – אך ידו תדרוך הקשת”. ספק גדול, אם המשורר הצעיר ידע מנסיונו של המליץ מכבר ועם זאת נראה את שניהם כמתחבטים בכלוב הצר של המלעילים ודמיונם של חרוזים בעיקרו אינו אלא פרי האפשרות הדלה בפינה זו בלשוננו.

ג

לאמור: איני מתעלם מן הקושי, אלא שהקושי אינו פוטר מן החובה להזהיר משגרת־החזרה, שמתוך שהיא כאן כמזדמנת מאליה סכנתה מרובה ביותר.

[ט“ז אייר תרצ”ח]

רשימה ראשונה

מבוכה וצער־מבוכה, מבוסה וצער־מבוסה – הרי מציאות הימים האלה והרגשתם. שמי־החיים שהתקדרו כבר גילגלו מעל ראשינו פטר־רעם לטבח־עולם ואף עתה, שנדם קולו, אין תנחום, כי ידענו את הדממה הזאת כעננת־שלום הצופנה בחוּבּה את ברק־המלחמה. לכאורה, אין לך שעה קשה לשירה משעה כזאת ונודע הפתגם על המוזות המחרישות לעת־קרב. והנה אתה רואה סביביך ונהפוך הוא.

גליוני “דבר” לפנַי. האחד מראש־השנה. סיכומים וסיכומי־סיכומים. כמובן, גם סיכום לענין שבו היה תלוי גורל עולם – סודֶטים, ברכטסגאדן וכדומה. אולם באמצע – שיר. לא מתמול ולא משלשום. שיר ישן. משל פרסי ביש שֶׁלי. ענינוֹ – הגדוּלה הפוליטית. ובשיר הישן הזה נכלל עיקר האמירה לשעה האקטואלית. מה שנאמר לאחריו נעשה כמעט מיותר. שכן העיקר כבר נאמר.

חוברת “השומר הצעיר” לפנַי. לאחר הכניעה, לאחר מינכן. ובראש החוברת – שיר. לא מתמול ולא משלשום. שנתו שנה מלפני מלחמת־העולם. משל ז. שניאור. ענינוֹ – ימי־הבינַים מתקרבים. ובשיר הישן הזה ל עיקר האמירה לשעה האקטואלית. מה שנאמר לאחריו נעשה כמעט מיותר. שכן העיקר כבר נאמר.

ניכר, קצרה לשוננו ואנו נמלטים אל בנות־השיר.

ב

כן, המוּזה יש לה מה לומר ביחוד לעת־קרב. עתים היא אומרת לנו בפי שירת־המשורר ועתים בפי מאמרי־המשורר. הנה הגיעני ספר עברי חדש וכולו – עניני שירה ועניני משוררים. הכוונה לספרו של יצחק זילברשלג “תהייה ותחיה בשירה” (הוצאת א. י. שטיבל, וארשה תרצ"ח) הכולל מסות על משוררים בצרפת (בודלר, ואלרי), אירלנדיה (ייטס, רסל, סינג), גרמניה (גיאורגה, הופמַנסטאל, רילקה). לכאורה הפתגם על המוזות המחרישות לעת־קרב גוזר שתיקה גם על ספר כזה, שאין לו בעולמו אלא עולם־המוזות.

אך ראוי שלא לנהוג כדרך הפתגם ולקרוא את הספר. המסות נאות ומאירות. הדיבור הסמוך וישיר לשעה האקטואלית אינו מכוונת המאמרים האלה. אך תטעה אם תהא סבור, שלא תמצא בו ביטויים מצוינים לתסבוכת הפוליטית והחברתית שבעולם. הנה, למשל, במסה על ג’ורג' ויליאם רסל: “רסל ניבא, שהדור הבא יפנה לפולחן המדינה, אם לא יתממש הרעיון הסוציאליסטי. ונבואתו, שנתקיימה בכל הזרמים הפאשיסטיים למיניהם, מוכיחה כי איננו טירון לתורת המדינה”. וביחוד במסה על פול ואלֶרי: “כאחד מחכמי הרנסַנס. שעינו היתה פקוחה על מהלך החיים הממשיים והאינטלקטואליים כאחד, יעקוב אחרי סדרי־העולם וימצה את עומקם ואת עוקצם. עוד בשנת 1897 ראה כברוח־נבואה במסתו על ‘הכיבוש השיטתי’ את הרעה הנפתחת לעולם מגרמניה, שהמיתה את העולם הקדמון בחילותיה, והמתעתדת להשמיד את העולם המודרני במשמעתה המחשלת את מאמצה הקולקטיבי בשטח המעשה ובשיטתה הנותנת עוז לא ישוער לחקירותיה בשטח העיון. אחדות כוחה הצבאי והמדעי מהווה כוח־אימים. לא הפטריוט הוא המדבר כאן, אלא האירופי הטוב החרד לעתידותיה של תרבות המערב”.

ג

שלי, רסל, ואלרי, שניאור – עינם רצה לפני המאורעות. דורות, שנים לפניהם, רוח־הנבואה היא הפועלת בהם. כי הם משוררים.

[ט“ז תשרי תרצ”ט]

רשימה אחרונה

אשל [אברהם שלונסקי] כותב ב“במחנה”, עתון החייל העברי (גל' 1) בענין אפוריזם אחד שנתבדה: “שום שונא־מוזות בעולם לא הצליח להעליל על השירה עלילת־דם מתקבלת על הדעת כאותו בעל־אפוריזם לטיני שפסק, כי בהרעים כלי־מלחמה יחרישו ממילא כלי־השיר”. ולאחר הבחנה בין רשעים שכירי־חרב שאינם יודעים לדבר שיר ובין צדיקים מקדשי־השם היודעים לדבר שיר, הוא מביא דוגמאות של שירה בעצם־המערכה ולעצם־המערכה ואלו דוגמאות מרחבי־הדורות, למן ימי־הבינַים ועד ימינו אנו, והוא מסיים: “אכן, עלילת־שוא טפל על השירה אותו אפוריזם לטיני, כי הוא למלחמת־רשעים נתכוון. התותחים הרועמים במלחמת־מצוה אינם מחרישים את השירה, והיא מזוּוגת להם כרינת הגשם היורד משמים לקול רעם בגלגל”.

ב

וראוי לבדוק בחומרת הדין שירדה על אותו פתגם, והיא חומרה שאינה פוחתת, גם אם הדיין פתח את ההאשמה בהגדרה כבדה: עלילת־דם, וסיים בהגדרה קלה ממנה: עלילת־שוא. ראשית, נזכיר לעצמנו דיוק לשונו של הפתגם: Inter arma tacent Musae – דהיינו: בין כלי־הזין מחרישות המוזות. לאמור, הכוונה היא לכלי־השירה במובנם הנרחב, שהרי, כנודע, המוזות היו תשע וכל אחת ואחת תחומה שלה: קורות־העתים, שירת־הגיבורים, חזון־התוגה, שחוק־המַהתלות, חכמת־הדיבור, צבא־השמים, החליל, הזמרה, המחול. שנית, נזכיר לעצמנו שלשלת־יחוסו של הפתגם, שהוא כאח לפתגמים אחרים, ביחוד: Inter arma silent Leges – דהיינו: בין כלי־הזין שותקים החוקים – כלומר, שאין הם נשמרים, הם כבטלים ומבוטלים. לאמור, דיוק לשונו של פתגם ובדיקת יחוסו באים ללמדנו, כי המלחמה משביתה את המוזות, וזה ודאי אינו שקר, ויהא גם משום הטעם הפשוט, כי היא מעסיקה את משמשי־המוזות בתפקידיה שלה, שהם בכל־זאת אחרים. כי גם אם נוסיף על דוגמאותיו של אשל כהנה וכהנה נגיע, לכל המרובה, לכלל הגהה של הפתגם, אך לא להיפוכו. ובכן, הדיבור על עלילת־דם ואפילו עלילת־שוא לשם מה?

[י“ט אלול תש”ח]

ישראל כהן הקדיש בספרו “הערכות ובבואות” (הוצאת “מפיץ הספר”, תל־אביב) מדור מיוחד לכמה סופרים ומשוררים עברים. בכללו המאמר “על קוטב הרוח”, שענינוֹ הערכת א. שטיינמן. דומה, כי אם כל המאמרים שבמדור ניכר בהם יחס של הוקרה, מאמר זה ניכר בו יחס של הערצה. הנעימה בו חמה יותר, לוחמת יותר. מתוך היחס הזה הוא טורח לעמוד על הספר ולהאיר אָפיוֹ, דרכו ופעלו.

ב

במאמר הזה נתעוררתי על פיסקה אחת המניחה, לדעתי, מקום לערעור והשגה. תחילת הפיסקה: “שטיינמן מטיל אימה בפוריותו, בגודל־היקפו, בחוד־ראייתו ובחריפות־התרשמותו. ויש להוסיף: אף במהירות־הגבתו”. עד כאן בסדר – כי, אמנם, שטיינמן הוא סופר פורה, היקפו גדול, ראייתו חדה, התרשמותו חריפה. רק ענין האימה קשה קצת להולמו. לדעתי, אפשר שמכלול תכונות כאלה יטיל שמחה, יטיל מבוכה, אבל איני מבין מה אימה לכאן. אך נראה שהביאור לכך כלול באמצע הפיסקה: “כל מי שמתקין עצמו לכתוב על ענין מן הענינים מצוּוה תמיד לבדוק, שמא כבר עסק בו שטיינמן, או אולי יעסוק בו עד שהוא יסיים את הכנותיו. הן אין כמוהו סוקר וחוקר את המתהווה ונושאים אחרים שהם בבחינת ‘מן הצד’, אם רק חיוניוּת בהם וכוח מגרה בהם – ספק אם יניחם לאחרים”. אף כאן הדברים בסדר – כי, אמנם, שטיינמן הוא מן העֵרים ביותר, בחינת זריזים מקדימים, עם זאת ראוי שלא להפריז. יש ויש נושאים, שאין להכחיש חיוניותם, והוא מניחם לאחרים. דרך משל: באותו המדור עצמו שבספרו של ישראל כהן אתה מוצא נושאים כאלה. הרי המאמר “בקסמי היקום” והוא על ש. טשרניחובסקי, הרי המאמר “העולם בזיווֹ” והוא על יעקב פיכמן, הרי המאמרים “ספר הגות” ו“חזון ומסה” והם על יעקב שטיינברג, הרי המאמר “בצל דיוניסוס” והוא על א. שלונסקי. אודה שאיני יודע מתי הקדים שטיינמן את ישראל כהן בענינים אלה, מתי ראה לכתוב ביִחוד כזה ובפירוט כזה על ש. טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, א. שלונסקי, מתי העריכם הערכה מיוחדת ומפורטה. כמדומה, עובדה היא, כי שטיינמן, שהוא בספרותנו ככספית במתכות, ומתעורר על רוב חזיונות מרוב שטחי חיים ומחשבה אינו נוטה ליחד מאמרים מפורשים ומפורטים על הסופר העברי החי, דרכו ופעלוֹ, אף שגם הוא ודאי חזיון בחזיונות. אמת, הוא עצמו בירר את הטעמים לדרכו, אולם אם לקבלם – הרבה מאמרים צריכים היו שלא לצאת לאויר העולם ומאמרו של ישראל כהן עליו בכללם.

ג

ועתה סיום הפיסקה: “עובדה זו משפיעה על הבינוניים כמין עריצות. זהו אחד הטעמים למסע ההתנגדות לשטיינמן, בין אם מסע זה נערך בקולי־קולות ובין אם הוא חשאי. יש בזה משום התגוננות. יצר־הקיום מכה על קדקדם: אל תודה בו, שאם כן – אבדת. על־כן מעקמים את הכתובים ובלבד שלא להוציא מן הפה הודאה מפורשת: שטיינמן הוא סופר גדול בעל־שפע, שאין כדוגמתו בספרות העברית החדשה”. מלה עריצות היא כתאומתה של המלה אימה. שולחן־הנושאים הערוך לעט־סופר אינו כשולחן של חסידים שמנהג של חטיפה נוהג בו וכל שעריצותו גדולה יותר הוא בחינת כל הקודם זכה. כל נושא יש בו אלפי פנים, כל שעינים לו ונפש בו מגלה בכל נושא ונושא צד, אם גדול ואם קטן, אבל אחר. גם הסופרים הגדולים בעלי־השפע, שמעטים הם בספרות העולם, הניחו מקום לגדולים, לבינונים ולקטנים ואפילו לקטני־קטנים. לא ראינו עדיין מי שישבור עטוֹ משום אימת אפלטון, דיקארט, גיתה ועריצותם.

ד

ולענין ההתגוננות ויצר־הקיום המכה על הקדקוד: אל תודה בו, שאם כן אבדת – גם אלה דברים שאין להם משענת עזה ביותר. כמדומה שאין להעריך סופר, אם בינוני הוא ואם גדול הוא, לפי מידת־הודייתו בסופר אחר. גיתה לא הודה בהֶלדרלין, טולסטוי לא הודה בשקספיר, נורדוי לא הודה בניטשה ואיבסן ואחרים, פרישמן לא הודה בפרץ, ביאליק לא הודה בגנסין וכדומה – תאמר: יצר־התגוננות, תאמר שאילו הודו בהם ואבדו? פרשת־ההודאה בכל־זאת אינה פשוטה כל־כך. יש טעמים גדולים, כגון בחינת היִחוד המתפרשה כבחינת יחידות, ויש טעמים בינוניים כגון חילופי דורות, ויש טעמים קטנים, על כל פנים טעמים רבים, שונים, סבוכים. וכמה סופרים תמצא, שכל אחד בינינו, ושטיינמן בכללנו, אינו עלול להודות בהם, תאמר: רק יצר־התגוננות כאן, רק חשש, שאם יודה בהם ואבד? והנה בעל המאמר “על קוטב הרוח” הודה בשטיינמן ובפה מלא הודה בו – האומנם אבד?

[כ“א תשרי תרצ”ט]

כך שם הרשימה על עמנואל בן גָריון, שנדפסה זה מקרוב (“דבר”, גל' 4109). ענינה השגה על דרך־התיאור המצוי של אישיות בולטת, הנוהג לפרט חיי־שעה וצרות־שעה שלה. ביחוד הוא משיג, כנראה, על דרך ההבלטה והפירוט של לבטי־הפרנסה, כעניני שכר וכדומה. ניכר, כי הבא לטרוח בביוגרפיה של אישיות בולטת, חייב, לדעתו, להעלים דפים אלה, לכסות עליהם. הוא אומר: “כשמקברים את הגוף, יִסוריו של הגוף נקברים אתו”. הוא מוסיף ואומר: “חיי־שעה וצרות־שעה חולפים־עוברים להם; כלו חיים וקללותיהם; אבל הרגעים הספורים של הרמת נפש, הם־הם גם השארת־נפש והם־הם הראויים בלבד לזכר ולזכרון”.

ב

השגה זו נשענת על הדרישה להבדיל בין טפל ועיקר, לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה. היא גם נשענת על הדרישה לשמור על מידת הצניעות. הוא אומר: “שאלות הכסף של הפרט הן לא פחות נסתרות וצריכות להיסתר כמו עניני עריות”. מבחינה זו מזכירתני ההשגה את דברי א. שטיינמן בתשובתו למכתב הגלוי של ש. יהודאי. אף הוא סבור, כי הנפש היפה מורדת על הדיבור־בפרהסיה בצרות־יום־יום, בצרת הפת והשכר, של הסופר, ואין ספק, כי הדעה הזאת יש מה שיצדיקה. אולם הדברים צריכים הגבלה מפורשת. במידה שפירוטי הצרות והלבטים לא באו אלא – כפי הגדרתו הנכונה של עמנואל בן־גריון – להנות יצר הסקרנות הריקה של בעל־הבית, ודאי שהם פסולים; אולם על מה הם נפסלים בבואם להראותנו את מערכת חיי־האישיות כהוָייתה, כמערכת־מלחמה שבין מציאות קטנה, עכורה, מדכדכת, ובין נפש גדולה מזהירה, ממריאה? על מה נפרנס את הקורא בתמונה שכולה חסד־שחקים וניטל עפרה הכבד, עפר המציאות ומעקשיה? על מה לא נספר דברים כהוָיתם, על מה לא נראם כהראות מיכל אנג’לו את הטוֹרסוֹ, שניכּרת בו המלחמה רבת־הגבורה שבין החומר הנמשך למטה, להיוליות, לתוהו, ובין הרוח הנמשכת למעלה, לדמות, ליצירה?

ג

אודה, חוששני, שמא גזירה הנגזרת כפי שעה על תחום מסוים של צרת־החיים, תחום דאגות הפרנסה וחיבוטיה, עלולה להתפשט על שאר תחומים, כמיחושים, כתלאות, כטלטולים וכדומה. הרי בעל־ההשגה גוזר על כל יסורי הגוף. וכאן לנגדי דברי ג. שופמן ברשימתו הנלבבת על “תולדות הספרות העברית החדשה” לפ. לחובר. הוא כותב: “מה שאייכנבוים כתב לא חשוב ביותר, אבל מה שמת בקיוב (למות בקיוב לא דבר קל הוא!) מעיק על הרוח מאוד. הנה כי כן צריך להפוך את השיטה בכתיבת תולדות הספרות. על חייו, תלאותיו, מחלתו ופטירתו של אייכנבוים, למשל, צריך היה להאריך מאוד, ובחצי־לבנה להעיר: כתב שיר פלוני וכדומה. וכן על גוטלובר ועל לטריס ועל פייבל שיפר משברשין”. לכאורה הוא אומר דברים אלה כדרך הלצה, אבל גם כשהוא ממשיך מתוך הדגשה: “ועתה ברצינות”, הוא אומר על פרקי הספר, הדנים בסופרים, כי “נכתבו בהבנה עליונה, באהבה וברחמים. רובם חייהם היו שלשלת של לבטים ונדודים וצרות, וכאן ב’תולדות הספרות העברית החדשה', כאילו באו אל המנוחה”.

ד

אכן, סיפור חייהם של גדולים על אמִתם, על המתיחות שבין שפל המציאות ובין המראת הנפש – היא־היא מנוחתם.

[כ“ח כסלו תרצ”ט]

יעקב פיכמן פירסם קטעי מסה על שירת אשכנז. מתוכם אנו שומעים, כי “השירה העברית החדשה, שבלי ספק נסתמכה על יצירת ר' משה חיים לוצאטו סימנה את כיווּנה בעיקר כלפי שירת ספרד, שבעל ‘לישרים תהילה’ היה יורשה האחרון – – במידה שחזקה השירה העברית החדשה, נתחזקה בסגנונה וגם ברוחה, הופקעה מהשפעת ר' נפתלי הירץ וייזל – – משום – – שהיה לפי רוחו, גם לפי שירתו, כולו איש־המישור, בעל ‘נוסח אשכנז’, בעוד שמשירת רמח”ל ואפילו מכמה ספרי־פרוזה שלו, נושבת רוח־הרים, רוחות־ספרד רחוקות – הגעגועים על שירת ספרד היו געגועים על מרחבו של עולם. – – שירת אשכנז לא הגיעה, חוץ מדוגמאות ספורות, למדרגה של שלמוּת יצירית. – – כאן גם לא נתכוונו לשיר. הקול נחנק מדמעות והמבוטא נשקע במגומגם. כאן כמעט שלא ידעו על צורה ועל משקל. אבל בריתמוס חנוק זה, בקול זה של דמעות, היה משהו עצמיי, משהו משוחרר בכל ירידוּתו – – ברור, שזמננו הולך ומכשיר את כולנו להשגת השירה האשכנזית שהיתה ביטוי לצרת ישראל וללב ישראל באין מחיצה בינו ובין אלוהיו, יותר מתקופות אחרות – – שירתנו הצעירה ביקשה סיוע בנגינה מרוסקת זו – – אבל כיום היא מגלה נטיה להיות שלטת – העבירה את נשמת הקצב השירי כולו לתחומיה. ובזה הסכנה. שירה זו, בכל החיוני שבה, מסמנת תקופה ירודה – – בשעה שהחיה האנושית רוצה לחסום מפנינו מרחבו של עולם, נדע־נא להיזהר מפני קסמי־הצל המסוכנים – להתגבר על דכדוכה של השעה, ולא לשוב גם ביצירתנו למיצר הגיטו" (“הפועל הצעיר”, גל' 21–20).

ב

הבאתי את הפיסקאות, שמרוכזת בהן תמציתו של המאמר (בכוונה פסחתי על הדוגמאות לרפרזנטציה האשכנזית בימינו – אביגדור המאירי. א. צ. גרינברג – כי, לדעתי, ניתנו בלא משענת ראויה של ביאור והוכחה), שכנס את השירה החורגת, שירת אשכנז, כדי להוציאה מניה־וביה, חורגת, לא נוחמה ולא רוחמה כשהיתה. והרי הוא המנהג, שאנו נוהגים בשירה זו כמה דורות. כי מה, בעצם, אנו יודעים עליה, כלום נתנו לה אפילו קורטוב טיפול, דאגה, סלסול שנתנו לשירת ספרד. שאלו תלמיד מבית־הספר שלנו ותשמעו דבריו, כי סתם שירת ימי־הבינַים היא שירת ספרד, כשם שתשמעו מדבריו, כי סתם ספרות הדורות האחרונים היא ספרות־ההשכלה ואילך. כסמל הם לי הספרים המונחים לפנַי – שלושה כרכים עבים מכאן וחוברת לא־גדולה מכאן. הכרכים הם הדיואן של ר' טדרוס בן יהודה אבולעפיא, דמות אֶפיגונית, שצררה במעשה־הפיוט שלה נחלת־צורות ומורשת־חרוז ולא צררה בו נפש־שירה ורוח־שירה, ובפיוטיו ניתנו בהוצאה של דויד יֶלין; החוברת הם פיוטי רבנו אפרים ב“ר יצחק מרגנשבורק, שנודע כגאון משוררי אשכנז, ידע בדבריו נאמני הכאב, להקליט בת קולה של צרת־דורו, צרת הרדיפות והשמד, נפשו פירכסה בין יאוש ותוחלת, נפש דור “טרופים בכל פיות, ובשיני אריות, ועיניהם תלויות, לפוקח עיורים”, נפש דור שתוגתו, תוגת היונה שהיתה “מעופפת מקנהּ, נדדה מפינה לפינה, מפני חרב היונה, ונמרטו כל כנפיה, ונשתברו כל אגפיה, השיגוה כל רודפיה; אלי אלי למה, אנחתי ממך נעלמה, ואני כיונה נאלמה”, ונעימת תוגתה היא כמנגינת־לוַאי וצרור הפיוטים האלה, שניתנו בהוצאה של א. מ. הברמן (בספר הרביעי של ידיעות המכון לחקר השירה העברית). אמת, עתה יש לא בלבד חוברת אלא גם ספר גדול של משורר ממשוררי אשכנז, הלא הם פיוטי רבי שמעון ב”ר יצחק, שגם הוצאתם נעשתה בידי א. מ. הברמן (ספרי המכון לחקר השירה העברית, סדר שלישי, ספר שלישי, הוצאת שוקן, ברלין – ירושלים), אך כמה מעציב לקרוא במבואו כי פיוטים אלה “היוצאים כאן לאור הם, עד כמה שהם נמצאים בידינו בשלמוּתם, הפיוטים האשכנזיים הראשונים היוצאים לאור במהדורה מדעית”. כן, במבוא זה אפשר לקרוא גם דברים מעניינים להגדרת שירת ספרד ושירת אשכנז. למשל, דברי שמואל דויד לוצאטו: “הן אמת כי מליצות הספרדים תנעמנה לחכּנוּ יותר מהן, אך אם בעין המחקר נדרוש הדבר, ייוָדע לנו בבירור, כי משוררי אשכנז גברו מאוד באותן התכונות המיוחדות לאיש משורר נשגב ויקר. הלא תודה לי, כי ממעלות המשורר היקר הוא שיתפעל בחוזק, ויביא בלב קוראיו התפעלות חזקה. והמעלה הזו רבה היא בלי ספק באשכנזים מבספרדים. וממעלות המשורר הנכבד הוא חוזק כוח־הדמיון, ושישתמש כראוי באמונות בני־עמו, אמת תהיינה או לא, לפאר מליצותיו בדמיונות חזקים ונרשמים בנפש הקורא, וגם המעלה הזאת רבה היא באשכנזים מבספרדים”. וכן: “והפיוטים אשר חיברו הצדיקים הללו היו סיבה גדולה לשמירת האומה בקרב הצרות שעברו עליה בדורות ההמה, כי פיוטים האלה היוצאים מן הלב היו נכנסים בלב ונרשמים בנפש והיו מרוממים אותה למעלה מן החומר ומכל מאורעות הבשר עד שהיה גוף הישראלי משועבד למקרים רעים ונפשו חפשית מַכּרת מעלתה ומתנחמת במעלת האמת, אשר היתה ירושתה”. מובאת גם הגדרתו של ר' יהודה לייב רפפורט: “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה, ופיוטי האשכנזים – בין עם ישראל ואלוהיו”.

השאלה, על מה לא זכתה שירת אשכנז לטיפול, דאגה וסלסול, היא שאלה גדולה ואין לפתרה ולפטרה בטענת עֶרכהּ המועט בכוח־הצורה ומעלת־היופי. הטעם הוא עמוק יותר ופשוט יותר ומצאתי ניסוחו המדויק ברשימה קצרה של ארנסט סימון (אלמַנַך, הוצאת שוקן לשנת תרצ"ט), שעיקרה ציטטה מעניינת ביותר של יו“ט ליפמן צונץ, שכתביו קלוטים, כנודע, מגמות אֶמַנציפאטוריות מובהקות. וכך לשון הציטטה: “אם אפילו סופרי־דברי־הימים יהודים מתעלמים מאותו שדה־המערכה (הצרפתי־אשכנזי) או נוהגים בו כמנהג אם חורגת, הרי לא בלבד זוהר הספרדים – גבירול, יהודה הלוי… – לא בלבד הנדירות של סוגי־יצירה מסוימים של הספרות היהודית־צרפתית, הם שעיכבו בידם, אלא היתה זו אותה התגובה כנגד היהודיי הספציפי, שנתפשטה כתוצאת־ההשכלה, ושנראתה לי כעוול מכאיב, כשהופעתי בספרי על חיי רש”י, ושגם חכמים חדשים יותר עומדים להודות בו”. עד כאן הציטטה, שאין לי להוסיף עליה אלא הערה קטנה: וסבורני כי אותה תגובה־שכנגד שיירה קצת שרידים, המקיימים עצמם עד ימינו.

ג

יעקב פיכמן מדבר על סכנה, דורש למרחב, מזהיר מפני המיצר. חוששני, כי כאן אנו נכנסים בתחום, שאין אנו יכולים להיות בו אלא כמגמגמים. דומני, כי זהו תחום סתום ואטום, שגם הדרישה וגם ההזהרה אין להן מכוח הכרעה בו (אגב, כשחזרנו ללשוננו, לארצנו הרחוקה – כלום לא טענו דבּרי עמנו, כטפסרים, כהוגים, כסופרים, שאנו מניחים את המרחב ובוררים את המיצר). אין אתנו נביא ויאמר, מה תהא תשובת נפשנו על הפורענות והשבר של ימינו, על המכה שהכנו אויבנו באירופה, על מחנות־ההסגר, ההתעללויות, העינויים, החרם, הנידוי, ההשפלה, שרפת קדשינו, חנק אחינו, תעיית ילדינו ביערות ועל ימי כל העולם. עתה גופנו נענה, נפשנו נדהמת, פינו מדשדש כדרכו לפני הפורענות, אבל כשתתעורר נפשנו לא תהיה כתמול שלשום, וספק גדול אם תשאל לדרישתנו המחושבת ולהזהרתנו המחושבת.

והערת־סיום: בהגיון – ניגודו של המרחב הוא המיצר, ואילו בנפש – ניגודו של המרחב הוא העומק.

[י“ד אייר תרצ”ט]

דרכו של צמד־מושגים, ביחוד אם הוא נתפס כדבר וניגודו, כשהוא נגלה כענין לבירור ומחלוקת בדפי־עתונים וכתבי־עת, הוא משוטט בהם שעה ארוכה ביותר. צא וראה, כמה ויכוחים נכרכו לצרור־המושגים – אם להביא קצת דוגמאות, מעט מהרבה, משטחים שונים – ציביליזציה ותרבות, אורגניות ומיכניות, סטטיקה ודינַמיקה, תנועה והסתדרות, משבר סטרוקטורלי ומשבר קוניונקטורלי וכדומה. עתה מהלך בדפי כתבי־העת שלנו הצמד: רומן ונובילה, ומשרטט את דרכו הרחבה ושביליו הצרים בויכוח רב־מאמרים. קראתי את כולם, והצד השוה שבהם קביעת מחיצה, בין הרומן והנובילה. לא הרי המחיצה שקובע סופר אחד כהרי המחיצה שקובע סופר אחר, אבל שיעורה כמעט שוה, והוא שיעור של ריחוק ראוי, הגון, גדול. יעקב פיכמן מוצאו בערך־האמנות השונה שבין שני דרכי־כתיבה, והנובילה עדיפה; א. קריב מוצאו במידת־הטיפול השונה, לרוחב ולעומק, באדם ומסלול־גורלו, והרומן עדיף; צבי ווֹיסלבסקי מאיר את השוני, אבי המחיצה והמרחק, לאור הפילוסופיה והסוציולוגיה, וכאילו מראנו תהליכי־צמיחה שונים, המעמידים גידולים שונים.

ב

דברים אלה ושכמותם, שנראו לי מחוטבים, ככל שהם כלולים בעיונים, בהסבר, בתיאוריה, כאילו נתפוררו לעיני, כשניסיתי לראות את המחיצה הגדולה לא ביצירה, שהיא הפרי, אלא ביוצר, שהוא השורש. נזכרתי ימי־נעורי שהיו ימי פגישה ראשונה עם סיפור ומסַפרים, והיא פגישה עם ספרות־הפולנים, ולא ידעתי מה אעשה, למשל, בבולסלב פרוס שנתן רומנים כ“פרעה” “בובות”, “עמדה” מכאן ונובילות כ“חזיה”, “מיכאלקו”, “אנטֶק” מכאן, או בהנריק שנקיביץ שנתן רומנים כ“באש ובחרב”, “קווֹ ואדיס”, “משפחת פולאניֶצקי” מכאן ונובילות כ“יאנקו הנַגן”, “בארטֶק המנצח”, “המגדלוראי” מכאן, או בעליזה אוזֶ’שקו שנתנה רומן כ“מאיר יוזפוביץ” מכאן ונובילה כ“סבתא” מכאן, ואני קראתי דברים אלה ואלה וההתרשמות הראשונה הקנתני הרגשת־אחדות בשורש, שרשו של היוצר האחד. היא ההתרשמות שנעשתה כבת־לוָיה גם במאורות השונים בשמי־הסיפור של עמים אחרים ועמנו בכללם. ובאמת, מה מועילתני התיאוריה, האומרת לי להפריד בין הדבקים ולבקש להם מקורי־גידול שונים ואני אין בי אפשרות לעשות כן, אפילו כשאני קורא בבאלזאק, אביר־הרומניסטים, את “אבא גוריו” מכאן ואת “גובסק” מכאן. ובכוונה אני מדבר בזה, שכן א. קריב רואה את בעל־הרומן כמטפל בגורלו של הגיבור מראשית עד אחרית ואילו את בעל־הנובילה כמוצאו באמצע הדרך ומניחו באמצע הדרך וכאן לפנינו דוגמה, ודווקא בבאלזאק הנבלט כמופת לטיפול השלם, שדמותו של גובסק המַלוה־בריבית הזקן, שהרומן נוהג בה אב חורג ואינו מניח לה אלא גילוי אֶפיזודי, באה על תיקונה ומילואה בנובילה, כל־שכן כשאני קורא בטולסטוי את “התחיה” מכאן ואת “מותו של איוַם איליץ” מכאן, או בדוסטויֶבסקי את “החטא וענשו” מכאן ואת “המשחק” מכאן, או בתומַס מַן את ה“בוֹדנברוּקים” מכאן ואת “המוות בוֶנציה” מכאן, או בואסרמן את “יהודי צירנדורף” מכאן ואת סיפורי “ראי הזהב” מכאן, או בברנר את “שכול וכשלון” מכאן ואת “המוצא” מכאן, או בראובני את “האניות האחרונות” מכאן ואת “ליד הקיר” מכאן או בעגנון את “סיפור פשוט” מכאן ואת “עובדיה בעל מום” מכאן, או בברש את “אהבה זרה” מכאן או “ערים אוהבות” מכאן או בהזז את “בישוב של יער” מכאן ואת “שלולית גנוזה” מכאן, וכדומה**. **

ג

והרי במקרים אלה ודומיהם – והם, חוששני, כובשים רוב מצע בתולדות הסיפור ניטעת בנו הוַדאות של אישיות אחת, נפש אחת, כשמקור־הכתיבה האחד הוא עיקר ואילו סוגי־הכתיבה השונים טפל, ומה מועילתנו התיאוריה? לא בתחום של יגדיל תורה ויאדיר, אלא בתחום של ממש, למעשה?

[ו' תמוז תרצ"ט]

זה מקרוב סיירתי בסימטות האלמונים והריני להעלות בזה קצת רשמי. ראשונה הוליכני לסימטה כזו שלמה ביקל, סופר ומבקר, שטעם כתיבתו ברוך, ככל שהוא כנוס בתחום ההערכה, הנעזרת יפה־יפה, בכלי ניתוח ופולמוס, ואינו ברוך ככל שהוא מפליג לתחום המריבנות, המצרפת לה בקלות יתירה ידידים ממערכת הגידופולוגיה. בספרו “אינזיך און ארומזיך” (רשימות של איש פולמוס והערות ביקורת, הוצאת “שלום עליכם” בוקארשט, 1936), ששמר בו על יצרו הטוב ונזהר מיצרו הרע, נמשכתי ביותר למאמרו הנאה על שינויי גירסה למנחם־מנדל. הכוונה אינה לשינויי גירסה ונוסחה בכתב־היד של שלום עליכם. הכוונה לגלריה המהלכת של רבבות מנחם־מנדל, אלה המוֹדלים, הרבים־מרוּבים, שאחד מהם זכה לכך, שכוח יצירתו, דמיונו ואמנותו של שלום עליכם עשאוֹ כגיבור־ספרות מפורסם. הוא, אחד מרבבות המוֹדלים עלה לגדולה בחסדו של משורר נעלה ואולם השאר, האנונימים, החיילים האלמונים, שנתנו גם הם את דמם ולשדם על מולדתם, החלום, מה יהא עליהם?

ב

שאלה היא העומדת בעינה גם אם נזכור, כי מנחם־מנדל נקבצו בו ביד־אמן שלהבות־חלום של מוֹדלים רבים, שנעשו כחטיבה של טיפוס. שכן הטיפיזציה האמנותית יתרונה במה שהיא כוללת הרבה־הרבה, אך חסרונה, שיותר משהיא כונסת פנימה היא משיירת מחוצה לה. היא מלקטת, בוררת, עורכת, מטילה סדר לפי תקנון־אמנות מיוחד שלה, אך כמה עלול הדיין־ללקוט בעצם הליקוט, הברירה, העריכה, כמה אי־סדרים מניח אחריו גם אותו סדר עצמו? אשרי מנחם־מנדל, שזכה לגדולה מעוּלה זו, אך חובה היא לשמור אותו מפני מונומנטליות שגדולתה כהתאבנותה. חובה להעמיד סביבו מעגל רב־פנים של ננסי־החלום, שירקדו לפניו ויקיימו בתכלית־העֵרוּת את חלומו השׂגיא, חלום חיוניותו הדינמית.

כך, בערך, דעתו של המחבר בנקודה זו. אך אלה הם דברי־הקדמה בלבד. לאחריהם הוא בא לקיים מה שנראה לו כחובתו של כל סופר וסופר. הרי כל סופר הכיר מנחם־מנדל – אותו עצמו ועם זאת שונה משהו ממנו וראוי לו שיוציאו מכלל הבין־בלי־שמיות, ויצרפו למחולת המחנַיִם סביב מצבת־החלום הגדולה. היא הבעיה והמחבר דורשה הלכה למעשה – הוא מתאר לפנינו אחד מבני הפמליה הזו, אחד מבני־עירו, מוטיל פוניה שמו. ודאי, יאמר המחבר, ראויה דמות זו לאדרת־ארגמן של מזיגת אמנות אך עליה להסתפק בעל־כרחה במקטורן החולין של זכרונות פרוזאיים.

לאמור, המחבר יודע כי הדמות הזאת לא אליו התפללה, אך הוא אוחז בכלל של במקום שאין איש – ומחובת הקורא להודות, כי ניתן כאן תיאור נאה של דיוקן מעניין ביותר, שהוא, כדברי מתארו, שינוי נוסחה לפֶּרפֶּטואום מובילֶה של המזג המנחם־מנדלאי.

[י“א תמוז תרצ”ט]

אנו יודעים לכבד מתים – דבר זה למדתי משלוש ידיעות, שבאו השבוע בכרוניקה של עתונינו. ידיעה אחת: בירושלים מת ר' פינחס בן צבי גראיבסקי. ללוָייתו באו אלה ואלה, חשובים ונכבדים; הספידו אלה ואלה, חשובים ונכבדים. ניכר, כי הנפטר היה להם בחייו אדם חשוב – תלמיד חכם, אוהב שערי ציון, ומלקט רוב ימיו לבֵנים לתולדות ירושלים, בנינה ואישיה. מלקט ומפרסם, מלקט ומפרסם במאמרים, בקונטרסים, בספרים קטנים, שמנינם עשרות ומאות. ידיעה אחרת: בתל־אביב מת י. ד. בר־דרורא, ללוָייתו באו מאות מבני העיר ומבני המושבות; הספידו אותו אלה ואלה, מהם ראש העיר, אחד מזקני ביל"ו, חשובים ונכבדים. ניכר כי הנפטר היה להם בחייו אדם חשוב – סופר ועסקן, שפעל לטובת האיכרים, עניניהם הארגוניים והמעמדיים, ערך עתוניהם וכדומה. ידיעה שלישית: בירושלים מת זיגפריד שמיץ; ללוייתו באו אלה ואלה, עולים ממדינת־מוצאו, מנהלי קרנות פקידי מוסדות; הספידו אותו אלה ואלה, חשובים ונכבדים. ניכר, כי הנפטר היה להם בחייו אדם חשוב – סופר שעשה בתרגומיו הרבה להפצת ספרות יהודית בין אחינו קוראי גרמנית, עסקן שפעל הרבה לטובת הקרנות.

ב

שלוש ידיעות, שלוש לוָיות. אלא שכל ידיעה על לויה היתה גם ידיעה על מה שהיה לפניה, שבוע לפניה, יומַים לפניה, יום לפניה. הידיעה על ר' פינחס גראיבסקי היתה, כי היה נראה מהלך ברחוב, משׂרך רגליו בקושי רב ומתאונן כי זה כמה ימים לא בא אוכל חם אל פיו. הידיעה על י. בר־דרורא היתה, כי היה חולה לב וריאה, עני ועזוב ורק שעה קטנה לפני מותו עמד עליו בעל־הבית שיפנה את הדירה. הידיעה על זיגפריד שמיץ היתה, כי הטיל את עצמו מקומה רביעית ובמכתב ביאר, כי המצוקה היא שהביאתו להתאבדותו.

ג

כך הידיעה על מה שהיה לפני הלוָיה היפה, הכבודה – יום לפניה, יומַים לפניה, שבוע לפניה. והידיעה הזאת מטילה אור מיוחד על הידיעה בענין הלוָיה היפה, הכבוּדה עצמה. אור מיוחד? צל מיוחד! כי כמה מאותם המאות, העשרות, החשובים והנכבדים, אם ראשים ואם פשוטי־עם, שבאו לשעת הלויה לכבד את המת, באו לפניה, בעוד המת – חי? כמה מהם נבהלו אל חוקר־ירושלים הזקן, בשעה שהיה מהלך שחוח ורעֵב בחוצותיה; כמה מהם נבהלו אל העתונאי החולה בשעה שעמד קרוב למותו לפני הנושה בו; כמה מהם נבהלו אל הסופר והעסקן בשעה שבשלה בו ההחלטה הנוראה? אמרתי: כמה מהם, וחובה לומר: כמה מבינינו, כי כולנו, כולנו כאלה, אנו יודעים לחלוק כבוד, אלא שאנו מאחרים – בשבוע, ביומַים, ביום.

ד

אכן אנו מומחים, מומחים ללויות. הה, מומחיות ארורה!

[כ' אדר תש"א]