רקע
דב סדן
מאמר ו: בת־השירה לעת־קרב

 

רשימה ראשונה    🔗

מבוכה וצער־מבוכה, מבוסה וצער־מבוסה – הרי מציאות הימים האלה והרגשתם. שמי־החיים שהתקדרו כבר גילגלו מעל ראשינו פטר־רעם לטבח־עולם ואף עתה, שנדם קולו, אין תנחום, כי ידענו את הדממה הזאת כעננת־שלום הצופנה בחוּבּה את ברק־המלחמה. לכאורה, אין לך שעה קשה לשירה משעה כזאת ונודע הפתגם על המוזות המחרישות לעת־קרב. והנה אתה רואה סביביך ונהפוך הוא.

גליוני “דבר” לפנַי. האחד מראש־השנה. סיכומים וסיכומי־סיכומים. כמובן, גם סיכום לענין שבו היה תלוי גורל עולם – סודֶטים, ברכטסגאדן וכדומה. אולם באמצע – שיר. לא מתמול ולא משלשום. שיר ישן. משל פרסי ביש שֶׁלי. ענינוֹ – הגדוּלה הפוליטית. ובשיר הישן הזה נכלל עיקר האמירה לשעה האקטואלית. מה שנאמר לאחריו נעשה כמעט מיותר. שכן העיקר כבר נאמר.

חוברת “השומר הצעיר” לפנַי. לאחר הכניעה, לאחר מינכן. ובראש החוברת – שיר. לא מתמול ולא משלשום. שנתו שנה מלפני מלחמת־העולם. משל ז. שניאור. ענינוֹ – ימי־הבינַים מתקרבים. ובשיר הישן הזה ל עיקר האמירה לשעה האקטואלית. מה שנאמר לאחריו נעשה כמעט מיותר. שכן העיקר כבר נאמר.

ניכר, קצרה לשוננו ואנו נמלטים אל בנות־השיר.


ב    🔗

כן, המוּזה יש לה מה לומר ביחוד לעת־קרב. עתים היא אומרת לנו בפי שירת־המשורר ועתים בפי מאמרי־המשורר. הנה הגיעני ספר עברי חדש וכולו – עניני שירה ועניני משוררים. הכוונה לספרו של יצחק זילברשלג “תהייה ותחיה בשירה” (הוצאת א. י. שטיבל, וארשה תרצ"ח) הכולל מסות על משוררים בצרפת (בודלר, ואלרי), אירלנדיה (ייטס, רסל, סינג), גרמניה (גיאורגה, הופמַנסטאל, רילקה). לכאורה הפתגם על המוזות המחרישות לעת־קרב גוזר שתיקה גם על ספר כזה, שאין לו בעולמו אלא עולם־המוזות.

אך ראוי שלא לנהוג כדרך הפתגם ולקרוא את הספר. המסות נאות ומאירות. הדיבור הסמוך וישיר לשעה האקטואלית אינו מכוונת המאמרים האלה. אך תטעה אם תהא סבור, שלא תמצא בו ביטויים מצוינים לתסבוכת הפוליטית והחברתית שבעולם. הנה, למשל, במסה על ג’ורג' ויליאם רסל: “רסל ניבא, שהדור הבא יפנה לפולחן המדינה, אם לא יתממש הרעיון הסוציאליסטי. ונבואתו, שנתקיימה בכל הזרמים הפאשיסטיים למיניהם, מוכיחה כי איננו טירון לתורת המדינה”. וביחוד במסה על פול ואלֶרי: “כאחד מחכמי הרנסַנס. שעינו היתה פקוחה על מהלך החיים הממשיים והאינטלקטואליים כאחד, יעקוב אחרי סדרי־העולם וימצה את עומקם ואת עוקצם. עוד בשנת 1897 ראה כברוח־נבואה במסתו על ‘הכיבוש השיטתי’ את הרעה הנפתחת לעולם מגרמניה, שהמיתה את העולם הקדמון בחילותיה, והמתעתדת להשמיד את העולם המודרני במשמעתה המחשלת את מאמצה הקולקטיבי בשטח המעשה ובשיטתה הנותנת עוז לא ישוער לחקירותיה בשטח העיון. אחדות כוחה הצבאי והמדעי מהווה כוח־אימים. לא הפטריוט הוא המדבר כאן, אלא האירופי הטוב החרד לעתידותיה של תרבות המערב”.


ג    🔗

שלי, רסל, ואלרי, שניאור – עינם רצה לפני המאורעות. דורות, שנים לפניהם, רוח־הנבואה היא הפועלת בהם. כי הם משוררים.

[ט“ז תשרי תרצ”ט]


 

רשימה אחרונה    🔗

אשל [אברהם שלונסקי] כותב ב“במחנה”, עתון החייל העברי (גל' 1) בענין אפוריזם אחד שנתבדה: “שום שונא־מוזות בעולם לא הצליח להעליל על השירה עלילת־דם מתקבלת על הדעת כאותו בעל־אפוריזם לטיני שפסק, כי בהרעים כלי־מלחמה יחרישו ממילא כלי־השיר”. ולאחר הבחנה בין רשעים שכירי־חרב שאינם יודעים לדבר שיר ובין צדיקים מקדשי־השם היודעים לדבר שיר, הוא מביא דוגמאות של שירה בעצם־המערכה ולעצם־המערכה ואלו דוגמאות מרחבי־הדורות, למן ימי־הבינַים ועד ימינו אנו, והוא מסיים: “אכן, עלילת־שוא טפל על השירה אותו אפוריזם לטיני, כי הוא למלחמת־רשעים נתכוון. התותחים הרועמים במלחמת־מצוה אינם מחרישים את השירה, והיא מזוּוגת להם כרינת הגשם היורד משמים לקול רעם בגלגל”.

ב    🔗

וראוי לבדוק בחומרת הדין שירדה על אותו פתגם, והיא חומרה שאינה פוחתת, גם אם הדיין פתח את ההאשמה בהגדרה כבדה: עלילת־דם, וסיים בהגדרה קלה ממנה: עלילת־שוא. ראשית, נזכיר לעצמנו דיוק לשונו של הפתגם: Inter arma tacent Musae – דהיינו: בין כלי־הזין מחרישות המוזות. לאמור, הכוונה היא לכלי־השירה במובנם הנרחב, שהרי, כנודע, המוזות היו תשע וכל אחת ואחת תחומה שלה: קורות־העתים, שירת־הגיבורים, חזון־התוגה, שחוק־המַהתלות, חכמת־הדיבור, צבא־השמים, החליל, הזמרה, המחול. שנית, נזכיר לעצמנו שלשלת־יחוסו של הפתגם, שהוא כאח לפתגמים אחרים, ביחוד: Inter arma silent Leges – דהיינו: בין כלי־הזין שותקים החוקים – כלומר, שאין הם נשמרים, הם כבטלים ומבוטלים. לאמור, דיוק לשונו של פתגם ובדיקת יחוסו באים ללמדנו, כי המלחמה משביתה את המוזות, וזה ודאי אינו שקר, ויהא גם משום הטעם הפשוט, כי היא מעסיקה את משמשי־המוזות בתפקידיה שלה, שהם בכל־זאת אחרים. כי גם אם נוסיף על דוגמאותיו של אשל כהנה וכהנה נגיע, לכל המרובה, לכלל הגהה של הפתגם, אך לא להיפוכו. ובכן, הדיבור על עלילת־דם ואפילו עלילת־שוא לשם מה?

[י“ט אלול תש”ח]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!