מי השיא למי עצת־חכמה זו:
“הכבר על שומעים דברי־הבטחה, אפילו אין בידך לקיימם. יפה הבטחה־ללא־שחר מכל דחייה־בקש של יושר־לבב… תן דעתך לטבע את יריבך במ”ט שערוריות. בתוך כך – השכם ותלה להם בצוארם קופות־שרצים של מעשי־פשע, שחיתות, פריצות־מידות…"
יש מי שיודע? ארמוז לכם רמז: שנת הששים וארבע…הא, לא, לא אלף שמונה – מאות ששים וארבע! היכן? מיהו שאמר “רומא”? שתי נקודות למי שאמר רומא!
קוינטוס קיקרו הוא שניסח עיקרים אלה, במכתביו אל אחיו, מרקוס קיקרו, שנה שהציג מועמדותו לכהונת־קונסול. תשובה שהשיבו כאן “ירושלים” לא היתה מדוייקת…אך נתן לה, בכל־זאת נקודה אחת!
“מוקיון!” הטיל ראש־הממשלה חרצן בעורף ראש־האופוזיציה. הפך ראש־האופוזיצה פניו ונתמלא תמיהה:
“מה לשון היא זו?”
או אז – השיב על־פי דרכו…
לא אני הוא שאכניס את ראשי בין שני הרים אשר כאלה, אך בשם־השטן! שרוי לי לספר, לפחות, ספור־מעשה? הרי לכם דרך־משל, משהו כיוצא בכך:
יום אחד היה לוציוס־אניאס־סנקא מפסע בחדרו ומליט מצחו בכפו.
“כתבת?” שאל את לבלרו.
“כן, אדוני!”
“היכן עמדנו?”
" ‘גו שאתה מעלה לו ארוכה’…"
"המממ… הבה נמשיך…‘גו שאתה מעלה לו ארוכה מועד לחזור ולפול למשכב. בעוד שהנשמה, כיוון שנרפאת מחולשותיה־ שוב אינה נפגעת לעולם…’ כתבת? הטל כאן נקודה. הלאה… ‘הווה שקוד על נפשך כי לא תדע ריתחה, פסיק, על יצרך שיהיה כבוש, פסיק, על דעתך כי תהא שפוייה…’ לא, עמוד נא! “מיושבת”, תחת “שפוייה” ־כתבת? כך יפה. “רוח האדם…' מי שם?”
“בוקו…” מלמל זקן סוכני ביתו של פילוסוף־החצר. “צר לי מאד, אלא שיש לי כאן אגרת בידי…”
“אלי?”
"הן, פטרון! מאת…
“ולו גם מאת יופיטר עצמו!” נתרתח הפילוסוף. “לא אסרתי עליך להטרידני בדברים־של־מה־בכך, שעה שאני כותב, קורא, או מכתיב?”
“סבור הייתי…”
“סבור הייתה, סבור! אינך רואה שאני שקוע כאן, ראשי ורובי, בדברים שהם כבשון עולמה של כל־פילוסופיה?”
“אמנם כן… סלח נא…”
“אלף סליחות אסלח לך, שוטה, בקצות אלף מקלות־עץ שבידי! פיוטי־לצים אני מפייט לך? על יין אני כותב? על נשים? על שלוות הנפש, בת הנצח, אני כותב, פרצוף־חדף! הס, אמרתי, לא הגה! למד אלמדך, סוף־סוף, לדעת איך מוציאים את סנקא מכליו, שעה שדורש בשבח כבוש־היצר, שהוא ראשית כל־חכמה!”
אומרים עליו על אותו פילוסוף כי לא זז משם עד שהרגו נפש,,,
“לשון נקייה רוצים אנו לשמוע!” מתרתח עתה בגין. מיד מוסיף, בלשון נקייה שבעתיים: “פה מופקר…”
הוא שמשלו לנו מושלים: לשון, נופל על לשון!
“מדוע לא תשאר ההגמוניה בידינו?” שאלה בימים אלה שרת־החוץ את מי ששאלה. “באורוגוואי שלטה מפלגה אחת ששים שנה!”
אם ששים איני יודע, אך יודע אני ספור־מעשה שיש בו עניין…
יום אחד חזרה אורורה, אלת־השחר, לישיבה־של־מעלה.
“פניך רעים!” לחש לה אבי־כל־האלים על אזנה. “מוטב שתקדימי לעלות על יצועך!”
“אבא…”
“עייפת, אני רואה…אך גפה־של־רומי! מי לא היה מתיש כוחו, אלו נדרש לקום יום־יום בחמש ולפתוח לו להליוס את שערי־השמים! טעמי, לפחות, משהו…”
“אבא… הגיעה שעתי להנשא לאיש…”
“רצונך לומר ־ אל!”
“לאו… לאו־דוקא… בשר־ודם, אבא!”
"מי "?
“בשר־ודם! יפה כל־כך..”
"לא יהיה יפה, האמיני לי, אם אהפכנו לעכבר! שמו?
“טיטונוס…”
“יווני, לפחות?”
“כושי…”
היה לא תהיה, חי זקני!"
“אדם נפלא, אבא! חסון ויפה־תואר… הניחנו לחיות עמי חיי־נצח…”
“הוא – חיי־נצח” אלת־השחר, בת־האלמוות, ומין…מין רימת־אדם! לא! לא, אומרים לך! לא…נו, אול… אול־רייט, אוף! דיינו…"
“הרי שהסכמת?”
“הן, על כרחי…”
“עד עתה, חיי־חלוף ואלו מכאן ולהבא ־ חיי נצח?”
" שכל יש לה… נו, רב לך! יהי רצון שתרווי ממנו נחת…רדי ודורי עמו במחיצתו!"
כך הומר אומרוס…אומר, כלומר, אומרוס… הומר הומר… הומירוס הוא שאומר כך, לעזאזל! אך שוו נא בנפשכם כי חלפו־עברו ששים שנה, מרת טיטונוס הנמנית עדיין עם פמלית־האלים, חוזרת לביתה אשר למטה.
אוּהוּ!" היא קוראת לו לאישה מרחוק.
“קררר…” רוטן טיטונוס בן המאה ומתכרבל בגלימתו.
“אינך שמח לראותני כלל…”
“שמח אני, שמח…אלא שפודגרא זו!”
“מסכן שלי! ומה, נכרכר מעט?”
“מוטב שתחממי לי את כפות־רגלי…בררר! קור־כלבים!”
“אינך רוצה לצאת עמי במחול? ניחא…לסעוד, משערת אני לעצמי, אתה רוצה עדיין?”
“רוצה אני, ילדתי, אלא שאיני יכול…בשר־יחמורים שאת צדה קשה לי עתה כגידים!”
“הרי לך עוף־לבן…”
"הא! תבוא ברכה על ראשך! שיני…שיני היכן הן?
צונחת לה אלת־השחר, בת־האלמוות, על מפתן קן־אהבתם וממררת בבכי:
“אי־לך, זיאוס! למטומטם זקן זה בקשתי חיי־נצח!”
“חיי־נצח בקשת למעני פתייה!” גוער בה הכושי הזקן. ואלו נעורי נצח שכחת לבקש!
אומרים, כי חסה עליו והפכתו, בדבר זיאוס אביה, לעופר־איילים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.