לא תמיד הייתי שטוף כל־כך בגרגור קפה־הפוך. יודע אני כי בדומה לחרובים, אינו פה אלא לדלת־העם… אך ימים היו, רבותי, בפונדק וינצ’נצ’ו אשר ברומא, שלא השיבותי נפשי אלא ב“קאפוצ’ינו”, או ב“אספרסו”!
וינצ’נצ’ו היה מגיש לנו טס של מיני מאפה: רקיקים, כעכי־דבש, עוגות־גבינה. יותר מכל תופיני פירות! לכאורה היה עורמם חיש־חיש, כלאחר־יד, על מין טס עשוי כרום… עורמם ומניחם לפנינו על השולחן, כבהיסח־הדעת: מי שיטרח לטעום – יטרח אף לשלם… למעשה, מנה כל כעך ומימיו לא שכח במה הוא ממולא!
וינצ’נצ’ו ערום היה אך אנו ערומים ממנו. כסף אמנם לא היה לנו בכיסנו, אך שכל היה לנו דווקא במידה מספקת. מה עשינו? שקענו עצמנו בשיחת תלמידי־חכמים ובכל פעם שהגענו למדרש־פליאה, כביכול, וזקפנו עין אחת כלפי שמייא, היינו מגביהים שתי אצבעות ומורטים לנו, דרך רישול שבפיזור־נפש, קרן־גלוסקא… לאחר מעשה העמדנו, כמובן, פנים־של־תמיהה: פראות זו מניין לנו? כאילו בנימוס היו הדברים אמורים!
לימים החכים ידידינו וינצ’נצ’ו והצהיר כי אין מגישים עוד מיני־מאפה לשולחן. כל הרוצה לטעום טעם תופין, יטרח נא ויגש אליו לדלפק, ישלם תחילה כדין, ורק אחר־כך יטול את שלו. אם מכר על־ידי כך תופינים רבים יותר – איני יודע, אך אלה שאמנם מכר היו מזוגגים מעתה זגוגי־דובדבן, לא מצופים צפויי חֶמְאַת־צפורניים!
כל פעם שאני מעיין עתה בעתון־בוקר מסויים, או שומע את חסידיו מטיפים – תמיד ברוב פאטוס – למין טוהר־מידות, אני נזכר בגלוּסקאות וינצ’נצ’ו הטוב. ישנן בריות בעולמו של הקדוש־ברוך הוא, שאינן אמונות אלא על ריבת־תותים… הנח לפניהן סוגיא פוליטית כלשהי ותן דעתך על קצות צפורניהם: מגרדים מעליה צפת־שזיף אחת, שני דבדבנים… את האורז המר, את קמח־המאפה הפשוט של עובדות־החיים הם מניחים תמיד לאחרים! לפני הבחירות פירסמו גלוי־דעת, שבו פירטו לפנינו כמה וכמה פרשיות, מאותן שדחו או תמכו בהן, בהיותם באופוזיציה. קראת ־ ולבבך פחד ורחב… האמת, כל האמת ורק האמת! אף לא מקרה אחד של צדק־לחצאין, או הלכה, שאין מורין כן…“אשרי הלקקנים!” הרהרתי לי אז בנפשי. “אשרי זוללי הריבה, אשרי מי שאינו טועם בכל כיבוד אלא קרומי־שוקולד!”
השבוע סחו לנו גזרני־האופנה כי הם שולפים עתה את סיכותיהם האחרונות מגלימת־הצירים החדשה של כמה וכמה לקקנים צעירים. עד שיטלו ידיהם, תעלינה מן הסתם “על שולחן הכנסת” רבות מבעיותנו הישנות. אם נכון הוא כי יהיו סמוכים עתה יותר לקערה – מוטב שיסתגלו לטעום מן התופינים בשלמותם – ולסלק את מחירם, כדין. ימי הריבה שלהם, חלפו־עברו! ילמדו נא לברך עתה על הקמח הפשוט, כשם שלא ברכו לפנים אלא על השקדים שבתוכו. אם לא יערב להם יותר – לא יביאם, לפחות, לידי חולי־מעיים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.