אכן נפלא הדבר! בכל עת אשר לבי עֵר ונפשי מלאה רגש, אז נדמה לי, כאלו דבקה לשוני לחכי וכבלים
הושמו על ידי; אין הדִבֵּר בי וגם לא אמצא מלה להביע את אשר ירחש לבי; ובכל זאת צַיָר אנכי! על הדבר הזה תעיד עיני, וגם יעידו כל אלה אשר ראו את רשימותי ושרטוטי.
עלם אני אנכי. דירתי בעלִיה באחד הרחובות הצרים, אך האור לא יחסר לי שם, כי דר אנכי בגבוֹהַּ, אשר משם נשקפים אלי כל הגגות. מימים הראשונים לבואי אל העיר היה צר לי, כי בודד הייתי; במקום היער והגבעה העטופה דשא ראו עיני עתה רק ארֻבות־עשן שחורות, אשר כסו את עין השמים. אף לא ידיד אחד נמצא לי, אף לא פני מַכָּר אחד האירו לי.
ופעם בערב עמדתי עגום ליד חלוני; פתחתיו ואבט החוצה. הוי, מה רבה שׂמחָתי! הנה נראו אלי פנים נודעים לי, פנים עגולים ומביעים ידידות, פני ידידי הכי־טוב שהיה לי בכפר מולדתי: הלא זה הוא הירח, הירח החביב והזקן. פניו לא שֻׁנו, הנה הם כשהיו אז, בעת אשר נשׁקפו אלי מבין הערבים על יד האגם. שלחתי לו נשיקת־שלום, והוא חָדַר אל חדרי ויאמר לי, כי בערב בערב, בצאתו לדרכו, יסור אלי רגע. ואמנם שמר הירח את הבטחתו. צר לי, כי רק רגע קל עמד בחדרי. ובכל פעם אשר סר אלי, סִפֵּר לי את אשר ראה בְּכֹה וּבְכֹה בליל אתמול או בערב הזה.
– צַיֵּר נא את הדברים, אשר אנכי מְסַפֵּר לך – אמר אלי הירח, בסורו אל חדרי בפעם הראשונה – אז יהיה בידך ספר־ציורים יפה.
ואמנם עשיתי כדבר הזה לילות רבים, ובידי היום לתת על פי דרכי ספר חדש של “אלף לילות ואחד” בציורים. ואולם הדברים ירבו מאד. הציורים המעטים אשר אני נותן בזה לא נבחרו על־יָדי, כי אם באים הם זה אחרי זה, כמו שנמסרו לי.
צַיָּר גדול, אשר שׁאָר־רוח לו, משורר או אמן הנגינה יכול לברא עולם מלא על־פי הדברים האלה. ואולם אנכי רשמתי לי רק רשימות פורחות על הגליון, ובין השיטים שמתי את מחשבותי אני, כי הירח לא בא בכל ערב וערב. יש אשר עב אחת ולפעמים שתים הפרידו בינינו.
ערב ראשׁון 🔗
"בלילה שׁעָבר – אלה דברי הירח – החלקתי על פני האויר הזך אשר בארץ הֹדו. השׁקַפתי על מֵי הַגַּנְגֶּס, וקרָני אמרו לחדור אל הצמרת העבה של עצי־האָדָר, אשר נאגדה והיתה כשריון־הצב. פתאם והנה מבין השיחים באה נערה, בת הֹדו, קלה כאיָלה ויפה כחוה. עליזה ומלֵאה חיים היתה הנערה הזאת. בעד העור הדק אשר למצחה נראו אלי מחשבותיה. הקוצים והדרדרים קרעו את סנדליה, ואולם היא צעדה בחפזון לדרכה. חית־הטרף אשר באה מן הנחל, ששם שברה צמאה, קפצה בפחד ותנס על נפשה, כי אחזה הנערה בידה מנורה דולקת. ואנכי יכלתי לראות את הדם החם באצבעותיה הרכות, אשר סוככה בהן על הלהבה. וכאשר קרבה הנערה אל הנחל, העמידה את המנורה על פני שבֹּלת־המים, והמנורה צפה. הלהבה עלתה וירדה, כאלו אמרה לכבות, ואולם לא כבתה, ועיני הנערה השחורות והנוצצות מתחת הגבות הארֻכּות כגדילי משי הלכו אחרי המנורה. לבה האמין, כי אם תדלק המנורה כל העת, אשר עיניה תראינה אותה, אות הוא אשר אהובה עודו חי, ואם תִּכְבֶּה והיה הדבר לאות כי מת. והמנורה כי דולקת ולהבה עולה, ולב הנערה מתלהב גם הוא. אז כרעה על ברכיה ותתפלל. על ידה בתוך החציר רבץ הנחש הקר והלַח, ואולם לב הנערה הָגה ברגע הזה רק בִּבְרַהֲמָה ובחתנה, “חי הוא!” – צִהלה קולה, והֵד ההרים ענה לעמתה: “חי הוא”.
ערב שׁני 🔗
"אתמול היה הדבר – סִפֵּר לי הירח – ואני מביט לארץ אל תוך חצר קטנה המוקפת בתים. שם רבצה תרנגֹלת על אחד־עשר אפרוחיה, וְיַלְדָה קטנה ויפה רקדה סביב סביב. התרנגֹלת קרקרה ותפרש כנפיה בפחד על פני ילדיה. אז בא אבי הילדה ויגער בה, ואנכי הלכתי לדרכי, בלי שים לב אל הדבר. ואולם היום בערב, זה רק רגעים מספר, הבטתי שנית לתוך החצר ההיא:
דממה שררה שם, אך מהרה באה הילדה הקטנה, התחמקה בלט אל לול התרנגולים, העתיקה את הבריח ותאמר לגשת אל התרנגלת ואפרוחיה. העופות צרחו בקול ויעופו אנה ואנה, והקטנה רדפה אחריהם. ראיתי את הדבר היטב, כי הבט הבטתי בעד החור אשר בחומה, וקצף גדול קצפתי על הילדה השובבה, ושמֹח שמחתי כאשר בא אביה ויגדף אותה בדברים קשים ויאחז בידה לגרשה. הילדה הרכינה ראשה ודמעות גדולות נראו בעיניה הכחולות.
– מה לך פה? – שאל האב. והילדה בכתה.
– אמֹר אמרתי לבוא – התנצלה הקטנה – ולנשק את התרנגלת ולבקש ממנה סליחה על אשר הפרעתי אמש מנוחתה, אך לא ערבתי את לבי לגלות לך את הדבר.
והאב נשק את המצח של התמימה הנעימה הזאת; גם אנכי העתרתי נשיקותי על עיניה ועל פיה".
ערב שׁלישׁי 🔗
"הנה רחוב צר מאד, עד כי רק רגע אחד אוכל לשלח את קרנַי על חומות הבית! ואולם ברגע הקטן הזה אני רואה עולם מלא.
שם בקצה הרחוב ההוא ראיתי אשה אחת. לפני שש עשרה שנה, והיא עודה ילדה קטנה, שחֹק שחקה בכפר מולדתה בגן הכהן הזקן על פני הדשא הרך. הגדר העשויה שיחי־שושנים נבלה מזֹקֶן ויונקותיה נִטשׁוּ על שבילי הגן וַתַּגַּענה עד לענפי עץ־התפוח. ורק פה ושם עוד תפרח שושנה, אשר אמנם לא היו פניה פני מלכּת הפרחים, אך מַרְאֶה היה לה וריח היה לה. ובת־הכהן הקטנה היתה בעיני יפה שבעתים מן השושנה. היא ישבה על ההדום תחת הגדר הגדֵלָה פרא ותחבק את הבובה אשר בחיקה ותנשק לה על לחייה המקומטות העשויות נְיָר.
מקץ עשר שנים ראיתיה שנית בהיכל תפארה, והיא אז ארושה לאיש עשיר. שמחתי על אשרה, ובלילות־שקט בקשתי ומצאתי אותה. הוי, איש לא יֵדע את עינִי הבהירה ואת מבטִי החודר. גם השושנה שלי שלחה נטישות־פרא כשושנים אשר בגן הכהן. חיי יום־יום גם הם יש להם טְרַגֶּדִיָה, והיום בערב הנה ראיתי את האַקט האחרון.
ברחוב הצר, על ערש דוי, שכבה נוטה למות, ואדונה האכזרי העביר מעליה בזעם את השמיכה, המִכסה האחד אשר לה, ויקרא:
– קומי, לחייך מטילות אימה בביתי! שימי עדיֵךְ עליך וצאי להשתכר, ואם אין – אשליכך מזה החוצה! מהרי, לכי!
– המָוֶת אורב לי – ענתה האשה – אנא, הניחה לי!
ואולם האיש לא שמע לה, כי הוֹצִיאָהּ בחָזְקה, קרע בפוך עיניה, ושושנים נתן בתוך שערותיה, ואחר הוֹשִׁיבָהּ ליד החלון, נר דולק סמוך לה, וילך.
הבטתי בפניה, והיא ישבה בלי נוע וידיה צנחו על חיקה. הרוח סגר ברעש את החלון הפתוח, ושִׁמשׁה אחת נשברה לרסיסים, אך האשה לא קמה ולא זעה. הוילון התנודד סביב לה כלהבת, והיא מתה.
בעד החלון הפתוח הטיפה מוסר האשה המתה – השושנה שלי מגן הכהן הזקן".
ערב רביעי 🔗
"היום בערב ישבתי בבית־תיאטרון אשכנזי – סח לי הירח – הדבר היה בעיר קטנה. הרפת נהפכה והיתה לתיאטרון. אמנם האֵבוס נשאר על מקומו, אך מרבדים פרשו עליו ויהי למושב־פאר. על כל כלי־העץ הָדבק נְיָר בעל־צבעים, ותחת הכִּפה הנמוכה תלו נברשת־ברזל קטנה, ולמען אשר יעָלֵם האור כרגע, כמו שנהוג בתיאטראות הגדולים, בהשָׁמע צלצול הפעמון של המקריא, הושמה ממעל לנברשת חבית הפוכה.
“ציל־ציל!” – והנברשת הקטנה קפצה למעלה חצי האַמה ותעָלם בתוך החבית, ואז יָדע הקהל, כי המשחק הֵחֵל. רוזן צעיר עם רעיתו, אשר נקרו בעיר ההיא, באו לראות במחזה, ובגללם היה הבית מלא מפה לפה. רק תחת הנברשת לא ישב איש, כי הנרות טפטפו “טיף־טיף!”
את הכל ראיתי, כי חם מאד היה בבית, עד אשר נפתחו כל האשנבים. בחוץ עמדו בחורים ובתולות, אשר הציצו בעד האשנבים, אף כי שוטרים ישבו ואִימוּ במטיהם. סמוך ללהקת הנוגנים נראו פני הרוזן ואשתו, אשר ישבו על שני כסאות מרֻפָּדים; הכסאות האלה הם תמיד למושב שר־העיר ואשתו, ואולם בערב הזה היה עליהם לשבת על הספסלים הפשוטים בתוך שאר תושבי העיר. “אכן יש גָּבֹהַּ מעל גָּבֹהַּ” – התלחשו הנשים.
בכלל המה המחזה מלא הוֹד: הנברשת קפצה, ההמון לקה, ואנכי – הירח, כן, אנכי ראיתי את הקומידיה עד תֻּמָהּ".
ערב חמישׁי 🔗
“אתמול” – פתח הירח – השקפתי על פני העיר ההומיה פּאַריז, ועיני חדרה אל האולמים אשר בהיכל הַלּוּבֶר. אשה זקנה, לבושה סחבות – בת דלים היא – הלכה אחרי אחד מקטני המשרתים אל האולם הגדול והריק, אולם הכסא. את זה חפצה האשה לראות, נפשה כלתה לראותו. ברב עמל וברב דברים הגיעה עד הלום. היא שלבה את ידיה הצנומות ותבט ביראת־כבוד מסביב וכאלו עמדו רגליה בבית־תפלה.
– פה היה הדבר! – אמרה האשה – פה!
והיא קרבה אל הכסא, אשר הקטיפה השזורה זהב היתה פרושה עליו.
– פה! – חזרה האשה – במקום הזה!
והיא כרעה על ברכיה ותנשק את מרבד הארגמן. עיניה זלגו דמעות.
– לא זו הקטיפה היתה אז! – העיר המשרת וצחוק קל פזז על פיו.
– אך הלא פה היה הדבר! – קראה האשה – וכן היה מראה האולם ביום ההוא.
– כן – ענה האיש – ולא כן. החלונות היו מנֻפָּצים, הדלתות שבורות, ודם זב על פני הרצפה. ואולם האֵם הזקנה יכולה להגיד: נכדי מת על כסא־המלוכה בארץ צרפת!
– מת! – לחשו שפתי האשה הזקנה.
היא חדלה לדבר, ועד מהרה עזבה את האולם. דמדומי הערב ירדו ואורי קָרַן כפלים על פני הקטיפה המפוארה אשר על כסא־המלוכה של צרפת. מי היא, לדעתך, האשה הזקנה ההיא? הבה ואספר לך ספור. הדבר היה בימי המהפכה בצרפת, בחֹדש יוּני, בערב היום הגדול, יום חג הנצחון, בעת אשר כל בית היה מבצר, כל חלון סוללה. העם הבקיע אליו את גן הַטּוּאִילִירִים. גם נשים וטף היו בתוך הנלחמים, והם חדרו אל אולמי הארמון וחדריו. נער קטן, בן עניים, לבוש סחבות, נלחם בעֹז בין אנשי־הצבא הזקנים. וכאשר נפצע פצע מות על־ידי הרמחים הרבים, נפל לארץ. הדבר היה באולם־המלכות, ולכן השכיבו את הפצוע על כסא־המלוכה ואת פצעיו חבשו בקטיפה, ודמו זב על פני הארגמן. אכן מחזה נפלא הוא! אולם תפארה, מחנה לוחמים, דגל שבור מתגולל על הרצפה, דגל בעל־שלשת־גוָנים מתנופף על הרמחים ועל כסא־המלוכה שוכב נער עני בעל פנים חורים, עיניו נטויות למרום ויתר אבריו מפרפרים ונאבקים עם המות. לוח לבו החשוף ולבושו הדל מכוסים למחצה בקטיפה הנהדרה עם פרחי־הכסף המשׁזָרים בה.
אכן ליד הערש אשר לילד הזה נִבֵּא נביא לאמר: “הוא ימות על כסא צרפת!” ולב האֵם חלם חלום, כי נפוליון חדש יֵצא ממנה.
קרני אורי נשקו את הזֵר אַל־מות על גבי ארונו, קרני אורי נשקו את האם הזקנה בעת אשר ראתה בדמיונה את המראה, אשר תוכל לרשום אותו בשם: “הנער העני מת על כסא־המלוכה בצרפת”.
ערב שׁשׁי 🔗
"בעיר אֻפְסַלָּה הייתי! – אמר אלי הירח. – השקפתי ממרום על פני הערבה הגדולה עם החציר היבש ועם השדות השוממים. הבטתי בראי נְהַר פיריס, בעת אשר אנית־הקִיטור מדי עָבְרָה הבהילה את הדגה לתוך הסוּף. מתחתי נחפזו העננים והטילו צללים ארוכים על קברות אָדִין, תֹּר ופרֵי – המה שְׁמוֹת התִּלים אשר במקום ההוא. בתוך החציר שעלה על התִּלים האלה נחרתו שמות אנשים. אין במקום ההוא מצבות אבן, אשר יִקוב בהן הנוסע את שמו, אף אין שם חומת סלעים לפַתֵּח עליה את זכרו, ולכן כִּלה התַּיָר את חמתו בֶּחָצִיר, והאדמה הערומה כולה שרוטה שרט־אותיות ופִתוחי־שמות, ומראה להם כמראה רשת פרושה על כל הגבעה. אַל־מָוֶת הוא, אשר יעָלֵם בצמח החציר שנית.
שם בראש הגבעה עמד איש, משורר הוא, אשר הריק אל פיו כוס שכר ושפתיו לחשו שֵׁם פלאי. אמנם התחנן האיש אל הרוח, אשר לא יגַלה סודו, אך אנכי שמעתי את השם, אף ידעתיו. כתר רוזנים נוצץ בראש האשה, אשר את שְׁמָהּ לא העיז המשורר להוציא מפיו בקול רם. ואולם לגלגתי עליו: הלא בראשו כתר משורר! הן שם לֵיאוֹנוֹרה לבית האצילים אֶסְטֵי נשאר לזֵכר־עולם על ידי המשורר טַאסוֹ. יודע אני גם את המקום, אשר שם תפרח שושנת היופי…"
את הדברים האלה דִבֵּר הירח, והנה עבר עב. מי יתן והעבים לא יפרידו בין המשורר ובין השושנה!
ערב שׁביעי 🔗
לאֹרך חוף הים משתרע יער עם עצי אֵלוֹן ואשור, והעצים רעננים ומפיצים ריח. בימי האביב יבֹאו אליו זמירים למאות. סמוך לו משתרע הים, זה הים הזועף תמיד. ובין שניהם עוברת מסלה. עגלה הולכת ועגלה באה, ואולם אנכי לא אשים לב להן, כי עיני נעוצה בפנה אחת, אשר שם גַּל־קבר. קוצים ודרדרים עלו בין האבנים. במקום הזה תראה העין את הדר הטבע. אך היבינו בני־אדם מה שעיניהם רואות?
הבה אסַפר לך את אשר ראיתי ושמעתי אמש.
בראשונה באו שני אנשים עשירים בעלי־אחוזות.
– הנה אילנות יפים פה! – קרא האחד.
– מאילן אחד אוציא כְּדֵי עשר עגלות עצי־הסקה! – ענה השני – החֹרף יהיה קשה. בשנה שעברה מכרתי את העצים במחיר חמשה שקלים העגלה.
המה הלכו לדרכם ושני אנשים אחרים עברו.
– מה מקולקלה הדרך! – התאונן האחד.
– העצים הארורים אשמים – ענה בן־לויתו – כי לא יתנו לרוח לחדור הלום בלתי אם מעבר הים!
ככלותם לדבר הלכו לדרכם, והנה עגלת־הַפּוֹסְטָה עוברת. כל הנוסעים נמו שנתם, בעברם את המקום הכי־יפה הזה. הרַכָּב תקע בחצוצרה, ולבו היה מלא הרהור אחד: אין כמוני בעל־תוקע, והפעם יַעַן הד היער לקולי. מי יתן שומע לי.
העגלה חלפה, ושני נערים רוכבים על סוסים דוהרים באו. “הנה הנֹעַר עם דמו הסוער” – אמרתי בלבי. ושׁני הנערים התבוננו אל הגבעה העטופה דשא ואל השיחים העבֻתִּים, וחיוך נראה על שפתותיהם.
– במקום הזה אויתי לטַיֵּל עם כריסטינה יפתי! – אמר האחד, וילכו לדרכם.
הפרחים נתנו ריח, הרוחות נמו, ומראה הים כתכלת השמים, הפרושים ממעל לכל העמק.
עברה עגלה ובה ששה נוסעים. ארבעה מהם נרדמו, החמישי הרהר במעיל־הקיץ אשר לו, ההולם אותו יפה, והששי פנה אל בעל־העגלה וישאל:
– מה גל־האבנים הזה? האין בהן דבר נפלא?
– לא! – ענה בעל־העגלה – האבנים הן פשוטות, אך העצים הם נפלאים באמת.
– במה?
– נפלאים הם מאד! הלא תראה, הנה בימי החרף, כאשר יֵרד שלג רב ויכסה את פני האדמה, עד אין דרך לעבור, אז שמשו לי העצים לציוּנים, אשר לא אטה אֹרַח ואפול המימה. אכן נפלאים העצים!
המה הלכו לדרכם, ואחד הצַיָרים בא. עיניו מזהירות ובפיו אין מלה, רק שׁריקה בשפתיו. הזמירים ענו לו בשיר, והרִנָּה נשמעה ביער.
– דֹּמוּ! – קרא הצַיָר – ואל תפריעוני.
והוא רשם לו בפנקסו אחד לאחד את כל הצבעים וכל הגוָנים: עין התכלת, גוָן החבצלת, מראה הקנמון! “אכן תמונה נהדרה תצא מתחת ידי!” והוא קלט את מראה עיניו, כאשר יקלט הראי את העומד למולו, ומתוך שריקת צהלה הלך לו.
לאחרונה באה ילדה עניה, אשר ישבה לנוח על גל הקבר, בהורידה את משאה מעל שכמה. פניה היפים והחִורים נטו מתוך קֶשֶׁב רב אל עבר היער. עיניה נוצצו, כאשר הרימה אותן הילדה למרום ותשקף על פני הים ועל פני השמים. ידיה היו משולבות, כי התפללה הילדה את תפלת הערב. והיא לא ידעה נפשה, בִּתְקוֹף רגשותיה עליה, אולם יָדֹעַ ידעתי, כי ימים רבים יעברו ושנים רבות תחלופנה, והרגע הזה עם הדר הטבע מסביב יקום וִיחִי בזכרונה ביתר הוד וביתר יופי, מאשר העלה אותו הצַיָר בצבעיו על הגליון.
קרני אורי הלכו אחרי הקטנה עד עלות השחר, אשר נשק לה על מצחה".
ערב שׁמיני 🔗
עבים כבדים עלו על פני השמים, והירח לא יצא להאיר לארץ. בדד כפלים עמדתי בחדרי הקטן ואבט החוצה אל האויר, אשר שם יָהֵל אור הירח בערב בערב. מחשבותי תעו אנה ואנה והגיעו עד ידידי הגדול, הבא אלי כפעם בפעם לסַפר לי את ספוריו ולהראות לי את ציוריו.
אכן רבו מאד המראות אשר ראה הירח! הן הוא שט על פני מי המבול והשקיף על התֵּבה בשחוק־חן, כאשר יבט עתה עלי, ויבֵא נחומים מעולם חדש, אשר יקום ויצמח. בשבת עם ישראל על נהרות בבל ובכה, הביט הירח אליהם בחמלה רבה מבעד הערבים, אשר עליהם תלו כנורותיהם. בעלות רוֹמֵיאוֹ על המעקה אל יוּלְיֶט אהובתו, והנשיקה הקדושה התנשאה למרום ככרוב יה, עמד הירח באויר השקוף נעלם למחצה בין עצי הברושים הקודרים. ראֹה ראה הירח גם את הגבוֹר באִי “סַנְקְט הילני”, בהשקיפו מעל הצוּר הבודד על פני הים רחב־הידים, ומחשבות גדולות סערו בקרבו.
רבו מאד הדברים, אשר יוכל הירח לסַפר! כל חיי ארץ – הגדה היא לו. הערב לא ראיתיך, ידידי הזקן! אין ציור בעטי לזכר סוּרְךָ אלי!
* * *
ובעודי מביט מתוך הרהורים אל העננים, הבהיקו פני השמים. קרן אור בקעה את העננים רגע ותעלם, כי העבים עלו עליה. ואולם היא הספיקה ברגע הזה להביא לי ברכת־שלום, אשר שלח אלי הירח.
ערב תשׁיעי 🔗
לילות רבים עברו ללא־אור, אך הנה הירח נראה על פני השמים והוא ברבע הראשון בחֹדש. ועוד הפעם אני רושם מפיו ציור חדש. וזה אשר סִפֵּר לי הירח:
"הלך הלכתי בעקבות צפור־הצִּיר ותנין־הים אל חוף המזרח ליד ארץ גְּרֶנְלַנְדְיָה. סלעים שוממים מכֻסים קרח ועבים אפלים מקיפים את העמק, אשר שם יגדלו עצי־הערָב ויצמחו שיחי הגרגיר השחור, ועץ הבֹשֶׂם יפיץ ריח נעים. אורי היה כהה, פָּני חורים כפני עלה החבצלת, אשר נקטף מגבעולו ונִשָׂא על המים ימים רבים. נֹגַהּ־הצפון האיר את פני השׁמים, והנֹגה גדול ורחב וקרניו פשטו כעמודי אש מתנודדים ומראה ירוק ואדֹם להם.
יושבי המקום התאספו לצאת במחול למען התענג, ולא נשאו את עיניהם אל היופי אשר מסביב, כי הסכן הסכינו לראות את כל ההוד הזה.
“לוּ רק יבֹאו המתים לשחק בראש סוס־הים!” – הרהרו האנשים האלה על פי אמונתם, ואזניהם אל הרִנָּה ועיניהם אל המחול.
בתוך העִגּוּל עמד גְּרֶנְלַנִדִי. אדרתו אין עליו, והתֹּף בידו, והוא נותן קולו בשיר על דבר ציד כלבי הים, והלהקה עונה לעמתו: “אֵיַה! אֵיַה! אַ!” וכל העומדים מסביב הלבושים אדרות לבנות מפזזים בעגוּל. המראה היה כמראה משתה אשר לדֻבי הקרח.
עיני האנשים וראשם לא חדל מתנועה. אז החלו סדר הדין והמשפט. בעלי־הדין נגשו, והתובע פתח בגנותו של איש־ריבו, אשר היה ללעג וקלס בפיו; והדברים יצאו בלי מחשבה תחלה, בלוית מחולות ותֻפים, והנתבע אף הוא ענה בחכמה, והנאספים מלאו שחוק פיהם, ומתוך שחוק הוציאו משפט לשבט או לחסד.
ההרים רעמו, גבעות־הקרח נֻפצו, ובנפלם התפזרו כאבק. אכן כזה יהי ליל קיץ נהדר בארץ גרֶנלנדיה.
במרחק מאה צעדים מן המקום ההוא, באהל פתוח עשוי עורות, שכב איש חולה. בדמו החם עוד זרם גל החיים, אך המות ארב לו. גם החולה וגם העומדים עליו יָדעו כזאת. ולכן תפרה אשתו תכריכי־עור לגופו, ולא יהיה עליו לגעת אחרי כן בגוף המת. והיא שאלה אותו: “היש עם נפשך להקבר על ההרים בתוך השלג? אנכי אקשט את מקום קברך בקשתך וחציך להבריח את הרוחות הרעות. ואולי יש עם לבך להקבר במצולות ים?”
“בתוך הים” – נשמע לחש החולה, ושחוק קל מתוך צער נראה על שפתיו.
– הנה אהל־קיץ נחמד ונעים! – קראה האשה – שם ירקדו כלבי הים לאלפים, שם ינום לרגליך סוס־המים, והציד יהי לך לענג ולשעשֻׁעים.
ואחרי הדברים האלה נשמע קול־ילל והבנים קרעו את יריעת־העור מעל פתח החלון, למען אשר יוּבל הגוסס אל הים, אל הים־הסוער, אשר כִּלְכֵּל את האיש בחייו והוא ימציא לו מנוחה אחרי מותו; והררי־הקרח השטים יומם ולילה יהיו מצבת־זכרון לו.
כלב־הים נרדם על פני הקרח, ועוף־הסער התרומם למעלה וַיֵּעָלַם".
ערב עשׂירי 🔗
ידעתי בתולה זקנה – אמר הירח. – בחֹרף בחֹרף היתה לבושה אדרת־אטלס, אשר היתה חדשה תמיד, כי זה היה מלבושה האחד. ובבֹא הקיץ חבשה לראשה את מגבעת־הקיץ אשר לה ותלבש את שמלתה הכחולה. אלה היו מלבושיה מימים ימימה.
"רֵעים ומיֻדעים לא היו לה, ורק לפעמים סרה אל בית ידידה אחת, היושבת מעבר לרחוב. ואולם בשנה האחרונה חדלה גם מזה, כי מתה הידידה ההיא.
"גלמודה ושוממה עשתה הבתולה הזקנה את מלאכתה, בשבתה ליד החלון, אשר בימי הקיץ עמדו על ספו פרחים נחמדים ובימי החרף גדל בתוך עציץ מטע־הלוֹט הנהדר.
"בחֹדש האחרון חדלה לשבת ליד החלון, אך חיה היתה עוד. את זאת ידעתי, כי לא ראיתיה בצאתה לדרך, אשר בה הגתה יחד עם רעותה. “אכן – היתה אומרת – כאשר יבוא יומי ללכת בדרך כל הארץ, תהי לי דרכי זאת הדרך הכי־ארֻכה אשר עברתי בימי חיי, כי במרחק שש פרסאות מזה עומד קבר־משפחתנו, ושם אשכב עם אבותי”.
"ואתמול בערב עמדה עגלה ליד הבית, אשר משם הוציאו ארון־של־מת, ואז נודע לי, כי אכן מתה העלמה. מסביב לארון שמו תבן, והעגלה ערבה. ככה נרדמה לנצח העלמה השוקטה, הזקנה, אשר בשנה האחרונה לא יצאה מפתח ביתה. העגלה נחפזה אל מחוץ לעיר, כאלו מהרו האנשים לבֹא לקראת ששון. ובהגיעם אל דרך המלך, גדל החפזון יותר. הרַכּב הפך פניו פעם ופעמים: אין זאת כי ראה בדמיונו את הבתולה יושבת על הארון והיא לבושה את מעיל־האטלס. ולכן דפק בסוסיו בבלי־דעת, ואת המושכות הִדִּיק, עד אשר נשכו הסוסים את רסנם, כי אבירים היו ומלאים־אש. ארנבת עברה את הדרך והסוסים נבהלו וידהרו. והעלמה הזקנה, אשר בחייה אהבה מנוחה וצעדיה היו מדודים בתוך חוג צר, קפצה היום אחרי מותה קפיצות גדולות על פני דרך המלך. הארון המצֻפֶּה מחצלת של תבן נפל מעל העגלה לארץ על אֵם־הדרך, והרַכּב לא ראה, כי הסוסים דהרו דהרות־פרא.
החוגָה באה מן השדה בקול רנה ותצפצף את שירת־הבֹּקר שלה ממעל לארון. אחר עמדה עליו ותחטט במחצלת, כאלו אמרה לקרֹעַ על־דבר הנבלה שנעשתה. אחרי כן עלתה החוגה למרום לשפוך שיח, ואנכי נעלמתי בתוך ענני השחר".
הערב האחד עשׂר 🔗
"משתה כלולות היה – סִפֵּר הירח – המסֻבִּים שרוּ בשירים, שתו לחיי המחֻתּנים והיטיבו את לבם. אחר נפרדו הקרואים בברכה. חצות לילה עברה. האִמּוֹת אצלוּ נשיקות לכלה ולחתן ותלכנה. אז ראיתי את שניהם בהשארם לבדם. הוילונות כסו את פני החלונות, ועששית קטנה האירה את החדר הנעים.
– שבח לאל! הנה הלכו!" – קרא הוא וינשק את ידיה ואת שפתותיה. והיא התרפקה עליו מתוך דמעות גיל, וכל גופה רעד, כאשר ירעד פרח־הלוט על פני שטף־מים. והיא לחשה חרש באזניו דברי נֹעם, דברי אֹשֶׁר.
– תנעם לך שנתך" – קרא החתן, והיא סלקה לצד את הוילון מעל פני החלון.
– “מה יפו פני הירח המזהיר! – קראה העלמה – ראה נא, מה נעים מראהו ומה צחים פניו”.
והיא כבתה את המנורה, ובחדר הנעים היה חשך, ורק אורי הזהיר, כאשר הזהירו עיני העלם.
האשה! האצילי עתרת־נשיקות לכנור המשורר, בבואו לשיר על מסתרי החיים!"
הערב השׁנים עשׂר 🔗
"הבה ואתאר לך ממראות העיר פּוֹמְפֵּיָה – אמר אלי הירח – הנה עברתי את פרוַר העיר, את רחוב הקברות, כאשר יקראו למקום ההוא, אשר שם המצבות היפות ואשר עמדו שם לפָנים כפות רגלי הנערים החוגגים וזֵר־השושנים על מצחם והם יוצאים במחול עם נערות החן. עתה שוררת פה דממת מות. אנשי־צבא מבני גרמניה, העובדים בחיל ניאפּוֹל, עומדים על המשמר והם משחקים זה עם זה בקוביה ובקלפים.
קהל אורחים מעבר ההרים בא אל העיר בלוית חיל משמר. לאורי המלא אמרו האורחים לראות את העיר, שיצאה מן הקבר. ואמנם גליתי לעיניהם את עקבות האופנים של העגלות, אשר עברו ברחובות המרֻצפים; וגם את שמות הַדַיָּרִים על גבי הדלתות ואת השלטים ממעל לבתים גליתי לעיניהם. אז ראו בתוך החצרות הקטנות את הבְּרֵכָה למזרקות המים, והיא מקֻשׁטה קוֹנְכִיוֹת, ואולם חרבו שם המים, חדלה הרנה בארמנות העשירים והרוזנים, ורק הכלב העשוי ברזל־עֶשֶׁת שומר בפתח.
עיר הַמָּוֶת היא, ורק הר הוֶּזוּף ישמיע בקול רעמו את שירתו הנצחית, אשר לכל חרוז וחרוז ממנה יקראו בני־אדם בשם פֶּרֶץ חדש.
הלכנו אל היכל הַוֶּנוּס, הבנוי שַׁיִשׁ לבן נוצץ, אשר שם המזבח הגדול לפני המעלות הרחבות, ועצי־עָרָב רעננים עלו בין העמודים. האויר היה זך ומראה תכלת לו. מאחרינו עמד הַוֶּזוּף והוא כֻלו שחור כפחם, ומפיו עולה עמוד אש, וממעל לו עמוד ענן מְאָדָם.
בין החבורה היתה אשה משוררת, והיא גדוֹלת־השיר באמת. לא אחת ראיתי את כבודה בערים הגדולות באירופה. וכאשר קרבה אל בית־התיאטרון הטרַגי, ישבו כל הטַּילים על מעלות האבן אשר בזירה, ופנה אחת הנה היתה מלאה אדם, כאשר לפני שנות אלף. הבימה עוד עמדה כבימי קדם עם הפרגוד הבנוי אבן ועם שתי הקשתות מבפנים, אשר בעדן נראתה הדיקוֹרַציה כאשר לפנים: הלא הוא הטבע בכבודו ובעצמו – ההרים בין סוֹרֶנְטָה וְאַמַּלְפִּי.
אז עלתה המזמרת על הבימה העתיקה – צחוק עשתה לה – ותתן בשיר קולה. המקום לקח את לבה. זכרתי את הסוס הערבי השוטף, המגַמא ארץ במרוצתו – ככה היה קולה גֵּא ובוטח. על לבי עלה זכר האם ליד הצלב בְּגֻלְגֹּתָּה – הֵד צער עמֹק כזה נשמע משירתה. ומסביב רעד האויר לקול תרועת הקהל ומחיאת הכפים, כאשר לפני אלף שנה. “אשריה! ברוכת־אלהים!” – הריע הקהל.
ומקץ חמשה רגעים היתה הבימה ריקה ושוממה. הכל הלכו להם, חדלה הרנה. בני החבורה הלכו איש לדרכו, אך החרבות עמדו בלי שִׁנּוּי וכן תעמודנה עוד מאות בשנים, ואיש לא יֵדַע את מצהלות הרגע, את דבר המזַמרת היפה, את רנתה, את צחוקה – הכל יִשָּׁכח ויחלף.
גם לי תהיה השעה הזאת רק זכרון גז ועובר".
הערב השׁלשׁה־עשׂר 🔗
"בעד החלון נשקפתי אל חדרו של עורך – אמר אלי הירח – הדבר היה באחת מערי אשכנז. דירה נאה וכלים נאים; וספרים רבים ועתונים אין־מספר כסו את פני השלחן. סופרים ומשוררים עמדו שם, והעורך בכבודו ובעצמו ישב ליד שלחנו, ולפניו שני ספרים קטנים, כתובים בידי סופרים צעירים, אשר המתינו למשפטו.
– הספר האחד נשלח אלי – אמר העורך – אמנם עוד לא קראתי בו, אך נחמד הוא למראה. מה דעתכם על תּכנו?
– הוי – קרא אחד הצעירים, והוא איש משורר – טוב הוא מאד. אמנם יש בו קצת אריכות. אבל, אֵלִי שבשמים! הן המחבר הוא עוּל־ימים; ואם גם החרוזים אינם מצלצלים יפה! הרעיונות הם נאים, אף כי דשו בהם רבים! אך הלא כבר אמר המלך שלמה: אין כל חדש תחת השמש. הרשות אפוא בידך לשבּח אותו! אמנם איני מאמין, כי עתיד הוא להיות משורר גדול, ואולם חכם הוא, בלשן מצֻין ובעל דקדוק. הוא הוא האיש, אשר כתב את מאמרו היפה על־דבַר “חזיונותי מחיי המשפחה”. בכלל ראוי לשפּט לפנים משורת הדין על יצירתו של צעיר זה.
– הן זה הוא חמור שבחמורים! – נענה סופר שני, אשר עמד בחדר ההוא – אין לך דבר גרוע בשירה מן הבינוניות, ובר־נש זה לא יעלה לעולם למעלה ממנה.
– עלם אומלל! – נענה השלישי – הן עליו גאות דודתו. היודע אחת, אדוני העורך, זו היא האשה, אשר אספה מספר רב של חותמים על התרגום שלך.
* * *
– אכן אשה טובה היא!… כן, בקצור נמרץ חרצתי משפטי על־דבר הספר הזה. כשרון בלי ספק! שאר־רוח לו! פרח נעים בגן השירה! מראֵה הספר נאה וכו' וכו'. – והספר השני מה טיבו? המחבר רוצה, כי אקנה את ספרו! שמעתי שמספרים בשבחו! אומרים, כי גאון הוא! מה דעתכם?
– כן, כך אומרים – נענה המשורר – אך אני רואה בו הרבה מן הפראוּת! ביחוד אפשר למצוא גאוניות בסמני־ההפסק!
– טוב הוא להעבירו תחת שבט הבקרת ולהלקותו יפה יפה. אם לא כן, תזוח דעתו עליו.
– אבל הן עָוֶל הוא! קרא הרביעי – לא נכון הדבר לשים לב אל הפגימות הקטנות ולהעלים עין מן הטוב הרב שבספר! הלא כאין המה הצללים הקטנים לעֻמת האור הרב שבו!
– חס ושלום! אם אמת הדבר, כי גאוֹן המחבר, אז לא יפגע בו חץ הבקרת! רב לו אם מספרים שבחו בפניו. ואם נבוא גם אנו לפארו ולרוממו, אז נטריד אותו מן העולם1
"זה הוא, בלי ספק, בעל כשרון – כתב העורך – אך רשלנות מצויה אצלו. כי יש ביד המשורר הזה לכתוב חרוזים גרועים – יראה הקורא בעמוד
- שם החליף המשורר שו“א נח במקום שו”א נע. לו לעצתנו ישמע, ירבה נא לקרוא בשירי הקדמונים" וכו' וכו'.
הלכתי לדרכי – הוסיף הירח – אז הצצתי בעד החלון אל בית הדודה. שם ישב המשורר המהֻלל, זה בן־התּרבּוּת, וכל המסֻבים קדמו פניו בברכה, והוא היה מלא אֹשר.
בקשתי ומצאתי את המשורר השני, זה הפרא; גם הוא ישב בתוך חבורה בבית חובב־אמנות. שם נסבה השיחה על דבר ספרו של המשורר בן־התּרבּוּת.
– גם את ספרך אקרא! – אמר החובב – אך לא אכחד ממך, וכבר דברתי אליך לא אחת, כי איני מקוה לגדולות מספרך. פרא אתה, אדוני, הדמיון מושל בך – ואולם מודה אני, כי בתור אדם ראוי אתה לחבה!
ועלמה צעירה ישׁבה בפנה וקראה בספר: “אִם תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ סְלוּלָה, יְרִימוּךָ עָל, וְאוֹי לְךָ, אִם תְּבַקֵּשׁ נָתִיב חָדָשׁ; כֵּן הָיָה וְכֵן יִהְיֶה לְעוֹלָמִים”.
הערב הארבעה עשׂר 🔗
סח לי הירח: "ליד דרך היער עומדים שני אהלים של אכּרים; הפתחים נמוכים, החלונות עקומים, ומסביב קוצים ודרדרים; על הגג עלו עשבים, גם האזוב וגם הבצל יגדל שם; ובגן הקטן אין דבר מלבד כרוב ותפוחי־אדמה, אך ליד הגדר גדל עץ הַסַּמְבּוּק, ומתחתיו ישבה ילדה קטנה ועיניה הכחולות נטויות אל האלון העומד בין שני האהלים, אשר גזעו רקוב וראשו נכרת.
על האילן הזה בנתה החסידה קן לה, והיא עמדה ותּך בחרטומה.
והנה יצא מן האהל נער קטן ויעמוד ליד הילדה, היא אחותו.
– “על מה אַתְּ מביטה?” – שאל הנער.
– “אני מביטה אחרי החסידה – ענתה הקטנה – הנה השכנה הגידה לי, כי בערב הזה תביא לנו החסידה אח קטן או אחות קטנה; ובכן אני מביטה לראות, בהביאה את הילד!”
– “שקר הדבר, החסידה לא תביא מאומה! – אמר הנער – האמיני לי. אשת השכן סִפּרה את הדבר גם לי, אך צָחֹק צחקה בדַבְּרָהּ, ואנכי שאלתיה לאמר “חי אלהים”, אולם היא מאנה להוציא את הדברים מפיה, ולכן ידעתי, כי הספור על דבר החסידה בדוי מן הלב, ורק את התינוקות מרמים בו”.
– “אך מאין זה יבוא התינוק?” – שאלה הילדה.
– “את זה יביא אלהים! – ענה הנער – האלהים ישא אותו תחת שוּלי אדרתּוֹ, אך איש לא יוכל לראות פני אלהים, ולכן גם אנחנו לא נוכל לראותו, בהביאו את העולל!”
ברגע זה נשב הרוח בין ענפי עץ־הסַמבּוּק, והילדים פרשו כפּיהם ויביטו זה אל זה. “אכן זה הוא האלהים הבא עם הילד הקטן”. ואז אחזו הילדים זה בכף זה.
דלת האהל נפתחה ואשת השכן יצאה.
– “בואו, ילדים! – קראה האשה – ראו נא את אשר הביאה החסידה. הנה אח קטן נִתַּן לכם!”
נענעו הילדים בראשיהם: יָדֹעַ ידעו את הדבר הזה, הן שמעוּ את קול פַּעֲמֵי אלהים".
הערב החמשׁה עשׂר 🔗
"עברתי בערבות לֵינבּוּרג – פתח הירח – ליד הדרך עמד אהל בודד. סמוך לו גדלו שיחים חשופי־עלים, וביניהם שר שירתו הזמיר, אשר תעה ובא אל המקום הזה. זו היתה שירתו האחרונה, כי קֹר הלילה הביא לו את הַמָּוֶת.
אדמו פאתי מזרח. אֹרחת נודדים עברה בדרך. אכּרים ובני־ביתם עוזבים את מולדתם והם פונים אל בְּרֶמֶן או להמבּוּרג, שם יֵשׁבוּ באניה ללכת לאמֵריקה, אשר שם יקַדם פניהם האֹשֶׁר הנראה להם בחלום. הנשים העמיסו את ילדיהן על שכמן, והנערים צלעו אחריהן. סוס כחוש משך בקרוֹן, ועליו כלי־בית דלים. נשבה רוח קרה. ילדה קטנה התרפקה על אמה, אשר נשאה עיניה למָרוֹם אל מול פָּנַי העגולים, ולבה היה מלא הרהורים על־דבר מחסורה ודלותה ועל־דבר המסים הקשים מנשׂא. הרהורים אלה חלפו גם בלבות יתר בני האֹרחָה. עמוד השחר האיר להם כבשׂרַת שמש האֹשר, אשר תזרח להם. אזניהם שמעו את שירת הזמיר הגוע. אין זה נביא שקר, כי אם מבשר ישועה להם.
הרוח ילל, ולכן לא הבינו האנשים את שירת הזמיר:
“נוּדָה, נוּדָה, חֵלֵכָה, על פני הים! את כל אשר לך נתת בעד הנסיעה הארֻכּה הזאת; בעירום ובחסר־כּל תבוא אל ארץ חמדה. שם תמכור את נפשך ואת נפש אשתך וילדיך במחיר פת לחם. ואולם לא יארכו ימי עָנְיֶךָ! מאחורי העלים הרחבים, הנותנים ריח, אורב מלאך־המות, הוא הגואל אותך מכל רע, והוא יביא לך את המנוחה, אשר אליה נשאת את נפשך. נוּדה, נוּדה אפוא על פני הגלים הזועפים!”
האֹרחה האזינה לקול שירת הזמיר ותשמע רק בשורת אֹשר. מבין העבים הקלים בקע אור היום. בני־הכפרים הנודדים הלכו דרך הערבה אל בית־התפלה. הנשים העטופות שחורים עם המטפחות הלבנות על ראשיהן נראו כדמות רוחות, שירדו מעל התמונות העתיקות בבית־הכנסיה.
שממה מסביב, ורק הקוצים והברקנים שָׂמוּ משכן להם בתוך חול הערבה. הנשים נשאו את “סדוריהן” ותלכנה אל בית־התפלה.
הה, התפללנה, התפללנה בעד אלה הנודדים אל מעבר לים למצוא שם קבר!"
הערב השׁשׁה עשׂר 🔗
"יודע אני בדחן – אמר הירח – אשר בּהֵרָאוֹתוֹ על הבימה יריע הקהל לקראתו. כל תנועה ותנועה שלו תעורר שחוק. ואולם אין הוא מכַוֵּן לבדח, כי אם טבעו הוא. עוד בהיותו נער עם חבריו הקטנים, וכבר היה בדחן. הטבע גזר עליו לבדח את רואיו, כי נתּן לו גבנון אחד מפניו וגבנון שני מאחוריו.
ואולם נשמה לאיש הזה, נשמה עשירה מאד. אין איש בעל רגש עמֹק כמוהו, ואין איש אשר ידמה לו ברוחו הכביר. בית־התיאטרון היה עולמו העליון. לוּ היה בעל קומה זקופה, אז היה לטרַנִיק ראשון על הבימה. כל רעיון רם וכל רעיון נִשׂא מִלא את נפשו, אך בגורלו עלה להיות לבדחן. גם יגונו, גם צערו העמק הגדילו את קוי הבדיחות על פניו ויעוררו שחוק בקרב הקהל הגדול, אשר מחא כף לקראת חביבו.
וקולומבינה היפה הגתה לו גם היא ידידות, ואולם היא יצאה והיתה לאשה לארלקינה, זה העלם היפה והחסון. הן שחוק הוא, כי היֹפי יתחתּן בכעוּר.
ובנוח על הבדחן רוח רעה, ותּהי קולומבינה היחידה, אשר ידעה לעודדו ולהביאו לידי שחוק.
תחלה העמידה פנים נוּגים כמוהו, אחרי כן התעודדה מעט, ולאחרונה צהלה ושמחה.
– יודעת אני, מה אתה חסר – היתה אומרת: – אהבה! – ואז מלא הבדחן שחוק פיו.
– אנכי ואהבה! – קרא הגבן – הדבר הזה ימצא חן בעיני הקהל! מחֹא ימחא כף למראה הזה!
– כן, חץ האהבה פגע בך! – הוסיפה האשה לדבּר, ובקול מלא התלהבות מתוך בדיחה קראה: “ואנכי, אנכי זכיתי לאהבתך!”
כן, כדברים האלה תדבר אשה, בעת אשר לבה יודע, כי רק לָצוֹן הוא.
והבדחן קפץ מתוך שחוק, ורוחו הנכאה סרה מעליו.
ואולם אמת היה בפי האשה. אכן אהֹב אהב אותה הבדחן; בכל נפשו אֲהֵבָהּ, כאשר אהב את הרם ואת הנעלה באמנות.
ביום חתונתה היה הוא המבדח את הקרואים, אך בלילה שפך דמעות. לוּ ראה הקהל את הדמעות, כי אז מחא כף! –
בימים האלה מתה קולומבינה, וביום קבורתה קבּל ארלקינה בעלה חֻפשה מעבודתו, לבלי הֵרָאוֹת בערב על בימת התיאטרון, כי על כן אָבֵל הוא במות אשתו. והדירקטוֹר בקש תחבולות, אשר לא ירגיש הקהל בחסרונה של קולומבינה היפה עם ארלקינה הצוהל. ועל־כן אנוס היה הבדחן בערב ההוא לבדח את הקהל כפלים. הוא פזז וכרכר, והיאוש בתוך לבו, והקהל הריע ומחא כף: הידד! הידד – ד – ד! הבדחן נראה פעמים רבות לעיני הקהל – – –
ואתמול בלילה, ככלות המחזה, יצא הגבן הקטן אל מחוץ לעיר וילך אל בית־הקברות הבודד. זֵר־הפרחים על קבר קולומבינה כבר נבל. והאיש ישב ליד הקבר – אכן ציור נפלא הוא – את ראשו תמך בכפו, ואת עיניו נשא אלַי למרום! כֻּלוֹ היה כמצבה חיה.
הנה בדחן עומד על הקבר ופניו זרים ומשֻׁנים. לוּ ראה הקהל את חביבו בשעה זו, כי אז מחא לו כף: הידד, בדחן! הידד, הידד – ד – ד!"
הערב השׁבעה עשׂר 🔗
שׁמַע נא את אשר סִפֵּר הירח:
"ראֹה ראיתי פני עלם, בלבשו בפעם הראשונה בגדי שְׂרָד; עיני ראו גם פני העלמה, בעמדה לימין חתנה הנסיך, והיא לבושה פאר – ואולם כל ששון כאַיִן הוא לעֻמת הגיל, שראיתי בערב הזה על פני ילדה קטנה, בת־ארבע. שמלת־תכלת חדשה הביאו לה ומגבעת ורודה, והיא לבשה את עדיה זה. קרנַי, אשר חדרוּ בעד החלון, מעטות היו, ולכן בקשו הכל יתר אורה. והקטנה עמדה זקופה כבֻּבָּה, ידיה מסֻלקות מעל השמלה ואצבעותיה מפֻשׂקוֹת. הוי, מה קרנו פניה ומה אֹרוּ עיניה!
– מחר תצאי החוצה – אמרה לה האֵם.
והקטנה הרימה עיניה למגבעתה, השפילה אותן לשמלתה, וצחוק של נחת רחף על שפתיה.
– אמא! – אמרה – מה יאמרו הכלבים הקטנים בראותם אותי לבושה פאר!"
הערב השׁמונה עשׂר 🔗
"הלא ספרתי לך – אמר אלי הירח – על־דבר פומפֵּיָה, העיר המתה, אשר עלתה מקברה לבֹא אל עולם החיים. ואולם יודע אני עיר אחרת, נפלאה יותר, והיא אינה גוף־מת של עיר, כי אם דמות נשמה לה.
בכל המקום, אשר יפכו מי המזרקה במקוה העשוי שַׁיִשׁ, תוקף אותי הרגש, כאלו תשמענה אזני אגדת עיר שטה במים. כן, שבֹּלת המים תספר את האגדה הזאת! הגלים ליד החוף ישירו שיר זה! על פני הים ירחף לפעמים אֵד, והוא בעיני ככסות אלמנה. אין זאת כי חתן הים מת, והארמון הזה והעיר הזאת הם מקום קברו.
הידעת את העיר הזאת? מִיָמיה לא שמעה רעש אופנים ושעטת סוסים ברחובותיה, ורק הדגה תשט שם או הסירה הקלה תחלוף כרוח על חלקת המים.
הבה – הוסיף הירח – אראך את ככר העיר, אז תראה את עצמך שרוי בעיר־האגדה! בין הסלעים הרחבים יגדל העשב. עם דמדומי הבֹּקר תעופינה אלפי יונים אל המגדל הגבוה, העומד גֵּא כבן־חורין. משלשה עברים תַּקֵּפְנָה אותך כִּפּוֹת־התעלות. שם יושב חרש הטורקי והמקטרת הארֻכּה בפיו, והיוָני הגאה עומד נשען ליד העמוד ומתבונן אל בניני־ההוד, אל התרנים הגבוהים, אותות זכרון לשלטון קדם. הדגלים פרושים כעטיפות אֵבל. נערה אחת ישבה שם לנוח, כי נשאה דלי מלא מים ותיעף, והמוט עודנו על שכמה, והיא נשענה על עמוד־הנצחון.
שָׂא עיניך וּרְאֵה: אין זה ארמון פֵיָה, כי אם בית אלהים! גֻּלּוֹת הזהב אשר על הבנינים מסביב נוצצות לאורי. סוסי הנחשׁת הנהדרים עולים ויורדים כסוסי הנחשׁת אשר באגדה. הנה הם לעיניך, והנה נעלמו ושוב נראו.
הרואה אתה את תפארת החומות והחלונות, אשר מראות שונים להם? אין זאת כי האמן הגדל נשמע לפקודת ילד טפּוחים, בבואו לקשט את ההיכל הנפלא הזה.
הרואה אתה על גבי העמוד את הארי בעל הכנפים? הזהב נוצץ עוד, אך הכנפים כפוּתות. מת הארי, כי שר־של־ים מת אף הוא.
בתוך האולמים הגדולים שממה וריק. במקום אשר עמדו שם בימי קדם תמונות נהדרות, ירָאוּ עתה רק קירות ערומים.
תחת הכִּפּה ינום איש אביון, ועל האדמה הזאת דרכוּ בימי קדם רק כַּפּוֹת רגלי אצילים.
מתוך הבאר העמֻקה – או אולי מבית־הסֹהַר על־יד גשר האנחות – עולה גם היום קול נכאים, כמו בימי קדם, בעת אשר עברו סירות עדויות וקול התֹּף עלה מתוכן, ומעל אנית־הרוזנים צללה טבעת־קדושין אל האַדְרִיַּה, אל מלכּת היַמים.
אַדְרִיַּה! התעטפי אֵבֶל! שיתי על פניך צעיף אלמנותך; כסי בו את קבר חתנך: את עיר השַׁיִשׁ, עיר הרוח – – זו וֶנֶצִיָּה".
הערב התשׁעה עשׂר 🔗
"השקף השקפתי על בית־תיאטרון גדול – אמר הירח – הבית היה מלא קהל רואים במחזה, כי משַׂחֵק חדש עלה ראשונה על הבימה. קְרָנַי החליקו על פני חלון קטן בחומה, ואיש אשר פניו משוחים בצבע נגע במצחו אל זכוכית החלון: זה היה גבור הערב. הַזָּקָן כִּזְקַן אחד האבירים עודנו מֻדבּק אל סנטרו, אך בעיני האיש ראיתי דמעות, כי הקהל שָׁרק לו בבוז. והדבר בא לו במשפט. איש דל הוא! ואולם אַל לדל לבוא אל היכל האמנות. זר לא יקרב אל הקֹדש. אמנם בעל־רגש היה, ואת האמנות אהב בכל לבו, אך היא לא אֲהֵבַתּוּ –
* * *
פעמון המנַצֵּחַ בתיאטרון השמיע את צלצולו. “בעֹז ובחיל שב הגבור אל מקומו” – ככתוב בסדר המחזה – וגבּוֹרנוּ בא לעמוד לפני הקהל, אשר השׂביעהוּ קלוֹן – – –
ככלות החזיון, ראיתי איש עטוף אדרתו מתחמק ויוצא מבית התיאטרון. זה היה האביר המנֻצח בערב הזה. המשרתים התלחשו זה עם זה, ואנכי הלכתי אחרי האומלל, עד בואו אל חדרו.
מה יעשה עתה? התליה – מיתה לא־יפה, וסם־מות לא ימָּצא בכל שעה. ברור לי, כי חשב האיש מחשבות על זה ועל זה. ראיתי בהבט האיש בראי על פניו החִורים, ואת עיניו עצם למחצה, להתבונן אל מראה פניו אחרי מותו. גם בשעה שחרב חדה מֻנחה על צוארו של האדם, לא תסור יהירותו ממנו.
חשֹׁב חשב האיש הזה על המָוֶת, ויאמר לשים קץ לחייו, וכבר הספיד את עצמו ויבך בכי תמרורים, אך אחרי אשר תזלנה הדמעות מעיני האדם, יסור מלבוֹ רעיון המות.
שנה תמימה עברה למן הערב ההוא. ושוב פגשתי את האיש והוא משַׂחק בתיאטרון קטן, בתוך להקת משׂחקים נודדים מעיר לעיר. פניו משוחים בצבע, זקנו מֻדבק לסנטרו. ושנית נשא עיניו אלי, וצחוק קל על שפתיו – זה רק רגעים מספר קדמהו הקהל בשריקות, והקהל הזה הוא המון דל! –
בערב ההוא עברה מטת מת ותצא את שער העיר, ואיש לא הלך אחריה. המת היה איש ששָׂם בידיו קץ לחייו, הוא מיֻדענוּ המשַׂחק, שהקהל שָׁרֹק שָרַק לו. בעל־העגלה היה האחד, אשר לִוה אותו לבית עולמו, אך בלעדיו לא היה איש – ורק אנכי הירח.
האומלל נטמן בקצה שדה־הקברות. עוד מעט ויעלו עשבים על קברו, ושומר הקברות ישליך עליו את הקוצים ואת הדרדרים מעל שאר הקברים".
הערב העשׂרים 🔗
"מעיר רוֹמא אני בא – פתח הירח – שם בתוך העיר, על אחת משבע הגבעות, עומדות החרבות של ארמון הקיסר. תּאֵנת־פּרא תגדל בין בקיעי החומר ותכסה בעליה הרחבים, אשר מראה אפר להם, את מחשוף הקיר. בין תִּלֵּי אשפה יצעד החמור על־גבי שיחי דפנים, והוא מבקש את הקמשונים. ואל המקום הזה, אשר ממנו דאוּ נשרי רוֹמא: “באו, ראו, נצחו”, תבוא עתה דרך אהל דל עשוי חמר, הבנוי בין תִּלֵּי שני עמודי שַׁיִשׁ. שׂריג ענבים תלוי על החלון הקטן והעקום, ומראהו כמעטה אבל.
באהל הזה מתגוררת אשת זקנה עם נכדתה. הן הן המושלות היום בארמון הקיסר, והנכרי הבא ישמע מפיהן את דבר האוצרות הגנוזים במקום הזה.
מאולם־הכסא אשר בארמון לא נשאר בלתי אם קיר אחד ערום, והברוש הפורש צללים ארֻכּים יַרְאֶה את המקום, ששם עמד כסא הקיסר.
על פני הרצפה הרעועה נערם גל אשפה, ושם על הדום־עץ תשב הנערה הקטנה, היא בת ארמון המלך היום, בשעה שהפעמונים משמיעים את צלצול הערב. חור המנעול אשר בדלת יהיה לה למגדל־צופים, אשר משם תשקיף על חצי העיר עד ההיכל הנהדר של פּטרוּס הקדוש.
בערב הזה שררה הדממה במקום הזה. והנערה הקטנה יצאה החוצה לאורי המלא, כמשפטה יום יום. על ראשה נשאה כד־חרש עתיק מלא מים. רגליה יחפות, שמלתה הקצרה עם השׁרוֻלים הקטנים קרועה. נשקתי את הכתפים העגולות והיפות, את העינים השחורות ואת השערות הנוצצות על ראש הילדה הנעימה.
והיא עלתה במעלות מפֻתָּלוֹת, עשויות נפצי שיש ולבֵנים רעועות. הלטאות המנֻמָּרוֹת שרקו בחרדה לרגליה. אך היא לא פחדה, וכבר הרימה יד לצלצל בפעמון – כף־רגל ארנבת תלויה בחוט היתה היום לפעמון בארמון הקיסר. אך רגע עמדה שקועה בהרהורים. מה היו ההרהורים האלה? אולי ראתה בדמיונה את התמונות המצֻפּוֹת כסף וזהב, אשר בתוך בית־הכנסיה, במקום אשר תעמוד מנורת הכסף ורעותיה תעזורנה לשיר ליד העמוד. הן גם היא יודעת לשיר. מי יודע?!
והנה פסעה פסיעה קטנה – ותכשל. כד החרש נפל מעל ראשה וישבר לשנים על חריצי מדרגות־השיש. אז נשאה הילדה את קולה ותבך: הבת היפה יושבת ארמון הקיסר בוכיה על כד־של־חרש שנשבר. יחפה עמדה הנערה ליד הדלת, עיניה זלגו דמעות, והיא ירֵאה למשוך בפעמון אשר בארמון הקיסר".
הערב העשׂרים ואחד 🔗
ארבעה עשר יום לא הזהיר הירח, והנה שוב נראה אלי. פניו עגולים ובהירים, והוא עומד ממעל לעננים המתנהלים על־פני השמים.
שמע נא את אשר סִפֵּר לי הירח: "מעיר אשר בארץ פֶצַנְיָה יצאה אֹרחָה, ואנכי הלכתי אחריה. ליד מדבר החול, על פני אחת מערבות המלח, הנוצצות כעין הקרח – ורק כברת ארץ קטנה מכֻסה שכבת־חול דקה – עמדו בני האֹרחָה לנוּח. האיש אשר בקבוק המים תלוי באזורו וילקוט מלא מַצוֹת על ראשו, הוא הנשיא, חרת במטהו על פני החול דמות מרֻבּע ויכתוב בתוכו פסוק מספר הַקּוֹרְאָן ועל המקום הקדוש הזה עברה כל האֹרחה. סוחר צעיר, בן שמש – את זאת ראיתי בעיני, בִּיפִי אבריו המחֻטבים – רכב על סוסו הלבן הדוהר, ופניו מביעים מחשבות רבות. העלה לפניו זכר אשתו הצעירה והיפה? הן זה רק שני ימים עברו מן היום, אשר הגמל העדוי עורות ומטפחות נשא אותה, את הכלה היפה, עד חומת העיר; שם הריעו התֻּפים, תקעו החצוצרות, שרו הנשים, ומסביב נשמעו יריות הבחוּרים לאות־ששון, והחתן מנצח עליהם. ועתה – עתה הוא הולך עם האֹרחה במדבר.
לילות רבים עברתי עמהם. ראיתי בְנוּחָם ליד הבארות בין עצי התמרים העגומים. יש אשר תקעו שׂכּין בלב הגמל הכושל ואת בשרו צלו על האש. קרני אורי, אשר הפיגו מעט את חֹם החול, גִלו לעיניהם את הסלעים השחורים, אלה איי־המות בתוך יַם החול.
בדרך לא עברה בה רגל לא פגשו בני האֹרחה אויבים, סער לא התחולל, עמודי חול לא התרוממו עליהם לשחת אותם. שם במקום מולדתם התפללה אשה אשה על אישה ואביה. “המת הוא?” – הרימה עיניה למרום ותפן אל קרני זהבי – “המת הוא?” – שאלה את חרמשי המזהיר.
והנה עברו את המדבר. בערב הם יושבים תחת הדקלים הגבוהים, והעָגור אֶרֶךְ־הכנפים יעופף מסביב להם; הַקָּאָת היושבת על טרפי המימוֹזָה מציצה עליהם. השיח והעשב נרמסו ברגל השנהבים. המון כושים שבים מן השוק אשר בִּפְנים הארץ. הנשים עם כפתורי־נחשׁת בשערן השחור, הלבושות שמלות תכלת, הולכות אחרי השׁוָרים העמוסים, ועליהם שוכבים עוללים שחורים. כושי מנהל בחבל גור אריה, אשר קנהו בשוק. הם הלכו וקרבו אל האֹרחָה. הסוחר הצעיר ישב בלי נוע ולבו היה מלא מחשבה על־דבר אשתו היפה. בארץ השחורים יָשַב איש וחלם על־דבר הפרח הלבן הנותן־ריח, אשר מעבר למדבר. הוא הרים את ראשו – – – !"
עב עבר על־פני הירח ואחריו עוד אחד. בערב ההוא לא שמעתי עוד דבר מפי הירח
הערב העשׂרים ושׁנים 🔗
"ראיתי ילדה קטנה בוכיה – סִפּר לי הירח – היא הורידה דמעות על רָעַת לב האדם. היא קבלה במתנה את הבֻּבָּה היפה מכל הבֻּבּוֹת בעולם. נעימה ונחמדה היתה הבֻּבּה הזאת ותקו לאֹשֶׁר בחיים. ואולם אחֵי הילדה הקטנה, נערים שובבים, לקחו את הבֻּבּה ויושיבוה על עץ גבוה בתוך הגן וילכו להם. והילדה הקטנה לא יכלה להגיע עד מקום הבֻּבּה להחיש לה ישע, ולכן נשאה את קולה ותבך. גם הבֻּבָּה נאנחה ותפרש כפיה מבין הענפים הירוקים, כי אסונה גדול מאד. אכן זה הוא הרע בעולם, אשר על־אדותיו שמעה הילדה הקטנה מפי אמה. בֻּבּה אומללה! הנה כבר רד היום, והנה כבר נטו צללי לילה! האמנם תִּשָּׁאר הבֻּבּה ללין בחוץ על העץ כל הלילה? לא – לב הילדה לא יתן, כי יהיה כדבר הזה. “עמך אלין פה הלילה!” – אמרה הקטנה, אף כי לבה היה חרד. הנה היא רואה עין בעין בעד השיחים את הגמדים עם מגבעותיהם הַמְקֻצָוֹת, ושם בַּשביל האָפל ירקדו הרוחות, הנה הם הולכים וּקרֵבים, שולחים את ידיהם אל העץ, אשר עליו יושבת הבֻּבָּה, מלגלגים ומצביעים עליה. הוי, מה־חרד לב הילדה! “אך אם אין עון באיש – הרהרה הקטנה – הן לא יאֻנה לו כל רע! האמנם יש בי עון?” והקטנה מפשפשת במעשיה. “אכן! – אמרה אל לבה – לגלגתי על בר־האַוָּז הפִּסֵּח עם הסמרטוט האדֹם הקשור ברגלו. למראה בר־אוז צולע לא עצרתי בעד צחוקי. ואולם עון הוא ללגלג על בעל־חי!”
והיא הרימה עיניה אל הבֻּבּה: “האמנם לגלגת גם אַתּ על בעל־חי?” – שאלה הקטנה, ונדמה לה, כי הבֻּבּה נענעה בראשה".
הערב העשׂרים ושׁלשׁה 🔗
"השקפתי על פני טירוֹל – אמר הירח – ועל־ידי אורי שלחו עצי האֹרן צללים עבים על הסלעים. התבוננתי אל צורת כריסטוף הקדוש עם הילד על שכמו, כאשר יתארו אותו תושבי המקום על חומות בתיהם מן הקרקע עד הגג בדמות ענק. פלוֹרִיָן הקדוש יוצק מים על הבית הבוער באש והנוצרי תלוי על הצלב הגדול על אֵם הדרך.
הציורים האלה נושנו בעיני הדוֹר החדש, ואולם אנכי עמדתי בשעת יצירתם זה אחרי זה.
במורד ההר תלוי כקן סנונית מנזר בודד. שתי נזירות עמדו ליד המגדל ותצלצלנה בפעמון. שתיהן היו צעירות לימים, ולכן תעו עיניהן על הגבעות, אשר מעבר להן יש עולם מלא. עגלת נוסעים עברה מתחת בדרך המלך, נשמעה תרועת הקרן של הרַכָּב, והנזירות האומללות השפילו עיניהן למטה, ומחשבה אחת קננה בלב שתיהן. בעיני הצעירה עמדה דמעה.
קול הקרן הלך ורפה, הלך ורפה. פעמון המנזר השתיק את הקול הגוע".
הערב העשׂרים וארבּעה 🔗
שמע נא את אשר סִפֵּר הירח:
"הדבר היה בעיר קוֹפֶּנְהַגֶן. לפני שנים הרבה, ואנכי הצצתי בעד החלון אל תוך אהל דל. הָאָב עם הָאֵם נמו שנתם, אך בְּנָם הקטן לא נרדם. ראיתי והנה זעו יריעות הבד אשר לפני המִטות, והילד הוציא ראשו החוצה. אמרתי בלבי, כי עיני הילד הולכות אחרי שעון הקיר, אשר עליו ציורים אדֻמים וירוקים ועל ראשו יושבת הקוּקִיָה. שתי משקלות־עופרת תלויות מתחתיו, והמטוטלת העשויה נחשׁת קלל התנודדה אנה ואנה: “טיק־טַק”. ואולם לא הדבר הזה לקח את לב הילד. לא! הוא נתן עיניו בפֶּלֶךְ אשר לאמו, זה שעמד תחת השעון. כלי זה היה בעיני־הילד הנחמד מכל אשר בבית, אך אסור היה לו לנגוע בו, ואם עבר על האִסָּר, נענש במלקות. שעות שלמות, בעשות אמו את מלאכתה, היה הילד יושב על ידה מבלי גרֹע עין מן הכישור המזמזם ומן הגלגל הסובב, ולבו הקטן היה מלא הרהורים. הוי, לוּ נתּן לו רשות לשלח ידו בכישור! האב והאם נמים שנתם; ראשונה הביט אליהם ואחרי כן אל הגלגל. ומקץ רגעים מעטים הוּצאה רגל קטנה ויחפה מן המִטה, ואחריה אחותה, והנה שתיהן כבר עומדות על הרצפה. בוּם! הילד הסב פניו שנית אל עֵבֶר אביו ואמו, לראות אם ישֵנים הם. כן, הם ישֵׁנים. אז הלך אט, אט מאד, ורק הכתנת הקצרה על בשרו, ויקרב אל הפֶּלֶךְ ומלאכת הטוִיה החלה. הקו נִתַּק מעל הגלגל, אשר מהר להתגלגל. נשקתי לילד על ראשו הצהוב ועל עיניו הכחולות. נהדר היה המראה. אז הקיצה האֵם, זעה היריעה, והאשה הציצה ותאמר בלבה, כי שד קטן או פֵיָה קטנה עיניה רואות. “אֵלִי בשמים!” – קראה האשה ותדחוף את אִישָׁהּ בפחד. האיש פקח את עיניו, שפשף אותן בידו וירא את הילד הקטן העושה במלאכה.
– הלא זה הוא בֶרטֶל! – קרא האב.
עיני סרה מן האהל הדל – הן עולמות רבים לפני! ברגע הזה הצצתי אל תוך אולמי הַוַּטִּיקָן, אשר שם יעמדו אֵלֵי־הַשַּׁיִשׁ. שפכתי אורי על קבוצת הַלַּקּוֹאוֹן; האבן נראתה כנאנחת; שלחתי חרש נשיקה אל לב המוּזות, אשר נראה לי כאלו התרומם. ואולם יתר מזה עמדוּ קרני אורי על קבוצת הנילוס, ליד האליל הגדול. הוא נשען על הספינקס ופניו הביעו מחשבה רבה. שקוע היה בחלומות, כאלו חשב על־דבר השנים החולפות כצל. מסביב לא שחקו הכרובים הקטנים עם התנינים. בתוך קרן־הברָכה ישב כרוב קטן, ידיו משֻׁלבות ועיניו נטויות אל האלהים האדירים, אלהי היאוֹר. ופני הכרוב הזה כפני הילד הקטן ליד הכּישור, אשר ראו עיני. כמו חי נצב פה בגאון ילד השיש הקטן, אך אלפי פעמים סבב גלגל הזמן, עד אשר הוליד הַשַׁיִשׁ את היציר הנפלא הזה. כאשר הרבה הילד באהל אמו הדל להניע את גלגל הטוִיה, כן הלך הגלגל הגדול, הגלגל החוזר בעולם, וסבב והוא סובב עד היום, עד אשר יבראו הדורות אלהי־שיש כאלה.
ראֵה, הנה כבר עברו שנים רבות! אתמול – הוסיף הירח לספּר – השקפתי על לשון־הים, אשר בחֻפי סֵילַנדיה. שם משתרעים יערות יפים, גבעות נִשָׂאוֹת, ארמון עתיק עם חומות אדֻמוֹת ועם ברבורים בתוך תעלה, עיר קטנה עם בית־כנסיה בתוך גן פרי.
סירות רבות מוּארות בלפידי אש שטו על פני חלקת המים השוקטים. לא ציד דגים יאירו הלפידים האלה. לא! חג הוא הלילה! נשמעה להקת מנגנים, קול שיר, ובתוך אחת הסירות עמד האיש, אשר לכבודו נערך החג: בעל קומה, בעל צורה, עיני תכלת לו עם שערות שֵׂיבה, והוא לבוש אדרת רחבה. ידעתי את האיש הזה. זכרתי את הַוַּטִיקָן עם קבוצת הנילוס ועם יתר אֵלֵי־הַשַּׁיִשׁ. זכרתי את האהל הדל, אשר בו ישב ברטל הקטן ועל בשרו הכתנת הקצרה. אכן סובב גלגל הזמן. אלהים חדשים עלו מאבני השיש – – –
מתוך הסירה נשמע קול הידד: יחי בֶרטֶל טהוֹרוַלדְסֶן1!"
הערב העשׂרים וחמשׁה 🔗
"הבה אתאר לפניך מחזה, אשר ראיתי בעיר פרנקפוּרט! – אמר אלי הירח – אחד הבנינים לקח את לבי. אין זה הבית, אשר בו נולד המשורר הגדול גֵיטֵי, אף לא בית־העיר העתיק, אשר משם נראות בעד השבכות הגֻּלְגָּלוֹת עם הקרנים של השׁוָרים, אשר נשחטו לכבוד חג־הכתר. לא! זה הוא רק בית אזרח פשוט. מראה הבית ירוק ודל, והוא עומד בקצה רחוב־היהודים הצר. בית רוֹטשילד הוא.
בעד הפתח הצצתי והנה במסדרון זרוּע אור בהיר; שם עמדו משרתים ובידיהם נרות דולקים, נתונים בתוך מנורות כסף. המשרתים משתחוים לאשה זקנה, אשר הוּרדה באפריון מעל המעלות. בעל־הבית עמד גלוי־ראש וישק ברגש כבוד את יד הזקנה, היא אמו, אשר נענעה בראשה אל המשרתים. והיא הובאה אל בית קטן ודל, אשר ברחוב הצר והאפל. שם מִשְׁכָּנָה, שם יָלְדָה את בניה ושם זרח לה שמש־אָשְׁרָה. אך תעזוב את הרחוב הנקלֶה הזה ואת הבית הדל, ועזב אותה גם האֹשר. ככה תאמין האשה הזאת!"
הירח לא הוסיף לסַפר עוד. רגע קטן עמד בערב הזה בחדרי, ואולם מראה האשה ברחוב הצר והנקלה לא זז מעיני־רוחי. הן רק דבר אחד יֵצֵא מפיה – וארמון נִשָׂא יִבָּנֶה לה על יד הטֵימזה; רק דבר אחד יֵצֵא מפיה – והיכל־תפארה יקימו לה לחוף ניאפול.
“לו אעזוב את האהל הדל, אשר בו זרחה שמש האֹשר לבָנַי, אז אולי תעזוב אותם ההצלחה!” – אמנם אמונה תְּפֵלָה היא. אך האיש אשר יראה את המחזה הזה ואשר ישמע את הדברים האלה לא יבין אותם, בלתי אם ישים לב אל מלה אחת: “אֵם”.
הערב העשׂרים ושׁשׁה 🔗
“הדבר היה אתמול עם דמדומי בקר” – אלה דברי הירח – העשן טרם יעלה עוד מארֻבּוֹת הבתים, אשר בעיר הגדולה. והפעם הזאת השקף השקפתי על ארֻבּוֹת־העשׁן. בעד אחת מהן נגלה פתאם ראש קטן ואחריו חצי־גוף, והידים הקטנות אוחזות בשפת הארֻבּה.
“הידד!” – מנקה־ארֻבּוֹת קטן עבר בפעם הראשונה לימי חייו דרך הארֻבּה והוציא ראשו החוצה.
“הידד!” – אכן עלה הנער למדרגה גבוהה, כי עד היום היה מטפל רק בתנור וכירים.
ועתה – הרוח מנשב ומשובב נפש, והנער יכול להשקיף על פני כל העיר, עד בואך אל היער הירוק.
הנה זה עלתה השמש; פניה העגוּלים והגדולים נצבים לעֻמת פניו, אשר קָרְנוּ מגיל, אף כי הַפִּיח השחיר אותם.
“עתה יראוּני כל בני העיר!” – אמר הנער – “גם הירח וגם השמש יראוּ אותי! הידד!” –
ובדברים האלה נפנף במטאטא אשר בידו".
הערב העשׂרים ושׁבעה 🔗
"אמש השקפתי ממרום, על פני עיר בארץ חִינָה – אמר הירח – קרני האירו על החומות הארֻכּוֹת והחשׂוּפוֹת, אשר עמדו לאֹרך הרחוב. פה ושם נראה שער, אך השער סגור ומסֻגר. מה לו לחִינִי ולאשר מחוץ לחומתו? וילוֹנוֹת עבים כסוּ את חלונות הבתים, ורק בעד חלון ההיכל הציץ נר לבן. הבטתי אל תוך ההיכל ואראה את כל הדרוֹ; מן הקרקע עד הסִפון ראיתי ציורי־ששר וציורי־זהב, אשר תּארוּ את מעשי האלהים על הארץ. בתוך כל פַּרְדְּסָק עמד פֶּסֶל אליל, כֻּלם עטופים שמיכות ודגלים פרושים על גביהם. לפני כל אליל ואליל – כֻּלם עשוים בְּדִיל – עמד מִזְבֵּחַ קטן ועליו מים קדושים, פרחים ונרות־דוֹנג דולקים. ואולם בראשׁ ההיכל עמד האליל פוּ, אליל האלילים, והוא עדוּי בגד משי כָתֹם, זה הצבע הקדוש. לרגלי המזבֵּח ישבה תמונה חַיָּה, כהן עוּל־ימים, אשר נראה כמתפלל. ואולם בעת התפלה שקע בהרהוריו. אלה היו הרהורי עבֵרה, כי לחָיי העלם להטוּ וראשו צנח וירד לארץ.
הה, סוּן־חונְג אומלל! מי יודע, אולי נשאהו דמיונו אל מחוץ לרחוב הזה עם חומתו הארֻכּה אל גן־פרחים, הנטוע ליד כל בית, והעבודה שם תּנעם לו שִׁבְעָתַיִם מלשמור את נרות־הדונג בתוך ההיכל?
ואולי חשקה נפשו לשֶׁבת אל שלחן ערוך, לאכול ולשתות ולמחוֹת את פיו בין לגימה ללגימה בִּנְיָר־של־כסף?
או אולי מהרהר הוא בעיון גדול, עד כי לוּ העלה אותו על דל שפתו, ונגזרה עליו מיתה בידי שמים?
האם נשאוהו רעיונותיו עם האניות של הבַּרבַּרים, אשר נסעו אל ארץ מולדתם, אל הארץ הרחוקה מאד, אל אנגליה?
לא, רעיונותיו לא עפוּ לְקַצְוֵי ארץ, ובכל זאת כִּבְדֵי־עָוֹן היו, כאשר יהיו בימי הנעורים, והם קננוּ במקום הקדוש הזה, בתוך כתלי ההיכל, לרגלי פסלי האלילים.
יָדֹעַ ידעתי, לאָן נָשָׂא אותו רוחו. שם בקצה העיר, על פני גג־רעפים שטוח, אשר מַעֲקֵהוּ עשוי פּוֹרצילַנָה ושם יעמדו העציצים הנהדרים עם פרחי הפעמון – שם יושבת בת האדון, היא פֵה היפה, אשר לה העינים הקטנות והפקחות, השפתים המלאות והרגל הקטנה מכל רגל. הנעל תעיק על רגלה, אך הרהור קשה יעיק על לבה יותר. הנה היא מרימה את ידה המחֻטבה והאַטלַס מרשרש. לפניה עומד ספל־זכוכית ובו דגי־זהב. היא נוגעת נגיעה קלה במים בקצה המַטה הדק והמפֹאר אשר בידה, והיא שקועה במחשבות.
האמנם חשבה הנערה על־דבר לבוש הזהב אשר על הדגים הקטנים, השוקטים ובוטחים בתוך האגן ומזונותיהם נתונים להם, ובכל זאת מאֻשָּׁרים היו שִׁבְעָתַיִם, לוּ נִתּן להם חֹפֶשׁ?
אכן הגה לב הנערה את הרעיון הזה. רוחה נשא אותה הרחק מזה, אל בית האלילים, אך לא את האֵלים בקשה שם נפשה.
נערה אומללה! נער אומלל! מחשבותיהם נפגשו אלה באלה, אך קרני הקרות עמדו ביניהם כלהט החרב המתהפכת!"
הערב העשׂרים ושׁמונה 🔗
"שקט היה על פני הים – אמר הירח – המים היו זכים עד היסוד כמו האויר הצח, אשר שטתּי בו, עד כי יכֹלתי להסתכל במעמקי הים ולראות את הצמחים הנפלאים, אשר הציצו אלי בגבעוליהם הארֻכּים כעצי־ענק ביער. הדגים שׂחו אנה ואנה על גבי צמרותיהם.
וממעל לַיָם בִּמְרוֹם האויר התנופפה עדת ברבורי־פרא. האחד מהם, אשר עיף בעופו, ירד ונפל. עינו הביטה אחרי האֹרחה, אשר הרחיקה ממנו לעוּף הלאה והלאה, והוא פרש את כנפיו להתרומם ויפּל, כאשר תשקע אבעבועה־של־בורית בתוך האויר. אז נגע בפני המים, ראשו צנח בין כנפיו, וחֶרשׁ שכב כצמח לֹט לבן על פני היאור השוקט.
התחולל רוח וַיַּרְעֵד גלים, אשר נראו מזהירים כנֹגַה האויר, והמה מתרוממים ומתגלגלים למרחב. הברבור הֵרים את ראשו, והמים המזהירים כאש תכלת עלוּ על חזהו ועל גבהו. עמוד השחר עלה ויאר על העננים האדֻמים, והברבור החליף כח ויתרומם לקראת השמש העולה אל החוף הכחול, אשר אֹרחַת־האויר נסעה שמה. ואולם הוא עף לבדו עם הגעגֻעים בלבו. בדד עף לו הברבור ממעל לים התכלת עם גליו העולים ויורדים".
הערב העשׂרים ותשׁעה 🔗
"עוד מחזה אתאר לפניך מארץ שׁוֵיציה – אמר אלי הירח – בין יערי־האֹרֶן הקודרים, ליד החֻפים העגומים של הנהר רוקסֶן, עומד בית־כנסיה עתיק אשר למנזר וְרֶטַה. קרנַי חדרוּ בעד השבכה אל האולם, אשר שם ינוחו בתוך ארונות־אבן המלכים המתים. ממעל להם על גבי הקיר נוצץ כתר־מלכים – אות שלטון עלי אדמות. אך הכתר עשוי עץ ומשוח בששר ומצֻפֶּה זהב – והוא תלוי על מוט־עץ דק התקוע בקיר. התולעים כרסמו את העץ המזהב, ומן הכתר עד הארון פרשה השממית את קוריה – זה דגל האֵבל, הבָּלֶה וְכָלֶה כאבל־על־מת.
מה ינוחו פה דומם! ואנכי ידעתי אותם בחייהם! עוד כיום אני רואה את הצחוק על שפתותיהם, אשר הביע בעֹז את הגיל או את הצער של נפשם.
יש אשר תעבור בין ההרים אנית־קיטור, ומראֶהָ כספינת קסם, אז יבֹא אל בית הכנסיה בן ארץ נכריה, והתבונן אל קברות המלכים וחקר ודרש את שמות המלכים, אשר לא יגידו לו קטנה או גדולה. והביט האורח אל הכתרים, אשר נתכרסמו בפי התולעים, וצחוק יֵרָאֶה על שפתיו.
אם בעל־נפש הוא האיש – והביע צחוק זה עצב עמק.
נוחו בשלום, מתי־עולם! הירח זוכר אתכם. הירח שולח בלילה בלילה את קרניו הקרוֹת אל ארץ מלכותכם השוקטה, אשר עליה יתנשא הכתר העשוי עץ־אֹרן!"
הערב השׁלשׁים 🔗
"על אֵם הדרך – פתח הירח – עומד בית־מלון וממוּלוֹ אֻרות סוסים. גג הבית לא שָׁלַם עוד, ואנכי הצצתי בעד החרכּים והמעזיבה אל תוך הבנין השומם.
באחת הפנות על גבי קורה נמנם תרנגול־הודי; בתוך אֵבוּס רֵק הֻנח אֻכָּף; בֻארוה בַּתָּוֶךְ עמדה מרכּבה; האדונים עוד ישנו שנת תּרדמה; את הסוסים הִשקוּ, והרַכָּב גהר מתוך תנומה, אף כי – ידעתי זאת וראיתי – ישן האיש חצי הלילה.
הדלת אל חדר הרַכָּבים היתה פתוחה; ומראֵה המִטה כאלו הפכוּה מלמעלה ומלמטה; על־גבי הרצפה עמד נר דולק, שהגיע לסופו; הרוח נשב בעד האֻרוָה; חצות לילה עברה, עלה עמוד השחר.
ושם על־גבי הקרקע שכבה משפחת מנגנים נודדים. האֵם והאב ראו בחלומם בקבוק מַזִּיל יין, והילדה הקטנה והחִוָּרה ראתה בחלומה עינים מזילות דמעה. העוּגב היה מִנח למראשותיה והכלב רבץ למרגלותיה".
הערב השׁלשׁים ואחד 🔗
"הדבר קרה בעיר קטנה – סח הירח – אמנם ראיתי זאת בשנה שעברה, והיום קראתי על־דבר המאורע הזה בעתונים. ואולם שם נמסר הדבר לא כמו שהיה.
בבית־מזון ישב לו מנהיג־דֹב ויאכל את ארוחת הערב, והדב נשאר בחצר, והוא אסור אל קורת העצים. דֹב זה לא עשה רעה לאיש, אף כי מראה פניו היה זועף. בָּעֲלִיָּה שִׂחקוּ בעת ההיא לאור קרנַי הבהירות שלשה ילדים קטנים, הבכור כבן שש והצעיר כבן שתים, לא יותר. והנה – טף־טף! – קול צעדי רגלים על המעלות. מי זה בא? הדלת נפתחה ברעש: זה היה הדֹב הגדול, השׂעיר. תקף אותו השעמום, בעמדו לבדו בחצר, וימצא את הדרך אל העלִיָּה (כל זה ראיתי בעיני – אמר הירח). הילדים נבהלו, בראותם את החיה הגדולה והשׂעירה, ויתחבאו איש איש בפנה, אך הדֹב חִפֵּשׂ ומצא את כֻּלם. הריח בם ולא נגע בם לרעה.
– “אין זאת, כי אם כלב גדול” – חשבו הילדים, ויחליקו על עורו. אז רבץ הדֹב על הקרקע, והקטן מן הילדים עלה על גבו, ומתוך שחוק החביא את ראשו הקטן עם תלתלי־הזהב בתוך האדרת השחורה של הדֹב.
הילד הגדול לקח את התֹּף בידו וַיַּךְ עליו בכל כחו, והדֹב קם ויעמוד על רגליו האחורות ויצא במחול. מה נהדר היה המראה! כל הילדים שָׂמו איש איש חרבו על ירכו, וגם לַדֹּב נתנו את האחת, והוא אחז בה כהלכה. הוא היה חבר נעים, רֵעַ לילדים. ואחר הלכו כֻלם בַּסָּךְ: אחת – שתים! אחת – שתים!
והנה נפתחה הדלת עוד הפעם, ועל הסף עמדה – אֵם הבנים. אין מלה לתאר את הפחד אשר נפל עליה. היא עמדה נדהמה, פניה חִוָּרִים כַּשִּׂיד, פיה פעוּר, עיניה קמוֹת.
אך קְטֹן הילדים קרץ לה ויקרא בקולו הדק:
– הנה אנו משַׂחקים כאנשי־צבא!
ברגע זה נכנס מנהיגו של הדֹב".
הערב השׁלשׁים ושׁנים 🔗
רוח קרה ועזה נשבה ותפזר את העננים, וכפעם בפעם נראה אלי הירח.
"בעד מרחב־האויר השוקט אני מביט אל העננים הפזיזים – אמר הירח – ואני רואה צללים גדולים מרחפים על פני הארץ!
"זה לא־כבר הבטתי אל בית־סֹהַר. בתוך החצר עמדה מרכבה סגורה, הנועדה להוביל בה את אחד האַסִּירים. קרנַי חדרוּ לשִׂבכת החלון. בעזוב האסיר את חדר כּלאוֹ, חרת על־גבי הקיר טורים אחדים. ואולם לא מלים כתב האיש, כי אם תָּוִים של נגינה, אשר התפרצה מלבו בלילה האחרון אשר ישב במקום הזה.
"הדלת נפתּחה, ואת האסיר הוציאו. הוא הביט למרום אל פנַי העגולים – אך העננים עמדו ביני ובינו, כאלו אסור היה לי להסתכל בפני האיש הזה, וגם עליו נאסר לראות את פני. הוא עלה על המרכּבה, אשר נסגרה. הוּרם השוט, והסוסים רצו אל עֵבר היער העב, אל המקום, אשר לא יכלוּ קרנַי להביט שמה. ואולם בעד השבכה בבית־הסֹהר יכֹלתי להביט. קרנַי נגעו בתָוֵי־הנגינה – זו ברכת־השלום שלו. במקום אשר יחדל כח המלה – תבוא הנגינה! ואולם רק על קוים בודדים נפלו קרני אורי, והרֹב הגדול מהם נשארו לי תעלומה.
"האם כתב האיש את שירתו האחרונה? ואולי היתה זאת נגינת־ששון? האם הוּבל האיש לקראת המות או אל זרועות אהוּבי נפשו? קרני הירח לא יוכלו לקרא גם את הכתוב בידי בן־אדם.
“בעד מרחב־האויר השוקט אני מביט אל העננים הפזיזים, ואני רואה צללים גדולים מרחפים על־פני הארץ”.
הערב השׁלשׁים ושׁלשׁה 🔗
“אוהב אנכי את הילדים – אמר הירח – ביחוד חביבים עלי הקטנים. בעת אשר טרם יֵדעוּ אותי, אני מביט לפעמים אל חדרם בין הוילון ובין מסגרת החלון. מחזה שעשֻׁעים הוא לראות את הקטנים בפשטם את בגדיהם, כאשר יגיח מתוך הכתנת שֶׁכֶם קטן, ערום ועגול, ואחריו תֵּרָאֶה יד קטנה. או אני רואה את הילד, בחלצו את הפוזמק, ורגל קטנה, ברה וצחה, יוצאת החוצה. אכן רק לנשק אותה נבראה רגל נחמדה זו – ואני שולח לה נשיקתי”. אלה דברי הירח.
"בערב הזה – את הדבר הזה מחֻיב אני לסַפר לך – הצצתי בעד חלון אחד, אשר הוילון לא האפיל עליו, יען כי נכַח הבית אין דירת אנשים. ראיתי חבר ילדים, אחים ואחיות, וביניהם ילדה קטנה, בת ארבע שנים; אך כמו יתר הילדים, שגורה גם על פיה התפלה “אבינו שבשמים”. ואִמה יושבת בערב בערב ליד מטתה ושומרת את פיה בהתפללה. אחרי כן היא מקבלת נשיקה, והאֵם יושבת על ידה עד אשר תֵּרָדַם. העינים הקטנות תמהרנה להִסָּגר.
"בערב הזה הרבּוּ שני הנערים הגדולים להשתּוֹבב. האחד פזז ברגלו האחת, והוא לבוש כתנת־לילה ארֻכּה, והשני עמד על הכסא, התעטף בגדים רבים ויאמר, כי מראֵה תמונה חיה לו, והכל מחֻיבים לדעת, מה התמונה הזאת. השלישי והרביעי ערכו בסדר את צעצֻעיהם ויניחום בארגז, כאשר יעשו ילדים טובים.
"האֵם ישבה כדרכה ליד מטת בתה הקטנה, ותגער בבניה כי יחדלו מרעש. הן הילדה מתפללת.
"ואנכי הבטתּי ממעל למנורה אל תוך החדר – אמר הירח – והילדה הקטנה בת ארבע השָׁנים שכבה במטה לבושה כתנת בד, ידיה משֻׁלבות ופניה מביעים הוד. והיא קראה בקול: “אבינו שבשמים….”
"אך מה זאת? – שאלה האֵם, בהפסיקה את בתה באמצע התפלה – הנה אחרי הדברים “הטריפנו לחם חֻקֵנוּ” תוסיפי בלחש עוד דבּוּר. מה זאת? הגידי!
"הילדה החרישה ותבט במבוכה אל אִמה.
– “סלחי, אמי, – קראה הקטנה – הנה אמרתי: הטריפנו לחם חֻקֵּנוּ… עם חמאה רבה עליו!”
-
פַסָל דֶנִי מפורסם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.