א
קמינסקי, העשיר שבאכרי הכפר, איסטניס היה. דבריו ספורים היו וגם במסבאה לא היה מתערב עם שנחשבו לו הדיוטות ופשוטי אדם. שתי שיני-הזהב שלו כפו גם על הקרובים שבשכניו משהו ריחוק. אפילו הכיבוד המיוחד, שנהג בו הירצקה המוזג, לא היה כולו מעושה. אדרבה, גם קצת כיבוד של אמת, אפשר לומר יראת כבוד, היה בכך. בימי היריד, כשהמסבאה שטופה היתה אדם רב וסואן, היה הירצקה מרמז לו לאותו גוי מכובד ומכניסו ל“טרקלינו” שלו, כדרך שנוהג היה בפריצים או סוחרים מופלגים עוברי אורח. את זוגתו הרוטנת, שדעתה לא נחה מכיבוד זה שלפנים משורת-המחויב, היה מפייס ברמזי-גמגום:
- גוי ולא גוי… גינוני מלכות ממש… עיניך הרואות, שגינוני מלכות הם… עתים נכנס בי הרהור ואומר לי: “הירצקה, יודע אתה, שאמו של זה שפחה היתה… שפחה אצל צ’נסקי… פּי-פּּי, אצל הגרף צ’נסקי”… נו, רבקה, כלום אין אַת יודעת דרכם של גרפים, כשהם רואים ארמית נאה?… חי-חי… פשוט, יש דברים בגו…
אך השערתו של הירצקה לחוד והאיבה השמורה בלבו של קמינסקי לפריצים, לפקידים, למורים ולכמרים “שלהם”, בקיצור לכל הפולנים, לחוד. כשנתגלגלה השיחה עליהם, המעטים הרודים בבני עמו הרבים, נעשה דיבורו מרובה יותר, מפורט יותר. גם אז הממעט בדיבור מכל בני סביבתו, אך יציאתו מגדר-הנימוס שלו הודגשה בבירור גדול. אז אולי נראתה מהותו לאמתה, שחיפה עליה בשתיקה, באדישות מדומה, באטימות עשויה. אבל רק פעם אחת יצר מגדרו יציאה גמורה.
אותו היום נתפשטה ראשית השמועה, כי הנציב בלבוב, צורר הרוטינים, הגרף פוטוצקי נרצח. בידי רוטיני צעיר נרצח. הנבונים שבאכרים, שירדו לחשיבותו ושיעורו של המאורע, שתקו, אבל השמחה הציצה מקריצת עין שלא במקומה, מקריאה חטופה שלא במקומה, מקטעי זמר שלא במקומם. הירצקה נודע לו מאורע זה בראשונה מפי קמינסקי עצמו. זה נכנס בחפזה, שלא כדרכו, רמז לו למוזג וב“טרקלינו” סיפר לו את כל המעשה הנועז והחשוב בלחישה ובנשימה אחת, שדיבורו רהוט ומרובה. באחרונה לא נמנע מאמירה רמה, מפורשה, כשידו טופחת על לבו:
- משלנו הוא… סיצ’ינסקי… משלנו…
הירצקה לא ידע, אם לשמוח או להיעצב, מתוך מבוכה נענע בראשו נענוע שיש בו הן ולאו ורפיא. למרבה המבוכה נתחב לבין שניהם הצעיר שבבניו, שביקש לשמוע את לחישתו של הגוי ולא יכול היה לקלטה, ופצר:
- אבא, מה קרה?
מתוך גמגומו של הירצקה ניכרת היתה המבוכה המופלגה. אבל הוא לא ויתר על הנענוע שלו, שיש בו הן ולאו ורפיא. הוא נאחז בסוף הפסוק:
- אסרו נוצרי צעיר, רוטיני צעיר, בשלשלאות כבלו אותו…
הילד לא פסק ופצר בתחנונים:
- אבל מה הוא עשה?
הירצקה חייך מתוך מבוכה. תרגם את שאלת-הקטן לקמינסקי, כאילו ביקש להבליט את פקחותו של בנו, כאילו ביקש לומר: רואה אתה, סקרן הוא ממזר קטן זה. קמינסקי אמר בצהלה, שעם כל מאמצי החיפוי שלו היתה גלויה, גלויה מאד:
- מה עשה? דבר גדול עשה… הוא הענין שעשה, דבר…
ב.
ר' שבתי שנקרא בכפר זאוולוקה, כלומר מי שנגרר לכאן ממרחקים, באמת זר היה למקום וזר למנהגו, שונה היה מכל יהודי הכפר. הכל היה בו קל, מהיר, דק. אומנותו לא היתה קבועה, אפשר לומר שפרנסתו היתה על החיבה, שרחשו לו יהודי הכפר. זוֹ היתה חיבה מיוחדת, שנתערבו בה כבוד וביטול כאחת ואולי גם משהו קנאה על שלא לקה באותו הכובד בתנועה, המחשבה, שירושה הוא להם למוזגים, לסוחרי תבואה וביצים. בקיצור, לכל ישראל שמושרשים הם במקום הזה מדורי דורות. ר' שבתי היה שדכנם, דיינם בעניני בוררות, יועצם בעניני פרגמטיה, אורחם הנכבד בהלולות של “תנאים” ואירוסים, סנדקם בברית מילה וכדומה לכך. משנסתלסלו ראשוני פזמוניו של החזן החדש היו כל הפנים הפוכות אליו לראות מה תנועה יעשה, של נחת או של תרעומת, שגם הם יבינו אם תפלה זו הניחה דעתם או הרעימתם. הוא היה, כמובן, גם עתונם. מסירת הידיעות שלו נעשתה בפסקנות של כזה ראה וקדש.
פרסומו וגדולתו נתבצרו בהחלט בימי המלחמה של רוסיה ויפן. דעותיו בעניני אסטרטגיה נאמרו ונשמעו כמושכלות ראשונים, שההרהור אחריהם אינו אפילו בגדר המצויר. את מימרתו של אותו צדיק כי מוטב להם לישראל שיפן תבלע את “פוניה” ותחנק עצמה תוך כדי בליעה זו, היה מביא כדעתו שלו עצמו, את הפזמונים על הדוב והצרעה שיצאו למלחמה היה מזמר כיצירותיו שלו וגם שנים הרבה לאחרי המלחמה שימשו לו מימרות ופזמונים אלה עטרה להתגדל בה.
אך אם השימוש בחומר הנושן הזה היה כסמוכות ארעי לפרסומו, שלא יהא אנוס לוותר על “כיבושיו” שלו, הרי נזדמן לו ענין גדול עם פרשת בייליס. הוא דיבר בו, בבייליס זה, כבקרובו, כבאחד מבני משפחתו. כפצצה היה משתער לתוך המסבאה ודיבורו נשתפך ככרי של גרגרים:
- יבש גרוני, ר' הירצקה, ולגימה לא היתה מזיקתו; תהא לגימה קטנה, אבל לגימה של חמדה, קצת אוקוביט.
וכשהירצקה היה מעמיד לפניו כוס מזוגה, נלגמה רגע כמימרה ור' שבתי התחיל מדבר דרך רחבות:
– בייליס שלי פרקליטים טובים עמדו לו… גרוזנברג כפתור ופרח… מה שייך לומר עורך דין?… פה מפיק מרגלית… מה אני אומר? אחת אני אומר: בייליס שלי, אַל תצטער… אחא בייליס, אל תצטער… מה אני אומר? אחת אני אומר: בייליס שלי, אַל תירא, ראית תרנגולת שנמלק ראשה?… וזה סופו של פראנאיטיס – אני אומר לך… אחא בייליס – שבתי’ל שלך אינו אלא רמאי ולא בן רמאים…
אותו היום שנתפשטה ראשית השמועה, כי בייליס יצא חפשי, בא ר' שבתי כמדלג, כפורח, בא בסערה ממש. דיבורו היה בקולי קולות:
- הירצקה, הירצקה הצל נפש מישראל… שלש כוסות בבת אחת…
תוך כדי דיבור נטל לו להירצקה ויצא עמו ברקידה באמצע המסבאה ונשק לו בקצה חטמו והוציא מפיו קריאות מבולבלות והגויים מסביבים את שניהם ומסתכלים בהם בתמיהה ומושכים כתפיהם כדרך שמושכים למראה שטותם של מטורפים. ור' שבתי מרקד וקורא קריאותיו, שבכיה וצחוק מעורבים בהן והרקידה נמשכת, עד שהירצקה נשמט מידיו ויושב מיוגע וכבד-נשימה על הספסל:
– ה-ה-ה-ה, עיפתי ר' שבתי… עיפתי הרבה… אלא ששמחה של מצוה היא, מצוה גדולה. באמת מזל-טוב מזל-טוב לכל ישראל…
אותה שעה נתחב ביניהם הצעיר שבבני המוזג ושאל דרך תמיהה:
- אבא, מה קרה?
נענע ר' שבתי בקול גדול של צהלה:
– טפש’ל, אינך יודע מה קרה? בייליס שלי יצא חפשי… בייליס שלי… אתה מבין?
ראה הירצקה, שילדו הקטן בתמיהתו הוא עומד, הושיבו על ברכיו, החליק על לחיו ואמר:
– יהודי, שישב ימים הרבה בבית האסורים עתה יצא… הה-הה, הרבה ימים ישב בבית האסורים… שלשלאות כבלו אותו, מסכן שכמותו…
הילד לא הסתפק בביאור והקשה:
- אבל מה הוא עשה?
נענה לו ר' שבתי בחדוה גלויה, גלויה מאד, שאינה מחפה על עצמה חיפוי כלשהו, מחא כפיו ואמר:
– מה עשה?… הוא הענין, שלא עשה כלום… הוא, ברוך השם, לא עשה כלום…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.