א
קמינסקי, העשיר שבאכרי הכפר, איסטניס היה. דבריו ספורים היו וגם במסבאה לא היה מתערב עם שנחשבו לו הדיוטות ופשוטי אדם. שתי שיני-הזהב שלו כפו גם על הקרובים שבשכניו משהו ריחוק. אפילו הכיבוד המיוחד, שנהג בו הירצקה המוזג, לא היה כולו מעושה. אדרבה, גם קצת כיבוד של אמת, אפשר לומר יראת כבוד, היה בכך. בימי היריד, כשהמסבאה שטופה היתה אדם רב וסואן, היה הירצקה מרמז לו לאותו גוי מכובד ומכניסו ל“טרקלינו” שלו, כדרך שנוהג היה בפריצים או סוחרים מופלגים עוברי אורח. את זוגתו הרוטנת, שדעתה לא נחה מכיבוד זה שלפנים משורת-המחויב, היה מפייס ברמזי-גמגום:
- גוי ולא גוי… גינוני מלכות ממש… עיניך הרואות, שגינוני מלכות הם… עתים נכנס בי הרהור ואומר לי: “הירצקה, יודע אתה, שאמו של זה שפחה היתה… שפחה אצל צ’נסקי… פּי-פּּי, אצל הגרף צ’נסקי”… נו, רבקה, כלום אין אַת יודעת דרכם של גרפים, כשהם רואים ארמית נאה?… חי-חי… פשוט, יש דברים בגו…
אך השערתו של הירצקה לחוד והאיבה השמורה בלבו של קמינסקי לפריצים, לפקידים, למורים ולכמרים “שלהם”, בקיצור לכל הפולנים, לחוד. כשנתגלגלה השיחה עליהם, המעטים הרודים בבני עמו הרבים, נעשה דיבורו מרובה יותר, מפורט יותר. גם אז הממעט בדיבור מכל בני סביבתו, אך יציאתו מגדר-הנימוס שלו הודגשה בבירור גדול. אז אולי נראתה מהותו לאמתה, שחיפה עליה בשתיקה, באדישות מדומה, באטימות עשויה. אבל רק פעם אחת יצר מגדרו יציאה גמורה.
אותו היום נתפשטה ראשית השמועה, כי הנציב בלבוב, צורר הרוטינים, הגרף פוטוצקי נרצח. בידי רוטיני צעיר נרצח. הנבונים שבאכרים, שירדו לחשיבותו ושיעורו של המאורע, שתקו, אבל השמחה הציצה מקריצת עין שלא במקומה, מקריאה חטופה שלא במקומה, מקטעי זמר שלא במקומם. הירצקה נודע לו מאורע זה בראשונה מפי קמינסקי עצמו. זה נכנס בחפזה, שלא כדרכו, רמז לו למוזג וב“טרקלינו” סיפר לו את כל המעשה הנועז והחשוב בלחישה ובנשימה אחת, שדיבורו רהוט ומרובה. באחרונה לא נמנע מאמירה רמה, מפורשה, כשידו טופחת על לבו:
- משלנו הוא… סיצ’ינסקי… משלנו…
הירצקה לא ידע, אם לשמוח או להיעצב, מתוך מבוכה נענע בראשו נענוע שיש בו הן ולאו ורפיא. למרבה המבוכה נתחב לבין שניהם הצעיר שבבניו, שביקש לשמוע את לחישתו של הגוי ולא יכול היה לקלטה, ופצר:
- אבא, מה קרה?
מתוך גמגומו של הירצקה ניכרת היתה המבוכה המופלגה. אבל הוא לא ויתר על הנענוע שלו, שיש בו הן ולאו ורפיא. הוא נאחז בסוף הפסוק:
- אסרו נוצרי צעיר, רוטיני צעיר, בשלשלאות כבלו אותו…
הילד לא פסק ופצר בתחנונים:
- אבל מה הוא עשה?
הירצקה חייך מתוך מבוכה. תרגם את שאלת-הקטן לקמינסקי, כאילו ביקש להבליט את פקחותו של בנו, כאילו ביקש לומר: רואה אתה, סקרן הוא ממזר קטן זה. קמינסקי אמר בצהלה, שעם כל מאמצי החיפוי שלו היתה גלויה, גלויה מאד:
- מה עשה? דבר גדול עשה… הוא הענין שעשה, דבר…
ב.
ר' שבתי שנקרא בכפר זאוולוקה, כלומר מי שנגרר לכאן ממרחקים, באמת זר היה למקום וזר למנהגו, שונה היה מכל יהודי הכפר. הכל היה בו קל, מהיר, דק. אומנותו לא היתה קבועה, אפשר לומר שפרנסתו היתה על החיבה, שרחשו לו יהודי הכפר. זוֹ היתה חיבה מיוחדת, שנתערבו בה כבוד וביטול כאחת ואולי גם משהו קנאה על שלא לקה באותו הכובד בתנועה, המחשבה, שירושה הוא להם למוזגים, לסוחרי תבואה וביצים. בקיצור, לכל ישראל שמושרשים הם במקום הזה מדורי דורות. ר' שבתי היה שדכנם, דיינם בעניני בוררות, יועצם בעניני פרגמטיה, אורחם הנכבד בהלולות של “תנאים” ואירוסים, סנדקם בברית מילה וכדומה לכך. משנסתלסלו ראשוני פזמוניו של החזן החדש היו כל הפנים הפוכות אליו לראות מה תנועה יעשה, של נחת או של תרעומת, שגם הם יבינו אם תפלה זו הניחה דעתם או הרעימתם. הוא היה, כמובן, גם עתונם. מסירת הידיעות שלו נעשתה בפסקנות של כזה ראה וקדש.
פרסומו וגדולתו נתבצרו בהחלט בימי המלחמה של רוסיה ויפן. דעותיו בעניני אסטרטגיה נאמרו ונשמעו כמושכלות ראשונים, שההרהור אחריהם אינו אפילו בגדר המצויר. את מימרתו של אותו צדיק כי מוטב להם לישראל שיפן תבלע את “פוניה” ותחנק עצמה תוך כדי בליעה זו, היה מביא כדעתו שלו עצמו, את הפזמונים על הדוב והצרעה שיצאו למלחמה היה מזמר כיצירותיו שלו וגם שנים הרבה לאחרי המלחמה שימשו לו מימרות ופזמונים אלה עטרה להתגדל בה.
אך אם השימוש בחומר הנושן הזה היה כסמוכות ארעי לפרסומו, שלא יהא אנוס לוותר על “כיבושיו” שלו, הרי נזדמן לו ענין גדול עם פרשת בייליס. הוא דיבר בו, בבייליס זה, כבקרובו, כבאחד מבני משפחתו. כפצצה היה משתער לתוך המסבאה ודיבורו נשתפך ככרי של גרגרים:
- יבש גרוני, ר' הירצקה, ולגימה לא היתה מזיקתו; תהא לגימה קטנה, אבל לגימה של חמדה, קצת אוקוביט.
וכשהירצקה היה מעמיד לפניו כוס מזוגה, נלגמה רגע כמימרה ור' שבתי התחיל מדבר דרך רחבות:
– בייליס שלי פרקליטים טובים עמדו לו… גרוזנברג כפתור ופרח… מה שייך לומר עורך דין?… פה מפיק מרגלית… מה אני אומר? אחת אני אומר: בייליס שלי, אַל תצטער… אחא בייליס, אל תצטער… מה אני אומר? אחת אני אומר: בייליס שלי, אַל תירא, ראית תרנגולת שנמלק ראשה?… וזה סופו של פראנאיטיס – אני אומר לך… אחא בייליס – שבתי’ל שלך אינו אלא רמאי ולא בן רמאים…
אותו היום שנתפשטה ראשית השמועה, כי בייליס יצא חפשי, בא ר' שבתי כמדלג, כפורח, בא בסערה ממש. דיבורו היה בקולי קולות:
- הירצקה, הירצקה הצל נפש מישראל… שלש כוסות בבת אחת…
תוך כדי דיבור נטל לו להירצקה ויצא עמו ברקידה באמצע המסבאה ונשק לו בקצה חטמו והוציא מפיו קריאות מבולבלות והגויים מסביבים את שניהם ומסתכלים בהם בתמיהה ומושכים כתפיהם כדרך שמושכים למראה שטותם של מטורפים. ור' שבתי מרקד וקורא קריאותיו, שבכיה וצחוק מעורבים בהן והרקידה נמשכת, עד שהירצקה נשמט מידיו ויושב מיוגע וכבד-נשימה על הספסל:
– ה-ה-ה-ה, עיפתי ר' שבתי… עיפתי הרבה… אלא ששמחה של מצוה היא, מצוה גדולה. באמת מזל-טוב מזל-טוב לכל ישראל…
אותה שעה נתחב ביניהם הצעיר שבבני המוזג ושאל דרך תמיהה:
- אבא, מה קרה?
נענע ר' שבתי בקול גדול של צהלה:
– טפש’ל, אינך יודע מה קרה? בייליס שלי יצא חפשי… בייליס שלי… אתה מבין?
ראה הירצקה, שילדו הקטן בתמיהתו הוא עומד, הושיבו על ברכיו, החליק על לחיו ואמר:
– יהודי, שישב ימים הרבה בבית האסורים עתה יצא… הה-הה, הרבה ימים ישב בבית האסורים… שלשלאות כבלו אותו, מסכן שכמותו…
הילד לא הסתפק בביאור והקשה:
- אבל מה הוא עשה?
נענה לו ר' שבתי בחדוה גלויה, גלויה מאד, שאינה מחפה על עצמה חיפוי כלשהו, מחא כפיו ואמר:
– מה עשה?… הוא הענין, שלא עשה כלום… הוא, ברוך השם, לא עשה כלום…
א
ככל שנשמעו פסיעותיו הגסות, הכבדות של פטרו קטולניצקי, נתפרפר בחללה של האכסניה זיע של חרדה. עם כניסתו הרעשנית ורבת-הרישום הוטלה האימה: לדיבורו של הפונדקי נטפל היה כמאליו חיוך ערמומי ומגונה, חיוך של התרפסות, אשתו הגוצה וחולת-העינים לא היתה יודעת להצניע את הפחד הסתום והוא נתרטט בדיבורו הבהול והמפוזר, והילדים היו נועצים את ראשיהם ומביטים בו הבטה תמוהה וממושכת ומרגישים עצמם קטנים פי כמה משהיו. את אלה הפחידו ביחוד הידים הגדולות, העשויות כצבתות קשות, שכל הנאחז בהן אין לו תקנה. דומה, שמעיניהם המתרוצצות כאילו הציצה התרעומת כל שאַבא נוהג, תוך כדי זריקת מרה, להטיל מרותו עליהם והם נשמעים לו, והנה עתה גם הוא ניצב בפני הגוי הכתפני, האַביר – כקטן שסרח. ולא תרעומת בלבד היתה זו, אלא כעס כבוש, על שאין תריס בפני הפורענות המשוטטה באויר ושלא תאַחר לבוא ויש רק אַכסניה כפופה ובדילה בשדה ושער מתמוטט וחלונות שפּציצתם קלה ושיכורים שונאי ישראל ופחד בלילות.
מתחילת-הערב מחוור היה, כי הקטטה הקלה, שנפלה בין קטולניצקי ובין סוחר החזירים השמן, שבאָזנו השמאלית תלוי עגיל-זהב, אינה יכולה להסתיים אלא כדרך שנסתיימה. בראשונה היה הלהג הממושך מתובל דיבורים, שאין להם שחר, אך סוחר החזירים, שהיה חס על כבודו, נתעקש לשמוע מתוך בליל-הדיבורים של איש שיחו גידופים לכרסו. לא הועילו רמיזותיו ופיזוליו של הפונדקי, שהעמיד עינים מתחננות על הסוחר השמן שמתרה בו, שהשתיקה יפה לו. באחרונה נפלטה, כמובן, אותה האמירה הקצרה והקולעת, שאין לאחריה אלא גירוס-הגרמים בשתי הצבתות הקשות. מריסי עיניו הנפחדות של הפונדקי ניכר היה, כי הסאה נגדשה. הוא נחפז לפצות, לטשטש משהו את הרושם, התרפס ממש ומדבריו נדף הפחד החריף מפני שפיכת דמים.
אך סוחר החזירים היה כאגוז מידרדר. נכנסה בו רוח שטות. הניף את כד-הבירה, עמד באמצע-האכסניה, הסב פניו לכל עבר וחזר על אותה האימרה, בהרחבת-לשון, בקול רם מודגש, הפעם בדרך-שאלה:
– ובכל זאת נמצאת פסול לעבודת-הצבא? אתה והירשקה נמצאתם פסולים? אתה, פטרו קטולניצקי! הו-הו, כנראה מחלה אחת לשניכם, מחלת-הז’ידים? אתה והירשקה היינו הך!
צחוקו היה מרעיש, כרסו התנדנדה. הנפגע לטש עינים לוהטות, באישוניו נצנצה הרציחה. הילדים נתכנסו לקרן-זוית, הקטן שבהם ייבב, הפונדקית פלטה צוחה היסטרית ובעל-האכסניה, שלא יכול היה להבליג על חרדתו ומבוכתו, גמגם וחזר וגמגם כמחנן קולו:
- אבל מה עלה על דעתו? מה עלה על דעתו? מפני מה יתבדח כך?
הנפגע טפח בידו הגדולה על השולחן, אחת ושתים. שתי כוסות נתגלגלו והתנפצו. קולו חנוק היה, עיניו עצומות:
– רצונך בכך? דוקא בכך? אדרבא, טוב!
הוא יצא וסוחר-החזירים צחק שנית, הפעם צחוק רחוק, מבהיל, נואש. כשנשתתק, רפרפה על שפתותיו בת צחוק, הבאה מתוך טעות שנתבהרה לאחר זמנה.
ב.
מאז טולטלו הילדים לשם גביית-עדות אל המגרש שבין הכנסיה ולבין חורשת-האגוזים ונתבעו להכיר את הגופה השותתת דם, שעגיל-זהב תלוי באזנה השמאלית ושעל שפתותיה רפרפה בת-צחוק הבאה מתוך טעות שנתבהרה לאחר זמנה, היו נוהגים בלילות להתכרבל בכסתותיהם, כדי הצנעת-הגולגולת כולה, והלבבות הקטנים שלהם הלמו. עתים, בלילות-כסה נשמעת היתה נקישה חזקה בתריסים, הפונדקי היה פותח את הדלת בעל-כרחו והלסטים, שזקנו מגודל היה, נטל בקבוק-יי"ש, שמט את חרטומו ברציצה וגמע מלוא-לוגם, בחטיפה. צחוקו היה מקפיא את הדם:
– מה נזדווגו להם שלושה ז’נדרמים נוספים? נראה, שלא מלאכה קלה היא לכפות את קטולניצקי. אמירתו של אותו הכלב המצורע כיצד? “אתה והירשקה נמצאתם פסולים”. ח, ח, ח…
ובאחרונה, אגב טפיחה על גבו של הפונדקי:
– רמיזה אחת, הירשקה, ומיד תהא שכנו של אבי-סבא שלך וביתך – זנב-פפירוסה. מובן?
על משכבם היו הילדים נתונים להרהורים מעורפלים ונאיביים על כבשונו של עולם, עמידתו הדלה של אביהם, שקומתו נתכופפה והלכה מאימת-הסוד המוצנע בלבו, עוררה בלבותיהם חמלה גדולה, מדמיעה, שנתחבר לה משהו זלזול; ואילו הפחד מפני הלסטים, שחזקה עליו שיופיע באחד הלילות וסכין חדה וממורטה בידו, יופיע וישחוט עד תום, נצטרפה לו רתיעת-כבוד. בלבבות היתה רוחשת תפילה ליד חזקה. סוככת וצפית-הישע נתרכזה באהבה רבה בדמותו הזקופה של הז’נדרם סקורופה. ובאמת, הוא שהוליך אחרי חדשים מספר בגאוה את קטולניצקי הכבול בשבילי-הכפר לרכבת.
כשחזר הפונדקי מבית-המשפט שבעיר-המחוז, שדן את הרוצח לשמונה שנות-מאסר, היה קמצוץ של רווחה. אך גם היא הופרה, ככל שהאשה הגוצה וחולת-העינים חזרה והטרידה:
– ואחרי שמונה שנים מה? נקמן הוא.
והאב היה נאנח:
– דיי, שנשבעתי, כי היה שיכור ולא ידע בין ימינו ושמאלו, שאילולא כן היה נתלה. ומה את מוצצת את דמי?
– ושמא מוטב, שהיה נתלה?
– הוי, פתיה, הקיסר, שרחמן הוא, היה מזכה אותו בחנינה.
– חנינה להכא חנינה להתם, אך עשרים שנה היה ודאי מקבל. הגע בעצמך, שמונה שנים או עשרים שנה, יש הפרש או אין? ובינתים היה פולט את חיותו ככלב.
– ומה שאנו מוזגים להם יי"ש ומרתיחים בהם את כעסו של עשו אינו נחשב כלום?
הילדים על משכבם מצאו תנחום לעצמם, הרהורם דבק באהבה בדמותו הזקופה של סקורופה. רק הקטן שבהם היה לפעמים מטריד את האם:
– ואם קטולניצקי יצא מכלאו ובליל-כסה יזנק ממארבו וידקור את הז’נדרם מה אז?
והאם היתה נוטלת לו ומלטפת שערותיו ונושקתן בחטיפה:
– אריסטוטלס שלי, בבית-עין שלי, הבלים…
אך סקורופה לא נדקר, הוא מת בבית-החולים כאחד האדם. הסרטן אכלו. נמצא שהיד החזקה הסוככה, נגדעה והילדים שוב נתכרבלו בכסתותיהם, כדי הצנעת-הגלגולת כולה, הלבבות הקטנים שלהם הלמו וצפית-הישע תעתה בחלל ריק ואפל ללא משען. ביחוד כשאותם הימים ימי-חרום היו, המדובר היה על “פוניה” על שרפת-ערים, טביחת-טף, אניסת-נשים ובאכסניה געשה ההמולה של הגיוס למלחמה הגדולה, הפורענות הורחה בנחיריים וסקרופה איננו.
פתאום נזדקרה מתוך הרעש וההמולה שבאכסניה קומתו הרמה והגאה של החייל המתנדב פטרו קטולניצקי. מבית-כלאו יצא מתנדב וכפתורי-השרד שלו נוצצו, עיניו נוצצו, כל הויתו נוצצה:
– אמירתו של אותו הכלב המצורע כיצד? ח, ח, ח…
מעיניו נוצצה ההכרה, כי שעתו הגיעה. עתה נצרכים לשתי הצבתות הקשות שלו. הכל נצרכים לו.
באין ברירה דבקה צפית-הישע של הילדים הנפחדים בקומתו האבירה, שתי הצבתות הקשות שלו הרגיעו.
א.
בתחילה עמד על המגרש הסמוך לבית-המזיגה מעין צריף ארעי. בתוכו שולחן גדול ורחב, מכוסה מפת-צבעונין ועליה כלי-מלאכה וכלי-שימוש קטנים. ביחוד אולרים מגווני נציבים למאות, מקטרות ארוכות-קנים לעשרות, כששה או שבעה זוגות-מגפיים המבריקים מצחצוח מרובה. אך בעיקר נמשכו העינים לפינה האחת שעמדה בה על גבי דף-מאזניים גדולים מחרשה יפה וחדשה. היא כאילו רמזה בפס האדום והרחב שליד הלהב המנוצץ שלה. העינים נמשכו גם לפינה האחרת, שבה ניצב, כבעין אורווה קטנה, סוס שאבריו יפים והוא בן לגזע משובח. זליג היה משוטט אילך ואילך בחפזה, כמעט בעצבנות. בכל זאת נשמעו דברי-העידוד שלו בנחת, בשלוה ממש. היה ניגוד צורב בין תנועות-ידיו החטופות והילוכו הנמהר ובין דיבורו המתון, שנעימתו היתה מבודחת תמיד. אפשר ובעיקר הניגוד הזה עורר את צחוק השומעים המרובה, שנלוה לאמירותיו. בעצם, היה חוזר תמיד על אותה דרשה עצמה. אף על פי כן נשתמרה איזו נעימה רעננה בדברים הידועים, שנשמעו אלפי פעמים. אזני-האכרים היו תמיד כאפרכסאות. עיניהם חייכו, כלשם הבעת-תודה, על טעם-החידוש שבאותה דרשה ישנה ומפורסמת שכך לשונה:
– מיקיטה או איבן או סטפּן, טול ידך האחת בידך האחרת וסטור על לועו של המזל, שדעתו תתבלבל עליו וחייך, שהמחרשה שלך ואפילו הסוס שלך… עומדת אשת-מיקיטה ורואה, שבעלה חוזר לביתו בשמחה גדולה ומחרשה נפלאה, כשל הגרף פוטוצקי, מוטלת על העגלה שלו. מתחילה אשת-מיקיטה משפשפת עיניה וצופה ואומרת: אם מיקיטה אתה, מחרשה מנין היא לך, ואם אין אתה מיקיטה, על שום מה אתה דומה למיקיטה? פותח מיקיטה פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, הריני גם מיקיטה וגם המחרשה שלי היא. אלא שניסיתי מזלי אצל זליג. עוד הם מדברים ואשת-איבן עומדת ורואה, שבעלה חוזר לביתו בשמחה גדולה והוא רכוב על סוסו של בן-המלך. מתחילה אשת-איבן משפשפת עיניה וצופה ואומרת: אם איבן אתה, סוסו של בן-המלך מנין הוא לך ואם אין אתה איבן, על שום מה אתה דומה לאיבן? פותח איבן פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, הריני גם איבן וגם הסוס שלי הוא, אלא שניסיתי מזלי אצל זליג. עוד הם מדברים ואשת-סטפן עומדת ורואה, שבעלה חוזר לביתו ואיזו בריה בעלת-זקן גדול עקודה בעגלה שלו והבריה מפרכסת ומשוטטת בדמעות. מתחילה אשת-סטפן משפשפת עיניה ועושה סימן-צלב ואומרת: אם סטפן אתה, האיך הורשית להיות כאחד השוטרים ולעקוד את היהודי הזה ואם אין אתה סטפן, על שום מה אתה דומה לסטפן? פותח סטפן את פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, אני גם סטפן וגם זליג שלי הוא, כי זכיתי בו בפיס. צוחקת אשתו גם היא ואומרת: ומה נעשה בזליג זה? אומר סטפן: נתקין בו צלי ליום-חג…
אותה הדרשה לא החטיאה מעולם מטרתה. כי תמיד נמצאו לאחריה קופצים על שעשועי-המזל. נדחקים היו האכרים כאילו חששו, שמא יאחרו שעת-כושר נפלאה שאינה חוזרת אלא אחת ליובל שנים, היו פורשים, בעוצר-נשימה ודרך-גמגום, במספר פלוני וזליג מחייך, מפשיל קמעה שרווליו למעלה ורושם בכתיבה תמה את המספר על גבי טבלה קטנה, ששחרוריתה דהתה מרוב-שימוש. האכרים היו נגשים, אחד אחד, בחשיבות לגלגל הגדול, לסובבו, הגלגל היה עושה דרכו במתינות ובשריקה, כמתוך רצינות של זקן המתרעם משהו על ההפסקה בשינה של צהרים. צופות היו מאות עינים וכשהגלגל נעצר ועמוד-הברזל הנעוץ בקרקע נמצא מקביל לקו-המספר הרשום בטבלה, היתה פורצת הצהלה, משונה ופרועה. אותו רגע הזה זליג מטה את ראשו משהו כלפי חזהו וידו נשלחת כמאליה ומהססת כניד-עפעף. כל העינים אורבות לתנועת היד, אורבות בבולמוס של סקרנות ומפליגות למחרשה וממנה לסוס שבאורוות־ארעי. מתוך העינים האלו היתה נובעת איזו ודאות, כי הפעם יזכה הצולח באחת המתנות היקרות ביותר. היא היתה נובעת, אף על פי שהכל יודעים יפה-יפה, כי אותו הנס לא יתרחש לעולם, אף על פי שהכל ידעו, כי איזו גזירה נגזרה, ששתי המתנות היקרות ביותר תעמודנה לנצח בקרן-הזוית. הפיקחים שבהם היו אפילו משערים בלבם, כי אין פה אלא ערמה של ההוא, של זליג,ערמה קטנה ונסתרת. אך אם לא מצינו מעולם, שאיזה מן האכרים יוליך לביתו את המחרשה או את הסוס, לא העז שום אחד להגות את החשד בפירוש, בגלוי. נראה, שהיתה בזה החלטה גמורה שלא לוותר בשום פנים על הסיכוי המרהיב, שלא לוותר על האפשרות לזכות פעם בשני הדברים החמודים האלה. רבבות-האכזבות לא עקרו את התקוה, או הודאות, שפעם תשלח ידו של זליג כמאליה ותאחז בקצה-המחרשה או ברעמת-הסוס. באותה הצהלה המשונה, הפרועה, שנשמעה עם כל זכיה בראי בן-זרת או בתריסר כפתורי-כתנות, רעמה ודאות־האמונה בזכיה הגדולה. על כל פנים לא נשמע בתרועה זו כל הד של תודה למזל טוב ומיטיב, שהאיר פניו השוחקות למיקיטה או איבן, אלא שמחה על אויב המרשיע ורע-עין, ששמט בעל-כרחו איזה חפץ יקר מידו הקמוצה. לא תודה אלא תרועת-מלחמה. אפשר שההרהורים היו כאלה, או כאלה בערך: כשאתה זורע חיטה יודע אתה, שאותה שדה לא תצמיח אלא חיטה וכאן אתה צופה להפתעה: שמא חיטה, שמא שעורה. מאה פעמים ואחת ראית, שהשדה כאן עלתה דרדר ואין אתה אומר: שמא דרדר. יש סדרים קבועים וקשים בעולם, אך היי“ש של הירצקה וגלגלו של זליג מטלטלים אותך מעבר לסדרים, הם הטיול המשובב למעבר לסדרים, הם ההקלה. חביב היי”ש של הירצקה וחביב גלגלו של זליג. חביבים מאד.
ב.
הנאַטקו הרקולס הרים לראשונה יד. האכרים תמהו, ספק פחדו ספק שמחו. פחדו, שזליג יעמוד על רגליו ויקפל את היריעה ויסתלק מכאן; שמחו, שהנאַטקו הגה בפירוש סתרי-הגיגם. צריחתו נשמעה למרחוק, נענה לו הד מלב-יער:
– מצורע ורמאי! מצורע ורמאי! אדם מעמיד מלכודת ובה נתח גדול של נקניק והעכבר נדחק. העכבר השוטה נדחק. לא, לא; מצורע ורמאי! מחרשה וסוס אתה מבטיח. מלכודת העמדת והעכברים נמשכים לה, העכברים השוטים. אבל בנתח של נקניק אינם זוכים. לעולם אינם זוכים.
השמחה חטופה היתה, כי נתאמתה החששה. שלש פעמים, בזו אחר זו, ביום שני בשבת, ביום-היריד, בעצם השעשועים, רעם קולו של הנאַטקו וידו התנופפה, יד גדולה ומטילה אימה. ומשהתנופפה היד – נעשה הצריף גל-שברים, מערבולת, וזליג התבוסס בדמו. עמד באמת על רגליו וקיפל את היריעה והסתלק, הסתלק לחלוטין. יש מקומות הרבה בעולם, שאין הנאטקו, לא קולו ומכל שכן ידו. נתרוקן המגרש שלפני בית-המזיגה מחמדתו וכאילו החשיך. שמורה גדולה, אפלה כיסתה על בבת-העין. עתה לא היה שום ספק, שאילולא הנאטקו היה מיקיטה מטלטל לביתו את המחרשה ואיבן את הסוס וסטפן את זליג העקוד בחבלים. עד כה היתה איזו פסגה, שנישאו אליה העינים בצפיה להפתעה, ועתה משתרע מישור, רק מישור. זרעת חיטה – תצמח חיטה, בשום פנים לא שעורה ולא שבולת שועל; ביום ראשון לשבת אין אתה עובד, הולך לבית-התפילה, נותן פרוטה לעני בעל-המום הרובץ לפתחו ולמחרת היום יום שני לשבת, בשום פנים לא שלישי ולא חמישי בשבת. אמת, היי"ש של הירצקה מעקם את הישר, מישר את העקום, מרקיד בתים שבילים ואפילו כוכבי הרקיע. אבל פסקה הצפיה הדרוכה לנס שיתרחש לעיניך הצלולות. פשוט, גלגל-המזל איננו, זליג איננו.
כשלשה חדשים היה העולם כמיותם וכתום שלשת החדשים האלה – נפלה חדשה. חדשה מרעישה ומרננת. במגרש צץ צריף ארעי חדש, משוח אדום ובתוכו שולחן גדול ורחב ועליו כלי-מלאכה וכלי-שימוש ושש או שבע מגבעות-ציידים עם נוצות-טוס נפלאות: בפינה האחת מכונת דיש ובפינה האחרת אוכף מהודר, מרוקם להפליא. על שני פסי-ברזל, שהתרוממו והלכו, עמדה כעין רכבת קטנה וכבדת-משקל. כל שביקש לזכות זכיה קטנה, מכל שכן זכיה גדולה, טרח בהדיפת-הרכבת. כשהגיעה לקצה-הפסים נתקלה בטבלת-נחושת עבה ונשמע צליל בהיר ועמוק, כהד של פעמון. הפרוס, בעל השעשועים, לא היה מן הקמצנים. כיבד את הזוכה מלוא-חפניים. שוב ארבו מאות העינים בבולמוס של סקרנות. שוב היה איזה ענין גדול בחיים. דברי-העידוד של הגרמני היו קצרים, מוכיחים. כמעט שלא הורגש הגיחוך שבדרכו לבטא את הדיבור הסלאוי.
– אדונים, שום רמאות, שום גלגל ושום מספרים. אם כוחך עמך – אתה מוכרח לזכות. ברור בתכלית.
לא לבד ברור. גם פשוט. כמעט הפשטות הגדולה. התגעש, אפוא, יצר ההתחרות. תחילה היתה ההתפרצות שיכורה ממש. בקולו הרציני, הצונן היה הגרמני מפיג קצת את ההתלהבות שבדוחק. מאות העינים פיזזו בצפיה, בשמחה. כאילו גם הן התרוצצו על פסי הברזל. הרכבת כאילו פרחה, חזרה ופרחה. בא אכר, הדה במלוא-כוחו את הרכבת והיא עולה בחפזה על גבי הפסים, עולה ומרשרשת. פתאום צליל בהיר ועמוק והאכר עומד קורן. מביט על סביביו, כאילו הכל עומדים לרגלי-הר והוא על פסגה. הוא מסתכל ביד-ימינו, מסתכל ואוהב אותה. כנראה, הרגשה של כובש ומנצח. צהלת-הרואים גדולה, אך לא משונה ולא פרועה. כח המאורע מובן מדי.
הנוחם לא אחר לבוא. עם כל זכיה פרצה הצהלה ובה נשמעה נעימת-געגועים. געגועים לאותה הצהלה הקודמת. הצהלה לגלגל. זו המשונה, הפרועה. ההרהורים היו כאלה או כאלה בערך: אמת, שגלגל המזל היה משפיל את הכל. עשרים פעמים זכית ובפעם העשרים ואחת – תבוסה. אך תמיד היה עירוב של היסוס ותקוה. אדרבה, הפקפוק והודאות היו כשני תאומים וספק אם אמם-יולדתם היתה יודעת להבדיל את האחד מחברו. וכאן נתעמעם אורה של אותה סגולה. ניסית כוחך אחת, שתים, מאה פעמים והרכבת עלתה לשיאה – אתה מותר בהמשך; אך אם נסית כוחך אחת, שתים, מאה פעמים ונכשלת – מחה שמך מלוח-הסיכויים. מספורת-הגלגל השפילה את כולכם, אך שוים הייתם לפני המזל. אמת, שכאן אי אתה מצווה בהכנעה שבצפיה לצירוף, שלא ינוחש כולו או קצתו מראש, כאן העולם לפניך וצא וכבוש. אך כאן אתה מצווה במידה של כוח, שלא נתברכו בו אלא המעטים.
ג.
מה תימה, שהלב נישא להנאטקו. הוא, ההרקולס, ישב באפלת-הסוהר. כי זליג לא היה קרבנו האחד. היד הגדולה, המפילה חתיתה, התנופפה הרבה, ונפלה דליקה בבתים ונעלמו סוסים מאורוות ונרצח אדם על אם-הדרך. כשנה ישב הנאטקו באפלת-סוהר. ישב וצפה לגזר-דינו. לא יכלו הדיינים לחתוך דינו, כי לא נמצאו עדים. מי פתי ויעז להעיד לחובתו של הנאטקו? דליקה בבית, אתה נמלט על נפשך ופורש ואין אתה קופץ לתוכו ונצלה. אפילו הנשר מרחיב מקורו לפיהוק, נשמר האנקור לנפשו. וטוב היה, שלא נמצאו עדים. אלה שמחו בבושת-פנים את שמותיהם מלוח-הסיכויים, הם שאמרו: טוב הדבר. הם היו לצחוק ולשנינה. הכל ידעו גבולם. הם שטמו משֹטמת-עולם את הרכבת הקטנה. והם היו הרבים. אך גאים היו מהלכים התקיפים בשבילי-הכפר. הם היו הפאר והשבח, הם המעטים. אפשר שהרכבת הקטנה נראתה להם כחמדה, כיקר שביקר, כנערה אהובה. אולם בין הרבים והמעטים היתה משוטטת כת גדולה, הכת שבאמצע. אלה – יש שאהבו ויש ששנאו. אהבה קטנה, לשעה והנאה קטנה, לשעה. אך הם נאהבו מאד. הפרוס אהב אותם. פשוט, למעטים מוכרח היה לפזר מטובו מלוא-חפניים, הרבים משכו ידם, ואילו, הם, הבינונים, היו חסנו. והללו ראו ברכבת הקטנה את גלגל-המזל. אותו עירוב של היסוס ותקוה. אך אין דומה עירוב לעירוב. בגלגל-המזל לא ידע איש מקומו וכאן ידעו הכל מקומם: המעטים למעלה, הרבים למטה וכת-הבינונים באמצע. כמעט שנפקחו העינים לראות, כי הפרוס הוליכם שולל. מרמה רבה. בעצם, אין כאן הפתעה, אין פסגה שהעינים נשואות אליה, אלא המשך המישור. כאן כאילו נתלכדו כל המישורים שבעולם בשטח קטן, בן כמה אמות. פשוט, ליכוד-הסדרים הקבועים והקשים: זרעת חיטה ושֹדך לא תעלה אלא חיטה, חיטה בלבד. במחבואי-הנפש ציפו, אפוא, הכל להנאטקו. יבוא, במהרה יבוא, תתנופף ידו. מי יתן והיה הצריף גל-שברים, מערבולת והפרוס מתבוסס בדמו.
באין עדים לחובה יצא הנאטקו. יצא גומע גמיעות גדולות את אויר-החירות ונוח לבריות. אחרי ישיבה ממושכת במחשכי-סוהר משחדת אפשרות-הנשימה במלוא-חזה. אחרי ישיבה כזאת יוצאים למרחב מפויסים. כשראה, איפוא, את הצריף החדש, המשוח אדום, ליד בית-המזיגה הסתפק ברטינה: חזרה הצפרדע הארורה. סיים: תקרקר לה. אולי גם אמר לעצמו: תקרקר לה, האזנים לא זכוכית. לא ידע, שבו נתלית תקותם של מאות. כשנתחוורה לו הטעות הנעימה וראה פרצופו של הפרוס, בירכו בבוקר טוב. מיד הדה את הרכבת הקטנה ותוך כדי כך, ממש תוך כדי כך, בקע הצליל הבהיר והעמוק. טפח על שכמו של הפרוס, אמר:
– ידידי, זה נחמד. בפרוטה קונים נר, בדינר קונים מגפיים. יש לך פרוטה, אל תקוה למגפים, יש לך דינר, אל יפטרוך בנר. ואותו גלגל – אפשר היה בפרוטה להשיג מגפים ובדינר נר והיפוכו של דבר. כאן אני רואה חשבון. העיקר חשבון-צדק.
הפרוס, שחשש מאד לפגישה זו, נשם לרוחה. הפריח את דברי נאטקו בכפר כולו. התפאר בהם ליד כוס-שכר. המעטים שמחו, והרבים נצטערו וכת-הבינונים – פנים לכאן ולכאן. כדרכם. ביום שני לשבת, יום היריד, בא הנאטקו לראות במחזה. נצטער עם כל אלה, שהדפו את הרכבת והיא חזרה במחצית דרכה או רביעיתה, ושמח עם כל אלה, שהעלו את הצליל הבהיר והעמוק. אך ביחוד צחק. הוא צחק להתאמצותם של הצולחים, המנצחים. לשם הבלטת-הצחוק היה ניגש והודה את הרכבת באצבעו הקטנה ותוך כדי כך, תוך כדי כך ממש, הרעיד הצליל הבהיר והעמוק את חלל-האויר. לו היה עתה באמת ענין גדול בחיים. אולי הענין הגדול ביותר שבחייו.
ד.
מחשבת-ערמה כבשה את הנאטקו, את כולו. נטל מטבע מכל אחד ואחד שבכת-הרבים. ביום שני לשבת, ביום היריד בא לצריף-השעשועים ושלש מאות מטבעות בידו. שלש מאות מטבעות, שלש מאות הדיפות, שלש מאות צלילים בהירים ועמוקים, שלש מאות זכיות. נדלדל הפרוס ביום אחד. הכל נטל עמו הנאטקו: את כלי-המלאכה ואת כלי-השימוש ומגבעות-הציידים עם נוצות-טווס הנפלאות, את מכונת-הדיש שבפינה האחת ואת האוכף המהודר, המרוקם להפליא, שבפינה האחרת. בערב עמד הפרוס במבוא בית-המזיגה וידו פשוטה לנדבה. תחילה שמחו הרבים, כי מטבעותיהם היו אלה. שמחו גם המעטים, כי ניצח אחד משלהם. שמחה אפילו כת-הבינונים, שהרי דרכה שהיא מתפרנסת על המעטים והרבים כאחת. אך למחרת היום הפחיד המגרש הריק. רק אבן היתה מוטלת ועליה ישב הפרוס ופניו כבושות בכפיו. סבורים היו, שבכה והוא חרש מזימה שחורה. מזימת-נקם. אותו לילה מהלך היה הנאטקו רב-אונים, גומע אויר-החירות גמיעות גדולות, מפויס עם העולם ומלואו ונוח לכל חי ומאחוריו נתקעה סכין. יום תמים נאבק עם המות ולא יכול לו. באחרונה כבתה אש גדולה. עתה לא אור ולא חום. כנפים רחבות, שחפפו על גוזלים נחרכו. אדם חולם, כי הוא גדול ורחב וכוחו עצום. נטשטש מחזה-הלילה והכל תינוקות על עברי פי פחת.
הנאטקו קבור. איש לא יטרח לצלב על הקבר. הפרוס נתלה. יש דין ויש דיין. במגרש מוטלת אבן גדולה. היא גדולה ושחורה. ביום השני לשבת, ביום היריד, ירדו האכרים לבית-המזיגה כבעל-כרחם. אך בבואם חייך לקראתם אור מרובה. מתוך צריפו קרא להם קולו הידוע של זליג, קול חוגג של אלהים היודע את נפש ברואיו. אולי חשב: שוב אפשר לכם להטיל לתוך החלל הסתום את העירוב של היסוס וודאות. שוב יעמוד גשר על עברי-פי-פחת. גשר שאין איש מכם יודע בו את מעמדו. בואו, גלגל-המזל עומד על מכונו. בואו, יש רוחה. הנני.
אפשר מאד שחשב כך. בלבו חשב כך. על כל פנים צחוקו המבין העיד על-כך. אך הפה לא הזיר עצמו מן הדרשה הישנה על מיקיטה ואיבן וסטפן. והם באו, שלשתם, וכל הדומים להם. והעיקר שהיו בטוחים, כי יזכו במחרשה ובסוס. דוקא במחרשה ובסוס.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.