רקע
דב סדן
במגרש

א.

בתחילה עמד על המגרש הסמוך לבית-המזיגה מעין צריף ארעי. בתוכו שולחן גדול ורחב, מכוסה מפת-צבעונין ועליה כלי-מלאכה וכלי-שימוש קטנים. ביחוד אולרים מגווני נציבים למאות, מקטרות ארוכות-קנים לעשרות, כששה או שבעה זוגות-מגפיים המבריקים מצחצוח מרובה. אך בעיקר נמשכו העינים לפינה האחת שעמדה בה על גבי דף-מאזניים גדולים מחרשה יפה וחדשה. היא כאילו רמזה בפס האדום והרחב שליד הלהב המנוצץ שלה. העינים נמשכו גם לפינה האחרת, שבה ניצב, כבעין אורווה קטנה, סוס שאבריו יפים והוא בן לגזע משובח. זליג היה משוטט אילך ואילך בחפזה, כמעט בעצבנות. בכל זאת נשמעו דברי-העידוד שלו בנחת, בשלוה ממש. היה ניגוד צורב בין תנועות-ידיו החטופות והילוכו הנמהר ובין דיבורו המתון, שנעימתו היתה מבודחת תמיד. אפשר ובעיקר הניגוד הזה עורר את צחוק השומעים המרובה, שנלוה לאמירותיו. בעצם, היה חוזר תמיד על אותה דרשה עצמה. אף על פי כן נשתמרה איזו נעימה רעננה בדברים הידועים, שנשמעו אלפי פעמים. אזני-האכרים היו תמיד כאפרכסאות. עיניהם חייכו, כלשם הבעת-תודה, על טעם-החידוש שבאותה דרשה ישנה ומפורסמת שכך לשונה:

– מיקיטה או איבן או סטפּן, טול ידך האחת בידך האחרת וסטור על לועו של המזל, שדעתו תתבלבל עליו וחייך, שהמחרשה שלך ואפילו הסוס שלך… עומדת אשת-מיקיטה ורואה, שבעלה חוזר לביתו בשמחה גדולה ומחרשה נפלאה, כשל הגרף פוטוצקי, מוטלת על העגלה שלו. מתחילה אשת-מיקיטה משפשפת עיניה וצופה ואומרת: אם מיקיטה אתה, מחרשה מנין היא לך, ואם אין אתה מיקיטה, על שום מה אתה דומה למיקיטה? פותח מיקיטה פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, הריני גם מיקיטה וגם המחרשה שלי היא. אלא שניסיתי מזלי אצל זליג. עוד הם מדברים ואשת-איבן עומדת ורואה, שבעלה חוזר לביתו בשמחה גדולה והוא רכוב על סוסו של בן-המלך. מתחילה אשת-איבן משפשפת עיניה וצופה ואומרת: אם איבן אתה, סוסו של בן-המלך מנין הוא לך ואם אין אתה איבן, על שום מה אתה דומה לאיבן? פותח איבן פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, הריני גם איבן וגם הסוס שלי הוא, אלא שניסיתי מזלי אצל זליג. עוד הם מדברים ואשת-סטפן עומדת ורואה, שבעלה חוזר לביתו ואיזו בריה בעלת-זקן גדול עקודה בעגלה שלו והבריה מפרכסת ומשוטטת בדמעות. מתחילה אשת-סטפן משפשפת עיניה ועושה סימן-צלב ואומרת: אם סטפן אתה, האיך הורשית להיות כאחד השוטרים ולעקוד את היהודי הזה ואם אין אתה סטפן, על שום מה אתה דומה לסטפן? פותח סטפן את פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, אני גם סטפן וגם זליג שלי הוא, כי זכיתי בו בפיס. צוחקת אשתו גם היא ואומרת: ומה נעשה בזליג זה? אומר סטפן: נתקין בו צלי ליום-חג…

אותה הדרשה לא החטיאה מעולם מטרתה. כי תמיד נמצאו לאחריה קופצים על שעשועי-המזל. נדחקים היו האכרים כאילו חששו, שמא יאחרו שעת-כושר נפלאה שאינה חוזרת אלא אחת ליובל שנים, היו פורשים, בעוצר-נשימה ודרך-גמגום, במספר פלוני וזליג מחייך, מפשיל קמעה שרווליו למעלה ורושם בכתיבה תמה את המספר על גבי טבלה קטנה, ששחרוריתה דהתה מרוב-שימוש. האכרים היו נגשים, אחד אחד, בחשיבות לגלגל הגדול, לסובבו, הגלגל היה עושה דרכו במתינות ובשריקה, כמתוך רצינות של זקן המתרעם משהו על ההפסקה בשינה של צהרים. צופות היו מאות עינים וכשהגלגל נעצר ועמוד-הברזל הנעוץ בקרקע נמצא מקביל לקו-המספר הרשום בטבלה, היתה פורצת הצהלה, משונה ופרועה. אותו רגע הזה זליג מטה את ראשו משהו כלפי חזהו וידו נשלחת כמאליה ומהססת כניד-עפעף. כל העינים אורבות לתנועת היד, אורבות בבולמוס של סקרנות ומפליגות למחרשה וממנה לסוס שבאורוות־ארעי. מתוך העינים האלו היתה נובעת איזו ודאות, כי הפעם יזכה הצולח באחת המתנות היקרות ביותר. היא היתה נובעת, אף על פי שהכל יודעים יפה-יפה, כי אותו הנס לא יתרחש לעולם, אף על פי שהכל ידעו, כי איזו גזירה נגזרה, ששתי המתנות היקרות ביותר תעמודנה לנצח בקרן-הזוית. הפיקחים שבהם היו אפילו משערים בלבם, כי אין פה אלא ערמה של ההוא, של זליג,ערמה קטנה ונסתרת. אך אם לא מצינו מעולם, שאיזה מן האכרים יוליך לביתו את המחרשה או את הסוס, לא העז שום אחד להגות את החשד בפירוש, בגלוי. נראה, שהיתה בזה החלטה גמורה שלא לוותר בשום פנים על הסיכוי המרהיב, שלא לוותר על האפשרות לזכות פעם בשני הדברים החמודים האלה. רבבות-האכזבות לא עקרו את התקוה, או הודאות, שפעם תשלח ידו של זליג כמאליה ותאחז בקצה-המחרשה או ברעמת-הסוס. באותה הצהלה המשונה, הפרועה, שנשמעה עם כל זכיה בראי בן-זרת או בתריסר כפתורי-כתנות, רעמה ודאות־האמונה בזכיה הגדולה. על כל פנים לא נשמע בתרועה זו כל הד של תודה למזל טוב ומיטיב, שהאיר פניו השוחקות למיקיטה או איבן, אלא שמחה על אויב המרשיע ורע-עין, ששמט בעל-כרחו איזה חפץ יקר מידו הקמוצה. לא תודה אלא תרועת-מלחמה. אפשר שההרהורים היו כאלה, או כאלה בערך: כשאתה זורע חיטה יודע אתה, שאותה שדה לא תצמיח אלא חיטה וכאן אתה צופה להפתעה: שמא חיטה, שמא שעורה. מאה פעמים ואחת ראית, שהשדה כאן עלתה דרדר ואין אתה אומר: שמא דרדר. יש סדרים קבועים וקשים בעולם, אך היי“ש של הירצקה וגלגלו של זליג מטלטלים אותך מעבר לסדרים, הם הטיול המשובב למעבר לסדרים, הם ההקלה. חביב היי”ש של הירצקה וחביב גלגלו של זליג. חביבים מאד.

ב.

הנאַטקו הרקולס הרים לראשונה יד. האכרים תמהו, ספק פחדו ספק שמחו. פחדו, שזליג יעמוד על רגליו ויקפל את היריעה ויסתלק מכאן; שמחו, שהנאַטקו הגה בפירוש סתרי-הגיגם. צריחתו נשמעה למרחוק, נענה לו הד מלב-יער:

– מצורע ורמאי! מצורע ורמאי! אדם מעמיד מלכודת ובה נתח גדול של נקניק והעכבר נדחק. העכבר השוטה נדחק. לא, לא; מצורע ורמאי! מחרשה וסוס אתה מבטיח. מלכודת העמדת והעכברים נמשכים לה, העכברים השוטים. אבל בנתח של נקניק אינם זוכים. לעולם אינם זוכים.

השמחה חטופה היתה, כי נתאמתה החששה. שלש פעמים, בזו אחר זו, ביום שני בשבת, ביום-היריד, בעצם השעשועים, רעם קולו של הנאַטקו וידו התנופפה, יד גדולה ומטילה אימה. ומשהתנופפה היד – נעשה הצריף גל-שברים, מערבולת, וזליג התבוסס בדמו. עמד באמת על רגליו וקיפל את היריעה והסתלק, הסתלק לחלוטין. יש מקומות הרבה בעולם, שאין הנאטקו, לא קולו ומכל שכן ידו. נתרוקן המגרש שלפני בית-המזיגה מחמדתו וכאילו החשיך. שמורה גדולה, אפלה כיסתה על בבת-העין. עתה לא היה שום ספק, שאילולא הנאטקו היה מיקיטה מטלטל לביתו את המחרשה ואיבן את הסוס וסטפן את זליג העקוד בחבלים. עד כה היתה איזו פסגה, שנישאו אליה העינים בצפיה להפתעה, ועתה משתרע מישור, רק מישור. זרעת חיטה – תצמח חיטה, בשום פנים לא שעורה ולא שבולת שועל; ביום ראשון לשבת אין אתה עובד, הולך לבית-התפילה, נותן פרוטה לעני בעל-המום הרובץ לפתחו ולמחרת היום יום שני לשבת, בשום פנים לא שלישי ולא חמישי בשבת. אמת, היי"ש של הירצקה מעקם את הישר, מישר את העקום, מרקיד בתים שבילים ואפילו כוכבי הרקיע. אבל פסקה הצפיה הדרוכה לנס שיתרחש לעיניך הצלולות. פשוט, גלגל-המזל איננו, זליג איננו.

כשלשה חדשים היה העולם כמיותם וכתום שלשת החדשים האלה – נפלה חדשה. חדשה מרעישה ומרננת. במגרש צץ צריף ארעי חדש, משוח אדום ובתוכו שולחן גדול ורחב ועליו כלי-מלאכה וכלי-שימוש ושש או שבע מגבעות-ציידים עם נוצות-טוס נפלאות: בפינה האחת מכונת דיש ובפינה האחרת אוכף מהודר, מרוקם להפליא. על שני פסי-ברזל, שהתרוממו והלכו, עמדה כעין רכבת קטנה וכבדת-משקל. כל שביקש לזכות זכיה קטנה, מכל שכן זכיה גדולה, טרח בהדיפת-הרכבת. כשהגיעה לקצה-הפסים נתקלה בטבלת-נחושת עבה ונשמע צליל בהיר ועמוק, כהד של פעמון. הפרוס, בעל השעשועים, לא היה מן הקמצנים. כיבד את הזוכה מלוא-חפניים. שוב ארבו מאות העינים בבולמוס של סקרנות. שוב היה איזה ענין גדול בחיים. דברי-העידוד של הגרמני היו קצרים, מוכיחים. כמעט שלא הורגש הגיחוך שבדרכו לבטא את הדיבור הסלאוי.

– אדונים, שום רמאות, שום גלגל ושום מספרים. אם כוחך עמך – אתה מוכרח לזכות. ברור בתכלית.

לא לבד ברור. גם פשוט. כמעט הפשטות הגדולה. התגעש, אפוא, יצר ההתחרות. תחילה היתה ההתפרצות שיכורה ממש. בקולו הרציני, הצונן היה הגרמני מפיג קצת את ההתלהבות שבדוחק. מאות העינים פיזזו בצפיה, בשמחה. כאילו גם הן התרוצצו על פסי הברזל. הרכבת כאילו פרחה, חזרה ופרחה. בא אכר, הדה במלוא-כוחו את הרכבת והיא עולה בחפזה על גבי הפסים, עולה ומרשרשת. פתאום צליל בהיר ועמוק והאכר עומד קורן. מביט על סביביו, כאילו הכל עומדים לרגלי-הר והוא על פסגה. הוא מסתכל ביד-ימינו, מסתכל ואוהב אותה. כנראה, הרגשה של כובש ומנצח. צהלת-הרואים גדולה, אך לא משונה ולא פרועה. כח המאורע מובן מדי.

הנוחם לא אחר לבוא. עם כל זכיה פרצה הצהלה ובה נשמעה נעימת-געגועים. געגועים לאותה הצהלה הקודמת. הצהלה לגלגל. זו המשונה, הפרועה. ההרהורים היו כאלה או כאלה בערך: אמת, שגלגל המזל היה משפיל את הכל. עשרים פעמים זכית ובפעם העשרים ואחת – תבוסה. אך תמיד היה עירוב של היסוס ותקוה. אדרבה, הפקפוק והודאות היו כשני תאומים וספק אם אמם-יולדתם היתה יודעת להבדיל את האחד מחברו. וכאן נתעמעם אורה של אותה סגולה. ניסית כוחך אחת, שתים, מאה פעמים והרכבת עלתה לשיאה – אתה מותר בהמשך; אך אם נסית כוחך אחת, שתים, מאה פעמים ונכשלת – מחה שמך מלוח-הסיכויים. מספורת-הגלגל השפילה את כולכם, אך שוים הייתם לפני המזל. אמת, שכאן אי אתה מצווה בהכנעה שבצפיה לצירוף, שלא ינוחש כולו או קצתו מראש, כאן העולם לפניך וצא וכבוש. אך כאן אתה מצווה במידה של כוח, שלא נתברכו בו אלא המעטים.

ג.

מה תימה, שהלב נישא להנאטקו. הוא, ההרקולס, ישב באפלת-הסוהר. כי זליג לא היה קרבנו האחד. היד הגדולה, המפילה חתיתה, התנופפה הרבה, ונפלה דליקה בבתים ונעלמו סוסים מאורוות ונרצח אדם על אם-הדרך. כשנה ישב הנאטקו באפלת-סוהר. ישב וצפה לגזר-דינו. לא יכלו הדיינים לחתוך דינו, כי לא נמצאו עדים. מי פתי ויעז להעיד לחובתו של הנאטקו? דליקה בבית, אתה נמלט על נפשך ופורש ואין אתה קופץ לתוכו ונצלה. אפילו הנשר מרחיב מקורו לפיהוק, נשמר האנקור לנפשו. וטוב היה, שלא נמצאו עדים. אלה שמחו בבושת-פנים את שמותיהם מלוח-הסיכויים, הם שאמרו: טוב הדבר. הם היו לצחוק ולשנינה. הכל ידעו גבולם. הם שטמו משֹטמת-עולם את הרכבת הקטנה. והם היו הרבים. אך גאים היו מהלכים התקיפים בשבילי-הכפר. הם היו הפאר והשבח, הם המעטים. אפשר שהרכבת הקטנה נראתה להם כחמדה, כיקר שביקר, כנערה אהובה. אולם בין הרבים והמעטים היתה משוטטת כת גדולה, הכת שבאמצע. אלה – יש שאהבו ויש ששנאו. אהבה קטנה, לשעה והנאה קטנה, לשעה. אך הם נאהבו מאד. הפרוס אהב אותם. פשוט, למעטים מוכרח היה לפזר מטובו מלוא-חפניים, הרבים משכו ידם, ואילו, הם, הבינונים, היו חסנו. והללו ראו ברכבת הקטנה את גלגל-המזל. אותו עירוב של היסוס ותקוה. אך אין דומה עירוב לעירוב. בגלגל-המזל לא ידע איש מקומו וכאן ידעו הכל מקומם: המעטים למעלה, הרבים למטה וכת-הבינונים באמצע. כמעט שנפקחו העינים לראות, כי הפרוס הוליכם שולל. מרמה רבה. בעצם, אין כאן הפתעה, אין פסגה שהעינים נשואות אליה, אלא המשך המישור. כאן כאילו נתלכדו כל המישורים שבעולם בשטח קטן, בן כמה אמות. פשוט, ליכוד-הסדרים הקבועים והקשים: זרעת חיטה ושֹדך לא תעלה אלא חיטה, חיטה בלבד. במחבואי-הנפש ציפו, אפוא, הכל להנאטקו. יבוא, במהרה יבוא, תתנופף ידו. מי יתן והיה הצריף גל-שברים, מערבולת והפרוס מתבוסס בדמו.

באין עדים לחובה יצא הנאטקו. יצא גומע גמיעות גדולות את אויר-החירות ונוח לבריות. אחרי ישיבה ממושכת במחשכי-סוהר משחדת אפשרות-הנשימה במלוא-חזה. אחרי ישיבה כזאת יוצאים למרחב מפויסים. כשראה, איפוא, את הצריף החדש, המשוח אדום, ליד בית-המזיגה הסתפק ברטינה: חזרה הצפרדע הארורה. סיים: תקרקר לה. אולי גם אמר לעצמו: תקרקר לה, האזנים לא זכוכית. לא ידע, שבו נתלית תקותם של מאות. כשנתחוורה לו הטעות הנעימה וראה פרצופו של הפרוס, בירכו בבוקר טוב. מיד הדה את הרכבת הקטנה ותוך כדי כך, ממש תוך כדי כך, בקע הצליל הבהיר והעמוק. טפח על שכמו של הפרוס, אמר:

– ידידי, זה נחמד. בפרוטה קונים נר, בדינר קונים מגפיים. יש לך פרוטה, אל תקוה למגפים, יש לך דינר, אל יפטרוך בנר. ואותו גלגל – אפשר היה בפרוטה להשיג מגפים ובדינר נר והיפוכו של דבר. כאן אני רואה חשבון. העיקר חשבון-צדק.

הפרוס, שחשש מאד לפגישה זו, נשם לרוחה. הפריח את דברי נאטקו בכפר כולו. התפאר בהם ליד כוס-שכר. המעטים שמחו, והרבים נצטערו וכת-הבינונים – פנים לכאן ולכאן. כדרכם. ביום שני לשבת, יום היריד, בא הנאטקו לראות במחזה. נצטער עם כל אלה, שהדפו את הרכבת והיא חזרה במחצית דרכה או רביעיתה, ושמח עם כל אלה, שהעלו את הצליל הבהיר והעמוק. אך ביחוד צחק. הוא צחק להתאמצותם של הצולחים, המנצחים. לשם הבלטת-הצחוק היה ניגש והודה את הרכבת באצבעו הקטנה ותוך כדי כך, תוך כדי כך ממש, הרעיד הצליל הבהיר והעמוק את חלל-האויר. לו היה עתה באמת ענין גדול בחיים. אולי הענין הגדול ביותר שבחייו.

ד.

מחשבת-ערמה כבשה את הנאטקו, את כולו. נטל מטבע מכל אחד ואחד שבכת-הרבים. ביום שני לשבת, ביום היריד בא לצריף-השעשועים ושלש מאות מטבעות בידו. שלש מאות מטבעות, שלש מאות הדיפות, שלש מאות צלילים בהירים ועמוקים, שלש מאות זכיות. נדלדל הפרוס ביום אחד. הכל נטל עמו הנאטקו: את כלי-המלאכה ואת כלי-השימוש ומגבעות-הציידים עם נוצות-טווס הנפלאות, את מכונת-הדיש שבפינה האחת ואת האוכף המהודר, המרוקם להפליא, שבפינה האחרת. בערב עמד הפרוס במבוא בית-המזיגה וידו פשוטה לנדבה. תחילה שמחו הרבים, כי מטבעותיהם היו אלה. שמחו גם המעטים, כי ניצח אחד משלהם. שמחה אפילו כת-הבינונים, שהרי דרכה שהיא מתפרנסת על המעטים והרבים כאחת. אך למחרת היום הפחיד המגרש הריק. רק אבן היתה מוטלת ועליה ישב הפרוס ופניו כבושות בכפיו. סבורים היו, שבכה והוא חרש מזימה שחורה. מזימת-נקם. אותו לילה מהלך היה הנאטקו רב-אונים, גומע אויר-החירות גמיעות גדולות, מפויס עם העולם ומלואו ונוח לכל חי ומאחוריו נתקעה סכין. יום תמים נאבק עם המות ולא יכול לו. באחרונה כבתה אש גדולה. עתה לא אור ולא חום. כנפים רחבות, שחפפו על גוזלים נחרכו. אדם חולם, כי הוא גדול ורחב וכוחו עצום. נטשטש מחזה-הלילה והכל תינוקות על עברי פי פחת.

הנאטקו קבור. איש לא יטרח לצלב על הקבר. הפרוס נתלה. יש דין ויש דיין. במגרש מוטלת אבן גדולה. היא גדולה ושחורה. ביום השני לשבת, ביום היריד, ירדו האכרים לבית-המזיגה כבעל-כרחם. אך בבואם חייך לקראתם אור מרובה. מתוך צריפו קרא להם קולו הידוע של זליג, קול חוגג של אלהים היודע את נפש ברואיו. אולי חשב: שוב אפשר לכם להטיל לתוך החלל הסתום את העירוב של היסוס וודאות. שוב יעמוד גשר על עברי-פי-פחת. גשר שאין איש מכם יודע בו את מעמדו. בואו, גלגל-המזל עומד על מכונו. בואו, יש רוחה. הנני.

אפשר מאד שחשב כך. בלבו חשב כך. על כל פנים צחוקו המבין העיד על-כך. אך הפה לא הזיר עצמו מן הדרשה הישנה על מיקיטה ואיבן וסטפן. והם באו, שלשתם, וכל הדומים להם. והעיקר שהיו בטוחים, כי יזכו במחרשה ובסוס. דוקא במחרשה ובסוס.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!