א.
בשבת זו, יום הכרזה מטורפת למלחמת-הגוים, התאבכו גלילי-אבק מתחת לאופני העגלות הכבדות הטעונות גייסות טירונים משולהבי-לסתות שדהרו משדות-לחם בכפרים לטבור-העיר. בחצר הקסרקטין המרוצפת והעגולה נתגבבו שקים כרסתניים, סלים חבושים, כשהם מעורטלים והמתינו לתור-כניסתם אל האכסדרה הארוכה. באמצעיתה גחן הכלב הזקן על הקדקדים המורכנים והסנטרים המובלטים וחזר בשעת-מעשה על ניבול-פה של בדיחות משומשות, כשלשונו מלקקת בהנאה חריפה את שפתו המרופטת התחתונה. פלדפבל מבוסם נשתקע ברגלים מועדות בגל בגדי-צבא הנערם, שנתחלקו בחרפות שנונות ומצחיקות בין המגולחים. היהודי היחידי, שנתגלגל לכאן, ישב גם לאחר שנתפשט, מקופל בקפוטת-המשי המעוכה שלו וכשנתבע להתיצב בפני הגלב הזקן נאחז המשי באצבעותיו וסדקי-העינים הציצו בבגד הבלוי כאילו פרפרה בו נעימה עצורה של ידיד-נפש טמיר וקרוב. וכאשר נזדרזו המספרים הגדולים לכלות את מלאכתם הזריזה נקפה את הלב הרגשת-לוי חמוצה של לאו מפורש:
– ופאת-זקנכם לא תגלחו… אין השחתה אלא בתער… ופאת-זקנכם… ומחץ פאַתי-מואב… אין השחתה? איכא! הא דכתיב: רד שחת עמך… שחת לא לו בניו מומם…
ב.
ליד יער כרות-אילנות נתחממו החיילים בחפירות, מכורבלים באדרותיהם הכבדות והשעירות, והכובעים העיקו על המצחים המקומטים. פיות-התותחים האריכו לעבי-היער את לשונותיהם המלוהטות; חתיכות-המתכת, שנשתלחו מתוך קני-הרובים המקשקשים בלי לאות, הטילו במשעולים האבלים פגרי-אדם שסועים והידים המחוספסות התחילו בשעת-הגסיסה מפשפשות בפשר-המיתה הנואלת, עד שהאצבעות המטפטפות דם נקפאו ללא-מענה וללא-הסבר. בלילות הפרידו עקלקלות-הנהר בין חיילים חבושי-כובעים מארכים ובין חיילים חבושי-כובעים סגלגלים ומי שנשתייר באפו קורטוב של נשימה רגזנית, אוחז בתנוך-אזנו וצבטו, כדי לחוש אם לא פסק בו עדיין לחלחל רחש-המיחושים. כשנצנצה לפעמים שעה קלה של רחמים, הורגש כאלו צנחה אלת-הכליה על זיזי-הסלעים הבולטים מתוך המים והיא חותכת באיזמל קהה את צפרניה המגודלות והמזוהמות. אז הושלכו קלפי-משחק על הדשא והירח העמיד מחצית-לחי חייכנית וכל החושש במגעה הצונן כבש את פניו הפוהקות בשתי ידים מיובלות, והיהודי ששתי פאותיו המקורזלות נתעלמו מתחת לכובעו, עצם את עיניו ומתוך שפתותיו המהודקות נסתננה העגמומית של יום-הכיפורים בתוך ניגון ממושך ומסולסל המתנפץ רסיסים-רסיסים כשבריר-בדולח שנפל על שכבת מתכת חלולה:
– חמול על מע-שי-ך…
ג.
אחרי ליל-חרדה של עמידה אוילית על כבוד-הקיסר הישיש הוטל המחנה כולו במעגלי האויב. הרגלים המכותתות טולטלו בנתיבות-השביה בנכר. בקרונות-הרכבת הקרים הונח בנדודי-שנה הראש הסחרחר על האגרוף הקמוץ. בבתי-נתיבות מיותמים וזרים בדרומה של רוסיה הועמדו מתחת המיחמים הגועשים בקבוקי-פחים שהתפללו בתחנוני-אלם למעט-נוזלים ועתים נתעוררה איזו נקבה מסורבלת ומן הברז הפתוח התחילה קולחת שפעת-רותחים מהבילה והלב התרונן לקצב-התשפוכת. הלהג המאדיארי, הגדוש זעקות צורמות וצועניות, המם את היהודי, שהפקיר את עצמו על ספסל מרוסק למחצית-תנומה – בכמיהתו הצורבת למשכנות-ישראל גזר על דמיונו, שיזמן לו צל-קורה בבית-אבא ויכניס את גופו התשוש לתוך גל של כסתות רכות ויזליג בשפופרת-זכוכית מגוונת לגרונו הניחר לוג של קפה רותח המהול בקומץ-סכר ויושיב על שפת-העריסה את אמא הפוזמת במתיקות: אי-אי-ליו-לינ-קו. פתאם נצטעפה הילדות בטלית שכולה עלטה ומתוך שינה חטופה הבהיקה מול עיניו הסוקרות באיזה חלל מעורפל תשבורת של ספסל, הנמתח במזרחה של הקלויז וסמוך לפיו הממלמל בשגרת-יתר הלבינה האוזן החרשה של הגבאי הראשון, הקולטת בצנעה את מחזור הספורים המופלאים על מוסקבה מרובת-האוכלוסים ועל בני-ישראל הרובצים במחילת כבודם על ארבע במלכות בוכרה ועל חלב-הסוסים השופע עם בוקר לגרונותיהם השזופים של התתרים הגוצים ועל מוצטפה מבני-הערביים המגמגם בלשונו הכבושה של אונקלוס ממש – והאוזן החרשה של הגבאי הראשון מאזינה ועוקרת, אגב שמיעה מתוחה, את מדורה המצער שבין הירמולקה המעוכה ובין שערות-הזקן הסתורות ומשתרבבת בדמות קונכיה ההומה למרגלות הים הכספי, שמעל חופיו מתהלכים הכוזרים המגויירים ושונים באהבה וביראה של תורת-ישראל ושוגרים שדרי“ם לפולין המדינה וסתם יהודים בזוזים המוכרים יי”ש לערלים מתמנים טפסרים ושרי-מלוכה וקיר"ה הישיש מצחצח את נעליו של מלך המשיח וליהודים היתה אורה ושמחה ויקר, כן תהי לנו…
ד.
משנזדקפה מאחורי הגולים השלשלת הקודרה של הרי-אוראַל, שהקפיאו בקשיותם האכזרית את שמץ-ההתעוררות שבנדודים הממושכים ומשנתאכסנה בלבבות החללים ההרגשה, כאילו במסילה ההולכת למישרים חלו איזו ידים מלסטמות ונעלמות והגריסו את חלקתה השופעת בצבורי-אבנים מחודדות – צפה על פני-השטח המדמיע של הנפש הלאה והשבויה ההמתנה המתוחה לקורטוב של קבע. רק כשנשמע בראשונה ההד הצלול של תנופות-הקרדומות, הננעצים בבשר-האילנות המחוברים בגזעיהם החסונים אל הקרקע השוטמת, נקרשה מתחת לסף-ההבעה בניב-לא-ניב מלה שקופה ופרפרנית: ר-ו-ח-ה. מיכילו, המשגיח במחנה-השבויים, העושים בעצלתים בעקירת-העצים, אשר על שיבתם המרשרשת עלה עתה הכורת, הדביק עינים אדישות בשלהבת המכחילה והרוטטת מתחת הדוד המפויח והאד המתמר הזכיר במשהו את טעם-התבשיל שבערבי-חורף המבעיתים-מרנינים, כשסבתא היתה מכניסה במלקחים מלובנות בולבוסים לתוך ערימת-הגחלים הלוחשות בתנור החביב, ההוגה בהרחבת-הדעת ובאמצע-החדר עשתונות חמימים, חומלים ומתרפקים בדמות-צללים רזים על הכתלים האהובים, הקרובים ללב והמחרישים את יללת-הרוח הזועמת בארובה. מתוך שיתוף-תלאה שבגורל הקלוקל נתחבב הגרמני הצהבהב על האיש מזרע-היהודים שגלה הנה ומשהבטיחו זה לזה בלחיצת-ידים לבבית וידידותית חליפת-מכתבים בשוב השנים לתיקונן – נעים היה בשעת כריתת האילנות הנקשים לטבול בדמדומי-ההזיה הגולשים ממעינות-התקוה המשובבת: הוא, יצחק איזיק, יחזור על האכסניה שלו בתפוצות-ישראל והאגרת השלוחה בעצם-ידיו לידידו הגרמני, השוכן בין כתפי-ההרים במדינת-טירול הרחוקה. תספר, כי בעיירתו נפלה דליקה בכמה וכמה בתים ופלוני-אלמוני זכה בגורל בסכום של כך וכך ובבית-המדרש של החייטים הולקו שני הגבאים והשמש; ולמחרת-היום תתדפק יונה צנועה על אשנבו ובכנפיה בשורה על הכפר בהררי-אלף, שערל בר-מזל מצא בו בשעת-החרישה אוצר בלום של מטבעות עתיקות ופרתה של גוייה אלמנה המליטה עגל המדדה על חמש רגלים וזקן-התיישים פתח בליל סהר את פיו ויקלל את הכומר, שמעל בקדשים – והגבאי הראשון החרש סופג את דבר-המכתבים בצמא ופולט בתמיהה תוהה:
– נו, נו, אם יהיה נדחך בקצה-השמים משם יקבצך… ובאו הנדחים מארץ אשור… פלא והפלא… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה… שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח… כי בנים אתם לד' אלקיכם… פלא והפלא…
ה.
בתורכסטן נתעטפו הקדקדים המדוכדכים סמרטוטי-משי כתומים ומסואבים, השמש בקעה חריצים רחבים בחולות, הנמלים הבהולות אצו ברגליהן הזעירות והיתושים הנשכנים צרו על הערסלאות בלילות, וכך נסחבו עשרות-שבויים קודחים לבית-החולים העקום, שכל המובל בדלתו הצרה מובטח הוא, שאחרי עינויי-חלומות טרופים יפתחו לפניו שערי-השמים ותלפפו מנוחה זכה שמעבר לזעזועי-החיים. היהודי, שנשתטח מלוא ארכו, כשבהונות-רגליו סופגות את הקרירות המרגיעה, הנודפת מדפנות-הברזל של המיטה, העמיד פנים מרעימות ומעיניו ניבטה הרגשת-הביטחה המרוכזת, כי פה, במדינה נכריה ומשונה זו, תהא קבורתו והיה כמי שמסתכל באדישות מרגיזה בעדר-כבשות המתגלגלות במדרון תלול והמתיזות דם-גלגלות מנופצות על ראשי-הסלעים החדים והחלקים, ופתאם מזדקפת גלגולת רצוצה ומפי-כבשה פעור משתפכת גערה מקפיאה וחרדה; ר' יצחק איזיק בר' מנחם מנדיל הלוי תן כבוד לתורה! – והעינים הקדחתניות מביטות ניכחן בשלוה צוננת וחרישית, ומתוך צחוק שלא מעלמא הדין מאהילה יד-החולה הימנית והרוטטת על העינים העצומות, כאילו עמדה להגיח מבין השפתים המחייכות הקריאה הדביקותית הממושכת:
– אדו – שם א – – ח – – ד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.