א.
כידוע, לא שיער איש את רצינותם הכבדה, הטראגית של המאורעות העתידים להתרחש. השכן הצנום, הקנדידאט לתורת-המשפטים, שנחשב בעיני כחכם באדם, היה מבליע בנשימה אחת את אירופה, את המאה העשרים, את עמי-התרבות ואת המלחמה וסופו שאמר:
– צחוק, ידידי הטובים, הצגה, פאַרדה. שבוע של תמרונים ו – הביתה.
אחד, זקן ניסה ללגלג:
– כלומר, כבודו סבור, כי המלחמות תמו? נו, ודרך משל, מלחמת גוג ומגוג?
וכשהקנדידאט פטר אותו בשתיקה של ביטול, דחק בו:
– טוב, לא אַקשה על גוג ומגוג. אפשר כבודו אינו מן המאמינים… וכבר אמר המשורר עליו השלום: פסו אמונים… כלומר גמר חסיד פסו אמונים… משמע, לא לדבר על גוג ומגוג שלנו. יד לפה, ניחא. אבל הבלקאן, הבלקאן שלכם?
הקנדידאט סמקו לסתותיו, פלט בתרעומת:
– אין מביאים ראיה ממגדלי החזירים וכיוצא בהם… הבלקאן הוא אומר? אני באירופה אני מדבר… ואם יאמר שהבלקאן הוא במפה של אירופה אינו אלא מוכיח שהבחינה הפורמלית עדיפה לו מן הבחינה…
נסתכסכה קצת שלותו של הזקן:
– נו ודאי, לא אתערב בעסקי כבודו, אוניברסיטט, הוא אוניברסיטט… אבל בחינה לכאן ובחינה לכאן והתמיהה היא תמיהה…
– תמיהה? ועל מה, למשל, יש לתמוה?
– כלומר, היוצא מדבריו, כי באירופה שלו אין מגדלי חזירים? פשוט, אינם בנמצא? הכל בה דוקטורים? חי.. חי.. חי..
ב.
ההרגשה, שהיה בה כעין עירוב של שמחה וחרדה, נתעצמה באותו בוקר כשרכבת-הדואר חזרה סמוך לצאתה לתחנת הגבול הקרובה. הרכבת זחלה, שלושת הפקידים עמדו בה עמידת חיילים, כובעי השרד בידיהם ושרו במתינות ובקולות מרוטטים קצת את ההימנון. זיינביל שפּורן הנחי את ה“קראנענצייטונג” ופסק:
– ילדים, יש מלחמה…
אך גם לאחר שבוע, כשכל בית-משפחה פלט מתוכו בעל, אב או אח, שנתלבשו מדי צבא, נחשב עוד כל הענין כמעשה שעשועים. נחום אַלטורה חציו לודר וחציו צייר-שלטים, מתרברב וקופץ בראש, הזעיק קהל רב-ראשים, שנתכנס ליד הקסרקט והריע לכבודו של הקיסר ולגנותו של הצאר.
– תחי המלחמה!
הקנדידאט לתורת המשפטים הסביר לו לזקן, שהיסס גם עתה, ענין תכסיסי מלחמה:
– כשאומרים לו, דרך משל, שלאכטפעלד, מה הוא מבין? אינו מבין כלום? הוא שאמרתי. ובכן,שני הצדדים בוררים לעצמם שדה פלונית ונלחמים בה… ומכאן השם… בתכלית הפשטות…
– ושאינם חיילים מה? משל, זקן שכמותי? עומדים ורואים במחזה?
הקנדידאט עשה קולו כקול ודאות גמורה:
– שאינם חיילים, הוא אומר… כמובן, שאין עסק השלאכטפעלד מענינם. הם בידוע, אסורים בנגיעה. בהחלט. ודאי שמע על חוזה האג. לא שמע? באמת? בחיי, פרובינציה.
ג.
הגאוה של הילדים על מדי הצבא הכחולים של אבותיהם המגוייסים היתה לבלי חוק. נתגאו גם ילדיו של זיינביל שפּורן שנתגייס לפלוגה של שומרי הגבול. ביחוד עלתה אותה גאוה כשפלוגתו הוליכה שבי שני חיילים רוסים. הכל התרוצצו וביקשו לראות במלבושם, בפרצופיהם. השובים לא ידעו מה יעשו בהם וקשרו מטפחות לעיניהם. חיכו להוראה של קאצ’מרסקי, הפלדוובל של הז’נדרמריה. וגם קאצ’מרסקי נבוך היה.
במוצאי שבת נכנס זיינביל שפּורן לביתו. ישב שעה קלה צוהל, מבודח. את הרובה שלו העמיד בפינה. הילדים שמחו לו, שיחקו בו.
– רובה ממש, פיף-פף ופאניע אחד בעולם הבא.
סיפר זיינביל שפדורן בהרחבת הדעת:
– הלצה נחמדה. קאצ’מרסקי מדבר עתה רק גרמנית. הבוקר הוא אומר: קאמעראדן, וייר געהען נאך רוססלאנד. אנו נכנסים לעיירה שמעבר לגבול. תחילה סרנו לכנסיה, הוצאנו את הדיאקונוס הרועד ומצטלב וחוזר ומצטלב מפחד וקאצ’מרסקי אוחז אקדחו ופוקד: ידידי, טול את המכתש, שאתם מרעימים מתוכו בימי-חג. הלה גורר את המכתש וידיו רועדות. הרעמנו מתוכו אחת, שתים, שלש, שש. הבהלנו את העיירה כולה. נתרוקנו הרחובות. כנראה, הכל נתחבאו או ברחו. באנו, אומר קאצ’מרסקי: קחו להם משהו למזכרת. כהרף-עין נשדד הבית, נשדד כולו. זה – כלים, זה – בגדים, זה – דברי חפץ. וגם לי מזכרת.
הוציא מתרמילו מדחום גדול, עשוי חרסינה מבהקת, ששפופרתו עבה והכספית מרהיבה בנצנוצה. תמה השכן, הקאנדידאט למשפטים:
– אַסיאטים שכמותם, אין הם חסרים אלא מדחום. הרי כל הציביליזציה, כידוע, תקועה בכיסם ואינם חסרים אלא מדחום… צחוק ידידי.
הזקן הביט הבטה נבוכה. במוחו נתגלגלו כצרור-קטניות רסקי-כתובים – “אחלק שלל תמלאמו נפשי”… “וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות”… “הלא ימצאו יחלקו שלל”… “מהר שלל חש בז” וביקש לומר ענין כתובים אלה או לדרוש בהם, אלא שכל אימת שנפתח פיו לאמירה, הילך קולו של זייינביל שפּורן, קול חוגג, שניתן בו מן האור היוצא מכפתור כובעו הכחול. באחרונה כשזיינביל כבר עמד על הסף וידו פשוטה לפרידה, הטיל הזקן על אוזן לא-שומעת רטינה של תמיהה.
– ומה ראו לומר: “ובביזה לא שלחו את ידם”?
כתום ארבעה ימים נגלתה פתאום האימה בעריתה. צבא-האויבים, שנכנס עם שחר, העלה באש שורות ארוכות של בתים, כמנין מיושבי העיירה נרצחו בכדונים או בשלהבת, חנויות נשדדו, שברי כלים התגוללו בחוצות. בתוך פקעת האנשים המכונסים בעוצר נשימה באפלולית מחבואם, נפחדים, עלובים, מרומים, עלה כמהסס קול-לחשו של הזקן:
– נו, נו, הדוקטור, הדירקטור, הפרופיסור ומה שתרצה… מה, פארדה, פארדה נאה סידרו לנו… פארדה של מלאך המות… כיצד אמר כבודו על שאינם-חיילים? “הם אסורים בנגיעה”, כיצד אמר כבודו? “החוזה בהאג”.
ניכר היה שהקנדידאט הרגיש בעליבותו. כבש פניו ושתק. גם לי נהיר היה, ששוב איננו החכם באדם. עמד בשתיקתו ורק למחרת, כשהנחבאים יצאו ממאורתם ופסעו בתוך שברי-הכלים והרהיטים הממוגרים שבבית השדוד, שחלוניו נפרצו, שמשותיו נופצו וקירותיו נקלפו, פלט בבוז נבוך"
– אסיאטים!
ה.
הרגלים עמדו בערבוביה של שברי-כלים וגזרי-רהיטים והעינים תרו על הכתלים. אלה ערומים היו, שדודים עד תום. רק המדחום הגדול תלוי היה, יפה, שלם, כתיקונו. החרסינה הבהיקה, מתוך השפופרת העבה הרהיבה הכספית בנצנוצה. הרהיבה וצחקה.
א.
בשבת זו, יום הכרזה מטורפת למלחמת-הגוים, התאבכו גלילי-אבק מתחת לאופני העגלות הכבדות הטעונות גייסות טירונים משולהבי-לסתות שדהרו משדות-לחם בכפרים לטבור-העיר. בחצר הקסרקטין המרוצפת והעגולה נתגבבו שקים כרסתניים, סלים חבושים, כשהם מעורטלים והמתינו לתור-כניסתם אל האכסדרה הארוכה. באמצעיתה גחן הכלב הזקן על הקדקדים המורכנים והסנטרים המובלטים וחזר בשעת-מעשה על ניבול-פה של בדיחות משומשות, כשלשונו מלקקת בהנאה חריפה את שפתו המרופטת התחתונה. פלדפבל מבוסם נשתקע ברגלים מועדות בגל בגדי-צבא הנערם, שנתחלקו בחרפות שנונות ומצחיקות בין המגולחים. היהודי היחידי, שנתגלגל לכאן, ישב גם לאחר שנתפשט, מקופל בקפוטת-המשי המעוכה שלו וכשנתבע להתיצב בפני הגלב הזקן נאחז המשי באצבעותיו וסדקי-העינים הציצו בבגד הבלוי כאילו פרפרה בו נעימה עצורה של ידיד-נפש טמיר וקרוב. וכאשר נזדרזו המספרים הגדולים לכלות את מלאכתם הזריזה נקפה את הלב הרגשת-לוי חמוצה של לאו מפורש:
– ופאת-זקנכם לא תגלחו… אין השחתה אלא בתער… ופאת-זקנכם… ומחץ פאַתי-מואב… אין השחתה? איכא! הא דכתיב: רד שחת עמך… שחת לא לו בניו מומם…
ב.
ליד יער כרות-אילנות נתחממו החיילים בחפירות, מכורבלים באדרותיהם הכבדות והשעירות, והכובעים העיקו על המצחים המקומטים. פיות-התותחים האריכו לעבי-היער את לשונותיהם המלוהטות; חתיכות-המתכת, שנשתלחו מתוך קני-הרובים המקשקשים בלי לאות, הטילו במשעולים האבלים פגרי-אדם שסועים והידים המחוספסות התחילו בשעת-הגסיסה מפשפשות בפשר-המיתה הנואלת, עד שהאצבעות המטפטפות דם נקפאו ללא-מענה וללא-הסבר. בלילות הפרידו עקלקלות-הנהר בין חיילים חבושי-כובעים מארכים ובין חיילים חבושי-כובעים סגלגלים ומי שנשתייר באפו קורטוב של נשימה רגזנית, אוחז בתנוך-אזנו וצבטו, כדי לחוש אם לא פסק בו עדיין לחלחל רחש-המיחושים. כשנצנצה לפעמים שעה קלה של רחמים, הורגש כאלו צנחה אלת-הכליה על זיזי-הסלעים הבולטים מתוך המים והיא חותכת באיזמל קהה את צפרניה המגודלות והמזוהמות. אז הושלכו קלפי-משחק על הדשא והירח העמיד מחצית-לחי חייכנית וכל החושש במגעה הצונן כבש את פניו הפוהקות בשתי ידים מיובלות, והיהודי ששתי פאותיו המקורזלות נתעלמו מתחת לכובעו, עצם את עיניו ומתוך שפתותיו המהודקות נסתננה העגמומית של יום-הכיפורים בתוך ניגון ממושך ומסולסל המתנפץ רסיסים-רסיסים כשבריר-בדולח שנפל על שכבת מתכת חלולה:
– חמול על מע-שי-ך…
ג.
אחרי ליל-חרדה של עמידה אוילית על כבוד-הקיסר הישיש הוטל המחנה כולו במעגלי האויב. הרגלים המכותתות טולטלו בנתיבות-השביה בנכר. בקרונות-הרכבת הקרים הונח בנדודי-שנה הראש הסחרחר על האגרוף הקמוץ. בבתי-נתיבות מיותמים וזרים בדרומה של רוסיה הועמדו מתחת המיחמים הגועשים בקבוקי-פחים שהתפללו בתחנוני-אלם למעט-נוזלים ועתים נתעוררה איזו נקבה מסורבלת ומן הברז הפתוח התחילה קולחת שפעת-רותחים מהבילה והלב התרונן לקצב-התשפוכת. הלהג המאדיארי, הגדוש זעקות צורמות וצועניות, המם את היהודי, שהפקיר את עצמו על ספסל מרוסק למחצית-תנומה – בכמיהתו הצורבת למשכנות-ישראל גזר על דמיונו, שיזמן לו צל-קורה בבית-אבא ויכניס את גופו התשוש לתוך גל של כסתות רכות ויזליג בשפופרת-זכוכית מגוונת לגרונו הניחר לוג של קפה רותח המהול בקומץ-סכר ויושיב על שפת-העריסה את אמא הפוזמת במתיקות: אי-אי-ליו-לינ-קו. פתאם נצטעפה הילדות בטלית שכולה עלטה ומתוך שינה חטופה הבהיקה מול עיניו הסוקרות באיזה חלל מעורפל תשבורת של ספסל, הנמתח במזרחה של הקלויז וסמוך לפיו הממלמל בשגרת-יתר הלבינה האוזן החרשה של הגבאי הראשון, הקולטת בצנעה את מחזור הספורים המופלאים על מוסקבה מרובת-האוכלוסים ועל בני-ישראל הרובצים במחילת כבודם על ארבע במלכות בוכרה ועל חלב-הסוסים השופע עם בוקר לגרונותיהם השזופים של התתרים הגוצים ועל מוצטפה מבני-הערביים המגמגם בלשונו הכבושה של אונקלוס ממש – והאוזן החרשה של הגבאי הראשון מאזינה ועוקרת, אגב שמיעה מתוחה, את מדורה המצער שבין הירמולקה המעוכה ובין שערות-הזקן הסתורות ומשתרבבת בדמות קונכיה ההומה למרגלות הים הכספי, שמעל חופיו מתהלכים הכוזרים המגויירים ושונים באהבה וביראה של תורת-ישראל ושוגרים שדרי“ם לפולין המדינה וסתם יהודים בזוזים המוכרים יי”ש לערלים מתמנים טפסרים ושרי-מלוכה וקיר"ה הישיש מצחצח את נעליו של מלך המשיח וליהודים היתה אורה ושמחה ויקר, כן תהי לנו…
ד.
משנזדקפה מאחורי הגולים השלשלת הקודרה של הרי-אוראַל, שהקפיאו בקשיותם האכזרית את שמץ-ההתעוררות שבנדודים הממושכים ומשנתאכסנה בלבבות החללים ההרגשה, כאילו במסילה ההולכת למישרים חלו איזו ידים מלסטמות ונעלמות והגריסו את חלקתה השופעת בצבורי-אבנים מחודדות – צפה על פני-השטח המדמיע של הנפש הלאה והשבויה ההמתנה המתוחה לקורטוב של קבע. רק כשנשמע בראשונה ההד הצלול של תנופות-הקרדומות, הננעצים בבשר-האילנות המחוברים בגזעיהם החסונים אל הקרקע השוטמת, נקרשה מתחת לסף-ההבעה בניב-לא-ניב מלה שקופה ופרפרנית: ר-ו-ח-ה. מיכילו, המשגיח במחנה-השבויים, העושים בעצלתים בעקירת-העצים, אשר על שיבתם המרשרשת עלה עתה הכורת, הדביק עינים אדישות בשלהבת המכחילה והרוטטת מתחת הדוד המפויח והאד המתמר הזכיר במשהו את טעם-התבשיל שבערבי-חורף המבעיתים-מרנינים, כשסבתא היתה מכניסה במלקחים מלובנות בולבוסים לתוך ערימת-הגחלים הלוחשות בתנור החביב, ההוגה בהרחבת-הדעת ובאמצע-החדר עשתונות חמימים, חומלים ומתרפקים בדמות-צללים רזים על הכתלים האהובים, הקרובים ללב והמחרישים את יללת-הרוח הזועמת בארובה. מתוך שיתוף-תלאה שבגורל הקלוקל נתחבב הגרמני הצהבהב על האיש מזרע-היהודים שגלה הנה ומשהבטיחו זה לזה בלחיצת-ידים לבבית וידידותית חליפת-מכתבים בשוב השנים לתיקונן – נעים היה בשעת כריתת האילנות הנקשים לטבול בדמדומי-ההזיה הגולשים ממעינות-התקוה המשובבת: הוא, יצחק איזיק, יחזור על האכסניה שלו בתפוצות-ישראל והאגרת השלוחה בעצם-ידיו לידידו הגרמני, השוכן בין כתפי-ההרים במדינת-טירול הרחוקה. תספר, כי בעיירתו נפלה דליקה בכמה וכמה בתים ופלוני-אלמוני זכה בגורל בסכום של כך וכך ובבית-המדרש של החייטים הולקו שני הגבאים והשמש; ולמחרת-היום תתדפק יונה צנועה על אשנבו ובכנפיה בשורה על הכפר בהררי-אלף, שערל בר-מזל מצא בו בשעת-החרישה אוצר בלום של מטבעות עתיקות ופרתה של גוייה אלמנה המליטה עגל המדדה על חמש רגלים וזקן-התיישים פתח בליל סהר את פיו ויקלל את הכומר, שמעל בקדשים – והגבאי הראשון החרש סופג את דבר-המכתבים בצמא ופולט בתמיהה תוהה:
– נו, נו, אם יהיה נדחך בקצה-השמים משם יקבצך… ובאו הנדחים מארץ אשור… פלא והפלא… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה… שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח… כי בנים אתם לד' אלקיכם… פלא והפלא…
ה.
בתורכסטן נתעטפו הקדקדים המדוכדכים סמרטוטי-משי כתומים ומסואבים, השמש בקעה חריצים רחבים בחולות, הנמלים הבהולות אצו ברגליהן הזעירות והיתושים הנשכנים צרו על הערסלאות בלילות, וכך נסחבו עשרות-שבויים קודחים לבית-החולים העקום, שכל המובל בדלתו הצרה מובטח הוא, שאחרי עינויי-חלומות טרופים יפתחו לפניו שערי-השמים ותלפפו מנוחה זכה שמעבר לזעזועי-החיים. היהודי, שנשתטח מלוא ארכו, כשבהונות-רגליו סופגות את הקרירות המרגיעה, הנודפת מדפנות-הברזל של המיטה, העמיד פנים מרעימות ומעיניו ניבטה הרגשת-הביטחה המרוכזת, כי פה, במדינה נכריה ומשונה זו, תהא קבורתו והיה כמי שמסתכל באדישות מרגיזה בעדר-כבשות המתגלגלות במדרון תלול והמתיזות דם-גלגלות מנופצות על ראשי-הסלעים החדים והחלקים, ופתאם מזדקפת גלגולת רצוצה ומפי-כבשה פעור משתפכת גערה מקפיאה וחרדה; ר' יצחק איזיק בר' מנחם מנדיל הלוי תן כבוד לתורה! – והעינים הקדחתניות מביטות ניכחן בשלוה צוננת וחרישית, ומתוך צחוק שלא מעלמא הדין מאהילה יד-החולה הימנית והרוטטת על העינים העצומות, כאילו עמדה להגיח מבין השפתים המחייכות הקריאה הדביקותית הממושכת:
– אדו – שם א – – ח – – ד…
א.
התוספת הקלה של התמרמרות חרישית וכוססת, שנצטרפה לכל מעגליו הנלוזים של לורנץ, העידה, כי בהיותו נצב עם אשמורת-הבוקר פנים אל פנים מול האספקלריה העגולה שלו רואה הוא בעליל שאין הדברים כשורה. מתוך הלהט המכחיל של עיניו המבקשות מעט-תנומה, אחרי ליל-הוללות, נצנצו הרהורי-חרטה אוריריים. ואז נתפזרו קלפי-המשחק כמו מאליהם, חבר-מרעיו נפטר בחשאי והבקבוקים המרוקנים השתברו בנפילת פתאום. באילו השעות היה מזנק משפל-המדרגה של ההרגשה נחש עקלתון והציף גל מסמיק של שנאה כבושה לאבא שלו, הבנקאי המפוטם, שכל נדנוד-גופו הבשרני להוט אחרי הבצע ושלא השכיל – למרות היותו ארבעים שנה רצופות בוינה – ללמד עצמו לשון גרמנית צחה והיה נוהג בשיח-חולין עם זאטוטי-הגויים לשרבב איזו מלה בלשון הקודש כאילו לא הרגיש בה, שאין לידתה על טהרת שפת-אשכנז היציבה והמהוקצעת.
שניט, חברו לספסל-האסכולה לא היה גורס את איבת-הסנורים הפרוצה הזאת ובתוכחת-מוסר מנומסת הובילו פעם אחת ביום א' לשבת בעקיפין אל הפרטר ההומה. אותה שעה נתקבצה בטבורו דלת-העם המתאוה, לשם הסחת-הדעת מדאגות-יומם, להתעלס בתענוגי-בוסר, שהקיסר החנון ושרי-המדינות ערכו למענם בכרך ההדור הזה: כמה גמלים שחופים, שעל דבשותיהם מתריעים בשבעים לשון בריות העטופות צבעונין; דוב הנתון בקולרין והמטייל ארוכות על שתים ומלקק ברעבתנות את כפיו, כשמצנפת משולשת שנטשטשה מרוב-שימוש ושמשקיפים בה על פלח הירח התלוי מעל הקרקס, מפלצת אדומה שלסתותיה נפוחות וכל העובר עליה מעניק לה מתנת ידו הכבודה ועלמות אין מספר המרקדות בעירום על בדי-הראינוע. המומוס המכהן על דוכנו המטיר את בדיחותיו המפולשות הגוררות אחריהן העלאת-רקיקה שלש פסיעות מן השפה ולחוץ והקהל התעגל סחור-סחור לאלמימר שלו והוא חזר ברצינות מתמידה על האפילוג המונוטוני הנזחל בעקבי-הבדיחה:
– מרנן ורבנן… שופרי דשופרי… זול שבזול… הכל במקח השוה… אשרי הנכנס והקונה את עולמו בפרוטותים…
אחר עזב את מעמדו והתחיל מהלך בקהל לזרזו לכניסה וכשהרגיש בשני הסטודנטים, המופרשים במקצת, נתקרב חרש, כאילו פסע על בהונותיו, החוה לפניהם קידת-מוקיונים אדיבה והשמיע ביוהרה מוצנעת:
– ירשני כבודו להציג את כבוד עניותי בפניו. שמי: שניט סניור. מאד ינעם לי להכיר פנים את ידידי-בני. מתפקידי, כידוע, לבדח את דעת-הקהל בשלשים כתרים לחודש. זול שבזול. צריך כל היום להטיף נופת-צופים לקפליטי-כרוב אלה, המתגבבים לפתח-הקרקס. סבורים הבריות, כי זו פרנסה שאינה מהוגנת. שטויות. בינינו לבין עצמנו: הבל-הבלים. העיקר, רבותי, שהכניסה זולה והקרקס – טוב טעם…
הלה הציץ בעינים פקחיות ועיפות ובפסיעות-חולדה זהירות נסתלק מחברתם, כדי לחזור ולהבריד בדיחות ממורטות וקלות-תעופה ושוב עמד שעות רצופות על דוכנו והטיח כלפי גוש-הנאספים מימרות רותחות ושנונות באפסות מחלידה, פתגמי-פיפיות חדים המבהיקים לברק-נביבותם הפנימית והמתפצלים לרבוי-משמעויות מגרות ומגוחכות ומלמטה נענה לו צחור רב-פנים, משתולל, צמא-התפרצות, לאחר שנכלא בירכתי-הלב ששת ימי-המעשה.
שני הסטודנטים פרשו בדומיה ממצהלות-העם ולורנץ הסתער בו למראה-העינים – כדרכם של בני-אמידים – אשד של רגשנות מכלימה ותחוחה ומשום שחשש, שמא יתמלט מפיו איזה מלמול משומש וחסר-טעם התחיל פוזם לנפשו בחצאי-מלים:
– שחקה באַיאצו פה בכי לא י –לין…
שניט המרושל וחד-הזויות שבאופי שקשה עליו כל התרגשות מופרזת, והוא חש בה תמיד מין נוזלים קרושים ומושחתים הנדבקים בקצה הלשון, שיסעו באמצע-הפזימה:
– מה אתה מילל? אני גדלתי על גל הבדיחות האלה ואין הרהורים נפוחי-טרגיות שולטים בי…
לורנץ הנבוך לא ראה טוב לפניו אלא לצאת ידי חובתו במימרה בנאַלית:
– ודאי, שאין הלב מודה בעקמומית שלו…
שניט הנעלב נשך את שפתותיו המחוירות וכלאחר-יד הפליט ערעור טבול-מרירות:
– וסבור אתה כי הגדלים על תלי-שטרות עדיפים המה?
לימים ידע לורנץ, כי, הנזיפה הדוקרת הזאת שבשאלה ננעצה בחודה הנוקב בבשר החי, שנתפס בצערו, ולא פסקה לחטטו, עד שנפלה בו, להלמות-הדם המורתח של עלם צמא-אמת – ההכרעה.
ב.
בחזקת-יד צפודה, מגוידת ומתוחת-שרירים הובעו בעמל דורות סימטאות צרות ועקומות בכליות-האדמה. שכבות-פחם אטומות ואפלות נתפוצצו ונטלטלו בקרוניות, הרתומות לסוסים גוצים וסומים ונערמו למעלה, כשכל חתיכת-פחם מברקת בשפעת-זהרורים לקראת החמה האמהית, המפזרת ללא חשבונות-כילי חומה ואורה. יום-יום הוטלו גופות-אדם במעי-המחשכים וידיהם הקשות נצטוו להכות באבן האפלה בריתמוס חדגוני של נקישת-פטישים מתמדת ובערבים, פנים אל פנים מול נתחי-החיים השסועים האלה המשתקפים לעינים הטרוטות חשופי-שטחים במלוא-עניותם המדהימה, נתקלפה מגרעיניותה המכזיבה והמדומה הישיבה הממושכה במסבאה הרועשת ליד ספלי-יין תוסס וחמום ופרשת-הנדודים באישון-לילה ובפיק-ברכים; ובתחתית-התפיסה, שעשתה את מלאכתה שלא מדעת-בעלים, התנודד ענבל בן-כסף המטרטר טרטור נועז בחזה הפעמונים הנאלמים. או אז נתגלגלה לתוך תצבורת־הלהג הפוחז והעקר שבקלובי הפועלים תרועתו המצהילה והמעודדת של אחד מצעירי-הכורים, לורנץ, שמתחת לשכבת-הפחם הדקיקה נשתמרו בפרצופו השמי קוים עדינים של ילד שעשועים, מאות האזנים, התלויות לצדי-הפנים המפוחמות, הובלטו ונעשו כאפרכסת קולטנית הסופגת את הד-החזיזים החוצבים להבות מרי והחותרים במאויי-קודש למעגלי-צדק עלי-אדמות. בנאומיו, המפרכסים ברהיטותם האימפרוביזטירית והמשולהבת, נטפלה לתביעת-המישרים בגוונה הצלול, הליבקנכטאי, איזו נערת-לוי פרועה, הבוערת עד דכדוכה של ההכרה, כאילו זעקה מגרונו טינה נצחת, קונוולסיבית, הגדושה שביבי-פתוס צורב, נבואי והמקרטע את לוז-ההסתכלות האשכנזית הצרופה והמשוקלת, ולעיני-הדובר פיזזה ארשת-פנים חלקה, גלויבנסגנוסית, וסגלגלת של מי שהיה מורה-תנ"ך בילדותו ושהיה רגיל לדקלם רמות, בהדגשה מלאה, מזעיקה ורועמת עד כדי טרוף, ובעצימת-עינים, כשהבעת-פניו הפושרת הופכת בן-רגע שלהבת גזעית סוערת ומזועזעת-הקצוות:
– והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול… וקראת באזני-ירושלים… אל תחשך קולך… מי יתן ראשי מים… מקולות מים רבים אדירים…
עתים הצליחה זעקתו הממרידה להטיל, מעל לאלפי-הקדקדים, יד מפורזלת, המרתקת את תקתוק -הלבבות להלמות-דם קצובה אחת ואלפי העינים התלויות במוצאי-פיו התלכדו במנורת-מאור רבת-קנים, היוקדת מעל הרצונות הדרוכים והמשולבים במלוא-עזוזם והנה פתאום הגיח באין רואים שמידר הכבוש והמנומס והתחיל משמיע דבוריו המתונים ועל פני הנקהלים הצליפה יפיפותו של יפת בתרכובת-ניבים קלים ומלוטשים, שניטל מהם עוקצם המרעיל וכל הנאספים כאילו הוטלו בידים רכות לתוך משקע-הנדנדה המרופדת, שהישיבה בה יפה לסוחר הצעיר ופיקח החובב את הצנועה התגרנית הצוננת ואת ערובת-ההצלחה הנתונה מראש. אותה שעה היה לורנץ פוקח את עיניו הזועמות לרוחה ומתוך חרדה מיואשת ראה לפניו את שמידר, הנוטל את מחרוזת-הלהט העוטרת את צבא-המקשיבים, ומדרדר אותה לאגוזי-פעולה פעוטים ורכים, שפציחתם נעשית בשפלות-יד, והנה גם מעיני המאזינים אורב נצנוץ של איזו הנאה מסותרת, כאילו הונח להם מגורל כבד-הלהט, שהועמס עליהם שלא ברצונם. קמעה קמעה הוברר לו, ללורנץ, שהקרקע משתמטת מתחתיו וכפות-רגליו הבוערות שוקעות לאטן באגם נרפש ודלוח, אשר על שפתו מתיצבים להקות להקות שומעי-לקחו ומאריכים לו לשון ירוקה ולועגת ועל מאות הכתפים נשא שמידר, תלמידה הותיק של סוציאלדמוקרטיה שלום-ביתית, המהלכת על גבי ההתרוצצות כאנפילאות של לבד, שלא להדריך את מנוחתו של האזרח השאנן, הגומע בירכתי-ביתו את הקפה השחור שלו ומעיין בהרחבת-הדעת בעתון בן יומו.
ג.
למטר-צלצלי-האינטרנציונלה נתחוור למי שהיו נעלבים ואינם עולבים, שצריך ליטול את הידים, שנשתחררו מטבעות-האזיקים, בכיור הזעם השותת נקמת-דורות וצריך להעמיד באמצעית-השוק חבית יי"ש מובחר לקדש בלגימת-רויה פרבוסלבית על תשעה הקבין של חדוה, שירדו כרוכים בכנפי-הדגלים האדומים, המתנופפים על גפי-הבתים, ומעל בימות ארעי רפרפה גלוית-מראה ובת-חורין מלת-המרדות, שהיתה אסורה ברהטי-השעבוד והתחילה עתה מרצדת בחפזה שכורת-גיל, עד שנכנסה באין רואים ללבות העוברים על גדותיהם:
- – תחי ה מ ה פ כ ה!
כשנתבקעה בתוך השלוה המנמנמת של פינה פרובינציאלית חבויה השמועה על תגבור-ההפכה שבכרכים, הכריזו שבויי-המלחמה ביטול-מלאכה והמחנה נתקשט שרעפי-אילנות ושיחים ומתוך שלל-הצבעים, המזליף ריחות חריפים, שנדפה מהם פריחת-בראשית עסיסית, בצבצה איזו חידת-סתרים שבהתחדשות-פתאום, ובגנזי-הלב נתגלו אפיקים כמוסים המפכים בהמית-פלאים פנימית ורבת-עלילה. לורנץ השכיל להבין, כי שעה קלה זו של חזות עילאית אינה אלא מתת חסד יקירה הפוקדת את האדם אחת לדורות, לפיכך אמר להעלות בלבם אבוקת-אור המלהטת סביביה והיה בשובם למכורתם והדליקו בעצם-ידם את נר-התמיד לחרות-האדם העמל, באשר שתי ידיו המיוגעות זרעו את מרחבי השדות, המפרנסים את כרכי-הים והעלו את בית היוצר למלאכת-החיים. בערבים התכנסו סביב לו אנשי-המחנה ובהקשבה רוטטת נקלטו דבריו העזים, עד שנקלעו כולם בעיגול נסתר המאוגד בחוטי-ארגמן דקים ונשבעו בלבם, כי בהגיעם לכלונסאות הארוכות, הגובלות בין מדינה ומדינה, יוציאו ממרתפי-אמונתם את אבוקת-האור ובתרועה יוכרז יום שכולו טוב. הבא עם סיום-המלוכה לכל אשר שלחו בשם איזו מולדת-מפלצת, הזוללת ממיטב-בניה, את צעירי העם, לפטם בבשרם הרענן את לועי התותחים הפעורים ולהטיל את גופם הגמיש והאיתן בין גללי-השדה.
בנתיבות, המתפתלים בין שדמות-השיפּון, המכרכמים את אלפי הפרסאות המרובעות של הערבה רחבת-הלב ורחבת-הידים, נגררו שבויי המלחמה בדרכי-התשובה לנאות המולדת וכל אחד מהם הרגיש את עצמו מפולג לחצאין, כי הנפש נתלתה, בחינת קן-נשרים, בפסגת-רום בודדת, כאילו אמרה להטיל את עצמה לתוך חלל-תכלת אין-סופית הזרוע אור-יקרות ברון יחד כוכבי-נשף, בעוד אשר רמ“ח האברים המגושמים וכבדי-המשקל ראו את עצמם נתונים בבית-מרזח הומה וגועש, כשריח חריף של בשר-אוזים מטוגן עולה לסדקי-הנחירים והפה הפעור המבליט טורי-שנים מלבינות מאומצת את הקורים גועה משפעת-התפעלות: אה… – לורנץ מחה אז במשיכה המשחזרים של מעגל-האגדה שעג סביבם, לבל תשמע ברבים רביעית-הגניחה, שפרצה מגרונו של מתלונן בסתרי-הגיגיו, המתגעגע בחשאי על לגימת-היי”ש הכפרי הצובטת את הושט, מדי השתפכה לבית הבליעה ועל ההרמוניה הנועצת את מנגינתה הצרודה לתוך פקעת-הקללות האוקראיניות המסתבכת בענני-ההבל של הקרטשמה:
– הך את הז’ידים מוכי-השחין ומוכרי-אלוה, הכם עד חרמה! הך, אחא, עד כלות-נשמה!
עם בוא-המחנה אל הכלונסאות הארוכות, התוחמות ללא פשר בין גבולות-עמים, נלוו אליהם משמרות-חיילים מבני-ארצם, שאצבעותיהם הגרומות נתונות על פיות-הרובים. עתה נתבעו עיניו המגנטיות של לורנץ למשנה-מתיחות, כי סחור סחור לקסרקטין, שנשתלחו לתוכו שבי-גולה, רעמו פסיעותיהם הגסות והזוממות של הסרדיוטים המזוינים וגם לפני ולפנים של מעגל-המושבעים התנער איזה חרומף, מלשני סתר, ןהתחיל מתריס כלפי הז’ידים הבזויים, אשר מכרו בארבעים שקל את אלהי-הגויים ואליו נצטרף מנין, וממילא התחילה עינו המגנטית של מעלה-האבוקה מעמעמת בצנעה וחוטי הארגמן המתוחים נתפקעו בצער, שנסתפג בתמיסת הגידופים של נבל עלוב וחרומף, נתפקעו באין הד וקשב…
חרש פעפעה בלבבות ההטפה לעליונים-למטה והזרועות הנטויות והמוכנות להפוך את סדרי-בראשית כאילו נתאמנו לתגרת-ידים. עד שנפרצו באחד הבקרים הורודים גדרי-האבן, הסוגרות על הקסרקט, ומי שהיו עתידים להניף את גרזנם הממורט על הגזע הנבוב של מונרכיה בלה ותשושה, על מנת להריע כראשוני-הכרזים על ברית חדשה אשר למשטר החיים – נמשכו הפעם בעקבות גוי חרומף ופשטו בעירה היהודית הרובצת בשיפוע-ההר והחנויות עקומות-הדלתים נעקרו במשובה הידמקית, פרצופי-יהודים מיואשים ומתחננים הציצו למחצית-רגע מפתחי הבתים הנעולים ונתעלמו תוך כדי הבטה חטופה בפגרי-ישראל הסרוחים בקצות-הסימטה ולורנץ נחפז לכבות באצבעותיו הרועדות את רשפי-התוחלת הדועכת והעמומה שנזדהרה בו באחרית-הבהובה הקלוש ומול עיניו האפלות יצאה במחולות-פחזות טעותו היסודית, האוכלת את בשרו עד דכא והסוחפת את שתי רגליו הכושלות לשפת-הנהר, המכה גלי-זעם והמבטיח ברמיזת-סתרים שלוה ניצחת לכל המפקיר את עצמו בתום-אמונים למרי-שבלתו הזועפה והסואנת…
ד.
לברק-החניתות של המשמרות המוכפלים התיצבו הפורעים למחרת היום בחצר הקסרקט ובהרכנת-ראש המתינו לבואו של פון פלקבוש ובינתים נח מבטם המטומטם על גופתו המתה של לורנץ המוטלת על הקרקע, ואף בבת-עין אחת לא נזדעזעה, כשנתקלה באותו החיוך הקופא, המרחף על שפתותיהם של המאבדים את עצמם לדעת. כאילו הבשר הזה, המוטל לפניהם, לא להט במחיצתם ולא היה להם פנס-חנם במבוכת-הלילות. רק אחד-העומדים במערכה, מי שהיה שו"ב בעירתו, נתן את עיניו הדומעות בחטמו השמי של הנטבע וטפח בקצה-השרוול של אדרתו הרחבה על פניו הצנומים וקמוטי-הצער ולבו נתאוה לישב באותה שעה על גבי הדרגש שבקלויז ובחילוץ נעלים ליבב בזמרה מרוסקת של פרקי-קינה עגומים כחפי הבורא, המסתתר בשבעת-רקיעיו הנעולים.
– על אלה אני בוכיה, עיני, עיני יורדה מים…
א.
ירוחם הסומא, המוטל מאחורי-התנור ומתנמנם תחת הערמה הכבדה של אדרות כבשים בלויות ומעופשות, היה חוזר וניעור וזורה על פני האפסות המבעיתה של החדרים השוממים טינה נרגזת, בת תרעומת יבשושית, הנפלטת מפי זקן גונח ומחוסר שינים:
– שלמה’ניו, עורבא פרח וחסל… אחת אמרתי וחסל!…
עם הד-הצריחה החרבה, המטיילת ארוכות על פני החלל הריק, פסקו הנקישות המדודות על גבי הרצפה, ושלמה, שהתיצב לפני התנור נטוי אוזן וזקוף גרון, התחיל מסלסל בקולו הרכרוכי ככנף רננים נעלמה הטופחת על פני מים שקטים.
– מה, למשל, רצה ר' ירוחם לומר?
– מה? למשל מה? איזו פרשה קורין השבוע?
– איזו פרשה? פשיטא: כולי עלמא נוהג לקרות פרשה אחת…
– משמע?
שלמה התאפק, כי לנגד עיניו נתבהר אותו היום, בהיות שמי-אב, חצים מצטהלים וחצים מתעגמים, רועפים אור מתון ומרגיע על הסמטאות השרויות בנחת, ופתאום נזרקה הברה חשודה ומוזרת, ובני ישראל הנרעשים, שנתרבצו אצל זקן השוטרים התוקע בלסתות נפוחות בחצוצרתו הסדוקה, ראו בעיניהם ממש, בהשתלשל מלב הנחושת הבשורה הרעה, שנתגלגלה כנתח של קרח בחוט השדרה: מלחמה.
– איזו פרשה? כדאמרינן: פרשה אחת.
– משמע?
– כולם למגדול ועד קטן קורין בדחילו ורחימו שנים מקרא ואחד תרגום: מירכא טפחא אתנחתא כי תצא למלחמה על אויביך, כי תצא למלחמה על אויביך ארי תפוק לאגחא קרבא עם בעלי דבביך…
– אהא… משמע, שפיכת דמים כמו שכתוב: דם ואש ותמרות עשן… והקדוש ברוך הוא? יגע בהרים ויעשנו… ובני ישראל נוטלים את התהלימ“יל ומשועים כלפי שמים: אשא עיני אל ההרים… וההרים עשנים… ומפני מה אין הררי עד, גדולי הדור משכינים שלום בין המלכויות? והיכן הרביים הקדושים והיכן בוצינא קדישא הרבי ר' זליג שליט”א?
– איזה רבי ר' זליג? ר' זליג שלך נסתלק ויש זליג סתם, יהודי פשוט, בריה עלובה, טיפה סרוחה. אמור מעתה: זליג הקטן שבקטנים, זנב לשועלים. כלך לך עם זליג שלך, שברח מפני הקוזקין כגנב הנתפס בקלקלתו…
ירוחם הוציא את גולגלתו הגדולה מתחת לגל הסחבות ועל שפתותיו הצמוקות התחילה מפרפרת, בזעזועים קלושים, תמיהת פחדים ונשתפכה בשריקה קרה של שעול צורם, הנשמע כהד המום של הכאות הניתכות על קדקדים מורכנים בבתי סוהר אפלים, ושלמה המשיך במעט רוגזה ליצנית:
– זליג שלך ברח מפני הקוזקין ולא ידע, שאין מנוס מפני מלחמת גוג ומגוג.
הזקן, שחזרה אליו בינתים נשימתו הנחרנית, שטח את כפות-ידיו, כאילו רצה לקלוט באצבעות מרתתות כל מלה ולמשש, אחד אחד, בדברים, שנאמרו על אזנו הכבדה.
– הא? מלחמת גוג ומגוג ממש? משמע, שימות המשיח מתרגשים ובאים… אם כך, שלמה’ניו, תגיד לפלונית שלך, למרת בריינדיל תחי', שתתקין לי שרוולים חדשים לזשופיצי שלי, כי – אדרבא, תגיד במחילת כבודך – כיצד אצא להקביל את פני המשיח בקריעה-בליה?
– חוכא וטלולא. חיי ראשי, חוכא וטלולא… מה לך כי תשאל למלך המשיח? אי לך שוטה זקן שנתנמנמת ונשתטית… כל המלכים והדוכסים בטלים ומבוטלים ומעתה צריך להיות מדינה בלי קיסר ובלי זשאנדארמעריע, אלא דרך חרות וכולם כאחד, בני-ישראל ועכו"מ, מצווים לעשות אגודה אחת ולישב על היסב-בעט אחד וללעוס את המצה, זכר ליציאת מצרים…
– ויציאת מצרים לאומות העולם על שום מה?
– שוטה זקן, במעשה בראשית כתוב: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. מי כתיב נעשה אדם מישראל, אדם סתם כתיב. ומכלל אדם אתה שומע הן ישראליים והן אשכנזים והן קוזקין ואפילו עמלק.
– עמלק? אתמהה. ומאי דכתיב: מחה אמחה זכר עמלק…
– ללמדנו שלא נוסיף חס ושלום לזכור את המעשים המגונים שלו ונשכח את הרישעות שלו ונסלח לעוונותיו, כי בן אחינו הוא והא דכתיב: לא תקום ולא תטור…
בתנופה מפתיעה הושיב ירוחם את גופו המדולדל על ערמת הסחבות ורגלו הימנית הבצקה וקצוצת-הבוהן התחילה מתחככת בכתלי התנור, עד שהעקב הכתום וקשה-העור נסתייד למחצה.
– אם כן, שלמה’ניו, למה אמר דוד המלך: לעשות נקמה בגויים…
התשובה ניתזה הפעם בשטף לשון וברקיעת רגל:
– אי-אי-אי, דוד המלך שלך ישב בבית ואוּריה החתי, שלא נקף אצבע לרעה ולא פשע ולא חטא, נשלח אל הפראנט ואוריה הטיפש נהרג ונשחט ואיננו ודוד בן ישי עבדך משיחך התעלס באהבים עם בת שבע היפהפיה… כך דרכו של עולם: הקיסרים יושבים בית ועטרותיהם בראשיהם ומתחממים ליד הפריפעטשיק ואוריה הטיפש יוצא למערכות המלחמה ואוריה מוטל על גל דומן מסריח ואין איש מבכה את האבדה ולבסוף יוצאים היידעלעך שלך בהמון חוגג ומרקדים נגד קערת הלבנה המחוירה וצווחים ככרוכיות: דוד המלך חי וקיים!.. שוטים שבעולם, לשמחה מה זו עושה? ומפני מה אין אוריה החתי חי וקיים? שוטה זקן, מה תתפאר בדוד המלך שלך? הא?
ב.
משנשתתקו הלמויות התותחים ונתעלמו כדורי השטן, שהיו בעפיפה שורקת מבשרים כליה לדרי מטה וכוברים את הגג השטוח של בית הכנסת, שוב נדמה היה בערבי שבתות, כאילו מלאכי השלום חזרו לנפנף בכנפיהם הצחורות. חזר גם אותו יוני מפורסם והעמיד בשוק את מיטב סחורותיו לראוה ובפרקי זמרה תגרניים גמר את ההלל על המטפחות הברודות, המשרוקיות העשויות סוכר והאספקלריות המכושפות הגנוזות בארגזיו. צועני הקהיל מסביבו במצלתים את נשי האכרים, בהרקידו את הקוף החום, הנגרר אחריו, והמלובש מכנסי גבר, פרקים נזדמן בשעת בין הערבים מגיד ליטאי והפיק מרגליות צלולות לתוך דמדומי-הערב, הזולפים מעל כתלי הקלויז המפויחים והחסידים הותיקים חיכו לביאת הצדיק שלהם ועל פתחי עיניהם רבצה התלונה: מה אנו ומה חיינו אם זה איננו כאן?
יום-יום ישב שלמה על חלקת-האבנים, שנרצפו לפני בית הכנסת וכלאחר יד פיזר מסביבו שיירי דשא, שנתלשו מאחורי הגדרים ועזים לבנות היו מסובבות אותו ומלקטות את העשבים והוא – רועם ומפרנסם בהיסח הדעת – היה מזמר להנאת התינוקות, שנתכנסו בקרבתו, זמר חרישי המלטף את הלבבות הקטנים בגיפופי-סאמיט והפעוטות נענו לו בידיהם הרכות המשמיעות, במחיאת כפים חלושה, צליל מעודד ורענן, כאילו נטלטלה פתאום לתוך מיצר הרחוב תפארת גנוזה, הזורעת שביבי-אורה מהנה, מחממת וקובעת חעצמה מנגינת נהנין תמימה:
– צאן קדשים אבע! צאן קדשים אבע!…
ג.
באין חפץ נגרר שלמה ברחובות עקלקלים בעקבות בריינדיל זוגתו המתיפחת בקולי-קולות ומזעיקה את גרי הרחוב המתנמנמים וכשהציג את רגליו היחפות והמאובקות בשכבת-הדשא המכמיש שבחצר-הרבי, חלחה בו התמיהה, בשל מה נתקבץ קהל מאות, המזחיל בערמומית את עינו הרעה הרעבתנית לתוך הקופסה הסגורה, שכתוב עליה באותיות סת"ם מוזהבות: פ. נ. שלמה הקטן – וחסל, ובשל מה מתלחשות היהודיות הזקנות והזועפות המכונסות בקרן-זוית קודרה ומצביעות עליו באצבע נפוחה ודוקרת – והוא נמלט ממאות העינים הכבויות ומעורפלות-הגורל, בהשהותו מבט כבוש ומצונן על גבי הזגוגיות, שנצטלב בהן קו סומק ובוער של ארגמן-השקיעה. האשה המתיפחת גללה מעל לבה הדואב נתחי-צער עגולים ומתמוגגים והרבי ר' זליג, שקדקדו היה נתון בכפות-ידיו החבוקות זו בזו, נענע לה בראשו ולבסוף בלם ברמיזת-אצבע את שפך-הדמעות המתגלגלות מעיניה, עיני אשה סוערה, ונזדקף במתינות, אם כי הכתפים שלו כאילו נתעקשו שלא להשמע לרצונו והבליטו את תשישותו של זקן מופלג, שאין כוחו יפה לשאת בתסבוכת-הגורלות. פתאום סילק שלמה את עינו השלוה מעל צללי הארגמן שבזגוגיות והצליף צחוק תינוקי, שנשתזרו בו צלילי-כסף דקים שאין האוזן המורגלה בקובלנות סובלתם והרבי נעץ בו את עיניו הדועכות והמורחבות בתמיהה והשמיע בנעימה שקולה, כשפניו מכוונים כלפי הקהל:
– השם יתברך עשה את עולמו תחתיים ושניים ושלישים ובני-אדם שרויים במדור התחתון, הוא עמק הבכא, ואף שעינינו נשואות אל ההרים מה נאמר ומה נדבר אם כביכול ימנע ממנו מחמת הגשמיות שלנו את הראיה האמיתית, היא נהורא מעליא?
שאגה פרוצה ודקרנית, שאין אחריה השלמה עם חצאי-תנחומים, נדרדרה מפי בריינדל על פני הקהל. הרבי המתיק את קולו וברמיזה כלפי האשה הפליט מבין שפתותיו הרוטטות:
– אי, אשה פתיה, ואם ישתפה השוטה – מאי רבותא? דרכו של שפוי לעסוק בפרגמטיה והשוטים ניתן להם קורטוב של נבואה… נו, ואם זכריה הנביא עליו השלום ראה דברים משונים כגון ארבע מרכבות שיצאו מבין הרי נחושת, מי פתי ויאמר, חלילה, שדעתו של הנביא לא היתה מיושבת עליו? הא?
ירוחם הסומא המעוטף באדרות-כבשים בלויות זקר ממאורתו האפלה וצרח:
– הא? משמע: שומר פתאים ד'. הקדוש ברוך הוא ממונה על המשוגעים ומהלך ביניהם כאחד מהם? הא? כפתור ופרח! מדרש פליאה, שהובא מהיריד הגדול במדינת-אונגרן!… עורבא פרח וחסל…
הרבי צנח – קדקדו כבוש בכפות-ידיו החבוקות זו בזו, ואושה קלה של התיאשות התחילה מנשבת סביבו:
– אדם יסודו מעפר, כדכתיב וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה… והנחש הקדמון נאמר בו: על גחונך תלך ועפר תאכל… וגם ישראל משולים לעפר כדכתיב: ושמתי את זרעך כעפר-הארץ. ללמדנו, הנחש הקדמון אוכל את ישראל… וי, וי, אדם יסודו מעפר…
כהבעת-ארס נקלעה עתה לתוך התוגה, המרתקת את הקהל המתאנח מימרותו של ירוחם:
– ומאי דכתיב: וצדיק יסוד עולם, הא?
– דוקא… והלא אברהם אבינו, שהיה צדיק יסוד עולם ממש אמר ואנכי עפר ואפר… והנחש הקדמון מלחך את העפר להנאתו. משמע שיש לו שליטה באברהם אבינו… ואם האבות העליונים כך, אחד מאלפי רבבות ישראל כל שכן…
ג.
עם הגעיה האיומה ירדה עלטה כבדת-אופל ומטמטמת ועטתה את הקהל, שנתאבן מחמת היסורים על שנגנז האור ואיננו ונאלם הפרקליט לזדונות ולשגגות ואין מליץ יושר בפני הפמליא של מעלה וכל איש עזוב לנפשו ולפתח-החיים חטאת רובץ והשטן מהלך כחתן בין האבלים ומרקד לפני הכלה: הנך יפה רעיתי עיניך יונים – ורק שלמה לא זע ולא נע ומעין צחוק של שלהי-קיץ נתלש ממבטו החם ותעה סחור-סחור, והוא החליק ביד צנומה ובעדנה של אם חרדה על רכרוכית-גבה של עז לבנה, שהכניסה את עצמה לבין קפולי-הקפוטה שלו ובהוציאה חליפות את ראשה המקרין, הסתכלה בקהל-הבוכים בעינים מלנכוליות, מלנכוליות מאד…
א.
לאמתו של דבר לא היו מלחמת-העולם וזכרה עולים על לב, אילולא אותה המודעה הקטנה ככף-איש, שנמצאה באחד הימים מודבקת על הכותל של בית-הדואר. מעט החיילים מילידי הכפר שנהרגו – נשכחו, אלמנותיהם טרודות בדאגות-פרנסה ומקבלות מקצבת-המדינה, שני קצוצי-הרגל יוצאים בקב שלהם והם דומים לחבריהם-לפורענות, שרגלם נקטעה בשעת עבודה בבית חרושת, מי שחזר משדה הקטל לאכסניה שלו ומחלה אוכלת בבשרו נתרפא כליל או הלך לעולמו ועולם כמנהגו נוהג. אמנם, בערבי-בחירות יעלה הנואם את זכר-הימים ההם וידבר – איש איש והסתכלותו – על ימי-הברזל או טרגידית-האנושות או השתוללות-הקפיטליזם, אפס קומץ-השומעים ישימו את הכינויים האלה כאמרות-נוי הבאות לתפארת המליצה. אנשי הכפר, הרתומים ללא-מנוח לעבודת-יומם דים שהם יודעים למקטון עד גדול, כי לפני שנים מספר חלפה על פני הארצות מפלצת-אימים, ואם בעל-הראינוע מכריז על הצגה חדשה, רבת-ענין ורבת מתיחות: המלחמה העולמית בשמונה מערכות בתוספת-הומורסקה המצחיקה עד דמעות, נוהרים בני-הכפר בשבת שלהם לראותה, כאשר ינהרו להביט במחזה אחר, דוגמת: הגנב מבגדד או הטחנה האדומה.
מהיות מקום-הזבחים במרחקים, אי שם בערבות-רוסיה, למרגלות הקרפטים, בנקיקי-האַלפים או בשדמות פלנדריה, ככתוב אז יום-יום בבשורות-הנצחונות של השטאב הראשי, נשקפים ימי הנצורות כמחזה מוזר ובדוי במקצתו גם בעיניהם של אלה, שנלפתו בגופם בתבת-הזועה ובהיותם עתה נתונים לעמלם אינם מספיקים להקשות, בשלמה רואים עוד אנשי העתונים להרבות את להגם על דברים שנשתכחו ושהעלאתם אינה רצויה או שהיא נראית כסערת-מעט, שהשתובבה לשעה קלה והקדירה את שולי הרקיע ושלאחריה נתבהרו השמים מחדש, הצפרים שבו לקנן בעפאים וגלי-הנחל החוצה את ירק השדות פתחו שוב בפזימתם ההומה ועדר העזים הגולשות עם ערב ממעלה ההר מקשקש בזוגים והצלצול מתמשך למרחוק ועוברי-אורח שומטים את כובעיהם בהשמע רנת-הפעמונים ושפתותיהם רוחשות תפלה.
ב.
והמודעה שעל כתלי-הדואר ענינה באונטראופיצר רינגה, אבד ללא שאר וזכר במערכות צרפת ועתה מתבקשים מקורביו, הזכאים לתבוע כחוק את ירושתו – שתי חליפות בגדים לטיול, חליפת ספורט, עשרים ושלשה ספר בכריכת בד, קובץ שירים בכריכת-עור ועל ניר-קלף, קופסת כסף לסיגריות, מזודת מסע ואלבום תמונות – שיואילו להזדמן ביום פלוני בשעה אלמונית במשרד-הכפר.
ויגנר הזקן, שאינו מספיק לכלות את מלאכתו לפני חשכה אמר פתאום ל“עבדו” הפולני:
– משניטלו שניהם הריני כמי שנגדעו זרועותיו והוא מלקט בבהונות-רגליו… האם מלחמה היתה זאת… שניהם היו חסונים כאלונים וקומתם כשל אלונים… כן, כן. האחד “נשאר” בבלגיה והאחר בפולין שלך. דומן על פני שדות… ואני נצרך לשכמותך והשדות והבית והעבודה יהיו לנחלה לבכור-שטן וצאצאיו…
גברת הולצטה, לאחר שהגישה את פת ערבית לדיירה, הורידה מעל הקיר את תמונת-בעלה, ניעורה בקצה שרוולה את שכבת-האבק הדקה מעל הזכוכית לאמר:
– ואילו ראה מר הובזנק את בעלי המנוח בשעת חגיגה. וילי שלי לא ירש, לצערי, אותה העליצות… ועתה הוא מרקיב בקבר. צא וחשוב: אחת עשרה שנה. תחילה אמרו: הקיסר קורא. הלכו כולם והתזמורת ניגנה ןרינגה המנוח נשא נאום. רינגה ידע לנאום, אין להכחיש. והכל עמדו במועל-כפים ונשבעו אמונים לקיסר ולדוכס והלכו למגר את הצרפתים ואת הרוסים ואת כל האויבים. שלי אמר: “אגנס, אחרי שלשה חדשים הריני חוזר. אל דאגה!” גם הרופא אמר ככה, הכל אמרו ככה. ועתה מה? הוא איננו ורינגה איננו והקיסר איננו והדוכס איננו ואשר באו תחתיהם גם לא יתנו תמיכה לאלמנה… ריפובליקה הם אומרים…
בתנופת-יד חזקה – כנראה, מרוב התמרמרות – השיבה את התמונה למקומה ונטלה, כדרכה ערב-ערב, את לוח-השנה המצויר של העתון הנקרא על שם שני הנהרות המוליכים את מימיהם במחוז וחזרה וקראה את המודעות על שלשת האחים האצטגנינים שנזדמנו מהודו להמבורג והניבאים במחיר זול שבזול את עתידות-החיים לכל נפש חפצה, על המשחה חדלת הרעל היפה לקדקדי-קרחים, על ספר-הזכרונות של מרת אוטרו: קזנובה בשמלת אשה, על מרפאה פרטית לחולי סרטן שהצילה כך וכך נפשות ממיתה משונה וכהנה. ראשה שח לאטו ונשמעה נחרתה המדודה המתלוה לתקתוק-השעון. אוטו הובנזק, הרווק הקלאַסי, בעל-העניבה השוברטאית, המרצה לעת מצור, העוזר יומם בחנות המכולת של אגודת הצרכנים והמופיע בערב בטרקליני-המסבאות כראש-הרקדנים שבמקום, העלה בינתיים מארגזו הירוק את צרור-כתביו והתחיל קורא את חרוזיו בקול צלול ורועם, כשאגרופיו טופחים על השולחן, עד שגברת הולצטה ניעורה בבהילות ונתנה בו עינים תמהות ואַחר, כשנתחוור לה מעמדה, נתנה את קולה בצחוק:
– נו, מר הובזנק, הפחידני אדוני כהלכה. אני שרויה בנים-ולא-נים ומהרהרת בלבי, כי אם תתמיד הצינה יקפאו הבולבוסים וגם הכרובית הלבנה תתנזק ללא תקנה ווילי שלי נטפל לאותה הכנופיה של פוחזים והשבוע צריכה להיות כביסה ופתאום אני שומעת איזה רעם אדיר, כאילו מישהו נוקש בפטיש. תחילה נרעשתי ועתה ידעתי, כי אדוני מתקין את עצמו להצגה לרגל חנוכת המצבה לחללי המלחמה. באמת, כבר הגיעה השעה. הריני נזכרת בפרנצ’ל שלי: איש הלך לעולמו במרחקים ונפל חלל וכאן – לא כלום, אין זכר ואין שארית. והלא פרנצ’ל שלי אחד ובנופלים היו – אם לצרף את רינגה למנין – תשעה. ואני חוזרת ומזכירה לו, מר הובזנק, כי ראוי היה לזמן לאותו היום תזמורת הגונה, אפילו מהנובר…
הדייר נענע בראשו בחשיבות והיא הוסיפה:
– אלא שוילי לועג. והוא אומר: מצבה הם מעמידים – כנראה שצבתה בטנו של הבירגרמיסטר והוא מוכרח להשמיע איזה נאום. הו-הו, ידעתי מנין לו הדיבורים הללו. מאותה הכנופיה שלו. לפני שבוע טלטל אלי איזה בחור גבוה וצנום והוא אומר לי: גברתי אלמנה, כך וכך, ותמיכה אינה מקבלת? ואני: הממשלה אינה נותנת. והוא: ולבנות אניית מלחמה יש להם כסף, מה? ואני: מי יודע? והוא מוציא מנרתיקו גליונות ומתחיל מטיף, כי עלי ללכת ולמחות על האניות האלה… הוי, ידעתי את הכנופיה הזאת. תחילה אמרו: כשהקיסר והדוכס ינצחו תבוא הברכה ואחרי כן שילחו את הקיסר ואת הדוכס והם באו ואחד מהם בא אלי, והוא באדרת-עור כחולה, והוא אומר, שהעם צריך לקחת את נחלאותיהם של הנסיכים. והוא אומר: גברתי, בעלה מת במלחמה והיא אינה מקבלת תמיכה. ועתה, הוא אומר, העם יקבל את רכושם של הדוכסים – היא תקבל תמיכה, כדי מחית-נפש. אני אומרת בלבי: צודק בן-האדם. ומה היה? היה משאל-עם, כאשר דרש ההוא באדרת הכחולה, והתמיכה לאלמנה איננה… ידעתי את הרמאים האלה… גם עתה ידברו על תמיכה…
ג.
באותו הערב המתינו במבואי המסבאה חברי האגודה המונרכיסטית: ויקטוריה אוגוסטה, חמושי אלות, להקביל “כראוי” את פני הגינוסה, שאמר לדבר, ככתוב בכרוזים אדומי-הדפוס על “אותה המהדורה השניה של אבגוסט 1914 הנדגרת עתה בבתי-הזיין ואשר תזדקר פתאום, בשוא גלים, לגרוף כל צעיר ורב אונים ולתתו למרמס ולמשיסה לטלפי האימפריאליזם”. משנתקרב איש צעיר, שלא מאנשי המקום, ששפמו הצהוב יורד ותלוי ומקטרתו נתונה בפיו, נשמעה שריקה צורמת והאורח ראה את עצמו במעגל של אגרופים קמוצים ומונפים ומבטי-זעם, ואחד גבוה וכפתני התיז מטר-חרפות:
– לא, לא, אל ידמה בנפשו, כי הוא ישא פה את נאומו המשוקץ… יטריח את עצמו למזרחה של ברלין, לרובע-האסמים… הכתובת מוטעית במקצת… נלאינו נשוא חלאת-אדם שכמותכם…, לא, לא, לא נתיר… בשום פנים.
והאורח המבוהל ביקש לשכך את החימה השפוכה וחינן אליהם את קולו:
– אולם, אני… אני רק בדבר-הירושה באתי… בדבר שאר בשרי… בדבר האונטראופיציר רינגה…
אותה שעה דהר ברחובות הכפר בחפזה אוטומוביל משונה, כולו מכוסה ומכל עבריו כדמות לועי תותחים פעורים, אחד ממאות האוטומובילים, שהתרוצצו באותם הימים בכל המדינה ושהותקנו ככלי-תעמולה כנגד בנין האניה המשורינת. האורח ומעגל-צורריו נשתתקו ומתוך הדומיה נשמע קולו של איזה תינוק:
– הוי, אמא, הקרקס בא, הקרקס בא!…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.