רקע
דב סדן
במעלה

א.

התוספת הקלה של התמרמרות חרישית וכוססת, שנצטרפה לכל מעגליו הנלוזים של לורנץ, העידה, כי בהיותו נצב עם אשמורת-הבוקר פנים אל פנים מול האספקלריה העגולה שלו רואה הוא בעליל שאין הדברים כשורה. מתוך הלהט המכחיל של עיניו המבקשות מעט-תנומה, אחרי ליל-הוללות, נצנצו הרהורי-חרטה אוריריים. ואז נתפזרו קלפי-המשחק כמו מאליהם, חבר-מרעיו נפטר בחשאי והבקבוקים המרוקנים השתברו בנפילת פתאום. באילו השעות היה מזנק משפל-המדרגה של ההרגשה נחש עקלתון והציף גל מסמיק של שנאה כבושה לאבא שלו, הבנקאי המפוטם, שכל נדנוד-גופו הבשרני להוט אחרי הבצע ושלא השכיל – למרות היותו ארבעים שנה רצופות בוינה – ללמד עצמו לשון גרמנית צחה והיה נוהג בשיח-חולין עם זאטוטי-הגויים לשרבב איזו מלה בלשון הקודש כאילו לא הרגיש בה, שאין לידתה על טהרת שפת-אשכנז היציבה והמהוקצעת.

שניט, חברו לספסל-האסכולה לא היה גורס את איבת-הסנורים הפרוצה הזאת ובתוכחת-מוסר מנומסת הובילו פעם אחת ביום א' לשבת בעקיפין אל הפרטר ההומה. אותה שעה נתקבצה בטבורו דלת-העם המתאוה, לשם הסחת-הדעת מדאגות-יומם, להתעלס בתענוגי-בוסר, שהקיסר החנון ושרי-המדינות ערכו למענם בכרך ההדור הזה: כמה גמלים שחופים, שעל דבשותיהם מתריעים בשבעים לשון בריות העטופות צבעונין; דוב הנתון בקולרין והמטייל ארוכות על שתים ומלקק ברעבתנות את כפיו, כשמצנפת משולשת שנטשטשה מרוב-שימוש ושמשקיפים בה על פלח הירח התלוי מעל הקרקס, מפלצת אדומה שלסתותיה נפוחות וכל העובר עליה מעניק לה מתנת ידו הכבודה ועלמות אין מספר המרקדות בעירום על בדי-הראינוע. המומוס המכהן על דוכנו המטיר את בדיחותיו המפולשות הגוררות אחריהן העלאת-רקיקה שלש פסיעות מן השפה ולחוץ והקהל התעגל סחור-סחור לאלמימר שלו והוא חזר ברצינות מתמידה על האפילוג המונוטוני הנזחל בעקבי-הבדיחה:

– מרנן ורבנן… שופרי דשופרי… זול שבזול… הכל במקח השוה… אשרי הנכנס והקונה את עולמו בפרוטותים…

אחר עזב את מעמדו והתחיל מהלך בקהל לזרזו לכניסה וכשהרגיש בשני הסטודנטים, המופרשים במקצת, נתקרב חרש, כאילו פסע על בהונותיו, החוה לפניהם קידת-מוקיונים אדיבה והשמיע ביוהרה מוצנעת:

– ירשני כבודו להציג את כבוד עניותי בפניו. שמי: שניט סניור. מאד ינעם לי להכיר פנים את ידידי-בני. מתפקידי, כידוע, לבדח את דעת-הקהל בשלשים כתרים לחודש. זול שבזול. צריך כל היום להטיף נופת-צופים לקפליטי-כרוב אלה, המתגבבים לפתח-הקרקס. סבורים הבריות, כי זו פרנסה שאינה מהוגנת. שטויות. בינינו לבין עצמנו: הבל-הבלים. העיקר, רבותי, שהכניסה זולה והקרקס – טוב טעם…

הלה הציץ בעינים פקחיות ועיפות ובפסיעות-חולדה זהירות נסתלק מחברתם, כדי לחזור ולהבריד בדיחות ממורטות וקלות-תעופה ושוב עמד שעות רצופות על דוכנו והטיח כלפי גוש-הנאספים מימרות רותחות ושנונות באפסות מחלידה, פתגמי-פיפיות חדים המבהיקים לברק-נביבותם הפנימית והמתפצלים לרבוי-משמעויות מגרות ומגוחכות ומלמטה נענה לו צחור רב-פנים, משתולל, צמא-התפרצות, לאחר שנכלא בירכתי-הלב ששת ימי-המעשה.

שני הסטודנטים פרשו בדומיה ממצהלות-העם ולורנץ הסתער בו למראה-העינים – כדרכם של בני-אמידים – אשד של רגשנות מכלימה ותחוחה ומשום שחשש, שמא יתמלט מפיו איזה מלמול משומש וחסר-טעם התחיל פוזם לנפשו בחצאי-מלים:

– שחקה באַיאצו פה בכי לא י –לין…

שניט המרושל וחד-הזויות שבאופי שקשה עליו כל התרגשות מופרזת, והוא חש בה תמיד מין נוזלים קרושים ומושחתים הנדבקים בקצה הלשון, שיסעו באמצע-הפזימה:

– מה אתה מילל? אני גדלתי על גל הבדיחות האלה ואין הרהורים נפוחי-טרגיות שולטים בי…

לורנץ הנבוך לא ראה טוב לפניו אלא לצאת ידי חובתו במימרה בנאַלית:

– ודאי, שאין הלב מודה בעקמומית שלו…

שניט הנעלב נשך את שפתותיו המחוירות וכלאחר-יד הפליט ערעור טבול-מרירות:

– וסבור אתה כי הגדלים על תלי-שטרות עדיפים המה?

לימים ידע לורנץ, כי, הנזיפה הדוקרת הזאת שבשאלה ננעצה בחודה הנוקב בבשר החי, שנתפס בצערו, ולא פסקה לחטטו, עד שנפלה בו, להלמות-הדם המורתח של עלם צמא-אמת – ההכרעה.


ב.

בחזקת-יד צפודה, מגוידת ומתוחת-שרירים הובעו בעמל דורות סימטאות צרות ועקומות בכליות-האדמה. שכבות-פחם אטומות ואפלות נתפוצצו ונטלטלו בקרוניות, הרתומות לסוסים גוצים וסומים ונערמו למעלה, כשכל חתיכת-פחם מברקת בשפעת-זהרורים לקראת החמה האמהית, המפזרת ללא חשבונות-כילי חומה ואורה. יום-יום הוטלו גופות-אדם במעי-המחשכים וידיהם הקשות נצטוו להכות באבן האפלה בריתמוס חדגוני של נקישת-פטישים מתמדת ובערבים, פנים אל פנים מול נתחי-החיים השסועים האלה המשתקפים לעינים הטרוטות חשופי-שטחים במלוא-עניותם המדהימה, נתקלפה מגרעיניותה המכזיבה והמדומה הישיבה הממושכה במסבאה הרועשת ליד ספלי-יין תוסס וחמום ופרשת-הנדודים באישון-לילה ובפיק-ברכים; ובתחתית-התפיסה, שעשתה את מלאכתה שלא מדעת-בעלים, התנודד ענבל בן-כסף המטרטר טרטור נועז בחזה הפעמונים הנאלמים. או אז נתגלגלה לתוך תצבורת־הלהג הפוחז והעקר שבקלובי הפועלים תרועתו המצהילה והמעודדת של אחד מצעירי-הכורים, לורנץ, שמתחת לשכבת-הפחם הדקיקה נשתמרו בפרצופו השמי קוים עדינים של ילד שעשועים, מאות האזנים, התלויות לצדי-הפנים המפוחמות, הובלטו ונעשו כאפרכסת קולטנית הסופגת את הד-החזיזים החוצבים להבות מרי והחותרים במאויי-קודש למעגלי-צדק עלי-אדמות. בנאומיו, המפרכסים ברהיטותם האימפרוביזטירית והמשולהבת, נטפלה לתביעת-המישרים בגוונה הצלול, הליבקנכטאי, איזו נערת-לוי פרועה, הבוערת עד דכדוכה של ההכרה, כאילו זעקה מגרונו טינה נצחת, קונוולסיבית, הגדושה שביבי-פתוס צורב, נבואי והמקרטע את לוז-ההסתכלות האשכנזית הצרופה והמשוקלת, ולעיני-הדובר פיזזה ארשת-פנים חלקה, גלויבנסגנוסית, וסגלגלת של מי שהיה מורה-תנ"ך בילדותו ושהיה רגיל לדקלם רמות, בהדגשה מלאה, מזעיקה ורועמת עד כדי טרוף, ובעצימת-עינים, כשהבעת-פניו הפושרת הופכת בן-רגע שלהבת גזעית סוערת ומזועזעת-הקצוות:

– והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול… וקראת באזני-ירושלים… אל תחשך קולך… מי יתן ראשי מים… מקולות מים רבים אדירים…

עתים הצליחה זעקתו הממרידה להטיל, מעל לאלפי-הקדקדים, יד מפורזלת, המרתקת את תקתוק -הלבבות להלמות-דם קצובה אחת ואלפי העינים התלויות במוצאי-פיו התלכדו במנורת-מאור רבת-קנים, היוקדת מעל הרצונות הדרוכים והמשולבים במלוא-עזוזם והנה פתאום הגיח באין רואים שמידר הכבוש והמנומס והתחיל משמיע דבוריו המתונים ועל פני הנקהלים הצליפה יפיפותו של יפת בתרכובת-ניבים קלים ומלוטשים, שניטל מהם עוקצם המרעיל וכל הנאספים כאילו הוטלו בידים רכות לתוך משקע-הנדנדה המרופדת, שהישיבה בה יפה לסוחר הצעיר ופיקח החובב את הצנועה התגרנית הצוננת ואת ערובת-ההצלחה הנתונה מראש. אותה שעה היה לורנץ פוקח את עיניו הזועמות לרוחה ומתוך חרדה מיואשת ראה לפניו את שמידר, הנוטל את מחרוזת-הלהט העוטרת את צבא-המקשיבים, ומדרדר אותה לאגוזי-פעולה פעוטים ורכים, שפציחתם נעשית בשפלות-יד, והנה גם מעיני המאזינים אורב נצנוץ של איזו הנאה מסותרת, כאילו הונח להם מגורל כבד-הלהט, שהועמס עליהם שלא ברצונם. קמעה קמעה הוברר לו, ללורנץ, שהקרקע משתמטת מתחתיו וכפות-רגליו הבוערות שוקעות לאטן באגם נרפש ודלוח, אשר על שפתו מתיצבים להקות להקות שומעי-לקחו ומאריכים לו לשון ירוקה ולועגת ועל מאות הכתפים נשא שמידר, תלמידה הותיק של סוציאלדמוקרטיה שלום-ביתית, המהלכת על גבי ההתרוצצות כאנפילאות של לבד, שלא להדריך את מנוחתו של האזרח השאנן, הגומע בירכתי-ביתו את הקפה השחור שלו ומעיין בהרחבת-הדעת בעתון בן יומו.

ג.

למטר-צלצלי-האינטרנציונלה נתחוור למי שהיו נעלבים ואינם עולבים, שצריך ליטול את הידים, שנשתחררו מטבעות-האזיקים, בכיור הזעם השותת נקמת-דורות וצריך להעמיד באמצעית-השוק חבית יי"ש מובחר לקדש בלגימת-רויה פרבוסלבית על תשעה הקבין של חדוה, שירדו כרוכים בכנפי-הדגלים האדומים, המתנופפים על גפי-הבתים, ומעל בימות ארעי רפרפה גלוית-מראה ובת-חורין מלת-המרדות, שהיתה אסורה ברהטי-השעבוד והתחילה עתה מרצדת בחפזה שכורת-גיל, עד שנכנסה באין רואים ללבות העוברים על גדותיהם:

  • – תחי ה מ ה פ כ ה!

כשנתבקעה בתוך השלוה המנמנמת של פינה פרובינציאלית חבויה השמועה על תגבור-ההפכה שבכרכים, הכריזו שבויי-המלחמה ביטול-מלאכה והמחנה נתקשט שרעפי-אילנות ושיחים ומתוך שלל-הצבעים, המזליף ריחות חריפים, שנדפה מהם פריחת-בראשית עסיסית, בצבצה איזו חידת-סתרים שבהתחדשות-פתאום, ובגנזי-הלב נתגלו אפיקים כמוסים המפכים בהמית-פלאים פנימית ורבת-עלילה. לורנץ השכיל להבין, כי שעה קלה זו של חזות עילאית אינה אלא מתת חסד יקירה הפוקדת את האדם אחת לדורות, לפיכך אמר להעלות בלבם אבוקת-אור המלהטת סביביה והיה בשובם למכורתם והדליקו בעצם-ידם את נר-התמיד לחרות-האדם העמל, באשר שתי ידיו המיוגעות זרעו את מרחבי השדות, המפרנסים את כרכי-הים והעלו את בית היוצר למלאכת-החיים. בערבים התכנסו סביב לו אנשי-המחנה ובהקשבה רוטטת נקלטו דבריו העזים, עד שנקלעו כולם בעיגול נסתר המאוגד בחוטי-ארגמן דקים ונשבעו בלבם, כי בהגיעם לכלונסאות הארוכות, הגובלות בין מדינה ומדינה, יוציאו ממרתפי-אמונתם את אבוקת-האור ובתרועה יוכרז יום שכולו טוב. הבא עם סיום-המלוכה לכל אשר שלחו בשם איזו מולדת-מפלצת, הזוללת ממיטב-בניה, את צעירי העם, לפטם בבשרם הרענן את לועי התותחים הפעורים ולהטיל את גופם הגמיש והאיתן בין גללי-השדה.

בנתיבות, המתפתלים בין שדמות-השיפּון, המכרכמים את אלפי הפרסאות המרובעות של הערבה רחבת-הלב ורחבת-הידים, נגררו שבויי המלחמה בדרכי-התשובה לנאות המולדת וכל אחד מהם הרגיש את עצמו מפולג לחצאין, כי הנפש נתלתה, בחינת קן-נשרים, בפסגת-רום בודדת, כאילו אמרה להטיל את עצמה לתוך חלל-תכלת אין-סופית הזרוע אור-יקרות ברון יחד כוכבי-נשף, בעוד אשר רמ“ח האברים המגושמים וכבדי-המשקל ראו את עצמם נתונים בבית-מרזח הומה וגועש, כשריח חריף של בשר-אוזים מטוגן עולה לסדקי-הנחירים והפה הפעור המבליט טורי-שנים מלבינות מאומצת את הקורים גועה משפעת-התפעלות: אה… – לורנץ מחה אז במשיכה המשחזרים של מעגל-האגדה שעג סביבם, לבל תשמע ברבים רביעית-הגניחה, שפרצה מגרונו של מתלונן בסתרי-הגיגיו, המתגעגע בחשאי על לגימת-היי”ש הכפרי הצובטת את הושט, מדי השתפכה לבית הבליעה ועל ההרמוניה הנועצת את מנגינתה הצרודה לתוך פקעת-הקללות האוקראיניות המסתבכת בענני-ההבל של הקרטשמה:

– הך את הז’ידים מוכי-השחין ומוכרי-אלוה, הכם עד חרמה! הך, אחא, עד כלות-נשמה!

עם בוא-המחנה אל הכלונסאות הארוכות, התוחמות ללא פשר בין גבולות-עמים, נלוו אליהם משמרות-חיילים מבני-ארצם, שאצבעותיהם הגרומות נתונות על פיות-הרובים. עתה נתבעו עיניו המגנטיות של לורנץ למשנה-מתיחות, כי סחור סחור לקסרקטין, שנשתלחו לתוכו שבי-גולה, רעמו פסיעותיהם הגסות והזוממות של הסרדיוטים המזוינים וגם לפני ולפנים של מעגל-המושבעים התנער איזה חרומף, מלשני סתר, ןהתחיל מתריס כלפי הז’ידים הבזויים, אשר מכרו בארבעים שקל את אלהי-הגויים ואליו נצטרף מנין, וממילא התחילה עינו המגנטית של מעלה-האבוקה מעמעמת בצנעה וחוטי הארגמן המתוחים נתפקעו בצער, שנסתפג בתמיסת הגידופים של נבל עלוב וחרומף, נתפקעו באין הד וקשב…

חרש פעפעה בלבבות ההטפה לעליונים-למטה והזרועות הנטויות והמוכנות להפוך את סדרי-בראשית כאילו נתאמנו לתגרת-ידים. עד שנפרצו באחד הבקרים הורודים גדרי-האבן, הסוגרות על הקסרקט, ומי שהיו עתידים להניף את גרזנם הממורט על הגזע הנבוב של מונרכיה בלה ותשושה, על מנת להריע כראשוני-הכרזים על ברית חדשה אשר למשטר החיים – נמשכו הפעם בעקבות גוי חרומף ופשטו בעירה היהודית הרובצת בשיפוע-ההר והחנויות עקומות-הדלתים נעקרו במשובה הידמקית, פרצופי-יהודים מיואשים ומתחננים הציצו למחצית-רגע מפתחי הבתים הנעולים ונתעלמו תוך כדי הבטה חטופה בפגרי-ישראל הסרוחים בקצות-הסימטה ולורנץ נחפז לכבות באצבעותיו הרועדות את רשפי-התוחלת הדועכת והעמומה שנזדהרה בו באחרית-הבהובה הקלוש ומול עיניו האפלות יצאה במחולות-פחזות טעותו היסודית, האוכלת את בשרו עד דכא והסוחפת את שתי רגליו הכושלות לשפת-הנהר, המכה גלי-זעם והמבטיח ברמיזת-סתרים שלוה ניצחת לכל המפקיר את עצמו בתום-אמונים למרי-שבלתו הזועפה והסואנת…

ד.

לברק-החניתות של המשמרות המוכפלים התיצבו הפורעים למחרת היום בחצר הקסרקט ובהרכנת-ראש המתינו לבואו של פון פלקבוש ובינתים נח מבטם המטומטם על גופתו המתה של לורנץ המוטלת על הקרקע, ואף בבת-עין אחת לא נזדעזעה, כשנתקלה באותו החיוך הקופא, המרחף על שפתותיהם של המאבדים את עצמם לדעת. כאילו הבשר הזה, המוטל לפניהם, לא להט במחיצתם ולא היה להם פנס-חנם במבוכת-הלילות. רק אחד-העומדים במערכה, מי שהיה שו"ב בעירתו, נתן את עיניו הדומעות בחטמו השמי של הנטבע וטפח בקצה-השרוול של אדרתו הרחבה על פניו הצנומים וקמוטי-הצער ולבו נתאוה לישב באותה שעה על גבי הדרגש שבקלויז ובחילוץ נעלים ליבב בזמרה מרוסקת של פרקי-קינה עגומים כחפי הבורא, המסתתר בשבעת-רקיעיו הנעולים.

– על אלה אני בוכיה, עיני, עיני יורדה מים…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!