רקע
דב סדן
מעבר

א.

ירוחם הסומא, המוטל מאחורי-התנור ומתנמנם תחת הערמה הכבדה של אדרות כבשים בלויות ומעופשות, היה חוזר וניעור וזורה על פני האפסות המבעיתה של החדרים השוממים טינה נרגזת, בת תרעומת יבשושית, הנפלטת מפי זקן גונח ומחוסר שינים:

– שלמה’ניו, עורבא פרח וחסל… אחת אמרתי וחסל!…

עם הד-הצריחה החרבה, המטיילת ארוכות על פני החלל הריק, פסקו הנקישות המדודות על גבי הרצפה, ושלמה, שהתיצב לפני התנור נטוי אוזן וזקוף גרון, התחיל מסלסל בקולו הרכרוכי ככנף רננים נעלמה הטופחת על פני מים שקטים.

– מה, למשל, רצה ר' ירוחם לומר?

– מה? למשל מה? איזו פרשה קורין השבוע?

– איזו פרשה? פשיטא: כולי עלמא נוהג לקרות פרשה אחת…

– משמע?

שלמה התאפק, כי לנגד עיניו נתבהר אותו היום, בהיות שמי-אב, חצים מצטהלים וחצים מתעגמים, רועפים אור מתון ומרגיע על הסמטאות השרויות בנחת, ופתאום נזרקה הברה חשודה ומוזרת, ובני ישראל הנרעשים, שנתרבצו אצל זקן השוטרים התוקע בלסתות נפוחות בחצוצרתו הסדוקה, ראו בעיניהם ממש, בהשתלשל מלב הנחושת הבשורה הרעה, שנתגלגלה כנתח של קרח בחוט השדרה: מלחמה.

– איזו פרשה? כדאמרינן: פרשה אחת.

– משמע?

– כולם למגדול ועד קטן קורין בדחילו ורחימו שנים מקרא ואחד תרגום: מירכא טפחא אתנחתא כי תצא למלחמה על אויביך, כי תצא למלחמה על אויביך ארי תפוק לאגחא קרבא עם בעלי דבביך…

– אהא… משמע, שפיכת דמים כמו שכתוב: דם ואש ותמרות עשן… והקדוש ברוך הוא? יגע בהרים ויעשנו… ובני ישראל נוטלים את התהלימ“יל ומשועים כלפי שמים: אשא עיני אל ההרים… וההרים עשנים… ומפני מה אין הררי עד, גדולי הדור משכינים שלום בין המלכויות? והיכן הרביים הקדושים והיכן בוצינא קדישא הרבי ר' זליג שליט”א?

– איזה רבי ר' זליג? ר' זליג שלך נסתלק ויש זליג סתם, יהודי פשוט, בריה עלובה, טיפה סרוחה. אמור מעתה: זליג הקטן שבקטנים, זנב לשועלים. כלך לך עם זליג שלך, שברח מפני הקוזקין כגנב הנתפס בקלקלתו…

ירוחם הוציא את גולגלתו הגדולה מתחת לגל הסחבות ועל שפתותיו הצמוקות התחילה מפרפרת, בזעזועים קלושים, תמיהת פחדים ונשתפכה בשריקה קרה של שעול צורם, הנשמע כהד המום של הכאות הניתכות על קדקדים מורכנים בבתי סוהר אפלים, ושלמה המשיך במעט רוגזה ליצנית:

– זליג שלך ברח מפני הקוזקין ולא ידע, שאין מנוס מפני מלחמת גוג ומגוג.

הזקן, שחזרה אליו בינתים נשימתו הנחרנית, שטח את כפות-ידיו, כאילו רצה לקלוט באצבעות מרתתות כל מלה ולמשש, אחד אחד, בדברים, שנאמרו על אזנו הכבדה.

– הא? מלחמת גוג ומגוג ממש? משמע, שימות המשיח מתרגשים ובאים… אם כך, שלמה’ניו, תגיד לפלונית שלך, למרת בריינדיל תחי', שתתקין לי שרוולים חדשים לזשופיצי שלי, כי – אדרבא, תגיד במחילת כבודך – כיצד אצא להקביל את פני המשיח בקריעה-בליה?

– חוכא וטלולא. חיי ראשי, חוכא וטלולא… מה לך כי תשאל למלך המשיח? אי לך שוטה זקן שנתנמנמת ונשתטית… כל המלכים והדוכסים בטלים ומבוטלים ומעתה צריך להיות מדינה בלי קיסר ובלי זשאנדארמעריע, אלא דרך חרות וכולם כאחד, בני-ישראל ועכו"מ, מצווים לעשות אגודה אחת ולישב על היסב-בעט אחד וללעוס את המצה, זכר ליציאת מצרים…

– ויציאת מצרים לאומות העולם על שום מה?

– שוטה זקן, במעשה בראשית כתוב: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. מי כתיב נעשה אדם מישראל, אדם סתם כתיב. ומכלל אדם אתה שומע הן ישראליים והן אשכנזים והן קוזקין ואפילו עמלק.

– עמלק? אתמהה. ומאי דכתיב: מחה אמחה זכר עמלק…

– ללמדנו שלא נוסיף חס ושלום לזכור את המעשים המגונים שלו ונשכח את הרישעות שלו ונסלח לעוונותיו, כי בן אחינו הוא והא דכתיב: לא תקום ולא תטור…

בתנופה מפתיעה הושיב ירוחם את גופו המדולדל על ערמת הסחבות ורגלו הימנית הבצקה וקצוצת-הבוהן התחילה מתחככת בכתלי התנור, עד שהעקב הכתום וקשה-העור נסתייד למחצה.

– אם כן, שלמה’ניו, למה אמר דוד המלך: לעשות נקמה בגויים…

התשובה ניתזה הפעם בשטף לשון וברקיעת רגל:

– אי-אי-אי, דוד המלך שלך ישב בבית ואוּריה החתי, שלא נקף אצבע לרעה ולא פשע ולא חטא, נשלח אל הפראנט ואוריה הטיפש נהרג ונשחט ואיננו ודוד בן ישי עבדך משיחך התעלס באהבים עם בת שבע היפהפיה… כך דרכו של עולם: הקיסרים יושבים בית ועטרותיהם בראשיהם ומתחממים ליד הפריפעטשיק ואוריה הטיפש יוצא למערכות המלחמה ואוריה מוטל על גל דומן מסריח ואין איש מבכה את האבדה ולבסוף יוצאים היידעלעך שלך בהמון חוגג ומרקדים נגד קערת הלבנה המחוירה וצווחים ככרוכיות: דוד המלך חי וקיים!.. שוטים שבעולם, לשמחה מה זו עושה? ומפני מה אין אוריה החתי חי וקיים? שוטה זקן, מה תתפאר בדוד המלך שלך? הא?

ב.

משנשתתקו הלמויות התותחים ונתעלמו כדורי השטן, שהיו בעפיפה שורקת מבשרים כליה לדרי מטה וכוברים את הגג השטוח של בית הכנסת, שוב נדמה היה בערבי שבתות, כאילו מלאכי השלום חזרו לנפנף בכנפיהם הצחורות. חזר גם אותו יוני מפורסם והעמיד בשוק את מיטב סחורותיו לראוה ובפרקי זמרה תגרניים גמר את ההלל על המטפחות הברודות, המשרוקיות העשויות סוכר והאספקלריות המכושפות הגנוזות בארגזיו. צועני הקהיל מסביבו במצלתים את נשי האכרים, בהרקידו את הקוף החום, הנגרר אחריו, והמלובש מכנסי גבר, פרקים נזדמן בשעת בין הערבים מגיד ליטאי והפיק מרגליות צלולות לתוך דמדומי-הערב, הזולפים מעל כתלי הקלויז המפויחים והחסידים הותיקים חיכו לביאת הצדיק שלהם ועל פתחי עיניהם רבצה התלונה: מה אנו ומה חיינו אם זה איננו כאן?

יום-יום ישב שלמה על חלקת-האבנים, שנרצפו לפני בית הכנסת וכלאחר יד פיזר מסביבו שיירי דשא, שנתלשו מאחורי הגדרים ועזים לבנות היו מסובבות אותו ומלקטות את העשבים והוא – רועם ומפרנסם בהיסח הדעת – היה מזמר להנאת התינוקות, שנתכנסו בקרבתו, זמר חרישי המלטף את הלבבות הקטנים בגיפופי-סאמיט והפעוטות נענו לו בידיהם הרכות המשמיעות, במחיאת כפים חלושה, צליל מעודד ורענן, כאילו נטלטלה פתאום לתוך מיצר הרחוב תפארת גנוזה, הזורעת שביבי-אורה מהנה, מחממת וקובעת חעצמה מנגינת נהנין תמימה:

– צאן קדשים אבע! צאן קדשים אבע!…

ג.

באין חפץ נגרר שלמה ברחובות עקלקלים בעקבות בריינדיל זוגתו המתיפחת בקולי-קולות ומזעיקה את גרי הרחוב המתנמנמים וכשהציג את רגליו היחפות והמאובקות בשכבת-הדשא המכמיש שבחצר-הרבי, חלחה בו התמיהה, בשל מה נתקבץ קהל מאות, המזחיל בערמומית את עינו הרעה הרעבתנית לתוך הקופסה הסגורה, שכתוב עליה באותיות סת"ם מוזהבות: פ. נ. שלמה הקטן – וחסל, ובשל מה מתלחשות היהודיות הזקנות והזועפות המכונסות בקרן-זוית קודרה ומצביעות עליו באצבע נפוחה ודוקרת – והוא נמלט ממאות העינים הכבויות ומעורפלות-הגורל, בהשהותו מבט כבוש ומצונן על גבי הזגוגיות, שנצטלב בהן קו סומק ובוער של ארגמן-השקיעה. האשה המתיפחת גללה מעל לבה הדואב נתחי-צער עגולים ומתמוגגים והרבי ר' זליג, שקדקדו היה נתון בכפות-ידיו החבוקות זו בזו, נענע לה בראשו ולבסוף בלם ברמיזת-אצבע את שפך-הדמעות המתגלגלות מעיניה, עיני אשה סוערה, ונזדקף במתינות, אם כי הכתפים שלו כאילו נתעקשו שלא להשמע לרצונו והבליטו את תשישותו של זקן מופלג, שאין כוחו יפה לשאת בתסבוכת-הגורלות. פתאום סילק שלמה את עינו השלוה מעל צללי הארגמן שבזגוגיות והצליף צחוק תינוקי, שנשתזרו בו צלילי-כסף דקים שאין האוזן המורגלה בקובלנות סובלתם והרבי נעץ בו את עיניו הדועכות והמורחבות בתמיהה והשמיע בנעימה שקולה, כשפניו מכוונים כלפי הקהל:

– השם יתברך עשה את עולמו תחתיים ושניים ושלישים ובני-אדם שרויים במדור התחתון, הוא עמק הבכא, ואף שעינינו נשואות אל ההרים מה נאמר ומה נדבר אם כביכול ימנע ממנו מחמת הגשמיות שלנו את הראיה האמיתית, היא נהורא מעליא?

שאגה פרוצה ודקרנית, שאין אחריה השלמה עם חצאי-תנחומים, נדרדרה מפי בריינדל על פני הקהל. הרבי המתיק את קולו וברמיזה כלפי האשה הפליט מבין שפתותיו הרוטטות:

– אי, אשה פתיה, ואם ישתפה השוטה – מאי רבותא? דרכו של שפוי לעסוק בפרגמטיה והשוטים ניתן להם קורטוב של נבואה… נו, ואם זכריה הנביא עליו השלום ראה דברים משונים כגון ארבע מרכבות שיצאו מבין הרי נחושת, מי פתי ויאמר, חלילה, שדעתו של הנביא לא היתה מיושבת עליו? הא?

ירוחם הסומא המעוטף באדרות-כבשים בלויות זקר ממאורתו האפלה וצרח:

– הא? משמע: שומר פתאים ד'. הקדוש ברוך הוא ממונה על המשוגעים ומהלך ביניהם כאחד מהם? הא? כפתור ופרח! מדרש פליאה, שהובא מהיריד הגדול במדינת-אונגרן!… עורבא פרח וחסל…

הרבי צנח – קדקדו כבוש בכפות-ידיו החבוקות זו בזו, ואושה קלה של התיאשות התחילה מנשבת סביבו:

– אדם יסודו מעפר, כדכתיב וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה… והנחש הקדמון נאמר בו: על גחונך תלך ועפר תאכל… וגם ישראל משולים לעפר כדכתיב: ושמתי את זרעך כעפר-הארץ. ללמדנו, הנחש הקדמון אוכל את ישראל… וי, וי, אדם יסודו מעפר…

כהבעת-ארס נקלעה עתה לתוך התוגה, המרתקת את הקהל המתאנח מימרותו של ירוחם:

– ומאי דכתיב: וצדיק יסוד עולם, הא?

– דוקא… והלא אברהם אבינו, שהיה צדיק יסוד עולם ממש אמר ואנכי עפר ואפר… והנחש הקדמון מלחך את העפר להנאתו. משמע שיש לו שליטה באברהם אבינו… ואם האבות העליונים כך, אחד מאלפי רבבות ישראל כל שכן…

ג.

עם הגעיה האיומה ירדה עלטה כבדת-אופל ומטמטמת ועטתה את הקהל, שנתאבן מחמת היסורים על שנגנז האור ואיננו ונאלם הפרקליט לזדונות ולשגגות ואין מליץ יושר בפני הפמליא של מעלה וכל איש עזוב לנפשו ולפתח-החיים חטאת רובץ והשטן מהלך כחתן בין האבלים ומרקד לפני הכלה: הנך יפה רעיתי עיניך יונים – ורק שלמה לא זע ולא נע ומעין צחוק של שלהי-קיץ נתלש ממבטו החם ותעה סחור-סחור, והוא החליק ביד צנומה ובעדנה של אם חרדה על רכרוכית-גבה של עז לבנה, שהכניסה את עצמה לבין קפולי-הקפוטה שלו ובהוציאה חליפות את ראשה המקרין, הסתכלה בקהל-הבוכים בעינים מלנכוליות, מלנכוליות מאד…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!