החידות נמצאות בשלושה כתבי–יד.

א) בלנינגרד (–ל') ובו כלולות החידות ו; ז; ח; ט; י; יא; יב (החידות בעמ' קה–קז נחשבות: יא, יב…) ונדפסו על ידי ב“ר בשירי רשב”ג, כרך ג, ספר א, סג, על פי העתק מגיד ואחד מהם (ח) נדפס גם בכרך א, צט. ולא נודע על סמך מה ייחסו חידות אלו לרשב"ג.

ב) בניו–יורק כתב–יד אדלר (–א') ובו החידות הבאות: ד; ו–יא; יג–יז והשיר “שתה אחי”, נדפסו כולם על ידי ב“ר, שירי רשב”ג, כרך ג, ספר ב, כד. ואף כאן לא פירשו העורכים מה ראו ליחסם לרשב"ג. צילום כתב–היד נמצא בארכיון ביאליק בתל אביב ואני מודה לו על הרשות שניתנה לי להשתמש בו.

ג) בפילדלפיה (–פ') רשום בקטלוג בן ציון הלפר (מס' 317) ובו נמצאות החידות א–י,והוא ששימש יסוד לייחוס–כל החידות הנדפסות כאן לדונש. חידות אלו נדפסו ב– JQR36 (1945), עמ' 141–146.

הלפר רשם בקטלוג דברים אלה (אנגלית): “קטע מחיבור של אבן אלאבראט ערבית באותיות עבריות בדקדוק המקרא והמשנה(?). בדף 2b שורות 10–9 כתוב: ”תם אלכתאב בעון… לבן אלאבראט“, ואחר זאת שיר בן 20 שורה במשקל ”ואפר“ ובהן עשר חידות. הבית הראשון הוא ”אמור מה גוף כמו כסף מזוקק".

צילום קטע זה נמצא במכון לחקר השירה העברית בירושלים ושם רשום הסיום בצורה זו:

"תם אלכתאב בעון אלרחמן [אלרחים]

לבן אלאבראט"

בשתי שורות. ואין ספק, כי השורה השניה אינה המשך השורה הראשונה, אלא עניין בפני עצמו ושייכת לבא אחריה. כפי שנתברר (עיין הוספות) שייך הקודם לפירוש רס“ג לספר יצירה (עמ' 101–105). אלמלי היתה השורה השניה חלק מהסיום של הקודם צריך היה לומר: ”תם אלכתאב לבן אלאבראט בעון אלרחמן אלרחים“. מכאן שעשר החידות, הבאות אחרי הכתובת ”לבן אלאבראט“, שייכות לד‘. מכיון שחלק מחידות אלו נמצא בשני כתבי–היד הראשונים, שבהם יש חידות נוספות, ייחסתי גם אותן חידות נוספות לד’, אולם כיון שלא היתה לי עדות ברורה כמו בעשר החידות הראשונות הכנסתין ב”מסופקים".

טעמים נוספים לבעלות ד' יש למצוא: א) גם בעובדה שלא נתיחסו חידות אלה למשורר אחר באופן מפורש ורק מתוך השערה יוחס על ידי החוקרים חלק מן החידות לרשב"ג.

ב) הביטוי “שחורות וגם אדומות” אנו מוצאים באחד הקטעים: “שלשה היא שחורה שלשה היא אדומה”; בקטע שיר בדברי תת“ד מ”אחד השרים“ יש ”וגם גוזר כמו חרב לראשו" (עיין מחיתת האויל).

ג) יש לשער, כי אותו קטע “שלשה…” מובא הוא מחידה, ועל ידי זה יש סמך, כי חיבר ד‘ חידות. לעומת זאת יש להודות, כי בלשון החידות ובמשקליהן אין כל סמך וודאי לבעלות ד’ עליהן.

המשקל משותף לכל החידות פרט לחידה יז, והוא משקל המרובה. עיין ילין, עמ‘ קפט, מס’ 19. אין סטיות מהמשקל, ואפשר, כי קוצר השירים לא הזקיקהו לסטיות כאלו הרגילות בשירתו, כמו שעשה “ביום פירוד”. חידה יז הוא במשקל המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מסי 29.

רוב החידות נדפסו על–ידי ב"ר וגם על–ידי הרכבי לפניהם. החידות א, ב, ג, ה. נדפסות כאן לראשונה.

וזוהי רשימת שבע–עשרה החידות לפי שלושת כתבי–היד.

א פ' – –

ב פ' – –

ג פ' – –

ד פ‘ א’ –

ה פ' – –

ו פ‘ א’ ל'

ז פ‘ א’ ל'

ח פ‘ א’ ל'

ט פ‘ א’ ל'

י פ‘ א’ ל'

יא – א‘ ל’

יב – – ל'

יג – א' –

יד – א' –

טו – א' –

טז – א' –

יז – א' –  ↩

א

לא נדפס. דוידזון במילואים, מס' 1531, על פי קטלוג האלפר.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 1–2.

1. אֱמֹר… מְזֻקָּק, בכתב–היד: אמור… מזוקק. – הסוגר מטושטש.

2. רְוָחָה, בכתב–היד: רווחה.  ↩

א. הפתרון: תפוח.  ↩

ב

לא נדפס, ואין בד'.

בכתב–יד. פ‘. 317, ש’ 4–3.

1. קֻפָּה… מְלֵאָה… קֻפּוֹת, בכתב–היד: קופה… מליאה… קופות. – וְכָל, אברמסון: כְּכָל.

2. אֲדֻמּוֹת, בכתב–היד: אדומות  ↩

הכוונה לגרעינים השחורים ולפנים האדום ולקליפה הירוקה  ↩

ב. הפתרון: אבטיח.  ↩

ג

לא נדפס.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 5–6.

1. עיין להלן, עמ' קו, ד, 2, סוגר: “ורואה כל ולא תראה שבילה”.

2. דלת, עיין להלן, עמ' קג, 1, דלת: “יחידתה בעת תקרב למותו”. ועיין שם בהערות. – סוגר, עיין מחיתת האויל, 1, סוגר.  ↩

דלת, האור המתנועע דומה לעין בוכה.  ↩

סוגר = הגוזר את הפתילה השרופה גורם לאורה שישוב אליה ובזה החייה אותה.  ↩

הפתרון: הפתילה.  ↩

ד

נדפס בשירי רשב"ג, כרך ג, ספר ב, כד, IV.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 7 – 8; א‘, מס’ 3702, עמ' 93, ח.

1. יכונן את, חסר בב"ר, והעירו, כי אין כוונת הבית ברורה. הם שיערו, כי הפתרון הוא אחד ממאורות השמים, על כן לא פתרו את החידה.

2. אֵסוּר, ב“ר: אִסָּר (במדבר ל, ד) על פי א': איסר. – בעליו, ב”ר: חֲבֵרָיו; א‘: חביריו. – וְיַדְלִיגֵם, אולי צ"ל וידליקם. עיין ילין, מתורת השירה הספרדית, עמ’ 115. – אֲסוּרִיו, ב“ר: אֲבָרָיו לפי א'. – כוונת הבית הוא לפי אברמסון: העט עושה את האדם פיסח, והוא בלי חבל. והוא עושה את האדם שיוכל לרוץ, אף אם ירבו חבליו, כי ”מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).  ↩

אם יכתוב האדם בלי חוקים וכללים (=בלא אסור) יהיה כפיסח ויצלע וימהר ללכת אם ירבו הכללים הכובלים אותו בכתיבתו. ועיין הערות.  ↩

הפתרון: העט. ב"ר: אחד ממאורות השמים.  ↩

ה

לא נדפס.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 10–9.

1. סוגר. יָרֹק, בכתב–היד: ירוק, ואפשר לנקד גם יָרוּק, משרש ירק.  ↩

בזמן שהוא מתנועע יש בו מוות (דברי גינוי) או חיים (דברי תהילה ושבח), על פי הפתגם: “מות וחיים ביד הלשון” (משלי יח, כא).  ↩

ואם אין כותבים בו, הריהו אילם וחרש ועני.  ↩

הפתרון: העט.  ↩

ו

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, I.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 12–11 ל‘; א’, ה.

1. לא אסורה. ב"ר על פי א': לא ארוסה.

2. ב"ר: ומתרת לכל אדם.. בַעֲלָהּ אִתָּהּ; א': ומותרת…  ↩

חידות ו–ט: לפי ב“ר עמדו להידפס החידות בספר השנה של יהודי ארץ–ישראל, תרפ”ד–תרפ"ה, אך הם לא נדפסו שם.  ↩

הפתרון: לפי מגיד בב“ר: אדמה, וב”ר: “פתרונו נראה לנו כדחוק”. י“ל זלוטניק (במכתב פרטי אלי): התורה על פי פסחים מט ב: ”תנא ר' חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: “תורה צוה לנו משה מורשה”, אל תקרי מורשה אלא מאורסה". בכתב יד תימני: תרנגולת.  ↩

ז

נדפס בשירי רשב"ג, ג, כרך ג, ספר א, סג, III.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 14–13; ל': א, י.

1. ומי, ב“ר על פי העתק מגיד ומה. – אֵרַס, ב”ר על פי ל' בהעתק מגיד: אדם, כלומר גבר = תרנגול.

2. קהלת ט, ז; מלאכי ב, יב. – ער ועונה, לפי ב"ר בהעתק מגיד: עד יענה, וכיוונו לנכון.  ↩

הפתרון: ב“ר: ”אולי הכוונה למאמר חז“ל: ”הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר “כי אם לבינה תקרא” (ברכות נז, א). לדעתי: החכמה. בכתב יד תימני: תרנג[ול].  ↩

כזונֶה… ‏ ועונֶה – ניקוד אברמסון, וב"ר: כזונָה… ועוֹנָה.  ↩

ח

נדפס בשירי רשב“ג, כרך ג, ספר א, סג, IV; כרך א, צט; דור דור וסופריו, תל–אביב תרצ”ו, עמ‘ 41; ח’ בראדי, שער השיר, לייפציג 1905, עמ‘ 39; חדשים גם ישנים, מס’ 4, בהאסיף, VI, וורשה תרנ“ד (1893), עמ' 148; א”מ הברמן, סתומים וחתומים, תל–אביב תש"ה, עמ' 9, ב.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 16–15; ל‘; א’, ו.

1. וּמַה, פ‘: “ומי”. – עץ. א’: העץ נגד המשקל. – בראם, א‘ ברא. – ברומו, א’: ברומה.

2. תהלים א, ג. – ואם=وان.=ואף אם – יֻתַּשׁ, בכתב היד: יותש. – יום, ב"ר על פי א‘: עת. – ממקומו, א’: ממקומה.  ↩

הפתרון: הכתובת הערבית: פי אלעלם = החכמה, וכך בראדי: החכם. ב“ר: השמש לפי נוסחם: ”עת“ במ' ”יום“ בש' 2, והביאו את בתי השיר בתחכמוני, שער לב: ”והוא שמש אשר יפרוש כנפיו…". וכן בכתב יד תימני. י' כהן = האדם. לדעתי צודקת הכתובת הערבית.  ↩

ט

נדפס בשירי רשב“ג. כרך ג, ספר א, סג, V; א”מ הברמן, סתומים וחתומים, ‏ עמ' 9, ג.

בכתב–יד פ‘, 18–17; ל’; א', ד.

1. וּמָה, פ‘: וגם. – אָדֹם, בכתב–היד: אדום. – שני, א’: “שוכני” נגד המשקל.

2. דלת, מלאכי ג, כ. – והשני, וכך ב“ר; א': וּבַשֵּׁנִי. – סוגר. ב”ר עריבת המגדים על פי דברים לג, יד, והעירו, כי בהעתק מגיד: עריכת, ופירשו: “מתק הפירות התלוי בירח”; א': עריבת או עריכת הנגידים.  ↩

רמז ליפי הבחורה, שהיו נוהגים לדמות את הפנים לאור הירח. קלאר: אולי הכוונה לשהרונים, על פי ישעיהו, ג, יח.  ↩

הפתרון: לפי מגיד: יום ולילה; שחור = לילה; אדום = יום. שני מתים = שני המאורות, השמש והירח, הנאספים האחד בשחר והשני בערבים ובאים כאילו לשמש את היום ואת הלילה.  ↩

י

נדפס בשירי רשב"ג, כרך ג. ספר א, סג, II.

בכתב–יד פ‘, 317, ש’ 20–19; ל‘; א’, ז.

קלאר מפקפק גם בפתרוני (עיין ביאור), כי אין לומר על רעיונות “לעולם לא תהא להן בעילות”. ב"ר, ג, ג, עמי 99, משערים: ביצים.

1. מה הם בתולות, פ‘: מה בתולות; ב“ר: מה הם בתולות. – בְּעִילוֹת, ב”ר על פי ל’ בהעתק מגיד: בְּעוּלוֹת. ‏ – תהא. א‘: תהי, וכן ב"ר על פי ל’ בהעתק מגיד. – להן, פ‘, א’ וב"ר על פי ל' בהעתק מגיד: להם.

2. והן, א‘: והם. – שובות, א’: טובות. – מְסֻתָּרוֹת, פ‘: מסותרות. – נעולות,‏ ל’: פעולות, ותיקן מגיד; וכן ב"ר על פי ל' בהעתק מגיד.  ↩

הפתרון: לפי מגיד: צירופים של “בתולה” בדברי רז“ל, כגון: בתולת קרקע, בתולת שקמה ובתולת בית הבד. שח קוק: הכוונה ל”בתולת הורד" (שבת צ, א). לדעתי: רעיונות חדשים ובלשון ימי הבינים: עניינים (= معاني). אבו תמאם (מת 858) אומר: اليك بعشت ابكار لمعاني = אליך שלחתי בתולות הרעיונות. ועי‘ גן המשלים והחידות לטדרוס אבו אלעאפיה, ב, ב, הערות, עמ’ 93; גולדציהר, JQR,XIV (1902), עמ' 730.  ↩