כ“ז באב תשי”ב – 18 באוגוסט 1952

בישיבה קכ"ב של הכנסת השניה

שר-החוץ הבהיר נקודות חשובות אחדות במידה שהן היו טעונות הבהרה נוספת. ברצוני לסלק שעויות אחדות שנתעוררו אגב הוויכוח, וגם להעיר הערות עקרוניות.

חבר הכנסת ברנשטיין ייחס לי דבר, – ואני מניח בלי כל כוונה רעה, – שהיא היפוכו של מה שאמרתי. לפי שמיעתו ­– ואין אני יכול לחייב אותו בהקשבה יתרה, – יצא שאמרתי כאילו המצב במצרים הוא כזה, שהוא מאפשר לשחרר צבאנו בכלל. זה לא כל-כך מדויק. בדברי על מצרים ציינתי כמה דברים חיוביים שנעשו, – ויש לראות החיוב במקום שישנו, – אולם הוספתי: “גם מצרים זו אינה מגלה סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על-ידי פארוק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זו מועדות: לשלום או למלחמה”. אני מודה כי ישנם כמה וכמה דברים שאינני יודע. אינני יודע לאן מועדות פני מצרים, ולא רק פניה היא, כי אם גם פני ארצות רבות אחרות. אינני סבור כי אפשר בכלל לראות הכל מראש. באופן תיאורטי אפשרי היה הדבר, אילו היה זה מוח גדול יודע בפרוטרוט כל מה שנעשה ברגע מסוים בכל הקוסמוס; על-ידי כך היה יכול לדעת בדיוק נמרץ מה שיקרה עד סוף כל הדורות. אולם, קשה להניח שהמוח האנושי יגיע פעם לידי ידיעה כזאת, והרבה דברים, חושש אני – רוב הדברים, אינם ידועים לנו, ולכן אי-אפשר לראות הכל מראש. ואין אני יודע אם יש איזו שהיא שאנסה קרובה לשלום, אבל אם שאנסה כזאת קיימת – אסור להחמיץ אותה. אמנם אנו עומדים עכשיו בפרשה של גיוס הצבא, אבל לצבא יש שייכות גדולה מאוד לעניני שלום. הדבר שאינו דווקא לפי אמרתו של קלאוזביץ אשר כולם חוזרים עליה, כאילו מלחמה היא המשך של מדיניות באמצעים אחרים. לי נראים יותר דברי חכם אחר שאמר, כי מלחמה זוהי פשיטת רגל של מדיניות.

כל ימי ועד היום הזה ראיתי, כציוני וכיהודי, בשלום ובהבנה עם הערבים ערך יסודי וראשוני. בספרי הראשון שפרסמתי בארץ לפני למעלה מ-20 שנה, בשם “אנחנו ושכנינו” עמדתי על חשיבות השלום עם הערבים. כאשר נכנסתי להנהלה הציונית בשנת 1933 ראיתי עצמי חייב לבחון ולהגשים הדברים שלהם הטפתי בשעה שלא הייתי חבר בהנהלה. התחלתי בשיחות עם מנהיגים ערבים; עם מוסה עלמי שהיה מדבר אתי בשם המופתי; עם עוני עבדול האדי; עם אנטוניוס; עם מנהיגי הערבים בסוריה – אחסאן ביי גאברי וארסלן; עם מנהיגים לבנוניים כריאד א-סולח ואחרים; עם שליחיו של אבן סעוד. הייתי חושב זאת לחטא כבד לא רק לגבי דורנו כי אם לגבי הדורות הבאים, אילו לא היינו עושים מצדנו ככל האפשר למען הגיע לידי הבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואילו היו הדורות הבאים יכולים להאשים ממשלת ישראל שהיא החמיצה איזו הזדמנות שהיא לשלום. באופן פורמאלי הממשלה הזאת אחראית אך ורק בפני הכנסת, ואני מקבל זאת ללא כל הרהור וערעור; אולם מותר לאדם להעמיס על עצמו עוד אחריות, ולי נראה כי דורנו זה אחראי בפני כל הדורות הבאים. הדברים שייחתכו בדורנו יקבעו גורל דורות רבים בישראל. ובכל דבר שאני עושה איני רואה לפני רק הכנסת של היום, אלא העם כולו, ולא בדור זה לבד, אלא dir=“rtl”>בדורות שיבואו. לא הייתי רוצה להיות האיש שנכדינו או נכדי-נכדינו יאשימו אותו בכך שהיתה אולי שאנסה לשלום יהודי-ערבי באיזו שעה שהיא והוא החמיץ אותה. אחשוש לעבוד למען השלום גם אם אכשל לאחר כך יצחקו לי ויאמרו: הנה, רועה-רוח וחוזה-שוא.

זכורני שפאציפיסט גדול אחד לעג לי כאשר אמרתי כי עבדאלה הוא מן השליטים הנבונים בארצות ערב; אני חושב זאת עד היום הזה, והיום יותר מאשר קודם. כי בינתיים מת עבדאלה. כל זמן שאדם חי הוא יכול להשתנות – היום הוא בציונים כלליים, מחר במפ"ם, ומחרתיים ביבסקציה; אבל אחרי המוות…

אולם, יחד עם ההכרח והכושר לארוב לכל אפשרות של שלום אנו מצוּוים ­– כי בנפשנו הדבר – על כוננות מתמדת למלחמה.

אני שמח שחבר-הכנסת ברנשטיין מבין בעיית הבטחון שלנו ואמר שזוהי בעיה של קיום או חדלון. למספר חברים מספסלי “חרות” יש רצפט קל לבטחון – שינוי גבולות. אני רואה חובה להגיד להם שהם מערבבים שתי פרשיות. לא דרוש הנימוק של בטחון להיות נגד חלוקת ירושלים. לי יש נימוקים יותר חשובים מאשר בטחון. גם אילו לא היו כלל מלחמות בעולם – היו לי נימוקים צודקים נגד חלוקת ירושלים; ויבוא יום – אני בטוח בכך בהחלט – שלא יהיו מלחמות בעולם. אבל אין צורך לקשור שני הדברים. בטחוננו אינו בעיית גבולות; זוהי הונאה עצמית. אני מקבל דברי חבר-הכנסת בן-אהרון שבענין הנכבד הזה, בענין הבטחון, אין פניה מפלגתית. בשאלה זו אנו יכולים לדבר אל זה כחברים – בכל אופן יש לב פתוח להבנה הדדית. ואני רוצה להגיד לחברים אלה – אם הם סבורים שאילו היו גבולות אחרים למדינת-ישראל, לא היתה בפנינו אותה בעיה של בטחון – הם טועים טעות מסוכנת, ואינם יודעם באיזה עולם הם חיים. שבעים מיליון ערבים יושבים מעבר לגבולות שלנו, והם מגיעים עד האטלאנטיק; האם סבורים אנשי “חרות” שגבול ישראל יזוז עד האוקינוס האטלאנטי? איני יודע אם יש דבר כזה שקוראים לו בשם גבולות היסטוריים. חקרתי שנים רבות בענין הגבולות וההיסטוריה של ארץ ישראל, ואני כופר שיש גבולות היסוטוריים. אבל, נניח שיש גבולות היסטוריים, והגענו עד הגבולות האלה – לגבי בטחוננו, העובדה במקומה עומדת; שבעים המיליון יושבים מעבר לגבולות. ויהיו הגבולות אשר יהיו – לישראל יש בעיית בטחון חמורה שאין כמותה, ואין לה פתרון אלא בשתיים: בכוננות צבאית מאכסימלית ובחתירה מתמדת, כנה וערה לשלום, – שני הדברים האלה גם יחד. בבטחוננו אין לנו להישען אלא על עצמנו. אמרתי זאת אתמול ואינני צריך לחזור על הדבר. – אוי ואבוי יהיה לנו אם אנחנו גם לא נראה שיש עוד כוחות בעולם. וכוחות גדולים ואדירים. אין אנחנו פועלים בחלל ריק, ויש הכרח שנוכל להישען גם על צדקתנו – ולא רק על כוחנו בלבד, אם כי בלי כוח, שום צדקה לא תעמוד לנו: אין צדק בלי כוח. והילכך בטחוננו הוא רק בשני הדברים האלה: בכוננות צבאית וחתירה לשלום.

אין דמיון לבעיית הבטחון שלנו בשום מדינה בעולם. זוהי בעיה יחידה במינה, כשם שאנחנו עם יחיד במינו; שום מדינה לא קמה בתנאים שבהם קמה מדינת-ישראל. ומי שאינו רואה דבר זה, אינו מבין בעיית הבטחון שלנו. ושומה עלינו בכל שעה ובכל רגע לשקוד על מאכסימום של כוננות צבאית ועל מאכסימום של חתירה לשלום; כל סדק קל שנפתח לשלום – עלינו לשקוד על הרחבתו. אם גם ייכזב – לא נתיאש. אבל, ברגע זה אנו עוסקים בפרשת הכוננות הצבאית. עם חברי-הכנסת מיקוניס וסנה אין לי כל ויכוח בענין זה, הם שקועים בריב שבין שני הקיסרים הגדולים בעולם – יכריעו הם בריב זה.

נשמעה כאן טענה צודקת – אך לא לענין. אומרים לנו: כאשר אתם באים להטיל עומס על הבחורים – ואני על ענין העומס הזה עוד אגיד מלים אחדות, – מדוע לא תעמיסוהו על הבנות? מדוע לא לא תגייסו בנות דתיות? הודעתי כאן פעמים אחדות – והודעה זו קיימת והיא תקוים, – שאם ממשלה זו תתקיים ואני אהיה בתוכה, יבוא תיקון לחוק גיוס הבנות בערך לפי הקווים שהציע כאן פעם חבר-הכנסת זיסמן, לגייס בנות דתיות לשירות לאומי, אם כי לא במסגרת צבאית; תיקון זה יבוא בזמנו ולא יאחר. ממשלה זו, שהיא מתחייבת על איזה דבר, תקיים אותו. התחייבות זו עומדת, אך אין היא שייכת לענין. אילו כבר תיקנו התיקון הזה – גם אז היינו עומדים בפני ההכרח להגדיל שירות הבנים בששה חדשים, ואם לא הבהרתי זאת דיי בדברי הפתיחה שלי, עשו זאת שר-החוץ וגם חבר-הכנסת יזהר הררי. – ועוד יבוררו פרטים בוועדה, כי הבעיה היא, כפי שהיא נוסחה בדיוק ולענין על-ידי שר-החוץ: לא להגדיל כמות הצבא אלא למנוע הקטנתו. ועל ענין זה ידונו בפרוטרוט בוועדה.

עלי להוסיף עוד מלים אחדות לענין של כמות ואיכות. עלינו לראות חשיבותם של שני הדברים. אנחנו היהודים נוטים תמיד למוניסם. אך יש מוניסם ומוניסם. יש מוניסם שהוא מוצדק ויש בו תוכן גדול וחיובי, וזוהי אחדות הכוללת של כל ההוויה הקוסמית או האחדות האלוהית. אבל, המוניסם בדברים קטנים הוא אבסורדי, – חד-צדדיות וראיה לקויה. חשובה לאין-ערוך האיכות העליונה בצבא, אבל איכות בלבד לא מספיקה; הכמות היא חיונית, היא קובעת. וחברי הכנסת ואחרים ששמעו אותי מדבר השכם והערב על חשיבות האיכות בצבא – לא חשדו בי שאני מזלזל בערך האיכות. אבל אל יזלזל איש בערך הכמות.

ולא רק בכמות כוח האדם, אלא בכמות החומר, הנשק, הציוד. ברוח בלבד – לא נעמוד, ואני יודע הפסוק “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח”, – אין פסוק זה הולם דרכי הבטחון. כאן עלינו להגיד: בחייל, בכוח וברוח. בלי הנשק בלי החייל לא היינו עומדים. לא פחות ממישהו כאן אני יודע להעריך את הרוח וחשיבותו המלחמית, ואשרינו שזו היתה הרוח של בחורינו שנקראו לעמוד בשער. ידעתי שיש לסמוך על רוח הנוער. אבל אני מודה שאת התכונה להתגוננותנו במלחמת השחרור התחלתי בדאגה לנשק, שלוש שנים וחצי לפני פרוץ המלחמה, כי מכריעים הטאנקים, המטוסים, התותחים, הרובים, ומכונות היריה, ושום איינשטיין לא לעמוד נגד כדור של רובה, וכדור של רובה יהרוג איש הרוח בדיוק כמו שיהרוג איש פשוט. הרוח בלבד לא תועיל. כשיש כוח אדם, ויש נשק – מתעלה החשיבות המכרעת של הרוח. ואל נעשה אנטיתזה של הכמות והאיכות. דרושה לנו כמות מאכסימלית, ועלינו לגייס מאכסימום של כוח האדם שלנו, ומאקסימום כוח האדם שלנו זה איש ואשה, כפי שאמר רב ואחריו הרמב“ם: “הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, הרמב”ם מוסיף שעושין מלחמה אפילו בשבת, וגם הפיטורין שהתורה פטרה איש שבנה בית חדש או ארש אשה – אמרו על מלחמת רשות, ולא על מלחמת-מצוה, כלומר מלחמת התגוננות. ממלחמה זו אין לפטור לא איש ולא אשה. זהו הדין היהודי, וזהו הכרח הקיום של מדינת-ישראל.

ועוד הערה אחת: הצבא בימי שלום אינו עוסק רק באימונים, יש לו תפקידי-בטחון שוטפים. מישהו אמר שמצב היחסים בינינו לבין הארצות השכנות הורע. אינני יודע על יסוד מה אמר זאת, כי אינני יודע מתי היה המצב יותר טוב. המצב הוא חמור כל הזמן. הייתי מגדיר המצב הקיים לא רק בחוסר שלום ולא כמלחמה קרה. יש רע מזה. יש מלחמה זעירה. בכל שבוע נהרגים אנשים משני הצדדים – מהצד השני הרבה יותר, אבל זה אינו מנחם אותי; איני רוצה שייהרג אף אחד מאיזה צד שהוא, ובוודאי לא מהצד שלנו. אולם – המצב הוא שנהרגים. בוועדת-החוץ מסרתי בענין זה פרטים מלאים, ובקרוב אמסור בכנסת הודעה על כך לרגל מקרה כפר ערא. קוראים לזה בשם “הסתננות”, אבל אין זו הסתננות שלווה, אלא מלחמה זעירה. שבוע שבוע נהרגים תושבי ישראל, יהודים וערבים, חיילים ואזרחים, ואיני יכול לצערי לתת הבטחה או סיכוי לכנסת ולכם, שדבר זה יחדל בקרוב. אינני רואה שום סיכוי לזה, ואינני מאמין בתרופה של החברים מסיעת “חרות”. תרופה זאת אולי טובה לגופה, אם היא באה בזמנה הנכון. אולם ההסתננות וכל מה שכרוך בה אינה פרי הגבולות. גבולות יותר נורמאליים וטבעיים היו אולי מחמירים בעיית ההסתננות. אינני רוצה להיכנס לבירור זה עכשיו. אבל אני קובע: יש מלחמה זעירה, והיא זעירה – ורק מפני שיש לנו כוח, מפני שיש לנו צבא; הוא הממלא תפקידי בטחון, גם בשעת שלום; ולא רק תפקידי אימון, אם כי בשעת שלום הדבר העיקרי הוא אימון בלבד, אבל לנו לא ניתן להסתפק באימון.

ועכשיו מלים אחדות על האיכות, ואני מבקש מכם לזכור דברי שר-החוץ, ולא לחשוב על איכות וכמות כסותרות זו לזו. עם קבלת חוק שירות הבטחון – נולד צבא-הגנה לישראל בדמותו הנוכחית. יען כי בשעת המלחמה, והמלחמה כידוע באה יחד עם המדינה, לא היתה מחשבה פנויה לשכלול הארגוני של הצבא; – הכריע אז הרצון והצורך לנצח. ומשום כך השלמנו עם כמה סידורים לקויים (כשאזכה להיות שוב חפשי ואוכל לעסוק בזכרונות, יהיה לי לספר בענין זה שלא ידוע לקהל הרחב). היו סידורים, הרגלים, נטיות ואינטרסים שצמחו בימי השלטון הזר, בטרם היינו מדינה, ולא היה זמן וסיפק לשנות מיד ירושת העבר הנפסדת ולהתאים הכל לצרכי המדינה, והיה הכרח להצטמצם במאמץ אחד מרכזי – לנַצח. משום כך קרו כמה דברים משונים אשר בצבא מסודר לא יתכנו כלל, ואשר חלק מדברים אינם ידועים כלל לציבור, ואין הכרח שידע אותם עכשיו. לאחר תום הקרבות הוכנס חוק שירות הבטחון, אוגוסט 1949, שעליו מבוסס עכשיו המשטר בצבאנו. בהכנסת החוק אמרתי דבר שאינו מקובל בעולם, אבל חשבתי אותו להכרח ולמובן מאליו במציאות מיוחדת שלנו, – שהצבא שלנו יהיה גם בית-היוצר של נוער חלוצי, מַצרף לגלויות המכונסות ומעצב דמות האומה, ואז יצא חבר-כנסת, בעל עבר חלוצי וזכויות רבות בתנועת הפועלים ובהגנה, וחלק עלי וטען, שיש סטיכיה שלילית לצבא, וקארייריזם, בטלה והתהדרות טבועים בטבע של צבא, ואין זה מקרה שצבאות בעולם היו קן לנחשלות, לנתינות מדוכאת, שמרנות מקודשת ולפאשיזם, ועוד דברים נוראים מפחידים כאלה. ואני טענתי אז ואני טוען גם עכשיו, שכל הדברים האלה אינם טבועים בטבע הצבא, אלא בטבע משטרים ומדינות מסוימים; וכשם שיתכן צבא רע ושמרני וקארייריסטי, יתכן צבא משובח, חלוצי, ותרבותי ודמוקארטי. לנו נחוץ צבא לא רק לבטחון – אלא כבית-היוצר של האומה. בלי זאת לא יתכן בטחון. אין אנחנו עדיין עם, וארצנו טרם נבנתה, והצבא, שאינו אלא נוער האומה הנתון במסגרת של חובה לאומית, חייב לשמש כוח בונה ויוצר, ועליו לעצב אחדות העם לסלק מחיצות השבטים הגלותיים, לסייע להפרחת השממה וליישב הגבולות. כי בלי כל אלה – אין בטחון.

חבר-הכנסת בן-אהרן ניסה לגלות אמריקה חדשה וללמד אותנו שלנו נחוץ עם לוחם. הוא גם הטיף לחלוציות, לציונות ולעליה. איני רוצה לקפח שכרו על הטפה מקורית זו. אני מוכן להסכים לדבריו שלנו דרוש עם לוחם. אבל למען שיהיה לנו עם לוחם, נחוץ שיהיה לנו עם, ועלי, לצערי הרב, לקבוע שאין אנו עדיין עם. ואני ציוני כל ימי ואיני כופר חלילה בקיום עם ישראל, אבל אנו רחוקים עוד מרחק רב מהיות עם המוכשר לבנות dir=“rtl”>מדינה, משק, תרבות, חברה, לשון, חירות ועצמאות ולקיים הבטחון בתנאים הנוראים שהוטלו עלינו. – גם אחרים לא היו לעם בבת-אחת. העם האנגלי לא היה תמיד העם הזה, המלוכד והממושמע כל כך ויודע לקיים מדינה חפשית ודמוקראטית, אלא היה מורכב משבטים שונים, זרים זה לזה, ונלחמים זה בזה. ורק אחרי התפתחות של מאות בשנים נעשו לעם אחד. גם העם הצרפתי לא היה תמיד עם אחד. ורק תוך התפתחות והתמזגות של מאות שנים נהפך למה שהוא.

לנו אין זמן של מאות בשנים, ובלי מכשיר הצבא, כלומר בלי מסגרת-חובה כוללת, מחנכת ומלכדת – לא נהיה עם בעוד מועד. לא נוכל לסמוך על הליך סטיכי בלבד. אין גם בטחון שהתהליך הסטיכי יביא למטרה הרצויה. בתוכנו וסביבנו פועלים לא רק כוחות מלכדים, מעלים, מחנכים ומבריאים, אלא גם כאלה שהשפעתם הפוכה. ועלינו לכוון התהליך ההיסטורי, להאיצו, להפנותו לערוץ המבוקש ולהגיעו למחוז חפצנו. זה מחייב מסגרת של חובה לכל הנוער, מסגרת של משמעת לאומית, של חינוך חלוצי, של אימון גופני, של ליכוד ואחווה, של הכשרה לעבודה ולהתישבות, של ערכי תרבות ורוח, של אהבת מולדת וידיעתה, של רוח גבורה, של כבוד עצמי וכבוד לזולת. בנוער שלנו צפון עתיד האומה והמדינה, ועלינו להכשירו לשליחות גדולה זו. ורק במסגרת חובה לאומית ייעשה הדבר. קודם כל עלינו להכשירו לשמור על שלום המדינה ובטחונה.

איך ילחם עם שבניו אינם יודעים לדבר איש עם אחיו, כי אין להם שפה משותפת? אנשים אשר אינם יודעים מה היא הארץ אשר הם יושבים בה, ומה הוא העם הזה, אשר עמו הם נמנים?

אילו היינו חיים בעולם אידיאלי, וחזון נביאינו היה למציאות ולא היו מלחמות בעולם, – היינו אולי יכולים לחכות בסבלנות עד שנהיה בדרך הטבע, מאליו (אם זה יתכן), לעם אחיד. אבל אין לנו זמן; ההיסטוריה דוחקת אותנו, עלינו לעשות המלאכה במהירות וביעילות מאכסימלית – ואין לעשות זאת אלא במסגרת שקוראים לה בשם צבא. אבל לא השם ולא המסגרת קובעים; קובע התוכן, התוכן החינוכי, שבו נמלא מסגרת הצבא.

הלשון היא אולי הדבר הגדול ביותר בהתפתחות האדם; זה מותר-האדם. בכוח הלשון יצר האדם יצירותיו הגדולות, בלשון יתגלה וידבר האדם לחבריו, לדורו ולדורות. אולם הלשון גם מטעה. בשם אחד אנו קוראים לדברים שונים שאין שום קשר ביניהם. כשאנו אומרים: צבא, הרי אנשים הבאים מארץ מסוימת (שאינני רוצה לקרוא בשמה, כי אינני רוצה להעליב מישהו) הרי הם מיד נזכרים בחיי קסרקטין ירודים, בשחיתות ובהפקרות, כפי שתיאר לנו אחד מחברי הכנסת הראשונה שהזכרתי קודם, ושאני מצטער שלא נבחר לכנסת השניה על-ידי מפלגתו.

אבל מה זה צבא ישראל? אלה הם הבנים והבנות שלנו, העושים באמונה שירות האומה, המקבלים עליהם עול המדינה, העול הכי גדול, – לתת זמנם, כשרונם, ואם יש צורך – חייהם, בשביל העם.

במסגרת זו של צבא-הגנה לישראל אפשר לעשות בזמן קצר דברים אשר ידרשו בתנאים אחרים עשרות שנים. ואין אנו יכולים לחכות עשרות שנים.

ראש עיריה אחת נתן לנו עצה טובה, לפתוח הרבה בתי-ספר. הייתי נותן לבעל העצה הזאת אף אני עצה טובה: לנקות קצת השכונות והפרוורים הדלים ולסלק הזוהמה מהים שבעירו. ואני מניח שלא עשה זאת לא מפני שהוא אוהב סרחון ולכלוך בפרוורים, או ים מזוהם, אלא מפני שאין לו האמצעים הכספיים לכך. אשריהו שהוא יכול להיות רחב-לב על חשבון המדינה ולהציע לנו להקים מאות בתי-ספר בינוניים ולתת לכל הנוער חינוך תיכוני חינם. אבל, אדוני, צריך להקים גם בדונים לעולים, כי רבים עוד יושבים באהלים, ואין לנו כל האמצעים הדרושים אפילו לכך. יש בכנסת אנשים מאושרים הפטורים מכל אחריות, וכשדנים על פיתוח חקלאי הם טוענים למה אתם מוציאים על שיכון כל-כך הרבה? וכשדנים בפעם אחרת על מעברות, הם טוענים מדוע אינכם מקימים בתים לעולים? כשרוצים לאזן התקציב – הם טוענים: למה אתם מעמיסים עלינו מסים כה רבים? וכשדנים על מצוקת הדירות הם מתאוננים למה לא בונים יותר דירות לעם? שליחות-עם אחראית אינה יכולה להרשות לעצמה דיבור הפכפך וחפשי כזה, היא חייבת לעשות חשבון כולל.

ועלינו לדון על צבא-הגנה לישראל מתוך ראיית דרכינו המיוחדים. על צבאנו הוטלו תפקידים אשר לא הוטלו על הצבא בעמים אחרים, כי לא היה צורך בהם. הדברים היו נתונים אצלם מראש. אצלנו אינם נתונים, ואפשר לעשות במהירות וביעילות הדרושה אך ורק במסגרת של חובה לאומית, כלומר במסגרת צבאית. לא נוכל לשנות בנקל העולים הקשישים הבאים בימים. את הילדים נחנך בבתי-ספר עממיים, והנוער נחנך בצבא. כאן נעשה אותם לבני עם אחד ולמגיני מולדת משותפת.

ראיתי את הנערים האלה לפני היכנסם לצבא. ראיתי אותם בימים הראשונים להיותם בצבא, ראיתי אותם שלושה חדשים, ששה חדשים ושנה לאחר היותם בצבא. ואני יכול לומר לכם שהם נעשו אנשים אחרים, אלה הם יהודים אחרים, הם יודעים כיצד לשבת בבית-הכסא – כן, הם לא ידעו זאת מקודם, ואינני צריך לבקש סליחה על כך שאני מזכיר דבר גס כזה; הם יודעים לדבר עברית; הם נעשים יהודים גאים ובוטחים בכוחם ובכוח עמם. הם נעשים חברים טובים. הם נעשים בני-תרבות. הם יודעים לשמור על נקיון, על סדר ועל משמעת. הם לומדים מקצוע, ויודעים לאחוז לא רק ברובה – אלא גם להשתמש במכונה. ידעתי: באמריקה ישנם רבבות, מאות אלפים ומיליונים שלמדו בבתי-ספר מקצועיים. כבר ציין שר החוץ וגם אחרים, ששם כל אחד יודע לנהוג מכונית. אבל יהודי תימני אינו יודע מה זה מוטור; מעולם לא טיפל בדבר כזה. הוא אולי היה בתימן צורף, והוא יכול לעשות מלאכה דקה, אבל מכונה, מוטורים, טראקטורים, קומביינים וטאנקים – כל אלה לא היו ידועים לו.

ואין לנו זמן לחכות עד אשר יקומו בתי-ספר מקצועיים ותיכוניים וכל הנוער מגיל זה יקבל חינוך תיכוני חינם. ומנין נקח את הכסף הדרוש לכך, אדוני ראש עיריית תל-אביב? איננו יכולים לבנות בתי-ספר בלי כסף ובלי מסים.

אחדים אמרו: מתוך טעמים פאטריוטיים נסכים שהחוק יעבור לוועדה, אבל בוועדה נציג תנאים. תרשו לי להגיד מראש: ישנם תנאים שלא נקבל אותם. אם התנאי הוא ביטול הנח"ל – כפי שרוצים כמה מהציונים הכלליים – התשובה היא: לא! הנוער נדרש ליהרג על הארץ הזו; אולם קודם לזה דרוש שיאהב אותה.

רוב העולים עלו לארץ מחמת השוט. אינני אומר זאת לגנאי; דבר זה חל על כולנו. תמיד קסם החזון המשיחי. וקום המדינה, כמובן, מילא תפקיד רב בעליה החדשה. ואף-על-פי-כן באו רובם מתוך מצוקה. דוגמה בולטת היא עליית יהודי בבל. הם לא נשמעו לקריאת כורש מלך פרס, ועם זרובבל, עזרא ונחמיה לא באו, ונשארו בגולה אלפיים וחמש מאות שנה, לפני שנה באו כולם על כנפי נשרים; לא כל כך מתוך אהבה לארץ ומתוך נכונות למסור נפשם עליה – והוא הדין עולים מארצות אחרות. בכל אלה יש לנטוע תחילה אהבה לארץ, למולדת.

בארצות אחדות נעשה הדבר מאליו במשך מאות בשנים. קודם כל אדם חי על אדמתו, על חבל נחלתו; הוא אוהב כברת האדמה שלו, לאט לאט הוא מרחיב רגש זה על החבל שלו, על הגליל שלו, אחר-כך על המולדת כולה. אבל שורש אהבת המולדת הוא אהבת האדם לאדמה, אשר מתוכה הוא מוציא את לחמו. שורש זה יש להקנות לעולים, לפחות לדור הצעיר.

אנו היינו מנותקים אלפי שנים מן האדמה; טיסה לארץ ישיבה במחנות ובמעברות או אפילו בתל-אביב אינם משרישים המוני עולים במולדת ובאהבת המולדת, ויש להפנות הנוער לעבודת האדמה.

אני מצטער על-כך, שאיננו יכולים לחייב כל יוצא-צבא בהכשרה חקלאית, כי יש הכרח לשלוח בחורים לחיל-האוויר לחיל-הים ולעבודת הטאנקים ועוד מקצועות כאלה הדורשים אימון ממושך. חלק מהשנתון המגויס ניתן לנו לשלוח לנח“ל – הכשרה חקלאית, אבל על חלק זה לא נוכל לוותר. עלינו לדאוג לישובי-הספר, לישובים בנגב, ועלינו לקשר הדור הצעיר עם מרחבי השדות, עם נוף המולדת. אני יודע שלא כל הנח”לאים מתישבים אחר כך על הקרקע – אבל נוצר אצלם קשר אמיץ ואינטימי עם הארץ ועם האדמה.

כשהנוער שלנו רואה הגליל, ים-כנרת, המרחבים בנגב, היופי הנפלא של אילת, כשהוא חורש וזורע במשך חדשים האדמה, ואוסף תנובתה, מתעורר אצלו אותו דבר שהיה חבוי משותק בתוכו מלפני אלפיים שנה: חוש המולדת; ולא נוותר על זאת; כך נוצר עם.

ולא רק טיפוח המולדת, אלא עצם הבטחון דורש זאת. נחוץ-לנו צבא ודרושה לנו התישבות חקלאית – למען הבטחון. ושוב יש אצלנו העושים אנטיתיזה: או זה או זה: או צבא סדיר, או מילואים, או ישובי ספר. לבטחוננו דרושים אלה ואלה. בלי התישבות – דווקא במקומות כאלה שבעלי-הון אינם הולכים לשם – אין בטחון למדינה הזאת. עלינו ליישב מקומות אפופי-סכנות. התישבות כזו נעשית אך ורק מתוך אהבה גדולה, כי החיים בהתישבות זו קשים ומסוכנים. בעזרת הצבא אנו יכולים ליישב נקודות-התורפה המסוכנות ביותר בארץ, אבל לשם כך עלינו להכשיר את הנוער וללמדו שני דברים: חרב ואֵת. עד עתה נעשו על-ידי הצבא שלושה נסיונות ליצור נקודות-התישבות חדשות (קוראים להן היאחזויות) ליד רצועת עזה ובגליל העליון. בעתיד נצטרך להרבות בנסיונות כאלה, כי יחידים אינם הולכים למקומות אלה; וצר לי להגיד שגם הקיבוצים והמושבים אינם נדחקים יותר מדי לישובים כאלה. כל פעם שאני בא לגליל, או שט על פני ים כנרת אני עומד בוש ונכלם – שטח נהדר שבצפון ים כנרת עם זכרונות היסטוריים, המשמש מקום תורפה מבחינה בטחונית, עומד נעזב שומם; יש בתים, והם ריקים, ואין איש הולך להתישב במקום נפלא וקשה זה. נח“ל ילך לשם, כי נח”ל הוא נוער העומד לפקודת העם, אמנם רק שנתיים – עכשיו, לשנתיים וחצי – אבל היאחזות של נח“ל לא תשומם עוד. נח”ל הולך ונח“ל בא – ההיאחזות לעולם עומדת. ובלווית נח”ל אולי יבואו גם אחרים. זהו הכרח חיוני לבטחון.

וכנגד הכופרים בנח“ל יש כופרים בצבא. הם רוצים שנטיל עול הבטחון כולו על ישובי הספר; לא, רבותי! הכרחי צבא, ישובי ספר בלבד לא יקיימו בטחון מדינה, יישובי-ספר הם עזר לבטחון, עזר חשוב וחיוני; אבל רק מי שחי בעבר יסמוך על ישובי-ספר בלבד. זכורני הוויכוח עם חברים אלה, כשהיטלר איים על קיומנו ועל חופש העולם כולו. אנחנו ראינו צורך לגייס יחידות יהודיות להשתתף במלחמה נגד היטלר. חברים אלה אמרו: נגד היטלר – כן, אבל רק כשיגיע לגבולות ארצנו. שללנו אז ונשלול איסטרטגיה,פטריוטית” זו. עלינו להילחם באויב שלנו ­– מחוץ לגבולותינו. “בימים הטובים ההם”, שחלפו לאשרנו, יכולנו להסתפק בהגנה מקומית וסטאטית. הגינונו אך ורק על ישובים, עכשיו עלינו להגן על מדינה, ולכך נחוץ כוח נייד, וההגנה מוטב שתיעשה בשטח האויב. ישובי הספר מילאו וימלאו תפקיד חשוב בהגנת הארץ, ועלינו להכין שלשלת של ישובים לארכה ולרחבה של המדינה, – אבל במלחמה נעמוד רק בצבא נייד, מצויד במטוסים, בתותחים, בטאנקים, בספינות קרב ובמכשירי מלחמה אחרים. אין אלה ענין לישובי-ספר, אלא לצבא נייד וממוכן, שילך לכל מקום; ואם תקרה מלחמה יילך תחילה לאויב, ולא יתן לאויב לבוא אלינו.

שמחתי לשמוע כי עמדו בוויכוח היום גם על הגדנ“ע, והפעם בנימה חיובית. קראתי הדיונים בישיבת ועדת-חינוך, בה נשמעו הרצאות ודין-וחשבון מפורט על הגדנ”ע. נתמנתה גם ועדה לבחון תכניות להרחבת הגדנ“ע ויסוד קהיליות נוער בתוכו. בצדק צוין כאן, שאם נקיף בגדנ”ע על מאה אלף הנערים והנערות בני ארבע-עשרה – שמונה עשרה, נשכלל מערכות בטחוננו, וגם נעלה הרמה התרבותית של הנוער והעם. הנוער בגיל ארבע עשרה – שמונה עשרה זהו העם לעתיד. זהו הגיל בו יש לחנך הנוער לתפקיד-חייו, בין שזה נוער בגימנסיה, בין שזה נוער עובד בבית-חרושת, בין שזה נוער-רחוב פרוע. אני מאמין כי אפשר לחנך גם הנער הפרוע ביותר. הרב כהנא ודאי יאשר כי בכל אדם יש יצר טוב ויצר רע, אי-אפשר גם בלי יצר הרע. אין האנשים מתחלקים לטובים במאה אחוז ולרעים במאה אחוז. האיש הפרוע ביותר אפשר לחנכו בגיל מתאים, אם מכניסים אותו למסגרת מתאימה ונותנים לו המזון הרוחני והתרבותי הדרוש. זוהי אחת הבעיות הדחופות החיוניות ביותר העומדות בפנינו; – מה תהיה דמותם של מאה אלף הנערים האלה? רק עשרים אלף נערים לומדים בבתי-ספר; שמונים אלף הם מחוץ לחינוך שיטתי. חלק גדול מהם עובדים ומסייעים לפרנסת הוריהם. חלק מהם הם נערי רחוב ושולחים ידם בגנבה ונהפכים לעבריינים ולפושעים. אין, לצערי, עדיין היכולת החמרית בידי המדינה לבנות לכולם בתי-ספר תיכוניים ולחייבם ללמוד עד גיל שמונה-עשרה. אולם אפשר ואפשר, ומשום כך חובה, ליצור מסגרת חינוכית בגדנ“ע בשביל כולם, ולהביאם לחודש-חודשיים למחנה נערים בערבה, באילת, בגליל העליון, בסביבות ירושלים. אם דבר זה ייעשה במשך ארבע שנים, הם ילמדו נקיון, סדר, עבודה, יכירו הארץ, תולדותיה, יראו יפיה, יעמדו על אפשרות היצירה בתוכה, יטעו עצים, ילמדו להשתמש ברובה ובתותח, – וראיתי גדנ”עים משתמשים בתותח בהצלחה, – ינהגו סירות ומטוסים, וכאשר ייכנסו לצבא, יתקדמו מהר באימוניהם ובהכשרתם ויהיו אחר כך אזרחים מועילים וברוכים בארצם.

שמענו היום הרבה על מדינות הידידות לנו ביחוד בארצות “הדמוקראטיה העממית”. אינני רוצה לדבר אף מלה נגד הידידים האלה, אם כי איני יכול להשלים אף רגע עם גורל היהודים בתוכם. dir=“rtl”>ההסגר הקיים במקום שהוא קיים על העליה. אבל משום מה לא מצאו לנחוץ ידידי הידידים האלה לספר לנו על שירות הצבא בארץ הגדולה ביותר בין הידידות האלו, בברית-המועצות.

מהו אורך השירות הצבאי בברית המועצות שמשום מה חברי הכנסת וילנר וסנה וחבריהם מתעלמים ממנה הפעם? טוראי בחיל-היבשה משרת 24 חודש; סמל בחיל היבשה – משרת 36 חודש; חילות מקצועיים משרתים 48 חודש; סמל בחיל הים 60 חודש; סמל בחיל אוויר – 60 חודש. מדוע מייעץ לנו חבר-הכנסת וילנר שירות של 12 חודש בלבד? כלום החייל בברית-המועצות, לדעת מר וילנר, כל-כך מטומטם? אין אנו חייבים לעשות כל מה שעושים או לא עושים באותה ארץ גדולה וידידותית. לא כל מה שנעשה שם – פסול, – ולא כל מה שנעשה שם – הוא קדוש, אבל כלום אין זה משונה ותמוה כי חסידי ברית-המועצות מטיפים לנו דווקא שירות של 12 חודש בלבד. כלום שלומה של מדינת-ישראל הקטנה והמוקפת אויבים מכל הצדדים – בטוח יותר משלומה של ברית המועצות המוקפת ארצות “הדמוקראטיה העממית” וסין הקומוניסטית, ואשר לדברי חבר-הכנסת ריפתין, הן מהוות הכוח הצבאי הגדול ביותר בעולם? כלום באמת 800 המיליונים בארצות הקומוניסטיות האדירות המלוכדות כל כך מפחדים מארצות-הברית שבאמריקה על 150 המיליונים האזרחים המנוונים והמשועבדים שלה – השקועים תמיד בניגודים ובמשברים חריפים?…

ועוד הערה אחת או שתיים לאלה שדיברו לענין. אחדים מהתומכים בחוק המוצע דיברו ברחמנות רבה על סבל הנוער. אני מרשה לעצמי לכפור בעיקר: – השירות בצבא אינו סבל. לא הייתי מרשה לעצמי לומר זאת אילו לא שירתי בעצמי, ואילו בני לא שירתו ואילו ידידי לא שירתו, ואילו חברי הטובים ביותר לא שירתו. –מה הדיבור הרחמני הזה? איזה סבל יש כאן? מה הוא הסבל של נער הנותן 30 חודש שירות לעמו ולמולדתו? החייל מקבל את לחמו, תלבשתו ושכרו; ניתן לו חינוך; הוא לומד מקצוע; הוא לומד להיות איש חזק, בריא, מסודר, מכובד; הוא ממלא שליחות לאומית לבטחון עמו, – היכן כאן הסבל? יש כאן שירות וזכות גדולה! עשיתי מלאכות רבות בחיי, ואני חולם על עוד מלאכה אחת. אני תפילה, כאשר אצא, או אוצא מן הממשלה – שאזכה להיות טוראי בצבא-הגנה לישראל… (יש לי הסכם עם הממונים שלא ישאלו אותי על גילי). ידעתי שרבים אינם מרגישים עצמם כל כך טוב בימים הראשונים לכניסתם לצבא. הם מפסידים חופש תנועה, הם נתונים לפקודות, הם צריכים לישון במקום שאומרים להם ובשעה שאומרים להם, הם חייבים לעשות אימונים ועבודות לפי צו. אבל הרגשה זו קיימת רק בשבועות הראשונים, אחר-כך החייל והחיילת מרגישים עצמם בכי-טוב. ומה הוא הסבל הנורא הזה? זוהי זכות גדולה dir=“rtl”>שניתנה לנוער שלנו אחרי עשרות דורות. גם הטענה שהמשק כאילו מפסיד אין לה שחר. הצבא אינו נוטל כוחות עבודה מהמשק, אלא להיפך מכשיר ומחנך למשק. כל אדם שהיה בצבא הוא אזרח טוב יותר מזה שלא היה בצבא, בצבא הוא לומד מקצוע, עבודה או פקידות, ומתרגל להיות אדם הבוטח בעצמו; ומה הקינה הזאת, על סבל?

לבסוף, עוד מלה אחת שאיננה שייכת לענין, אבל הועלתה בוויכוח זה. חבר-הכנסת כהנא התאונן על כך שמלגליגם ליהודי דתי בעל זקן. אני מסופק אם מישהו פה לא יהיה שותף לו בגינוי הופעות כאלה – אם ישנן; וודאי שיש הופעות רעות בארץ, אבל למה מיחסים זאת לצבא? יתכן שפה ושם יש גם בצבא הופעות לא מכובדות, ואפילו מגונות. אבל דווקא במסגרת הצבא נלחמים, ונלחמים בהצלחה וביעילות, נגד גילויים נפסדים. מדוע ידובר בטון כזה על צבא-הגנה לישראל? התביעה של חבר-הכנסת כנהא לכבוד הדדי מחייבת גם אותו ואת חבריו. הכבוד שאתם תובעים, בצדק, כלפי עצמכם, כלפי מנהיגיכם והליכותיכם, – אתם חייבים גם לאחרים. אני יודע שהחלוצים הראשונים, שקשה להגזים בזכותם הגדולה, אלה שהקימו את פתח-תקוה, זכרון-יעקב, וגם רבים מאלה שהקימו את ראשון-לציון היו יהודים אדוקים. אני מוכן להניח שאדיקותם הדתית היתה גורם חשוב במפעלם החלוצי. אבל גם זוהי עובדה שבמשך שני דורות בנו את הארץ אנשים כמוני, לאו דווקא אדוקים. אלה שבנו ועבדו והגנו בימי התורכים ובימי הבריטים, ונלחמו בימי מלחמת השחרור – רובם נדמה לי היו “חפשים”. כלום הם יהודים פחות חשובים מכם? כלום אינם ראויים שתתיחסו ביתר כבוד אל נאמנותם לעם היהודי? האין אתם חייבים קצת בכבוד בנינו ובנותינו המשרתים בצבא-הגנה לישראל? הצבא איננו מורכב ממלאכים; החיילים הם בני אדם, כמו כל היהודים. יתכן, וגם בצבא נעשים מעשים מכוערים, כמו בכל מקום אחר. אולם מה הדבר שחבר-הכנסת לורנץ ניסה להוקיע כאילו זה היה פילגש בגבעה? אם מישהו פה יספר מעשה באיזה אדוק, או רב שהיה רמאי וגנב ועושה כל מעשה תועבה, האם לא תתמרמר, ובצדק, אם מקרה בודד יתואר כאילו בא ללמד על הכלל?

אל נגזים במעמסה הגדולה, כביכול, שאנו הולכים להטיל על הנוער בהארכת השירות בעוד ששה חודשים. אני יודע שישנם בחורים הרוצים להשתחרר עד כמה שאפשר יותר מוקדם. אין אלה דווקא הבחורים הטובים ביותר. אני מאמין בנוער שלנו שהוא נאמן למדינה וחרד לשלום המולדת והעם. ואם נציגי העם – והם יושבים פה – יגידו לו: בחנו את המצב; מפני סיבה זו וזו שנתבררה כאן ונתבררה ביתר פרוטרוט בוועדה – עליכם לשרת את עמכם במשך שלושים חודש, – יעשו זאת באהבה. נבטח בנוער שלנו – הוא לא יכזיב.