הביא לבית הדפוס יהודה ארז

ה' בחשוון תש"ט – 7 בנובמבר 1948

מתוך דברים בכנס-מרצים

– – – בתקופה הראשונה, מדצמבר ועד סוף מארס – הצטמצמנו בהתגוננות ורק כשהתקיפו אותנו, במקום שהתקיפו אותנו – הגינונו על עצמנו ועשינו מאמצים מכוּונים, גם צבאיים וגם פוליטיים, לצמצם את סכסוך-הדמים, במידה שהדבר היה תלוי בנו, עד כמה שאפשר בשטח, בזמן ובסוגים מסוימים של האוכלוסין הערבים. עשינו זאת מפני שהיה דרוש לנו זמן להתכונן: לגייס אנשים, לציידם ולאמנם. ידענו מההתחלה, ועוד זמן רב לפני פרוץ המאורעות, שאנו עתידים לעמוד בפני התנגשות צבאית עם מדינות ערב, והיה ברור שיידרש מאתנו מאמץ עליון למען נעמוד במערכה זו. אולם אין עם עושה מאמץ עליון עד שהוא מרגיש בסכנה, עד שהסכנה נעשית ממשית ובולטת. גם הישוב וגם התנועה הציונית לא עמדו זמן רב על הסכנה, למרות האזהרות המרובות שנשמעו פה ושם. בישיבת ההנהלה שנתקיימה בקיץ 1946 בפאריס, בוועדה הפוליטית של הקונגרס הציוני הכ"ב, בוועד-הפועל הציוני בציריך בקיץ 1947, באסיפת-הנבחרים שנתכנסה אחריו ובהזדמנויות אחרות, התרעתי על הסכנה שצבאות מדינות ערב יתקיפו את הישוב וינסו לעקור אותו מן השורש. אולם עד שפרצו המאורעות בתחילת דצמבר 1947 לא היה כמעט שומע – ואי-אפשר היה להשיג האמצעים המרובים הדרושים לגיוס כוחות במידה מתאימה, לציודם ולאימונם. ובראשית המערכה הוטל עלינו להרויח זמן – למען התכונן ליום שבו נהיה מצוידים כראוי ונוכל לקחת היזמה לידינו, ולפי שעה הסתפקנו בהתגוננות בלבד.

כמעט מהרגע הראשון הועמדה ירושלים במרכז המערכה, ודבר זה הולך ונמשך עד היום הזה. בעקיפין ובמישרין היתה ירושלים המטרה הראשית לצבאות הפולשים. ההתנפלות הרצינית הראשונה נעשתה בתחילת דצמבר על דרכי התחבורה של היהודים לירושלים. נעשו נסיונות, שלא נפסקו עד היום הזה, לנתק את ירושלים העברית מעל שאר מרכזי הישוב היהודי. לערבים היה חשבון נכון: הכנעת ירושלים היהודית, כיבושה או החרבתה יתנו מכה אנושה, ואולי מכת-מוות, לישוב היהודי וישברו את רצון היהודים ויכולתם לעמוד בפני התוקפנות הערבית. ובכל הדרך מתל-אביב לירושלים – החל מאבו-כביר וסלמה ועד קסטל וליפתא – ארב המוות לכל נוסע ונהג יהודי. ממשלת המאנדט לא עמדה בהתחייבויותיה לשמור על חופש התנועה בדרכים, ולמרות הבטחות מפורשות שניתנו לא פעם לנציגי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, שהצבא ישמור על דרך ירושלים–תל-אביב, והבטחות מפורשות אלה ניתנו לא אחת על-ידי הנציב העליון לגולדה מאירסון ולי, – השתלט הטרור הערבי על כביש ירושלים–תל אביב, גם בעמק, גם בשפלה וגם בהר. במקום מכוניות בודדות, החלו לנסוע שיירות שלמות, ובמקום האבטובוסים הרגילים – החלו להשתמש במכוניות משורינות. אולם אמצעי זהירות אלה לא עמדו בפני הכנופיות שהלכו ורבו – הדרך לירושלים נעשתה יותר ויותר מסוכנת. בסוף מארס נותק הקשר בין ירושלים לבין תל-אביב, ואם כי הציוד שציפינו לו טרם הגיע – והצבא והשלטון הבריטי עדיין היו בארץ – נאלצנו לעבור מהתגוננות להתקפה בטרם עת.

בלילה האחרון של מארס 1948, הודיע לי מַטה ההגנה שהוכנו וצוידו ארבע מאות איש לפרוץ דרך לירושלים. זה היה הכוח הגדול ביותר שגויס עד אז לפעולה מסוימת אחת. ובתנאים של אותם הימים גיוס כוח כזה דרש מאמצים מרובים. אולם היה ברור לי שכוח זה לא יספיק, כי לא רק אנו אלא גם הערבים רואים בירושלים את נקודת המוקד של המערכה, והם, בלי ספק, ירכזו כוחות לרוב, אלפי אנשים מכל הסביבה, מדרומה, מצפונה וממערבה של ירושלים, להילחם בנו, וגורל הכוח הזה עלול להיות גורל השלושים-וחמישה. דחיית הפעולה עד “לכשירוַח” לא באה בחשבון, כי ירושלים עמדה בפני סכנת רעב. כוחותינו ונשקנו המצומצם היו עסוקים בשאר החזיתות: בגליל, בעמק, בתיכון, בסביבת תל-אביב, בדרום. האש כבר הקיפה אז את כל הארץ, ולא היו כל רזרבות חופשיות, – לא בכוח אדם ולא בנשק. אבל לא ראיתי לפני כל ברירה: נתתי הוראה לגייס מיד אלף-וחמש-מאות איש – על חשבון כל שאר החזיתות, ונשלחו מברקים לכל המפקדים שיבואו מיד למטה; כעבור שעתיים קיבל כל מפקד – חוץ ממפקד הגליל והעמק – פקודה להפריש אחוז גדול מאנשיו וכליו – למען האֶכספדיציה הירושלמית שקראנו לה בשם “נחשון”. ובאותו לילה נעו האנשים מדרום, מתל-אביב ומהתיכון, על נשקם, והועבר נשק נוסף גם ממשקי הגליל – בכיוון חולדה; והחלה האופנסיבה היהודית הראשונה, ששימשה מפנה מכריע במלחמה זו. נפרצה הדרך לירושלים, נפל בקסטל המפקד הערבי עבד-אל-קדר אל-חוסייני, וגם הערבים וגם האנגלים הופתעו למראה כוח-המחץ והעוז היהודי שנתגלו לפתע פתאום. הם לא ידעו כמה מן ההעזה הנואשת היה בפעולה זו, וכמה נחשפו למען פעולה זו החזיתות האחרות.

בשבוע הראשון לאפריל היתה דרך-ירושלים בידינו, והנסיון החמור הראשון של אויבינו להכריע את ירושלים נעשה לאַל על-ידי אלף-וחמש-מאות בחורים שנתאספו מכל חזיתות הארץ. – – –

“מערכות”, אפריל 1949

ה' באייר תשי"ב – 30 באפריל 1952

בפעם הרביעית חוגג העם בישראל את יום העצמאות, ויחד אתו חוגגים מאורע גואל ומהפכני זה בתולדות אומתנו כל יהודי העולם.

לפני שנה הייתי ביום העצמאות בארצות-הברית של אמריקה, בהן נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו. בשום ארץ אחרת בגולה לא זכו היהודים ליתר שוויון, חירות ורווחה מאשר זכו להם היהודים בארץ חפשית ועשירה זו, והייתי עֵד לכך שמיליוני יהודי-אמריקה חגגו בהתלהבות ובגאון יום תקומת ישראל, וגם גילו התלהבותם בעזרה של ממש לבנין המדינה. ובחג לאומי זה, הראשון שנוסף לנו אחרי חג החשמונאים, זה למעלה מאלפיים ומאה שנה, משתתפים בהתרגשות ובאהבה אילמת גם מאות אלפים ומיליונים יהודים בארצות שאין בתוכן הזכות לבני עמנו להביע בגלוי רחשי לבם היהודי. וברכת ישראל העצמאית שלוחה ביום זה לכל תפוצות היהדות – ברכת עידוד וגאולה לכל יהודי באשר הוא.

מתי מעט, פחות מששה אחוזים של העם היהודי, היינו בארץ בהיווסד המדינה. רק כברת ארץ מיצערה, פחות מארבעה אחוזים של אדמת המדינה, היתה מעובדת על-ידינו בבוא הקוממיות; מעצמה עולמית שעוד שלטה בארץ ביום הכרזת עצמאותנו – עמדה כצר למדינה החדשה, וכל שכנינו קמו עלינו לטרוף אותנו חיים, ועם הקמת המדינה פלשו צבאותיהם לארץ למחות אותנו מעל פני האדמה, ועל המדינה הצעירה והרכה הוטל להתגבר על ארבעה אלה: שתי סכנות חיצוניות – צבאות פולשים ומזימות מדיניות של צוררינו ושתי פורענויות פנימיות: פזורי האומה ושממת הארץ. וכל השנים האלה המדינה עומדת בארבע חזיתות: חזית הבטחון, חזית המדיניות הבינלאומית, חזית העליה וחזית ההתישבות; במלאת ארבע שנים לקיומה נתונה עדיין מדינת ישראל בקשיים עצומים וחמורים, פנימיים וחיצוניים, ועוד רבה וקשה הדרך לפנינו, אבל ספק אם יש למצוא מדינה אחרת בימינו או באיזו תקופה שהיא שנחלה נצחונות כה גדולים וביצעה מפעלים כה אדירים בזמן כה קצר – כאשר עשתה זאת מדינת ישראל בארבע שנים אלה.

עוד שכנינו מסרבים להשלים אתנו, ודרך היבשה חסומה לכל אורך גבולותינו היבשתיים, ורק נתיבות הים והאוויר פתוחות לפנינו ומקשרות אותנו עם העולם הגדול. אולם גידולו המתמיד של צ.ה.ל. בכמות ובאיכות נוטע בלב שכנינו “דרך ארץ” מפכח כלפי ישראל, ואנו מהווים אחד הכוחות הצבאיים הראשיים בכל המזרח התיכון. אבל נתחייב בנפשנו אם ניתפס לאשליה מרדימה ומרפַה, שהסכנה לקיום המדינה חלפה. כמקודם עלינו לשקוד בדריכות מיוחדת על כוננותנו הצבאית, כשם שעלינו לחתור בלי הרף לחיזוק השלום בעולם ובסביבתנו.

יצאנו בשלום גם מהמערכות המדיניות הקשות שבהן הָעמדנו בארבע שנים אלה. מדינת ישראל תפסה מקומה הנאות במשפחת העמים החפשים, וקול ישראל נשמע ברצון ובכבוד בעצרת האומות המאוחדות. ואם כי האיבה הנושנה לעם-העולם ולמדינתו המחודשת לא פסקה עדיין בחוגים רבי-השפעה בכמה ארצות, הרי מספר ידידינו בעולם הולך וגדול.

כל הנסיונות להָצֵר ולצמצם תחומי מדינתנו הוכשלו. הגזירה על עקירת ירושלים מתחומי המדינה נעשתה על-ידינו לאַל, ולא עוד אלא שעיר-העולמים הפכה שוּב להיות להלכה ולמעשה בירת ישראל. הנבואות השחורות על כשלוננו בעצרת האו"ם השנה נתבדו, כאשר נתבדתה המזימה בראשית השנה להפסיק עבודת הייבוש של החוּלה. והשנה נשתנו סדרי ההיסטוריה היהודית: לאחר שמאות בשנים היינו רגילים שעמים זרים ישדדו רכוש ישראל, זכינו השנה שהאומה האדירה בעולם, האומה האמריקנית, תעניק לישראל הענקה של עשרות מיליונים למען קיבוץ גלויות וביצור עצמאותנו.

ושוב – אל נשלה נפשנו שהמערכה הבינלאומית של מדינת ישראל נסתיימה, ושאין כל תקלה צפויה לנו בחזית המדינית. עוד יש כוחות אדירים בעולם, גם מחוץ לעמי ערב, שאינם רואים בעין יפה תקומת ישראל ותרבותה העתיקה, בת-החורין והמתקדמת, ונתבעים מאתנו עֵרות, עוז ותבונה ביחסים הבינלאומיים כשם שנדרש מאתנו רצון טוב להבנת הזולת.

אם הקשיים והסכנות שאפפונו בארבע שנים אלה לא היו פחותים מאלה שצפינו מראש, – הרי גם הכיבושים וההישגים לא נפלו מאלה שקווינו להם מאז קום המדינה.

בהכרזת העצמאות לפני ארבע שנים, ראו רבים, ביניהם גם ידידים שלנו, סכנה חמורה לישוב. והם לא טעו לגמרי, כי הערבים קראו עליה מלחמה לחיים ולמוות, הממשלה המאנדטורית היתה עוינת, והידידים המעטים באו"ם היססו ונרתעו לאחור ועזבו אותנו לנפשנו. בפתיחת שערי המדינה הצעירה לעליה המונית בלתי-מוגבלת ראו רבים סכנה עוד יותר גדולה: סכנת רעב ומהומות, כשלון וחורבן כלכלי, וגם אלה לא טעו לגמרי. הזרם הכביר של העליה, אשר הכפיל בשלוש שנים שלאחר תום מלחמת השחרור את אוכלוסי המדינה, העמיד בפני המדינה בעיות חמורות בשטח הכלכלי, החברתי התרבותי, שכמעט לא נראָה להם פתרון. ולא נוכל להתפאר שכבר נתגברנו עליהן או נתגבר עליהן בזמן הקרוב, – אבל כשם שבהקמת המדינה היה לא רק מן עוז הרוח והתבונה המדינית, אלא היה בה הכרח חיוני, דוחק ודוחף, כך גם מדיניות העליה הנועזת של ישראל הצעירה באה לא רק בְשֶל צו מוסרי ותביעת החזון, אלא מתוך הכרח חיוני, דוחק ודוחף, גם הכרח המדינה שקלטה וגם הכרח העולים שנקלטו. בשני המקרים לא היתה ברירה, – ולמרות האבדות היקרות שגרמה לנו מלחמת השחרור, ולמרות הקשיים העצומים שגרמה לנו העליה ההמונית, – אין לנו כל יסוד להתחרט על שתיהן. אלה הם חבלי הגאולה, פשוטם כמשמעם, ונקבל אותם באהבה וברצון. המדינה הצעירה היתה זקוקה לעולים לא פחות משהעולים היו זקוקים למדינה. ולא רק מטעמי בטחון בלבד.

המפעל האדיר, שעליו גאוות ישראל, בהרחבת החקלאות, החרושת, הבנין והתחבורה ובהקמת מאות ישובים כפריים ועירוניים חדשים, שבוצע בארבע שנים אלה, מפעל שאין דומה לו בקצב ובממדים בשום ארץ אחרת, ושלא נעשה ולא יכול היה ליעשות לפני קום המדינה גם במשך ארבעים שנה ויותר, – מפעל זה לא היה קם בלי עליה המונית זו.

בארבע שנים אלה הקימונו לא פחות ישובים מאשר הקימונו בכל שבעים השנה שקדמו להקמת המדינה, והרחבנו שטח החקלאות פי חמישה – ועוד ידנו נטויה.

השנה התחלנו בפיתוח הנגב – התופס למעלה ממחצית שטח המדינה והעומד, ברובו הגדול, ריק ושומם מאז בריאת העולם. וההתחלות הראשונות, גם בשטח החקלאות וגם בשטח התעשיה, מגבירות בנו האמונה שישימון זה יהפך בתקופה הקרובה למרכז פורח של התישבות המונית. הנוער החלוצי שלנו המקבל הכשרתו בצבא-הגנה לישראל מקים ישובים חקלאיים במקומות שלא נגעה בהם מעולם יד חורש וזורע. באר-שבע היתה בשלוש השנים לעיר של עשרים אלף איש, וחלום בן שלושת אלפים שנה של מלכי יהודה הראשונים – שלמה, יהושפט ועוזיה, לבנות את נמל אילת ולהשיבה לישראל – הולך ומתקיים בימים אלה.

האוצרות הטבעיים אשר נתגלו בערבות הנגב – פוספאט, נחושת, מַנגַן, חול-זכוכית משובח, קאולין ועוד, בחלקים כבר מנוצלים ובחלקם יפותחו בעתיד הקרוב. ועוד לא נִבעו כל ספונות הנגב והאוצרות הטמונים בחיק אדמתנו.

אנו סוללים עכשיו כביש מבאר-שבע לקצה הדרומי של ים-המלח אשר יפתח להתישבות חדשה מיליוני דונמים קרקע ויאפשר בקרוב חידוש עבודת האשלג בים-המלח. כביש זה שנחצב בתוך הררי סלע ומגשר על פני תהומות הערבה – הוא כשלעצמו אחד המבצעים ההנדסיים הנועזים בימינו, הנותן כבוד לסוללי-ישראל. יחד עם הכביש אנו מביאים מים בצנורות לאדמה הצחיחה בנגב ובונים סכרים לאיסוף מי-הגשמים.

בכל מרכזי הארץ, הוותיקים והחדשים, לרבות רמלה, מגדל-אשקלון, באר-שבע, מוּקמים בתי-חרושת לתעשיה יסודית, ובקרוב נייצר בעצמנו צמיגים, צנורות, זבלים חימיים, פלדה, סוכר ועוד, ואנו מרחיבים בלי-הרף את התעשיה הקיימת בחמרי בנין, ארג, מזונות, רפואות, כלי-בית ועוד.

אנו שוקדים במיוחד על הרחבת התוצרת החקלאית להבטיח בזמן הקרוב מזון לישוב הגדֵל והולך מפרי ארצנו.

ועל אף הצנע שהטלנו על עצמנו למען קיבוץ גלויות ובטחון המדינה – הולך ומשתפר שירות החינוך והבריאות, ותמותת התינוקות הולכת ויורדת.

ועם כל זאת – אסור לנו להתעלם מהצללים הכבירים המעיבים על כיבושי המדינה: קשיים כספיים מחמירים, מאזן מסחרי שלילי, מצוקת דירות, מחסור במצרכים חיוניים, – ויחד עם זאת גילויי התפרקות מוסרית, רדיפה אחרי רווחים קלים, שוק שחור, ודומיהם. ואל נתנחם בתירוצים נוחים שרוב הקשיים האלה הם בתקופה זו נחלת הרבה ארצות, אף שאינן קולטות עליה, והן מפותחות ומשקן בנוי זה מדורות ולהן מסורת רבת-שנים של עצמאות ואחריות ממלכתית ומנגנון מסודר ומנוסה וכדומה.

לא כל המוּתר למדינה אחרת – מוּתר לנו. ההיסטוריה הטילה עלינו משימות שאין לשום מדינה אחרת; אף מדינה אחת לא קמה בתנאים שקמה בהם מדינתנו, ואף עם בעולם – מצבו אינו דומה למצבו של עמנו, והעול המוטל עלינו אינו מוטל על שום עם אחר. והתביעה מעצמנו מן ההכרח שתגדל.

בכל ארבע החזיתות שהוקמו או, יותר נכון, הורחבו עם קום המדינה: חזית הבטחון, המדיניות, העליה וההתישבות – היו לנו כיבושים מופלאים והישגים רבי-ערך, אבל אנו עומדים עדיין בראשית דרכנו, וכל אשר עשינו עד עכשיו יעלה בתוהו – אם לא נדע להתמיד במאמץ הקליטה והבניה והבטחון, כי אנו צועדים במעלה-הר תלול, ועלינו להתקדם ויהי מה לקראת הפיסגה – או להתגלגל במורד.

משום כך נקטנו במדיניות כלכלית המציגה תביעות מרובות לכל אזרח בישראל. המדיניות מכוּונת להגברת הייצור והיצוא, גם בחקלאות וגם בחרושת, לריסון האינפלציה, להפחתת תלותנו במטבע חוץ וביבוּא סחורות זרות; ולהצעדת המדינה לקראת עצמאות כלכלית. ידענו שעול קיבוץ גלויות הוא למעלה מיכלתה של מדינה קטנה וצעירה זו, ואנו בטוחים שהעם היהודי יעמוד לימיננו כל עוד נצטרך לקלוט המוני עולים מחוסרי אמצעים, אבל גם הישוב הוותיק וגם העולה החדש, לאחר שבא לארץ, חייבים לדעת שעליהם להתפרנס אך ורק מפרי עמלם.

התוצאות הראשונות של מדיניותנו הכלכלית הן מעודדות, אבל אנו רק חוגרים, והתהילה היא למפתחים. אולם נסיון עבודתנו עשרות בשנים לפני קום המדינה, והנסיון של ארבע שנים אלה, שנים רבות תלאות, סכנות, מאמצים, כיבושים ונצחונות, מגביר בנו הבטחון, שנוכל למשׂימה המוטלת על דורנו, אם נעשה חובתנו באמונה ובהתמדה.

ההיסטוריה בחרה בדורנו זה לבצע חזון התקומה והגאולה של כל הדורות, – אל נכזיב.

-——————-

וגם יום עצמאות זה נחוג בשבח והודיה לצור ישראל על הגדולות אשר באוּנוּ, ובגיוס מאמצים נאמנים לקראת העתיד.

ביום זה נרכין ראשנו באֵבל ובגאון לזכר הבנים והבנות היקרים אשר מסרו נפשם על שחרור המולדת וקוממיות ישראל, ונשלח ברכת-תנחומין להורים השכולים, לאמהות ולאבות, אשר נתנו לעמם לוחמים נאזרי-גבורה ועוז, שאהבתם לחירות עמם וארצם היתה עזה ממוות, ובמותם ציווּ את החיים לעם ישראל העצמאי.

אחד מהבנים היקרים האלה, צבי גובר, משורר צעיר, אחד משני אחים שנפלו במלחמת השחרור, הגדיר בארבע שורות משמעותו של יום זה לעמנו. וכה שר הלוחם הצעיר לפני צאתו לקרב האחרון בו נפל, והוא רק בן שבע-עשרה:

"הַאֲזִינוּ: הַר אֶל הַר, גַּיְא אֶל גַּיְא יֹאמַר,

אֶשֶׁד אֱלֵי אֶשֶׁד, יָם לְיָם יִסְעַר,

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם תִּזְעַק, צוּק אֶל צוּק יִרְעַם:

בְּנֵי-חוֹרִין אַתֶּם פֹּה, בְּנֵי-חוֹרין פֹּה, עָם!

י' באייר תשי"ב – 5 במאי 1952

בישיבה ע"ו של הכנסת השניה

רבותי, הצעת החוק המוגשת לפניכם בזה, היא אחות והשלמה לחוק השבוּת, וכחוק ההוא היא משקפת יחודה ויעודה של מדינת ישראל.

חוק זה שונה בדרך-כלל מחוקים אחרים לא רק בצורתו, אלא גם בתכנו. כרגיל בא חוק או לשנות או לתקן את היש; חוק זה בא לקיים ולאשר ולתת תוקף משפטי והכרה ממלכתית לעובדת-יסוד, לעובדה של הווית העם היהודי ברציפותו, באחדותו ובשאיפתו ההיסטורית. הוא בא לטבוע גושפנקה ממלכתית וחוקית לעובדה שמדינת-ישראל היא יצירת העם היהודי, הוכחה ניצחת ומשען נאמן לקיומו ומכשיר ראשי לגאולתו.

החוק קובע זיקה אורגאנית, זיקה בל-תינתק, של המדינה לעם ישראל, ומעמיד במרכז משימותיה של ישראל את יעוד קיבוץ הגלויות, היעוּד אשר הוליד את התנועה הציונית, כיוון פעולותיה עד עכשיו, ומקנה לה משום-כך מעמד מיוחד במדינת-ישראל.

מדינת-ישראל היא מדינה ככל המדינות: ריבונית בתוך תחומיה ומוגבלת בתחומיה. סמכותה הריבונית חלה על כל תושביה, אבל היא חלה אך ורק על תושביה, ורק אזרחי המדינה קובעים דרכה, בוחרים ממשלתה, וחוקי המדינה מחייבים רק את היושבים בתוכה, וכל תושביה, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים, שווים בזכויותיהם.

היהודים החיים במדינות אחרות הם אזרחי אותן המדינות; כפופים לחוקיהן ולמדיניותן ואין למדינת-ישראל כל סמכות לדבר בשמם או לכוון מעשיהם. מבחינת היחס והזיקה של יהודי חוץ-לארץ למדינות שבהן הם יושבים, אין הבדל ביניהם לבין האזרחים הלא-יהודיים, כשם שאין הבדל במדינת-ישראל בין יהודי לבין לא-יהודי. אולם המסגרת הממלכתית, מחוץ לארצות טוטאליטריות, אינה ממצה כל התכנים והיחסים האנושיים. רק מדינה טוטאליטרית אינה מכירה בערך האבטונומי של האדם, ושלטונה בתושביה הוא שלטון ללא מצרים. היא גוזרת על המחשבה, על האמונה, על הטעם, על האמנות, על כל הליכות האדם, הפרטיות והציבוריות, והיהודים בארצות אלה, כשאר התושבים, משוללים כל אפשרות של ביטוי חפשי עצמי, והם למעשה מנותקים בעל-כרחם מן העם היהוּדי, עברו ועתידו.

בארצות הבנויות על חירות האדם ועל בחירתו החופשית אין הזיקה למדינה סותרת זיקת התושב לערכים, ליחסים ולגופים שאין למדינה שליטה עליהם, והם רשות היחיד. ליהודים בארצות אלה ניתן להיות אזרחים שווי זכויות וחובות ככל שאר האזרחים, והם יכולים להגדיר יהדותם וקשריהם היהודיים לפי רצונם החפשי, לא רק עם הקיבוץ היהודי בארצם, אלא עם העם היהודי בעולם. זיקת היהודי לעמו אינה פוגמת ואינה נפגמת על-ידי זיקתו למדינתו, והיהודים המתכחשים לעמם – ויהודים כאלה היו בכל הארצות ובכל הדורות – עושים זאת לא מפני שהם אזרחים יותר נאמנים, אלא מפני שהם אנשים פחות הגונים, ואין להם הכבוד העצמי והכוח הפנימי להשתחרר מרגש של נחיתות הנדבק באנשים ירודים השייכים לעם קטן וחלש.

מדינת ישראל הרואה את עצמה כיצירתו של העם היהודי ונועדה לגאולתו, רואה את היהודים בעולם כולו כעם אחד, לא רק בעבר אלא בהוֹוה, ובעתיד; ושורש האחדות והרציפות של העם היהודי, למרות פזוריו בגויים, נטוע לא רק במורשת העבר הכללית, אלא בשותפות-גורל היסטורית. ואחדותו ורציפותו של העם היהודי אין בהן כל סתירה לזיקה הממלכתית של היהודי האזרח בחו"ל למדינות שבתוכן הוא יושב, כל זמן שהוא יושב.

החוק הזה המוצע לפניכם קובע שלא רק היהודים הבודדים היושבים בישראל, אלא מדינת-ישראל כיחידה ממלכתית יש לה זיקה לעם היהודי, וגורלה קשור בגורלו.

בשותפות הגורל ההיסטורי של עם ישראל כלולה גם מדינת-ישראל, ולא רק בשעה זאת, ולא רק לזמן-מה. קיימת זיקה הדדית בין גורל המדינה ובין גורל היהודים בעולם; גורל היהודים תלוי מכמה בחינות בגורל מדינת-ישראל, וגורל מדינת-ישראל תלוי בגורל היהודים.

מדינת-ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות. אין זאת המדינה היחידה שקמה בעקבות חזון לאומי, בעקבות מאמציה של תנועת שחרור לאומית. במאה התשע-עשרה והעשרים קמו לתחיה הרבה מדינות באירופה ובאסיה, כתוצאה של חזון-תקומה אשר החיה ושחרר עמים משועבדים. ואף-על-פי-כן תקומת מדינת-ישראל היא יחידה במינה בהיסטוריה.

ועם תקומת המדינה, לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית; היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו.

עם הקמת המדינה ניתן לחזון הגאולה היהודית המצע והבסיס המעשי, המציאותי להתגשמותו, ומשום כך היתה למדינה הכוח המלכד והמאחד של העם היהודי בתפוצות, כאשר לא ליכד ואיחד אותו שום דבר אחר. כי כל זמן שהחזון הוא ערטילאי, והמציאות בעם, בארץ ובעולם היתה נגדו, היו רק מעטים שנתלכדו סביב דגל החזון – הדגל הציוני. כי רבים לא האמינו, רבים גם חששו ופחדו, שנסיון הגשמת החזון רק יערער מצבו של העם, ויכביד על מצבו בקרב הגויים. כשהקמת המדינה הפכה את החלום למציאות – נתפזרו החששות והספקות. היהודים ראו שלא זו בלבד שמדינת ישראל לא ערערה ולא החלישה את מעמדם, אלא היא הרימה קרנם, הגדילה כבודם, והמדינה היתה לכוח הראשי המקרב ומאחד לבבות. ומה שניסתה לעשות ההסתדרות הציונית במשך חמישים שנה – לרכז העם היהודי סביב מפעל חידוש עצמאותו ובנין מולדתו, ולא הצליחה – עשתה המדינה. זהו הנצחון הגדול ביותר שנחלה התנועה הציונית בעולם היהודי.

יוצר ההסתדרות הציונית, הד"ר הרצל, נתן הגדרה קולעת וממצה לציונות, כפי שהוא הבין אותה, הגדרה שנשתכחה ונעזבה על-ידי מרבית עסקני התנועה הציונית. הוא אמר: “הציונות היא העם היהודי בדרך”. כלומר: העם היהודי בדרך לארצו. אימרה עמוקה ונאמנה זו נשתבשה אחר כך ונהפכה למימרה חסרת-שחר, שההסתדרות הציונית היא מדינה בדרך. אין מדינה בדרך; או שיש מדינה או אין מדינה. כאשר נפוליאון אמר על צבאו שזוהי צרפת בדרך – היה לזה תוכן. לכל מקום שהלך צבאו – שם היתה צרפת. אבל המדינה היהודית יכלה לבוא רק מתוך “העם היהודי בדרך”. כמובן, מדינת-ישראל לא יכלה לקום יש מאין. התרקמות המדינה והתהוותה במשך שנים היו לא בתוך ההסתדרות הציונית, אלא בצמיחת הישוב, בגידולו ובהתעצמותו. את מדינת-ישראל הקימו העולים, העולים שבכל הדורות. והמדינה גם להבא תיבנה ותגדל ותעצם על-ידי העולים. רק העליה, “העם היהודי בדרך” – כפי שהגדיר הרצל – הוא הכוח הבונה והמגשים של החזון הציוני. זוהי אמת ציונית וראשונית. בלי עליה לא היה נוצר הישוב, בלי עליה לא היתה מוקמת המדינה. בלי עליה המדינה לא תעמוד.

ההסתדרות הציונית לא היתה ולא יכלה להיות הסתדרות של עולים. ההסתדרות הציונית לא חייבה את חבריה לעליה, ואיננה מחייבתם גם עכשיו. כמובן, היה מותר לציוני לעלות ארצה, והיו ציונים לא מעטים שהשתמשו בהיתר הזה. אבל הם עלו לא בתוקף חברותם להסתדרות הציונית, ועלו לארץ לא רק חברי ההסתדרות הציונית. העליה לארץ קדמה להסתדרות הציונית, והיא-היא שהולידה אותה. העולים בכל הדורות, וילידי הארץ, הניחו היסוד הממשי למדינת-ישראל. יוצאי חומות ירושלים מלפני יותר משבעים שנה, סלומון וחבריו, והחלוצים הראשונים מהונגריה, שטאמפר, ראַבּ וחבריהם, שבנו את הכפר הראשון בפתח-תקוה; בני ביל“ו מרוסיה והחלוצים הראשונים מרומניה, שבנו בשנות השמונים במאה הי”ט את ראשון-לציון, גדרה, זכרון-יעקב, ראש-פינה, נס-ציונה, יסוד-המעלה ועקרון – אלה היו מייסדי הישוב החדש, ועל-ידי כך מניחי היסוד הראשון למדינת-ישראל. 700.000 העולים שהגיעו ארצה לאחר יסוּד המדינה, הם הם שיחד עם הישוב הוותיק בנו את המדינה במשך ארבע השנים האלה ושינו את פני הארץ.

אבל אמת ראשונית ויסודית זאת אינה ממצה את כל האמת. העולים לבדם, בלי עזרת העם, לא היו יכולים לעלות, לבנות את הישוב, להקים את המדינה, לקיים אותה בעבר ולהבא. העליה ארצה אינה דומה להגירה לאמריקה או לארץ הגירה אחרת. בלי עזרת העם, בלי העזרה הכלכלית, הפוליטית והמוסרית, לא היתה אפשרית העליה היהודית לארץ, ולא תהיה אפשרית עוד זמן לא-מעט. כי ארץ-ישראל לא היתה ארץ ריקה, אם כי אדמתה היתה עזובה והרוסה. היה בה ישוב, לא מתמול שלשום, אלא מזה מאות בשנים. הישוב הקיים לא ראה בעין יפה את העולים היהודים, ומזמן לזמן גם עמד נגדם בכוח. הארץ לא היתה הפקר גם מבחינה פוליטית. היה בה שלטון זר – שלטון תורכי – במשך ארבע-מאות שנה, ושלטון בריטי במשך שלושים שנה. גם התורכים וגם הבריטים לא היו שונאים לעם היהודי, אבל השלטון לא תמיד ראה בעין יפה עליה יהודית, והיו גם איסורי עליה גם בזמן התורכים וגם בזמן הבריטים.

אבל לא רק הישוב והשלטון הזר; הארץ עצמה, במצבה הקיים, בהריסתה ובדלדולה ובשממונה, לא היתה מסוגלת לקלוט עליה. בכוח עצמו לא יכול היה העולה היהודי, לא בדורות קודמים ולא בדורנו אנו, להתגבר על המכשולים והמפריעים החיצוניים, – מכשולים מצד השלטון וקשיים של ארץ דלה – בלי העזרה המתמדת, גם הכלכלית, גם הפוליטית וגם המוסרית, של “חובבי ציון” ו“הנדיב הידוע” בתקופה הראשונה, ושל התנועה הציונית ביובל האחרון.

העזרה לעליה היהודית לפני הולדת ההסתדרות הציונית היתה ספוראדית, מקרית ונטולת בסיס רחב, רעיוני ומדיני, עד שקמה ההסתדרות הציונית על-ידי הרצל, חוזה הציונות הממלכתית. מגמתו ורצונו של הרצל היו לארגן ולגייס את העם היהודי כולו לביצוע החזון הציוני. אך לא היה בכוח הרעיון הציוני, המופשט, גם בלוויית הקסם האישי העצום של הרצל, לגייס ולארגן את כל העם, ובמקום “עם יהודי בדרך” קמה ההסתדרות הציונית. כאשר ציינתי, לא היתה זו הסתדרות של עולים או של מועמדים לעליה. זו היתה חולשתה המוסרית של ההסתדרות הציונית, אבל זה היה גם יתרונה המעשי. זאת היתה הסתדרות שמטרתה היתה להפעיל את העם בכל התפוצות למען הגשמת הציונות, לגייס את העם לפעולה חינוכית, מדינית וכלכלית, אשר בלעדיה היתה העליה לארץ נכשלת, כמו שנכשלו כל הנסיונות בדורות הקודמים לשוב לארץ ולבנותה. רק הצירוף והשותפות שנוצרו ביובל השנים האחרון בין חלוצי העליה וההגשמה לבין התנועה הציונית, רק אלה איפשרו והכשירו צמיחתו המתמדת של הישוב, התעצמותו התרבותית והמדינית, התגברותו הכלכלית והמשקית ויכולתו לעמוד בפני כל ההפרעות וההתקפות, בפני כל הקשיים הטבועים במצבה המדולדל של הארץ ובהרגלי היהודים יוצאי הגולה, בני הערים, בלולי הלשון ונטולי מסורת לאומית ממלכתית.

התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היה לה, לכאורה, כל בסיס מציאותי, לא בארץ ולא בעם. ומשום כך נתקלה בהתנגדות חזקה מצד חוגים רבי-השפעה ביהדות: מצד האדוקים הקיצוניים שהאמינו אמנם בגאולה, אבל בגאולה שלא כדרך הטבע; מצד רובה של תנועת-הפועלים היהודית, שראתה תיקון מצב היהודים רק במהפכה העולמית, ומצד החוגים המתבוללים שכפרו בעצם מציאותו של העם היהודי; והגרוע מכל – אדישותם של המוני היהודים, שלא האמינו בממשותו ובכושר התגשמותו של חזון הגאולה. תקומת מדינת-ישראל זהו הנצחון הגדול ביותר שנחלה המחשבה הציונית בעם היהודי.

וחלקה של התנועה הציונית בנצחון זה הוא לא-קטן. בלי מאמציה החינוכיים, הארגוניים, המדיניים והכספיים לא היה הישוב הקיים, ולא היו העולים שנוספו עליו מגיעים עד הלום, ודווקא מפני שההסתדרות הציונית לא היתה הסתדרות של עולים ולא מועמדים לעליה – יכלה להפעיל סביבה חלקים גדולים של העם, ולפעמים גם רובו של העם, והיהדות כולה בכמה וכמה ארצות.

ההסתדרות הציונית יכולה בזכות מוסרית גמורה לראות בתקומת מדינת ישראל גמול נאמן למאמציה, מאבקיה ומפעליה והוכחה ניצחת לאמיתות תפיסתה. אולם ההסתדרות הציונית תעשה משגה פאטלי ותתכחש לאמיתה הרעיונית אם תראה במדינת ישראל אך ורק נכס התנועה הציונית, ולא נכס העם היהוּדי כולו.

הקמת מדינת-ישראל היא לא נצחון ציוני בלבד, – זהו מאורע גדול ומרכזי בתולדות העם היהודי, אחד מארבעת המאורעות העיקריים בתולדות ישראל מימי האבות ועד ימינו; מהרגע הראשון לקום המדינה עומד כל העם היהודי, מחוץ למרשיעי-ברית מעטים מימין ומשמאל, סביב המדינה ורוצה בשלומה, בבטחונה והתעצמותה, – וגם מושיט יד נאמנה לבנינה ולפיתוחה. הסתדרות ציונית שתעמיד עצמה כמחיצה בין עצמה לבין העם היהודי – תתכחש למקורה ולנפשה.

העליה לארץ אינה באה אך ורק משורות ההסתדרות הציונית וגם העזרה המדינית והכספית למדינה אינה מצטמצמת בחוג הציונות המאורגנת. המדינה הצליחה ללכד ולאחד את העם היהודי כאשר לא הצליח עד עכשיו שום גורם אחר בחיי היהודים. אהבת העם ועזרתו למדינה אינן יכולות להיות נתונות אלא למדינה, ואלו הן נכס יקר וחיוני שיש לשמור עליו כעל בבת עיננו, וקודם כל חייבת לשמור עליו התנועה הציונית. אך כשם שאין ההסתדרות הציונית רשאית לראות במדינה נכס מפלגתי-הסתדרותי שלה, אלא נכס העם כולו, – כך אין מדינת-ישראל בתקופה זו יכולה לראות עצמה כאילו ביצעה חזון הגאולה של העם היהודי.

בתנועת-שחרור לאומית של עמים אחרים, שישבו על אדמתם תחת שלטון זר, היה בהשגת העצמאות הממלכתית ביצוע מלוא שאיפתם הלאומית; לא כן בישראל. בכינון עצמאותנו במולדת לא הגענו לקצה הדרך בשאיפת גאולתנו – אלא לראשיתה; גם אחרי ביצוע המפעלים האדירים של עליה והתישבות בארבע שנים אלה, שעלו על כל מה שעשינו במשך שבעים השנים שקדמו לקום המדינה, – עוד לא הגענו אלא לבנינם של עשרים אחוז מאדמת המדינה ולריכוז של פחות מחמשה עשר אחוז מהעם היהודי. ועוד קשה ורבה הדרך אשר לפנינו, – ויעוד קיבוץ גלויות עומד כמקודם במרכז משימותינו הראשיות.

העולים אשר יעלו ארצה הם יהיו הבונים הישירים של המדינה ומגשימי היעוד הגדול של קיבוץ גלויות. אך גם להבא, גם לאחר קום המדינה, קיבוץ הגלויות ובנין המולדת לא יתכנו בלי השותפות של העם היהודי כולו.

אותם המפריעים והמכשולים שעמדו בדרך העולים מקודם, לפני קום המדינה, נשארו גם עכשיו, אם כי פשטו צורה ולבשו צורה אחרת, וכמה מהם חמוּרים ומסוכנים הרבה יותר מאלה שידענו לפני קום המדינה.

עכשיו אין שלטון זר. אנו עצמאיים בארצנו, אבל יש כוחות עולמיים העוינים אותנו ואינם משלימים עדיין עם תקומת ישראל ועצמאותו בארץ היסטורית זו, והמערכה הצפויה לנו בבימה העולמית דורשת גיוס כל כוחותיו המדיניים של העם היהודי.

הישוב הבלתי-יהודי בארץ אינו משמש עוד מכשול ומעצור להתישבותנו ולגידולנו. הכרזת עצמאותנו ומלחמת השחרור שינו באופן יסודי ומהפכני הרכב האוכלוסין בארץ, ובתוך תחומי המדינה אנו עצמאיים, בטוחים וחופשים, ושום כוח לא יעמוד לנו כצר. אולם במקום הישוב הבלתי-יהודי בארץ, – יש לנו עכשיו מעבר לגבולות שכנים רבים ועצומים שעודם רואים עצמם במצב מלחמה אתנו, ואינם מסתירים כלל מזימותיהם לתקוף אותנו שנית ולמחות אותנו מעל פני האדמה. – ועוד זמן רב תידרש לנו העזרה המוסרית והחומרית של העם היהודי לחיזוק בטחוננו ושלומנו.

אמנם אין להשוות יכולתה של מדינת-ישראל ליכולתו של הישוב לפני העצמאות. אדמת המדינה כולה היא ברשותנו; תקציבה של המדינה בשנה זו עולה על כל תקציביה של ההסתדרות הציונית במשך יובל שנים עד קום המדינה. אבל המדינה בכוחותיה בלבד לא תעצור כוח לקלוט עליה המונית בקצב ובממדים שנעשו אפשריים והכרחיים עכשיו, ובלי שותפות מתמדת עם העם היהודי כולו. בנין הארץ וקליטת העולים לא יתכנו.

החוק המוצע לפניכם קובע כי יעוד קיבוץ הגלויות מחייב מאמצים מתמידים של העם היהודי לתפוצותיו, ומדינת-ישראל מצפה להשתתפותם של כל היהודים בעולם, כיחידים וכגופים, בבנין המדינה ובעזרה לעליית המוני העם לתוכה, ורואה צורך באיחוד כל קיבוצי היהודים למטרה זו.

אין איש יכול להגיד בימינו אם קיבוץ הגלויות, היעוד העליון של המדינה, פירושו ריכוז כל העם היהודי בארצו או רובו של העם היהודי או של כמה וכמה חלקים ממנו. רק עמים ספורים מרוכזים כולם או כמעט כולם בארצם; אלה הם עמים שאף פעם לא נותקו מעל אדמתם. התפוצה היהודית אין דומה לה בהיסטוריה האנושית ואין היא תופעה חדשה. התפוצה קדמה לגלות, לא-רק לגלוּת השניה אלא גם לגלוּת הראשונה.

עם השמדת שני שלישים של יהדות אירופה על-ידי הנאצים עבר מרכז הכובד הכמותי של העם היהודי מהעולם הישן לעולם החדש, מאירופה ואסיה לאמריקה. עם כל הירושה התרבותית והמדינית שהעולם החדש ירש מהעולם הישן – המדע, הספרות, האמנות, המסורת הנוצרית, – הרי קמה ביבשת אמריקה ובאוסטרליה חברת-עמים חדשה, שבכמה תכונות-יסוד היא שונה מחברת-העמים שבאירופה ובאסיה, ולא כל התנאים והנסיבות שהיו קיימים בעולם הישן לגבי היהודים, מן ההכרח שיקומו גם בעולם החדש.

האידיאולוגיה הציונית המדינית – לא החזיון הציוני שימיו כימי היהדות, – נתגבשה בקרב יהודי אירופה במאה התשע-עשרה, והיא נשענה בעיקרה על הגילויים האנטישמיים ועל התנועות הלאומיות והמדיניות בקרב עמי אירופה. כל נסיון להעתיק באופן אבטומטי, על-פי גזירה-שווה פורמאלית, יחסי אירופה לאמריקה, עלול להתבדות. העולם החדש כולו נבנה על-ידי מהגרים שבאו מארצות שונות במאות השנים האחרונות ונתמזגו יחד במידה רבה, ומעמד היהודים באמריקה אינו דומה למעמד היהודים באנגליה או בצרפת, אם כי גם בארצות אלה זיכו את היהודים בשוויון-זכויות; כל היחסים והתנאים הפוליטיים באמריקה אינם דומים לאלה שבארצות אירופה, ואין להעביר באופן מיכאני אידיאולוגיה פוליטית שנולדה במציאות אירופית במאה התשע עשרה למציאות האמריקנית במאה העשרים. מה שקרה באירופה יכול לקרות באמריקה, אבל לא מוכרח לקרות, והציונות אינה יכולה להיות בנויה על ספקולאציה מסופקת ולא-רצויה זו.

כמו לפני הקמת המדינה כן גם עכשיו, גורמי העליה הם המצוקה והחזון, אבל עם קום המדינה נוצר גורם חדש העשוי במשך הזמן לרשת מקומו של גורם המצוקה, וזהו הכוח המושך של המדינה. אם המדינה תתבצר, תתיצב ותיצור תרבות-חיים גבוהה ועשירה אשר לא תיפול מרמת-התרבות של איזו שהיא ארץ אחרת, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה מוסרית ורוחנית, – ודבר זה אינו נבצר מאתנו, יתכן שגם יהודים בארצות שאין בהן מצוקה ולחץ ימצאו בישראל כל הרווחה והחירות שיש בארצות מגוריהם, ונוסף לכך ימצאו ערכים ונכסים יקרים שאין ליהודים בשום ארץ אחרת – עצמאות יהודית בכל גילוייה העשירים, בשטח הכלכלי, המדיניות, התרבות, המדע, האמנות והמעמד הבינלאומי. אבל לשם כך, – לקיבוץ גלויות ולטיפוח עצמאותה החומרית, המדינית והתרבותית של מדינת-ישראל – הכרחית כמקודם השותפות היוצרת בין המדינה ובין העם היהודי.

מדינת-ישראל היתה עכשיו לחלק אורגאני של ההוויה והחוויה היהודית בכל התפוצות. מדינת-ישראל כבר העשירה חיי העם היהודי וחיי כל יהודי באשר הוא, ואין לתאר עכשיו המציאות היהודית בתפוצות בלי מדינת-ישראל, ללא הדלדלות והתעוררות פנימית של היהודים. אבל אין גם לתאר קיומה, גידולה ומילוי יעודה של מדינת-ישראל בלי השתתפות עם ישראל כולו. בין שני אלה קיימת זיקת-גומלין מוכרחת, אורגאנית, היסטורית, חיונית, אם כי ללא דוגמה ותקדים ביחסי עמים ומדינות. כי שני הגופים האלה הם שונים זה מזה בתכונות-היסוד שלהם.

העם היהודי אינו מושג מופשט, אינו רק שם-עצם קיבוצי להמוני יחידים ובודדים המפוזרים בארצות שונות. העם היהודי הוא יחידה קיבוצית שאין כל ספק בממשותה, ברצונה ובגורלה המשותף. אבל ליחידה זו, על פי טבע הדברים, אין מסגרת מגובשת, מחייבת, מאורגנת וכשֵרת-פעולה, כי עם זה הוא מפוזר ומפורד בארצות רבות החיות בתנאים שונים, ואפילו הקיבוץ היהודי שבכל ארץ וארץ אינו נתון במסגרת כוללת ויחידה. כל יהודי כפוף, כלא-יהודי, לחוקים ולמדיניות של ארצו, אבל קשריו עם בני עמו נתונים לרצונו החפשי ולנטייתו האישית של כל אחד ואחד.

בפני קושי זה עמד חוזה הציונות המדינית כשרצה לגייס את העם היהודי למען ריכוזו המחודש במולדתו וכינון עצמאותו הממלכתית, ומתוך כך הוא יצר ההסתדרות הציונית, הבנויה על הצטרפות של רשות ועל פעולה בהתנדבות, ללא מסגרת של כפיה וחובה ממלכתית.

בהסתדרות הציונית נתבטא הרצון הקולקטיבי וההיסטורי של העם היהודי בשאיפתו לגאולה, וההסתדרות הציונית – כפי שנאמר בהצעת החוק המובא לפניכם – עמדה בראש תנועת העם היהודי לשוב למולדתו ונשאה באחריות מרכזית לכינון מדינת-ישראל, לעתים לבדה, לעתים בשיתוף חוגים וגופים יהודיים אחרים.

עם קום המדינה חל שינוי רב-משמעות-ותוצאות ביחס לעמדתה של ההסתדרות הציונית בעם: המדינה עצמה נעשתה למכשיר הראשי והעיקרי המגשים את החזון הציוני והמלכד ומאחד את העם היהודי. כשם שאין אדם מקנא בבנו ובתלמידו כך אין יסוד לתנועה הציונית לקנא במדינת-ישראל, להיפך: ערכה, כוחה ויכולתה של מדינת-ישראל הם הנצחון הגדול ביותר של המחשבה והתפיסה הציונית. התנועה הציונית, שומה עליה להכיר באהבה וברצון בראשונותה ועליונותה של המדינה ברשת מכשירי הגאולה של העם היהודי.

אבל יתרונה של המדינה הוא גם מקור הגבלתה וצמצומה.

סמכותה הריבונית של המדינה מוגבלת בתוך תחומיה וחלה אך ורק על אזרחיה; למעלה מ-80% של העם היהודי נמצאים עדיין – ומי יודע עד מתי – מחוץ לתחומי המדינה. מדינת-ישראל אינה יכולה להתערב להציג להם תביעות. עם כל היחוד המציין את מדינת-ישראל בדרך תקומתה ובתפקידים המוטלים עליה, מחויבת מדינת-ישראל לפעול ככל מדינה אחרת, ויכולתה של המדינה מחוץ לגבולותיה היא מצומצמת, ודווקא ההסתדרות הציונית, הבנויה על הצטרפות של רשות ועל התנדבות חופשית, – יש לה האפשרות והיכולת לעשות מה שאין בכוחה ובסמכותה של המדינה, וזהו היתרון של ההסתדרות הציונית על המדינה.

משום כך לא עבר זמנה של ההסתדרות הציונית לאחר קום המדינה, אלא להיפך – אחריותה ויעודה גדלו עכשיו לאין ערוך. המדינה והתנועה הציונית משלימות זו את זו, זקוקות זו לזו, ובכוחות משותפים הן יכולות וצריכות להפעיל את העם היהודי בהגשמת חזון גאולתו.

התנועה הציונית שואבת כוחה וסמכותה לא מן המדינה, אלא מן האמת ההיסטורית הגדולה שעליה היא מתבססת ושבה היא מאמינה – אמת יחודו ויעודו ההיסטורי של העם היהודי וחזון נביאיו לגאולה לאומית ואנושית. שומה על התנועה הציונית לכבוש עמדה בתוך תפוצות ישראל בכוח חזונה, נאמנותה וכושר פעולתה. למדינת-ישראל אין כל סמכות מחוץ לגבולותיה, אין היא קרואה להתערב בחיים הפנימיים של קיבוצי היהודים מעבר לתחומיה, ואין מתפקידה וסמכותה להסמיך אחד הארגונים בקרב יהודי התפוצות ולהעניק לו סמכות וזכויות יתרות.

אולם בתוך מדינת-ישראל מוסיפה ההסתדרות הציונית לפעול בסמכות מיוחדת ובמעמד מוּכּר מטעם המדינה – לפיתוח הארץ ויישובה, לקליטת עולים מהתפוצות, וכל עוד לא נמצאה מסגרת יותר מקפת, שתכלול למטרה זו עצמה כל שאר הגופים והאיגודים היהודיים, תשמש התנועה הציונית וההסתדרות הציונית ככלי ראשי המבטא רצונו ההיסטורי של העם ותפעל במדינת ישראל מתוך שותפות ותיאום עם ממשלת ישראל, למען היעוד של קיבוץ גלויות, היעוד המשותף גם למדינת-ישראל וגם לתנועה הציונית.

זהו פשר הצעת-החוק שהבאנו לכנסת. ובשם הממשלה אני מציע להעביר הצעה זו לוועדה המוסמכת של הכנסת.

י“א באייר תשי”ב – 6 במאי 1952

בישיבת ע"ז של הכנסת השניה

נתקיים כאן בירור כפול: בירור על הצעת החוק המונחת לפניכם, ובירור רעיוני על יחסי המדינה, התנועה הציונית והעם היהודי. בדיון על החוק אני חייב להיזקק לכל חברי הכנסת בלא יוצא מן הכלל. בזה זכותם של חברי הכנסת תופיק טובי ווילנר אינה שונה מזכותי או מזכותו של הרב נורוק או חבר אחר בכנסת. אולם בבירור הרעיוני אזקק רק לאלה שעומדים בשתי רגליהם בתחומי העם היהודי ונאמנים לצרכיו בכל התנאים ובשורה הראשונה. משום כך יסלח לי חבר הכנסת וילנר אם אעבור בשתיקה על דבריו בבירור זה. וגם שכנו הקרוב לו, חבר־הכנסת חזן, אשר אמר ש“תפקידה הקדוש של הממשלה הזאת הוא לחסל התנועה הציונית”. איני יודע אם הוא מאמין במה שאמר, ואין זה מעניין אותי. אולם אני יודע מיהו המחסל. שנים הם: מצד אחד מספר מדינות שחיסלו את התנועה הציונית ודכאו את היהדות ואינן נותנות ליהודים לחיות כרצונם כיהודים, ורומסים על־ידי כך זכויות האדם שלהם; מצד שני אלה המשועבדים רוחנית למדינות הללו – בתוך מדינת ישראל. אלה מנסים לחסל את הציונות בקרב הנוער וגם מצליחים, לצערי, במידה ידועה, אולי יותר משהיו רוצים. בין אלה אני מונה גם חבר־הכנסת חזן, אם כי יש עוד פשׂע בינו ובין חבר־הכנסת וילנר. כמה מחברי כבר עברו הפשׂע; אני מקווה שהוא בעצמו לא יעשה צעד אחרון זה.

אתחיל מהבירור הרעיוני. כפי שאפשר היה לשער מראש, נתקיים כאן מרוץ־התחרות בין סיעות האופוזיציה היחס לפאטריוטיזם ציוני, ואודיע מראש שאיני מוכן להשתתף במרוץ זה. לרגל הוויכוח לא אהיה יותר ציוני מאשר הייתי כל ימי חיי; די לי בכך. ואם נואמי הציונים הכלליים, מפ“ם ואחרים עולים עלי בלהטם הציוני – תבוא עליהם ברכה. פאטריוטים אלה מנו בי חטא אחד, ואני מודה על חטאי. עמדתי על חלקו של העם היהודי בהקמת המדינה בעבר, בהווה ובעתיד, ואין אני מוכן לחזור בי מעמדתי זו. אני מודה על חטא כבד יותר: הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי, ולא להיפך. אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי, ולא מפני שיש אנטישמיות בעולם. לא האנטישמים עשו אותי ליהודי. אני יודע שיתכן גם ציוני אחר, ואיני פוסל ציונות זו; היו כאלה בין גדולי הציונות. הם היו מתבוללים, נולדו בסביבה מתבוללת וחיו חיי התבוללות כל חייהם, והאנטישמיות עשתה אותם לציונים, ועל־ידי כך – גם ליהודים. ומי לנו גדול מהרצל? אבל רבים מאתנו יוצאי יהדות רוסיה, – ואני אחד מרבים אלה, – נולדנו ציונים, כי נולדנו יהודים. ירשנו שאיפתנו הציונית וקשרינו למולדת־הקדומים מעברנו היהודי. ההיסטוריה של הציונות שלנו אינה ההיסטוריה של חמשים השנים האחרונות; היא אינה מתחילה מקריאת מאמרים ב”ראזסוויט"¹, אפילו לא מקריאת הקונטרס החשוב “מדינת היהודים” של הרצל. היא גם לא מתחילה, כאשר טען חבר־הכנסת גניחובסקי, ממוהילבר ואלקלעי. הציונות שלנו ימיה כימי העם היהודי והיא גלומה וטבועה ביהדותנו. אם אתם רוצים היא מתחילה בימי אברהם אבינו – משנאמר בפעם הראשונה “לך לך”.

ותרשו לי חברי־הכנסת בוגר ובבה להגיד עוד אפיקורוסות אחת. אינני חי על פי “תורת” הרצל. יהודי דיו בתורת משה. אני מכיר בערכו ההיסטורי של הרצל אולי לא פחות משני האדונים הנכבדים אשר הזכרתי. אני יודע מה היה הרצל כיוצר ההסתדרות הציונית וכחוזה מדיני. אבל הרבה דברים, – ודברים חשובים, לדעתי, – שרבים מאתנו עשו בחייהם כיהודים וכציונים, לא מצאנו בתורת הרצל. התחלנו לדבר עברית עוד לפני בואנו לארץ, אף לימדנו את הנוער העובד בעיירה, שלא קיבל חינוך כמונו, לדבר עברית, וכמעט כל העיירה שלנו דיברה עברית. לא מצאנו זאת בתורת הרצל. עלינו לארץ לעבדה ולשמרה, וגם זאת לא מצאנו בתורת הרצל. והקימונו תנועת “החלוץ” בכל רחבי הגולה ועשינו עוד כמה דברים שלא נמצאו בשום תורה ציונית, ודברים אלה, לדעתנו, הם גופי היהדות והציונות שהוסיפו נדבכים לבנין המדינה. ולפי עניות דעתי הנאמנות לעם היהודי והאמונה בעם היהודי קודמת לציונות ומתנה אותה. ואם ההסתדרות הציונית תהיה – ואני בטוח שלא תהיה – כדמותו ובצלמו של חבר־הכנסת חזן, לא אשתייך אליה. אבל יעשה העם היהודי מה שיעשה – לא אחדל להיות יהודי ובן העם הזה. הזיקה לעם היהודי אינה מותנה בשום דבר, היא נתונה וגזורה למפרע, ונקבלנה באהבה.

שמעתי אתמול בענין, ולפעמים בתמיהה, הדיבורים על היסטוריוסופיה יהודית וציונית. במרוץ הפאטריוטי הציוני רצו להוכיח לי שהמדינה הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית. אני חבר ההסתדרות הציונית מילדותי, ושקלתי שקל, שלא כדין, כשהייתי נער בן שלוש־עשרה, ואני מתגאה על חברותי זו, ואף על פי כך, אני סבור, שהמדינה בשורה הראשונה היא פרק, פרק חשוב ומכריע, בתולדות הישוב. והישוב לא החל בקריאת מאמרים ב“ראזסוויט”, אלא בעליה ובעבודה וביצירה בארץ. ודבר זה התחיל לפני קום פתח־תקווה. קדמה לה מקווה־ישראל, ולמקווה־ישראל קדם פרדס מונטיפיורי, והעליה קדמה לכל אלה.

ואיני רואה כל צורך להתנצל על כך שאני מייחס הקמת המדינה מצד אחד – לעם היהודי, ומצד שני – לעליה ולעולים. ה“פאטריוטים” שרוצים לבטל חלקו של העם היהודי וחלקם של העולים אשר בנו הארץ בגופם, מתכוונים להוכיח שהם ציונים יותר טובים, ואין עיני צרה בהם. אבל אני שמח לציין שאני נמצא בחברה לא כל כך רעה. מה שאמרתי אתמול על תולדות המדינה למגינת לבם של הפאטריוטים, נאמר בעצם בקיצור על־ידי הקונגרס הציוני בכבודו ובעצמו, הקונגרס הציוני הראשון לאחר הקמת המדינה, על מקימי מדינת ישראל. ותרשו לי לצטט את דבריו: “מדינת ישראל קמה כפרי כיסופי דורות לתקומה במולדת, בכוח בונים וחלוצים, בדם מגינים ולוחמים מימי “השומר” ועד צבא־הגנה לישראל (אילו הייתי אני מנסח החלטה זו הייתי מתחיל לפני תקופת “השומר”), ובעזרת העם היהודי ברחבי תבל. היא הביטוי העליון לרצון העם היהודי לגאולה, ובה מתגלמת השותפות היוצרת בין כל חלקי העם”. ורק אחרי דברים קולעים ונאמנים אלה מדובר בהחלטת הקונגרס – על התנועה וההסתדרות הציונית.

שמעתי בענין רב דבריו של חבר־הכנסת רוזן על רשמיו מהתפוצה המיצערה בארצות סקנדינביה. הוא ראה שם בשמחה שהמדינה מלכדת את כל היהודים. אבל עוד ספק מנקר במוחו, מיהו ערב שהם ישארו נאמנים?

ידידי היקר רוזן – אני איני מכיר שום עָרב נאמן מלבד העם היהודי עצמו. האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לערב. לא יתכן שום ערב מחוץ לעם: העם לא יכזיב ולא יתכחש. יחידים עלולים להכזיב ולהתכחש, ואפילו אם פספורט ציוני להם – והעם לא יכזיב ולא יתכחש! ומי שמכיר אפילו במקצת את ההיסטוריה של העם היהודי והכוחות הפועמים בתוכו, יש לו בטחון מלא שהעם לא יכזיב, ואין הוא זקוק לערבים. הציונות מתחילה באמונה בעם.

ומשום כך מתחיל החוק המוצע לפניכם בקביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות. אין קביעה זו הקדמה לסעיפים אחרים, אינה בגדר “והיות” “והואיל” והסברה לחוק, אלא עצם החוק, נפשו של החוק. בלי סעיף זה אין טעם ויסוד לכל מה שבא אחריו.

חבר־הכנסת בדר מותר לו ללגלג לריזולוציה ולדקלארציה. איני יודע מי היא המפלגה האמונה על דקלארציות ורזוֹלוּציות שאין עמה מעשים ומאמצי בנין? אבל “רזוֹלוציה” זו – היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על יחודה ומהותה של מדינה זו.

חבר־הכנסת רוזן שואל כעורך־דין: הרצוף סעיף זה סאנקציה? מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה? ה“סאנקציה”, חבר רוזן, היא בעצם מתן החוק ואין לו צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה. אין חוק עליון הקובע איך כותבים חוקים. והסברה של עורכי־דין אינה מחייבת, בכל אופן לא בכל המקרים. הכנסת ממונה על מתן חוקים. בלי סעיף זה אין טעם לכל החוק, אין לו הגיון ואין לו משמעות היסטורית.

המַסד הראשי הוא – זיקת המדינה לעם, ולכן ציון פעולתו של העם לגבי הקמת המדינה בעבר, בטחון בעם לעתיד. ורק על מַשתית ראשונית זו מופיעה הציונות ומתעוררת שאלת מעמדה של ההסתדרות הציונית.

ועלי קודם כל לעמוד על מספר עובדות כביכול שכמה מהנואמים הפריחו כאן בדבריהם. אתחיל מהנואם הראשון, חבר־הכנסת סרלין.

חבר־הכנסת סרלין קובע בדבריו שחוק זה, אשר משום־מה לא מצא חן בעיניו, לא בא אלא בגלל היחסים הבלתי־תקינים שקיימים בין הממשלה או בין הממשלות שקמו מאז המדינה ובין ההסתדרות הציונית העולמית.

אני אסיר תודה לחבר־הכנסת סרלין על שנתן לי הזדמנות להזים כאן מעשיה זו שעסקנים אחדים בימין הציוני באמריקה מטפחים וחוזרים עליה מזמן לזמן להנאתם. סרלין דייק ואמר: הממשלות, ולא רק ממשלה זו. אולם במקרה או שלא במקרה עלה בגורלי להיות חבר “בכל הממשלות”, ואני יודע מה שעשו ומה שלא עשו, ואני מודיע שאין שחר למעשיה ששמע עליה מר סרלין. לא היו כל יחסים לא־תקינים בין הממשלה ובין ההסתדרות הציונית העולמית. בתקופה הראשונה להקמת המדינה היה ההרכב של ההנהלה הציונית והממשלה הזמנית כמעט זהה; אותם האנשים שימשו גם בהנהלה הציונית וגם בממשלה. וזהו אבסורד להניח שהם רבו עם עצמם. אחר כך תבעו חוגים ציוניים מסוימים “הפרדה”. בזמנו התנגדתי בכל תוקף לתורה זו שיצאה מאמריקה. לצערי לא נתקבלה דעתי, ואם כי העקרון של ההפרדה לא נתקבל, הרי למעדה – הפרידו. חברי הממשלה, פרט לאחד, יצאו מההנהלה, והוכנסו אנשים חדשים; אבל אני מכחיש את המעשיה שהיחסים בין שני המוסדות לא היו תקינים.

ודאי נתגלו חילוקי־דעות, ואגלה לכם סוד: היו וישנם חילוקי־דעות גם ב“ממשלות” ואפילו בממשלה זו. וישנם חילוקי־דעות גם בקרב חברי ממשלה של מפלגה אחת. הייתי פעם חבר בהנהלה הציונית, ואף בה היו חילוקי־דעות, ולאו דווקא על פי קו מפלגתי; והיו גם חילוקי דעות בין חברי ממשלה ובין חברי ההנהלה, אבל היחסים היו תקינים. חבר־הכנסת סרלין – במתכוון או שלא במתכוון – לא דיבר אפילו על ההנהלה, אלא על ההסתדרות הציונית העולמית. ואולי התכוון למישהו המחזיק בכיסו – לפי דעתו – את ההסתדרות הציונית העולמית. אני מכיר אנשים כאלה. והאנשים הללו נגועים בתסביך חולני שהממשלה נלחמת בהם כביכול, ומזמן לזמן אנו שומעים מפיהם ומפי מקורביהם שממשלת ישראל מעכבת בעדם מהתיצב בראש ההסתדרות הציונית העולמית. ידעתי קצת המלחמה שעשתה בזמנה ממשלת ישראל, אבל מלחמה זו לא פגעה ולא נגעה באישים הנכבדים הללו. כמו כן ידעתי שנמצאו עסקני הימין הציוני באחת הארצות בגולה שנוהגים מזמן לזמן להתקיף את ממשלת ישראל, וזוהי זכותם הגמורה. אבל איני זוכר אף מקרה אחד שממשלת ישראל שמה לב להתקפות אלה והגיבה עליהן. וטוב עשתה שעברה עליהן בשתיקה, ואני מניח שתעשה זאת גם להבא. זוהי זכותו של כל יהודי באשר הוא לתקוף את ממשלת ישראל, וגם אם מישהו מנצל זכות זו יתר על המידה לא יבולע על־ידי כך לא למדינה לא לתנועה הציונית.

ויודע אני עוד דבר אחד: בהסתדרויות מקומיות שונות ישנם חיכוכים פנימיים, וחיכוכים אלה קיימים גם באחת ההסתדרויות הגדולות בחו"ל. עסקן פלוני סבור שעליו להיות המנהיג, ואחרים חושבים אחרת. ריב כזה הוא ענינה הפנימי של כל הסתדרות, והדמוקראטיה הציונית מכרעת. ואם מישהו אינו מרוצה מההכרעה זהו ענינו האישי.

הצעת־החוק המונחת לפניכם אין לה כל שייכות לוויכוחים ולסכסוכים הפנימיים, האישיים או הרעיוניים, שישנם – אם ישנם – בהסתדרות ציונית זו או אחרת. ובוודאי שאין לה כל קשר ליחסים “הבלתי־תקינים” כביכול שנולדו בדמיונם של עסקנים מאוכזבים. אני בטוח שלא מר סרלין בדה מלבו “יחסים” אלה, אלא בוודאי קיבל מעשיה זו ממישהו. אין כל קשר בין המעשיה ובין הצעת־החוק.

חבר־הכנסת בבה סיפר לנו על פגישותיו עם אמריקאים שהם מתאכזבים ממדינת ישראל, חוזרים לאמריקה, מוציאים דיבת המדינה ומזיקים לציונות. גם אני, אדוני בבה, נפגש עם אמריקאים, ואולי לא פחות ממך. ואלה שאני נפגש אתם נוסעים מפה בהתפעלות רבה ממראה עיניהם ובהשתוממות נלהבת על העלילות הגדולות שנעשות במדינת ישראל בשטח העליה, הפיתוח, החינוך, הצבא, הבריאות, השיכון, הרחבת החקלאות והחרושת, מיזוג הגלויות, והם שבים לארצם ועוזרים למגבית, למילווה, להשקעת הון פרטי ולהרחבת מפעלים קיימים. כנראה שכל אחד משנינו, אדוני חבר־הכנסת בבה, נפגש עם יהודים אמריקאים שהם לפי שכל אחד משנינו רוצה שהם יהיו.

הטענה העיקרית של ה“פאטריוטים” היתה: התנועה הציונית ירדה פלאים; ההסתדרות הציונית נידלדלה ונחלשה על־ידי מדינת ישראל; הכבוד והמאור והגדולה והפרסטיז’ה של התנועה הציונית לקו והועמו. תרשו לי רבותי לכפור בעיקר המעשיה. כל ימי אני שומע מעשיות על “הימים הטובים ההם”, כביכול, אשר היו – וחלפו. אני כופר במעשיות אלו. יש לי זכרון, וזכרוני אומר לי ש“הימים הטובים ההם” – היו דלים וירודים, חסרי תוכן ומעש, לעומת ימינו אלה. הזוהר והתפאר והעושר והפרסטיז’ה של ההסתדרות הציונית בימים עברו הם פרי דמיון אנשים שהזדקנו וחכמה לא נתווספה בהם. אני טוען שמצבה של התנועה הציונית בעם לפנים היה יותר רע משהוא עכשיו, ואעידה שני עדים. העד הראשון הוא חבר־הכנסת בבה. הוא סיפר לנו על חולשת התנועה הציונית בפולין, כשעדיין יהדות פולין היתה קיימת, והוא ציין שה“בונד” כבש את הקהילות היהודיות בפולין, ולא הציונים. מדינת ישראל לא היתה קיימת אז. והעד השני הוא חבר־הכנסת ברנשטיין. מנהיג זה של הציונים הכלליים סיפר לנו – ואני אצטט דבריו מלה במלה, – כי “עד המדינה היתה הציונות תנועה של מיעוט קטן בקרב העם היהודי”. אני לא הייתי אומר זאת. איני סבור שהציונים היו מיעוט קטן, אבל אין ספק שלא היוו רוב. מה הן, איפוא, המעשיות שמספרים לצורך התנגחות מפלגתית ובעיטה בממשלה שפעם היתה תנועה ציונית אדירה רבת־און ועשירת־מעשים ועכשיו ירדה פלאים?

נכון הדבר, שקרה משהו בתולדות העם אשר החליש כוחה של הציונות. ירדו שתי מהלומות כבדות ואיומות על ראש העם היהודי, וממילא גם על התנועה הציונית. המהלומה הראשונה היתה – ניתוק היהדות הרוסית מעל העם היהודי זה קרוב לשלושים וחמש שנה. ואיני צריך להגיד לכם מהו התפקיד שמילאה יהדות זו בחיי העם כולו, בטיפוח תרבותו, ספרותו, ומהו התפקיד שהציונות הרוסית מילאה בהסתדרות הציונית מאז היותה ועוד לפני כך. לא נתיאשנו עדיין לגמרי מיהדות זו – אבל היא מנותקת וכלואה.

ואחר כך ניחתה עלינו מהלומה עוד יותר אכזרית, שאין לה תקנה: נשמדו שני שלישי יהדות אירופה על־ידי הנאצים ועוזריהם. ועל יהדות זו היה נשען כוחה העיקרי של הציונות לאחר מלחמת־העולם הראשונה, לאחר ניתוקה של היהדות הרוסית. ועכשיו אפילו שרידי היהדות הזאת בהרבה ארצות אינם יכולים להשתתף אתנו בהסתדרות הציונית; התנועה הציונית בכמה מארצות אירופה המזרחית נגזר עליה כליה. זהו השינוי שחל בגורל התנועה הציונית.

איני מכיר את התנועה הציונית בכל ארץ וארץ. לא הייתי בכל מקום, ואיני מכיר מצב הדברים מנסיון אישי. אבל אני מכיר את התנועה בהרבה ארצות שבהן נשארו יהודים ובהן עדיין קיים חופש לכול וגם ליהודים. ואיני סבור שירדה התנועה הציונית באנגליה, באפריקה הדרומית או בקאנדה או בדרום־אמריקה. בצרפת התנועה הציונית אף פעם לא היתה חזקה ביותר, ואיני יודע מהו מצבה עכשיו. אך אני יודע פחות או יותר את יהדות אמריקה ומכיר גם את התנועה הציונית בארץ זו, לא כיליד אמריקה, אבל אולי לא פחות מכל אחד מחברי הכנסת הנמצאים כאן. ועל תנועה זו אגיד מלים אחדות.

באמריקה אין הסתדרות ציונית אחת. עד כמה שידוע לי היתה קיימת הסתדרות ציונית רק באחת מארצות אירופה, בגרמניה, והדבר היה לברכה רבה לתנועה הציונית בארץ ההיא. גם באנגליה, נדמה לי, יש תנועה ציונית מאוחדת פחות או יותר. וגם שם יש ברכה באחדות ובשותפות הציונית. באמריקה אין תנועה מאוחדת, אלא יש מספר הסתדרויות ציוניות שאינן קשורות זו לזו. ההסתדרות הגדולה ביותר היתה והנה, לפני הקמת המדינה ולאחריה, הסתדרות הנשים “הדסה”. לא שמעתי על שום ירידה בהסתדרות זו. עד כמה שאני יודע מגבירה “הדסה” פעולתה בארצות־הברית ובארץ, והשפעתה מתגברת. אין אני יודע גם על שום סכסכוך בינה ובין הממשלה ועל יחסים לא־תקינים ועל שאר המעשיות שסופרו לחבר־הכנסת סרלין. תנועת הפועלים הציונית בארצות־הברית מהראוי שתהיה יותר גדולה ורבת־השפעה מאשר היא, אבל גם זו לא ירדה ולא נחלשה עם קום המדינה, אלא להיפך, והיא פעילה בכל שטחי התנועה הציונית, בלא סכסוכים ובלא יחסים לא־תקינים. והוא הדין בתנועת המזרחי והפועל המזרחי באמריקה. לא שמעתי על ירידה ועל התנוונות ועל סכסוכים, והן פועלות עכשיו לא פחות מאשר לפני קום המדינה, ועד כמה שידוע לי – פעולתן נתגברה.

כל אלה שמדברים על ירידה וחולשה מתכוונים להסתדרות הגברים של הציונים הכלליים בארצות־הברית הידועה בראשי תיבות זי. או. אי. אם נכון הדבר וזי. או. אי. נחלשה במקצת בשנים האחרונות – הרי אין זו כל התנועה הציונית באמריקה. אמנם יש עסקנים אחדים בהסדרות זו הרגילים להתיצב בבואם ארצה כאילו הם מייצגים כל התנועה הציונית בארצות־הברית, ויש עתונים בארץ שיש להם צורך לתת תוקף לבדותא זו, אבל כל מי שמכיר מצב הענינים באמריקה יודע שאין לדבר שחר. ראשי זי. או. אי. אינם מייצגים את “הדסה”, אינם מייצגים פועלי ציון. לכל אחת מהתנועות הללו יש לה הנציגים שלה.

ואם יש התרופפות באחת ההסתדרויות באמריקה, בזי. או. אי. הרי אשם בכך לא מעט הימין הציוני בארץ, שמשום מה לא סמך על ערך עצמו, על כוח עצמו, לא יכול היה להישען על אנשיו, דרכו, תכניתו, יכולתו, עברו, והריץ שליחים לבקש עזרה מזי. או. אי. אחדים משליחים אלה יושבים כאן מולי, ועד כמה שאני מכיר את התנועה הציונית, הם אף פעם לא עשו מקודם שום שליחות ציונית, לא השתתפו אף פעם בקונגרס ציוני, – אבל הפעם נתגייסו לשליחות לזי. או. אי. והצליחו להביא מה שהיה כנראה דרוש לימין הציוני בארץ, ההחלטה המפורסמת על “הזדהות”.² החלטה זו, כזכור, מילאה תפקיד בבחירות בארץ, בה דגל הימין, ותמונות ראשי “המזדהים” התנוססו יום יום בעתונות המפלגתית. החלטה זו היתה אחת הסיבות שגרמו להחלשת ההסתדרות הזאת.

כי מה משך המונים להסתדרות הציונית לאחר קום המדינה? כל הכבוד לידידי חבר הכנסת ברנשטיין. היה נעים לשבת אתו בממשלה הזמנית יחד עם חברי מפ"ם, האגודה, המזרחי והפועל המזרחי. אבל האמת ניתנה ליאמר: לא הוא ולא חבריו שימשו כוח מושך להמונים באמריקה. משכה המדינה. ואמנם בימים הראשונים לאחר קום המדינה ידעו מנהיגי זי. או. אי. להשתמש בקסם המדינה למען משוך חברים להסתדרות הציונית. אבל כשהחליטו לזהות את ההסתדרות עם הימין הציוני בארץ – שאלו רבים עצמם: מה לנו ולימין זה, מה לנו להסתדרות זאת שאינה דוגלת עוד במפעל כולו? לשם מה היו צריכים מאה או מאתים אלף יהודים שנמשכו להסתדרות הציונית בגלל המפעל הארצישראלי, ועם קום המדינה – בגלל המדינה, להשתייך להסתדרות שאינה מזדהה עם הציונות כולה ועם המדינה כולה, אלא עם אחת הסיעות דלות־המעש בארץ הקוראת לעצמה בשם “ציונים כלליים”, ושרבים מדבּריה החשובים לא היו אף פעם פעילים בתנועה הציונית? ויש לזכור שזי. או. אי. אינה קוראת לעצמה אחת ההסתדרויות הציוניות, כמזרחי, או כפועלי ציון, אלא ההסתדרות הציונית של ארצות־הברית, כלומר ההסתדרות הכוללת, הכללית שדוגלת בכלל האומה, בכלל הציונות, בכלל המדינה, ורק בגלל הכלליות נמשכו אליה רבים שהם “סתם” ציונים. וכשנהפכה זו לאחת הסיעות – אין פלא שרבים עזבוה והחיכוכים בתוכה נתגברו.

חבר־הכנסת סרלין רוצה “להחזיר עטרה ליושנה”. ברצוני להגיד במלים ברורות, אמונתי בציונות: לא יעלה דבר זה בידכם. יש עטרה חדשה, יותר חשובה ויותר יקרה לעם – וזוהי מדינת ישראל, ועטרה זו אהובה על העם כאשר לא היתה ולא יכלה להיות אהובה ההסתדרות הציונית, ועליכם לקבל סוף סוף באהבה, ואם לא באהבה – מתוך הכרח, את העובדה ההיסטורית המהפכנית שנוסף להסתדרות הציונית יש עכשיו לעם ישראל משהו יותר גדול וחשוב – מדינת ישראל, ולא תחזור עטרה ליושנה.

נציגי האופוזיציה כאילו דגלו בוויכוח זה בהסתדרות הציונית, וחלקו על דברי שביצור המדינה ודבר קיבוץ גלויות עומדים בתקופה זו בראש משימתנו. והנה דבר הקונגרס הציוני. ההחלטה הראשונה של הקונגרס בירושלים קובעת תפקיד הציונות, ובתפקיד זה כלולים שלושה דברים אלה:

א. ביצור מדינת ישראל;

ב. קיבוץ גלויות בארץ־ישראל;

ג. הבטחת אחדותו של העם היהודי.

גם הקונגרס הציוני מדבר קודם כל על העם היהודי ורואה כתפקיד הציונות – ביצור המדינה וקיבוץ גלויות.

רבותי, אתם פאטריוטים גדולים, אבל מי שאינו נאמן לדבר זה של הקונגרס – אל ידבר בשם התנועה הציונית.

קרה אסון– הפעם אני אומר זאת בלי אירוניה, שמספר ציונים בארץ, לא כה גדול, אבל די גדול כדי שדבריו ישמעו, אינם אוהבים את מדינת ישראל ואינם שמחים בשמחתה ואינם מטים שכם לעולה הגדול והכבד.

אני רוצה להוסיף: הפרוגרמה הזאת של הקונגרס אינה ממצה את התוכן הציוני שאני מאמין בו. כל חיי האמנתי, ועדיין אני מאמין, בציונות המתחילה בחיי הגשמה בארץ; עכשיו קוראים לכך בשם ציונות חלוצית. בראשית ימי לא השתמשו בשם זה, ואני וחברי שעלו ארצה לעבדה ולשמרה, באשר רק בזה ראו חובתם הציונית, לא קראו לעצמם בשם חלוצים. תארי־כבוד אלה היו זרים להם, והיו מתביישים בכל התהדרות שהיא. אבל תפיסת הציונות החלוצית אינה מחייבת את הקונגרס הציוני, וחבר ההסתדרות הציונית אינו חייב להיות חלוץ. כציוני, אני מקבל בלב שלם הגדרת הקונגרס הציוני האחרון בשלושת סעיפיה: ביצור המדינה, קיבוץ גלויות ואחדות העם היהודי. הייתי אולי מוסיף על הגדרה זו, אבל אין בשום אופן לגרוע ממנה, ומשום־כך מתחיל החוק, שאנו מציעים, כפי שהוא מתחיל. אין סעיף אלף בא כ“הואיל” לשאר הסעיפים. הוא ערך בפני עצמו. איני רוצה לערוך ויכוח על ענין שבטעם, אם בכלל יש להשתמש בניסוח חוקים במלה “הואיל”. אני יודע ש“הואיל” נהוג באנגליה, אבל אין אנו חייבים בכל המנהגים האנגליים, ואני שמח שבהכרזת העצמאות לא נשאר אף “הואיל” אחד.

עכשיו אעבור לדיון על החוק עצמו.

אומר קודם־כל מה אין בחוק זה, ומה לא יכול להיות, לפי עניות דעתי, בחוק מעין זה. אין שום סטאטוס בחוץ־לארץ. מדינת־ישראל אינה צריכה ואינה מוסמכת לקבוע מי הם נציגיהם של יהודי רוסיה או אמריקה. ואם היא תנסה לעשות זאת, ישאלו אותה – תשאל אותה רוסיה או אמריקה, וישאלו אותה היהודים בארצות אלה – “מי שֹמך?”

חברי הכנסת חייבים להבחין בין שני דברים שונים: בין הנחה רעיונית, אידיאולוגית ובין חוק ממלכתי. יתכן שהנחה רעיונית כוחה יפה מכוחו של חוק. ואני מכיר הנחות רעיוניות כאלה, וכציוני אני מקבל בלי כל שמץ של ספק ההנחה הרעיונית, שהתנועה הציונית הבעיה רצונו ההיסטורי של העם היהודי. ובאמרנו שהמדינה היא יצירת העם היהודי, קבענו עובדה היסטורית שעליה מתבססת התנועה הציונית. אבל אין המדינה יכולה לחוקק חוק מי יְיַצג את היהודים שמחוץ למדינה.

בני אדם שונים זה מזה. אבל השינו אינו בכך שיש אדם שאינו אדם. כל אדם הוא אדם, אבל הוא שונה מאדם אחר. צריכה קודם להיות מדינה, ואינה צריכה להיות לא־מדינה למען תהיה שונה ממדינות אחרות. וכמדינה אינה יכולה לקבוע סטאטוס לציבור אנשים שחי מחוץ למדינה. כאדם וכיהודי יש לי דעה ברורה מי מייצג את העם היהודי ביעודו ההיסטורי, מי מביע רצונו ההיסטורי, ולאמונה זו יש ערך, גם ערך מעשי. אמונה זו עזרה להקמת המדינה. אולם כאזרח המדינה ונציגה איני יכול ואיני רשאי לחוקק חוק בנידון זה. אין למדינה סמכות כזאת. אם חבר־הכנסת ברנשטיין רוצה שניתן מעמד לציונים בארגנטינה, הוא אולי יודע איך לעשות זאת. מדינת ישראל אינה יכולה לעשות זאת.

נואמים אחדים ציטטו החלטת הקונגרס על מעמד מוּכּר להסתדרות הציונית, וציינו שחלקים אחדים בהחלטה אינם מופיעים בהצעת החוק שלנו, ודבר זה הוא נכון. דברים אחדים שנאמרו בהחלטת הקונגרס אינם נמצאים בחוק, ולא במקרה. הממשלה מצאה שאין להם מקום בחוק, מהטעמים שביררתי. ואני מרשה לעצמי להטיל ספק בדבר אם הקונגרס הציוני התכוון להטיל מרותו על מדינת ישראל. יתכן שלכמה מצירי הקונגרס היתה אולי נטיה מחוכּמת זו, אבל איני מעלה על הדעת שהקונגרס הציוני ביקש לעצמו זכות להטיל מרותו על המדינה ולנסח חוקיה. הקונגרס הביעה משאלה, ונוסח המשאלה היה לעינינו. אולם כשהמדינה באה לחוקק חוק, היא לוקחת בחשבון גם משאלת הקונגרס, אבל היא שוקלת שיקוליה היא. ולמדינה יש שיקולים שאינם לקונגרס, ושחברי הקונגרס אינם חייבים להעלות אותם על דעתם, כי שני הגופים האלה, – המדינה וההסתדרות הציונית – הם שני גופים שונים לפי מהותם וטבעם הפנימי. הקונגרס אמר שההסתדרות הציונית תפעל “בתורת נציגות העם היהודי” – וזוהי זכותו של הקונגרס לומר ככה. אבל המדינה לא תאמר זאת באחד מחוקיה.

חבר־הכנסת שוסטק שהוא בעל־תשובה במצוות ההסתדרות הציונית, רוצה ללמד אותנו, ותיקי ההסתדרות הציונית, נאמנות לקונגרס, והוא מסביר לעם שההסתדרות הציונית מייצגת את העם היהודי. כציוני אני מקבל הנחה זו, והאמנתי בה גם בשעה שמר שוסטק וחבריו ניסו להרוס את ההסתדרות הציונית. אבל אין זאת אומרת שהנחה זו תיהפך לחוק המדינה.

שני דברים המצויים בהחלטת הקונגרס אינם יכולים להיכנס לחוק:

א. שהסתדרות הציונית היא נציגות העם היהודי, באשר העם היהודי מפוזר בכל העולם, ואין למדינה סמכות ושליטה מחוץ לתחומיה. לי כיהודי יש הזכות להגיד מי מייצג את העם היהודי, ואם ישאלוני: מי שׂמך? – איני חייב בתשובה. דייני באמונתי, אבל המדינה היא מדינה, ומחוץ לתחומיה היא פועלת רק בגדר היחסים הבינלאומיים.

ב. שמדינת ישראל תפעל תוך התייעצות ותיאום עם ההסתדרות הציונית העולמית בקשר עם כל הפעולות הנעשות בקרב קהילות יהודיות בתפוצות לטובת המדינה. לא יתכן חוק כזה. לקונגרס מותר להביע משאלה זו, ואין אנו צריכים להתעלם מהמשאָלה, גם לא נתעלמנו למעשה, אבל אין זה חוק.

היש ביניכם אף איש אחד הסבור באמת שהחלטות הקונגרס הציוני הן חוקי המדינה? הקונגרס מחליט החלטות, והוא דן על עולם ומלואו, וצירים באים מכל קצווי תבל, ומי שרוצה משתייך להסתדרות הציונית ולקונגרס, ומי שאינו רוצה אינו משתייך, זוהי תנועה חפשית הקובעת לעצמה הנחות ומשאלות. אבל בכנסת מחוקקים חוקים; החוקים מחייבים כל מי שרוצה בהם וכל מי שאינו רוצה בהם, אלא שהם מחייבים רק את אלה היושבים בתחום המדינה; מחוץ למדינה פועל רק הנוהג הבינלאומי, ואין המדינה מוסמכת לקבוע סטאטוס ליהודי אמריקה או ארגנטינה כרצונו של חבר־הכנסת ברנשטיין.

חבר־הכנסת וילנר טוען שחוק זה פירושו – “מדינה בתוך מדינה”. נכון הדבר, זוהי מעין מדינה בתוך מדינה, כי בניגוד לדעתו ולרצונו של חבר־הכנסת וילנר מדינת ישראל היא מדינה ציונית. אפילו חבר־הכנסת וילנר מוכרח לדבר על קליטת עליה במדינה, אבל מדינה זו אינה קולטת עליה שהוטלה עליה בדיעבד, אלא שואפת לעליית העם היהודי, כלומר ליציאתו מארצות הגולה, והיא דואגת גם לזכות היציאה למען יוכלו יהודים לשוב למולדתם. מדינת ישראל שואפת לכך שכל היהודים הרוצים לצאת מהארצות שבהן הם שוכנים, יוכלו לצאת ולעלות ארצה. אנו שואפים לכך שיהודי רוסיה הרוצים בכך – יוכלו לעלות, והוא הדין לגבי רומניה ושאר הארצות.

אולם ברצוני להרגיע את חבר הכנסת וילנר: “המדינה בתוך מדינה” תהיה כפופה למדינת ישראל, לחוקיה, לממשלתה, ובתוך מדינת ישראל קיימת עליונות המדינה על “המדינה” הציונית. הקונגרס הציוני הוא אבטונומי בהחלט ואינו כפוף למדינת ישראל, ובזכותו להחליט מה שהוא רוצה, אבל כל אלה הפועלים בתוך המדינה – כפופים לחוקי המדינה ולריבונותה העליונה.

חבר־הכנסת סרלין לא מצא בהצעת החוק אלא סעיף י"ב שיש בו איזה תוכן שהוא, וזהו – שחרור ממסים. יסלח לי מר סרלין המלומד – הסעיף 12 אינו משחרר ממסים, הוא רק קובע שבתנאים ידועים אפשר לשחרר ממסים. אבל מר סרלין לא ראה את הפיל, את העיקר, הוא לא ראה סעיפים 2, 3, 4 שבעצם אינם אלא סעיף אחד, כי סעיף 4 נובע מסעיפים 3־2. בעיניו אין סעיף זה חשוב כלל ואין בו כל תוכן. האמנם?

באחד העתונים, כמדומני בעתונם של הציונים הכלליים, קראתי אותה הטענה שטען פה חבר־הכנסת וילנר. העתון טוען שלא יתכן הדבר שתקום בישראל מדינה בתוך מדינה ושההנהלה הציונית תנהל עליה והתישבות במדינת ישראל, ונימוקו הוא – שהעליה וההתישבות הן מגופי פעולתה העיקריים של המדינה. ולא תיתכן מדינה שתתן לגוף אחר לנהל עליה והתישבות בתוכה. גם חבר־הכנסת לוין שדיבר בוויכוח זה כנציג ה“אגודה” התנגד לכך, והתנגדות זו יש לה יסוד, כי אין זה נהוג ומקובל בדרך־כלל שלא המדינה אלא גוף אחר יעסוק בעליה, בפיתוח, בהתישבות ובתיאום פעולתם של ארגונים שונים. ותכנו המעשי של חוק זה הוא בסעיף 4 המייפה כוחה של ההנהלה הציונית להמשיך במדינת ישראל בקליטת העליה ובפיתוח הארץ ובתיאום פעולותיהם של ארגונים שונים בשטחים אלה. כל זאת לא ראתה עינו החדה של חבר־הכנסת סרלין. אין בדעתי לחטט בשאלה מדוע דבר העליה והפיתוח וההתישבות אינו חשוב בעיני מר סרלין – אבל זהו עיקרון של החוק, אם כי בעיני סעיף 1 אינו נופל בחשיבותו העקרונית מסעיף 4.

הרעיון של החוק הזה לא נולד בזמן האחרון, ולא הוטל עלינו מטעם הקונגרס. אם מישהו יפנה למשרד הפאטנטים לא ימצא שהגשתי עד עכשיו או אגיש בזמן מן הזמנים בקשה לרשום איזה פאטנט שהוא על שמי. אבל חבר־הכנסת ברנשטיין הזכיר בנאומו שעוד בממשלה הזמנית הצעתי מעין דבר כזה; ונכון הדבר שמר ברנשטיין התנגד אז להצעתי. אולם הוא טעה כשסיפר לכם שאני חזרתי אחר כך מדעתי. לא חזרתי אף פעם מדעתי זו, התנגדתי מהרגע הראשון, ואני מתנגד גם עכשיו, להצעה שהוצעה על־ידי אחרים שהמדינה תעניק מעמד להסתדרות הציונית בחוץ־לארץ. המדינה לא תפלה בחוקיה בין יהודים ליהודים, ולא תעשה שום חוק על הענינים הפנימיים של הקהילות היהודיות בתפוצות, כי אין זה מסמכותה; לכך התנגדתי ואתנגד, ולא אשתתף בשום ממשלה שתעשה חוקים על יהודי חוץ־לארץ; דבר זה עלול לערער את המדינה, להרוס יחסינו עם העם היהודי ועם המדינות שבהן גרים יהודים.

אבל נכון הדבר שהצעתי להעניק זכויות מיוחדות להסתדרות הציונית בתוך המדינה בהנהלת פעולות מסוימות בשטח הפיתוח וההתישבות, וזכויות אלה אינן מובנות מאליהן ואינן ניתנות בקלות לגוף לא־ממשלתי. וזהו תכנו של סעיף 4, אשר חבר־הכנסת סרלין לא ראה, או לא מחשיב כלל.

על סעיף זה מערער מצד אחד בא־כוח המפלגה הקומוניסטית, ומצד שני – בא־כוח ה“אגודה”; זוהי זכותם, אבל מדינה זו היא מדינה ציונית, ויעודה, כפי שנאמר בסעיף 5 של הצעת החוק, הוא קיבוץ גלויות, ויעוד זה לא יתמלא על־ידי המדינה בלבד, אלא על־ידי העם היהודי כולו. העם היהודי אין לו מסגרת כוללת ומסגרת של חובה; כל הנסיונות להקים מסגרת כזו לא הצליחו. גם הרצל לא הצליח בכך, אם כי מחשבתו המקורית לא היתה להקים הסתדרות ציונית, כלומר מפלגה ציונית בעם, אלא לגייס כל העם, אבל לא איכשר דרא, משום שהדבר אולי לא יתכן בתנאי הגולה, ובמקום ארגון העם כולו – קמה הסתדרות ציונית, סיעה מאורגנת של יהודים שהאמינו ברעיון הציוני. הסתדרות זו בלי־ספק הביעה רצונו ההיסטורי של העם – והמדינה תוכיח. עם ישראל כולו, מחוץ למתכחשים מעטים מימין ומשמאל, “מודים” במדינת ישראל ורוצים בקיומה ובגידולה.

ההסתדרות הציונית היתה ללא־ספק שליח העם, אם כי לא היתה הסתדרות חלוצית, אבל היא היתה שליחו של העם וביטאה שאיפתו ההיסטורית, משום כך ניתנה לה בתוך מדינת ישראל מעמד מיוחד, מה שקרא חבר־הכנסת וילנר “מדינה בתוך מדינה”.

בפי בא־כוח אגודת ישראל היתה טענה אחת צודקת, ויתכן שהיא תושמע גם מפי אחרים, טענתו היא: גם אנו רוצים להיות שותפים נאמנים לקיבוץ גלויות, ומשום־מה אין אנו רוצים לשקול השקל ולהשתייך להסתדרות הציונית העולמית, והוא דורש שינתן לו מקום בסוכנות היהודית. אבל ענין זה הוא ענינה של ההסתדרות הציונית. המדינה, כמובן, רוצה באיחוד כל העם היהודי, למען ביצור המדינה וקיבוץ גלויות, והבענו משאלה זו בהצעת החוק. אולם אין המדינה יכולה לבצע איחוד זה, ודבר זה מוטל על התנועה הציונית. הסעיף הדן בבעיה זו נוסח מתוך הסכמתה הגמורה של ההנהלה הציונית, וביצועו תלוי בהסתדרות הציונית ורק בה.

כמה נואמים חלקו בוויכוח על ההנהלה הציונית והם הופיעו לא רק כחברי כנסת אלא כנציגי התנועה הציונית העולמית. דבר זה הוא קצת תמוה אבל לא חדש. אנו שומעים פה לעתים קרובות באי־כוח סיעות האופוזיציה מדברים בשם “העם”. ויש לנו כנראה “עם” של מק“י ו”עם" של חירות, ו“עם” של ציונים כלליים ו“עם” של מפ"ם. אולם כשממשלת ישראל רוצה לדון עם ההסתדרות הציונית – אין היא יכולה לדון אלא עם ההנהלה הנבחרת שההסתדרות הציונית קבעה בבחירות דמוקראטיות וחפשיות. להסתדרות הציונית יש קונגרס נבחר והנהלה נבחרת, – ורק אלה מוסמכים לדעתנו לדבר בשם התנועה הציונית, והצעת החוק הוגשה לכנסת לאחר דיון ומשא־ומתן עם הנהלה נבחרת זו, ואני שמח לציין – גם מתוך הסכמה עקרונית.

מותר לכל ציוני לחלוק על ההנהלה המוסמכת ולדבר נגדה, כשם שמותר לו לחלוק על הממשלה ולדבר נגדה, אבל רק ההנהלה הנבחרת מייצגת את ההסתדרות הציונית העולמית, כשם שרק הממשלה מייצגת את מדינת ישראל.

אחד מחסידי הדמוקראטיה בתוכנו, חבר־הכנסת חזן, הקשה קושיה חמורה: מה לנו החוק? העיקר הוא האמנה, ומבלי שהאמנה תיקבע על־ידי הקונגרס הציוני ועל־ידי הכנסת אין ממש לחוק, והחוק לדעתו עושה לאַל זכות הכנסת והקונגרס הציוני. טענה זו טען במידה ידועה גם חבר־הכנסת רוזן.

דאגתו של חבר־הכנסת חזן לדמוקראטיה במדינה ובתנועה הציונית נוגעת עד הנפש. ברם, הדמוקראטיה בהסתדרות הציונית אינה יכולה להיות ענינה של משלת ישראל. יש לתנועה הציונית נציגות מוסמכת – ועליה לשמור על חוקי הדמוקראטיה. על הממשלה שומה לדאוג אך ורק לדמוקראטיה במדינה.

אבל נדמה לי כי מי שרוצה להזקיק האמנה לאישור הקונגרס והכנסת – עושה, ביודעים או בלא־יודעים, כל החוק לאַל. כיצד תיכרת אמנה בין הכנסת ובין הקונגרס? אם האמנה תוכל ליעשות רק עם הקונגרס ספק אם תיעשה. הקונגרס אינו יושב בתמידות. הוא מתכנס לזמן קצר אחת לשלוש או לארבע שנים. הוא עמוס דיונים וּויכוחים. אם הוא ידרוש איזה שינוי באמנה – יהיה צורך לחכות שוב שלוש או ארבע שנים, כי יתכן שהכנסת לא תקבל דעת הקונגרס. ולשם־מה דרוש הקונגרס בקביעת האמנה? העיקר נקבע בחוק, האמנה קובעת רק פרטים; פרטים אלה, יתכן, ישתנו משנה לשנה, עם השתנות הנסיבות. ואף אם האמנה תאושר בקונגרס – יתכן שמיד לאחר הקונגרס יתהווה מצב וידרשו שינויים בקביעת הפרטים באמנה.

גם איני רואה כל צורך באישור מוקדם של הכנסת לפרטי האמנה. החשש של חבר־הכנסת מר חזן הוא מוגזם קצת. ישנה קונטרולה מתמדת של הכנסת על האמנה לפי החוק המוצע, כי כל פרט של האמנה חייב להתפרסם תחילה “ברשומות”. בלי פרסום ב“רשומות” אין לו תוקף. אנו חיים במשטר פארלמנטרי, יש לנו ממשלה נבחרת, וכל פעולה של הממשלה עומדת תמיד למשפט הכנסת. ואם האמנה לא תיראה בעיני הכנסת, היא יכולה גם לפטר את הממשלה וגם לשנות את האמנה. מהי איפוא הדאגה לזכויות הכנסת?

משמטרנו המדיני אינו דומה למשטר בשוויצריה או באמריקה; הממשלה אינה נבחרת לזמן מסוים, אלא עומדת יום יום למשפט הכנסת. אם ב“רשומות” יתפרסם משהו שהכנסת לא תרצה בו, תוכל מיד לדון בו, לשנותו או גם לסלק את הממשלה.

אבל אם מתכוונים באמת לאפשר פעולה משותפת ותיאום מתוך הסתגלות למציאות המתחלפת, אין לעשות זאת אלא על־ידי שני האורגאנים המבצעים: של נבחרי ההסתדרות הציונית מצד אחד, ושל נבחרי הכנסת מצד שני.

בוויכוח נשאלה שאלה מדוע מזכירים בהצעת החוק בסעיף 8 רק חלק מהחלטות הקונגרס, האומר כי “הפעולה המעשית של ההסתדרות הציונית העולמי והארגונית למילוי תפקידיה ההיסטוריים בארץ־ישראל, מחייבת שיתוף פעולה ותיאום מלאים מצדה עם מדינת ישראל וממשלתה, בהתאם לחוקי המדינה”, דבר זה נאמר להרגיע חברי הכנסת שיש להם חשש לגיטימי על קיום “מדינה בתוך מדינה”.

והצעת החוק אומרת: “מדינה בתוך מדינה” – כן. “מדינה נגד מדינה” – לא! אילמלא קיבל הקונגרס ההחלטה המצוטטת בהצעת החוק לא היינו יכולים ורשאים לקבוע סעיף ד'. לא יתכן שבמדינה יפעל גוף העלול להתנגד למדינה, לממשלתה ולחוקיה. הצהרה זו של הקונגרס היא תנאי מוקדם, ותנאי בני גד ובני ראובן, למתן המעמד. הקונגרס גילה בגרות ממלכתית בקבלו הצהרה זו. המעמד הניתן להסתדרות הציונית אינו מכוּון לכך לאפשר למישהו לנגח את המדינה או את ממשלתה. מלאכה זו דיה שנעשית על־ידי אזרחי המדינה. זוהי זכותם, – אם כי לפעמים יש שמשתמשים בזכות זו לרעה ושלא לצורך. אבל אין להפוך את ההסתדרות הציונית ומעמדה במדינה לקרנים לנגח. האופוזיציה במדינה יכולה לעשות מה שהיא רוצה – בגדר החוק. אבל האופוזיציה בהסתדרות הציונית – אם היא תפעל מטעם ההסתדרות בארץ חייבת בלויאַליות כלפי הממשלה וחוקי המדינה. זוהי כוונת הקונגרס וזוהי כוונת החוק. וסעיף זה שנתקבל בקונגרס הוא תנאי מוקדם למתן המעמד. הוא בא להבטיח את ההסתדרות הציונית. אי־אפשר לחבל או לפגוע בפעולת הממשלה. נציגות ההסתדרות הציונית חייבת לפעול מתוך תאום עם מדינת ישראל וממשלתה, ובהתאם לחוקי המדינה.

ט“ז באייר תשי”ב – 11 במאי 1952

בישיבת הוועד־הפועל הציוני, ירושלים

ביקשתי הפעם רשות הדיבור לא כראש־הממשלה אלא כאחד הציונים שניתן לו מעמד מטעם ההסתדרות הציונית, לחווֹת דעה בישיבות הוועד־הפועל הציוני.

לא אדבר על מעמד ההסתדרות הציונית. אדם קרוב לי, ראש ממשלת ישראל, עמד על כך בשני נאומים בכנסת לפני כשבוע, ואני מסכים לכל מה שאמר, ולא אוסיף אף מלה אחת לדבריו ולא אגרע מהם. כאן אדבר אך ורק על ציונות מהי.

כציוני ותיק אני מאזין בשנים האחרות לוויכוחים בתנועה הציונית: בישיבות הוועד־הפועל, בעתונות, בקונגרס, וברור לי שיש כאן ויכוח בין ציונות של אתמול, שעבר זמנה, ובין ציונות של היום שרק לה יש ערך חי וזכות קיום. כוונתי לציונות שלפני קום המדינה ולציונות שלאחר קום המדינה. ומכיוון שהאדם הוא בטבעו שמרני, וביחוד האדם בישראל, גם כשהוא קורא לעצמו מהפכן, הרי רבים בתוכנו עודם חיים בציונות של אתמול שחלפה ללא שוב.

אנו שומעים על מבוכה ומשבר בתנועה הציונית. וכשאתה שומע תאניה ואניה זו, נדמה לך שלפני עשרים או שלושים שנה היתה התנועה הציונית שופעת הוד והדר, כוח ועצמה, חן וחסד, ובשורות הציונים שררה אחדות והרמוניה, וכל הקונגרס וכל מושב הוועד־הפועל הציוני שימש מקור נוסף של השראה עליונה והתעוררות מתמדת, והוויכוחים במסיבות ציוניות ובעתונות הציונית היו עשירי רעיונות ורבי קסמים. האמנם? איני מזקני התנועה: גרינבוים וחבריו גדולים ממני בשנים בוותק ציוני. אך זוכר אני את התנועה הציונית לא מתמול שלשום, ואין שחר לתמונות המרהיבות של “הימים ההם”. זכורים לי הוויכוחים המשעממים ודלי־התוכן, הסכסוכים והחיכוכים חסרי־הערך, עניי־המעשה והדיבור המתרברב, צרוּת־האופק וצמצום היצירה, ואין לי כל געגועים וכיסופים לימים הטובים אשר חלפו, ואשרינו כי חלפו.

יבורך המעט שהאצילה לנו התנועה בעבר, ונזכור לה חסד נעורים של תנועה צעירה אשר בקושי פילסה לעצמה נתיב בחיי העם ובמחשבתו, וניסתה לעשות כמיטב יכולתה למען בצע יעודה ההיסטורי, והגיעה סוף סוף לגדולות ונצורות, כאשר לא פיללה, ועדיין היא עומדת בראשית הדרך – אם לראות הקמת המדינה לא כתכלית אלא כהתחלה, התחלה חדשה וגדולה בתולדות הארץ והעם.

ובלי־ספק אנו עמוסים עכשיו בעיות וקשיים כאשר לא היינו אף פעם, – אבל אין זאת באשר ירדנו אלא להיפך, באשר עלינו, ואנו מוסיפים לצעוד לקראת הפיסגה במעלה־ההר, במעלה תלול וזרוע מוקשים, וצר על אלה שנתעייפו ואינם מסוגלים לטפס מעלה מעלה, אבל אף הם אין להם כל יסוד להצטער על החליפות והתמורות אשר באונו, ואינם צריכים להתגעגע לימים עברו, כשהיינו רחוקים פי כמה מחוז חפצנו, וכמעט לא נראה לנו הדרך להגיע אליו.

לפני שנה, כשהייתי באמריקה, נזדמנתי בכינוס של כל הסיעות הציוניות בניו־יורק וניסיתי להסביר שיש שתי תפיסות ציוניות הרחוקות זו מזה מרחק רב במהותן הפנימית ובתביעות שהן מגישות לנושאיהן, אבל שתיהן כשרות ולגיטימיות – תפיסה אחת שחברי בארץ, ואני בתוכם, דוגלים בה, ותפיסה שניה שדוגלים בה ציוני אמריקה, לרבות פועלי ציון. בוויכוח עם ציונים ותיקים יוצאי רוסיה הייתי אומר: זהו ההבדל בין התפיסה של ציוני הלסינגפורס¹, שדגלו בה ציונים כגרינבוים, ז’בוטינסקי ורוב ציוני רוסיה ופולין, ובין התפיסה של אנשי העליה השניה שקוראים לה בשם הציונות החלוצית.

להגדרת התפיסה האחרונה אספר לכם שיחה שהיתה לי כאן בארץ לפני שנים אחדות עם אחד מטובי היהדות הצרפתית הצעירה, נצר ממשפחה גדולה ומיוחסת שיש לה זכויות גדולות בבנין הישוב, שבא לשהות בארץ כמה שבועות, וכפי שהסביר לי היתה מטרתו לברר לעצמו אם יש בידו להיות ציוני. שאלתיו: הברור לך מה זה להיות ציוני? הביט אלי בתמיהה ואמר: כלום יש מסתורין בדבר? עניתי לו: אם אתה סבור שלהיות ציוני פירושו לשקול שקל ולהיות חבר בהסתדרות ציונית – אין לך צורך לשהות פה כמה שבועות; תיכנס לידידי יארבלום בפאריס והוא יאמר לך ברגעים אחדים כל החובות הציוניות. קם ושאל אותי: אדרבה, אמור לי אתה מה זה להיות ציוני? האם פירוש הדבר שאדם צריך לתת חייו במלחמה על שיחרור הארץ? (הדבר היה בימי מלחמת השיחרור). עניתי לו: לא די בכך. כל אדם מסוגל למסור נפשו על משהו – מבלי שכל חייו יהיו קשורים במשהו זה. למשל, יש הרבה אנשים שהלכו מארצות שונות להילחם על ספרד הרפובליקנית, וגם נפלו במלחמה. אנשים אלה לא קשרו גורל־חייהם עם ספרד הרפובליקנית. יש לנו עכשיו יהודים שבאו מארצות שונות, ובתוכן גם אמריקה, להילחם על קוממיות ישראל, אבל איני בטוח שכולם ציונים, ואני מסופק אם אחרי גמר המלחמה יקשרו גורלם עם מדינת ישראל. אחדים מהם אני יודע בפירוש שאינם ציונים ואין בדעתם להיות ציונים, והם אפילו ציוו שאם יפלו בקרב – יעבירו עצמותיהם לארצות־הברית. הוסיף ושאל: ובכן, מה זה להיות ציוני? אמרתי לו: להיות ציוני, לפי דעתי, פירושו שאדם קושר גורלו האישי עם גורל הארץ, ולא רק גורלו בלבד – אלא גורל משפחתו ובניו. רק מי שחי ועובד בארץ ומחנך בניו ובנותיו בארץ לבנותה ולהגן עליה, הוא ציוני. המבחן הציוני – הוא לא רק למות על הארץ אלא לחיות בה, לעשות עבודתה, לדבר בלשונה ולהקים בה משפחה.

איש־שיחי הרהר קצת ואמר: נדמה לי שצדקת: המבחן הציוני הוא כפי שאמרת. אכן, נבצר ממני להיות ציוני. והוא חזר לפאריס.

אולם כציוני ותיק אני יודע שאין זו ההגדרה היחידה של הציונות. יש גם ציונות אחרת, שאינה מחייבת לחיות ולעבוד בארץ, שאינה תובעת לחנך הילדים בארץ ובעברית, ואינה שוללת המשך החיים בגולה, אינה אוסרת על שימוש בשפה לועזית לכל הצרכים וגם לצרכי חינוך הילדים, – נקרא לה בשם ציונות קונגרסיסטית, וסימנה הוא – חברות להסתדרות הציונית וכל הקשור בחברוּת זו, ותו לא. גם ציונות זו היא כשרה ולגיטימית, ואיש מאתנו אינו מפקפק בערכה ובחשיבותה ובמעשים אשר עשתה למען הקמת המדינה, ואין ספק שעוד שמוּר לה תפקיד בבנין המדינה ובקיבוץ גלויות ובחיזוק קיומו ואחדותו של העם היהודי באשר הוא.

ובדברי פה על הציונות, אני מתכוון לציונות זו, שיש לי הכבוד להשתייך אליה כל ימי, כי הציונות החלוצית לא באה לגרוע אלא להוסיף, ואנשי העליה השניה היו כולם, במידה שאני מכיר אותם, נאמנים להסתדרות הציונית, וכן כל אלה שהמשיכו בדרך של העליה השניה.

ובציונות זו, המשותפת לכל חברי ההסתדרות הציונית, יש להבחין בין הציונות של אתמול, מלפני המדינה, ובין הציונות של היום, לאחר המדינה.

מה היה תוכנה של התנועה הציונית לפני קום המדינה?

קודם כל היה זה מאבק רעיוני בתוך העם היהודי. התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היתה מקובלת על דעת רוב היהודים, אם כי היו לה שרשים עמוקים בעברו של העם היהודי, בספרותו ובאמונתו. רבים ראו בשאיפה הציונית – דבר מזיק, פסול, מסכן קיום היהודים, מחלל דת ישראל, רעיון בטלני, בלתי מעשי, אוטופיסטי, ריאקציוני. האדוקים הקיצוניים ראו בציונות פגיעה קשה בדת וכפירה באמונת המשיח. הם דווקא האמינו בגאולה, אבל בגאולה בידי שמים, ולא בדרך הטבע, כפי שהטיפו לה הציונים. המתבוללים ראו בציונות סכנה לזכויות היהודים, להכרת שוויונם האזרחי ולמעמדם שרכשו להם או שאפו להשיג בארצות מגוריהם. אם שואפים למולדת יהודית – סימן שאין היהודים אזרחים נאמנים בארצם. הסוציאליסטים ראו בציונות שאיפה ריאקציונית, שמסיחה דעת ההמונים מהמלחמה הפוליטית או המעמדית להטבת מצבם ולהשוואת זכויותיהם. גם אלה האמינו בגאולת העם היהודי, אבל גאולה זו צריכה לבוא על־ידי מהפכה סוציאלית עולמית. כשיתוקן העולם במלכות הסוציאליסם – יתוקן מצבם של היהודים ממילא. הנאורים ואנשי המעשה התנגדו לציונות באשר היא חלום־שוא ואוטופיה ריקה. היתכן שהיהודים ישובו לארץ קדומים פראית, הרוסה, מיושבת ערבים, נתונה לשלטון תורכי? היתכן שבני עיר יהיו לעובדי אדמה, ואנשי אירופה יתישבו בארץ אסיאתית? התוגר לא יתן, והערבים לא יסכימו וכו' וכו'.

בן ימינו אלה קשה לו לתאר לעצמו את המציאות היהודית לפני ארבעים–חמשים שנה, ולהעריך את האינרציה הרוחנית והרעיונית שבה נאבק הרעיון הציוני, ועד כמה עמד בניגוד להלך־הרוחות ששרר אז ברחוב היהודי, גם במערב וגם במזרח. התנועה הציונית נאבקה בכוחות התרבותיים ובהרגלי המחשבה ששלטו בעם היהודי מימין ומשמאל, בקרב החרדים והחפשים, בקרב העשירים והעניים; ואם כי בתוך התנועה הציונית היו חילוקי־דעות פנימיים, חשובים ולא־חשובים, עמוקים ושטחיים, הרי כלפי־חוץ עמדה כל התנועה הציונית על אגפיה, סיעותיה וזרמיה בפני קיר אטום של דעות קדומות והתנגדות נפשית ומחשבתית, ומאבק רעיוני זה, מאבק פורה ומַפרה, כלפי פנים, בתוך העם היהודי, מילא חללה של התנועה הציונית כל הימים.

והיה מאבק שני, מאבק פוליטי, מאבק כלפי חוץ. לא אחזור לתקופה התורכית בראשית ימיה של הציוניות הקונגרסיסטית. לצרכי בירורי עכשיו אסתפק בתקופת המאנדט. הציונות לא היתה השקפת עולם בלבד, תפיסה פילוסופית או דתית, שאינה תלויה בזמן ובמקום ובתנאי המציאות. אמנם לציונים רבים היתה הציונות בעיקר – השקפת־עולם יהודית, בניגוד להשקפת־העולם של המתבוללים. אבל לתנועה הציונית היה אובייקט ארצי, ממשי – ארץ־ישראל. וארץ זו היתה נתונה בתנאי־מציאות מסוימים, מדיניים, ישוביים, כלכליים, תרבותיים, והתנועה הציונית שאפה לשנות ולהפוך אותם על־מנת להגיע למחוז חפצה. והיא עסקה בעבודה ישובית, ונאלצה לעמוד גם במערכה מדינית. כי ארץ־ישראל לא היתה חלל ריק, שכל הרוצה עושה בתוכה כאדם העושה בתוך שלו. המסגרת המדינית של הארץ – היתה משטר מאנדטורי, משטר יחיד במינו, שנתחדש רק לאחר מלחמת־העולם הראשונה, והמאנדט בארץ־ישראל היה נתון בתנאים מיוחדים, ללא דמיון לשום ארץ מאנדטורית אחרת. בעלת המאנדט, אנגליה, לא שלטה בארץ כאשר שלטה ברודסיה או בציילון, בלי שתהיה אחראית למוסד בינלאומי ובלי שיהיו מוטלות עליה התחייבויות מסוימות כלפי הישוב בארץ. המאנדט נתן מעמד מוּכּר להסתדרות הציונית, כָּלל התחייבויות ידועות כלפי הערבים' ובמרובע זה שהכיל המאנדט – יהודים, ערבים, אנגליה וחבר־הלאומים, היה להסתדרות הציונית מקום להתגדר בו. עליה הוטל לעמוד במערכה בלתי־פוסקת, גם כשאנגליה היתה נוטה פחות או יותר למלא הבטחותיה לעם היהודי, כפי שהיהודים הבינו אותן וגם, וביחוד, המאנדט – בתנאים שונים ומשתנים, בצורות מתחלפות, מילא חללה של התנועה הציונית במשך שלושים שנה. וחלק גדול של הוויכוחים הפנימיים, חילוקי־הדעות וריב המפלגות בהסתדרות הציונית נסבו על דרכי מאבק זה, תכנו וצורתו.

הקונגרסים הציוניים, ישיבות הוועד־הפועל, העתונות הציונית – עיקר תכנם היה הוויכוח הפוליטי על היחסים עם ממשלת המאנדט, על שיתוף פעולה אתה, על התנגדות לכמה ממעשיה, ועל צורת ההתנגדות וכיוצא באלה.

התנועה הציונית עסקה גם בעבודה ישובית וחינוכית בארץ, – אבל פעולה זו הטרידה פחות את המחשבה הציונית מאשר הוויכוח והמאבק הפוליטי. המאבק הרעיוני בתוך העם והמאבק המדיני כלפי ממשלת המאנדט וחבר־הלאומים – זה היה תוכנה של הציונות עד קום המדינה. עם קום המדינה נשתנה הדבר תכלית שינוי, אם כי ציונים רבים מוסיפים בכוח ההרגל והאינרציה לחיות במסגרות מחשבתיות שנתרוקנו מתכנן.

קמה מדינת ישראל. לכאורה אין ילד קטן בארץ ובגולה שאינו יודע זאת. ואין זה אלא ביטול זמן להזכיר עובדה ידועה לכל. אבל מי שקורא את העתונות הציונית ומקשיב לוויכוחים ציוניים עלול לפקפק, אם עובדה מהפכנית וגורלית זו חדרה עמוק למחשבה הציונית, ואם התנועה הסיקה כל המסקנות, הנובעות מהמהפכה העמוקה הזאת, לגבי המעשה והרעיון הציוני. עסקנים ותיקים שהיו רגילים להשתתף במאבק הכפול – הפנימי והחיצוני, ממשיכים במלאכה הזאת גם עכשיו, ואינם מרגישים שהממשלה שלחמו ומוסיפים להילחם בה – אינה אותה הממשלה; והעם היהודי, אשר כל כך הסתערו על כיבושו ולא הצליחו – אינו אותו העם היהודי; והמעשים שעשתה התנועה הציונית עד לפני ארבע שנים – אינם הולמים עוד את המציאות החדשה.

מה נשתנה?

מטעמים שונים ומרובים התנגדו יהודים למדינה יהודית, מטעמי דת, פרוגרס, סוציאליסם, מעשיוּת, נוחות, דאגה לזכויות בתפוצות וכדומה. היו גם ציונים שפסלו רעיון המדינה, כהשומר הצעיר ואישים ציונים אחרים, מתוך זיקה ל“כוחות מחר”, מתוך “ריאליסם” פוליטי, או מתוך עקרונות פאציפיסטיים.. התנגדות זו נמוגה ונעלמה עם היות המדינה מציאות, ולא רק בחוגים ציוניים, – אלא בכל רחבי העם. מחוץ לסיעות מחוסרות־ערך של מתכחשים ומתנכרים מימין ומשמאל, נתקבלה המדינה בהתלהבות ובגאון. פרט לדת ישראל לא היה זה אלפי שנים כוח מאחד ומלכד כל שדרות העם ובכל רחבי הגולה ככוחה של מדינת ישראל. זהו הנצחון הגדול ביותר, שנחל הרעיון הציוני בקרב העם היהודי. וכל ציוני יש לו זכות ויסוד להתגאות בנצחון זה ולשמוח עליו, ולקבל ברצון ובסיפוק עמוק את העובדה, שאין הציונים עוד כיתה מיסיונרית ולוחמת בעם, אלא העם כולו מלוכד סביב המפעל המרכזי וההיסטורי של התנועה הציונית – מדינת ישראל. מה שלא עשה הרצל בהופעתו הדראמטית והמקסימה לפני חמישים שנה, מה שלא עשתה הסוכנות המורחבת לפני כחצי יובל שנים – עשתה המדינה: עם ישראל כולו מלוכד ומאוחד באהבה ובדאגה למדינה; מה שלא עלה בידי הרעיון – עלה בידי המעשה. עכשיו נתברר שהתנגדות היהודים למדינה היתה טעות מעיקרה, ורק מקוצר־רוח ומחוסר חזון ומהעדר אמונה נדמה היה כאילו העם היהודי אינו רוצה במדינה יהודית. יותר משהתנגדו למדינה – לא היה בהם כוח להאמין בבואה. היו לנו “משיחי שקר”, אף כי ספק הוא אם שם זה הולם כל אלה שהעיזו בהזדמנויות שונות לבשׂר הגאולה. אבל היו לנו תקוות וכיסופים שהכזיבו ונכשלו, והעם פחד מאכזבה חדשה ומכשלון חדש, אם כי במעמקי נפשו כּמַה וערג ולהט לקראת חידוש קוממיותו ועצמאותו במולדת הקדומים. ופחדו מאכזבה וכשלון לא רק אלה שנקראו בשם אנטי־ציונים או לא־ציונים, אלא גם ציונים מובהקים, ותיקים, גם אלה שנתרעו מדגילה במדינה וגם אלה שכל ציונותם היתה רק דגילה במדינה. וברגע שקמה המדינה – נסוגו כל הספקות, החששות, הערעורים, ההיסוסים, והלהט הפנימי השמור אלפי שנים בחביון האומה, פרץ החוצה, ומדינת ישראל נהפכה מיד לנקודת־המוקד המרכזית והמלכדת של חיי העם היהודי בימינו.

לא הסתערו ההמונים על קניית השקל הציוני, לא פרצו דלתות משרדי ההסתדרות ציונית להירשם בין חבריה, וציוני אתמול שחיים עדיין בציונות של אתמול, אינם רואים שהעם היהודי הוא אתנן, והריהם ממשיכים בדיסקוסיה הציונית הנושנה שנתרוקנה מתכנה. תחת להתלכד עם העם ולהגביר פעילותו למען ביצור המדינה וקיבוץ גלויות, הם מבקשים תחבולות־שוא להקים חיץ מלאכותי בין התנועה הציונית ובין העם, בין המדינה ובין העם, בין המדינה ובין התנועה הציונית; אין הם רואים שהעם והמדינה והציונות נתלכדו, והחוט המשולש לא ינתק.

הציונות של היום תיתכן אך ורק אם תדע מה נשתנה, ותבין שהתנועה הציונית והעם היהודי ומדינת ישראל מהווים עכשיו אחדות מלוכדת שאין להפריד ביניהם. המדינה, העם וההסתדרות הציונית הם אמנם יחידות בפני עצמן. המדינה היא מדינה, העם הוא עדיין עם מפוזר וחי בתפוצות, ואין הוא זהה עם המדינה, ואין המדינה זהה עמו בפועל, וההסתדרות הציונית אינה לא מדינה ולא עם, ואינה יכולה לבוא בשום פנים במקום המדינה או במקום העם, – אבל קיימת בין השלושה זיקה־הדדית, מוכרחת, רצויה, זיקה של שותפות היסטורית, ואין לתאר עוד אף אחד מהשלושה בלי השנים האחרים, ואין להעמיד אחד מול השני או מול השנים, אלא יש להגביר השותפות והזיקה בין השלושה, מתוך אהבה, אמון ופעולת־גומלין.

הייתי לפני שנה באמריקה, ונפגשתי עם המוני ישראל בארץ רחבה זו, מקצה החוף האטלנטי עד קצה החוף הפאציפי. ראיתי שמחת המיליונים והתלהבותם, – שלוש שנים לאחר יסוד המדינה. הם לא שמחו בי; זה לא היה ביקורי הראשון באמריקה. הם לא שמחו בראש־הממשלה – הם שמחו במדינת ישראל. ושמחו ציונים ולא־ציונים, פועלים ובעלי־תעשיה, סופרים וסוחרים, אדוקים וחפשים, אילי־ממון והמוני־עם. לא היתה כשמחה הזאת בחיי היהדות האמריקנית. ואני בטוח שאותו הדבר אפשר להגיד על יהדות ארגנטינה ודרום־אפריקה, ואילו היה מוּתר לבוא לרוסיה ולהיפגש עם מיליוני היהודים שם – היינו רואים אותו הדבר גם ביהדות הרוסית. נפלה המחיצה בין הציונים ובין העם: המחיצה הרעיונית, האֶמוציונלית, הנפשית. ואין הציונות עוד כת שמתאבקת על נשמת העם. וּודאי, אין הציונות עוד סוכנות יהודית המתאבקת עם ממשלת המאנדט. אין שלטון זר. אין מאנדט – יש שלטון יהודי, שלטון הנבחר על־ידי העם היושב בציון ואחראי לו; שלטון הרואה משׂימתו הראשית – בקיבוץ גלויות. מדינת ישראל היא מדינה ציונית, הפתוחה לעם ישראל כולו, התלויה בעם ישראל כולו, הזקוקה לעם ישראל כולו.

לציונים החיים בעבר – קרה “אסון”: אין להם במי להילחם – אין ממשלת מאנדט; ויש שמתוך הרגל הם מוסיפים להילחם בממשלת ישראל, ולפעמים יש להם צורך להילחם לא רק בממשלה, אלא גם להמעיט דמות המדינה, ומסבירים לנו שאין המדינה בעצם אלא “כפתור”, “כפתור” של שוטר, קצין או פקיד, ועושים זאת אנשים שיש להם דרך־ארץ רב, אולי רב מדי, ל“כפתור” לא יהודי, וכשהם שומעים שם ראש־ממשלה זר – הם מתמוגגים ומריעים ומשתחווים וכורעים, ומחנכים ילדיהם לשאת האיקונין של ראש־הממשלה (הזר כמובן) בימי הגנוסיה.

ויש גם כאלה שלא היו אף פעם משתייכים לתנועה הציונית, לא באו לקונגרסים ולא קיבלו על עצמם מרוּת התנועה הציונית, והם נעשו פתאום חסידים נלהבים ופאטריוטים אדוקים להסתדרות הציונית, והם רוצים להעמיד את ההסתדרות מעל המדינה, ולהטיל מרות הקונגרס על ממשלת ישראל, מפני שיש להם חשבונות עם ממשלת ישראל והיו רוצים לקצוץ כנפיה, – אולם עם ישראל חי לא מפני ציונים סהרורים, מתחסדים וזוללי “כפתורים”. העם היהודי רואה בהקמת המדינה המאורע הגדול ביותר בתולדותיו מזה אלפים שנה, ובמדינת ישראל הוא רואה משושו. גאוותו ותוחלתו החיה, וציוני שאינו שותף לחוויה ולהרגשה זו – אין לו תקנה, כי פרחה נשמתו מתוכו.

ונשתנה עוד דבר, ושינוי זה אולי הקשה ביותר ומכביד להרבה ציונים את המעבר מאתמול להיום: התביעה הציונית גדלה לאין שיעור, כי רבו הסיכויים לאין־ערוך והחמירו הסכנות כדי אימה ופחד.

אני שייך לאותו המחנה הציוני אשר ראה תוכן חייו בעבודה האפורה, הקטנה והאטית של גאולת קרקע, שתילת עצים, זריעת שדה, בנין בית, יסוד בית־ספר, הקמת ישוב קטן וצבירת כוח יהודי כלשהו בנשק ובארגון וברוח. אם אי־אפשר היה לגאול רבבות דונם – טרחנו בגאולת אלף דונם. אם אי־אפשר היה להעלות אלף יהודים – עמלנו בעלייתם של מאה יהודים. היינו מוכנים ליהרג על כל שעל אדמה, על כל עץ, על כל רובה. היינו שנים לא־מעטות בודדים, מתי־מעט, כמעט גלמודים. עברו שנים עד שהוקם ישוב חדש. לא היתה לנו אפילו הצהרת בלפור, וחיינו, עבדנו ופעלנו תחת משטר תורכי מושחת ופרוע, כשהארץ היתה מופקרת לאנרכיה פנימית, והיינו קומץ יהודי קטן בתוך ים זרים, וגם בישובים היהודיים רבו הפועלים הזרים. כל רכישה קטנה של אדמה עלתה בצרות צרורות ונמשכה שנים רבות. כל נסיון של התרחבות נתקל בקשיים פנימיים, בהפרעות מצד השכנים, בהתנגדות מצד השלטון. העליה לארץ באה טיפין טיפין. שערי הארץ היו סגורים, והאדמה היתה נחלת זרים, ושלטון נכרי, תורכי, ואנגלי, הצר צעדי התישבותנו.

ותהי המהפכה. כל אדמת המדינה היא ברשותנו. על שערי הארץ ממונה “כפתור” יהודי, ומאות אלפים מכל הגלויות הדוויות והמרודות שבים קוממיות ארצה. מאות ישובים חדשים נוסדים בקדחתנות יוצרת. סדרי הארץ משתנים – והצרכים גדלים בקצב ובממד אשר לא הסכּנו להם, וכל מושגינו ומידותינו הקודמים נתישנו, נתערערו, ואם לא נתקין מידות חדשות ההולמות את התביעות, הצרכים, הקשיים והאפשרויות החדשים – נחטיא המטרה. בארבע שנות קיום המדינה עלו שבע מאות אלף יהודים – כמעט כולם ללא כל אמצעים חמריים ורוחניים. ביסודם אין יהודי מרוקו ובבל שונים מיהודי רוסיה ואמריקה, וכל מאמרי הקטגוריה שנתפרסמו בעתונים מסוימים על הסכנה התרבותית הצפויה למדינת ישראל בגלל עולים אלה – הם הבל הבלים. אבל עובדה היא שרוב העולים האלה לא זכו לקבל בארצות גלותם חינוך שניתן ליהודים בארצות מתוקנות יותר, והם באו ארצה בחוסר כל. התנועה הציונית של אתמול לא היתה מצוידת לקראת עלילות גדולות ומאמצים כבירים אלה.

במשך עשרות שנים צברנו פרוטות פרוטות למען רכוש פיסת אדמה. עכשיו עומדים לרשותנו מיליונים דונמים, – והם שוממים וריקים. דבר בלתי־צפוי נתרחש עם קום המדינה. נאלצנו להילחם על עצמאותנו ועל קיומנו. ועם ראשית המלחמה ברחו התושבים הערבים. והאדמה נתרוקנה מבעליה הקודמים. הציונות של אתמול לא היתה מסוגלת אפילו להעלות על דעתה מצב כזה, וודאי שלא היתה מוכשרת לפעול לפי תביעתו.

התמורות הללו הביאו בעקבותיהן גם סכנות חמורות, לא חדשות לגמרי. כי נכון הדבר שאין כל חדש תחת השמש, ועוּבּרו של המחר טמון בחיקו של האתמול. כוונתי לסכנות החמורות לבטחוננו. עוד בראשית הישוב היו מתישבינו המעטים צריכים להתגונן מפני שכניהם המרובים. ועם תקומת המדינה ראינו ההיקף החדש של בעיית־בטחוננו, – קמו עלינו שש מדינות שכנות: מצרים, סעודיה, עבר־הירדן, עיראק, סוריה, לבנון. התגברנו על כל אויבינו. אולם אל נשלה נפשנו: עוד לא טעמנו מלוא הסכנה. אנו אומה קטנה בארץ מצערה; לעומתנו עומדים עמים, המונים קרוב לשבעים מיליון נפש ותופסים שטח רצוף אחד, הגדול משטחן של ארצות־הברית באמריקה, שטח גדול פי 575 מגודלה של מדינת ישראל. גוש עצום זה משתרע מדרומה של תורכיה על פני כל המזרח התיכון עד המפרץ הפרסי, וממזרח הים התיכון ועד האוקינוס האטלנטי, לאורך כל אפריקה הצפונית. בקום המדינה הועמדנו לפני שש מדינות ערביות. מאז נוספה מדינה ערבית חדשה – לוב. מחר תקום מדינה שמינית, מחרתים – תשיעית, ואחר כך עשירית. בקצות גוף זה שוכנים עמים מוסלמים – תורכיה, פרס, אפגניסטן, פאקיסטן, אינודנזיה. מכל אלה רק תורכיה עומדת בקשרי ידידות אתנו, ופרס ספק מכירה בנו, ספק לא מכירה. אפגניסטן ופאקיסטן הולכות לפי שעה בעקבות החבר הערבי.

לפני כעשרים וחמש שנה היה לי בירור עם אחד מידידי בקרב המנהיגים הציונים מטיפוסם של “ציוני־הלסינגפורס”. הוא היה קרוב אז ברוחו לתנועת־הפועלים הארצישראלית, אבל חלק על דרכה הפוליטית בציונות. למה הקואופרציה עם ממשלת המאנדט? מנינו אז בארץ כמאה וחמשים אלף נפש או פחות. סיפרתי לו על הערבים בארץ ובארצות השכנות, ועל הסכנות הצפויות לנו מהתנגדותם. סיפרתי לו על הערבים בארץ ובארצות השכנות, ועל הסכנות הצפויות לנו מהתנגדותם. תיארתי לפניו מה עלול לקרות בארץ – מעין הדברים שקרו אחר כך ב־1929, 1936־9 ובמלחמת השחרור. כשמנהיג זה שמע חששותי אלה – אמר לי: אילו היו לי מחשבות כאלה הייתי יוצא מדעתי. הבינותי לרוחו של המנהיג הזה. ציוני שחי בגולה, במרכז יהודי רב־אוכלוסין, אינו יכול להרגיש בסכנות אלה, ואילו היה מרגיש בהן – היתה אולי אמונתו הציונית מתערערת ונהרסת.

אבל איש שחי בארץ ונפגש עם הערבים, בשדה, בעבודה, בשמירה, על ספסל הלימודים, בחיים המדיניים, וארץ־ישראל אינה בשבילו מושג אידיאולוגי אלא מציאות חיה נתונה במסגרת בינלאומית מסוימת, ומסתכל בשכנים ובעמים הסובבים אותנו בעין פקוחה, – לא יכול היה שלא לראות הסכנות הצפויות, וגם לא בא לידי שגעון, אלא להכרה הדוחקת שיש לאגוד כוח, להתבצר, להתחזק במהירות המכסימלית ולהתכונן לקראת כל אפשרות, גם המרה ביותר.

הכרה זו היתה לפני יסוד המדינה נחלת מעטים. אבל עכשיו, לאחר מה שקרה, לאחר מלחמת העצמאות, שגילתה גם הסכנה החמורה הצפויה לנו וגם היכולת הרבה הגנוזה בתוכנו, אין התנועה הציונית רשאית עוד להתעלם מראיית המצב כהוויתו, על סכנותיו הנוראות הנוראות ועל משימותיו הדחופות.

עם קום המדינה נסתיים המאבק עם ממשלת המאנדט. אנו עצמאיים בארצנו. אבל המערכה הבינלאומית שלנו לא נסתיימה. להיפך, היא לובשת צורה חדשה ומתנהלת ביתר עוז, ועל פני חזית הרבה יותר מתוחה וארוכה.

אנו חברים שווי זכויות במשפחת העמים החפשים, אבל עדיין ישנם כוחות אדירים בעולם, גם מחוץ לערבים, אשר לא השלימו עם קיומנו היהודי בכל ועם קיומנו העצמאי במיוחד. אנו עם יוצא דופן, מטריד, מתמיה, מדאיג. מאות בשנים הכירו אותנו הגויים כשהיינו מפוזרים בתוכם ותלויים בחסדם, כשאנו בעיניהם ספק עם ספק לא עם, “ודתיהם שונות מכל עם”. ועכשיו כשהיינו למדינה עצמאית ונתקבלנו באומות המאוחדות, עדיין מדינתנו יוצאת דופן, ואינה דומה לכל שאר המדינות. כל מדינה אחרת – עמה יושב בתוכה, ומי שאינו יושב במדינה, אין לו שייכות אליה. במדינת ישראל אין הדבר כן. רק חלק קטן מהעם יושב במדינה, השאר מפוזר בכל קצווי תבל. חלקם עומדים להצטרף למדינה ולהתיישב בתוכה; וגם אלה שאינם עומדים לעלות – זיקתם למדינה היא גלויה ועמוקה.

עם היווסד המדינה הכרזנו: אין זו מדינתם של שש מאות אלף היהודים היושבים בתוכה; מדינה זו נועדה לכל העם, ושערי הארץ פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות, ומספר התושבים שנכנסו למדינה מאז היווסדה, זה רק ארבע שנים, גדול ממספר אלה שהיו בה לפני קום המדינה ובשעת היווסדה.

וכשם שאנו עם יוצא דופן – כך גם ארצנו אינה סתם ארץ, כאחת הארצות, אלא תופסת מקום מיוחד בהיסטוריה האנושית ומעמדה הגיאוגרפי הוא יחיד במינו, ומאות מיליוני בני־אדם יש להם זיקה דתית לארץ זו. ובירת ישראל – היא עיר עולמים, והמעשים שנתרחשו בתוכה לפני עשרות יובלות עודם חיים בנפשם של מיליונים, וכוחות אדירים מאורגנים, שרשתם פרושה על פני כל כדור הארץ, דואגים לכך שמאורעות אלה לא יוסחו מן הדעת, והמאבק ההיסטורי של עם ישראל טרם נסתיים, יתכן שהוא רק מתחיל. זהו מאבק רעיוני, רוחני, תרבותי, מדיני, ואם ניתקף שוב – גם צבאי; כמאבק הזה לא היה לנו כל ימי נדודינו, והתנועה הציונית לפני קום המדינה לא עמדה בו עדיין, לא עמדה אפילו על טיבו, מהותו, היקפו וחומרתו.

יש לתנועה ציונית עבר עשיר ונהדר במאבקה הרעיונית בקרב העם, במערכותיה המדיניות על הבמה הבינלאומית, כלפי ממשלת המאנדט, חבר־הלאומים, או"ם – בפעולה המבורכת בארץ ובטיפוח הישוב ופיתוחו. חמישים שנה פעלה התנועה הציונית בשלושת הממדים האלה, והיה שכר לפעולה. והנה באה סערה היסטורית, – ובסערה זו קמה מדינת ישראל, וסדרי־בראשית בתנועה הציונית ובעם היהודי נשתנו ונהפכו על פניהם. לא מאבק פנימי בעם, לא מערכה מדינית כלפי ממשלת המאנדט, לא עליה בסרטיפיקטים ורכישת קרקע בדונמים, אלא קיבוץ גלויות כאשר לא ידעה עדיין ההיסטוריה היהודית וגם בימי יציאת מצרים וגם בימי שיבת בבל; שחרור כל אדמת המדינה ובנין הארץ בקצב ובממדים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת, וחומרת בעיית הבטחון העלולה להחריד לב אריה.

הרגלי המחשבה, דרכי הפעולה, המידות והממדים של הציונות מתמול־שלשום לא יסכנו עוד. בחיתולי תינוק אין מכסים מערומי אנשים בוגרים. והמשל אינו דומה לנמשל. ילד גדל לאטו, וכמעט שגידולו לא ניכר אלא לאחר זמן רב. עד הקמת המדינה גדל הישוב אף הוא, צרכיו רבו מיום ליום, אבל הריבוי היה מדורג ואיטי, והתנועה הציונית אף הוסיפה כוחות לאט לאט.

והנה פרצה מהפכה. בן לילה – בליל חמישה־עשר במאי 1948 – נשתנה הכל. והשינוי היה כמותי ואיכותי כאחד. נפלה מהפכה במידות ובקצב, ביחסים ובנסיבות, בדחיפות ובמאמצים, בתביעות ובצרכים, באפשרויות ובקשיים.

המחשבה הציונית לא הדביקה את ההתפתחות המהפכנית. ואם יש מבוכה בשורות הציוניות, המבוכה נעוצה בפיגור זה, ולא ביחסי המדינה והתנועה הציונית.

הועמדנו לפתע פתאום לפני שלוש משימות אדירות שלא שיערו ותיקי התנועה: קליטת מאות אלפי עולים ומיזוגם, יישוב מיליוני דונמים שוממים וריקים, ובטחון מדינה קטנה העומדת על הר געש ענקי. ויש הכרח לגבר חיילים, להחיש בנין, להאדיר כוח.

הגיעו ימים גדולים וקשים. בוצעו עלילות כבירות, ועלילות גדולות מהן מצפות לנו מחר. התגברנו על סכנות חמורות, וסכנות איומות מאלה צפויות לנו. אבל גדל כוחנו – ומעתה תישען תנועתנו על שנים: על המדינה ועל העם. בשניים אלה כל מבטחה של הציונות ועתידה. אל פחד מיהודים. העם היהודי לא הכזיב גם בימי הגלות המרים ביותר, כשאפסה לכאורה כל תקוה. הוא לא יכזיב עכשיו, כשקמה מדינתו; העם אוהב אותה, מאמין בה ורוצה ביקרה.

המדינה סילקה את המחיצה שבין הציונות ובין העם. בביקורי באמריקה לפני שנה דיברתי אל המוני ישראל, לרבבות ולמאות לאפים בכל מרכזי היהדות האמריקנית; דיברתי על קיבוץ גלויות, על יישוב הנשַמות, על המשימה של צבא־הגנה לישראל, ועל הכרח של שותפות נאמנה בין המדינות ובין העם היהודי כולו. והמוני ישראל הקשיבו, הבינו ונענו. והיה מוזר ותמוה כשאחד הציונים האמריקנים שאל אותי: מדוע לא דיברתי אל העם על הציונות. הרי מודה ומתוודה שאיני יודע ציונות מחוץ לשלוש המשימות שהזכרתי – וגיוס העם למענן. בלי גיוס העם למען קיבוץ גלויות ובנין הנשַמות ובטחון המדינה, אין הציונות אלא מלה שנתרוקנה מתכנה.

לפני המדינה היתה הציונות סיעה עממית של מתנדבים, ואם כי היתה מיעוט בעם נשאה במשך יובל שנים דגל התקומה בגאון, נאבקה עם מתנגדים בפנים, נפתלה עם כוחות בחוץ, התחילה פעולתה הישובית עוד בימי התורכים והרחיבה המסגרת בימי המאנדט מתוך מאבק מדיני מתמיד.

הימים האלה עברו לבלי שוב. המשימה הציונית מעכשיו תלויה בשנים אלה – במדינה ובעם כולו. רק בעזרת השנים נעמוד בפני הסכנות ונוכל למשימה, הציונות של היום היא ציונות המאמינה בעם, נאמנה למדינה, ומוכנה לגדולות ולנצורות.

א' סיון תשי"ב – 25 במאי 1952

בקבלת תואר ד"ר לספרות עברית, בחצר האוניברסיטה בירושלים

אני נפעם מהכבוד שחלקו לי חבר המורים והנאמנים של בית־המדרש לרבנים באמריקה בהנהגתו של פרופ. פינקלשטיין, ועם הבעת תודתי הנאמנה לתלמידי־החכמים של בית־המדרש החשוב ולראשם הדגול, הריני מרשה לעצמי להביע תמיהתי ומבוכתי על התואר אשר הענק לי.

אין אני רוצה עצמי כסופר, אם כי אני כותב מזמן לזמן, כשיש לי צורך להגיד משהו או להסביר פעולה שיש לעשותה או שנעשית והולכת. וודאי שאין אני יכול לראות עצמי כמומחה לספרות העברית. אין אני אלא אחד מקוראיה והוגיה, כאדם שאוהב לעיין בספר יהודי ולא־יהודי.

אבל שמח אני שמחה רבה על פגישה ומסיבה זו של שליחי חכמי היהדות באמריקה וחכמי ישראל בכתלי האוניברסיטה העברית בירושלים. אני רואה בפגישה זו צעד חשוב לקראת אימוץ הקשרים התרבותיים והרוחניים בין ישראל ובין הקיבוץ היהודי הגדול בארצות־הברית, קשרי תרבות אלה דרושים לנו בתקופה זו יותר מבכל זמן אחר.

תקומת ישראל חוללה מהפכה מדינית וארצית הבולטת לעין כל; מאורע זה מחולל גם תמורה רוחנית ותרבותית רבת־תוצאות, שהיא אולי עדיין סמויה מן העין הבלתי מזוינת, אבל תולדותיה יתגלו יותר ויותר במרוצת הזמן.

הנדודים והפיזור לא יכלו במשך אלפי שנה לעקור קיומו של העם היהודי ולמחוק צלמו המיוחד. אבל הם עיקמו וסילפו דמותו. התלות בזרים נטלה מאתנו חירות המחשבה והרוח, טבעה בנו ביודעים ובלא־יודעים השתעבדות פנימית, והצֵרה אופקי ראייתנו. עם נתון לחסדי זרים קשה לו לראות עצמו ואחרים באור נכון.

עם תקומת המדינה משתנה באופן יסודי ראיית עצמנו, ראייתנו את העולם, ראיית העולם אותנו, ודמותנו הפנימית והחיצונית מתעצבת מחדש. אנו יותר ויותר מתקרבים למקור ולשורש ההיסטורי של אומתנו בהתהוותה ובעצמאותה הקדומה, ולמורשתה הרוחנית מתקופת התנ"ך, ובאותו זמן – אנו נעשים יותר ויותר לאזרחים חפשים של העולם הגדול ומתערים במורשה האנושית האוניברסלית של כל הדורות ושל כל העמים.

היתה בנו, כמו בעמים אחרים, יד הזמן, ושום עם בימינו אינו יכול ואינו צריך להיות מה שהיה לפני אלף, אלפיים, או שלושת אלפים שנה. תקומת ישראל העצמאית אינה מכוּונת להחזרת עטרת העבר ליושנה; להיפך, מדינת־ישראל פניה מופנים לעתיד. אבל עתיד זה יונק גם ממקור חיותה וראשונותה של האומה, וסופג לתוכו כל האור של מורשת העבר. אלא שהעבר הוא קניננו, ואין אנו קנין העבר. העבר שוכן בתוכנו, אין אנו שוכנים בתוכו.

בדרך כלל שופך העבר אור על ההווה, וההיסטוריה מסבירה את המתרחש בימינו על־ידי המאורעות שקדמו לו. אך יש גם שההווה שופך אור על העבר. ותקומת מדינת־ישראל היא דוגמה מובהקת לכך.

שום בר־דעת אינו יכול לפקפק עוד עכשיו שהיינו עם גם במשך כל תקופת הגלות, אכן עם Sin generis. לא היינו דומים לעמים אחרים, ועוד עכשיו אין אנו דומים, ולא נהיה דומים גם בעתיד. עמדנו ביחודנו – ונעמוד בו; אבל אולי רק היהודים היו סבורים שכל שאר העמים דומים זה לזה, ומשום כך חילקו את העולם בפשטות נאיבית לשנים: היהודים והגויים. אך ספק הוא אם יש עם אחד בעולם שאינו רואה עצמו שונה מכל שאר העמים, ובצדק. השוני הוא עובדה אוניברסלית ועולמית; ההבדל הוא רק בטיב השוני, בחשיבותו ובאיתנותו.

השוני והיחוד של העם היהודי, סגולות־רוחו המבורכות ויצירתו התרבותית, הדתית והמוסרית, בתקופה שבין יציאת מצרים ובין שיבת בבל, כלומר בתקופה שבין משה רבינו ובין עזרא, עשה את עם ישראל לעם־עולם, וקבע אחת העובדות הגדולות והמכריעות בתולדות הרוח של האדם, ורישומו ניכר עד היום בחלק הגדול של המין האנושי.

שוני זה, שיסודו בכושר רוחני ומוסרי יחיד במינו, עמד לעם־ישראל גם באבדן עצמאותו. אך לא הרי השוני של העם היהודי בארצו כשוני של העם היהודי בצאתו לגולה. הגלות שינתה דמותו ומעמדו של העם היהודי לא רק מבחינה מדינית וארצית אלא גם מבחינה רוחנית ותרבותית.

הגולה צמצמה האופק של העם, כבלה רוחו. מעין היצירה לא פסק ולא דלל, אבל זרמו נסתגר בדלת אמות של הגיטו.

גם בשבתנו על אדמתנו בימי קדם היה הגניוס היהודי שהוריש לאנושות נחלה רוחנית עשירה ומפרה, חד־צדדי ומוגבל. לא עסקנו במדע ובהגות פילוסופית, לא פיתחנו אמנות הציור והפיסול, וכוחנו בטכניקה, בהליכות המדינה והצבא לא היה רב, אם כי אף פעם לא נמנינו עם שוללי החיים ומבטלי העולם הזה כחכמי הודו וראשוני הנוצרים; הגלות צמצמה עוד יותר עולמנו הרוחני והתרבותי, וגם ראיית עברנו נתעקמה.

רבי יוחנן בן־זכאי שביקש מהכובש הרומאי את יבנה וחכמיה אולי הציל על־ידי כך קיומו של עם־ישראל וחישל רוחו לעמוד בתלאות ובצרות שליוו אותו בנדודיו הרבים והממושכים. אולם הגדול שבין תלמידי תלמידיו של רבי יוחנן בן־זכאי, רבי עקיבא בן־יוסף – הדמות הגדולה ביותר שקמה ביהדות לאחר החורבן, – לא מצא סיפוקו ביבנה ובחכמיה, ונתן יד למרד בר־כוכבא למען חידוש קוממיות ישראל ומדינתו החפשית, ורק לאחר שגם נסיון נואש והירואי זה נכשל, – נעשה העם היהודי ל“עם־הספר”, אותו חלל גדול שנוצר עם אבדן העצמאות, המולדת ושלמות החיים של עם עומד ברשות עצמו, ניסו למלא בפירושים ובפירושי פירושים לתנ"ך. – הספר שנולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת וסביבה בינלאומית מסוימת, – העם לא היה מסוגל עוד לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית.

גורל הספר היה כגורל העם: הספר הגדול והנצחי, המספר באמנות מופלאה תולדות עם צעיר וגאוני בהתהוותו, במאבקו הפנימי ובנפתולי רוחו, בהתנגשויות הקשות עם כוחות חיצוניים והשפעות זרות, המגלם מאוויו והגיגו וחזונו של העם הזה באספקלריה של גדולי נביאיו ומשורריו, המבשר לאנושות אמיתות דתיות ומוסריות שלא יכהה אורן לנצח, וכולל דברי חכמה והגות והשתפכות־הנפש שמעטים כמוהם בספרות העולם לעומק הביטוי, לעוז הניב ולרחשי־הנפש העמוקים; גם הוא, הספר, נעקר מאדמת מטעו וחיותו, ונחבש יחד עם עמו בגיטו חמרי ורוחני.

שיר־השירים – ההמנון האדיר ועז־הביטוי לטבע ולאהבה – נהפך לשיחה אַליגורית בין כנסת ישראל והקב"ה; דוד המלך, אביר הלוחמים והכובשים במלכי יהודה, נצטייר בעיני בעל האגדה כדיין העוסק יומם ולילה בהלכות שפיר ושליה; ולא רק חכמי האגדה והמדרש, אלא פילון האלכסנדרוני, חניך התרבות והפילוסופיה היוונית, חיבר מדרשי־אגדה ביוונית צחה ונתן לתורה פירושים אליגוריים שלא עלו אף פעם על דעת הקדמונים.

עם אבדן חירותו הממלכתית העמד העם היהודי בשתי רשויות מנוגדות, – מצד אחד רשות המורשה היהודית, מצד שני – רשות העם הזר, על משקו, כלכלתו, תרבותו, חוקיו וכוח משיכתו והתנגדותו.

הכפיפות לשתי רשויות אלו וההתרוצצות הנפשית, הרוחנית והחמרית הכרוכה בה – זוהי תמצית היסטוריה היהודית בגולה; לא תמיד, לא בכל זמן ולא בכל ארץ קיים ניוד מוכרח בין שתי הרשויות. היו תקופות בימי הביניים ויש ארצות בימינו אנו, שמצד המדינה והעם שבתוכם יושבים היהודים אין כל מניעה והפרעה ליהודים לחיות כרצונם ולטפח ערכיהם המיוחדים; אבל הצד השווה שבכל הזמנים ובכל הארצות – וזהו היסוד הקיים הבלתי־משתנה של חיי הגלות – שהיהודי (כל עוד הוא נשאר במידת־מה יהודי) נתון לשתי רשויות שונות, ויש קרע מוכרח בנפשו ובחייו בהיקלעו בין הרשות היהודית ובין הרשות הבלתי־יהודית.

הרשות היהודית מצומצמת בפינה רוחנית קטנה ויונקת בעיקר מהעבר. הרשות הזרה, שאין לה כמעט כל הגבלה, יונקת מההווה ומופנה לעתיד, והריהי אופפת ביודעים ובלא־יודעים כל חייו הממשיים של היהודי וקובעת מעמדו, חינוכו, תרבותו, פרנסתו והליכותיו יום־יום. וחיץ זה שבין שתי הרשויות מעצב דמות היהודים בגולה, דמותם בעיני עצמם ודמותם בעיני הגויים. והיהודי מתנדנד בין גיטו ובין התבוללות, בין ביטול ובין התבטלות, בין בריחה מהעולם ובין בריחה מעצמו. יש שהוא מתכנס כולו בתוכו ומפרנס נפשו משיירי המורשת היהודית שנעקרה ממקור חיותה. ויש להתפלא על החיונית וכוח־היצירה המופלאים הגנוזים בעם־עולם זה, שאפילו בתנאים אלה אין יצירתו פוסקת לגמרי, ־ אם כי יצירה זו היא לרוב תלושה מהמציאות ומרחפת בחלל ריק ללא אחיזה ממשית בתביעות ובצרכים של החיים המתחדשים בלי־הרף. ויש שהוא, להיפך, עוזב את קנו הגלמוד והנידח ומדפק על שערי העם הזר ומבקש להיקלט בתוך תרבותו ולהיבנות ממנה. במקרה הראשון הוא מבטל עולם ומלואו, ומשתעשע בהרגשת העליונות של עם נבחר אשר אמנם מר ורע לו בהווה ובעולם הזה, אבל לעומת זאת הריהו עתיד לנחול כל־טוב בעולם הבא. במקרה השני – הוא מתבטל מפני אחרים, מטשטש צביונו המיוחד, נדחק לרשות שאינה שלו, מסתגל, ונהפך לאחר. כשהוא מצליח הוא נקלט ונטמע, כשאינו מצליח – הוא נפלט ונעלם ומאבד כל עולמו.

התחבטות זו בין שתי הרשויות לא פסקה אף פעם בתולדות ישראל בגולה, ולא תיפסק, כל עוד ישבו יהודים בנכר ולא ירצו או לא יוכלו להתבולל כליל, וגם לא ירצו או לא יוכלו לשוב למולדתם העצמאית.

התחבטות זו בין שתי רשויות שיבשה ראיית העולם בקרב היהודים, וגם שיבשה ראיית היהודים בקרב העמים.

הקטיגוריה האנטי־יהודית בכל הדורות ניסתה להוכיח שהיהודים שונים מכל העמים לרעה “ואין שווה להניחם”, ואם יש בהם משהו טוב – הריהו לקוח מזרים. וקטיגוריה זו התחילה לא במאה התשע־עשרה ולא בימי הבינים, אלא קדמה לחורבן בית שני, ונמצאת בספרותם של המצרים, היוונים והרומאים מלפני אלפיים שנה ויותר; וגם האפולוגיה היהודית לא התחילה בימינו – אלא כבר נעשתה בימי הבית השני באיגרת אריסטיאס, בסיבילות היהודיות, בכתבי פילון האלכסנדרוני, יוסף פלאוויוּס ושאר הסופרים היהודים בתקופה ההליניסטית; וכל אלה והבאים אחריהם ניסו להוכיח שכל הטוב מקורו ביהדות, וחכמת יוון אין בה פרי אלא פרחים.

העולם נראָה לנו בגולה מתוך פחד, זרוּת, קנאה, ביטול או התבטלות, כי לא היה לנו בו חלק שווה כשווים. ספק אם היינו מסוגלים להבין עמים אחרים, באשר היינו מסורבלים בתסביך נחיתות מדכאת או בהרגשת עליונות ערטילאית. במקרה הטוב ביותר היינו מחקים אחרים מתוך יראת־כבוד, או שהיינו מגנים התנהגותם ודרכיהם, מתוך שלא הגענו למקומם. ופחות משהבינונו אותם – הבינו הם אותנו, כי בנסיונם הבינלאומי לא היה כל קנה־מידה מקובל לָמוד אותנו, באשר היינו יוצאי־דופן, ולא רק שונים.

משהיינו שוב לעם עצמאי בארצו, עם שווה־זכויות ובמשפחת העמים החפשים, אין לנו כל צורך להיות רגישים לקטיגוריה האנטי־יהודית, ואין לנו הכרח לטפל באפולוגטיקה. כבני־חורין נוכל, וגם שומה עלינו, לראות עצמנו בעבר ובהווה, כמו שההנו, על כל פגימותינו, חסרונותינו וליקויינו, ולתקן כל מה שיש לתקן; ובמקום להראות יפיינו ועשרנו, שישנו ואיננו, לאחרים, נעשה מאמץ לטפח מורשתנו המבורכת ולהנחיל לעצמנו כל הערכים והנכסים האנושיים החיוביים, באשר אנו חלק מהאנושות וכל דבר אנושי לא זר לנו, ונעצב חיינו, תרבותנו ודמותנו מתוך נאמנות למאור הגדול של עברנו ומתוך השתתפות מאכסימלית בערכי היסוד הכלל־אנושיים המטופחים על־ידי גדולי ההוגים והמורים של ימינו, ושיש לנו חלק לא־קטן ביצירתם ובפיתוחם.

שני מושגים תרבותיים מקבילים הנקוטים בעולם ובעולמנו מבהירים כל האנומליה שהיתה קיימת בגולה בתפיסתנו התרבותית.

כוונתי למושגים “חכמת יוון” ו“חכמת ישראל”. אין המדובר הפעם על ההבדלים הניכרים והחשובים שבאפיים ובכשרונם של שני העמים הקטנים, אשר מילאו בזמנם תפקיד כה רב בתרבות העולמית, אלא על הבדלי־התוכן העמוקים והמהותיים של עצם המושגים.

כשאנו אומרים “חכמת יוון” אנו מתכוונים להגותם של חכמי יוון הגדולים אשר חיבקה עולם ומלואו. אנו מתכוונים לדעות של טַלס ותלמידיו על עקרונות הטבע; לתפיסתם של הרקליטוס, פִיטגורס ופַרמֶנידס על ההוויה הקוסמית ועל התהוותה; לתורת היפוקרטס על גורמי הטבע והאקלימים בבריאות האדם ותחלואיו; לדיאַלוגים של אפלטון על הצדק, הקדושה, האומץ, האהבה, החינוך, המדינה, החוקים והמשטר והמושׂכלות העליונים (אידיאות בלעז); לספרי אריסטו על הגיון, מדעים, מטפיסיקה, פיוט ואֶתיקה; לכתבי תיאופרסטוס על צמחים ומדעי הטבע; לחיבורים המטמטיים של אֶבקלידס, אַרחמידס, אריסטַרחוס מִסַמוס ועוד.

ברם, משאנו אומרים בגלות “חכמת ישראל” – אנו מתכוונים לספרות ולמחקרים המטפלים בעברו של ישראל, דתו, ספרותו. אפילו כשכתבו עד עכשיו על הפילוסופיה היהודית – התכוונו רק לפילוסופיה התיאולוגית של חכמי ישראל ביחסה לאמונה היהודית, ובספרים אלה לא נתיחד עד היום מקום לברוך שפינוזה, הפילוסוף הגדול ביותר שהוציא עם ישראל מתוכו במאה השבע־עשרה, אחד מהוגי הדעות העמוקים ביותר של האנושות כולה. אם כי פילוסוף זה טיפל גם בעברה ובבעיותיה של היהדות ובישר לפני שלוש־מאות שנה תקומתה של מדינת ישראל.

עם חידוש מדינת ישראל אנו עומדים שוב ברשות אח ויחידה – ברשות עצמנו. הגדר של “עצמנו” לא באה לצמצם ולהעמיד חיץ בינינו ובין העולם, להיפך. רק עם עמידתנו ברשות עצמנו אנו נהפכים, מתוך חירות ושוויון, לאזרחי העולם, לא רק במובן הפוליטי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. בגלות היינו נתינים חורגים או פליטים מחוסרי מולדת הנזקקים לפספורט של נאַנסן¹ שאינו מבחין בין עם לעם ובין מדינה למדינה. במדינת ישראל נעשינו אזרחי עולם בתוקף היותנו בני מולדת עצמאית שוות־זכויות במשפחת העמים.

עמידתנו ברשות עצמנו מחזירה לנו עטרת הזהוּת והאחדות הפנימית. וזיקתנו לעולם ולתרבות העולם היא זיקת־שותפות של שווים.

המחקר והחינוך בישראל מן ההכרח שיקיפו עולם ומלואו, מחקר האטום והכוכבים, החי והצומח, ספונות האדמה והימים, הרוחות ומזג־האוויר, וכל תעלומות הטבע בשמים ממעל ובארץ מתחת, וכן גם עלילות אנוש מראשית הופעתו על במת־החיים, במאבקיו, עליותיו וירידותיו, נפתוליו עם עצמו ועם בני־מינו, ביחידות ובציבור, בכל התקופות ובכל חלקי־תבל; כל אלה ישמשו מטרה למאמצי הרוח החוקר בישראל. גם ספרות ישראל בארצו מן ההכרח שתכלול בתוכה כל אוצרות הרוח האנושי מימי קדם ועד היום, כל היצירות העתיקות של עמי מצרים ובבל, סין והודו, פרס וערב, יוון ורומא, וכל הנחלה הספרותית של ימי־הבינים והתקופה החדשה בכל שטחי היצירה המדעית, האמנותית, הפילוסופית, הדתית והפיוטית, נוסף על הספרים שנכתבו תחילה עברית או נכתבו על־ידי יהודים ועל היהדות בלועזית.

ודבר שאין צורך להדגישו – שבתוך המפעל התרבותי הישראלי יתפוס מקום חשוב ומיוחד מחקר המולדת והאומה. עתיקות הארץ, סגולותיה ומבנה הגיאולוגי והטופוגרפי, אוצרותיה הטבעיים, מימיה ואקלימה, ימיה וחופיה, הצמחים והחי אשר בתוכה, ישוביה הקדומים, החליפות והתמורות שחלו בהם בעקביות תנודת העמים, הכובשים והמלחמות מימי קדם ועד היום, – בכל אלה עסקו במשך דורות חוקרים מכל עמי התרבות. והספרות העשירה רבת־הלשונות על ארץ־ישראל כמעט שאין כמוה לשפע לגבי שום ארץ אחרת שאינה עולה בשטחה על ארצנו. ולא נקפח זכות החוקרים מאומות העולם ומבני עמנו, שעשו רבות עד היום לשפוך אור על עברה וטבעה של ארצנו. אולם רק עם מלחמת השחרור ועצמאות ישראל נוצרה האפשרות הַמלאה למחקר הארץ העומדת ברשותנו. רק עם שחי בארצו, עומד ברשות עצמו, מצוין במכשירי התרבות והמדע של ימינו ונתבע לפתח כל גנזי מולדתו למען קיומו ועתידו – יהיה מסוגל לפענח תעלומות עברה וטבעה של הארץ, המוצנעים עדיין במעבה האדמה, בתלים המרובים, בנקיקי הסלעים ובמערות המדבר, וידע לחשוף אוצרותיה הכמוסים בחיק האדמה ובמימי אגמיה וימיה. אלפי שנה קראנו בתורה על “ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת” (דברים ח' 9); אבל רק אחרי שחרור הנגב על־ידי צה"ל במלחמת הקוממיות גילינו בעליל מחצבי הנחושת ואבני הברזל. וגם הגענו למכרות עשירים של פוספאטים ואוצרות אחרים, שלפי־שעה לא נמצאו להם עדיין כל סימוכין בספר הספרים, – זה המקור הנאמן ביותר לידיעת הארץ, מלבד הארץ עצמה; ואנו רק בראשית המלאכה.

מחקר המולדת קשור קשר אמיץ בהעפלה החלוצית ליישובה ולפיתוחה. המחקר גם מסייע להרחבת ההתישבות וגם מסתייע על־ידיה; כל המאמץ המדעי של עם הוא חלק אינטגרלי ממפעל חייו הכלכלי, המדיני והחברתי.

והוא הדין ביחס למחקר האומה, ביחוד מחקר תולדות האומה ויצירתה התרבותית והרוחנית בארץ־מכורתה, שטיפלו בו חוקרים יהודים ולא־יהודים במשך דורות. אצל חוקרי אומות העולם מחקר זה נשתבש לרוב מפני המגמות הנוצריות והאנטי־יהודיות, אשר, ביודעים או בלא־יודעים, השפיעו על רוב מסקנותיהם; אבל גם החוקרים היהודים לא היו חפשים לגמרי ממגמות והשפעות ומעצורים שאין להם דבר עם חקר־האמת. הבנת התקופה היסודית והמכרעת בתולדות העם היהודי, שבה נתעצבה דמות עם־העולם ונוצרו כמעט כל היצירות הנצחיות הכלולות בספר הספרים, התקופה שבין יציאת מצרים ושיבת בבל, מימי משה רבינו ועד עזרא, מחייבת גם קירבה נפשית ואינטואיציה היסטורית וגם חירות־המחשבה ועצמאות־הרוח והעדר דעות קדומות ומגמות של קיטרוג או סינגוריה; וקשה למצוא סגולות אלה בקרב חוקרים שלא מבני עמנו, ואף לא בקרב חוקרים יהודים כפופים לשתי רשויות, שלא טעמו טעם של יהודי בן־חורין בארצו העצמאית.

אלפיים שנה נכתבו פירושים ופירושי פירושים לספר יהושע; ואיש לא יזלזל בערכם, וכמה דברים סתומים ומקומות נעלמים נתבהרו ונזדהו. אבל הפירוש שניתן לספר זה בקרבות מלחמת הקוממיות והאור הרב הנשפך על עברנו בחידוש עצמאותנו – יחוורו לעומת כל הפרשנים מבני־ברית ושאינם מבני־ברית.

רק עם החי בארצו ועומד ברשותו יקרא בעין פקוחה ובהבנה אינטואיטיבית בספר הספרים שנוצר באותה הארץ ועל־ידי אותו העם. רק דור שחידש קוממיותו במולדת הקדומים יבין לרוחם ולנפשם של קודמיו שפעלו, לחמו, כבשו, יצרו, עבדו, סבלו, הגו, שרו, אהבו וניבאו בתחומי אותה מולדת.

חקר האמת אינו סובל כל כבלים וסייגים, – ורוח עמנו נכבל בגולה, ורק עם חידוש עצמאותנו הוא משתחרר מכל סוגי השעבודים, החיצוניים והפנימיים, אשר הצרו, צמצמו וגם עיקמו פעולתו.

המפעל האדיר של פיתוח המפעל התרבותי של ישראל בארצו, כמפעל של קיבוץ גלויות ובנין המולדת, לא יעשה אך ורק בכוחות הפנימיים של המדינה הצעירה והמצערה. כקליטת העליה והרחבת החקלאות, החרושת והתחברה, – כן גם טיפוח חכמת ישראל החדשה, במובנה הכולל והמצומצם, לא יתכנו בלי השותפות הנאמנה והמתמידה של כל האומה העברית; מדינת ישראל לא נועדה לתושביה, אלא לעם ישראל כולו, גם לאלה שאין בדעתם להתישב בתוכה. עצמאות ישראל זקפה קומת היהודים גם באותן הארצות שאין בהן רצון או נטיה לעליה המונית. נצחונות צ.ה.ל. וכיבושי ההתישבות והחרושת ומפעלי הפיתוח הם נחלת כל יהודי בעולם, ורוח העצמאות והחירות המנשבת בישראל יש בה לרענן כל נפש יהודית באשר היא.

ובשדה המחקר המדעי, בין זה מדע פיסי, ביאולוגי, חברתי, מדיני או היסטורי, ובשדה היצירה התרבותית, בכל שטחי האמנות, הספרות, הדת והמוסר – עלינו לקיים זיקת־שותפות נאמנה בין חוקרי הארץ ויוצריה ובין החוקרים והיוצרים היהודים בתפוצות, כי רק מתוך מאמץ משותף נוכל למשימה התרבותית והחינוכית הגדולה שההיסטוריה הטילה על דורנו.

אין אנו יכולים ורשאים לוותר על השתתפותו של שום קיבוץ יהודי באשר הוא, בעולם הישן ובעולם החדש; ואם בשטח החמרי והמדיני כך, ־ בשטח הרוחני על אחת כמה וכמה. גודל הרוח ועצמתו אינה מותנים בכמות; משה רבינו היה שקול כנגד ששים רבוא. אבל הכמות יש שהיא נהפכת בדרגה ידועה לאיכות; ומחוץ לישראל אין כרגע קיבוץ יהודי שידמה ביכולתו החמרית, המדינית, הכספית וגם התרבותית והרוחנית לקיבוץ היהודי באמריקה. וכל עתידו של העם היהודי וגורלה של מדינת ישראל תלויים בשותפות האמיצה והנאמנה שבין ישראל בארצו ובין יהדות אמריקה. וזיקת־הגומלין של ישראל עם יהדות אמריקה לא תעמוד אך ורק על שותפות כספית, מדינית בלבד, – אלא על שותפות חלוצית ותרבותית, שותפות של גוף ורוח מצדם של טובי הנוער ותלמידי החכמים ביהדות האמריקנית, שיבנו יחד אתנו מדינת־ישראל ותרבות־ישראל.

חלוצי ישראל מכל הארצות יפריחו יחד עם בני הארץ שממות המולדת, ולא יעדר מקומו של הנוער היהודי באמריקה בקרב חלוצים אלה. ובמיוחד ניזקק לתלמידי־חכמים ואנשי־רוח ועובדי־מדע ומומחים שבקרב יהודי אמריקה, למען האדיר חכמת ישראל החדשה שעליה יתבסס כל מפעלנו המשקי, הצבאי והחינוכי. וגם בענף המיוחד של חקר תולדות האומה והמולדת, שלו נתייחד עד עכשיו בגולה המונח של “חכמת ישראל” במובנה המצומצם – גם כאן יש כר נרחב לפעולות וליזמה משותפת בין חכמי ישראל וחכמי היהדות בתפוצות, ובראש ובראשונה באמריקה.

ואם מסיבה זו תביא במידת־מה לידי אימוץ הקשרים בין אנשי־הרוח בישראל ואנשי־הרוח ביהדות אמריקה, לא תעלה עבודת עורכיה בתוהו, וזכות רבה תתגלגל על־ידי כך לד"ר פינקלשטיין ולמוסד החינוכי הגבוה שהוא עומד בראשו.

י“ז בסיוון תשי”ב – 10 ביוני 1952

כאלה: הקדמה לספר “גוילי־אש”

מלחמת־הקוממיות של עם ישראל בימינו אינה ראשונה בתולדות העמים שקמו לתחיה אחרי אבדן עצמאותם. היא אינה אפילו ראשונה בתולדות ישראל. קדמה לה מלחמת בר־כוכבא שנכשלה ומלחמת החשמונאים שהצליחה. אבל מכמה בחינות מלחמת שחרורנו בשנת 1948 היא יחידה במינה בתולדות שחרור העמים. מייחדים אותה יחסי הכוחות של הצדדים הנלחמים, מניעי המלחמה ומטרתה, והנסיבות ההיסטוריות של תקומת מדינת ישראל שעמדה במערכה זו.

*

ביום 29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות ברוב של 35 נגד 13, לחסל המנדט הבריטי בארץ ולהקים שתי מדינות, אחת עברית ואחת ערבית. שתי המעצמות האדירות, ארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות ברוסיה, עמדו בראש הרוב הזה. עצרת האו“ם גם דרשה ממועצת הבטחון לנקוט באמצעים הדרושים לביצוע החלטת החלוקה ולהקמת שתי המדינות. ושוב, שתי המעצמות הגדולות היו בין הדורשות ממועצת הבטחון לקיים החלטת העצרת. ואף על פי כן הצליחו הכוחות המתנגדים להחלטת או”ם לעכב כל פעולה במועצת הבטחון ולמנוע ביצוע החלטת האו“ם. הממשלה הבריטית, בעלת המאנדט, הודיעה בגלוי שלא תשתף פעולה בביצוע ההחלטה, כל עוד אין הסכם בין היהודים והערבים, ומדינות ערב, החברות באו”ם, הכריזו בעצרת ומחוצה לה, שיילחמו נגד החלטת או"ם ולא יירתעו מהשתמש בכוח למנוע הקמת מדינה יהודית.

ואמנם, למחרת ההחלטה, בשלושים בנובמבר, החלו התקפות טרוריסטיות על היהודים בארץ; נרצחו נוסעים יהודים בדרך ללוד, הותקף המרכז המסחרי היהודי בירושלים ונשרף לעיני המשטרה הבריטית, שמנעה מכוחות ההגנה העברית להגיש עזרה; כנופיות מזוינות הסתננו ארצה מעבר לגבולות בלי כל הפרעה מצד ממשלת המנדט; הלגיון הערבי, שהיה נתון לפיקוד בריטי וחנה בחלקו הגדול בארץ, השתתף בהתקפות על יהודים; הותקפו ביחוד דרכי התחבורה של היהודים, שישוביהם לא היו רצופים והיו מוכרחים לעבור על פני שטחים ערבים, ונעשה על־ידי הערבים מאמצים מיוחדים ובלתי פוסקים להפסיק התנועה היהודית בכביש יפו־ירושלים ולנתק על־ידי כך את ירושלם היהודית משאר מרכזי הישוב.

*

המנדט הבריטי תם רק בליל 15 במאי 1948, חמשה חדשים וחצי לאחר קבלת החלטת או"ם. במשך כל התקופה הזאת נמשכו המהומות וההתקפות על היהודים ועל דרכי התחבורה שלהם. צבא בריטי, למעלה משבעים וחמישה אלף איש, חנה אז בארץ, וממשלת המנדט לא עשתה כל נסיון רציני להפסיק המהומות ולמנוע פלישת כנופיות מזוינות מסוריה, לבנון ועבר־הירדן לשם מלחמה ביהודים. ההבטחות שניתנו על־ידי השלטונות לקיים חופש התנועה בדרכים, וביחוד בכביש יפו־ירושלים, הופרו בלא כל בושה; ושש מאות וחמשים אלף יהודים הוטל עליהם להתגונן בפני מיליון ומאתים אלף ערבים שנעזרו בכוח אדם ובנשק שזרם ארצה בלי הרף מעבר גבולות.

בשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים, ביום 14 במאי 1948, 1813 שנה אחרי תבוסת בר־כוכבא ואבדן העצמאות של העם היהודי בארצו, הוכרז על הקמת מדינת ישראל. שמונה שעות אחרי זה, בחצות ליל 15 במאי, תם המנדט; הנציב הבריטי עזב את הארץ; הקמת מדינת ישראל קיבלה תוקף באותו רגע, ומיד פלשו צבאות ערב לארץ. עם צאתה לאוויר העולם, הוטל על מדינת ישראל לעמוד במערכה נגד ששת שכניה: מצרים, סעודיה, עיראק, עבר־הירדן, סוריה והלבנון.

המדינה הצעירה נותקה מיד מכל העולם בדרכי היבשה. כל שכניה מדרום, ממזרח ומצפון הסתערו עליה במלוא כוחם הצבאי. אומה זעירה המונה שש מאות וחמשים אלף נפש הוצגה יחידה במערכה מול שש אומות המונות 37 מיליון (ועם הסודן המצרי ארבעים וחמשה מיליון).

המטרה של מדינות ערב היתה ברורה; לא רק כיבוש הארץ ומניעת הקמתה של המדינה היהודית, אלא השמדת הישוב עד אחרון היהודי. האומות המאוחדות לא נקפו אצבע להגן על מדינת ישראל; אמנם, מיד אחרי הכרזת מדינת ישראל הודיע נשיא ארצות־הברית של אמריקה, על הכרתו בפועל במדינה החדשה; כעבור זמן מה הכירה גם ברית־המועצות במדינת ישראל, אולם אף שתי מעצמות אלו לא נקפו אצבע למען הגן על המדינה הנתקפת. ארגון האו“ם אשר הופקד על השלום בעולם גילה חוסר רצון, או אולי חוסר יכולת גמורה, להגיש עזרה למדינה החדשה ולהגן על עמה הקטן שניתן בסכנת כליון והשמד. ברשות המדינה הצעירה עמדו רק כוחות ה”הגנה" הבלתי סדירים, שעד תום המנדט וראשית הפלישה היו “בלתי־ליגליים” והיו מוכרחים לפעול במחתרת. קום המדינה לא היה בעצם אלא הכרזה – לא היו קיימים שירותים ממלכתיים, ולא היה קיים צבא. כשפרצה המלחמה, לא היה אפילו חוק על צבא, והמדינה היתה צריכה לעמוד במערכה של חיים ומוות לא על קיומה היא בלבד; גורלם של כל איש ואשה בישראל, גורל זקן וטף היה תלוי באותם הימים ביכלתה של האומה הצעירה והקטנה לעמוד על נפשה בפני אויביה המרובים.

רק לפני מספר שנים נשמדו באירופה על־ידי המרצחים הנאצים ששה מיליון יהודים. אחד מעוזריו הקרובים של היטלר ברצח־עם זה שלא היה דוגמתו בתולדות האנושות, היה חג' אמין חוסייני, מי שהיה מופתי בירושלים. מנהיג נאצי זה של הערבים, היה הפעם מראשי המנצחים של נסיון ההשמדה של הישוב היהודי בארץ. לא היה ספק בדבר שאם הצבאות הערבים ינצחו – לא תישאר אף נפש יהודית חיה בארץ.

סכנה איומה זו לא היתה לגמרי בלתי־צפויה. עוד לפני שנים אחדות, מיד אחרי תום מלחמת העולם באירופה, נתכנו שתי פעולות לקדם פני הסכנה הזאת.

מצד אחד נעשה נסיון נועז עד כדי שגעון להעביר לארץ מאחת הארצות הגדולות והמפותחות, בהחבא ובהסתר מעיני ממשלת המנדט, בתי חרושת חדישים ומשוכללים ביותר לייצור נשק, קל וכבד.

מצד שני נעשו צעדים רציניים בכמה ארצות מעבר לים לרכוש נשק מוכן מכל המינים על מנת להעבירו לארץ לעת מצוא.

האמצעים היו מצומצמים, הקשיים היו עצומים, ואף על פי כך הצליחו שתי הפעולות במידה לא קטנה, ביחוד הראשונה, אבל כל עוד ממשלת המנדט היתה בארץ אי־אפשר היה ליהנות מהצלחת הפעולה.

בעצם ימי המרי, כשהישוב עשה מאמצים נואשים לעשות לאל מדיניות הספר הלבן על־ידי ארגון “העפלה” המונית והתנגדות לשלטונות, וממשלת המנדט הכריזה מלחמה על הישוב המאורגן ועל הסוכנות היהודית, וצבא בריטי ביבשה, בים ובאוויר ניסה לשבור כוחה של ה“הגנה” ולהחרים הנשק היהודי החבוי במחתרת – באותם הימים הוסעו לארץ והגיעו למחוז חפצם אלפי טונות של מכונות חדישות ומשוכללות לייצור נשק קל וכבד. המכונות והכלים והמכשירים היקרים לעשרות ולמאות הגיעו לארץ בשלמותם ללא כל תקלה, אולם אי־אפשר היה להפעילם במחתרת, ועד קום המדינה נשארו במחבואם ובבטלתם.

גם המאמצים לרכישת נשק מוכן בחו“ל הצליחו במידה לא קטנה, אם כי הדבר עלה בקשיים גדולים, כי בשטח זה נתקלנו במעצורים שאי־אפשר היה להתגבר עליהם, ועמל יקר עלה לא פעם בתוהו, אבל גם הנשק שנרכש, – ונרכש נשק רב, ומסוגים חשובים שלא היה בידי ה”הגנה" בארץ מאז היותה, נשאר בהכרח במקומו בחו"ל, הרחק מאתנו, ואי־אפשר היה להעבירו לארץ לפני קום המדינה, אלא במידה זעומה.

*

עוד לפני פלישת הצבאות הערבים, כשתוקפינו היו בעיקרם ערבי ארץ־ישראל וכנופיות לא־סדירות מהמדינות השכנות, לא היו הכוחות שווים. עם פרוץ המהומות בשלושים בנובמבר 1947 עלו התוקפים הערבים עלינו לא רק במספרם אלא גם בנשקם, ויתרון זיונם היה גם כמותי וגם איכותי.

באותו זמן היו הכפרים הערביים מלאים נשק. ומעבר לגבולות, – מהלבנון, מסוריה, מעבר־הירדן וממצרים, – הוברח נשק לרוב לרשות הערבים ללא כל הפרעות מצד ממשלת המנדט. הלגיון הערבי חנה, כאמור, בארץ, והיה מצויד בנשק החדיש ביותר, בנשק קל וכד ובכלי רכב מלחמתי (במשוריינים ובטאנקים).

בשבועות האחרונים שלפני תום המנדט הצלחנו להעביר חלק קטן מהנשק שנרכש בחו“ל בדרך האוויר. הימים נשמרו בהתמדה ובכוח רב על־ידי הצי הבריטי; אניות־משחית בריטיות שוטטו בלי הרף במימי הארץ, בנמלי יפו־תל־אביב וחיפה, למנוע הברחת נשק ליהודים. המשטרה הבריטית חיפשה נשק יהודי וגם הצליחה לגלות בתי־מלאכה לנשק של ה”הגנה". גם חיל האוויר הבריטי עינו היתה פקוחה על הישוב למטרה זו. הבריטים רצו לקיים מדיניות של הפלשתים בימי שאול המלך – “פן יעשו העברים חרב או חנית, והיה ביום מלחמה ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן. ותמצא לשאול וליונתן בנו” (שמואל א', י"ג).

ה“הגנה” עמדה בפני הכנופיות בנשק המועט שהיה ברשותה – וידה היתה על העליונה. אבל עם פלישת צבאות ערב, צבאות סדירים, מצוידים ומזוינים במיטב הנשק הבריטי בכל ארצות ערב, – במכונות־יריה כבדות, בתותחים, במטוסי קרב, בטאנקים, נוסף על נשק קל בשפע רב – עמדה מדינת ישראל, שזה רק יצאה לאוויר העולם, כמעט מחוסרת־ישע, וצבאות ערב ומדריכיהם הזרים היו בטוחים שלא יעברו שבועיים–שלושה שבועות וירושלים, תל־אביב וחיפה יפלו בידיהם, מדינת ישראל תיעקר, והישוב היהודי יימחה מעל פני האדמה, כאשר נימחו ששת מיליוני היהודים באירופה.

*

מי סיכל מזימה אכזרית ונוראה זו? מאין בא הכוח שהדף האויב הרב, הכה בו מכה ניצחת, גרש אותו מגבולות הארץ, הציל מדינת ישראל, ביצר עצמאותנו המחודשת, הרחיב תחומי המדינה, שחרר ירושלים החדשה והפליא כל העולם היהודי והבלתי יהודי בעלילות־גבורות ונצחון, שקשה למצוא דוגמתן בתולדות ימינו או בתקופה אחרת? מי חולל הפלא הזה?

רוחו של האדם היהודי החדש שקם לעמנו בארצו.

*

הגלות הארוכה חיבלה בגופנו וברוחנו. למעלה מאלפיים שנה לא טעמנו טעם עצמאות אמתית. רוב הזמן הזה חיינו בנכר, מרוחקים מעל אדמתנו, מפוזרים בין גויים, תלויים בחסד זרים, שנואים ומבוזים, כלואים בגיטו, משוללים זכויות אדם, תלושים ממקורות הכוח, הבריאות, העצמה; לא ידענו בטחון פיסי ונפשי, היינו צפויים ומופקרים לרדיפות וגירושים, מזמן לזמן – גם נתונים לטבח. החוק והשלטון היה עויין לנו. מה שמותר היה לכל אדם אחר – היה אסור לנו.

בתקופה האפלה והממושכת של נדודינו בגולה עמדה לנו הגבורה המוסרית שעמנו נתיחד בה עוד בתקופה קדומה. הסגולה הגדולה של “קידוש־השם” – מסירות נפש על עיקרי היהדות ויעודה, – ליוותה אותנו בכל הדורות ובכל ארצות פזורינו, מימי חנה ושבעת בניה, עשרה הרוגי מלכות, קדושי וורמיזה, נמירוב ועד חללי היטלר. הפילוסוף היהודי הגדול ברוך שפינוזה, אשר הוחרם על־ידי עדתו והורחק מסביבה יהודית ולבו היה מר על היהודים בני זמנו, נדרש על־ידי אחד ממכריו הגויים לקבל הדת הקתולית, אשר אמתּותה לדבריו הוכחה על־ידי המעוּנים הרבים שמסרו עליה נפשם. הפילוסוף היהודי ענה על כך בגאון יהודי, כי בקרב היהדות רבו מקדשי השם אולי יותר מבכל דת, והוא עצמו הכיר אחד יהודה המכונה בשם “הנאמן”, אשר מתוך התלהבות של האינקוויזיציה, כשכבר חשבוהו למת, שר פסוקי התהלים: “אליך ה' נפשי אשא; אלהי, בך בטחתי”, ובעודו שר – יצאה נשמתו ומת.

בלעדי גבורה מוסרית זו לא היינו שומרים על קיומנו במשך אלפי שנות גלות. אבל זו היתה גבורה פאסיבית. היהודים לא נכנעו בגלות לכפיה חיצונית ולא נרתעו מעינויים וממוות בנאמנותם לעצמם ולעמם. אבל הם נכנעו לגורלם. הם אמנם נשאו נפשם וקיווּ לגאולה, אבל סמכו על גאולה שתבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע, או, בתקופה החדשה, על־ידי הפרוגרס העולמי. בקרב יהודי הגולה אבדה האמונה בכוחם הם, האמונה שיש ביכלתם לעצב גורלם כרצונם. כמיעוט בכל מקום ואתר, כגולים התלויים בחסד זרים, אשר באופן הטוב ביותר הם נסבלים על־ידי אחרים, הרגישו בחוסר־אונם והתרגלו לאזלת־ידם.

*

עם העליה החלוצית לארץ בשבעים וחמש השנים האחרונות נסתמנה ראשיתה של מהפכה עמוקה ברוח העם היהודי. בעליה חלוצית זו היה משום מרד בכניעה לגורל, שבה היה שרוי העם היהודי מאות בשנים. בעליה זו באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכלתו ובכוחו של האדם היהודי החדש להשתלט על גורלו ועל גורל עמו.

מבשריה ומגלמיה הראשונים של אמונה זו – חלוצי העליה וההתישבות הראשונים – היו בודדים ומעטים, ונתקלו בקשיים חיצוניים ופנימיים שבן ימינו אלה ספק אם יבין אותם.

בנין כפר עברי בימינו במולדת הוא מעשה בכל יום, ונראה כדבר פשוט וטבעי, כאילו עסקו היהודים במלאכה זו כל ימי חייהם. אולם לפני שבעים שנה היה במעשה מעפיל זה משום מעשה־בראשית, שדרש דמיון חוזים ורצון ללא־חת של מהפכנים נועזים. רק גיבורי חזון ומעשה היו יכולים להקים כפר עברי ראשון בארץ פרועה ועזובה, בתוך סביבה עויינת ונוכח פגעי־טבע קשים. זה היה מעשה חלוצי ונועז שעמד בניגוד לכל ההרגלים של חיי היהודים מאות בשנים, ורק מתוך התמדה של גבורה אפשר היה לעמוד בו, כי על כל צעד ושעל נתקלו המעפילים במכשולים ובהפרעות, ולעתים גם בסכנת נפשות, אם מידי אדם – פראי המדבר, ואם מידי שמים – הקדחת הממארת.

התלקחות זו של האמונה בכוח וברצון היהודי שבנתה את ההתישבות החדשה בארץ – היא אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה המופלאה של העם היהודי, והיא היא שהפכה עם גלותי לעם עצמאי.

לא מעטים נפלו, נכשלו ונסוגו, אבל המַעין החלוצי שנקבע לא נסתם עוד, והאמונה ביכולתו היוצרת של האדם היהודי, שנתעוררה ונתלקחה, לא דעכה ולא כבתה, אלא הכתה גלים וגיברה חיילים, ואחרי הגל הקטן הראשון בא גל שני גדול יותר, ואחריו גל שלישי ורביעי. כוחות עתיקים ועמוקים שהיו נרדמים אלפי שנים בעם היהודי, וכאילו שותקו ודעכו, – פרצו בכוח איתן בעליה החלוצית הראשונה, וביתר שאת ועוז – בעליה השניה, ומאז גדלו ורחבו וכבשו לבבות בכל קצות העם והפכו פני ההיסטוריה היהודית.

*

האמונה בכוח האדם היהודי ובעם היהודי, ביכלתו היוצרת והלוחמת, ינקה משלושה מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ"ך, מהמהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה בדורות האחרונים, ומהמגע החי עם אדמת המולדת.

ההשכלה וחיבת ציון השיבו לנוער היהודי את התנ"ך בזהרו הקדום. מַשק נעורי האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא־אור־וישע, נעורה בכל קסמיה “אהבת ציון”, ולפני עיני־רוחם של צעירי ישראל נגלו מראות קדומים מושכים ומרעננים: נדודי שבטי ישראל במדבר, חבלי התאחזותם בארץ היעודה, נפתוליהם עם שכניהם ועם עצמם, עלילות גבורה של שופטיהם ומלכיהם, הופעתה הכבירה של הנבואה העברית על להטה המוסרי, חזונה לאחרית־הימים, אמונתה ביעוד העליון של העם היהודי, משאותיה הגדולים והנצחיים על גוי ואדם.

הלב של נוער היהודי נצמד מחדש למכורת־האומה, ונתגבר הרצון לחדש ימינו כקדם.

המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו את טובי הנוער היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרורו, הדגימו עלילות הגבורה של נדכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם של העובדים ואנשי האדמה, וסימנו דרך חדשה לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת.

עם עלותו לארץ ועם היצמדו לאדמה ולעבודה במולדת – בא האדם היהודי החדש על תיקונו. כאן מצא הפטיש החלוצי סדנו ההיסטורי, ובתולדות העם והארץ נפתחה תקופה חדשה; תקופה של יהודים המעצבים גורל חייהם וגורל אומתם בעצם כוחם, בעבודתם, ביגיעם, הגופני והרוחני, כל ימי חייהם, ואם נחוץ – גם במותם. חזון דורות הפך בלב חלוצים אלה תביעה מתמדת מעצמם; לאחר שזרקו מאחורי גוום ירושת עברם בגלות, התחילו בארץ הכל מחדש, ושיקעו חייהם במפעל בראשית: הניחו יסודות ראשוניים, חמריים וגופניים, וגם תרבותיים ורוחניים, לחיי עם עצמאי, הכשירו אדמה והפריחו שממה, חצבו בורות וגילו מים, סללו דרכים וכבישים, בנו כפרים וערים ושׂמו בפי עצמם ובפי ילדיהם שפה חדשה, שפת־העולמים של עמם, חישלו כוח יהודי, ארגנו הגנה והנהלה עצמית, נלחמו עם פגעי הטבע וכוחות המדבר, וניטעה בלבם ההרגשה שלא מן ההפקר ולא מחסד זרים זכו בכל אשר להם, אלא אך ורק מפרי עמלם, יצירתם ומאבקם. האדמה אשר מתחת לרגליהם, הלחם שהם אוכלים, הלשון אשר בפיהם, הבית שבו הם שוכנים, הדרך שעליו הם צועדים, הבטחון המובטח לילדיהם ולמשפחתם – כל אלה הם פרי מאמציהם ומעשה־ידיהם, וזה רק החלו לעשות, כי מאחורי מפעל־בראשית זה עומד חזון־קדומים, והוא גם חזון־עתידות, על גאולת עם ואדם, גאולה מלאה ושלמה, אשר למענה עלו, פעלו, עבדו, נאבקו, ולמענם הם מוכנים למסור נפשם.

*

זה היה היתרון האחד שהיה למגיני המדינה הצעירה על אויביהם, ובנשק סודי זה, ברוח ללא־חת של מגשימי־חזון, ניצחו המעטים את המרובים.

*

תולדות מלחמת הקוממיות טרם נכתבו בשלמותן, ולא יכּתבו כל כך מהר. יש דברים שעדיין לא הגיעה שעתם להתפרסם, ולא נכתבו עדיין תולדות ה“הגנה”, אשר בלעדיה אין להבין מהלך המלחמה והכוחות שפעמו בתוכה. עוד לא נאסף כל החומר על ההכנות המוקדמות, על מפעל הציוד, הזיון, הארגון והאימון של כוחות־הבטחון היהודיים לפני קום צבא־הגנה לישראל, ועל אמונו, אימונו וזיונו של צבא זה. והפרשה המלאה של המערכות השונות טרם נתגוללה, אם כי לא מעטים הספרים והקונטרסים שכבר נתפרסמו על מערכות בודדות, על עמדות הגבורה של ישובים שונים, ועל חייהם ומותם של לוחמים יחידים לעשרות.

אך גם לאחר שהכל יאסף, ירוכז ויפורסם, וכל הפרשה המפוארת של ה“הגנה” לפני מלחמת השחרור, התכונה הרבה לקראת המלחמה ומהלך הקרבות, תבוא על תיקונה – עוד ישאר דבר אחד שאין בכוחו של ההיסטוריון, לתארו על פי הנתונים של הארכיון, – ודבר זה הוא אולי העיקר: דמותם המוסרית והרוחנית של הלוחמים.

רק מתוך דברי הלוחמים עצמם, מה שהגו וכתבו והביעו לעצמם ולחבריהם לפני מלחמת השחרור ובשעתה, – לרוב בלי כל מחשבה וכוונה לפרסמם ברבים – רק מתוך דברים אלה מבהיקה אלינו הרוח האנושית הגדולה אשר בזכותה עמדנו וניצחנו.

*

לעת עתה נאסף ונתפרסם רק חלק מדברי הלוחמים.

בספר זה נעשה נסיון לפרסם רק אותם הדברים מעזבון הלוחמים שהם ראויים לפרסום לגופם. בזכות ערכם הפיוטי, האמנותי, המדעי כשהוא לעצמו, ומבחינה זו אין ספר זה שייך ל“ספרות המלחמה”.

אולם ההיסטוריון המובהק ביותר לא יצליחו למסור לדורות הבאים סוד הנצחון של עם ישראל בדורנו – כאשר עשו זאת הנערים והנערות הדובבים אלינו משורות הספר הזה.

כי רק באשר כאלה היו לוחמינו – קמה עצמאות ישראל במדינתנו.

ב' תמוז תשי"ב – 25 ביוני 1952

בישיבה כ"ט של הכנסת השניה

כידוע לחברי-הכנסת הודיע חברי אליעזר קפלן שעליו לפרוש מהנהלת האוצר מפני מצב בריאותו. העם בישראל, כולל גם רבים מתוך מיעוט שאינו תומך בממשלה, העם היהודי בתפוצות וכל ידידי ישראל בגויים קיבלו ידיעה זו מתוך צער רב ועמוק. גם רבים ממתנגדי הממשלה המובהקים הביעו הוקרתם לאישיותו וכשרונו של שר-האוצר והצטערו על פרישתו מהנהלת הכספים בממשלת ישראל, איש לא מצטער על כך יותר מחבריו של שר-האוצר בממשלה.

זכיתי לעבוד עם קפלן מאז הוקמה המדינה ונתחדשה ממשלה יהודית בדורנו; עבדתי אתו יחד לפני כן במשך 15 שנה בהנהלה הציונית העולמית שקראו לה בשם הסוכנות היהודית. עבדנו יחד עוד הרבה שנים מקודם בועד-הפועל של הסתדרות העובדים, ובעבודתנו המשותפת והחברית בהסתדרות העובדים, בהנהלה הציונית, בממשלה הזמנית ובממשלה הנבחרת היו בינינו לא אחת חילוקי-דעות. שנינו משתייכים לתנועה שאינה נפגעת מחילוקי-דעות פנימיים ואינה רואה צורך לדכא אותם אפילו להעלימם מעיני זרים. זאת תנועה שעקרונותיה המרכזיים הם כה איתנים וכה מושרשים עמוק בלב חבריה ואין היא חוששת לוויכוח גלוי על דרכי ביצוע ושאלות אחרות. היו מקרים שקפלן היה בוויכוחים אלה ברוב והיו מקרים שהיה במיעוט, אבל תמיד לחם באומץ על דעותיו, גם כאשר היה יודע שעמדתו אינה פופולארית, ותמיד ידע לכבד דעת חבריו החולקים עליו ואת החברים עצמם והיה מקבל הכרעת הרוב כדבר מובן מאליו גם בהסתדרות הציונית וגם במדינה.

אם כי על-פי מקצועו הוא מהנדס, נעשה קפלן לגזבר המושבע, כאילו נולד לתפקידו זה, גם בהסתדרות גם בהנהלה הציונית וגם בממשלת ישראל. התענינותו לא הצטמצמה אף פעם בשטח הכספים בלבד, והוא משתתף באופן אינטנסיבי בכל חיי התנועה ובשאלות המדיניות של הציונות ושל המדינה. ויש לו עמדה מוצקה בבעיות הרוח, החברה והמדיניות הבינלאומית. אכן העם יודע ומוקיר ומכבד אותו גם בישראל וגם בגולה, בשורה הראשונה כאיש האוצר והכספים.

הוא זכה לאמון כללי, גם מחוץ לשורות הקואליציה, ובכל החוגים הכלכליים, אם כי איש בממשלה לא תבע אולי כל כך כמוהו מהאזרח, ולא ירד כמוהו לנכסיו של כל אחד כמו שעשה זאת קפלן בתוקף תפקידו. הוא זכה לכך בגלל נאמנותו ללא-חת לחובה ולאחריות ציבורית; בגלל אופיו המוצק והשלם, אהבתו לאמת ועוז רוחו להשמיעה ברבים, גם אם לא dir=“rtl”>נעימה ואף מרה; בגלל ידיעתו המעמיקה ובקיאותו הממצה והמפורטת בכל עניני המשק, הכלכלה והכספים; בגלל כושר עבודתו הבלתי-רגיל והתמדתו המפליאה ללא רחם על עצמו, על בריאותו, על זמנו ביום ובלילה; בגלל עוז רוחו וכוחו המוסרי להיות אי-פופולרי כשהכרתו המצפונית וחובתו הממלכתית הטילו עליו לנקוט באמצעים שאינם חביבים על הציבור, – ומי מהציבור אוהב לשלם מסים? בגלל עקשנותו הקנאית לא להירתע מכל קשיים במילוי חובתו לציבור ולמדינה שאותם הוא משרת; בגלל העדפתו עניני הכלל והאומה על כל אינטרס חלקי, גם של ידידיו ובוחריו הקרובים אליו ביותר; בגלל היותו גזבר ושר-אוצר בחסד עליון ומשרת עמו וארצו בכשרון, באמונה, בלא פחד וללא משוא פנים.

אם כי הוא פורש מן האוצר, הרי לשמחת כולנו אינו פורש מהממשלה ותפקידו ושירותו הממלכתי לא נסתיים. ולא הגיעה עדיין השעה לסכם מפעלו כאיש התנועה וכאיש המדינה. רק ההיסטוריון בימים הבאים ידע להעריך כראוי מפעלו של קפלן במימון מלחמת השחרור עם קום המדינה, כשהיה צריך ליצור תקציב בראשית, תקציב מלחמה, כמעט יש מאין; הישגו הכספי והמדיני הגדול בארגון המילוה הבינלאומי הראשון של מדינת-ישראל – מילווה של 100 מיליון דולאר בארצות הברית של אמריקה. שגם התקציב השנתי הראשון ואיזונו, בסידור מס-הכנסה ושיטת המסים והמכס, ועל הכל במימונו של המפעל המשיחי של דורנו – ראשית קיבוץ הגלויות והקמת מאות ישובים חדשים במשך שלוש ארבע שנים, ובפיתוח התעשיה והבנין בקצב ובממדים שאין דוגמתם בימינו בשום ארץ אחרת.

עם כל הצער הרב שכולנו, כל חברי בממשלה ואנוכי, מרגישים בפרישתו של קפלן מהאוצר, אנו אסירי תודה לו, על שלמרות מצב בריאותו, הוא מוכן לשאת יחד אתנו העול הכבד של ממשלת ישראל להישאר כחבר הממשלה בלי תיק, כסגן ראש-הממשלה.

אני בטוח שאני יכול בשם כל חברי-כנסת ובשם כל העם לאחל לו החלמה מהירה ושלמה בירחי החופש המעטים שלקח לעצמו עכשו – אחרי עבודה מתוחה ומפרכת וגם מבורכת ופוריה במשך הרבה שנים.

השינויים אשר יחולו בהרכב הממשלה לרגל פרישתו של מר קפלן מהאוצר והסתלקותו של מר דוב יוסף מתיק המשפטים הם אלה:

אליעזר קפלן – סגן ראש-הממשלה, בלי תיק;

לוי אשכול – שר אוצר;

פרץ נפתלי – שר החקלאות;

חיים כהן – שר המשפטים;

כל שאר השרים, ובתוכם מר דוב יוסף כשר-המסחר-והתעשיה, ללא שינויים.

אני מבקש לאשר הודעתי על מינויו של מר חיים כהן לשר המשפטים.

דברי תשובה

איני רוצה לקפח זכות הנואמים שאמרו דברי הוקרה ושבח לחברי קפלן. אני מניח שהדברים נאמרו בכנות, וזו אולי היתה ההצדקה היחידה לויכוח שהתקיים הפעם במשך ארבע שעות; אחרת לא היה כל טעם ל“גנראל-דבאטה”, שבדרך כלל, מחוץ להערות אחדות לענין, היתה חזרה על תקליטים שנשמעו מאה פעמים ואחת, ואין כל טעם להתווכח עליהם.

האם יתוכח אדם שמאמין באמת בציונות ובקיבוץ גלויות עם חבר-הכנסת סנה שלבו יוצא לעליה מדרום אפריקה? לשם מה היה צריך לטוס לחצי הכדור השני ולגלות יהודים לעליה, בשעה שיש ארצות קרובות – וקרובות שבקרובות לד“ר סנה – שיש בהן המונים יהודים שהיו רוצים לעלות, וד”ר סנה אינו מעלה אותם על דל שפתיו. יסלח לי הד"ר הנכבד אם אומר לו שאיני נותן אימון בכל הפראזיולוגיה הציונית הדימוקראטית שלו.

בדברי כמה חברים היתה טעות: – אין זו ממשלה חדשה. אני שמח לציין שוב שחברי קפלן נשאר בממשלה, אף כי הוא נאלץ לעזוב את האוצר מהטעם שאמרתי, ובממשלה זו יש אחריות קולקטיבית, היתה ותהיה, אף כי איני שולל את הגורם האישי, ערך האישיות והגוונים וההשפעות האישיות. אבל זוהי אותה הממשלה, ולא היה כל יסוד לוויכוח על דרך הממשלה. אילו אנשי האופוזיציה היו פתאום מתחילים להביע אמונם בממשלה, ואנשי הקואליציה להיפך – היה טעם לוויכוח. אבל כשחבר-הכנסת ספיר מפתיע או תנו בחדשה שאין לו אימון במשלה – מה הפלא? הוא הצביע כמדומני נגד הממשלה ביום הראשון לקיומה, ומאי קא משמע לן עכשיו?

חבר-הכנסת רוזן אמר שהוא חרד למצב הקשה והוא תובע הקמת קואליציה רחבה. אין ספק שיש לו הזכות לדעה זו, אם כי איני בטוח שהוא מכיר היטב המצב. אבל ברצוני להזכיר לו, כי זמן לא רב לאחר הבחירות לכנסת הזאת, זה היה ב-11 בספטממר 1951, הודעתי בכנסת הדברים הבאים: “מיד לאחר פרסום התוצאות הראשונות של הבחירות ולאחר התיעצות עם הסיעות השונות, פנה אלי נשיא המדינה בכתב והטיל עלי להרכיב ממשלה חדשה. עניתי לנשיא כי נראה לי הצורך להקים ממשלה יציבה בהשתתפות רוב המפלגות ממפ”ם ועד הציונים הכלליים“. ולא רק הודעתי זאת, אלא במשך שבועות שיקעתי מאמצים בלתי-פוסקים במלאכה זו, ואם שתי המפלגות הללו, מפ”ם והציונים הכלליים, ענו בסוף בסירוב – אין בידי הכוח להכריח אותן, ואיני מוכן שוב לבטל זמני על מלאכה סיסיפית זו. כבר אז התרעמו עלי שעניני המדינה סובלים בגלל טיפולי הממושך בסידורי קואליציה; אבל לאחר הבחירות ראיתי חובתי לעשות הכל, למען לכד רוב העם בתוך הממשלה. ואם הדבר נכשל, למרות הכל – הרי זה מספיק ודי.

יש לדאוג גם לענינים גופם, והענינים כבדים וחמורים, וחוששני שחבר-הכנסת רוזן יודע כל כבדם וחומרתם, אם כי דיבר מתוך דאגה רבה. והאיש המדבר אליכם ישקיע כל הכוחות שיש לו – אם הם מעטים או פחות מעטים – בדאגה לענינים עצמם, ולא יעסוק שבוע שבוע או יום יום בבחירות ובמשא-ומתן קואליציוני, אם כי הדעה שהבעתי אז, לאחר הבחירות בענין הצורך בקואליציה רחבה לא נשתנתה, וזוהי דעתי מאז קום המדינה ולפניה. גם בתנועה הציונית הלכתי בדרך זו. אבל המפלגות המשתתפות בקואליציה רחבה בהנהלה הציונית, מפ"ם וציונים כלליים, מבלי להציג למי שהוא תביעות יתרות, אינן רוצות להשתתף בקואליציה ממשלתית, אלא לפי התנאים שכל אחד מהם יכתיב לאחרים – והאחרים אינם מקבלים “הכתבה” זו. לא אסביר עכשיו – מדוע. עשיתי זאת בהזדמנויות אחדות.

גם לא אכנס בוויכוח על המצב. אני יודע אולי לא פחות ממישהו אחר מהו העול הכבד הרובץ על מדינה זו, אולם איני סבור שמצב תושבי המדינה הוא בכל רע. להיפך, אני בטוח שכל יהודי היושב בארץ מצבו יותר טוב, גם מבחינה חמרית, מאשר היה מצבו לפני בואו הנה, מחוץ אולי ליוצאים מן הכלל מעטים. שום יהודי לא הפסיד דבר בארץ-ישראל – ואל ילונו לשוא.

חבר-הכנסת ברנשטיין אמר שהמדינה השיגה כבר ביליון דולר. אין זה הישג קטן, אבל אני מצטער לומר שהוא הגזים קצת בגודל הישגנו. נכון הדבר שמזמן קום המדינה גייסנו כשמונה מאות מיליון דולר מבחוץ. אין זה סכום קטן, ונדרשו לכך מאמצים גדולים, אבל אין סכום זה מספיק, כי במשך זמן זה העלינו כשבע מאות אלף יהודים, ומומחה כלכלי מחברי מפלגתו של מר ברנשטיין הודיע – ובענין זה אינו רחוק מהאמת – כי למען קליטתו של כל עולה דרושים כ-2500 דולר, זאת אומרת שהיו דרושים לנו למען קליטת שבע מאות אלף עולים ביליון ושלושת רבעי

ביליון דולר, ואנו חסרים איפוא כביליון דולר; ואם כי השגנו סכומים לא קטנים – אין הם מספיקים. אמנם ידעתי שיש כאן אנשים שלא נבצר מהם דבר, ובהבל פיהם הם מסוגלים לבצע משימות קשות ביותר. הם יסדרו שלום בעולם בהבל פיהם, אם השלטון יכון בידם – אם כי הם יום יום מטיפים לשנאה ולחרם נגד ארצות שמשום מה אינן מוצאות חן בעיניהם. יש אנשים פה המסוגלים להמטיר מטרות זהב על ארצנו אם רק ימסר בידם השלטון, אבל משום מה אין העם מוכן להשליטם על עצמו. לא אני ביטלתי שלטונו של חבר הכנסת ספיר בפתח-תקוה, כי אם הציבור בפתח-תקוה.

אנשים שהעם בחר בהם לעמוד בראש הממשלה אינם כל-יכולים, והם עושים רק במיטב יכלתם, אבל מה שהם עושים – הם עושים בפועל ממש, ולא מליצות בהבטחות ערב בחירות.

היתה כאן התחרות בין הנואמים בתיאור המצב הרע, ידוע ריב-התמיד שבין הפסימיסטים והאופטימיסטים, ואולי יש פה מישהו הרוצה לדעת על איזה מחנה אני נמנה, ואגיד לו. אם פסימיסט הוא אדם הרואה בעינים פקוחות כל הקשיים, המוקשים, המכשולים והסכנות – הרי אין אולי פסימיסט גדול ממני. ישנם סכנות ומוקשים שאני אפילו חושש לדבר עליהם, אם כי אני חי בהם יום יום ועושה מה שביכלתי למניעתם. ואם אופטימיסט הוא זה הרואה כל חומר המצב ומאמין בכוח העם היהודי להתגבר עליו – הריני מוכן להצטרף למחנה זה.

אני מניח שבעוד מספר שבועות נוכל להביא לכנסת ולעם סקירה מקפת על המצב הכלכלי ועל מאזן תשלומי חוץ, על הקשיים ועל הסיכויים. לא אעשה זאת עכשיו – כי אין זה עומד הפעם על הפרק. אגיד רק זאת: ממשלה זו לא הבטיחה אף פעם – לא בכנסת, לא בבחירות, לא ערב בחירות – ישועות ונחמות. להיפך, היא תמיד הדגישה וציינה קשיים וסכנות. פעם אחת השתתפתי במלחמת בחירות בתנועה הציונית, ומלחמתי היתה מכוונת נגד הריבזיוניסם באירופה. גל של ריאקציה עבר אז על העולם – זה היה שנת 1923 – והיתה – סכנה שגם אצלנו ישתלט הרביזיוניסם. להם היתה פרוגרמה קלה. הם אמרו לעם: תבחרו בנו – ונביא לעם ישועה מלאה ומהירה.

נלחמתי אז רק בדבר אחד: הסברתי לציונים באירופה הקשיים של ההגשמה הציונית. וכשנוסדה המשלה הזאת, בפעם הראשונה ובפעם השניה, דיברתי בעיקר על הקשיים. איני מאמין בתרופות-האליל הקלות המונחות בקופסה של סיעות האופוזיציה. בלי מאמצים מתמידים וממושכים לא נתגבר על הקשיים שלנו, שאין דוגמתם אולי בשום מדינה אחרת. ועם כל זאת – אין לממשלה זו יסוד להתבייש בפני שום ממשלה אחרת, לא במזרח ולא במערב. איני נוקט בטרמינולוגיה של חבר-הכנסת ארם על מדינות קאפיטאליסטיות וסוציאליסטיות, כי איני מאמין שבארצות החביבות עליו יש משטר סוציאליסטי, אבל אני אומר שאין לנו להתבייש בפני שום ממשלה, לא במזרח ולא במערב. ובכל זאת אין הממשלה מוצאת סיפוק במאמציה, גם באלה המצליחים, כי נדמה לי, לא היתה אף פעם מדינה שהוטלו עליה משימות קשות ובתנאים חמורים, כאשר הוטלו על מדינה זו, אם יש הישגים – אינם מניחים דעתנו כי פנינו תמיד למחר, ומחר צפויים לנו שוב קשיים איומים.

הפעם היינו חייבים לפי החוקה להביא לאישורה של הכנסת רק מינוי אחד של חבר חדש לממשלה. חוק המעבר תוקן והנוהל עכשיו ברור, אם כי לדעתי, גם בלי חוק-המעבר המתוקן אפשר היה לעשות שינויים בהרכב הממשלה – להוסיף חבר, לשנות מעמדו של שר וכדומה, מבלי התפטרות הממשלה כולה, לא כפי שחושבים כמה עתונים בסוגיה זו. בכל אופן עכשיו ההלכה ברורה לכול – הדבר המעשי היחיד שעמד הפעם לפני הכנסת – היה אישור חבר חדש לממשלה.

לפני סיימי עלי להעיר רק הערה אחת: נעשה נסיון להטיל דופי אישי באחד מחברי הממשלה, החבר אשכול, בקשר עם גזברותו בסוכנות. לא קראתי הדין-וחשבון של מי שהיה מבקר הסוכנות ולא אקרא אותו, – אין לי כל צורך לקרוא הדין-וחשבון שלו לדעת מי הוא אשכול. אני מכיר תולדות חייו ומפעל חייו, ואין הוא זקוק לתעודת כשרות ונאמנות ממישהו, מחבריו של מר ספיר או מחברים אחרים.

הייתי חבר בהנהלת הסוכנות; איני יכול להגיד שהייתי גאה על כל חבר שעבדתי אתו יחד, אבל אני בוודאי גאה על פעולת הגזברות של הסוכנות.

ב' באב תשי"ב – 24 ביולי 1952

במסיבת סופרים ואמנים בקריה, להופעת הספר"גווילי-אש".

שני דברים, שבהם תלוי כל עתידנו, ידועים מעט מאוד לציבורנו בישראל: הדבר הראשון הוא – פעולת היצירה הענפה הכבירה הנעשית בכל קצות הארץ, בנגב בצפון, בכפר ובעיר, ביבשה ובים, בחקלאות, בחרושת, בחינוך, בתרבות, במדע, בבטחון, במיזוג הגלויות.

אילו היתה קיימת מכונת זמן של וולס והיו מעבירים פתאום את הציבור שלנו, נגיד, לשנת האלפיים והיו קוראים באזניהם מה שספרי היסטוריה, לאחר חמישים שנה, מספרים על הנעשה בארץ בשנות 1948, 1949, 1950, 1951, 1952, לא רק על הקמת המדינה ומלחמת השחרור אלא על מפעלי-הבראשית האדירים ששינו פני הארץ והניחו יסוד לאומה ולארץ חדשה – היה הקהל עומד ומשתומם: כיצד נעשו הדברים הגדולים והעצומים האלה לעינינו – ואנחנו לא ראינו? מדוע לא שמענו ולא קראנו ולא הערכנו הדברים בזמן עשייתם?

אולם אין דבר זה ענין למסיבה הנערכת פה היום, ואעמוד כאן רק על הדבר השני, שאף ממנו תוצאות מכריעות לעתיד, ואף הוא, נדמה לי, ידוע מעט מאוד לציבור: וזהו הנוער שלנו. כל אחד שומע בוודאי על נערים שנתפסים במעשי שוד ואונס, על חבורות כנענים, על מניחי פצצות בבתי שרים וזורקי אבנים לבנין הכנסת, ועוד גילויים פושעים ונבערים וציניים של חלקי הנוער, – אבל מסופקני אם העם יודע על הנוער הטוב, המחונן, המסור, החלוצי, הממשיך את המסורת המפוארת ביותר של חכמי האומה, גאוניה, צדיקיה ומוריה, ואורג ביד-אמונים ובחריצות את המסכת החדשה של ישראל העצמאית והנושא בלבו חזון אחרית-הימים.

רוב האנשים רגילים עם הזדקנותם לראות הימים שחלפו מתוך הילה של זוהר וגעגועים ב“ימים הטובים ההם”. ראיית העבר מתוך התפעלות וראיית ההווה מתוך בקורת היא אולי טבעית ומובנת, אבל אינה נכונה, ופחות מכל – ביחס לנוער שלנו.

הוטל עלי, מיום הקמת המדינה וכמה שנים לפני זה, לעסוק במלאכה שעל פי טבעה היא יכולה ליעשות בעיקר על-ידי נוער, ואני עומד במגע קרוב עם כל סוגי הנוער בארץ, והריני מעז להגיד שאין עם אחד בעולם ואין תקופה אחרת בתולדותינו שבהם יש למצוא נוער יותר מוכשר, מחונן ורב-פעלים מהנוער שיש לנו.

לא הייתי בארץ ועדיין לא הייתי בחיים בראשית העליה הראשונה, עם מייסדי פתח-תקוה, ראשון-לציון, זכרון, ראש-פינה וחדרה; אבל קראתי מה נכתב על התקופה ההיא וגם נזדמנתי לא פעם עם רבים מהראשונים. הכרתי היטב בני דורי – בני העליה השניה וכן גם כל העליות שבאו אחריה, מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד היום. אני מכיר מהספרות ומהחיים ראשוני המשכילים וחובבי-ציון ועסקני התנועה הציונית בגולה – ואני מעז לומר שהדור הצעיר בימינו אין לו מה להתבייש בפני קודמיו, ואינו נופל מהם במאומה, לא ביכולתו האינטלקטואלית ולא בתכונותיו המוסריות והוא עולה עליהם פי כמה בכושר עבודתו ויצירתו. מסופקני אם באיזו תקופה שהיא, בין בשבתנו בארצנו ובין בימי גלותנו, היה לנו נוער מבורך ומחונן כזה.

נוער זה עמד בשני המבחנים העליונים – במבחן העשיה המשקית ובמבחן ההגנה והמלחמה. כשרו של נוער זה בעבודת השדה, בחרושת בספנות, בתעופה, ובכל שאר המלאכות; כשרו בלימודים, במחקר, במדע, בארגון, בספרות, בשירה, באמנות, במשחק, – לא היה כדוגמתו אף פעם כנוער עברי בשום תקופה ובשום ארץ.

יש לנו תלמידים שלומדים בארצות הברית, באנגליה, בצרפת. רבים מהם נשלחו ללמוד על-ידי משרד הבטחון, ואני מתענין בגורל לימודיהם – ואני יודע שאין בכל הארצות האלה תלמידים העולים עליהם בחריצותם, ובכשרונם, בהתנהגותם ובהליכותיהם. כמה מהם בקרתי בעצמי במקומות לימודיהם ושמעתי חוות-דעת המנהלים והמדריכים, ועל השאר יש לי רפורטים משגרירינו ומנספחינו הצבאיים – ומכולם אני שומע אותו הדבר.

הכל יודעים איך עמדו הנערים והנערות האלה בפני כנופיות ערביות לפני הקמת המדינה ובפני צבאות ערב לאחר הקמת המדינה. לא הכרתי ולא יכולתי להכיר כל אחד מהם. אבל יש בידי כמאתיים ספרים וקונטרסים מעזבונות הבחורים שנפלו, מזכרונות חבריהם על הנופלים, תיאור קורותיהם, חינוכם, דרכי חייהם, אגרותיהם ויומניהם שכתבו לעצמם, בלי שחשבו שדבריהם יתפרסמו פעם, גם דברי ספרות ומדע, שירה והגות, שכתבו בעודם צעירים, בני שש-עשרה, שבע-עשרה.

אין אף ספר וקונטרס ממין זה שלא קראתי בעיון רב – האגרות, היומנים, הזכרונות, הקטעים הספרותיים וכדומה.

ואם כי הייתי תמיד קרוב לנוער זה וידעתי רוב ערכו – הייתי נפעם ונרגש מקריאה זו. נפעמתי מהעושר הנפשי, מאצילות הרוח, מכושר המעשה, מעוז הרצון, מיצר החיים והיצירה, מרעננות המחשבה, מהמשובה ומהרצינות כאחת, של נערים ונערות אלה אשר ידעו לכתוב, לעבוד, להילחם, לחיות ולמות – מתוך שפע של תפארת נעורים.

ובתוך חבר האנשים שעסקו בריכוז ובשמירה של העזבון הספרותי הזה עלתה מחשבה להוציא אנטולוגיה, מבחר ממיטב העזבון הספרותי – מדברי שירה וספרות והגות ואמנות הראויים להתפרסם לגופם, להציב מזכרת לתפארת הנוער, המשורר ראובן אבינועם (גרוסמן( dir=“rtl”>נתבקש לקחת על עצמו המלאכה, – הספר המוגש לידיכם הוא פרי היזמה הזאת.

הננו עם הספר, ובאופן יחסי כתבנו אולי יותר ספרים ובמשך זמן יותר ממושך מכל עם אחר, אבל נדמה לי שספר מסוג “גווילי-אש”, טרם הופיע גם בתוך רבבות הספרים אשר עשינו במשך אלפי שנה.

השירים, הסיפורים, המאמרים, המחקרים והציורים שנאספו בספר זה – יש בלי ספק טובים מהם בכמה וכמה ספרים עבריים שקדמו לו; אך אין לשכוח אף רגע שהמחברים שדבריהם נאצרו בספר זה – נגדעו בעודם באיבם, כשהם בני 17–20, ואין לשער מה היו צעירים אלה מסוגלים לתת לנו – אילו נשארו בחיים.

ברם, ערכו האמיתי של ספר יחיד במינו זה הוא לא בביכורים הספרותיים והאמנותיים המעטים שנאגרו בתוכו – אלא כדמות הנוער הדגול, עשיר-הרוח ונאזר-הגבורה הנשקפת אלינו מתוך כל שורה, בין שזו שירה, סיפור, מאמר, ציור, תוי נגינה, או מכתב ויומן.

בספר זה לא רוכז עדיין כל העזבון הספרותי והאמנותי הראוי לפרסום, ואיש לא יניח שרק הנופלים היו המחוננים הדגולים. אלפים נפלו בקרב – אבל רבבות נשארו, לאשרנו, בחיים. ואם בטיפת-מים אחת יש כל התכונות שיש בים כולו, – הרי בספר זה משתקפת הבבואה המאירה רבת-הקסמים ועתירת היכולת של הנוער המבורך בישראל, וזוהי משמעותו המיוחדת של הספר המוגש לכם היום.

כ“ז אב תשי”ב – 18 באוגוסט 1952

אינני יכול לעלות היום על במה זו מבלי להשיח משהו מן הכאב והמועקה הנפשית על האסונות האישיים שאכפו עלינו במשך שנה וחצי, אני מרגיש מעין רגש בושה ואשמה על שליוויתי למנוחתם העולמית שלושה מחברי בזמן קצר – והם כולם צעירים ממני.

ברשותכם, רבותי, אוסיף מלים אחדות על האסון האחרון. ביום החמישי האחרון לפני הצהרים הייתי באחד המחנות של חיל האויר כאשר הדביקה אותי הידיעה המדהימה והמרה על פטירתו החטופה של פנקס. לא הייתי מקורב לפנקס כל זמן שעשה רק שליחות מפלגתו. אולם מזמן שהחל למלא שליחות לאומית עמדתי אתו בקשרים אמיצים ועבדתי אתו יחד עד יומו האחרון.

לראשונה ראיתיו כיושב-ראש הוועד לבטחון בימי מועצת-המדינה הזמנית, אחר-כך יושב-ראש ועדת-הכספים של הכנסת ולבסוף כחבר הממשלה. כאשר הוצגה הממשלה האחרונה, שאליה נכנס פנקס, לפני הכנסת, אמר המנוח: “אנחנו, חברי הבית הזה, נבחרנו כדי למלא את חובתנו כחברי-הכנסת כלפי המדינה, לדאוג לעניני המדינה, לחוקק חוקים ולתת למדינה ממשלה. לפי הסדרים הפארלמנטריים אפשר לשרת את המדינה כפוזיציה וגם כאופוזיציה, אך יש לדעת, שהפוזיציה אינה צריכה לחשוב, שהיא בבחינת “אני ואפסי עוד”; אך גם האופוזיציה אינה צריכה לחשוב, שכל עשרת הקבים של יושר ושל צדק ושל חכמה מדינית שירדו לעולם – ניתנו רק לה. הדברים אינם מתחלקים בצורה שכזאת, ואם כולנו נרצה לשרת את המדינה כחובתנו, ונעשה זאת תוך גישה ענינית לכל בעיה שתעמוד, מובטחני שאפשר יהיה לקדם את ענינינו כראוי”.

הייתי חותם על דברים אלה בשתי ידי, והייתי רוצה להוסיף: הוא היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. מזמן קום המדינה היה פנקס בפוזיציה וגם באופוזיציה, בשני המקרים, כפי שיודעים זאת כל חברי-הכנסת, שירת עניני המדינה באמונה במלוא כשרונו הפארלמנטרי dir=“rtl”>המבריק, בהגיונו המעשי, בבקיאותו בשאלות שבהן הוא דן, במתינות מזגו ובטוב טעם ביטויו.

הוא היה ראש ועד-הבטחון כשעוד התנהלו הקרבות, ולמרות האגדות היפות שנוצרו לאחר מעשה על זוהר האחדות וההתלהבות ששררה בימים הגדולים והמכריעים ההם, – היו גם אז ניגודים, עיכובים וחיכוכים בוועד, מוצדקים ולא מוצדקים, וראיתי אז בהוקרה שבהערצה כיצד פנקס מיישר הדורים – בטעם ובשכל ובנאמנות.

הבטחון עמד אצלו בראש. מאז למדתי להוקיר ולכבד את האיש הזה אשר עמד, כביכול, במחנה זר, וראיתי כיצד המושגים הנקנים על אנשים ממחנות יריבים רק לפי הפולמוס המפלגתי העתונאי הם רחוקים מן האמת.

פנקס היה מקובל כאיש הימין וכאיש המזרחי, אבל בשטח הבטחון ראיתי בו פאטריוט נאמן, שכל כוונתו היא להגביר ולקדם אפשרויות הנצחון. וכוונה זו האפילה אצלו על כל הפניות והניגודים שהתגלו מזמן לזמן בתוך הוועד.

ראיתי אותו לא רק כפאטריוט נאמן, אלא גם כמדינאי מחונן, הקולע תמיד לעיקר. בכנסת הראשונה והשניה נעשה פנקס לאישיות לאומית ולאחד האנשים המרכזיים בכנסת, ונדמה שהוא היה ראוי לשמש מופת לכולנו בהופעתו המכובדת, בידיעת הענין שעליו הוא דן, בסבלנותו כלפי מתנגדיו, ובכושר הסברתו לפשט הדברים המסובכים יותר.

אם כי היה שליח החזית הדתית ואדם אדוק במסורת, הוא ידע לכבד דעותיהם והרגשותיהם של החפשים בדעות, כשם שרצה יחד עם חבריו שהחפשים יכבדו דעותיהם והרגשותיהם של האדוקים.

אם בשני המחנות ירבו אנשים כפנקס המחונים בסבלנות ובכושר הבנת הזולת – יתמעטו בישראל הרבה מריבות ואי-הבנות, שאינן מוסיפות לכבודה ולכוחה של המדינה.

אכניס תבן לעפריים אם אעמוד על תפקידו המבורך של פנקס כראש ועדת-הכספים, – גם בשעה שהיה בקואליציה וגם בשעה שהיה באופוזיציה. הוא ידע שהתקציב הוא קודם כל של המדינה ושל העם, ולא של הפוזיציה או האופוזיציה. ונדמה לי שאיש בכנסת לא ראה בו כל שינוי ביחס לעצם בעיות התקציב– בין שהיה בקואליציה ובין שהיה מחוצה לה, תמיד עמדו לפניו צרכי המדינה, וצרכים אלה שירת בכל ברק כשרונו הפארלמנטרי ובקיאותו המעשית בשאלות התקציב.

פחות משנה פעל כחבר הממשלה, והוטל עליו אחד התפקידים המסובכים ביותר. ראיתיו מקרוב בעבודתו, כי כשר-הבטחון היו עניני התחבורה קרובים לי, והוא התיעץ אתי בכל השאלות החשובות שנתעוררו מזמן לזמן בתחבורה הימית, האווירית והיבשתית. הוא מיזג בתוכו dir=“rtl”>שתי תכונות עיקריות שלדעתי אי-אפשר בלעדיהן לנהל מדינה, ובוודאי לא עניני מדינת-ישראל: חוש המציאות עם להט חזון. פעולתו היתה חשובה וברוכה, לא רק משרד שנמסר לו – אלא בכל עניני הממשלה.

פטירתו היא מהלומה אישית לכל אחד מחברי הממשלה, ואבידה קשה לא רק לתנועתו, אלא למדינה זו המתבוססת עדיין ועוד תתבוסס זמן רב בקשיים חיצוניים ובניגודים פנימיים, אמיתיים ומנופחים, והיא זקוקה מאין כמוה לאישים כמנוח הממזגים בתוכם חושים מעשיים עם נאמנות לחזון, ורואים לא רק המפריד והמפלג, אלא המאחד והמשותף, – ומוכשרים להגביר המשותף על המפריד.

זכרו יחיה, מובטחני, לא רק בקרב אלה שעבדו אתו יחד, אלא בכל הדורות הבאים – כאחד המחוננים ביותר בין דוברי הכנסת ובין עושי דבר המדינה בממשלת ישראל.

עד מלאת שלושים יום לפטירתו של פנקס ז"ל לא יתמנה שר-תחבורה חדש, וראש-הממשלה ישמש עד אז כממלא-מקום שר-התחבורה.

*

כשמלאו שלושים יום לפטירתו של קפלן ז"ל, הצעתי, באישור הממשלה, לחבר־הכנסת פנחס לבון להצטרף לממשלה. חברי פנחס לבון קיבל הצעתי, בתנאי שלא יקבל עליו כל תיק ולא יוטל עליו למפרע שום תפקיד מסוים, אלא יעשה מזמן לזמן עבודה שראש־הממשלה יטיל עליו. הממשלה אישרה הצעה זו, ואני מבקש מהכנסת לאשר הודעתי בדבר הצטרפותו של פנחס לבון לממשלה כשר בלי תיק.

כ“ז באב תשי”ב – 18 באוגוסט 1952

בישיבה קכ"ב של הכנסת השניה

התיקונים המוגשים לפניכם לחוק שירות הבטחון נדרשים על-ידי המצב החיצוני והמבנה הפנימי של עם ישראל בתקופה זו.

יותר משלוש שנים וחצי עברו מאז תמה מלחמת השחרור שהוטלה עלינו על-ידי פלישה תוקפנית של שכנינו. נצחון צבאנו והלחץ של או"ם הביאו לידי כריתת חוזה שביתת-נשק עם מצרים, הלבנון, עבר-הירדן וסוריה. אבל אנו עדיין רחוקים מהשלום כאשר היינו. אין ספק שבקרב העמים הערביים ישנם גורמים המעונינים בשלום, אם כי קולם נשמע ברמה רק לעתים רחוקות. ישראל היתה והנה מוכנה כל הזמן לשלום, ואף-על-פי-כן –– אין שלום. ואין להגיד, לצערי, שסיכויי השלום קרובים. אין ספק שרוב האומות המאוחדות, גם במערב וגם במזרח, מעונינות בשלום בינינו ובין הערכים, כי השלום במזרח התיכון היה מגביר השלום בעולם, והיה מקדם התפתחותם הכלכלית, התרבותית והחברתית של עמי המזרח הקרוב; ושיתוף פעולה בין ישראל ועמי ערב היה מביא ברכה רבה לשני העמים השמיים אשר ההיסטוריה הטילה עליהם לחיות בכנות; והיה מחזק עצמאותן האמיתית של מדינות ערב, וגם מגביר מעמדן בעולם; ואף-על-פי-כן – אין שלום.

המתיחות והניגודים שבתוך האו"ם נוטלים מברית העמים היכולת והסמכות לגזור על השלום, והמצב במדינות השונות במזרח התיכון אינו מבשר יציבות, התפתחות שקטה וסיכוי שלום, אלא להיפך.

מחוץ לשתי מדינות יציבות וחסונות במזרח התיכון, – ישראל ותורכיה, הרי כל ארצות המזרח הקרוב נתונות בתוך מערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הסרת כתר מלכים, והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון.

באוירה מסוכסכת, מטורפת ומחושמלת זאת עלול כל זיק שיתלקח באיזו פינה שהיא להדליק תבערה שאין לראות תוצאותיה ותחומי התפשטותה. ונתחייב בנפשנו אם לא נהיה דרוכים ונכונים לכל אפשרות.

יתכן שבהתפתחות סוערת זאת יש גם מגמות חיוביות של הבראה וקידמה. ובמקום שישנן, אנו רואים אותן בעין יפה. אין ספק, שכמה דברים שנתארעו במצרים בשבועות האחרונים¹, אפשר לקדם בברכה.

יחסי מצרים ישראל הם עתיקי יומין. בעצם זוהי המדינה הראשונה שנתקלנו בה במסענו הארוך על במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה. והפגישה הראשונה שלנו עם המצרים בימי יוסף – היתה של עזרה הדדית, אך לא כל המצרים ידעו את יוסף. פלישת מצרים לארצנו עם קום מדינת-ישראל היתה בלי ספק אחד המשגים הפזיזים האוויליים ומחוסרי האחריות ביותר שנעשו על-ידי שליטי מצרים לפני ארבע שנים. ואפשר לקבל עדותו של מוחמד נגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זאת, שהוא ורבים מחבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ, האחראי הראשי למלחמה בנו היה מלך מצרים שעבר, פארוק המודח.

יתכן שנימוקי התנגודותו של נגיב לפלישה היו צבאיים בלבד, אבל אין כל ספק שלא היתה אז ואין גם עכשיו כל סיבה ויסוד לריב בין מצרים ובין ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, ואין כל מקום לסכסוכי גבולות, ולא היתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי בין שתי השכנות; להיפך, שיתוף פעולה בין ישראל ומצרים היה מסייע למצרים להתגבר על הקשיים המדיניים והחברתיים בהם היא מתחבטת; התפתחותה התרבותית היתה יכולה רק להינות מקואופראציה עם ישראל, ואין ספק שגם מעמדה הבינלאומי היה מתחזק לא במעט על-ידי כך.

מדינת-ישראל רוצה לראות מצרים חפשית, עצמאית, מתקדמת, ואין אנו נוטרים לה איבה בגלל מה שעשתה לאבותינו בימי פרעה, ואפילו לא בגלל מה שעשתה לנו לפני ארבע שנים. רצוננו הטוב כלפי מצרים – למרות התנהגותה האווילית של ממשלת פארוק כלפינו – הוכחנו בכל החדשים שבהם היתה מצרים מסובכת בריב קשה עם מעצמה עולמית גדולה. ולא עלה על לבנו לנצל קשיים אלה של מצרים למען התקיף אותה או למען התנקם בה, כאשר היא עשתה לנו עם קום מדינתנו.

ובמידה ששליטי מצרים הנוכחים מנסים לעקור השחיתות הפנימית להצעיד ארצם לקראת קידמה תרבותית וחברתית – אנו יכולים רק לברך אותם מקרב לב להצלחת מבצעם זה.

אולם נוכל להתעלם מן העובדה שגם מצרים זו אינה מגלה כל סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על-ידי פארוק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זאת מועדות: לשלום או למלחמה.

יתכן ששליטי מצרים החדשים מתרכזים עכשיו רק בביצור שלטונם בתיקון המעוותים הבולטים ביותר במשטרם הפנימי. ואל נמהר להוציא משפט. תקופת-מעבר זו במצרים יש בה אפשרויות רבות, גם לחסד וגם לשבט, ועלינו לעמוד על המשמר בתבונה ובכוננות.

לא כן הוא המצב בארץ השכנה, בסוריה, הרודן הסורי, שישאקלי, לא התנגד לפלישת הצבא הסורי, כנגיב המצרי, אלא הוא היה אחד ממחרחרי המלחמה והשתתף בעצמו בהתקפה נגדנו. הוא ניגף על-ידי צבאנו, ובקושי הצליח לברוח ולהציל את עורו. רודן זה שתפס השלטון על סוריה זה כשנה, לא הצליח עד עכשיו לעשות משהוא חיובי לטובת העם הסורי, לטובת הפלחים, הפועלים, ההשכלה העממית וכדומה. וכדרך הדיקטאטורים שאין ברצונם או אין ביכולתם לשפר מצבו הפנימי של עמם, הם מפנים תשומת-לב הקהל ל“אויב החיצוני”, ורק אתמול שמענו – אם נסמוך על הדברים שהעתונים מייחסים לשישאקלי – איומים נגד ישראל בנימה היטלריסטית מובהקת. לדברי הקולונל שישאקלי שנתפרסמו בעתונות, אין מקום במזרח התיכון גם לערבים וגם ליהודים, והמסקנה – יש ל זרוק היהודים הימה.

לא אעורר עכשיו השאלה כיצד מתישבים איומים אלה עם חברות סוריה באו“ם ועם הצהרת שלוש המעצמות ומשלוח נשק לסוריה. אינני עומד עכשיו בפרשת פעולתנו המדינית כלפי או”ם וחברותיה, אלא בפרשת הבטחון. ועלינו לדעת האמת הפשוטה, האלמנטארית והאכזרית גם יחד: לגבי בטחוננו עלינו להישען קודם כל אך ורק על עצמנו, על יכלתנו ועל כוחנו, ולא על כוחות חיצוניים, גם במקרים שכוחות אלה חייבים על-פי המשפט הבינלאומי לעצור בעד המשחית. גם הפלישה הראשונה של צבאות ערב לארצנו היתה בה הפרה חמורה של מגילת או“ם, וחברות או”ם היו חייבות למנוע התקפה זידונית זו. אבל אילו היינו מחכים אז להגנת או"ם וסומכים עליהן, היינו נמחים מכבר מעל פני האדמה.

דברי האיומים של שישאקלי אפשר שנאמרו רק לצורך פנימי של דיקטאטור, והעם הסורי אינו אחראי על להג מתרברב ופלילי זה; העם הסורי – יש להניח – מעונין בשלום ובתיקונים פנימיים. אבל גם הפלישה הראשונה של צבאות ערב לא באה מתוך שיקול צרכי עמי ערב ועל דעתם, ובנידון זה בוודאי נאמנה עלינו עדותו של נגיב המצרי. אל נעשה מעשה בת יענה; בריחה מראיית הסכנה – אין בה מניעת הסכנה, אלא הגדלתה.

אין מקום לבהלה יתירה. מהתפארות אווילית של דיקטאטור-הרפתקן ועד מעשי איבה ממש יש מרחק לא קטן, ואנו יודעים דבר פשוט שאולי אינו ידוע לשישאלקי: המרחק מדמשק לגליל גדול מהמרחק מהגליל לדמשק. אבל אין להתעלם מעובדה אחת יסודית, בלתי-מפוקפקת ובעלת משמעות רבה ומסוימת: מעובדת סירובם העקשני והממושך של כל שליטי ערב לעשיית שלום עם ישראל – בניגוד לאו"ם, בניגוד לאינטרסים של עמי ערב, בניגוד לצורך השלום בעולם.

עובדה זו אומרת דרשני, והנדרש הוא: כוננות צבאית יעילה וערה, יד ביד עם רצון כן ומתמיד לשלום. הכוננות מחייבת אותנו לבדוק מזמן לזמן מכשירי ההגנה שלנו לאור המציאות המשתנה ולהתאים אותם לצרכי השעה.

עלינו לזכור ולשנן לעצמנו בלי הרף כלל אחד גדול – אם כי פשוט ומובן מאליו: אם נוכרח שוב להילחם, – לא נילחם בעבר אלא בעתיד. ומה שהצליח והתאים בעבר, אינו מוכרח ובטוח שיצליח ויתאים גם לעתיד.

רבים ראו בתקומת ישראל ובנצחון צבאנו מעין נס. אם נס הוא חזיון בלתי רגיל, נדיר ויחיד במינו, הריני מוכן לקבל הגדרת הנס. אבל אם נס פירושו משהו בניגוד לסדר הטבע, הרי בהגדרה זו ובהסתמכות על נס, יש סכנה לקיומנו. “אין סומכים על הנס”. אין שום איש בתוכנו סומך על הנס בעסקיו הפרטיים, ואוי ואבוי יהי לנו אם נסמוך על הנס בדבר שתלוי בו לא רק עצמאותנו וחירותנו הלאומית, אלא עצם קיומנו הפיסי. אם ישנם בקרב שליטי ערב היוזמים מלחמה חדשה בישראל, אין כוונתם אך ורק להצר גבולי המדינה, או אפילו לשלול עצמאותנו הממלכתית, אלא כפי שאמר זאת שישאקלי – ואין דעתו זאת דעת יחיד – למחות זכר ישראל מעל הארץ הזאת.

ואם שוב נצטרך לעמוד בפני פולשים תוקפנים, לא נוכל לעמוד בכוחות ובאמצעים שעמדנו בהם בפעם הראשונה, כי בינתיים נשתנו הרבה דברים בתוכנו וסביבנו.

מטעמים מובנים לחברי-הכנסת לא אוכל לעמוד פה על כל השינויים שחלו סביבנו, בארצות ערב ובתוכנו. אסתפק רק בהערות מועטות: יריבינו אף הם למדו מכשלונם, והם לא ישבו לגמרי בחיבוק ידים בארבע שנים אלה, אלא חיזקו כוחם הצבאי בכמות ובאיכות, בציוד, באימון, בכוח-אדם, וחיזקו אותו באופן ניכר וממשי.

וחלו שינויים גם אצלנו – שינויים חיוביים ושליליים, ועדת החוץ והבטחון שומעת מזמן לזמן דין-וחשבון על הנעשה בצבא, על מחסוריו ועל התקדמותו, מובטחני שלא תדרשו ממני דין-וחשבון כזה במליאת הכנסת; כאן אעמוד רק על הדברים הקשורים בתיקונים שאנו מציעים

לרגל מבנה-הגילים של ישובנו, אין השנתונים מגיל 18, בשנים אלה ובשנים הקרובות, מספיקים למינימום הכרחי בשביל קיום היחידות הבנויות על שירות חובה. ואם אנו רוצים לקיים גודל הצבא במתכונתה הנוכחית – עלינו להאריך השירות בששה חדשים, בוועדת-החוץ-והבטחון, שדנה כבר כמה פעמים על התיקון העיקרי המוצע כאן, נמסרו על-ידי המַטה הכללי מספרים מפורטים בענין זה, וועדת-משנה מיוחדת שנבחרה על-ידי המטה הכללי מספרים מפורטים בענין זה, וועדת-משנה מיוחדת שנבחרה על-ידי ועדת-החוץ-והבטחון בדקה ובחנה המספרים, ואין אני, מפני כך, צריך להביא אותם לפניכם. מבנה-גילים זה לא ישתנה בשנים הקרובות, והוא מציג לפנינו בעיה כמותית מחייבת תיקון בחוק שירות הבטחון, בענין זה ידובר ביתר פרוטרוט בוועדת החוץ והבטחון.

השינוי שחל בהרכב האוכלוסין לאחר קום המדינה מציג לפנינו גם בעיה איכותית חמורה, ואף בעיה זו אין לה פתרון אלא בתיקון המוצע – להעמיד תקופת השירות על שלושים חודש. על צד זה של הבעיה אוכל לתת גם פה רוב ההסברות הדרושות.

הטענה שנשמעת לעתים קרובות בחלק מהעתונות נגד העליה החדשה – לא זו שנקראה “עליה חדשה” לפני קום המדינה – אלא עליית יהודי ארצות האיסלם, שהיא כאילו ירודה ומנוונת וממיטה שואה תרבותית על ישראל, היא הד נפסד וקלוקל מהדברים שהיינו שומעים לפני שלושים שנה מפי כמה יהודי גרמניה נגד “אוסט-יודן”, כלומר נגד יהודי רוסיה ופולין. ביקורת סנוביסטית זו פסולה לא-רק מבחינה מוסרית, אלא היא מחוסרת יסוד גם מבחינה מציאותית. יהודי בבלי שקיבל בארצו השכלה גבוהה אינו נופל במאומה מיהודי גרמני או רוסי שקיבל אותה ההשכלה, והוא הדין לגבי יהודי מארוקני, מצרי או תורכי. ביסודו של דבר אין שום הבדל מהותי בין יהודי אירופאי, אמריקני, אפריקני או אסיאתי. ההבדל הוא רק בזה שלראשונים ניתנו יותר אפשרויות לחינוך יהודי וכללי, והאחרונים ניטלה מרובם אפשרות של חינוך.

רוב העם בישראל הם עכשיו עולים חדשים, שהגיעו לארץ במשך ארבע השנים האחרונות. זוהי העובדה החשובה ביותר הקשורה עם קום המדינה, אבל באור מבהיק זה יש גם צל כבד: העולים החדשים בחלקם הגדול לא קיבלו בילדותם ובנערותם כל חינוך, לא כללי ולא יהודי. רובם הגדול אינם יודעים עברית, אינם מכירים תולדות ישראל, אין להם מושג מהארץ ומהמפעל הציוני, גם אין להם כל הכשרה והשכלה מקצועית.

אין כל ספק שילדיהם של העולים האלה, לאחר שיקבלו חינוך שווה לכל ילדי ישראל, לא יפלו במאומה מילדי האוכלוסים הוותיקים, ה“מיוחסים” כביכול, ויש רק להשתומם ולהצטער על כך שלתוכנו חדרה התורה הטמאה והכוזבת על יתרון “גזעי” כביכול של יהודי אירופה, יהודי גרמניה או יהודי רוסיה. במשך שנים-שלושה דורות קשה יהיה להבחין בין יהודי שמוצאו בולגריה, ממארוקו, מצ’כוסלובקיה או מתימן. ואין ספק ש“תערובת” זאת רק תעשיר ותחזק הטיפוס החדש בישראל. אולם יש לנו בעיית הזמן. אין אנו יכולים לחכות דורות; הזמן דוחק. רובו הגדול של הצבא הוא עכשיו מבני העולים החדשים. והוא לקוי בשני דברים עיקריים שבהם תלוי כושרו של צבאנו: כושר מקצועי וכושר רוחני-חלוצי.

עלינו להשלים עם העובדה ההיסטורית שלא ניתנה לשינוי: היינו ונהיה עם קטן; בכמותנו לא עלינו ולא נעלה אף פעם על אויבינו האפשריים, גם לא נשתווה אליהם. עמדנו תמיד מועטים נגד מרובים – ואם נותקף נצטרך לעמוד עוד פעם מועטים נגד מרובים.

ואל נזלזל בכמות. מספר החטיבות בצבא קובע הרבה מאוד. הכמות כשהיא לעצמה היא כוח עצום, ולרוב מכריע, אם אין היא מתנגשת באיכות עליונה; אבל גם האיכות העליונה צריכה להישען על כמות בלתי-מבוטלת. וכל מי שמייעץ לנו לנהוג לפי מנהג ארצות אחרות, ולא לגייס בנות – מתעלם ממצבה המיוחד של ישראל ומסכן קיומנו ועתידנו.

בטחוננו מיוסד משום כך על הכשרת העם כולו, בכל הגילים המסוגלים לשאת נשק, לעמוד במערכה ולהילחם בשעת סכנה. מבלי שנוכשר להיות עם לוחם – לא נהיה, כל עוד יש מלחמות בעולם, עם חי, ובודאי לא עם עצמאי.

אבל מלחמה בימינו אינו דבר פשוט כאשר היה או כאשר נדמה לפנים. מלאכת הצבא מחייבת לא רק אימון לסדר ולמשמעת ולשימוש יעיל בנשק. הצבא המודרני הוא אורגאניזציה מורכבת וממוכנת, והיא dir=“rtl”>פועלת בשלושה ממַדים, ושני הדברים היסודיים שבהם מותנית יעילותה והצלחתה – עצמת האש ומהירות התנועה – תלויים עכשיו במכונות ובמכשירים מסובכים ודקים, הדורשים ידיעה מקצועית רבה בשימוש כלי רכב מוטוריים, ראדרים, טלפונים, רדיו, אלקטרונים, מכשירי חשמל ומכונות כבדות ומורכבות ביבשה, בים ובאוויר, נוסף על השימוש בכלי נשק מכל המינים, קלים וכבדים, המופעלים ובאֶנרגיה שרירית, באנרגיה מיכאנית, באֶנרגיה חשמלית, ובאֶנרגיה אֶלקטרונית.

האימון המקצועי הדרוש לאנשי הצבא שלנו – בעצם צריך להינתן לנוער בבתי-ספר אזרחיים, לשם מטרות משקיות, אולם ההכשרה המקצועית היתה לקויה אצלנו גם בישוב הוותיק לפני קום המדינה, והיא לקויה שבעתיים בישוב החדש שנתווסף אחרי מלחמת השחרור.

ועל צבא-הגנה לישראל הוטל להיות בית-הספר המקצועי הגדול ביותר, המכשיר את הנוער שלנו למקצועות טכניים, מיכאניים, למקצועות של הובלה, קשרות, טלגרף, טלפון, מסגרות, חשמלאות, בנין,רפדות, שרטוט, הלחמה, נגרות, מדידה, חרטות, ועוד, מלבד שורה שלמה של פקידים מינהליים ציבוריים.

יש מקצועות שדורשים הכשרה עד עשרים וארבעה חודש ויותר, ואין הצבא מספיק ליהנות מהכשרה שהוא נותן לחניכיו. היא איננה הולכת לאיבוד, מפני שמרוויח העם, כי נותנים לו בעלי-מלאכה. אבל לא די לו לצבא בטוראים בעלי-מקצוע בלבד – הוא זקוק גם למפקדים בעלי-מקצוע, והכשרתם דורשת זמן עוד יותר רב. הצבא הוא גם בית-הספר הגדול ביותר בארץ להקניית הלשון העברית לנוער שלנו. נמצא עתונאי זריז שהסביר אתמול או שלשום שהיהודים בצבא הליטאי למדו “ליטאית צבאית” במשך יום או יומיים, ומשום כך אין צורך בשירות מוארך. העתונאי החרוץ שכח שבטחון מדינת ליטא לא נשען על החיילים היהודים, אלא על החיילים הליטאים, שידעו לשונם הליטאית גם לפני היכנסם לצבא. החייל היהודי, שעליו נשען בטחון המדינה הזאת, איננו יודע ברובו המכריע את הלשון העברית לפני הכנסו לצבא, והוא צריך ללמוד לא “עברית צבאית”, אלא צבאיות עברית. ובלי התערות ושרשים בידיעת הארץ, הלשון, התרבות והמפעל היהודי, אין החייל, גם לאחר האימון הצבאי והמקצועי הטוב ביותר, ראוי לשליחותו; מבלי שתפעם בתוכו הרוח העברית ומבלי שיהיה מעורה ומושרש בתרבות העם ונאמן ליעודו ההיסטורי – אין החייל בישראל מתאים לתפקידו.

הצינור הראשון והראשי להתערות הנפשית במדינה וביעודיה הוא ידיעת הלשון העברית. בכל עם נורמלי ידיעת הלשון נתונה מאליה לכל בני האומה מבטן ומלידה, והדורות הבאים שיגדלו בארץ לא יפלו בנידון זה מכל עם אחר. אך שוב אין אנו יכולים לחכות; הזמן דוחק, עלינו לתקן במדינתנו במשך שנים אחדות מה שעיוותו דורות רבים בגולה. הצבא נאלץ, מתוך צרכי בטחון, להיהפך לבית-ספר יסודי שבו לומדים הלשון העברית אלפי בני שמונה-עשרה במשך חמישה חדשים, 60 – 120 שעות בבסיסי אימונים ועוד כמה שעות בבסיסי אימונים ועוד כמה עשרות שעות במסגרת יחידה שאליה נשלח הטירון.

יש לקיים גם קורסים מרוכזים לעברית, המבוצעים בבית-ספר מיוחד ונמשכים בממוצע 14 – 21 ימים תמימים, יש גם קורסים יותר ארוכים, עד חדשיים, לחניכים המיועדים להיות קצינים בצבא, או מועמדים לקורס של טיס או למקצוע אחראי אחר. צבא מוכרח גם לתת לחניכים, וביחוד לאלה המיועדים להיות סמלים וקצינים, יסודות השכלה כללית, שהחניכים לא קיבלו בילדותם.

כוחות הבטחון שלנו מורכבים, כידוע לכם, מארבעה: א) משירות חובה – אלה בני 18 – 29; ב) משירות קבע – שהם כולם מתנדבים; ג) מאנשי מילואים – עד שנת 49; ד) מאזרחים העובדים בצבא בעבודה מקצועית ועושים שירותים מינהליים ופקידותיים, כשאין די כוח אדם בשירות החובה ובצבא הקבע.

מטעמים כלכליים ותקציביים יש, לדעתי, צורך להקטין עד כמה שאפשר שירות האזרחים בצבא הקבע. אחרי התמרונים הנערכים בחודשים האלה, אני מקווה שאפשר יהיה גם להמעיט בגיוס אנשי המילואים, ובמקום חודש בשנה, יתכן שייקראו מהשנה הבאה ואילך רק אחת לשנתיים, מחוץ לסוגים מסוימים שיהיה הכרח לגייסם כמקודם שנה שנה.

אולם לרגל מיבנה הגילים שקיים עכשיו בישוב שלנו, לא נוכל לעמוד במינימום השירותים, האימונים והכוחות הסדירים ההכרחיים ולקיים האיכות המקצועית והרוחנית בצבא, בלי הגדלת שירות החובה מ-24 ל-30 חודש.

למען אפשר לחלק מצעירים אלה הרוצים להמשיך לימודיהם משנת 20 ומעלה בלי עיכובים יתרים, אנו מציעים שבני שבע-עשרה וחצי יוכלו להיכנס לשירות חובה, ולא רק בני 18, אם יתמלאו שלושת התנאים הבאים: א) שבדיקת רופא תאשר בכל מקרה כושרו הגופני של הנער לשירות בצבא; ב) שהנער בעצמו יתנדב לכך; ג) שהוריו או אפיטרופסיו של הנער יתנו הסכמתם לכך בכתב.

התוספת של 6 חדשים לא תחול על אלה שכבר משרתים בצבא 18 חודש. תקופת השירות הסדיר תופחת בשביל סוג זה באופן מודרג, כפי שייקבע בתקנות.

גם עולים שהגיעו לגיל 27 ומעלה – לא תוארך תקופת שירותם.

משרד-הבטחון והמטה מעיינים עכשיו בהצעה לשחרר לגמרי משירות סדיר עולים אשר שירתו בצבא בארצות מגוריהם, במקרה שיוחלט על פיטורים משירות סדיר יצטרכו רק ללכת לבסיס אימונים ל-3 עד 6 חדשים.

שאר התיקונים המוצעים לכם אינם טעונים הסברה מרובה.

מתוך הסכם עם משרד-הבריאות והסתדרות-הרופאים, אנו מציעים להעלות גיל הגיוס של רופאים לשירות חובה. לפי ההצעה המוסמכת על-ידי הסתדרות-הרופאים, אפשר יהיה לחייב רופאים עד גיל 34 ועד בכלל לשרת במשך שנתיים, מ-35 עד 38 ועד בכלל – למשך שנה אחת. בדרך כלל אין מספר הרופאים בישראל פחות ממספר הרופאים בארצות מתוקנות האחרות, אבל רובם הגדול מרוכז בערים, וגם גילם הוא גבוה יותר, מאשר בארצות אחרות. בצבא, וכמובן במעברות ובישובים מרוחקים ומבודדים יש מחסור מסוכן ברופאים. ברצוני לציין בהוקרה רבה עמדתה של הסתדרות הרופאים, שהסכימה מרצונה הטוב להרים גיל הגיוס של הרופאים, למען ספק צרכי העליה, ההתישבות והבטחון.

לעומת זאת אנו מציעים באחד התיקונים להוריד גיל החייבים בשירות מילואים. לפי החוק הקיים, חייבים שירות עתודות עד גיל 49; אנו מציעים שגיל זה יורד לגיל של 44 ועד בכלל, מחוץ לבעלי מקצועות מסוימים, שיש בהם צורך מיוחד, מפקדים מדרגת סגן-משנה ומעלה. בני גילים אלה, מ-45 ועד 49, יחויבו רק בשירות הג"א – התגוננות אזרחית בשעת הפצצות.

אנו גם מציעים להאריך לעוד שנה נוספת התיקון המתקבל שנה שנה בדבר נח“ל, האומר שעד יום א' בתשרי תשי”ד (10 בספטמבר 1953) רשאי שר-הבטחון להורות לגבי יוצא-צבא בגיל 18 או יותר, כי תקופת שירותו הסדיר המיועדת להכשרה חקלאית תידחה או תוקדש כולה או קצתה לשירות סדיר, שאינו בגדר הכשרה חקלאית. יחד עם תיקון זה, ישקוד משרד-הבטחון להגדיל מספר אנשי הנח"ל.

בשם הממשלה אני מציע להעביר תיקונים אלה לוועדת-החוץ והבטחון.

כ“ז באב תשי”ב – 18 באוגוסט 1952

בישיבה קכ"ב של הכנסת השניה

שר-החוץ הבהיר נקודות חשובות אחדות במידה שהן היו טעונות הבהרה נוספת. ברצוני לסלק שעויות אחדות שנתעוררו אגב הוויכוח, וגם להעיר הערות עקרוניות.

חבר הכנסת ברנשטיין ייחס לי דבר, – ואני מניח בלי כל כוונה רעה, – שהיא היפוכו של מה שאמרתי. לפי שמיעתו ­– ואין אני יכול לחייב אותו בהקשבה יתרה, – יצא שאמרתי כאילו המצב במצרים הוא כזה, שהוא מאפשר לשחרר צבאנו בכלל. זה לא כל-כך מדויק. בדברי על מצרים ציינתי כמה דברים חיוביים שנעשו, – ויש לראות החיוב במקום שישנו, – אולם הוספתי: “גם מצרים זו אינה מגלה סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על-ידי פארוק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זו מועדות: לשלום או למלחמה”. אני מודה כי ישנם כמה וכמה דברים שאינני יודע. אינני יודע לאן מועדות פני מצרים, ולא רק פניה היא, כי אם גם פני ארצות רבות אחרות. אינני סבור כי אפשר בכלל לראות הכל מראש. באופן תיאורטי אפשרי היה הדבר, אילו היה זה מוח גדול יודע בפרוטרוט כל מה שנעשה ברגע מסוים בכל הקוסמוס; על-ידי כך היה יכול לדעת בדיוק נמרץ מה שיקרה עד סוף כל הדורות. אולם, קשה להניח שהמוח האנושי יגיע פעם לידי ידיעה כזאת, והרבה דברים, חושש אני – רוב הדברים, אינם ידועים לנו, ולכן אי-אפשר לראות הכל מראש. ואין אני יודע אם יש איזו שהיא שאנסה קרובה לשלום, אבל אם שאנסה כזאת קיימת – אסור להחמיץ אותה. אמנם אנו עומדים עכשיו בפרשה של גיוס הצבא, אבל לצבא יש שייכות גדולה מאוד לעניני שלום. הדבר שאינו דווקא לפי אמרתו של קלאוזביץ אשר כולם חוזרים עליה, כאילו מלחמה היא המשך של מדיניות באמצעים אחרים. לי נראים יותר דברי חכם אחר שאמר, כי מלחמה זוהי פשיטת רגל של מדיניות.

כל ימי ועד היום הזה ראיתי, כציוני וכיהודי, בשלום ובהבנה עם הערבים ערך יסודי וראשוני. בספרי הראשון שפרסמתי בארץ לפני למעלה מ-20 שנה, בשם “אנחנו ושכנינו” עמדתי על חשיבות השלום עם הערבים. כאשר נכנסתי להנהלה הציונית בשנת 1933 ראיתי עצמי חייב לבחון ולהגשים הדברים שלהם הטפתי בשעה שלא הייתי חבר בהנהלה. התחלתי בשיחות עם מנהיגים ערבים; עם מוסה עלמי שהיה מדבר אתי בשם המופתי; עם עוני עבדול האדי; עם אנטוניוס; עם מנהיגי הערבים בסוריה – אחסאן ביי גאברי וארסלן; עם מנהיגים לבנוניים כריאד א-סולח ואחרים; עם שליחיו של אבן סעוד. הייתי חושב זאת לחטא כבד לא רק לגבי דורנו כי אם לגבי הדורות הבאים, אילו לא היינו עושים מצדנו ככל האפשר למען הגיע לידי הבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואילו היו הדורות הבאים יכולים להאשים ממשלת ישראל שהיא החמיצה איזו הזדמנות שהיא לשלום. באופן פורמאלי הממשלה הזאת אחראית אך ורק בפני הכנסת, ואני מקבל זאת ללא כל הרהור וערעור; אולם מותר לאדם להעמיס על עצמו עוד אחריות, ולי נראה כי דורנו זה אחראי בפני כל הדורות הבאים. הדברים שייחתכו בדורנו יקבעו גורל דורות רבים בישראל. ובכל דבר שאני עושה איני רואה לפני רק הכנסת של היום, אלא העם כולו, ולא בדור זה לבד, אלא dir=“rtl”>בדורות שיבואו. לא הייתי רוצה להיות האיש שנכדינו או נכדי-נכדינו יאשימו אותו בכך שהיתה אולי שאנסה לשלום יהודי-ערבי באיזו שעה שהיא והוא החמיץ אותה. אחשוש לעבוד למען השלום גם אם אכשל לאחר כך יצחקו לי ויאמרו: הנה, רועה-רוח וחוזה-שוא.

זכורני שפאציפיסט גדול אחד לעג לי כאשר אמרתי כי עבדאלה הוא מן השליטים הנבונים בארצות ערב; אני חושב זאת עד היום הזה, והיום יותר מאשר קודם. כי בינתיים מת עבדאלה. כל זמן שאדם חי הוא יכול להשתנות – היום הוא בציונים כלליים, מחר במפ"ם, ומחרתיים ביבסקציה; אבל אחרי המוות…

אולם, יחד עם ההכרח והכושר לארוב לכל אפשרות של שלום אנו מצוּוים ­– כי בנפשנו הדבר – על כוננות מתמדת למלחמה.

אני שמח שחבר-הכנסת ברנשטיין מבין בעיית הבטחון שלנו ואמר שזוהי בעיה של קיום או חדלון. למספר חברים מספסלי “חרות” יש רצפט קל לבטחון – שינוי גבולות. אני רואה חובה להגיד להם שהם מערבבים שתי פרשיות. לא דרוש הנימוק של בטחון להיות נגד חלוקת ירושלים. לי יש נימוקים יותר חשובים מאשר בטחון. גם אילו לא היו כלל מלחמות בעולם – היו לי נימוקים צודקים נגד חלוקת ירושלים; ויבוא יום – אני בטוח בכך בהחלט – שלא יהיו מלחמות בעולם. אבל אין צורך לקשור שני הדברים. בטחוננו אינו בעיית גבולות; זוהי הונאה עצמית. אני מקבל דברי חבר-הכנסת בן-אהרון שבענין הנכבד הזה, בענין הבטחון, אין פניה מפלגתית. בשאלה זו אנו יכולים לדבר אל זה כחברים – בכל אופן יש לב פתוח להבנה הדדית. ואני רוצה להגיד לחברים אלה – אם הם סבורים שאילו היו גבולות אחרים למדינת-ישראל, לא היתה בפנינו אותה בעיה של בטחון – הם טועים טעות מסוכנת, ואינם יודעם באיזה עולם הם חיים. שבעים מיליון ערבים יושבים מעבר לגבולות שלנו, והם מגיעים עד האטלאנטיק; האם סבורים אנשי “חרות” שגבול ישראל יזוז עד האוקינוס האטלאנטי? איני יודע אם יש דבר כזה שקוראים לו בשם גבולות היסטוריים. חקרתי שנים רבות בענין הגבולות וההיסטוריה של ארץ ישראל, ואני כופר שיש גבולות היסוטוריים. אבל, נניח שיש גבולות היסטוריים, והגענו עד הגבולות האלה – לגבי בטחוננו, העובדה במקומה עומדת; שבעים המיליון יושבים מעבר לגבולות. ויהיו הגבולות אשר יהיו – לישראל יש בעיית בטחון חמורה שאין כמותה, ואין לה פתרון אלא בשתיים: בכוננות צבאית מאכסימלית ובחתירה מתמדת, כנה וערה לשלום, – שני הדברים האלה גם יחד. בבטחוננו אין לנו להישען אלא על עצמנו. אמרתי זאת אתמול ואינני צריך לחזור על הדבר. – אוי ואבוי יהיה לנו אם אנחנו גם לא נראה שיש עוד כוחות בעולם. וכוחות גדולים ואדירים. אין אנחנו פועלים בחלל ריק, ויש הכרח שנוכל להישען גם על צדקתנו – ולא רק על כוחנו בלבד, אם כי בלי כוח, שום צדקה לא תעמוד לנו: אין צדק בלי כוח. והילכך בטחוננו הוא רק בשני הדברים האלה: בכוננות צבאית וחתירה לשלום.

אין דמיון לבעיית הבטחון שלנו בשום מדינה בעולם. זוהי בעיה יחידה במינה, כשם שאנחנו עם יחיד במינו; שום מדינה לא קמה בתנאים שבהם קמה מדינת-ישראל. ומי שאינו רואה דבר זה, אינו מבין בעיית הבטחון שלנו. ושומה עלינו בכל שעה ובכל רגע לשקוד על מאכסימום של כוננות צבאית ועל מאכסימום של חתירה לשלום; כל סדק קל שנפתח לשלום – עלינו לשקוד על הרחבתו. אם גם ייכזב – לא נתיאש. אבל, ברגע זה אנו עוסקים בפרשת הכוננות הצבאית. עם חברי-הכנסת מיקוניס וסנה אין לי כל ויכוח בענין זה, הם שקועים בריב שבין שני הקיסרים הגדולים בעולם – יכריעו הם בריב זה.

נשמעה כאן טענה צודקת – אך לא לענין. אומרים לנו: כאשר אתם באים להטיל עומס על הבחורים – ואני על ענין העומס הזה עוד אגיד מלים אחדות, – מדוע לא תעמיסוהו על הבנות? מדוע לא לא תגייסו בנות דתיות? הודעתי כאן פעמים אחדות – והודעה זו קיימת והיא תקוים, – שאם ממשלה זו תתקיים ואני אהיה בתוכה, יבוא תיקון לחוק גיוס הבנות בערך לפי הקווים שהציע כאן פעם חבר-הכנסת זיסמן, לגייס בנות דתיות לשירות לאומי, אם כי לא במסגרת צבאית; תיקון זה יבוא בזמנו ולא יאחר. ממשלה זו, שהיא מתחייבת על איזה דבר, תקיים אותו. התחייבות זו עומדת, אך אין היא שייכת לענין. אילו כבר תיקנו התיקון הזה – גם אז היינו עומדים בפני ההכרח להגדיל שירות הבנים בששה חדשים, ואם לא הבהרתי זאת דיי בדברי הפתיחה שלי, עשו זאת שר-החוץ וגם חבר-הכנסת יזהר הררי. – ועוד יבוררו פרטים בוועדה, כי הבעיה היא, כפי שהיא נוסחה בדיוק ולענין על-ידי שר-החוץ: לא להגדיל כמות הצבא אלא למנוע הקטנתו. ועל ענין זה ידונו בפרוטרוט בוועדה.

עלי להוסיף עוד מלים אחדות לענין של כמות ואיכות. עלינו לראות חשיבותם של שני הדברים. אנחנו היהודים נוטים תמיד למוניסם. אך יש מוניסם ומוניסם. יש מוניסם שהוא מוצדק ויש בו תוכן גדול וחיובי, וזוהי אחדות הכוללת של כל ההוויה הקוסמית או האחדות האלוהית. אבל, המוניסם בדברים קטנים הוא אבסורדי, – חד-צדדיות וראיה לקויה. חשובה לאין-ערוך האיכות העליונה בצבא, אבל איכות בלבד לא מספיקה; הכמות היא חיונית, היא קובעת. וחברי הכנסת ואחרים ששמעו אותי מדבר השכם והערב על חשיבות האיכות בצבא – לא חשדו בי שאני מזלזל בערך האיכות. אבל אל יזלזל איש בערך הכמות.

ולא רק בכמות כוח האדם, אלא בכמות החומר, הנשק, הציוד. ברוח בלבד – לא נעמוד, ואני יודע הפסוק “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח”, – אין פסוק זה הולם דרכי הבטחון. כאן עלינו להגיד: בחייל, בכוח וברוח. בלי הנשק בלי החייל לא היינו עומדים. לא פחות ממישהו כאן אני יודע להעריך את הרוח וחשיבותו המלחמית, ואשרינו שזו היתה הרוח של בחורינו שנקראו לעמוד בשער. ידעתי שיש לסמוך על רוח הנוער. אבל אני מודה שאת התכונה להתגוננותנו במלחמת השחרור התחלתי בדאגה לנשק, שלוש שנים וחצי לפני פרוץ המלחמה, כי מכריעים הטאנקים, המטוסים, התותחים, הרובים, ומכונות היריה, ושום איינשטיין לא לעמוד נגד כדור של רובה, וכדור של רובה יהרוג איש הרוח בדיוק כמו שיהרוג איש פשוט. הרוח בלבד לא תועיל. כשיש כוח אדם, ויש נשק – מתעלה החשיבות המכרעת של הרוח. ואל נעשה אנטיתזה של הכמות והאיכות. דרושה לנו כמות מאכסימלית, ועלינו לגייס מאכסימום של כוח האדם שלנו, ומאקסימום כוח האדם שלנו זה איש ואשה, כפי שאמר רב ואחריו הרמב“ם: “הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, הרמב”ם מוסיף שעושין מלחמה אפילו בשבת, וגם הפיטורין שהתורה פטרה איש שבנה בית חדש או ארש אשה – אמרו על מלחמת רשות, ולא על מלחמת-מצוה, כלומר מלחמת התגוננות. ממלחמה זו אין לפטור לא איש ולא אשה. זהו הדין היהודי, וזהו הכרח הקיום של מדינת-ישראל.

ועוד הערה אחת: הצבא בימי שלום אינו עוסק רק באימונים, יש לו תפקידי-בטחון שוטפים. מישהו אמר שמצב היחסים בינינו לבין הארצות השכנות הורע. אינני יודע על יסוד מה אמר זאת, כי אינני יודע מתי היה המצב יותר טוב. המצב הוא חמור כל הזמן. הייתי מגדיר המצב הקיים לא רק בחוסר שלום ולא כמלחמה קרה. יש רע מזה. יש מלחמה זעירה. בכל שבוע נהרגים אנשים משני הצדדים – מהצד השני הרבה יותר, אבל זה אינו מנחם אותי; איני רוצה שייהרג אף אחד מאיזה צד שהוא, ובוודאי לא מהצד שלנו. אולם – המצב הוא שנהרגים. בוועדת-החוץ מסרתי בענין זה פרטים מלאים, ובקרוב אמסור בכנסת הודעה על כך לרגל מקרה כפר ערא. קוראים לזה בשם “הסתננות”, אבל אין זו הסתננות שלווה, אלא מלחמה זעירה. שבוע שבוע נהרגים תושבי ישראל, יהודים וערבים, חיילים ואזרחים, ואיני יכול לצערי לתת הבטחה או סיכוי לכנסת ולכם, שדבר זה יחדל בקרוב. אינני רואה שום סיכוי לזה, ואינני מאמין בתרופה של החברים מסיעת “חרות”. תרופה זאת אולי טובה לגופה, אם היא באה בזמנה הנכון. אולם ההסתננות וכל מה שכרוך בה אינה פרי הגבולות. גבולות יותר נורמאליים וטבעיים היו אולי מחמירים בעיית ההסתננות. אינני רוצה להיכנס לבירור זה עכשיו. אבל אני קובע: יש מלחמה זעירה, והיא זעירה – ורק מפני שיש לנו כוח, מפני שיש לנו צבא; הוא הממלא תפקידי בטחון, גם בשעת שלום; ולא רק תפקידי אימון, אם כי בשעת שלום הדבר העיקרי הוא אימון בלבד, אבל לנו לא ניתן להסתפק באימון.

ועכשיו מלים אחדות על האיכות, ואני מבקש מכם לזכור דברי שר-החוץ, ולא לחשוב על איכות וכמות כסותרות זו לזו. עם קבלת חוק שירות הבטחון – נולד צבא-הגנה לישראל בדמותו הנוכחית. יען כי בשעת המלחמה, והמלחמה כידוע באה יחד עם המדינה, לא היתה מחשבה פנויה לשכלול הארגוני של הצבא; – הכריע אז הרצון והצורך לנצח. ומשום כך השלמנו עם כמה סידורים לקויים (כשאזכה להיות שוב חפשי ואוכל לעסוק בזכרונות, יהיה לי לספר בענין זה שלא ידוע לקהל הרחב). היו סידורים, הרגלים, נטיות ואינטרסים שצמחו בימי השלטון הזר, בטרם היינו מדינה, ולא היה זמן וסיפק לשנות מיד ירושת העבר הנפסדת ולהתאים הכל לצרכי המדינה, והיה הכרח להצטמצם במאמץ אחד מרכזי – לנַצח. משום כך קרו כמה דברים משונים אשר בצבא מסודר לא יתכנו כלל, ואשר חלק מדברים אינם ידועים כלל לציבור, ואין הכרח שידע אותם עכשיו. לאחר תום הקרבות הוכנס חוק שירות הבטחון, אוגוסט 1949, שעליו מבוסס עכשיו המשטר בצבאנו. בהכנסת החוק אמרתי דבר שאינו מקובל בעולם, אבל חשבתי אותו להכרח ולמובן מאליו במציאות מיוחדת שלנו, – שהצבא שלנו יהיה גם בית-היוצר של נוער חלוצי, מַצרף לגלויות המכונסות ומעצב דמות האומה, ואז יצא חבר-כנסת, בעל עבר חלוצי וזכויות רבות בתנועת הפועלים ובהגנה, וחלק עלי וטען, שיש סטיכיה שלילית לצבא, וקארייריזם, בטלה והתהדרות טבועים בטבע של צבא, ואין זה מקרה שצבאות בעולם היו קן לנחשלות, לנתינות מדוכאת, שמרנות מקודשת ולפאשיזם, ועוד דברים נוראים מפחידים כאלה. ואני טענתי אז ואני טוען גם עכשיו, שכל הדברים האלה אינם טבועים בטבע הצבא, אלא בטבע משטרים ומדינות מסוימים; וכשם שיתכן צבא רע ושמרני וקארייריסטי, יתכן צבא משובח, חלוצי, ותרבותי ודמוקארטי. לנו נחוץ צבא לא רק לבטחון – אלא כבית-היוצר של האומה. בלי זאת לא יתכן בטחון. אין אנחנו עדיין עם, וארצנו טרם נבנתה, והצבא, שאינו אלא נוער האומה הנתון במסגרת של חובה לאומית, חייב לשמש כוח בונה ויוצר, ועליו לעצב אחדות העם לסלק מחיצות השבטים הגלותיים, לסייע להפרחת השממה וליישב הגבולות. כי בלי כל אלה – אין בטחון.

חבר-הכנסת בן-אהרן ניסה לגלות אמריקה חדשה וללמד אותנו שלנו נחוץ עם לוחם. הוא גם הטיף לחלוציות, לציונות ולעליה. איני רוצה לקפח שכרו על הטפה מקורית זו. אני מוכן להסכים לדבריו שלנו דרוש עם לוחם. אבל למען שיהיה לנו עם לוחם, נחוץ שיהיה לנו עם, ועלי, לצערי הרב, לקבוע שאין אנו עדיין עם. ואני ציוני כל ימי ואיני כופר חלילה בקיום עם ישראל, אבל אנו רחוקים עוד מרחק רב מהיות עם המוכשר לבנות dir=“rtl”>מדינה, משק, תרבות, חברה, לשון, חירות ועצמאות ולקיים הבטחון בתנאים הנוראים שהוטלו עלינו. – גם אחרים לא היו לעם בבת-אחת. העם האנגלי לא היה תמיד העם הזה, המלוכד והממושמע כל כך ויודע לקיים מדינה חפשית ודמוקראטית, אלא היה מורכב משבטים שונים, זרים זה לזה, ונלחמים זה בזה. ורק אחרי התפתחות של מאות בשנים נעשו לעם אחד. גם העם הצרפתי לא היה תמיד עם אחד. ורק תוך התפתחות והתמזגות של מאות שנים נהפך למה שהוא.

לנו אין זמן של מאות בשנים, ובלי מכשיר הצבא, כלומר בלי מסגרת-חובה כוללת, מחנכת ומלכדת – לא נהיה עם בעוד מועד. לא נוכל לסמוך על הליך סטיכי בלבד. אין גם בטחון שהתהליך הסטיכי יביא למטרה הרצויה. בתוכנו וסביבנו פועלים לא רק כוחות מלכדים, מעלים, מחנכים ומבריאים, אלא גם כאלה שהשפעתם הפוכה. ועלינו לכוון התהליך ההיסטורי, להאיצו, להפנותו לערוץ המבוקש ולהגיעו למחוז חפצנו. זה מחייב מסגרת של חובה לכל הנוער, מסגרת של משמעת לאומית, של חינוך חלוצי, של אימון גופני, של ליכוד ואחווה, של הכשרה לעבודה ולהתישבות, של ערכי תרבות ורוח, של אהבת מולדת וידיעתה, של רוח גבורה, של כבוד עצמי וכבוד לזולת. בנוער שלנו צפון עתיד האומה והמדינה, ועלינו להכשירו לשליחות גדולה זו. ורק במסגרת חובה לאומית ייעשה הדבר. קודם כל עלינו להכשירו לשמור על שלום המדינה ובטחונה.

איך ילחם עם שבניו אינם יודעים לדבר איש עם אחיו, כי אין להם שפה משותפת? אנשים אשר אינם יודעים מה היא הארץ אשר הם יושבים בה, ומה הוא העם הזה, אשר עמו הם נמנים?

אילו היינו חיים בעולם אידיאלי, וחזון נביאינו היה למציאות ולא היו מלחמות בעולם, – היינו אולי יכולים לחכות בסבלנות עד שנהיה בדרך הטבע, מאליו (אם זה יתכן), לעם אחיד. אבל אין לנו זמן; ההיסטוריה דוחקת אותנו, עלינו לעשות המלאכה במהירות וביעילות מאכסימלית – ואין לעשות זאת אלא במסגרת שקוראים לה בשם צבא. אבל לא השם ולא המסגרת קובעים; קובע התוכן, התוכן החינוכי, שבו נמלא מסגרת הצבא.

הלשון היא אולי הדבר הגדול ביותר בהתפתחות האדם; זה מותר-האדם. בכוח הלשון יצר האדם יצירותיו הגדולות, בלשון יתגלה וידבר האדם לחבריו, לדורו ולדורות. אולם הלשון גם מטעה. בשם אחד אנו קוראים לדברים שונים שאין שום קשר ביניהם. כשאנו אומרים: צבא, הרי אנשים הבאים מארץ מסוימת (שאינני רוצה לקרוא בשמה, כי אינני רוצה להעליב מישהו) הרי הם מיד נזכרים בחיי קסרקטין ירודים, בשחיתות ובהפקרות, כפי שתיאר לנו אחד מחברי הכנסת הראשונה שהזכרתי קודם, ושאני מצטער שלא נבחר לכנסת השניה על-ידי מפלגתו.

אבל מה זה צבא ישראל? אלה הם הבנים והבנות שלנו, העושים באמונה שירות האומה, המקבלים עליהם עול המדינה, העול הכי גדול, – לתת זמנם, כשרונם, ואם יש צורך – חייהם, בשביל העם.

במסגרת זו של צבא-הגנה לישראל אפשר לעשות בזמן קצר דברים אשר ידרשו בתנאים אחרים עשרות שנים. ואין אנו יכולים לחכות עשרות שנים.

ראש עיריה אחת נתן לנו עצה טובה, לפתוח הרבה בתי-ספר. הייתי נותן לבעל העצה הזאת אף אני עצה טובה: לנקות קצת השכונות והפרוורים הדלים ולסלק הזוהמה מהים שבעירו. ואני מניח שלא עשה זאת לא מפני שהוא אוהב סרחון ולכלוך בפרוורים, או ים מזוהם, אלא מפני שאין לו האמצעים הכספיים לכך. אשריהו שהוא יכול להיות רחב-לב על חשבון המדינה ולהציע לנו להקים מאות בתי-ספר בינוניים ולתת לכל הנוער חינוך תיכוני חינם. אבל, אדוני, צריך להקים גם בדונים לעולים, כי רבים עוד יושבים באהלים, ואין לנו כל האמצעים הדרושים אפילו לכך. יש בכנסת אנשים מאושרים הפטורים מכל אחריות, וכשדנים על פיתוח חקלאי הם טוענים למה אתם מוציאים על שיכון כל-כך הרבה? וכשדנים בפעם אחרת על מעברות, הם טוענים מדוע אינכם מקימים בתים לעולים? כשרוצים לאזן התקציב – הם טוענים: למה אתם מעמיסים עלינו מסים כה רבים? וכשדנים על מצוקת הדירות הם מתאוננים למה לא בונים יותר דירות לעם? שליחות-עם אחראית אינה יכולה להרשות לעצמה דיבור הפכפך וחפשי כזה, היא חייבת לעשות חשבון כולל.

ועלינו לדון על צבא-הגנה לישראל מתוך ראיית דרכינו המיוחדים. על צבאנו הוטלו תפקידים אשר לא הוטלו על הצבא בעמים אחרים, כי לא היה צורך בהם. הדברים היו נתונים אצלם מראש. אצלנו אינם נתונים, ואפשר לעשות במהירות וביעילות הדרושה אך ורק במסגרת של חובה לאומית, כלומר במסגרת צבאית. לא נוכל לשנות בנקל העולים הקשישים הבאים בימים. את הילדים נחנך בבתי-ספר עממיים, והנוער נחנך בצבא. כאן נעשה אותם לבני עם אחד ולמגיני מולדת משותפת.

ראיתי את הנערים האלה לפני היכנסם לצבא. ראיתי אותם בימים הראשונים להיותם בצבא, ראיתי אותם שלושה חדשים, ששה חדשים ושנה לאחר היותם בצבא. ואני יכול לומר לכם שהם נעשו אנשים אחרים, אלה הם יהודים אחרים, הם יודעים כיצד לשבת בבית-הכסא – כן, הם לא ידעו זאת מקודם, ואינני צריך לבקש סליחה על כך שאני מזכיר דבר גס כזה; הם יודעים לדבר עברית; הם נעשים יהודים גאים ובוטחים בכוחם ובכוח עמם. הם נעשים חברים טובים. הם נעשים בני-תרבות. הם יודעים לשמור על נקיון, על סדר ועל משמעת. הם לומדים מקצוע, ויודעים לאחוז לא רק ברובה – אלא גם להשתמש במכונה. ידעתי: באמריקה ישנם רבבות, מאות אלפים ומיליונים שלמדו בבתי-ספר מקצועיים. כבר ציין שר החוץ וגם אחרים, ששם כל אחד יודע לנהוג מכונית. אבל יהודי תימני אינו יודע מה זה מוטור; מעולם לא טיפל בדבר כזה. הוא אולי היה בתימן צורף, והוא יכול לעשות מלאכה דקה, אבל מכונה, מוטורים, טראקטורים, קומביינים וטאנקים – כל אלה לא היו ידועים לו.

ואין לנו זמן לחכות עד אשר יקומו בתי-ספר מקצועיים ותיכוניים וכל הנוער מגיל זה יקבל חינוך תיכוני חינם. ומנין נקח את הכסף הדרוש לכך, אדוני ראש עיריית תל-אביב? איננו יכולים לבנות בתי-ספר בלי כסף ובלי מסים.

אחדים אמרו: מתוך טעמים פאטריוטיים נסכים שהחוק יעבור לוועדה, אבל בוועדה נציג תנאים. תרשו לי להגיד מראש: ישנם תנאים שלא נקבל אותם. אם התנאי הוא ביטול הנח"ל – כפי שרוצים כמה מהציונים הכלליים – התשובה היא: לא! הנוער נדרש ליהרג על הארץ הזו; אולם קודם לזה דרוש שיאהב אותה.

רוב העולים עלו לארץ מחמת השוט. אינני אומר זאת לגנאי; דבר זה חל על כולנו. תמיד קסם החזון המשיחי. וקום המדינה, כמובן, מילא תפקיד רב בעליה החדשה. ואף-על-פי-כן באו רובם מתוך מצוקה. דוגמה בולטת היא עליית יהודי בבל. הם לא נשמעו לקריאת כורש מלך פרס, ועם זרובבל, עזרא ונחמיה לא באו, ונשארו בגולה אלפיים וחמש מאות שנה, לפני שנה באו כולם על כנפי נשרים; לא כל כך מתוך אהבה לארץ ומתוך נכונות למסור נפשם עליה – והוא הדין עולים מארצות אחרות. בכל אלה יש לנטוע תחילה אהבה לארץ, למולדת.

בארצות אחדות נעשה הדבר מאליו במשך מאות בשנים. קודם כל אדם חי על אדמתו, על חבל נחלתו; הוא אוהב כברת האדמה שלו, לאט לאט הוא מרחיב רגש זה על החבל שלו, על הגליל שלו, אחר-כך על המולדת כולה. אבל שורש אהבת המולדת הוא אהבת האדם לאדמה, אשר מתוכה הוא מוציא את לחמו. שורש זה יש להקנות לעולים, לפחות לדור הצעיר.

אנו היינו מנותקים אלפי שנים מן האדמה; טיסה לארץ ישיבה במחנות ובמעברות או אפילו בתל-אביב אינם משרישים המוני עולים במולדת ובאהבת המולדת, ויש להפנות הנוער לעבודת האדמה.

אני מצטער על-כך, שאיננו יכולים לחייב כל יוצא-צבא בהכשרה חקלאית, כי יש הכרח לשלוח בחורים לחיל-האוויר לחיל-הים ולעבודת הטאנקים ועוד מקצועות כאלה הדורשים אימון ממושך. חלק מהשנתון המגויס ניתן לנו לשלוח לנח“ל – הכשרה חקלאית, אבל על חלק זה לא נוכל לוותר. עלינו לדאוג לישובי-הספר, לישובים בנגב, ועלינו לקשר הדור הצעיר עם מרחבי השדות, עם נוף המולדת. אני יודע שלא כל הנח”לאים מתישבים אחר כך על הקרקע – אבל נוצר אצלם קשר אמיץ ואינטימי עם הארץ ועם האדמה.

כשהנוער שלנו רואה הגליל, ים-כנרת, המרחבים בנגב, היופי הנפלא של אילת, כשהוא חורש וזורע במשך חדשים האדמה, ואוסף תנובתה, מתעורר אצלו אותו דבר שהיה חבוי משותק בתוכו מלפני אלפיים שנה: חוש המולדת; ולא נוותר על זאת; כך נוצר עם.

ולא רק טיפוח המולדת, אלא עצם הבטחון דורש זאת. נחוץ-לנו צבא ודרושה לנו התישבות חקלאית – למען הבטחון. ושוב יש אצלנו העושים אנטיתיזה: או זה או זה: או צבא סדיר, או מילואים, או ישובי ספר. לבטחוננו דרושים אלה ואלה. בלי התישבות – דווקא במקומות כאלה שבעלי-הון אינם הולכים לשם – אין בטחון למדינה הזאת. עלינו ליישב מקומות אפופי-סכנות. התישבות כזו נעשית אך ורק מתוך אהבה גדולה, כי החיים בהתישבות זו קשים ומסוכנים. בעזרת הצבא אנו יכולים ליישב נקודות-התורפה המסוכנות ביותר בארץ, אבל לשם כך עלינו להכשיר את הנוער וללמדו שני דברים: חרב ואֵת. עד עתה נעשו על-ידי הצבא שלושה נסיונות ליצור נקודות-התישבות חדשות (קוראים להן היאחזויות) ליד רצועת עזה ובגליל העליון. בעתיד נצטרך להרבות בנסיונות כאלה, כי יחידים אינם הולכים למקומות אלה; וצר לי להגיד שגם הקיבוצים והמושבים אינם נדחקים יותר מדי לישובים כאלה. כל פעם שאני בא לגליל, או שט על פני ים כנרת אני עומד בוש ונכלם – שטח נהדר שבצפון ים כנרת עם זכרונות היסטוריים, המשמש מקום תורפה מבחינה בטחונית, עומד נעזב שומם; יש בתים, והם ריקים, ואין איש הולך להתישב במקום נפלא וקשה זה. נח“ל ילך לשם, כי נח”ל הוא נוער העומד לפקודת העם, אמנם רק שנתיים – עכשיו, לשנתיים וחצי – אבל היאחזות של נח“ל לא תשומם עוד. נח”ל הולך ונח“ל בא – ההיאחזות לעולם עומדת. ובלווית נח”ל אולי יבואו גם אחרים. זהו הכרח חיוני לבטחון.

וכנגד הכופרים בנח“ל יש כופרים בצבא. הם רוצים שנטיל עול הבטחון כולו על ישובי הספר; לא, רבותי! הכרחי צבא, ישובי ספר בלבד לא יקיימו בטחון מדינה, יישובי-ספר הם עזר לבטחון, עזר חשוב וחיוני; אבל רק מי שחי בעבר יסמוך על ישובי-ספר בלבד. זכורני הוויכוח עם חברים אלה, כשהיטלר איים על קיומנו ועל חופש העולם כולו. אנחנו ראינו צורך לגייס יחידות יהודיות להשתתף במלחמה נגד היטלר. חברים אלה אמרו: נגד היטלר – כן, אבל רק כשיגיע לגבולות ארצנו. שללנו אז ונשלול איסטרטגיה,פטריוטית” זו. עלינו להילחם באויב שלנו ­– מחוץ לגבולותינו. “בימים הטובים ההם”, שחלפו לאשרנו, יכולנו להסתפק בהגנה מקומית וסטאטית. הגינונו אך ורק על ישובים, עכשיו עלינו להגן על מדינה, ולכך נחוץ כוח נייד, וההגנה מוטב שתיעשה בשטח האויב. ישובי הספר מילאו וימלאו תפקיד חשוב בהגנת הארץ, ועלינו להכין שלשלת של ישובים לארכה ולרחבה של המדינה, – אבל במלחמה נעמוד רק בצבא נייד, מצויד במטוסים, בתותחים, בטאנקים, בספינות קרב ובמכשירי מלחמה אחרים. אין אלה ענין לישובי-ספר, אלא לצבא נייד וממוכן, שילך לכל מקום; ואם תקרה מלחמה יילך תחילה לאויב, ולא יתן לאויב לבוא אלינו.

שמחתי לשמוע כי עמדו בוויכוח היום גם על הגדנ“ע, והפעם בנימה חיובית. קראתי הדיונים בישיבת ועדת-חינוך, בה נשמעו הרצאות ודין-וחשבון מפורט על הגדנ”ע. נתמנתה גם ועדה לבחון תכניות להרחבת הגדנ“ע ויסוד קהיליות נוער בתוכו. בצדק צוין כאן, שאם נקיף בגדנ”ע על מאה אלף הנערים והנערות בני ארבע-עשרה – שמונה עשרה, נשכלל מערכות בטחוננו, וגם נעלה הרמה התרבותית של הנוער והעם. הנוער בגיל ארבע עשרה – שמונה עשרה זהו העם לעתיד. זהו הגיל בו יש לחנך הנוער לתפקיד-חייו, בין שזה נוער בגימנסיה, בין שזה נוער עובד בבית-חרושת, בין שזה נוער-רחוב פרוע. אני מאמין כי אפשר לחנך גם הנער הפרוע ביותר. הרב כהנא ודאי יאשר כי בכל אדם יש יצר טוב ויצר רע, אי-אפשר גם בלי יצר הרע. אין האנשים מתחלקים לטובים במאה אחוז ולרעים במאה אחוז. האיש הפרוע ביותר אפשר לחנכו בגיל מתאים, אם מכניסים אותו למסגרת מתאימה ונותנים לו המזון הרוחני והתרבותי הדרוש. זוהי אחת הבעיות הדחופות החיוניות ביותר העומדות בפנינו; – מה תהיה דמותם של מאה אלף הנערים האלה? רק עשרים אלף נערים לומדים בבתי-ספר; שמונים אלף הם מחוץ לחינוך שיטתי. חלק גדול מהם עובדים ומסייעים לפרנסת הוריהם. חלק מהם הם נערי רחוב ושולחים ידם בגנבה ונהפכים לעבריינים ולפושעים. אין, לצערי, עדיין היכולת החמרית בידי המדינה לבנות לכולם בתי-ספר תיכוניים ולחייבם ללמוד עד גיל שמונה-עשרה. אולם אפשר ואפשר, ומשום כך חובה, ליצור מסגרת חינוכית בגדנ“ע בשביל כולם, ולהביאם לחודש-חודשיים למחנה נערים בערבה, באילת, בגליל העליון, בסביבות ירושלים. אם דבר זה ייעשה במשך ארבע שנים, הם ילמדו נקיון, סדר, עבודה, יכירו הארץ, תולדותיה, יראו יפיה, יעמדו על אפשרות היצירה בתוכה, יטעו עצים, ילמדו להשתמש ברובה ובתותח, – וראיתי גדנ”עים משתמשים בתותח בהצלחה, – ינהגו סירות ומטוסים, וכאשר ייכנסו לצבא, יתקדמו מהר באימוניהם ובהכשרתם ויהיו אחר כך אזרחים מועילים וברוכים בארצם.

שמענו היום הרבה על מדינות הידידות לנו ביחוד בארצות “הדמוקראטיה העממית”. אינני רוצה לדבר אף מלה נגד הידידים האלה, אם כי איני יכול להשלים אף רגע עם גורל היהודים בתוכם. dir=“rtl”>ההסגר הקיים במקום שהוא קיים על העליה. אבל משום מה לא מצאו לנחוץ ידידי הידידים האלה לספר לנו על שירות הצבא בארץ הגדולה ביותר בין הידידות האלו, בברית-המועצות.

מהו אורך השירות הצבאי בברית המועצות שמשום מה חברי הכנסת וילנר וסנה וחבריהם מתעלמים ממנה הפעם? טוראי בחיל-היבשה משרת 24 חודש; סמל בחיל היבשה – משרת 36 חודש; חילות מקצועיים משרתים 48 חודש; סמל בחיל הים 60 חודש; סמל בחיל אוויר – 60 חודש. מדוע מייעץ לנו חבר-הכנסת וילנר שירות של 12 חודש בלבד? כלום החייל בברית-המועצות, לדעת מר וילנר, כל-כך מטומטם? אין אנו חייבים לעשות כל מה שעושים או לא עושים באותה ארץ גדולה וידידותית. לא כל מה שנעשה שם – פסול, – ולא כל מה שנעשה שם – הוא קדוש, אבל כלום אין זה משונה ותמוה כי חסידי ברית-המועצות מטיפים לנו דווקא שירות של 12 חודש בלבד. כלום שלומה של מדינת-ישראל הקטנה והמוקפת אויבים מכל הצדדים – בטוח יותר משלומה של ברית המועצות המוקפת ארצות “הדמוקראטיה העממית” וסין הקומוניסטית, ואשר לדברי חבר-הכנסת ריפתין, הן מהוות הכוח הצבאי הגדול ביותר בעולם? כלום באמת 800 המיליונים בארצות הקומוניסטיות האדירות המלוכדות כל כך מפחדים מארצות-הברית שבאמריקה על 150 המיליונים האזרחים המנוונים והמשועבדים שלה – השקועים תמיד בניגודים ובמשברים חריפים?…

ועוד הערה אחת או שתיים לאלה שדיברו לענין. אחדים מהתומכים בחוק המוצע דיברו ברחמנות רבה על סבל הנוער. אני מרשה לעצמי לכפור בעיקר: – השירות בצבא אינו סבל. לא הייתי מרשה לעצמי לומר זאת אילו לא שירתי בעצמי, ואילו בני לא שירתו ואילו ידידי לא שירתו, ואילו חברי הטובים ביותר לא שירתו. –מה הדיבור הרחמני הזה? איזה סבל יש כאן? מה הוא הסבל של נער הנותן 30 חודש שירות לעמו ולמולדתו? החייל מקבל את לחמו, תלבשתו ושכרו; ניתן לו חינוך; הוא לומד מקצוע; הוא לומד להיות איש חזק, בריא, מסודר, מכובד; הוא ממלא שליחות לאומית לבטחון עמו, – היכן כאן הסבל? יש כאן שירות וזכות גדולה! עשיתי מלאכות רבות בחיי, ואני חולם על עוד מלאכה אחת. אני תפילה, כאשר אצא, או אוצא מן הממשלה – שאזכה להיות טוראי בצבא-הגנה לישראל… (יש לי הסכם עם הממונים שלא ישאלו אותי על גילי). ידעתי שרבים אינם מרגישים עצמם כל כך טוב בימים הראשונים לכניסתם לצבא. הם מפסידים חופש תנועה, הם נתונים לפקודות, הם צריכים לישון במקום שאומרים להם ובשעה שאומרים להם, הם חייבים לעשות אימונים ועבודות לפי צו. אבל הרגשה זו קיימת רק בשבועות הראשונים, אחר-כך החייל והחיילת מרגישים עצמם בכי-טוב. ומה הוא הסבל הנורא הזה? זוהי זכות גדולה dir=“rtl”>שניתנה לנוער שלנו אחרי עשרות דורות. גם הטענה שהמשק כאילו מפסיד אין לה שחר. הצבא אינו נוטל כוחות עבודה מהמשק, אלא להיפך מכשיר ומחנך למשק. כל אדם שהיה בצבא הוא אזרח טוב יותר מזה שלא היה בצבא, בצבא הוא לומד מקצוע, עבודה או פקידות, ומתרגל להיות אדם הבוטח בעצמו; ומה הקינה הזאת, על סבל?

לבסוף, עוד מלה אחת שאיננה שייכת לענין, אבל הועלתה בוויכוח זה. חבר-הכנסת כהנא התאונן על כך שמלגליגם ליהודי דתי בעל זקן. אני מסופק אם מישהו פה לא יהיה שותף לו בגינוי הופעות כאלה – אם ישנן; וודאי שיש הופעות רעות בארץ, אבל למה מיחסים זאת לצבא? יתכן שפה ושם יש גם בצבא הופעות לא מכובדות, ואפילו מגונות. אבל דווקא במסגרת הצבא נלחמים, ונלחמים בהצלחה וביעילות, נגד גילויים נפסדים. מדוע ידובר בטון כזה על צבא-הגנה לישראל? התביעה של חבר-הכנסת כנהא לכבוד הדדי מחייבת גם אותו ואת חבריו. הכבוד שאתם תובעים, בצדק, כלפי עצמכם, כלפי מנהיגיכם והליכותיכם, – אתם חייבים גם לאחרים. אני יודע שהחלוצים הראשונים, שקשה להגזים בזכותם הגדולה, אלה שהקימו את פתח-תקוה, זכרון-יעקב, וגם רבים מאלה שהקימו את ראשון-לציון היו יהודים אדוקים. אני מוכן להניח שאדיקותם הדתית היתה גורם חשוב במפעלם החלוצי. אבל גם זוהי עובדה שבמשך שני דורות בנו את הארץ אנשים כמוני, לאו דווקא אדוקים. אלה שבנו ועבדו והגנו בימי התורכים ובימי הבריטים, ונלחמו בימי מלחמת השחרור – רובם נדמה לי היו “חפשים”. כלום הם יהודים פחות חשובים מכם? כלום אינם ראויים שתתיחסו ביתר כבוד אל נאמנותם לעם היהודי? האין אתם חייבים קצת בכבוד בנינו ובנותינו המשרתים בצבא-הגנה לישראל? הצבא איננו מורכב ממלאכים; החיילים הם בני אדם, כמו כל היהודים. יתכן, וגם בצבא נעשים מעשים מכוערים, כמו בכל מקום אחר. אולם מה הדבר שחבר-הכנסת לורנץ ניסה להוקיע כאילו זה היה פילגש בגבעה? אם מישהו פה יספר מעשה באיזה אדוק, או רב שהיה רמאי וגנב ועושה כל מעשה תועבה, האם לא תתמרמר, ובצדק, אם מקרה בודד יתואר כאילו בא ללמד על הכלל?

אל נגזים במעמסה הגדולה, כביכול, שאנו הולכים להטיל על הנוער בהארכת השירות בעוד ששה חודשים. אני יודע שישנם בחורים הרוצים להשתחרר עד כמה שאפשר יותר מוקדם. אין אלה דווקא הבחורים הטובים ביותר. אני מאמין בנוער שלנו שהוא נאמן למדינה וחרד לשלום המולדת והעם. ואם נציגי העם – והם יושבים פה – יגידו לו: בחנו את המצב; מפני סיבה זו וזו שנתבררה כאן ונתבררה ביתר פרוטרוט בוועדה – עליכם לשרת את עמכם במשך שלושים חודש, – יעשו זאת באהבה. נבטח בנוער שלנו – הוא לא יכזיב.

כ“א בחשוון תשי”ג – 9 בנובמבר 1952

א

בישיבת הממשלה

אשר יגורנו בא: – נשיא המדינה ד"ר חיים וייצמן נפטר הבוקר בביתו ברחובות.

לא אנסה ברגע זה למַצות פעלו ואישיותו של בחיר האומה, שלא קם כמוהו אחרי הרצל; לכך דרושים ספרים שלמים, כי וייצמן נשא על ראשו שני כתרים – כתר מלכות וכתר תורה: הוא היה ראש האומה וגדול המדע.

גם בשנים המעטות שלא שימש כנשיא נבחר של ההסתדרות הציונית – היה ד“ר וייצמן האזרח הראשון בעם היהודי וסימל שאיפת תקומתנו הלאומית שנקראה בשם ציונות. אישיותו רבת־הקסמים, פעלו המבורך במשך עשרות שנים, מעמדו בעם היהודי ובכל העולם התרבותי, עשו אותו בדרך הטבע לבחיר האומה. וכשם שד”ר וייצמן כבש לעצמו עמדת־עולם בהיסטוריה היהודית כך כבש לעצמו עמדת־תפארת בעולם המדע. ומופלא הדבר שהאיש שמסר כל חייו, כוחו וזמנו לתנועה הציונית ולבנין הישוב והמדינה – לא פסק אף פעם ממחקרו ומפעלו המדעי, והקים גם אסכולה ציונית רבת־פעלים וגם יסד מכון מדעי מפואר ומבורך.

לגבי ד"ר וייצמן שתי הפעולות הללו: עבודתו המדינית והישובית מצד אחד ויצירתו המדעית מצד שני לא היו שני דברים נפרדים, אלא צמודים ונובעים ממקור אחד – ממקור הרוח היהודי.

ד"ר וייצמן הכיר באמת העמוקה והפשוטה גם יחד כי חידוש חיינו ועצמאותנו, מבטח קיומנו ועתידנו, בנין מולדתנו ותרבותנו, לא יכּונו בלי היות המדע עמוד התיכון של פעולתנו המשקית, הישובית והחינוכית. וייצמן ראה בפעלו המדעי הגדול חלק אורגני ומרכזי מתרומתו ההיסטורית להקמת מדינת ישראל.

אפילו הישגו הגדול ביותר בשטח המדיניות הבינלאומית – הצהרת בלפור, לא היה, כידוע, מנותק מהישגיו המדעיים.

ד"ר חיים וייצמן ייצרר בצרור החיים הנצחיים של האומה העברית על־ידי אישיה הגדולים מקדם קדמתה – האבות, השופטים, הנביאים, המלכים ואורגי חוט החייִם של האומה במשך ארבעת אלפים שנה.

בשם ממשלת ישראל נשלח למשפחת וייצמן, לרעייתו הדגולה ד"ר וירה וייצמן ולבנו, כמו כן להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, השתתפותנו הכנה והעמוקה בצערם ובאבלם.

מדינת ישראל והעם היהודי בכל רחבי העולם ישתתפו באבל זה – בפטירת הנשיא האחרון לתנועה הציונית והנשיא הראשון למדינת ישראל.

ב

כ“ב בחשוון תשי”ג – 10 בנובמבר 1952

בישיבה קל"ה של הכנסת השניה

נתיתמנו.

אתמול לפנות בוקר נסתלק מאתנו שר האומה העברית בדורו, נשיא ישראל הראשון, אביר המדע החימי, איש הקסם, ההשראה והפיקחות העליונה, ד"ר חיים וייצמן.

למעלה משנה שרה ד"ר וייצמן בכוח חיוניותו העצומה עם מלאך המוות, עד כי נפל שדוד. זהו הסיום הטראגי שאין מנוס ממנו אף לגדול הדור.

ואכן, וייצמן היה לא גדול אלא הגדול בדורו. יתר על כן, הוא שימש עשרות בשנים נקודת־המוקד, המוקד הרעיוני והמעשי, מוקד החזון והביצוע, בעם העברי, והכשיר תקומת מדינת־ישראל, כאשר לא עשה איש לפניו.

הוא לא היה ראשון, קדמו לו שתי דמויות מופלאות: אדמונד דה־רוטשילד ותיאודור הרצל, שעשו גדולות ונצורות, כל אחד בשטח מיוחד, זה בשטח המעשה והביצוע, וזה בשטח החזון והכשרת הלבבות. כל אחד משניהם היה יחיד במינו, ללא אח ויורש, בחייהם ואחרי מותם.

רק תפיסה כוזבת ווּלגארית תראה ב“נדיב הידוע” פילאנטרופ עשיר המפזר כספו הרב לקפריסה שרירותית. בנצר צרפתי זה של שלשלת הרוטשילדים אדירי ההון באירופה בשעתם, פעם חזון תקומת מולדת־הקדומים של עמו, ועד יומו האחרון – הוא מת זקן ושבע־ימים – היה חזון זה עומד במרכז הגיגיו ומאווייו, כאשר נוכחתי בעצמי בשיחתי אתו זמן קצר לפני מותו. לפניו ולאחריו לא קם עוד בעל יכולת כספית ובעל נפש גדולה כמוהו שהעניק לעמו ברכת עשרו ונפשו. אבל אדם דגול זה שגה שגיאה פאטאלית אחת, אשר חיבלה כמעט כל מעשהו הגדול: הוא האמין שהכסף קונה הכל, ולא הבין די שהעיקר הוא האדם, האדם היוצר והעושה במלאכה.

אפס, על־אף כל השגיאות, ספק אם היינו מגיעים עד הלום בתנופה זו, אלמלא המפעל ההתישבותי הראשוני שנתמך והורחב על־ידי “הנדיב הידוע”.

גדולה ואדירה הרבה יותר היתה הופעתו והשפעתו של הרצל – שלפתע פתאום הבהיק כמטאור אדיר־אונים בשמים הקודרים והאפלים של גולת ישראל; ובתקופה הקצרה של פעולתו הציונית, בסך־הכל 8־7 שנים – כי הוא מת בדמי ימיו – שינה באור חזונו וגאונו הממלכתי פני העם, ופילס נתיב חדש לגאולתו.

הרצל היה ראשון, חוזה ומהפכן, והאמין בקפיצת הדרך. כרוב ההגדרות טעונות גם הגדרות אלה סייג. הרצל לא חידש את הרעיון הציוני ולא המציא חזון מדינת היהודים. קדמו לו פינסקר, הס, קלישר, אלקלעי, שפינוזה, דון יוסף הנשיא, שלמה מולכו ורבים לפניהם. ואף־על־פי־כן היה הרצל ראשון – במעוף חזונו הנועז והבהיר ובכלים אשר יצר לביצוע תכניתו הממלכתית. מן החוץ בא הרצל לעמו, אשר כמעט לא ידעו; ניתק כל קשריו עם עברו וסביבתו הנכרים, ודחק את הקץ ונגדע בעודו באיבו.

לוייצמן לא היו הון התועפות של רוטשילד ולא קסמי החזון של הרצל. הוא לא בא כמוהם מהמערב, מהיהדות המתבוללת והמתנכרת, וייצמן בא מבפנים, מלפני ולפנים, ממקור חיות העם, מעיירה קטנה בתחום המושב ליהודי רוסיה, אם היהדות ומרכזה בעולם בזמן ההוא. רווּי תרבות יהודית והווי עממי יצא וייצמן לעולם הגדול, רכש לעצמו מכמני המדע וידיעת העולם. לא האנטישמיות הפכה אותו ליהודי, אלא יהדותו היתה מקור ציוניותו. כאיש מדעי הטבע לא האמין בקפיצות הדרך אלא בגידול הדרגתי, ואולי נתעלמה ממנו ההלכה, שאין תהליכי ההיסטוריה דומים בכל לתהליכי הטבע, וגם בטבע יש שתהליכים חשאיים מבשילים התפוצצות פתאומית.

וראה זה פלא. מה שלא ניתן לעשות לרוטשילד במיליונים הרבים בשטח ההתישבות, ומה שלא השיג הרצל בקסמי חזונו ואישיותו המופלאה והיחידה במינה בשטח המדיני, – עשה וייצמן וביצע בשני השטחים גם יחד, ובשניהם לא זכה מן ההפקר ומן המקרה.

באישיותו של וייצמן היתה מזיגה הארמונית של החזון המדיני והמפעל ההתישבותי גם יחד. וייצמן לא היה בבואתם המשותפת של רוטשילד והרצל; כל תכונתו, אופיו ותפיסת עולמו של וייצמן היו שונים בהחלט, ונבעו מתוך מעינותיו הפנימיים. מעינות אלה היו מחוברים למקורות העמוקים של עמו, וגם ינקו מן הבארות שחפרו המדע והחכמה בימינו; וזה היה סוד גדולתו ויצירתו ההיסטורית, סוד השפעתו ותהילתו הבינלאומית של חיים וייצמן.

העם היהודי הוציא מתוכו במאה וחמשים השנים האחרונות כמה וכמה אישים בינלאומיים, שפעלם והשפעתם השאירו עקבות עמוקים בעולם כולו, הרחק מגבולות ארצם. מאלה אציין רק שניים: ד’ישראלי במאה התשע־עשרה וטרוצקי במאה העשרים. אולם שני אלה וכן כמה דומים להם, נעשו אישים בינלאומיים בתוקף פעולתם והשפעתם לא כיהודים ולא בקשר לעם היהודי, אלא בקשר לעמים זרים, שנקלטו בתוכם פחות־או־יותר. האישיות הבינלאומית היחידה בעולם שהיתה כולה יהודית, לא־רק לפי מוצאה וגזעה, אלא לפי פעלה בתוך העם היהודי ובשם העם היהודי – היתה אישיותו של ד"ר וייצמן. בכל ההיסטוריה היהודית שבגולה לא נמצא אף יהודי אחר שזכה למעמד בינלאומי כזה שזכה לו חיים וייצמן.

הרצל נגדע כמעט בראשית פעלו, ואין לדעת מה היה גורלו ההיסטורי אילו האריך ימים, אבל וייצמן פילס נתיבו בחיים ובהיסטוריה בכוחות עצמו.

שנים רזות לא־מעטות, שנים דלות־מעשה־ומחשבה, עברו מיום הסתלקותו של הרצל, יוצר ההסתדרות הציונית, עד הופעתו של וייצמן כמנהיג האומה ומדריכה העליון. כהרצל כן גם וייצמן נולדו עם כתר מלוכה על ראשם. שניהם היו בחירי העם בטרם בחר בהם איש. לא הקונגרס בחר בהרצל, אלא הרצל, שהעם כבר ראה בו מנהיגו הנערץ, בחר בקונגרס ושיווה לו הופעה וחשיבות של עצרת האומה ובימתה העליונה. גם וייצמן הוצב בראש התנועה הציונית והביא לה נצחונה המדיני הראשון והגדול – הצהרת בלפור, מבלי שהיה חבר בהנהלה הציונית. אבל שלא כהרצל – כבר היה לו גם אז עבר עשיר ופורה בשורות התנועה, ובשורותיה הראשונות, כי וייצמן נולד ציוני, באשר היה יהודי שביהודים מלידה ומבטן. אולם זו תהא המעטת דמותו של וייצמן אם נראה בו לא יותר ממזיגה מבורכת של ציונות מעשית ומדינית, מעין סינתיזה של רוטשילד והרצל.

הנדיב הגדול שזכה, לא בלי צדק, לשם “אבי הישוב”, והחוזה הנערץ שיצר את ההסתדרות הציונית – קדם לשניהם, ואולי הוליד את שניהם, החלוץ האלמוני. אלמוני זה לא העניק לגאולת ארצו הון תועפות ולא הזריח על עמו בשעתו חזון המדינה היהודית; לא דל וריק היה החלוץ האלמוני. עושר נפשו לא יסולא בפז ותוקף חזונו עז ממות, אבל הוא נתן לתקומת עמו במולדת רק מתנה צנועה – את עצמו בלבד, את עצמו כולו; מירושלים העתיקה, מהונגריה הרחוקה, מרוסיה הרחבה, מרומניה המושפלת באו החלוצים האלמונים, לפני עשרות רבות בשנים, בטרם היות תנועה ציונית ובטרם קום המפעל ההסתדרותי החדש, והשקיעו עבודתם, גבורתם, אהבתם וחייהם, ללא תנאי וללא שיור, בהקמת הריסות המולדת ובהנחת יסודות לחיים לאומיים עצמאיים. ובודדים ומעטים היו החלוצים האלמונים בראשיתם, והעם בתחילה לא ידע אותם ולא הבין זמן רב לרוחם. לא מעטים בתוכם גם נכשלו ונפלו, כי קשה מאין כמוהו היה מפעל־הבראשית של יצירת מולדת ואומה. אך השלשלת לא נפסקה; מעין החלוציות לאחר שנבקע היה כמעין המתגבר, אם כי בלא רואים, כאשר לא רואים הזרם העז המפכה במעבה־האדמה; וכשמת פתאום החוזה המדיני הגדול ויוצר ההסתדרות הציונית, ולקו המאורות, ואור כוזב ומתעה נראה לרבים באוגנדה ובטריטוריות נעלמות, ובאו ימי הקטנות והמבוכה – הצילו החלוצים האלמונים גם את המפעל וגם את החזון, בהאצילם על שניהם מתנתם הצנועה – מתנת ההגשמה העצמית, מתנת חייהם ומותם.

חיים וייצמן לא נמנה עם אלמונים אלה, ופעולת חייו לפני התגלותו הגדולה ואחריה במשך הרבה שנים נתרכזה בתנועה הציונית הרשמית ובמפעלה המדיני והמעשי. אולם לא היה מנהיג ציוני, מלבד ד"ר רופין, אשר הבין כל־כך ערכה ותפקידה המכריע של החלוציות הציונית, ולא היה מנהיג ציוני שהתקרב יותר לנשמת החלוציות המגשימה כאשר הבין זאת ועשה זאת חיים וייצמן.

וייצמן לא נזדהה עם מחנה החלוצים בחייהם יום־יום, וחלק גדול של המחנה לא נזדהה עם הד"ר וייצמן בתפיסתו הפוליטית, אבל לא היה ציוני מחוץ למחנה החלוצי עצמו שהעריך את המפעל החלוצי כאשר העריך אותו וייצמן, והסגולות החלוציות שהיו טבועות בוייצמן, הקירבה הנפשית והעמוקה שלו לחלוצי ההגשמה, שימשו יסוד שלישי, ממנו הורכבה ונתעצבה דמותו המוסרית של וייצמן.

במתכוון אני מקפח בדברי גדולתו של וייצמן כאיש־המדע. ואני עושה זאת לא מפני שפעולתו ויצירתו המבורכת והעשירה בשדה החימיה אין לה דבר עם התנועה הציונית ועם הקמת המדינה. ההיפך הוא האמת. לא היו שני וייצמנים – וייצמן ציוני וּוייצמן חימאי. ציונותו של וייצמן היתה מדעית, אם כי ינקה ממקורות המסורת והרגש של העם היהודי, והמדע של וייצמן שירת באמונה ובקביעות את המפעל הציוני, גם המדיני וגם ההתישבותי.

אם פעולתו החימית של וייצמן באנגליה בימי מלחמת־העולם הראשונה סייעה להשגת הצהרת בלפור – אפשר אולי לראות בכך צירוף מקרי של מאורעות. אולם המחקר המדעי והיצירה המדעית של וייצמן ועוזריו בארץ – אינם דבר שבמקרה, אלא פרי תפיסתו העקרונית של וייצמן, כי מדינת־ישראל, משקה, תרבותה ובטחונה לא יכּוֹנו בלי טיפוחו המאכסימלי של הגאון המדעי היהודי ובלי ביסוס משקנו ותרבותנו על הכיבושים המדעיים והטכנולוגיים החדשים והמתחדשים בלי הרף. וייצמן ראה בצדק, כאשר איש לא ראה זאת יותר ממנו, חשיבות המדע והטכנולוגיה בשביל קיומנו ועתידנו במולדת. והמאמץ המדעי לא שימש לוייצמן מפלט מפעולתו המדינית והציבורית, אלא היווה חלק אורגאני ממסכת יצירתו ההיסטורית.

ואם לא עמדתי על וייצמן גדול־המדע, אין זאת אלא באשר הערכת יצירתו החימית של וייצמן, שתהלום פעלו המדעי כראוי לו, יכולה לבוא אך ורק ממומחה מקצועי.

וייצמן לא היה איש מצליח בכל מעשיו תמיד. היו לו אכזבות מרות וקשות, גם פנימיות וגם חיצוניות, גם מטעם התנועה הציונית וגם מטעם הכוחות החיצוניים אשר האמין בהם. אכזבות אלה פצעו אותו קשה, אבל לא שברו אף פעם רוחו. וייצמן כיהודי שביהודים לא ידע מה זאת כניעה ורתיעה, וגם ברגעים המרים והקשים ביותר שלט על עצמו ושמר על אמונתו העמוקה, – גם על האמונה בעתיד עמו וגם על האמונה בנצחון היושר והאמת באנושות כולה.

אולם לוייצמן היו לא רק אכזבות. הוא זכה למה שלא זכו מנהיגי עם רבים וגדולים בעמים ובישראל: הוא הגיע למטרתו בחייו, והמדינה אשר עמל על בנינה ותקומתה מאין כמוהו – זכה לעמוד בראשה ולהיות נשיאה הראשון.

וזכתה גם המדינה שד"ר וייצמן יהיה הנזר על ראשה בקומה לתחיה אחרי שנות אלפיים.

אתמול נסתלק האיש.

וייצמן בשר־ודם מת ואיננו עוד. וייצמן האישיות ההיסטורית והגואלת – דמותו המבהיקה לא יכהה זהרה לעולמים.

ו' בכסלו תשי"ג – 24 בנובמבר 1952

בישיבה קמ"ד של הכנסת השניה

הדבר שהתרחש עכשיו בפראג מעורר ארבע בעיות חמורות.

ראשית – מהותה האנושית של הטאגדיה בפראג, אפיו האמיתי של ה“המשפט”; על זאת כבר עמד שר־החוץ ואין צורך להוסיף אף מלה לדבריו הנאמנים, הקולעים והממַצים.

שנית – משמעותו הבינלאומית של “המשפט”. איני מניח שיש בארץ או בארץ אחרת הרבה אנשים תמימים הסבורים, כי הדבר המתרחש בפראג הוא דבר מקומי, ונעשה על דעת המקום, וברצון המקום, וכי זה מכוּון נגד מספר עסקנים קומוניסטים בעבר – סלאנסקי, קלמנטיס, פראנק, או נגד ציונים כאורן ואורנשטיין, נגד היהודים ונגד מדינת ישראל. זוועה זו, יתכן, יש לה משמעות בינלאומית איומה, ועל כך לא אעמוד הפעם.

שלישית – וזוהי אולי הבעיה האיומה שבכולן: הגורל הצפוי לשני מיליון וחצי יהודים הנמצאים תחת שלטון “קומוניסטי”. גם על כך לא אעמוד הפעם.

רביעית – התגובה בישראל ל“משפט” פראג. אין לנו כל שליטה והשפעה על המתרחש עכשיו בפראג ועל הכוחות שפראג כפופה להם – בכוונותיהם ובתכניותיהם, אבל יש לנו שליטה על עצמנו, ובישראל – “עצמנו” זה הוא הגורם המכריע. איני בטוח אם גורם זה בישראל מסוגל לעכב או לשנות את המיפנה המסתמן אולי במדיניות הבינלאומית של כוחות אדירים בעולם. איני יודע אפילו, אם ביכולתנו למנוע את האסון האיום הצפוי לשארית היהדות האירופית שמרביתה כבר נשמדה. אבל גורל ישראל הוא בידינו. וגורלה הוא גורל הנוער היהודי, גורל העם בישראל. ולא רק גורלו החמרי, הכלכלי, החברתי, אלא כשרו לראות את האמת, לא ללכת שולל אחרי אור מתעה ונביאי־שקר ואחרי סיסמות־רמיה ומדוחי־שוא. ובתגובה לזוועה ה“משפטית” שגוללו לעינינו בפראג, יבּחן כל איש וכל דיבור בתוכנו. היה אולי כדאי לעמוד על התגובה של כל חלקי הציבור, אבל הפעם אסתפק רק בשתים: בתגובתו של “קול־העם”, השופר של המפלגה הקומוניסטית בישראל, ובתגובתו של “על־המשמר”, השופר של מפ"ם. הראשון מזדהה במאה אחוזים עם דברי המשפט; הוא מזדהה עם הקטרוגים נגד מנהיגי הקומוניסטים הצ’כוסלובקיים שנתגלו פתאום כבוגדים, מרגלים ומחבלים וסוכני האימפריאליסם; עם הקטרוגים האנטישמיים נגד היהודים בצ’כוסלובקיה ובעולם; עם השמצת ישראל והציונות. “על־המשמר” נקט בהזדהות מסויגת, וזו מסוכנת וגרועה, לדעתי, מהזדהות מלאה. ומשום כך אעמוד הפעם בעיקר עליה.

לפני מותו של אלכסנדר ינאי, אחרון המלכים החשמונאים העצמאיים, שבימיו גברה המחלוקת בין הצדוקים ובין הפרושים, ציווה לאשתו: “אל תתיראי לא מן הצדוקים ולא מן הפרושים, אלא מן הצבועים, העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס”. ולא מפני שהזמרים הגלויים אינם מסוכנים ומזיקים, אלא שסכנתם אינה גדולה, כי הם לפחות גלויי־לב ומופיעים כלפי הציבור כמו שהם, לא כן הצבועים – אשר תוך ומרמה בלבבם, ומתעטפים באיצטלה של קדושה, ועוד מבקשים שכר על מעלליהם, כאילו היטיבו עם הציבור כפנחס…

התגובה של מק"י – אם כי היא מלאה כזב, רמיה וסתירות, אינה מַבחינה בין העלילות שטופלים על קומוניסטים צ’כוסלובקיים מובהקים כסלאנסקי ובין העלילות שטופלים על חברי השומר־הצעיר – אורן ובן־שלום. כולם הם עכשיו בוגדים ומחבלים ומרגלים. היא מזדהית עם הקטרוגים על ישראל ועל הציונות כשם שהיא מזדהה עם הקטרוגים האנטישמיים על היהודים, אלא טוענת היא כי אין זו אנטישמיות אלא “אנטי־קוסמופוליטיות”.

לא כן התגובה של “על־המשמר”.

לעיני המאמר הראשי ב“על־המשמר” מיום 23.11.52 – בשם “האשמות־שוא”, שכנראה נכתב ונערך על דעת המוסדות המוסמכים של המפלגה, לאחר עיון ודיון שקול. כאן יש לפנינו עמדה של מפלגה המתימרת בפאטריוטיסם יהודי וציוני – והעמדה רצופה צביעות וסתירות. והצביעות היא גם אנושית כללית וגם יהודית ציונית. המפלגה ועתונה מזדהים עם המשטר שערך את המשפט; עם העלילות המחרידות על נאמני המשטר הקומוניסטי והמפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה, עם האמצעים האינקוויסיטוריים להביא לידי “הודאות”; עם העלילות האנטישמיות וגירוי אינסטינקטים שפלים בעם הצ’כי נגד יהודים באשר הם יהודים. נגד כל הזוועה המוסרית הזאת, זוועה מבחינה אנושית ויהודית, אין אף מילת־גנאי אחת במאמר הראשי, ושתיקה במקרה זה היא בלי־ספק כהודאה, כי אין המפלגה ומערכת עתונה עוברות בשתיקה על המשפט בכללו; להיפך, הן מקדישות למשפט מאמר ראשי, אשר בלי ספק נשקל במאזני המצפוּן המפלגתי. ובמאמר יש גם הסתייגות מהמשפט, אבל מסתייגים אך ורק מהטלת הדופי בחברי מפ“ם (אורן ובן־שלום) ומהקיטרוגים על התנועה הציונית. אבל משתי הסתייגויות אלה משתמעת באופן הברור ביותר הזדהות עם כל שאר דברי הבלע והזוועה שב”משפט" מבוים זה.

ולמען מנוע כל טעות, אומר מיד, שאני מוכן להצטרף מיד לדעת המערכת, שמרדכי אורן לא עשה כל מעשה חבלה במדינת צ’כוסלובקיה, וגם לי, כמו למערכת “על־המשמר”, אין כל ספק בנאמנותו של האיש אורן לדיקטאטורה הקומוניסטית בארצות הגוש הסובייטי, ואיני מאמין אף רגע ב“הודאות” של אורן אשר זויפו או נסחטו ממנו על־ידי עינויים או אמצעי אונס ותרמית אחרים. בטוח אני שכל ההאשמות נגד אורן ובן־שלום הן עלילות־שוא שאין להן שחר. אבל שואל אני: כיצד יכלו אנשי “על־המשמר” ומפ“ם לתת יד לעלילות ולקטרוגים דומים שהוטלו על ראשי המפלגה והשלטון בצ’כוסלובקיה, שלא פחות מאורן ובן־שלום היו נאמנים ומסורים לתנועה הקומוניסטית ולמשטר הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה? האומנם מעלה אף מישהו מאנשי מפ”ם על הדעת שסלאנסקי הוא פחות קומוניסט מאורן? – ואם אורן הוא חף מפשע באשר ידועה “ידידותו העמוקה לארצות הסוציאליזם”, מדוע אין הם מכירים, שגם סלאנסקי וחבריו הם חפים מפשע – בגלל אותה סיבה? האין באיפה ואיפה זו – משום צביעות וזדון?

“על־המשמר” נוקט בעמדה צבועה אפילו בשימוש הלשון, בטרמינולוגיה. העתון מעיד על אורן שהיה נאמן ל“סוציאליזם המהפכני”, בהתכוונו להגיד שהיה נאמן לקומוניסם. המפלגה השלטת בברית־המועצות ובארצות “הדימוקראטיה העממית” יש לה שם ידוע ומקובל – היא נקראת בשם המפלגה הקומוניסטית, ותנועתה נקראת בשם קומוניסם, ומערכת “על־המשמר” יודעת זאת כמוני, אבל היא כנראה צריכה לאחז עינים ולהסתיר פרצופה האמיתי מהעולם היהודי שמחוץ לגוש הסובייטי, והיא משתמשת בלשון־סתרים; לא נוח למפ“ם שיהודי העולם החפשי ישמעו על נאמנותם לקומוניסם בארצות הגוש הסובייטי, והריהם מתחפשים במחלצות של “סוציאליזם מהפכני”. ואני מוכן לקבל את הטרמינולוגיה של “על־המשמר”, ואני שואל: האם מטיל מישהו בתוך מפ”ם ספק כלשהו בנאמנות ל“סוציאליסם המהפכני” מצד סלאנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית ונאמן בית הקרמל כל השנים, מצד פראנק, סגן מזכיר המפלגה, מצד אנדריי סימון, עורך העתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית “רודה פראבו”, מצד ולאדימיר קלמנטיס, שר־החוץ בממשלה הקומוניסטית, מצד קארל שוואב, תת־שר הבטחון בממשלה זו ועוד? כלום היו כל אלה פחות נאמנים ל“סוציאליסם המהפכני” – ומדוע אבירי מפ"ם אינם מגינים על כבודם, על כבוד האמת ועל כבוד מצפונם האנושי – אם לנאמני “הסוציאליסם המהפכני” יש מצפון אנושי? אם “הודאות” אורן פסולות – מדוע כשרות “הודאות” סלאנסקי וחבריו? אם לגבי אורן עושים עוול – מדוע זה לא יתכן לגבי אחרים?

מהו הערך המוסרי של הסתייגות “על־המשמר” לגבי אורן? “קול־העם” מזדהה עם המשפט בכללו; הוא מקבל, לפחות הוא מעמיד פנים שהוא מקבל כל ה“הודאות” כאמת צרופה; אפשר לפקפק באמיתות הנחותיו, – אבל הנחותיו לפחות הן הגיוניות מבחינה חיצונית ופורמאלית, ואם הן רצופות מירמה – והן בלי ספק רצופות מירמה – לפחות אין בהן איפה ואיפה. מה שאין כן בעמדת “על־המשמר” ומפ"ם. איני מניח אף רגע שאנשי “על־המשמר” מאמינים בקטרוגים נגד ראשי הקומוניסטים בצ’כיה, – מדוע אין להם אומץ־לב להסתייג, כשם שהם מסתייגים לגבי חברם אורן?

אם עדותו של אורן על סלאנסקי וחבריו כמחבלים היא פסולה, משום שלפי הנחת “על־המשמר” לא ניתנה ברצונו הטוב של אורן, מדוע נאמנה עדותם של סלאנסקי וקלמנטיס נגד עצמם? וכי יש להניח שרק נגד אורן אחזו באמצעים למען יעיד עדות שקר?

קבלת עדותו של אורן נגד עצמו ונגד מנהיגי הקומוניסטים בצ’כוסלובקיה, בלי ספק מטילה צל על אורן ועל מפלגתו, ומובנת וגם מוצדקת הסתייגותו של “על־המשמר”. אבל לא יימצא אף איש אחד במפ“ם אשר יפקפק בדבר שסלאנסקי וקלמנטיס הם קומוניסטים לא פחות מאורן ונאמנים לא פחות מכל אנשי “על־המשמר”, ל”סוציאליסם המהפכני“, כלומר לדיקטאטורה הקומוניסטית. כלום אין ה”הודאות" של סלאנסקי וחבריו מטילות צל עוד יותר כבד על המפלגה הקומוניסטית ועל המשטר הקומוניסטי? וכיצד סומכים אנשי “על־המשמר” על “הודאות” אלה? הן זה רק לפני שנה־שנתיים נשאו אנשי מפ“ם את קלמנטיס על כפיהם. וד”ר סנה אף תבע מאיתנו שניתן כבוד לקלמנטיס ונבחר בו לראש עצרת או“ם. ואנחנו אמנם הרימונו על נס את העזרה שהוא נתן בזמנו, יחד עם שר־החוץ הנוכחי שירוקי וראש ממשלת צ’כוסלובקיה – זאפוטוצקי – לישראל במלחמת קוממיותה. כלום אין אנשי מפ”ם, כציונים וכנאמני “הסוציאליסם המהפכני”, חייבים להגן על ישרם וכבודם של קומוניסטים אלה, כשם שהם מגינים על חברם אורן – אם הגנתם היא הגנה על אמת ועל מצפון, ועמדתם היא עמדה עקרונית? בכל אופן הם לא יכחישו שרודולף סלאנסקי היה קומוניסט לא פחות מאורן.

אני רוצה להוסיף מלים אחדות מדוע איני בא בטענה לאנשי “קול־העם”. לפני שנתיים וחצי (3.1.50), כשדנו בכנסת על בעיית ירושלים, עלה על הבימה חבר־הכנסת אֶרם ואמר: “בטרם אעבור לסקירת שר־החוץ, ארשה לעצמי לצטט שני פסוקים באזני חבר־הכנסת מיקוניס. פסוק אחד מ”קול־העם": “בינאום ירושלים היא מזימה אימפריאליסטית של סוכני טרומן ובאֶוין”. פסוק שני, שנתפרסם לאחר זמן קצר, כעבור שבועיים, באותו “קול־העם”: “הדרך המעשית והצודקת ביותר לפתרון בעיית ירושלים כחלק מהפתרון הדמוקראטי של בעיית ארץ־ישראל זהו בינאום ירושלים”. “איני מחויב להסביר – הוסיף ארם, – כיצד חבר־הכנסת מיקוניס יכול ללמוד מפסוק אחד על השני” (דברי הכנסת III, עמוד 407).

כשגמר אֶרם לקרוא שתי ציטטות אלה מדברי מק“י באותו ענין, פרץ צחוק על ספסלי מפ”ם. אומר את האמת שתמהתי קצת על “צחוק מפ”מי" זה. כלום אינם יודעים אנשי מפ“ם שחובה קדושה מוטלת על כל קומוניסט נאמן לענות אמן, בלי כל הרהור ובלי כל סייג, לכל מה ששומעים מפי הגבורה, גם אם היום משמיעים לו ההיפך ממה שהשמיעו אתמול? כי הרי אין הקומוניסט רשאי לחשוב בעצמו, אין הוא רשאי להיות נאמן לעצמו, אין הוא רשאי להתחשב עם עובדות, עם מציאות, עם אמת, עם מצפון – אלא הוא מצוּוה ועומד לענות אמן על כל מה שמצווים עליו השליטים. – כי הקומוניסם מיוסד על שני צווים: 1) נאמנות לקו, ויהא הקו אשר יהיה, ויהא היום ההיפך מאתמול, ומחר – ההיפך מהיום; 2) המטרה מקדשת את האמצעים, כל האמצעים, בלי יוצא מן הכלל, לרבות עלילות־שוא, זיופי ההיסטוריה, סילוף האמת, סיסמאות־רמיה ורצח, הריגת אנשים חפים מפשע, – כשזה דרוש להגברת כוח השליטים, או לכסות על כשלונותיהם. מק”י נאמנה לשיטה זו, וכשמצווים עליה להצביע בעד בינאום ירושלים – היא תעשה זאת ללא כל הרהור והיסוס, כשם שפק"פ, קודמתה, לא היססה לתמוך בטרור האנטי־יהודי של המופתי, על פי צו מגבוה. ואם מחר יגידו לה שעליה להתנגד לבינאום ירושלים – לא תתקשה אף לרגע להוקיע את דורשי הבינאום כמחרחרי מלחמה וכסוכני האימפריאליזם, כשם שעשו אתמול ההיפך מזה.

כשהקומוניסם יכּנס בברית עם היטלר – יפסיקו כל התקפותיהם על הנאצים, ויכוונו כל החצים בסוציאליסטים שנואי־נפשם, ואם ה“קו” ישתנה – יודיעו בלא כל נקיפת־לב שמעולם לא נכרתה ברית בין ריבנטרופ לבין מולוטוב, ורק מחרחרי המלחמה וסוכני האימפריאליסם בדו עלילה זו על ברית־המועצות. עם אנשים אלה אין להיכנס לשום ויכוח, כשם שאין להתווכח עם תקליט. ואם אומרים לאנשים אלה דברים מפי הגבורה: מנהיגי הקומינטרן, חבריו של לנין, ראשי המהפכה הרוסית, ותיקי הבולשביקים, ראשי התנועה הקומוניסטית בבולגריה, בהונגריה, ביוגוסלביה, בצ’כוסלובקיה, ברומניה – נתגלו כבוגדים, מחבלים, מרגלים, סוכני האימפריאליסם, מרצחים, וכי כולם “הודו” באשמתם מרצונם הטוב – יקבלו את הדברים בלי כל היסוס ויחזרו על כל העלילות המחרידות האלה באופן מיכני, בלי כל פקפוק וסייג, ובלי כל יוצא מן הכלל.

בשנת 1923 הייתי במוסקבה לרגל התערוכה החקלאית שנערכה שם. עשיתי שם כשלושה חדשים. ביקרתי בכמה מקומות: במשרדי האיגודים המקצועיים של הפועלים, במשרדי הממשלה, במקומות ציבוריים, בגנים, בבתים פרטיים. בכל מקום ובכל משרד נמצאו שתי תמונות: אחת של לנין, והשניה – לא של האיש שכולכם חושבים עליו ברגע זה, אלא של טרוצקי. לא היה מקום ממשלתי, ציבורי ופועלי ופומבי, ששתי התמונות האלה לא התנוססו זו ליד זו. וכשאני קורא עכשיו בספרות הקומוניסטית תולדות הימים ההם, ורואה תמונות וציורים מהתקופה ההיא – רואה אני שוב שתי תמונות מתנוססות יחד, אחת של לנין, והשניה – לא של טרוצקי, אלא של האיש שאתם חושבים עליו ברגע זה. ואני בטוח שאם אשוחח עם קומוניסט שגדל ונתחנך לאחר 1923 ואספר לו ממראה־עיני משנת 1923 – לא יאמין לי, לא יוכל להאמין לי. כי כל ההיסטוריה שהוא למד ממקורות קומוניסטיים היא ההיפך ממה שהיה, והוא יודע שטרוצקי לא היה חברו של לנין, אלא מי שרצה לרצוח את לנין, וגם למגר את המשטר הסובייטי בעזרת הצבא הגרמני בימי בריסט־ליטובסק, כמו שאחד מאנשי מק“י הכריז פה בכנסת שהברית בין ריבנטרופ ומולוטוב, בין היטלר וסטאלין לא היתה מעולם. המטרה מקדשת האמצעים. ואם מיקוניס, דרך משל, לא ישוב לארץ אלא יובא לפראג ויעמוד אף הוא למשפט בעווֹן עזרה לישראל בימי מלחמת השחרור, – כסוכן האימפריאליסם האמריקאני וכשותף למחבל ולמרגל קלמנטיס ו”יודה" על פשעיו, – הריני בטוח שחבריו כאן לא יפצו פה ולא יסתייגו, אלא יסתמו הגולל על ה“מחבל” וה“מרגל” מקרב מפלגתם, כשם שעושה זאת המפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה ביחס לחבריה היא. התנהגות המפלגה הקומוניסטית מעוררת תמהון וחרדה בלב איש שלא כבה בלבו זיק־המצפון האחרון. אבל יש בה, בהתנהגות זו, לפחות שיטה ברורה ומובנת. ומק“י מתנהגת כמו שמתנהגת המפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה, בבולגריה, ובשאר ארצות הגוש הסובייטי. איש מאנשי מק”י לא יאמר לאחר משפטו ו“הודאתו” של מיקוניס: כולם חייבים מלבד מיקוניס. אמנם איני בטוח אם איש מאנשי מק"י יסכים עכשיו לנסוע מפה לצ’כוסלובקיה, אבל הם לא יפלו בין חבר שלהם מישראל ובין חבר של מפלגה קומוניסטית אחרת שיעלה לגרדום לאחר “משפטים” אלה. הם לפחות הגיוניים ועקביים.

קשה לאיש, שלא איבד עשתונותיו ולא נסתלק ממנו מצפונו, להבין כיצד קרה שכמעט כל מנהיגי הקומוניסטים הוותיקים, – ולא רק בצ’כוסלובקיה אלא בכל שאר ארצות “הדמוקראטיה העממית” וכן גם בברית־המועצות – נתגלו כעבור עשרים־שלושים שנה של פעולה קומוניסטית בתוך המפלגה ובראשה – כמרגלים, רוצחים, סוכנים זרים; וכיצד הצליחו במשך זמן רב להוליך שולל כל חבריהם ותלמידיהם, ולעמוד בראש מפלגה אשר עמלו בסתר למַגרה? האפשר אחרי כל זה להאמין אף באחד מהמנהיגים הקומוניסטיים? מי יערוב שמחר או מחרתיים לא יתגלו אף הם כבוגדים ומרגלים? או שמא כל התנועה הזאת בנויה על תרמית ותככים? שמא משהו בעצם המשטר הקומוניסטי רקוב ביסודו? כלום טוב משטר כזה ומשפטים כאלה לצ’כוסלובקיה? הרצוי לעולם משטר שאינו יכול להתקיים מבלי להפוך את יוצריו ונאמניו לחבר פושעים ובוגדים ומרגלים? על כל השאלות המרות והאיומות הללו אין אף תשובה אחת או רמז לתשובה ב“על־המשמר”. להיפך, מפ“ם ועתונה שופעים גם עכשיו נאמנות מלאה וגמורה למשטר הקומוניסטי ול”משפטים" הקומוניסטיים. הסייג האחד הוא באשמת אורן. רק ביחס לאורן שגה המשפט והמשטר.

ואני שואל: אם משטר זה ומשפטים אלה טובים לצ’כוסלובקיה – מדוע אינם טובים לישראל? ואם בצ’כיה מחרימים ואוסרים את כל המפלגות הציוניות, וגם את מפ“ם, באשר הן סוכני האימפריאליסם והבורגנות הריאקציונית היהודית, רפורמיסטים, טיטואיסטים וטרוצקיסטים וכו' – מדוע זה יהיה מוּתר וטוב בישראל? אם בגלל עזרה לעליה לישראל מעלים על הגרדום את ראשי הקומוניסם בצ’כוסלובקיה, ובתוכם גם אלה שהתנגדו לעזרה זו, כמו סלאנסקי, – מדוע יתירו עליה לארץ, כשיוקם פה משטר של “דמוקרטיה עממית”? אם הציונות היא פשע וכל עזרה לציונות היא פשע, מדוע לא יעקור הקומוניסם השליט והמנצח את ה”פשע" הזה משרשו. – והפשע הציוני בשרשו הוא המעשה החלוצי בארץ זו.

כבר עמדתי על הצד האנושי של תגובת אנשי מפ“ם ועתונם ל”משפט". ועכשיו אעמוד על הצביעות היהודית.

במשפט פראג – וזהו החידוש המחריד של משפט זה – התעללו ביהודים באשר הם יהודים, התקלסו במוצא היהודי של הנאשמים, הציגו לראווה מבטאם היהודי, הוקיעו קשריהם עם יהדות העולם, גוללו תמונה מ“זקני ציון”, גירו את האינסטינקטים השפלים ביותר שבקרב האנטישמיות הצ’כית. הנאשמים אשר התנכרו כל הזמן ליהדותם ושינו שמם שיש לו צלצול יהודי, הוקיעו שמותיהם הקודמים לשמצה, כאילו רק קומוניסטים יהודים שינו שם־משפחתם שבא להם בירושה, והוצגו לראווה השם היהודי והמבטא היהודי. “על־המשמר”, העתון של המפלגה הדוגלת בחלוציות ציונית ובמהפכנות, לא הגיב אף במלה אחת נגד ההתעללות וההשמצה האנטישמית. המתירה מפ“ם לקומוניסם, ל”סוציאליסם המהפכני" להיות אנטישמיים? איך לא נחרד עתון זה לגילוי אנטישמי זה במשפט פראג?

זכורני את המשפט נגד אנשי פ.ק.פ. (השם הישן של מק"י) שנתבעו לדין על־ידי הסתדרות העובדים. הדבר היה בנס־ציונה בשנת 1932. חבורה של “פראקציונרים” כפי שקראו אז לקומוניסטים, מיוצאי “השומר־הצעיר”, ערכו מלחמה נגד כניסת חברי הקיבוץ המאוחד ופועלים יהודים אחרים לנס־ציונה. הקומוניסט מונסטור, שלפי דבריו היה ארבע שנים בקיבוץ השומר הצעיר בגליציה ושנה אחת בקיבוץ הארצי בארץ, הודיע במשפט בגלוי ובלי כל הסוואה וטשטוש, שליהודים אין זכות לבוא לארץ ואין להם זכות לעבוד בה, אם כי לכל אדם יש הזכות להגר מארץ לארץ כרצונו, ולכל אדם יש הזכות לעבוד. הוא קבע, שהמוּתר לכל אדם בכל ארץ – אסור ליהודי בארץ־ישראל. והנימוק: היהודים אינם מהגרים, אין ליהודים צורך לבוא לארץ. כל יהודי הבא לעבוד בארץ, בכפר או ביער, הוא עושק ומנשל, אפילו כשהוא מעלה את השכר ויוצר תנאי־עבודה יותר טובים. השכר הגבוה שמקבל פועל יהודי אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה. קבלת שכר גבוה על־ידי פועל יהודי אינה אלא קוֹרוּפציה. וכששאלתי את מונסטור אם גם הוא מקבל שוחד ומשתתף בקוֹרוּפציה – ענה בחיוב. מונסטור היה מוכן לנבל את עצמו, ובלבד שיוכל לנבל על־ידי כך, – בלי־ספק בפקודת מישהו מגבוה, – את המפעל הציוני והסתדרות העובדים בארץ.

חבריו של מונסטור, אשר במלחמה נגד “כיבוש־העבודה”, כפי שקראו אז למאמצי העולה היהודי להיכנס לעבודה חקלאית, נעזרו בפועלי־ציון שמאל, לא חסו על תומכיהם השמאליים, ובכרוזים שהפיצו אז נגד הסתדרות העובדים ונגד התנועה הקיבוצית לא הפלו בין “ימין” ו“שמאל” בהסתדרות. והנה קטע מהכרוז: “…ההסתדרות מגייסת את מחנותיה הפאשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי. חברים, אל תפלו ברוחכם, ואל תיבהלו מאמצעי הטרור, ממאמרי ההסתה הפרובוקאציוניים של “דבר” ושל פועלי ציון שמאל. בצרו והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפאשיסטית של ההסתדרות ונגד כנופיות הקיבוצים הפאשיסטיים עוזריהן, למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומטיפיה מימין ומשמאל”. השמצה קומוניסטית זו, שנשמעה בארץ לפני עשרים שנה, אינה שונה בהרבה במהותה ובסגנונה מההשמצה שנשמעה ב“משפט” פראג. ואין פלא שאנשי מק“י אינם מוצאים כל דופי בהסתה האנטישמית שנשמעה בפראג. הם לפחות נאמנים לעצמם – ולבעליהם. כשאלה הדוגלים בשוויון העמים ובשחרור העמים מַפלים לרעה את היהודים ובמשפט מבוים מפיצים רעל אנטישמי בקרב העם הצ’כי הנאור, ממלאים אנשי מק”י פיהם מים, ואינם מוחים אף במלה אחת נגד האופי האנטישמי של משפט פראג (קריאות־ביניים מספסלי מק"י: מפני שאין אופי כזה שם). קריאות־ביניים אלה אופיניות הן. הן באות רק משורות מק“י. המפלגה הקרובה להם – שותקת. אין לה אומץ־לב לקום פה ולהעיד שבמשפט פראג לא היו גילויי אנטישמיות, אבל בעתון שלהם, – בו הגיבו אחרי שיקול ודיון ממושך על המשפט, לא מצאו אף מלת גנאי אחת לאופי האנטישמי של המשפט הזה, להסתה הפרועה נגד היהודים באשר הם יהודים; הם גם לא יכלו לסמוך בזאת על עתונים אחרים, כי הם משגיחים על כך שהנוער שלהם לא יקרא שום עתון אחר, ושאיפתם היא שחניכיהם ישאבו כל ידיעותיהם רק ממקורות מפלגתיים סגורים ו”בטוחים“, ולא ישמעו חס־וחלילה דעה מתנגדת, כנהוג בארצות “הדמוקראטיה העממית”. ונשאלת השאלה: מדוע לא ראה עתון “על־המשמר” חובה לעצמו להגיב על הגילויים האנטישמיים של משפט פראג? היכן אומץ־הלב המהפכני והכבוד היהודי של דוברי מפ”ם?

במשפט פראג הציגו את היהודים סלאנסקי, אבריאל, שרת, מורגנטאו, אורן ועוד כמפלצת בינלאומית, ככנופיית שודדים מחוסרי־מולדת, המתנכלים לנצל ולרושש הארץ הצ’כוסלובקית המסכנה, להוציא מתוכה רכושה, לרמות ולהונות אותה בבריתות מסחריות וכו'. “על־המשמר” אינו מוצא כל דופי בהצגה אנטישמית זו.

על מה מגן העתון? – על שנים: על אורן ועל הציונות. הוא אינו מגן על הקומוניסטים האחרים שנאשמו לשוא, אינו מגן על יהודים אחרים. דבר זה אומר דרשני.

ואעמוד קודם כל על גניבת־הדעת שיש בהגנה זו על הציונות. על־ידי “על־המשמר” נוצר רושם כוזב כאילו זו הפעם הראשונה שהציונות נתקפת על־ידי קומוניסטים, כאילו זהו החידוש שנתחדש בבית־מדרשה של פראג. אולם בטוחני שאנשי מפ“ם יודעים כמוני שהקומוניסם לוחם בציונות מאז ומתמיד, ולא באגף ציוני זה או אחר, אלא בציונות כולה, בלי כל הבחנה בין ימין ושמאל, בין בעלי־בתים ופועלים; ובכל ארץ שבה נשתלט הקומוניסם, נאסרו כל המפלגות והתנועות הציוניות, ומפ”ם יכולה להתקיים אך ורק בארצות שמחוץ לגוש הסובייטי.

לפי האֶנציקלופדיה הסובייטית – המוסד העליון של המדע הקומוניסטי, המוצא על־ידי ממשלת ברית־המועצות ובפיקוח המנהיגים העליונים של המפלגה הקומוניסטית הרוסית – מוגדרת התנועה הציונית כ“זרם ריאקציוני בורגני לאומני”, וההסתדרות הציונית העולמית (לא מפלגה זו או אחרת, אלא ההסתדרות בשלמותה) מוגדרת כהסתדרות ריאקציונית, וד“ר וייצמן מתואר כסוכן האימפריאליסם הבריטי, אשר בעזרתו ניצלה אנגליה את הציונים כמשען לשלטונה הקולוניאלי בארץ־ישראל, ולאחר שנחלשו עמדות אנגליה – התחיל וייצמן משרת את האימפריאליסם האמריקני, ו”לפי הוראות האימפריאליסטים האמריקנים מבצע וייצמן מדיניות של דיכוי העובדים היהודים והמיעוט הלאומי הערבי, וכמו כן, לפי הוראות אלה, מחניק וייצמן כוחות השלום והדמוקראטיה בפנים ישראל".

דברים אלה לא במשפט מבוים נאמרו, ולא לצורך מקרי ומקומי – אולי של משטר נכשל, אלא באורגן המדעי העליון של ברית־המועצות והקומוניסם העולמי. ולפי קביעה זו של המדע הקומוניסטי – או שאנשי מפ“ם הם כוחות השלום והדמוקראטיה הנחנקים על־ידי וייצמן, הפועל לפי הוראות האימפריאליסטים האמריקנים, או יש להאמין לדברי מפ”ם בהספדם על וייצמן שהם מזדהים עמו. בכל אופן ידוע שהם חברים לאותה הסתדרות ציונית “ריאקציונית”, ושייכים ל“זרם הריאקציוני הבורגני הלאומני” הנקרא בשם ציונות, והרי הם, יחד עם וייצמן, מדכאים את “כוחות השלום והדמוקראטיה” במדינת ישראל.

יחס זה של הקומוניסם לציונות, להסתדרותה, למנהיגיה ולחבריה ידוע לאנשי מפ“ם, לא פחות מאשר לי. והם יודעים שיחס זה נקבע לא באנציקלופדיה שהופיעה לפני שנתיים, אלא הוא קיים ועומד מאז השתלט הקומוניסם בחלק חשוב של העולם. הם יודעים כמוני שאנשי מק”י במלחמתם נגד הציונות אינם אלא עושי רצונו של הקומוניסם העולמי, וכשהם, אנשי מפ“ם, מעמידים פנים כאילו רק מק”י אחראית לשׂטנה הציונית, ולא הקומוניסם, אינם אלא מרמים את עצמם ואת האחרים. וכשהם משננים לנוער שלהם, שהקומוניסטים הרוסים והאחרים צודקים בכל ורק הקומוניסטים היהודים טועים ומטעים ביחס לציונות, מן ההכרח שהנוער יגלה את המרמה שבטענה זו. לא מק"י נלחמת בציונות, ולא במשפט פראג נתגלה יחס עוין לתנועה הציונית – אלא הקומוניסם בכללו שולל את התנועה הציונית כל השנים ובלי הרף, ובמקום שידו מגעת הוא מחניק אותה, גוזר על קיומה ומחסל אנשיה. ואין זו אלא צביעות וגניבת־דעת פוליטית להעמיד פנים כאילו במשפט פראג נתקפה בפעם הראשונה התנועה הציונית על־ידי משטר קומוניסטי.

צביעות מפ“ם רצופה צביעות כפולה – גם צביעות קומוניסטית וגם צביעות ציונית. אין זו צביעות אובייקטיבית. אני בטוח שחלק מאנשי מפ”ם מאמינים במה שהם אומרים (איני יכול להגיד זאת על כולם, כי ישנם בקרב מפ"ם אנשים הרואים עצמם כבר עכשיו כמנהיגי היבסקציה, אם כי יש להם מסורת להימצא במפלגה אחרת מטעמים תכסיסיים), אבל ישנם חברים לא־מעטים במפ"ם שהם באופן סובייקטיבי רואים עצמם קומוניסטים, אם כי הקומוניסטים הנאמנים מלגלגים עליהם ורואים אותם כפי שהם רואים את כל שאר הציונים – כסוכני האימפריאליסם, מחרחרי מלחמה, ריפורמיסטים, טיטואיסטים, טרוצקיסטים, פאשיסטים ומדכאי מעמד העובדים וכוחות השלום והדמוקראטיה בעולם. הצביעות שאני מדבר עליה – היא צביעות אובייקטיבית, צביעות במעשים, בעמדה, בחינוך, בפעולה. וצביעות זו גרועה ומסוכנת מצביעות שהיא סובייקטיבית בלבד.

איני חושש לנזק לקומוניסם מהצביעות הקומוניסטית של מפ“ם. לצערי, הוא לא ינזק. להיפך. הקומוניסם המלגלג על “הסוציאליסם המהפכני” של מפ”ם, ורואה בו אחד הגילויים של פאשיסם, טרוצקיסם וכו' – יודע לנצל חולשות “הסוציאליסטים המהפכניים” האלה ולעשותם כלי־שרת לסיסמאות־רמיה שלו, כגון “חזית־פועלים אחידה”, “שלום ודמוקראטיה” וכדומה. הקומוניסם חודר בעזרתם לשכבות הנוער בישראל ולעולים הבלתי־מחונכים, ועל־ידי ביוּם “הפגנות רעב” ושביתות פראיות הם מנסים לשבור את הכלכלה הישראלית ולהטיל אימה על יהודים בארצות הגוש הסובייטי שיסתלקו משאיפות העליה לארץ.

אולם בצביעות הציונית יש סכנה חמוּרה ורצינית, כי היא משמשת קרקע נוח ליבסקציה להרחיב השפעתה בקרב הנוער, הפועלים והמוני העולים. כפירה גלויה בתקוות העם היהודי ובעצמאותו לא תיקלט בנקל במדינת ישראל – הסדן של ההגשמה הציונית. המליצות הציוניות של אנשי מפ“ם, הדיקלומים על חלוציות ועל עליה ועל עצמאות, – שיש בהם נימה סובייקטיבית כנה, אלא שהם מתרוקנים מכל תוכן ממשי בגלל האדיקות במחנה “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר בגוש הסובייטי – הם שלב ראשון לשמד הרוחני שגילויו הבולט בימינו הוא היבסקציה. אנשי מפ”ם, הנאמנים לתורת הקומינפורם המסלפת דמות העולם, חייבים להתנגד לכל נסיון של ידידות עם אותם חלקי העולם, שיש לנו אליהם גישה חפשית, והיהודים בתוכם יש להם מידה ידועה של חופש להשתתף בבנין המדינה ולעזור לבטחונה. עליה ובטחון, אשר גם אנשי מפ"ם נשבעים להם, אינם אפשריים בלי יהודים מהחוץ, בלי הון מהחוץ, בלי מזון מהחוץ, בלי חומר גלמי מהחוץ, בלי מכונות ומכשירים ונשק מהחוץ, בלי מומחים ואפשרויות־לימוד בחוץ. עוד אין לנו כל אפשרות לייצר בעצמנו טראקטורים, כלי־רכב, מכונות, ספינות, תותחים, מטוסים, ואף לא מזון די צרכנו. אין לנו עדיין מקורות פנימיים של ברזל, עץ, נחושת, רפואות ועוד. ואין לנו מטבע־החוץ הדרוש לקנייתם. יהודי רוסיה אינם יכולים לעזור לנו כמלוא הנימה. לא מפני שאינם רוצים ואינם מעונינים. והוא הדין יהודי הונגריה ורומניה ושאר ארצות “הדמוקראטיה העממית”.

בכל הארצות האלה נחרם הרכוש היהודי, נחנקה התנועה הציונית, נאסר על היהודים המקומיים כל קשר עם בני עמם בעולם ובמדינת ישראל. שני מיליונים יהודי רוסיה אינם יכולים לצאת. ושוב, לא מפני שאינם רוצים. גם היהודים בארצות אחרות כפופים לרצון העמים והמדינות שבתוכם הם יושבים. ואם אמריקה ואנגליה ותורכיה ודרום־אפריקה ינהגו ביחס ליהודים מנהג רוסיה – אף הם לא יוכלו לנקוף אצבע למען ישראל. ולמען הפעיל עליה יהודית ועזרה יהודית לעליה ולבטחון – יש צורך להפעיל לא רק את היהודים בגולה, אלא גם ליצור אקלים ידידותי בארצות שבהן יושבים היהודים. ומי שמשמיץ, על פי תורת הקומינפורם, את כל הארצות, שאינן כפופות לגוש הסובייטי, ורואה בכל יחסי ידידות איתם – פשע נגד “הסוציאליסם המהפכני”, ורוצה להנחיל תורה זו לכל ציבור הפועלים, לכל הנוער, לכל העם, לכל התנועה הציונית, מַכרית בפועל כל סיכוי לעליה ולבטחון; ואם מפ“ם מאמינה באמת בתורת הקומינפורם (גם אם אינה מקבלת את התורה האנטיציונית שלו) ומנסה להנחיל אותה לנוער ולעם – היא למעשה שוללת כל אפשרות של עליה ושל בטחון, כי בלי היהדות שבתוך העולם המנואץ על־ידי הקומינפורם, ובלי הרצון הטוב של הממשלות והמדינות אשר הקומינפורם מכריז עליהם מלחמת־השמד (לפי שעה – רעיוני) – אין לקיים עליה ובטחון, והמליצות הציונית של מפ”ם מתרוקנות מכל תוכן ממשי, וביודעים או בלא־יודעים הן משמשות כהסוואה לתורה היבסקית, וממדרונה של מפ“ם לתהומה של מק”י, אין כל מנוס ומפלט.

כי לא יתכן לנקוט זמן רב באיפה ואיפה: להצדיק את אורן ולהרשיע את סלאנסקי; לכפור ב“הודאות” האחד ולקבל “הודאות” השני; לדחות העלילות השפלות נגד וייצמן – ולקבל אותן העלילות לגבי ראשי עמים דמוקראטיים אחרים; להצדיק עצמאות ישראל המושפלת על־ידי הקומוניסטים, ולנאץ עצמאות יוגוסלביה, אף שהיא קומוניסטית; להודות בהשמצה הקומוניסטית נגד כל התנועות והארצות החפשיות בעולם – ולסתור השמצה זו כשהיא מכוּונת נגד התנועה הציונית. אם הקומוניסם צודק ביחס לכל העמים, אי־אפשר שלא יצדק ביחס לעם היהודי. זוהי המסקנה המוכרחת הנובעת מהאמונה בתורת הקומינפורם.

וכשם שאין קיום לאיפה ואיפה בשטח הרעיוני, כך אין קיום לבוכהלטריה הכפולה של מפ“ם בשטח המעשי. אף כאן הצביעות מנקרת את העינים: אי־אפשר לנאץ פעולת ממשלת ישראל להשיג עזרה אמריקנית – וליהנות מעזרה זו: השגת טראקטורים ומכונות מאמריקה על־ידי ממשלת ישראל למען המדינה כולה – היא פסולה, אבל משקי מפ”ם רשאים לקבל הטראקטורים הפסולים. שליחת חיילינו להשתלם באנגליה או באמריקה – זוהי השתעבדות לאימפריאליסם אמריקני. אבל קיבוצי מפ"ם רשאים לשלוח את חבריהם ללמוד באנגליה ובאמריקה. צביעות ציונית וכפילות זו לא תאריך ימים. צביעות זו אינה חדשה בחוגי השומר הצעיר. מקודם קראו לה בשם יותר מצלצל ומוסווה: “סתירה טראגית”. הם המציאו את התורה על הסתירה הטראגית בין הציונות ובין הסוציאליסם. סתירה זו קיימת רק בין ציונות מליצית ובין סוציאליסם מסולף.

משפט פראג שפך אור אכזרי על “סתירה טראגית” זו. הצביעות הקומוניסטית לא רימתה עד עכשיו אף קומוניסט אחד. הציונים, שהוכרזו על־ידי הקומוניסטים כ“אספסוף מתועב של בוגדים, לאומנים, קוסמופוליטים ופושעי מלחמה” כוללים בתוכם גם חברי מפ“ם. משפט פראג אולי יסייע לכך שהצביעות הציונית אף היא לא תוליך שולל עוד אף ציוני אחד, – ואולי גם לא את אנשי מפ”ם עצמם.

ח' בכסלו תשי"ג – 26. בנובמבר 1952

מתוך דברים בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל

הנשיאות בישראל, לפי החוקה הקיימת, היא סמל חי של המדינה, סמל האחדות, השלמות והעליונות של המדינה. והרי אין הרבה מדינות ישראל, וזמן רב מאד לא היתה בכלל קימת מדינה כזו, והלכך סמל מדינת ישראל אינה מילתא זוטרתא. זהו סמל לא רק של מדינת ישראל הקיימת, לא רק של המיליון וחצי מיליון היושבים עכשיו בתוכה – זהו סמל העם, של עם ישראל כולו. ועם ישראל כולו מכיל לא רק אחד עשר מיליון החיים אתנו כיום, אלא כל הדורות של ישראל מאז היותו. וסמל זה הוא, לפיכך, נורא־הוד. והיה נדמה לי שיש לבקש את האישיות היהודית הגדולה ביותר שיש למצוא בכדור הארץ – למען עשותה לסמל העליון של ישראל. וחי בדורנו איש כזה, שהוא לא רק גדול דורנו, אלא גדול הדורות וגדול האנושות. בידעי את האיש ואורח חייו וגדולתו היה לי כמעט ברור שהוא לא יקבל על עצמו שליחות זו, ואף על פי כן לא הרשיתי לעצמי לסמוך על הגיוני ועל הפרוגנוסה שלי. כה כבדה נראתה לי האחריות ההיסטורית, וראיתי חובה לעצמי לברר אם יתכן הדבר או לא – וביקשתי את שגריר ישראל בוושינגטון לברר אם פרופ. אלברט איינשטיין יקבל על עצמו נשיאות ישראל לאחר שיבחרו בו, מתוך הבנה ברורה שיוכל בירושלים להמשיך מחקריו ללא כל הפרעה. יתר על כן: ידעתי שנשיא כאיינשטיין עלול לגרום לנו קשיים מסוימים, ושאין הוא יודע עברית. ואף על פי כך! אינו דומה, לדעתי, סמל של מדינת ישראל לסמלה של מדינה אחרת. באנגליה, ארץ מעשית מאוד, יודעים להחשיב סמלים, ולא חששו מטראגדיה אישית, כאשר האיש שנועד לשמש סמל הממלכה, עמד לעשות דבר־מה שנדמה לאנשי המדינה, כי זה עלול לפגום בסמל. וסמל ישראל חשוב, לדעתי, מהסמל במקום אחר.

גדולתה של ישראל לא היתה ולא תהיה בכוחה הכלכלי, הכספי, הצבאי, אם כי אין לזלזל לגמרי בכוחות אלה, ועוד הרבה שנים נשקיע מיטב אמצעינו ואנשינו במפעלים הכלכליים והצבאיים, כי בלעדיהם אין לנו קיום. ישראל היתה גדולה לפנים ברוחה – וברוח תיבחן גם בעתיד, ואיש־הרוח הוא שצריך לסמל מדינתנו. לצערי הרב – האיש היחיד שישנו בכל העולם, ההולם תביעות הרוח של ישראל – לא יכול ולא רצה לקבל שליחות זו. ואין לנו ברירה אלא לחפש האיש מתוכנו, בתחומי ישראל. וחיפוש זה אינו קל, – ועלי להגיד לחברים שאל יזלזלו בדבר מתוך הנחה שהנשיא לא יכריע בעניני מדינה. ההנחה היא נכונה. גם המלך האנגלי אין לו כל סמכות של הכרעה בעניני המדינה – ומוסד המלוכה מכובד ונישא באנגליה, ולא בלי טעם.

לא רק הענינים המעשיים קובעים. ואם כי אני תמים־דעה עם החבר לביא שהעיקר הוא המעשה, העבודה, כי באלה יסוד קיומנו, הרי לא כל משגה בעבודה מביא לידי נזק חמוּר; משגה מעשי אפשר לתקן. לא כן סמל מחנך; אם הוא נפגם לא קל לתקנו. משגה בסמל אינו עלול לפגום בחקלאות או בתעשיה או במדיניות־חוץ. אבל יש דברים שהם גבוה מעל גבוה. לדעתי, אנו שואבים כוחנו מספירות עליונות, ואסור לנו להיות יותר מדי מעשיים, או רק מעשיים. בלי היניקה ממעמקים או מגבוה לא היינו מגיעים למה שהגענו ולא היינו מקיימים מה שקיימנו.

ובחירת סמל המדינה קשה עכשיו ביותר, לאחר שהנשיא הראשון היה ד"ר וייצמן. אתם יודעים שהיו בינינו הרבה חברים אשר התנגדו לשיטתו של וייצמן, והמדבר אליכם היה אחד מהם. אבל כולנו ידענו שוייצמן הוא האיש, שאיצטלא זו של נשיא־ישראל הראשון הלמה אותו ביותר כאשר לא הלמה שום איש אחר. ההיסטוריה הועידה מקום זה לוייצמן. לצערנו, אין עכשיו כמוהו, ועלינו בהכרח להסתפק ביש.

יודע אני שיש עשרות בתוכנו הראויים לשמש סמל ומופת למדינה – בזכות מפעל־חייהם החלוצי, אצילות נפשם, טהרם ואמיתותם. ואם אני מעיז להציע אחד מאלה, – הרי אך ורק משום שנדמה לי ששליחות זו המוטלת על נשיא ישראל הולמת אותו יותר מכל איש אחר בתוכנו.

הנשיא שיבוא אחרי וייצמן צריך, לדעתי, לסמל בחייו, בפעולתו ובנפשו – את תקומת המדינה. המדינה קמה לא בארבעה־עשר למאי 1948, קדמו ליום זה כמה וכמה שלבים. על הנשיא לסמל מרבית השלבים האלה. הנשיא גם צריך לסמל, לדעתי, היעוד המרכזי של המדינה – קיבוץ הגליות ומיזוגן. הוא צריך לסמל אפיה המוסרי של המדינה – אצילות־נפש וטהרה מוסרית; הוא צריך להיות איש הרוח. מכל עשרות האנשים הראויים לשמש באיצטלה זו נראה לי כי יצחק בן־צבי הוא האדם המגלם בתוכו סגולות ותכונות אלה במידה המאכסימלית.

כשהוצע לבן־צבי להיות מועמד לנשיאות הופתע יותר מכל איש אחר. כי עניו וצנוע הוא, ומעולם לא רדף אחרי הכבוד ולא ביקש שררה לעצמו. הוא הסכים להצעה אחרי היסוסים רבים ואחרי שידולים מצד חבריו הקרובים ביותר. ידעתיו הרבה שנים – וכל ימיו הוא מצניע לכת ועניווּתו טבועה בנפשו. אין הוא מסמל בחייו כל שלבי היצירה היישובית שהביאו להקמת המדינה, כי טרם נולד כשנוסדה פתח־תקוה, ואיני בטוח אם אפילו יסוד אם המושבות היה השלב הראשון ביסוד המדינה. אבל זה למעלה מארבעים וחמש שנה הוא מגלם בחייו כל מאמצי הכוח והבניה והחינוך שהקימו את מדינת ישראל. הוא היה בין היוזמים והיוצרים של הכוח העברי הראשון בדורנו – “השומר”; השתתף בטיפוח החינוך העברי התיכוני וביצירת העתונות של תנועת העבודה. הוא היה ממארגני הסתדרות “החלוץ” בעולם – לאחר היגרשו מהארץ במלחמת העולם הראשונה, וממייסדי הגדוד היהודי באמריקה, שממנה חזר אתו עם אלפי מתנדבים לארץ; הוא היה מיוזמי איחודם של העובדים בארץ במחנות הגדודים היהודיים במצרים ומיוצרי “אחדות־העבודה” ואחר כך ממייסדי הסתדרות העובדים; הוא היה בין ראשי מארגני הישוב וזכה להיות יו“ר הוועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. הוא היה בין הנלחמים להקמת המדינה שנים רבות לפני קומה. ותוך כדי פעילותו הציבורית והמדינית – היה ונשאר כל הזמן איש־הרוח ועסק בתורה לשמה. איני פוסל אדם שלמד תורה מתוך אהבת תארי־כבוד של ד”ר ופרופסור, וחכמתו תלויה בדבר. אבל במידה שאני מכיר את בן־צבי, – ונדמה לי שאני מכירו היטב, וזה הרבה שנים, – הריהו עוסק בתורה לשמה, ללא רדיפה אחרי תארים.

ידעתי שבכל אחד הפרטים תוכלו למצוא שותפים לו במעשה וברוח שאינם נופלים מבן־צבי, אם כי לא תמצאו בנקל מי שמאחד בתוכו כל כך הרבה מידות ותכונות נאצלות, אבל יש דבר אחד החשוב, לדעתי, לאין ערוך, המייחד את בן־צבי.

אומר את האמת – אילו היתה הברירה בידי, לאחר שאיינשטיין סרב, הייתי בוחר בנשיא שהוא מיוצאי תימן. אני רואה דבר קיבוץ גלויות ומיזוגן כבעיה היסודית של מדינה זו; אנו עומדים רק בראשית התהליך הזה. וקשה קיבוץ הגלויות כקריעת ים־סוף, ולא קל הימנו מיזוג הגלויות. מסופקני אם עמדנו במידה מספיקה על קשיי קליטת העולים ומיזוגם. מדינת ישראל לא תיכון אם שבטי ישראל וקרעיהם לא יתאחו. ונשיא ישראל – מסמל המדינה; ואם נגזרה הגזירה שהנשיא יהיה ממוצא אשכנזי, מן ההכרח שיהיה איש כזה שכל העדות, בלא יוצא־מן־הכלל, יראו בו לפני הכל ולאחר־הכל לא אשכנזי – אלא יהודי. ואני מכיר רק איש אחד בארץ שהבוכרים והקורדים והפרסים והגרוזינים והמערבים והבבלים והספרדים והאשכנזים, ואפילו השומרונים – יראו בו היהודי המשותף לכולם, וזהו יצחק בן־צבי.

איננו מרגישים – ובצדק – שאנחנו אשכנזים; אנחנו יהודים, ואף פעם לא יעלה על לבנו לראות עצמנו כאשכנזים. אבל אנו שוכחים שלא כן אנו נראים בעיני אחינו מהעדות האחרות. בעיניהם אנו אשכנזים, כאילו “גזע עליון” – ואין סכנה גדולה מזו לאחדות האומה. עלינו להרוס מחיצות השבטים, העדות והגזעים, ואין איש בימינו המסמל אחדות העם בעיני כל העדות והמקובל כל כך על כל שבטי ישראל – כיצחק בן־צבי. זה הרבה שנים הוא מטפל באהבה ובאמונה בחקירת שבטי ישראל. איני יודע אם הוא עשה זאת מתוך תיאוריה מסוימת למיזוג גלויות, או מתוך חוש יהודי עמוק. אבל כל השבטים קרובים ללבו והוא קרוב להם. אפילו השבט הנידח והיריב במשך אלפי שנה, השומרונים, רואים בו ידיד ופטרון נאמן. תאמרו – זה לא משק, לא צבא, לא מטבע־חוץ ועוד דברים חיוניים וחשובים מאוד. אבל יש משהו מעל הדברים המעשיים והחשובים הללו – ודבר זה גנוז באישיותו ובנפשו של יצחק בן־צבי.

ורק מפני שאני רואה חשיבות עליונה בסמל המדינה, ובלי כל רצון וכוונה לזלזל בערכם של כמה וכמה אישים יקרים הראויים אף הם לאיצטלה זו – הריני מציע שיצחק בן־צבי יהיה נשיא מדינת ישראל אחרי חיים וייצמן ז"ל.

ד' בטבת תשי"ג – 22 בדצמבר 1952

ביום ו' שעבר הגשתי לנשיא המדינה התפטרות הממשלה, ואתמול הטיל עלי להרכיב ממשלה חדשה.

זה שלוש פעמים נאלצה ממשלת ישראל להתפטר לפני תום מועד כהונתה. הנסיבות של ההתפטרות לא היו דומות לגמרי בכל מקרה, אולם לשלשתם היה שורש אחד.

פעמיים קרה הדבר בימי הכנסת הראשונה: בראשונה ב־16 באוקטובר 1950, 19 חודש אחרי התמנות הממשלה הנבחרת הראשונה, בפעם השניה – ב־14 בפברואר 1951, חדשיים וחצי אחרי התמנות הממשלה. הסיעות שנכנסו אז לקואליציה הבטיחו לקיים הממשלה עד תום כהונת הכנסת, אולם חברי “החזית הדתית” הצביעו יחד עם סיעות האופוזיציה נגד הממשלה.

הנשיא המנוח, לאחר בירור עם הסיעות, פנה אלי שאקים ממשלה חדשה בתמיכת הרוב בכנסת הראשונה; לאחר ששקלתי בדבר, ראיתי שאין אפשרות “ליישר ההדורים במסגרת הכנסת הראשונה”, כפי שיעצו לנשיא מרבית הסיעות. כתבתי לנשיא שאם הוא רואה סיכוי להקמת ממשלה שתיהנה מאמון רוב הכנסת, הרי עליו לפנות לאחד מנציגי הסיעות שהצביעו נגד הממשלה, ואם יצליח איש מהם להקים ממשלה, אמסור לו מקומי בנפש חפצה ואאחל לו מקרב לב הצלחה בעבודתו. אם דבר זה לא יתכן, והרוב שהצביע נגד הממשלה אינו מסוגל להקים ממשלה, הרי איני רואה מוצא אחר אלא פנייה לעם, כלומר, בחירות חדשות לכנסת. הנשיא קיבל דעתי זו ולא ניסה עוד להטיל על מישהו להקים ממשלה – והכנסת החליטה על התפזרותה ועל בחירות חדשות שנתקיימו, כידוע, ב־30 ביולי 1951, כשנתיים לפני המועד הנורמלי.

המשא־ומתן על הרכת הממשלה אחרי הבחירות נמשך למעלה משני חדשים; לאחר שהנשיא הטיל עלי ב־20 באבגוסט להרכיב ממשלה חדשה, הודעתי לו כי “נראה לי הצורך להקים ממשלה יציבה בהשתתפות רוב המפלגות ממפ”ם עד הציונים הכלליים“, ופניתי משום כך לשש סיעות: אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל, המזרחי, הפועל המזרחי, מפ”ם והציונים הכלליים, נוסף על מפלגת פועלי ארץ־ישראל, וכל הסיעות הללו הודיעו לי שהן רוצות להשתתף בממשלה ולשאת באחריות. הקושי היה להביא רצון כללי זה לידי ביטוי משותף, וזאת ניסיתי לעשות במשך חדשיים. קיימתי בירורים פרוגראמטיים מקיפים וממַצים על כל שאלות המדינה, הפנימיות והחיצוניות.

ידעתי כי יש ניגודים לא מעטים בין הסיעות ששוחחתי אתן – מהם ניגודים רציניים וחמורים, מהם ניגודים מנופחים ומדומים; ואף־על־פי־כך לא היתה אף סיעה שהודיעה מראש כי לא תשתתף עם שאר הסיעות. ובהנהלה הציונית קיימת עד היום קואליציה של כל המפלגות האלו, מחוץ לאגודת ישראל שאינה בהסתדרות הציונית – ממפלגת הפועלים המאוחדת ועד הציונים הכלליים והמזרחי, ולא היתה כל סיבה אובייקטיבית מדוע קואליציה זו לא תשא גם בעול המדינה. הצורך בליכוד מאכסימלי של העם לשאת בעול המדינה ומשימותיה הקשות היה ברור אז כשם שהיה ברור לפני קום המדינה. רק מי שלא הבין באילו תנאים מוקמת מדינת־ישראל ולשם מה, יכול היה להניח שהמדינה תקל על חיינו. כל מי שראה המציאות הגיאופוליטית של המדינה וצרכי העם בגולה, יכול היה להבין שהמדינה תטיל על העם ועל כל אחד מאתנו עול נוסף ואחריות כבדה. כידוע, נכשלו אז המאמצים לרכז רוב המפלגות, ושוב נוסדה קואליציה מצומצמת – הפעם גם בלי הפרוגרסיבים. ב־7 באוקטובר 1951 הוקמה הממשלה וב־19 בדצמבר 1952 התפטרה לאחר ששתיים מסיעותיה פרשו ממנה.

לכל אחד מן המשברים הממשלתיים היו נימוקים מיוחדים, אולם הנימוקים האלה נבעו כולם ממקור אחד: ממשבר הממלכתיות המלווה את הקמת המדינה מן הרגע הראשון ועד היום, המשבר הטבוע בהתפצלות המנופחת והחולנית שירשנו מן העבר האומלל שלנו, מחיי תלות וחוסר חיים ממלכתיים ועצמאיים במשך אלפי שנים.

בכנסת יש לנו לא פחות מ־8 סיעות זעירות, שמספר ציריהן הכללי הוא 34, ושאף אחת מהן אינה מונה למעלה מ־8 צירים – מבלי להכניס בחשבון עוד חמש סיעות קטנות של ציר אחד או שניים, המונות כולן יחד רק 8 צירים, אשר הצטרפו לשתי הסיעות הגדולות. התפצלות מופרזת וממארת זו מסלפת דבר הבחירה והדמוקראטיה ומחבלת בחינוך הממלכתי שעל הכנסת לתת לעם.

חבלי הלידה של אומה ריבונית לא החלו ב־14 במאי 1948 ולא ייתמו כל־כך מהר. חיינו בנויים על יסודות דמוקראטיים. זה היה המבנה של התנועה הציונית בגולה; זה היה המבנה של הישוב בארץ. אולם כל צורת חיים מתוקנת אפשר להביא לידי אבסורד, והמשברים התכופים בחיינו הממלכתיים מעידים על אבסורד ההתפצלות שפשה בחיינו המדיניים. לאישים הבורחים מראיית האמת האכזרית, ייקל להתנחם בספרי ההיסטוריה המספרים לנו כי העמים הגדולים והתרבותיים ביותר באירופה, כגון: אנגליה וצרפת, נתמזגו ונתלכדו רק לאחר מאות שנים של מאבק בין יריבים ופילוגים ממושכים. אין עובדה היסטורית זאת יכולה לנחמנו מטעם פשוט: אין ברשותנו מאות שנים. ההיסטוריה דוחקת אותנו וגוזרת עלינו לעשות בשנים מועטות מה שעמים אחרים עשו במשך דורות.

רק מוכי סנוורים יכלו לחשוב שעם כינון עצמאותנו נפתרו כל הבעיות. המדינה הריבונית היא בלי ספק מסגרת יעילה לפתרון בעיות היסטוריות, ומה שפעלנו ויצרנו בארבע וחצי שנים אלו, לא היינו יכולים לעשות בעשרות ואולי במאות שנים בלי מדינה. אבל יסוד המדינה כשהוא לעצמו לא פתר כמעט כלום, אלא, להיפך, הוליד המון בעיות חמורות חדשות, שנוסיף להתחבט בהן הרבה שנים, אם לא דורות.

כל אחד יודע על הקשיים הכלכליים והכספיים הכרוכים בקליטת עליה, בצרכי בטחון ובמצב המצור שבו אנו נמצאים. לפני יסוד המדינה נשענה כלכלת הארץ במידה רבה על שלושה גורמים אלה: תוצרת חקלאית מן הישוב הערבי בארץ וסביבותיה, שותפות בגוש השטרלינג, פרנסה מחיל המצב הגדול בארץ, שהיה קונה ואוכל ואינו מייצר ומוכר. שלושת הדברים האלה חלפו עם יסוד המדינה. והוטל על ארץ קטנה שהכפילה אוכלוסיה בשלוש־ארבע שנים, להתפרנס מתוך ייצורה החקלאי והחרשתי ולהגיע לידי יציבות ועצמאות כלכלית, – בתנאים הפוליטיים הגרועים ביותר. אולם, עם כל הקשיים הכלכליים והכספיים, שבמקצת כבר התגברנו עליהם, ורובם עודם לפנינו, הריני רואה חובה לעצמי לציין שהקשיים והסכנות הצפויים לנו הם יותר בשטח המדיני והבינלאומי מאשר בשטח הכלכלי.

יסוד מדינת ישראל, – אחד מפלאי ההיסטוריה הגדולים ביותר לא רק בזמננו, אלא בכל הזמנים – נעשה כאילו בהסכמת רוב מדינות העולם, למעלה משני שלישים של חברי האומות המאוחדות, ובתוכם שתי המעצמות האדירות ביותר בעולם. אולם רק אופטימיות קלת־דעת וקצרת־רואי יכלה למצוא בהצבעת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 – שינוי ערכין יסודי ומכריע ביחס האומות לעם היהודי, כאילו השלימו כל הכוחות העולמיים עם עַם ישראל ועצמאותו המחודשת בארצו.

עוד לפני שלוש שנים ויותר, בוויכוח שנתקיים בכנסת הראשונה על מדיניות החוץ של ישראל, ב־2 באבגוסט 1949, עמדתי על כך שמאבקנו בזירה הבינלאומית טרם נסתיים ועוד נכונו לנו מבחנים קשים.

“המאבק שהיה לנו בשנתיים אלה” – ציינתי אז – "הוא רק פרט אחד במאבק היהודי הממושך שיש לנו עם כוחות עולמיים אדירים. מאות בשנים, ואולי אלפי שנים, לא השלימו כוחות העולם עם קיומנו, ועדיין אינם משלימים, והכוחות הם שונים ומשונים, ויש שהם מתנגדים זה לזה לא פחות משהם מתנגדים לנו, אך הצד השווה שביניהם, שאינם מקבלים אותנו כמו שהננו, והם פוגעים ומתנקשים בקיומנו וברצוננו להיות מה שהננו, ואינם מניחים לנו לחיות, כפי שהרצון והצורך הטבוע בנו מצווה עלינו לחיות. לא רק היהודים בספרד היו אנוסים, היהודים אנוסים בכל ארצות הגולה, בארץ אחת פחות, בארץ שניה יותר, ובימינו לא פחות מאשר בימים שעברו. אינני מכיר אף ארץ אחת, שבה יהודי הוא חפשי באמת לחיות כאשר עם לבבו, גם אם החוק הרשמי אינו פוגע בו. לא בכל ארץ וארץ מותר ליהודים להזדהות עם מפעלנו הגואל ועם מלחמתנו המשחררת, אם כי בלבם פנימה מפרפרת הנשמה היהודית כשם שהיא מפרפרת בתוכנו, והלב היהודי דופק עם כל הלמות לבנו אנו. גם החירות היהודית, אם לא החירות האנושית, של המוני יהודים שומה בסד. אין אני מתפעל ביותר, כאשר אני שומע נואמים חרוצים של מפלגות “מהפכניות” בכנסת, שופכים אש וגפרית על ממשלות מסוימות על שאינן עוזרות לנו במידה מספיקה, או גם עומדות לנו למפגע, כי אני יודע שאותם הנואמים אמיצי הלב ממלאים פיהם מים, כאשר ממשלות אחרות פוגעות בנשמת מפעלנו. אינני מוכן ליידות אבן בחבריהם של “מהפכנים” אלה החיים בארצות אחרות, על שאינם מעיזים להילחם נגד ממשלתם, החוסמת דרכם לארץ ומדכאה את עצם קיומם היהודי והציוני, כי יודע אני מה מצבם, ואין ביכלתם לעשות מה שהם רוצים לעשות כיהודים, והם אנוסים מעט או הרבה.

מאבקנו הנשען בהכרח על עזרת העם היהודי בעולם, ומפעלנו אשר ביצועו תלוי בהשתתפות כל היהודים בעולם, אינם יכולים להתעלם ממציאות קשה זאת. כל התנועות הדתיות וכל תנועות החירות שקמו בעולם, גם אלה שינקו לא מעט ממקור היהדות, התיצבו מזמן לזמן כצר לקיומו של העם היהודי. ואם כי מצאנו בקרב כמה וכמה עמים תמיכה ואהדה לשאיפותינו ולמפעלנו בארץ, הרי יש עדיין כוחות אדירים בעולם שלא השלימו אתנו, ואינם מכירים בזכות העם היהודי ובזכות היהודי הבודד לחיות כאשר עם לבבו, אפילו באותה המידה שמכירים בזכות זו של עם אחר ובן עם אחר. זהו גורל העם היהודי".

דברים אלה נאמרו למעלה משלוש שנים לפני משפט פראג. במצב המחמיר במזרח התיכון ובעולם אני בוחר לא להוסיף לדברים אלה ברגע זה אף מלה אחת.

ואם כל השנים היה צורך בליכוד לאומי – עכשיו על אחת כמה וכמה. לפני יסוּד כל ממשלה שקמה בארץ במשך ארבע שנים אלה נעשו מאמצים בכיוון זה ולא הצליחו, וגם עכשיו, לצערי, לא הצליחו המאמצים בשלמותם, אף כי יש לציין התקדמות ניכרת בהרחבת בסיס הממשלה. וזהו הרכב הממשלה המוצעת לכנסת:

דוד בן־גוריון – ראש־הממשלה ושר־הבטחון

לוי אשכול – שר־האוצר

פרץ ברנשטיין – שר־המסחר־והתעשיה

בן־ציון דינוּר – שר

דוב יוסף – שר

פנחס לבון – שר.

גולדה מאירסון – שר־העבודה

פרץ נפתלי – שר־החקלאות

יוסף ספיר – שר־הבריאות

יוסף סרלין – שר־התחבורה

פנחס רוזן – שר־המשפטים

ישראל רוקח – שר־הפנים

בכור שלום שיטרית – שר־המשטרה

משה שרת – שר־החוץ

יתכן שיחול שינוי בחלוקת תיקי התחבורה והבריאות בגלל העדרו של מר ספיר, ותימסר הודעה על כך בכנסת. תיקי הדואר, הדתות והסעד טרם חולקו, והדבר ייעשה בשבועות הקרובים:

ואלה קווי היסוד לתכנית הממשלה:

א) הממשלה מוקמת על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה ושל הסיעות המשתתפות בה. האחריות חלה על קווי היסוד המוסכמים ועל כל החלטות הממשלה.

ב) בשורה של חוקי יסוד שיצטרפו לחוקת יסוד של ישראל – יבוצר ויובטח המשטר הדמוקראטי במדינה. חוקי היסוד יכילו:

שוויון מלא וגמור בחובות ובזכויות לכל תושבי המדינה בלי הבדל מין, גזע, מעמד, דת ולאום;

חירות האדם, חופש מחשבתו ודיבורו, חופש ההתאגדות, חירות הביטוי בעל־פה ובכתב, מתוך שקידה על בטחון המדינה, ריבונותה ועצמאותה, ומתוך הקפדה על זכויות הזולת;

הגנת המשטר הדמוקראטי במדינה מכל פגיעה של מגמות טוטאליטריות ודיקטאטוריות ומעשי אלימות;

חופש הדת והמצפון, סיפוק צרכי הדת הציבוריים של התושבים על־ידי המדינה, מניעת כל כפייה בעניני דת מאיזה ובאיזה כיוון שהוא;

אי־תלות בתי־המשפט בשלטון המבצע;

אחריות הממשלה בפני הכנסת, וסמכויות מוגדרות של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובתי־המשפט;

זכות בחירה כללית לכל מוסדות המדינה, לעיריות ולשאר הרשויות הנבחרות;

הלשון העברית כשפת המדינה וזכות ומיעוט הערבי להשתמש בלשונו;

שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון מלא בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה, המשק ובכל מערכת החוקים;

הגנת סודות המדינה והצבא וסמכויות שעת־חירום לבטחון המדינה כלפי חוץ וכלפי פנים, וכן לקיום האספקה והשירותים החיוניים;

שבת ומועדי ישראל כימי המנוחה הקבועים במדינה, ולשאינם יהודים תישמר הזכות לימי מנוחה בשבתם ובחגיהם.

ג) הדאגה לבטחון המדינה, לקיבוץ גלויות ומיזוגן ולפיתוח מהיר של הארץ ואוצרותיה הטבעיים במגמה של עצמאות כלכלית, תעמוד במרכז פעולתה של הממשלה. הממשלה תתמיד בשכלול מערכת הבטחון על־ידי אימון הנוער והעם והכשרתו הצבאית והחלוצית, על־ידי טיפוח כוח העתודות, על־ידי הקמת רשת צפופה של ישובי ספר, ושילוב העולים באימונים ובהכשרה.

ד) מדיניות־חוץ של הממשלה תהיה מושתתת על:

נאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות;

חיזוק השלום בעולם;

טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי;

חתירה לשלום של קבע ולשיתוף פעולה עם הארצות השכנות לטובת השלום והקידמה במזרח התיכון ובעולם כולו;

דאגה לזכות היהודים בכל הארצות לעלות לארץ ולהשתתף בבנינה;

טיפוח קשרי מסחר, כלכלה ותרבות עם כל הארצות בתנאים שווים;

שמירה יעילה על עצמאותה וריבונותה המלאה של מדינת־ישראל.

ה) הממשלה תשקוד על הרחבת ההתישבות החקלאית לכל צורותיה וענפיה; תתמיד בפיתוח ערבות הנגב, בגאולת ההרים משממתם, בייעור שטחים נרחבים בכל חלקי הארץ, בהרחבת ההשקאה במטרה לספק מזון לישוב הגדל מתוצרת הארץ ולשם יצוא מוגדל. הממשלה תעשה מאמצים להפנות העליה לכפר ולהתישבות חקלאית; תדאג להדרכת העולים המתישבים בעזרת ותיקי החקלאות ותסייע לטיפוח הערכים החלוציים בקרב הנוער, למען ימלא תפקידיו בהפרחת השממה, בקליטת העליה ובבטחון המדינה. הממשלה תדאג גם להרחבת התעשיה החקלאית, הפרטית והקואופרטיבית.

ו) הממשלה תעודד כל יזמה כלכלית בריאה, בכל צורותיה היעילות; תנקוט ביזמה פעילה ומתמדת למשיכת הון פרטי מחוץ־לארץ, ולכך תיצור תנאים מתאימים בארץ; תציע גם להבא הקלות למשקיעי הון במפעלי פיתוח חיוניים ותאחוז באמצעים להרחבת הייצור בחרושת, במלאכה, בתחבורה ובבנין.

הממשלה תשקוד על טיפוח משקי עבודה בכפר ובעיר, ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיה.

לא תהיה כל הפליה ביחס לגורמים כלכליים שונים, פרטיים או שיתופיים, הפועלים במסגרת החוק. תוקם ועדה מתמדת לבירור תלונות וטענות משקיות מכל הצדדים.

הממשלה תעודד הצבר הון פרטי מההכנסה הלאומית להשקעה במפעלי ייצור. הקלות מיוחדות ינתנו להצלת הון העולים ולעליית בעלי־הון מהתפוצות. תשומת־לב מיוחדת תינתן לעידוד עלייתם של בעלי הון בינוני וזעיר, וכמו־כן לעליית בעלי־מלאכה ומומחים.

ז) כל עוד לא הובטחה אספקה מלאה לכל האוכלוסיה יקוים פיקוח על מצרכים חיוניים. יבוטל כל פיקוח שאינו יעיל או אינו נחוץ.

ח) ועדה ממשלתית תערוך תוך שנת תשי“ג תכנית של חינוך ממלכתי בכל בתי־הספר היסודיים, אשר תבוצע לא יאוחר מבתחילת שנת הלימודים החדשה, בתשי”ד. התכנית תושתת על עקרונות אלה: 1) ביטול זיקת בתי־הספר למפלגות ולארגונים; 2) קביעת מינימום של חובה החל על כל בתי־הספר; 3) הבטחת חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך; 4) הכרת זכות ההורים לגיוון החינוך ולהרחבתו בפיקוח של משרד־החינוך, מבלי לפגוע במינימום החובה.

תוקצבנה הענקות ממשלתיות לתלמידים מוכשרים למען המשכת לימודיהם והשתלמותם לאחר גמר חוק לימודם בבית־הספר היסודי. משרד־החינוך־והתרבות ישקוד על הרחבת החינוך התיכון ויסייע לטיפוח החינוך הגבוה. משרד־החינוך־והתרבות ידאג להנחלת הלשון העברית לכל העולים, לעידוד הספרות, המדע והאמנות, לאימוץ המחקר הצרוף והשימושי בכל מדעי הטבע, למשיכה לארץ את גדולי התורה, המדע, הספרות והאמנות היהודים בעולם, להרקת אוצרות הרוח האנושיים מימי קדם ועד היום הזה ללשון העברית, לכינוס ספרות ישראל בכל הדורות, ליצירת תנאים לסופרים, תלמידי־חכמים ואמנים למען יעשו מלאכתם הרוחנית ברווחה מספיקה.

ברשת בתי־החינוך של המדינה יוקדש מקום נרחב להכשרה מקצועית של הדור הצעיר בכל ענפי החקלאות, המלאכה, החרושת, הבנין והתחבורה הימית, האווירית והיבשתית, ולהעלאת הרמה הטכנית של העובדים בכפר ובעיר.

ט) בחוק עובדי המדינה ייקבעו תנאי שירותם, זכויותיהם וחובותיהם של פקידי המדינה. החוק יבטיח מינוי פקידים לפי הכשרה אישית, על יסוד של בחינות ללא כל פניה מפלגתית; יעניק לעובדי המדינה תנאים הוגנים ובטחון בעתידם על־יסוד של משא־ומתן עם נציגות העובדים; בסעיפי החוק המחייבים משא־ומתן עם העובדים, יובטח מעמדה של הסתדרות העובדים; החוק יחייב את העובדים לשירות יעיל ונאמן, למשמעת ודיוק בעבודה, לאדיבות ולהליכות נאות כלפי הציבור, ללא כל משוא־פנים ופניות מפלגתיות. יפורטו בחוק סוגי העובדים אשר בגלל מעמדם או תפקידם תיאסר עליהם פעילות מפלגתית. יסודרו שיעורי השתלמות לעובדי המדינה במקצועות עבודתם.

י) הממשלה תביא לכנסת חוקי עבודה נוספים שיעניקו לכל העובדים במדינה בטחון כלכלי, תנאי העבודה הוגנים, ותרחיב את מערכת חוקי הביטוח העממי; יובטח חופש התאגדות העובדים והתארגנותם, יעודד העקרון של משא־ומתן קולקטיבי עם נותני העבודה; יובטח חופש השביתה; יופעל מנגנון תיווך מוקדם למניעת סכסוכי עבודה, ותינתן כל העזרה לשכלולו המקצועי של העובד, להרמת פריון עבודתו ולהשבחת טיבה.

לנוער העובד תינתן הכשרה מקצועית, תורחב רשת מוסדות שיעורי הערב להשתלמותו התרבותית. בחוקים מיוחדים תובטח הגנה מלאה על האשה העובדת ותינתן לה חופשת הריון ולידה.

יא) הממשלה תעשה כל המאמצים לאיזון התקציב, כולל גם תקציב הבטחון. ייעשו כל הקימוצים האפשריים בתקציב ההוצאות, שאין בהן צורך חיוני. ייעשה מאמץ מיוחד לייצוב המטבע הישראלי וכמו־כן לייצוב המחירים. תקציב הפיתוח יבוסס על עודף ההכנסות בתקציב, על מילווים פנימיים ועל אמצעים שיתקבלו מחוץ־לארץ, אם בתור הענקה, שילומים או מילווה לזמן ארוך – במסגרת התקציב הכולל של מטבע חוץ.

יב) שיטת מס ההכנסה תיבדק מיד, על־מנת להגיע לדרגת אמת והטלת עול צודק על כל אזרחי המדינה. עול המסים יוטל על התושבים בהתאם ליכלתם של מחויבי המס. בהטלת המסים תביא הממשלה בחשבון את הצורך בפיתוח היזמה המשקית, בעידוד הייצור, בשכלול התוצרת ובהרמת התפוקה ופריון העבודה. יינקטו אמצעים יעילים לגביית המס על־ידי השבחת המנגנון והקמת ועדי הערכה.

יג) הממשלה תדאג להשבחת איכותה של מלאכת ידיים, לאספקת ציוד חדיש ואשראי זול, להקמת מיתקנים משותפים לבעלי־מלאכה וכן להקמת בנק למלאכה.

יד) כל עוד קיים פיקוח על מחירי התוצרת, לא ייקבע חישוב המחירים והרווח על־ידי תוספת מיכאנית של אחוזים להוצאות הייצור – שיטה המביאה להנמכת רמת התפוקה ומחבלת בכושר ההתחרות של תוצרתנו; המחיר והרווח יקבעו על־פי יעילות המשק ושכלול הייצור שיש בו כדי להקטין הוצאות הייצור, להגביר התפוקה ולהשביח טיב התוצרת. יינקטו אמצעים למנוע רווחים מופרזים.

בחלוקת חמרי גלם, – כל עוד יהיה הכרח בחלוקה זו על־ידי הממשלה, – יועדפו מפעלים המגדילים את היצוא והמייצרים בחסכון ובשמירה על טיב התוצרת.

טו) הממשלה תבצע תכנית שיכון עממי לכל חלקי האוכלוסין הזקוקים לכך על־מנת להקל על מצוקת הדירות ותעשה מאמצים לביעור משכנות העוני. במרכזים העירוניים ובסביבות המושבות הגדולות יוקצו שטחים מספיקים לבניה עממית רחבה. הממשלה תעדיף שיכון לעולים ולבני עיר ומושבה ההולכים להתישבות חקלאית.

טז) דאגה מיוחדת תוקדש להגברת פריון העבודה, לייעול המינהל המשקי ולהשבחת טיב התוצרת. ועדי ייצור משותפים של פועלים ונותני עבודה ייקבעו במקומות עבודה חשובים, וינתנו פרסים להשבחת התוצרת ולהגברת הפריון שייהנו מהנחות ממס־הכנסה.

יז) הממשלה תשקוד על התקנת כבישים ופיתוח דרכי התחבורה ביבשה, באוויר ובים, להקל על דרכי הנסיעה בתוך הארץ ועל קשרי הארץ עם כל חלקי העולם. כמו כן תוקדש תשומת־לב לשכלול קשרי הטלפון, הטלגראף והרדיו וסדרי הדואר.

יח) למיעוט הערבי וכן למיעוטים אחרים יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות ובחובות בשטח האזרחי, המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי, ובכל שטח אחר. הממשלה תושיט עזרה לתושבי הכפרים שנעקרו מאדמתם בעקבות זעזועי המלחמה להגיע מחדש להתישבות של קבע. זכויות הבעלות והקנין של הערבים תושבי המדינה הנמצאים בה כדין יוסדרו במסגרת החוק. יובטח חינוך בלשון הערבית לכל הילדים הערבים אגב לימוד חובה של הלשון העברית.

יובטח שכר שווה לפועל היהודי והערבי בתפקידים דומים בכל עבודות הממשלה.

יט) יבוטל הצורך בהיתרי יציאה, פרט להבטחת צרכי הבטחון.

כ) הממשלה תביא לכנסת תיקונים לחוק הבחירות, המכוונים למנוע התפצלות יתרה המחבלת במיזוג הגלויות ובמשטר הדמוקראטי וביציבותו.

עד כאן קווי היסוד.

*

הממשלה המתיצבת עכשיו לפניכם מכירה לא פחות מהקודמות גודל המעמסה שנטלה על עצמה והקשיים שיש להתגבר עליהם מבפנים ומבחוץ, ואין היא מבטיחה ישועות קלות.

לקחנו על עצמנו אחריות כבדה. מתוך הפעלת כל הכוחות היוצרים והחלוציים בעם, ומתוך שיתוף מתמיד עם כל החוגים הנאמנים והאחראים, הוותיקים והחדשים. נעשה כמיטב יכלתנו למלא את שליחותנו הקשה באמונה.

בסיום דברי אני רוצה להביע בשם חברי ובשמי האישי הוקרתנו הנאמנה לשני חברים שפרשו מאתנו.

חיים כהן, שהיה היועץ המשפטי של הממשלה לפני יסוד הממשלה הקודמת, קיבל באי־רצון, ורק תחת לחץ אישי של ראש־הממשלה הקודם, את תיק המשפטים. הוקרנו פעולתו המשפטית עוד לפני היכנסו לממשלה, אך במשך שנה זו של ישיבה משותפת למדנו להעריך עוד יותר את יעילותו, ידיעותיו, הגיונו וחרדתו הרבה לרמה המוסרית והציבורית של המשפט בישראל. עם צער הפרידה ממנו כחבר בממשלה אנו שמחים שהוא ימשיך לפעול למען המדינה והחוק והמשפט בישראל כיועץ משפטי של ממשלת ישראל.

אני מביע רחשי חיבתנו לחבר־הכנסת הרב נורוק, חבר ותיק בתנועה הציונית שלמדנו לכבד ולחבב תכונותיו האישיות הנעלות עוד הרבה שנים לפני קום המדינה. במשך השבועות המעטים של פעולה משותפת בממשלה התענגנו מנועם הליכותיו והוקרנו רגש האחריות המפעם בלבו כאזרח וכנציג העם, כחבר וכשותף. בשם כל חברי אנו מאחלים לו הרבה שנים של פעולה מבורכת ופוריה במדינה ובתנועה הציונית ובמפלגתו. אני בטוח שאביע רגשותיהם של כל חברי־הכנסת אם אומר, שחבר־כנסת הרב נורוק מסוגל לשמש מופת לכולנו בתרבות הופעתו וויכוחיו עם חברים ומתנגדים כאחד.

בישיבה קנ"ח של הכנסת השניה

הפעם לא אגזול הרבה מזמנכם, ואסתפק בהערות מועטות.

איני רואה כל צורך באפולוגיה על הקואליציה. יש אולי צורך באפולוגיה על שהקואליציה לא הוקמה מקודם. השאלה היא: מי חייב באפולוגיה זו. דעתי בענין זה כבר הבעתי בהזדמנויות אחרות, ולא אעשה בירור זה עכשיו. ההיסטוריה תשפוט.

יש לקבוע עובדה ברורה: בכנסת יש כל הזמן שתי קואליציות. קואליציה אחת קיבלה על עצמה בתנאים לא קלים עול המדינה ועשתה כל הזמן מלאכתה באמונה, ואני מניח שעשתה גם שגיאות, ואני חושש שגם להבא היא עלולה לעשות שגיאות, מטעם פשוט: באשר היא עושה. ויש קואליציה שניה, קואליציה שלילית, הפטורה מעול ואומרת תמיד: לאו. ואני שמח, ומובטחני שרבים שמחים יחד אתי, שאחת המפלגות הגדולות בקואליציה השלילית עזבה אותה ונצטרפה לקואליציה הנושאת בעול.

לא הייתי צריך להיות מארכסיסט כחבר־הכנסת יערי למען דעת כיצד יצביעו חברי־הכנסת יערי, מיקוניס ובדר, מנהיגי הקואליציה האופוזיציונית. נדמה לי שמר יערי התפאר קצת לשוא באמרו כי הוא יודע כמארכסיסט, גם מבלי היותו נביא, איך יפלו הדברים. לא רק שאינו יודע איך עלולים להתנהג ה“רפורמיסטים”, שהוא רחוק מהם; הוא אפילו אינו יודע איך עלולים להתנהג ה“מהפכנים” שהוא כל כך קרוב להם. אילו ידע זאת ודאי לא היה מרשה לחברו אורן לנסוע לפראג. – –

חברי־הכנסת יערי ומיקוניס דרשו שניהם הקמת ממשלה מיוסדת על “חזית פועלים מאוחדת”. האומנם אינם יודעים, כי סיסמת הרמיה של הקומינפורם על “חזית פועלים מאוחדת” כבר חדלה לרמות אפילו ילדים?

המדברים על “חזית פועלים” הם הראשונים המנסים לחבל בחזית הפועלים הממשית השלמה והגדולה ביותר, שישנה בארץ – בהסתדרות העובדים הכללית, אמנם בלי הצלחה. ואל יספרו לנו מעשיות שהם מצביעים נגד ממשלה זו באשר זוהי קואליציה עם דתיים, עם פרוגרסיביים, עם ציונים כלליים. בכנסת הוצעה על ידי לפני כשנה ממשלת פועלים בלי כל תוספת של לא־פועלים, ולא סתם פועלים, אלא פועלים המייצגים את הסתדרות העובדים, – והסיעות של יערי ומיקוניס נגדה. העיני אנשים תנקרו?

לצערי, גם חבר־הכנסת אונא התאונן שהורסים “השארית האחרונה של אחדות הפועלים בכנסת”, בהתכוונו לפועל המזרחי. נדמה לי שהוא האחרון שמותר לו לטעון טענה זו. חבריו הם שהרימו יד, עוד בכנסת הראשונה, בשותפות שבינינו, והם הביאו לידי פירוק הקואליציה ולבחירות חדשות. לאחר הבחירות חידשנו השותפות עם הפועל המזרחי, – על יסוד של הסכם בכל השאלות השנויות במחלוקת. והסכם זה הופר שוב על־ידי חבריו, – שבאו בתביעות חדשות לאחר שהאגודה פרשה. מהי הצדקת התביעות הנוספות? תורת ישראל ניתנה בסיני. מעמד הר סיני לא היה במשך שנה זו, אלא אלפי שנים לפני ההסכם שעשינו בהקמת הממשלה האחרונה. מה נתחדש איפוא בדת במשך השנה? כלום מפני שמישהו פרש מהממשלה – יש להציג תביעות נוספות? לא אנו, אלא חבריו של אונא, הפרו הסכם האחדות שבינינו ובין הפועל המזרחי.

חבר־הכנסת בדר שאל שאלה לגיטימית. מה בדבר חוק גיוס הבנות? אוכל להבטיחו שהוא יוגש בקרוב לכנסת. לא היה צורך להכניסו בקווי־היסוד, כי בקווי־היסוד לא פירטנו כל החוקים שיוצעו לכנסת או הקו העיקרי של החוקים לשנתיים וחצי הבאות. אני מקווה שסיעת “חרות” לא תחזור על המעשה שעשתה כשהכנסנו החוק בפעם הראשונה: בדיון הראשון דיברה לטובתו, כשבא לידי הצבעה – הצביעה נגדו.

בעית החינוך הועמדה במרכז הוויכוח של חברי־כנסת אחדים, ואולי בצדק. אולם אם יש מי שינסה לביים “פילגש בגבעה” בקשר לחינוך, יעמול לשוא. לא הרב לוין ולא מי שהוא מחבריו יצליחו במלאכה זו. הממשלה התחייבה על חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך. אין זו התחייבות כלפי המפלגות הדתיות, אלא כלפי תושבי המדינה, בין יהודים ובין ערבים. כל תושב שירצה בחינוך דתי ינתן לו הדבר. אולם עלי להגיד לחברי־הכנסת מהמפלגות הדתיות: אין הירארכיה ביהדות והתורה אינה בשמים. לשום מפלגה דתית אין מונופולין ולא יהיו מונופולין על היהדות, ואף לא על החינוך הדתי. החינוך הדתי ינתן לכל דורשיו, וחינוך דתי הוא חינוך הנאמן על יהודי דתי, אבל לאו דווקא על חבר מפלגה דתית. כל חינוך יחויב במינימום של חובה, יעמוד תחת פיקוחו של משרד־החינוך ולא תהיה לו זיקה למפלגות. ההורים שרוצים בחינוך דתי יקבלוהו במאה אחוזים, לא במאה ואחד ולא בתשעים ותשעה. על כך אין שום ויכוח. הוויכוח בינינו ובין המזרחי והפועל המזרחי הוא אם למפלגות הדתיות תימסר אפיטרופסות על החינוך הדתי ועל הדת. תביעה זו הוצגה לנו עוד בימי הכנסת הראשונה ולא קיבלנו אותה, ובגלל הודעתו של רמז המנוח בענין זה (ביום 5 בפברואר 1951) הצביע הפועל המזרחי בהיותו בממשלה – נגד הממשלה, בידעו שעל ידי כך הוא מפרק הקואליציה. הוא אולי לא ידע שעל ידי כך הוא יגרום לבחירות חדשות. גם מפ"ם הצביעה אז עם הפועל המזרחי, אם כי לגופו של דבר, ספק אם תמכה בתביעת הפועל המזרחי. קבענו אז שכל העולים הרוצים בכך יובטח חינוך דתי לילדיהם, אבל סירבנו להכיר באפוטרופסות של המזרחי או של האגודה על יהודים דתיים שאינם רוצים באפוטרופסות זו. יש הרבה יהודים דתיים, הנאמנים על היהדות לא פחות מחברי המפלגות הדתיות, הסבורים שאין צורך במפלגות דתיות, ויש גם כאלה המניחים, ואולי לא בלי צדק, שאין המפלגות הדתיות, שהן בעיקרן מפלגות מדיניות ושקועות בריב מדיני, מועילות להרים קרן הדת בעיני העם. בכל אופן לא יכולנו אז ולא נוכל גם עכשיו לקבל התביעה של המפלגות הדתיות לראות בהן נציג יחיד של היהדות המסורתית ולמנות אותן למשגיחים על הדת של יהודים דתיים אחרים, שאינם חברים במפלגות אלו. לא הסכמנו אז שהמזרחי ישגיח על בתי־הספר של העובד הדתי, ושהאגודה תשגיח על בתי־הספר של המזרחי. כל יהודי דתי נאמן על עצמו, וזכות החינוך הדתי ניתנת להורים ולא למפלגות. בגלל ויכוח זה נתפרקה הקואליציה בפברואר 1951, ובחרנו לפנות לעם מאשר לקבל לחץ המפלגות הדתיות. בממשלה שנוסדה לפני שנה בהשתתפות כל המפלגות הדתיות, לא הופיעה יותר התביעה, שבגללה התפטרה הממשלה הקודמת. ואם היא מופיעה עכשיו בצורה זו או אחרת, עלי להצהיר ברורות שאין לקבלה בשום אופן. יהודי דתי הרוצה להצטרף למפלגה דתית – הרשות בידו, כמובן, לעשות זאת. אך אם אינו רוצה, והוא בכל זאת דורש חינוך דתי לילדיו, – לא יהיה זקוק לתעודת כשרות מצד מפלגה דתית. כל יהודי דתי מוסמך לקבוע מהו החינוך הדתי הרצוי לילדיו.

רק על זה יש עוד ויכוח – אם ישנו. אבל אין כל ויכוח לעצם החינוך הדתי, ואני מודיע לא רק קבל הכנסת, כי אם קבל העם, בארץ ובעולם, שבמדינת־ישראל יובטח חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך, ולא החפשים יקבעו מה זה חינוך דתי, אלא ההורים הדתיים יעשו זאת.

ועוד מלה אחת בענין החינוך. מי שהוא מאנשי מפ“ם מנסה לעשות עצמו אפוטרופוס על חינוך ילדי הפועלים. הפועלים בישראל אינם יתומים, ויש להם נציגות נבחרת וחפשית המדברת בשמם, ויש להם הסתדרות כללית דמוקראטית ובת־חורין הפועלת בשמם ולמענם, ואין להם כל צורך ב”נציגים" לא־קרואים ולא־מוסמכים. פועלי ישראל יכולים בעצמם להשמיע קולם ודברם, ואין חברי סיעת מפ“ם בכנסת מוסמכים לדבר אלא בשם מפלגתם. ולהם עלי להגיד שלא יצליחו להסוות זרם חינוכי של הקומינפורם במסווה של זרם העובדים. הם יודעים היטב שחברי קיבוצים וקבוצות הנאמנים לעם לא שלחו בשום אופן ילדיהם לבית־ספר של מפ”ם. לא אני אלא הקומינפורם הכריז על שנאתו ומלחמתו בציונות ובעם ישראל, ואל תדרשו מאתנו שניתן גושפנקא ממלכתית לזרם הקומינפורם, גם אם הוא מסתתר בפסבדונים של זרם העובדים.

ואשר לתלונות של חבר־הכנסת זועבי. יש מקום בכנסת לתלונות של תושבים – אני אהיה האיש האחרון להכחיש זאת – לא רק של ערבים אלא גם של יהודים. עוד לא הכל סודר באופן אידיאלי במדינתנו, ולו הייתי משמיע באזני חבר־הכנסת זועבי כל התלונות שיש לתושבים היהודים, היה אולי רואה שתלונות הערבים הן כאין וכאפס. ובין התלונות, גם של היהודים וגם של הערבים, יש שהן צודקות ויש שאינן צודקות. אבל אני שולל בתכלית השלילה כל תלונה של אפליה מכוונת, ואני גאה לציין העובדה, שפועל ערבי ופלח ערבי במדינת־ישראל מצבם יותר טוב מאשר בכל המדינות הערביות, ומצבה של אשה ערביה בישראל יותר טוב מאשר בכל המדינות הערביות.

אני רוצה להגיד לחבר־הכנסת זועבי לשם מה יש ממשל צבאי. אני יכול להבין מדוע הוא לא חרד כמוני לבטחונה של מדינתנו; איני תובע זאת ממנו. אבל אל יתבע הוא ממני שאני לא אחרד לבטחונה של מדינת־ישראל. אנחנו מוקפים אויבים המסרבים לעשות שלום אתנו, ולא עוד אלא שהם מכריזים על מצב מלחמה ביניהם ובינינו, ואני מצהיר כאן באזני חבר־הכנסת זועבי ובאזני כל האזרחים, כי בטחון המדינה קודם לזכויות אזרחיות של תושבים בודדים, אם זכויות אלה עלולות לסכן בטחון המדינה. וכל זמן שהבטחון יחייב משטר מיוחד באזורים מיוחדים – הוא יתקיים.

ולבסוף מלים אחדות על התיקון בחוק הבחירות. בלי ספק רבים מאתנו נשתעשעו ונתבדחו בשמעם מפי חברי מק“י וקרוביהם החרדה לחירות ולדמוקראטיה במדינתנו. חרדה זו הולכת יד ביד עם תשוקה עזה לראות בארצנו ממשל של “דמוקראטיה עממית” שיוקם בכוח של צבא זר ויבנה על שלטון של מפלגת מיעוט קטנה הרודה בעם בעזרת טרור ותליות של מנהיגי מפלגת השלטון עצמם “המודים” על פשעיהם. ואשרי מנהיגי מק”י בישראל שהם עדיין פטורים מגורל זה.

היש צורך ותועלת בוויכוח עם “דמוקראטים” אלה? אולם אני חייב להבהיר לכנסת כולה מה מוצע על־ידי הממשלה. בקווי היסוד לא קבענו טיבם של התיקונים שיש לעשות בחוק הבחירות. ראינו חובה לעצמנו להעמיד העם וחברי־הכנסת על התקלה בחוק הקיים ועל הצורך לעשות תיקונים שימנעו התפצלות יתרה המחבלת במיזוג הגלויות במשטר דמוקראטי וביציבותו. יש חברים בממשלה הסבורים – ואני אחד מהם – שמטרה זו תושג אם נקבל הגבלה של 10%. יש חברים בממשלה החולקים על כך. אם חברים אלה ישכנעו אותנו שיש להם הצעה יותר יעילה שתביא למטרה הרצויה ותמנע סילוף הדמוקראטיה וחבלה במיזוג גלויות וביציבות השלטון – נקבל דעתם. אם לא יצליחו לשכנע אותנו – נביא הצעתנו אנו. ואני רוצה להגיד לחבר־הכנסת זועבי ולחברי־כנסת אחרים: אין אנו רוצים ברשימות עדתיות. גם לא בקרב היהודים וגם לא בקרב הערבים. רשימות אלו מסלפות האורח הדמוקראטי ומגבירות המחיצה שבין עדה ועדה. אין צורך ברשימות של תימנים, ולא ברשימות של ספרדים, גם לא ברשימות של ערבים. דרושות לנו רשימות ישראליות, ואני מניח שתהיינה רשימות יהודיות־ערביות מאוחדות.

הממשלה הכריזה על העיקרון של התיקון, על מגמת התיקון בחוק הבחירות. עוד יתקיים דיון על החוק עצמו, ובקרב המועמדים לממשלה החדשה יש דעות שונות. יש חברים בממשלה המשוכנעים שהתיקון הנכון והיעיל ביותר הוא הגבלת 10% ויש חברים הסוברים אחרת; הדבר יהא נדון גם בממשלה וגם בכנסת, הרוב בממשלה יכריע דעת הממשלה, והכנסת תכריע הכרעה סופית. על כך יתקיים ויכוח מיוחד בשעתו. לפי שעה התחייבנו על תיקון למנוע התפצלות ממארת ומחבלת, המורידה גם כבוד הכנסת בעיני העם. קיום סיעות זעירות רע לא רק למדינה, אלא גם לסיעות הזעירות גופן. אנשים אינם מלאכים. מחברי סיעה קטנה אין לצפות לאחריות ממלכתית, לא באשר אנשיה גרועים מאנשי סיעה גדולה, אלא באשר הם אינם מסוגלים לפי טבע הדברים לדאוג בראש ובראשונה לעניני המדינה, לעניני הכלל, אלא קודם כל למעמד סיעתם והשפעתם במדינה. זהו פרי הטבע האנושי. הם ינסו לסחוט מה שאפשר להגברת כוחם ושלטונם, כי הם יודעים שבין כך ובין כך גורל המדינה לא תלוי בהם, ומשטר של סיעות קטנות מן ההכרח שיפגע בצרכי הכלל, ואין צורך להגיד שאין הוא יכול להבטיח יציבות במדינה, ואין הרבה מדינות בעולם הזקוקות כמונו למשטר יציב. איני בטוח שבתיקונים שיש ברצוננו לעשות נביא לידי תיקון ראדיקלי; המשטר הרצוי הוא משטר של שתי מפלגות. במשטר זה גם האופוזיציה מוכרחה להיות אחראית, כי יש לה תמיד סיכוי לשאת בעול המדינה, אבל אם גם נבצר מאתנו עכשיו להבטיח משטר רצוי ביותר, עלינו לתקן המצב עד כמה שידנו מגעת בתנאים הנתונים; וזאת אשר רוצים אנו לעשות בתיקונים לחוק הבחירות.

י“ד בטבת תשי”ג – 1 בינואר 1953

חברים יקרים.

נסיבות שאין לי שליטה עליהן מנעו ממני, לצערי הרב, להשתתף בוועידה הסוציאליסטית של עמי אסיה ברנגון.

ועידה זו עלולה וחייבת להיות תחנת־מיפנה במאבק ההיסטורי הגדול לשחרור האדם, לעקירת הניצול החברתי, ולביטול האפליה הגזעית והלאומית.

אסיה היא היבשה הגדולה ביותר בעולם, לא רק בשטחה אלא גם במספר אוכלוסיה. יבשת זו היתה לפני אלפי שנה מולדת התרבות האנושית. ביבשת זו נולדו ראשונה המדעים והאומנויות שהונחו ביסוד התרבות של ימינו. כל הדתות של עמי אסיה, אירופה, אמריקה, אבסטרליה ורוב עמי אפריקה – מוצאן מאסיה: מישראל, מהודו ומערב. הרבה דורות ויובלות חונכו על תורתם של מחוקקים, נביאים וחכמים שנולדו באסיה המערבית והמזרחית; משה העברי, קונג־צה הסיני, בודדהא ההודי, זרטוסטרא הפרסי, ישו היהודי, מוחמד הערבי נערצים עד היום בקרב מאות מיליונים תושבי כדור הארץ.

מימי אלכסנדר מוקדון, שכבש לפני אלפים ושלוש מאות שנה קיסרות פרס והודו – שלטה אירופה על חלקים גדולים של אסיה. המאורע הגדול של דורנו הוא השתחררות עמי אסיה הגדולים ועלייתם המחודשת כעמים עצמאיים על בימת ההיסטוריה העולמית. ביניהם נמצא גם עמנו, עם ישראל.

עם ישראל לא היה מעולם עם גדול בכמותו, ובימינו נשמד שליש היהודים בעולם בידי הנאצים שרצחו באכזריות שיטתית, שאין דומה לה בתולדות העמים, ששה מיליון של יהודי אירופה, אנשים ונשים, זקנים וטף.

עמנו זה שוכן זה ארבעת אלפים שנה בקצה המערבי של אסיה, בארץ־הצומת המחברת יבשת אסיה עם אירופה ואפריקה. פעמיים נעקר עם ישראל מעל אדמתו על־ידי כובשים זרים, ־ וחזר בעקשנות לארצו הקדומה, ולפני כחמש שנים חידשנו עצמאותנו הממלכתית, כמעט באותו זמן שהודו, פאקיסטן, בורמה וציילון נעשו אף הן עצמאיות.

עם ישראל שומר על הערכים המוסריים האנושיים שהנחילו לו נביאיו מלפני אלפי־שנים, הערכים אשר הונצחו בספר־העולמים הקדוש לא רק ליהודים אלא גם לנוצרים ולמוסלמים. בספר זה צוּוינו על “ואהבת לרעך כמוך” – כעל הצו העליון שחייב בו אדם. צוּוינו על שוויון אנושי, על חוקה אחת לגר ולאזרח; צוּוינו על צדק החברתי, וצוּוינו על השלום. עוד לפני כשלושת אלפים שנה חזו נביאינו שלום נצחי בין העמים, שגוי אל גוי לא ישא חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

תנועת הפועלים בארצנו כבר עומדת זה קרוב לחמישים שנה בראש התחדשות עמנו במולדתו העתיקה, והיא הטביעה חותמה על מבנה החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים במולדתנו, ומאז חידוש עצמאותנו לפני כחמש שנים – עומדים הפועלים בראש המדינה.

התנועה הסוציאליסטית בישראל שוקדת על ארבעה יסודות: חירות, שלום, שותפות ושוויון. הישובים החקלאיים שלנו בנויים ברובם הגדול על אדמה שהיא נחלת העם כולו, ועל עבודה עצמית שאין בה ניצול. הקואופרציה העובדת בכפר ובעיר, בחקלאות, בתחבורה, בחרושת ובבנין היא הגורם הכלכלי הגדול ביותר בארץ.

מטרתנו לבנות חברה שאין בה קיפוח העובד, אפליה גזעית ומינית, דיכוי חירות האדם; אנו רוצים להקים חברה עובדת של בני־חורין ושווי־זכויות הממזגים בתוכם עבודה פיסית ורוחנית, הנהלה עצמית ובחירה דמוקראטית.

זוהי לא רק מטרה לעתיד – אלא תכנית מעשית שעליה אנו בונים זה ארבעים שנה.

לתנועה הסוציאליסטית ביבשת הגדולה של אסיה, יש, כפי שאנו מאמינים, יעוד גדול, ואולי מכריע, במאבק ההיסטורי של האנושות. היא נועדה לעמוד גם נגד הנסיונות לסלף את הסוציאליסם בארצות של משטר טוטיאליטרי השולל חירות האדם, חירות המחשבה והמצפון, בחירה חפשית של שלטון ועושה פלסתר את המאבק לשחרור עמים על־ידי אימפריליסם מוסווה שאין בו למעשה לא הגדרה עצמית של העמים ולא חירות אמת של הפועל והאיכר, וכן גם להילחם נגד המשטר הבנוי של ניגודי מעמדות, שלטון בעלי אחוזות והון, קיפוח העובד והאשה, ודיכוי לאומי.

אנחנו, הסוציאליסטים של עמי אסיה, שסבלנו זמן רב משלטון זר, ושאין לנו כל שאיפות אימריאליסטיות, יעודים על־ידי ההיסטוריה להילחם על חירות האדם, על שוויון חברתי, על שלום בינלאומי ועל שותפות כל העמים בהתקנת עולם בנוי על עבודה יוצרת וחפשית השואפת רק להשתלטות על כוחות הטבע ודוחה כל השתלטות של אדם באדם ועם בעם.

מקרב לב אני מברך את ועדתכם שתצליח במשימתה הנאצלה, תקרב המוני הפועלים והאיכרים של עמי אסיה במפעל־גאולה משותף ותתן באמונה יד לכל עמלי העולם בשאיפתם לחירות, לשוויון ולשלום.

כ' בשבט תשי"ג – 5 בפברואר 1953

בשם ממשלת ישראל ובשמי אני שולח ברכה למחזור הטייסים והנווטים המסיימים היום חוק לימודיהם ואימוניהם.

בכיבוש האדמה החלה התחדשותנו הלאומית לפני עשרות שנים, וההתישבות החקלאית היא גם עכשיו עומדת בראש משימותינו, ועדיין רבה השממה בארצנו שעלינו להפריחה; אבל בטחוננו וקיומנו לא יכּוֹנו אם לא נכבוש איתני האוויר בימי שלום ובימי מלחמה, ולא נשלוט בשמי המולדת.

חיל־האוויר הוא הצעיר בכוחות הבטחון של ישראל סבא, ובזמן הקצר של קיומו הוכיח יכולתו, ובמלחמת הקוממיות מילא תפקיד מכריע. שלטון באוויר חיוני בימי שלום לא פחות מבימי מלחמה. הטייס והנווט העברי ירחיבו ויגביהו אפקי ראייתנו, יקשרו אותנו עם ידידים קרובים ורחוקים ויטילו אימה על אויבים ושונאים באשר הם.

האם לא היתה משום התנבאות לחיל־האויר הישראלי בפי נעים זמירות ישראל:

עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ ־ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל,

גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.

וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ, בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. –

וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם. –

מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּו.

מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי.

מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה, וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי. ־

אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.

אֶמְחָצֵם ־ וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

תהילים י"ח

תקוותי שתהיו ראויים לתיאוריו ולתביעותיו של משורר התהילים. טוסו והצליחו!

כ"א בשבט – 6 פברואר 1953

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל

אתחיל מהצעות מנוסחות:

א. תרבות ישראל, יסודות המדע, עבודה חקלאית או מלאכה, אהבת המולדת, טיפוח תכונות חלוציות ושאיפה לצדק חברתי ולאחווה יהודית ואנושית – על אלה יושתת החינוך בכל בתי־הספר הממלכתיים, כתכנית החובה.

ב. כל בתי־הספר של זרם העובדים והכלליים וכן בתי־הספר של המזרחי והאגודה (במידה שירצו בכך), ייהפכו לבתי־ספר ממלכתיים, ותכנית לימודיהם ושיטת חינוכם יושתתו על המינימום שבסעיף א'.

ג. לילדים שהוריהם רוצים בחנוך דתי יועמדו לרשותם בתי־הספר הממלכתיים של הפשט הדתי, המזרחי והאגודה (אם לא ייהפכו לבתי־ספר פרטיים או נתמכים), לפי תכנית לימודים המכילה מינימום חובה, בשמירת אורח־חיים דתי, ובתוספת לימודים מסוימים לפי רצון ההורים, בפיקוחו של משרד החינוך.

ד. בהתאם לעיקרון שהוכרז עליו בקווי־היסוד לתכנית הממשלה ואוּשר בכנסת השניה, תינתן הזכות להורים הרוצים בכך לגוון את החינוך תוך קיום תכנית הלימודים המחייבת את כל בתי־הספר הממלכתיים. תכניות הגיווּן תאושרנה על־ידי שר החינוך והתרבות אחרי התיעצות עם ועד החינוך של המדינה.

ה. הפיקוח על כל בתי־הספר יהיה בידי משרד החינוך. בתוך מערכת־הפיקוח הכללית במשרד החינוך יוקם ענף דתי שיפקח על אורח־החיים הדתי בבתי־הספר הדתיים.

ו. פעולתה החינוכית של הסתדרות העובדים תרוכז בטיפוח החינוך המקצועי והתיכון ביסוד גני־ילדים בשכונות־עוני כל זמן שהמדינה אינה עושה זאת.

בעיית־החינוך האמיתית במדינת ישראל אינה זו שמעסיקה אותנו – זרמים או לא זרמים, או זרמים בשם חדש, כפי שרוצים חברים אחדים; בעיית החנוך של המדינה היא בעיה של רבבות ילדים ונערים שאינם מקבלים כל חינוך, והיא בעיה של מאות ואלפים מורים שאינם ראויים לאצטלה זו; וחלק גדול של הדור, ביחוד ילדי העולים, אינו מקבל חינוך הראוי לו. ואין למדינה אמצעים כספיים וכוח־אדם למאמצי החינוך הדרושים לנו. זוהי בעיית החינוך. אבל בעיה זו אין בכוחה, לצערי הרב, להסעיר הרוחות ולדרבן המפלגות ולגייס מתנדבים. ולכן לא אטפל אני בבעיה זו פה, אלא בשאלות הנדונות כאן – משטר של זרמים או חינוך מפלגתי.

אין לי ספק בכנותו של הח' שפר, האומר שלבו שלם עם ביטול הזרמים. אבל אני שומע גם החלק השני של דבריו, כי הוא רוצה בתנועות חינוכיות שיכוונו את החינוך; ואני חושש שאין זה אלא שם אחר לזרמים. לשתי משאלות מתנגדות אלו הוסיף הח' שפר שאלה: ־ מה יעשו אלה הרוצים מעמדות? איך יעשו זאת על־ידי בית הספר? והוא מבקש תשובה לשאלה. ואנסה לתת תשובה פשוטה וישרה לשאלה הפשוטה והישרה: אין זה מתפקידו של בית־הספר היסודי להקים חברה ללא מעמדות. אין לדרוש מבית־ספר יסודי מה שאין בכוחו לתת. הלואי שיתן מה שעליו לתת: להקנות לנוער בגיל הרך ערכי־יסוד הדרושים לכל ילדי העם. את המהפכה הסוציאליסטית יעשו המבוגרים. שום משטר של זרמים, בין שיקראו לו בשם משטר זרמים ובין שילבישו אותו מחלצות אחרות – לא יתן לנו עם עובד ללא מעמדות, אלא יעכב את התהליך הקשה של התהוות־עם; משטר הזרמים לא יתן אפילו מעמד מאוחד, מעמד ללא פילוגים וללא פירודים. בעין־חרוד נתחנכו כל הילדים על טהרת זרם העובדים, ואני כובש פני בקרקע בכל פעם שאני קורא בעתונות על מאורעות עין־חרוד. היו כמה כשלונות לתנועתנו, ואיני יודע כשלון יותר מר ומכאיב מכשלון זה. כאן היה ללא רק בית־ספר על טהרת זרם העובדים; כל תושבי המקום, מייסדיו ובוניו חיו וחיים בקומונה – ועכשיו אין הם יכולים לאכול יחד במטבח המשותף. ואל תתלו הקולר בבית־הספר.

אל תדרשו יותר מדי מבית־הספר. הוא אינו מגשים לא סוציאליסם ולא ציונות. בלי העליה לא תתגשם הציונות, גם אם יהיו לנו בארץ בתי־ספר למופת; ובלי תנועת פועלים מלוכדת ולוחמת לא יתגשם הסוציאליסם. אהיה האחרון לשלול חשיבותו של בית־הספר, אבל בית־הספר הטוב ביותר לא יתן יותר משהוא מסוגל לתת. ואין מתפקידו של בית־הספר היסודי לתת לנו מהנדסים וחימאים וקציני־צבא ומנהלי־עבודה, אלא את היסודות הראשונים של החינוך האנושי והיהודי. בית־ספר גבוה יחנך רופאים, והמעמד העובד ביצירתו ובמלחמתו יתן לנו חברה חדשה. ושאלתו של הח' שפר אינה ענין לבית־ספר בכלל, אפילו תיכוני וגבוה. איני מאמין שהחינוך בבתי־הספר בכל שלביו יכול לפתור כל הבעיות המדיניות והחברתיות. זוהי אשליה, לדעתי, אם כי טוב הוא הרצון שיש מאחוריה. בית־ספר טוב הוא מכשיר מועיל ומבורך, אבל מוגבל ומסויג בהשפעתו, ואל נתלה בו תקוות שאינו יכול בשום אופן לקיים.

לנו יש דמות של אומה שאנו רוצים לעצב; אולי לא בכל הפרטים ברורה לנו הדמות, ואולי לא כולנו שותפים בראיית הפרטים, אבל באופן כללי יש לנו דמות ברורה איזו אומה אנו רוצים לעצב בארץ הזאת. ולעיצוב דמות האומה הזאת דרושים הרבה מכשירים ומפעלים: דרושה התישבות, דרוש כיבוש הים, דרוש שלטון על הטבע, דרושים הישגי המדע, דרוש קיבוץ גלויות ומיזוגן, דרושה אחדות העובדים, דרוש כוח פועלי שידריך את המדינה, ועדיין לא מניתי הכל. אין אנו מעמידים הכל על הפעולה המקצועית, ולא על הפעולה המשקית, וּודאי לא על הפעולה הפוליטית, אם כי כל אחת מהן חיונית. אחד הכלים לעיצוב דמות האומה הוא החינוך, והשלב הראשון בחינוך הוא בית־הספר היסודי, מכשיר חשוב ויקר, ועלינו לקבוע בבהירות מה הם הערכים שבית־הספר היסודי חייב להעניק לתלמידיו. ניסיתי לעשות זאת בסעיף הראשון של הצעותי; אולי יש משהו להוסיף או לגרוע ־ אבל זהו הדבר שעלינו לעשות, ועלינו לעשות בכל בתי־ הספר לילדי העם, בלי יוצא מן הכלל.

אנחנו שוללים כל גישה ותפיסה טוטאליטרית, ואין אני רוצים בית־ספר טוטליטארי. אמרנו שיש להורים הזכות לגוון חינוך ילדיהם, אבל אל נכניס חזרה, דרך הגיווּן, את משטר־הזרמים. מהו הרע במשטר זה ומדוע אנו מתנגדים לו? אפשר להצדיק משטר הזרמים בשני נימוקים, באחד משניהם או בשניהם יחד. נימוק אחד – אקרא לו בברוטליוּת: נימוק של קאַסטה. יש ילדים מיוחסים, ילדי עובדים, שצריכים לקבל חינוך מיוחד להם, ואין לערבב אותם עם ילדים אחרים שלא זכו להיות בנים להורים עובדים. איני יודע עד כמה נימוק זה פעל ביודעים, אבל איני בטוח שלא פעל בלא־יודעים. פועלי ארץ־ישראל ראו עצמם, ולא בלי יסוד, כאריסטוקראטיה מוסרית בישוב. והיה נימוק שני: תכנית לימודים הולמת חזוננו ההיסטורי. תביעה זו אני מקבל, אבל איני מבין למה זה תחייב משטר של זרמים. אם יש ערכי־יסוד שיש להקנותם לכל הנוער, ולא לבני זרם אחד. איני יכול להבדיל בין ילדי עובדים ובין ילדים אחרים. איני יודע כמה ממניחי יסודות תנועתנו היו ילדי עובדים. אולם יש לנו ערכי יסוד, שיש להקנותם לכל הילדים, ולא למיוחסים בלבד, ואני מאמין שיש ביכלתנו להשליט ערכי היסוד, שאנו מאמינים בהם בכל בתי־הספר, כשם שהשלטנו כמה וכמה ערכי יסוד בתנועה הציונית, ואני בטוח שנשליט אותם גם במדינה.

כלום עומד זרם העובדים על דגל אדום? איני סבור שבבית־ספר צריך להיות דגל אדום. איני סבור שיש לכך איזה ערך חינוכי שהוא. היסודות אשר עליהם צריכים להיבנות בתי־הספר – כל בתי־הספר בישראל – הם לדעתי: הכשרה חלוצית, אחוה יהודית ואנושית.

בית־הספר היסודי לא יוכל להקנות לילד תרבות ישראל, ולא מדע, אלא התחלות ראשוניות בלבד. גם בלימוד מקצוע עבודה מסופקני אם בית־הספר היסודי ישלים תפקידו. והוא הדין בטיפוח תכונות חלוציות ומוסריות. אָפיו של הילד אינו מתגבש אך ורק בכתלי בית־הספר. הלך הרוח בבית ההורים, השפעת הסביבה, דוגמת אישים ומפעלים מחנכים – לאו דווקא בבית־הספר – כל אלה ישפיעו על הדור הצעיר ויעצבו את דמותו. אבל בית־הספר נקרא להיות בית־היוצר הראשון לנשמת האומה. אנו רוצים לטפח במדינת ישראל אומה חדשה, והיא לא תקום מילדי עובדים בלבד, ואם באמת יש לנו תכנית־לימודים־וחינוך המסוגלת לעצב אומה חדשה, אומה עובדת ויוצרת ובת־חורין – נעשה תכנית זו לתכנית ממלכתית, לתכניתם של כל בתי־הספר במדינה. וכאן שואלים אותנו: הנעצור כוח? ואם השלטון יעבור לידים אחרות? אילו הייתי נוהג מנהג יהודי, הייתי עונה על שאלה זו בשאלה: מניין הבטחון שתוכלו לקיים משטר הזרמים? מי הבטיח לכם קיומו של זרם העובדים? אולם לא אענה בשאלה, אלא אשלול שאלה זו ביסודה. תנועה שאינה מאמינה בעצמה, בכוחה, בעתידה, תנועה שאינה מאמינה במדינה, בעם, בכלל – אינה ראויה ואינה מסוגלת לעמוד בראש העם ולעשות שליחותו ההיסטורית. מי שמפחד מהעם – העם יסטה ממנו. תנועתנו עשתה גדולות אך ורק באשר הזדהתה כולה עם שליחות העם, באשר האמינה בעם ושקדה לעשות רצונו ההיסטורי. תנועה שאינה מאמינה בעתידה ומגלה חוסר אמון בעם ובמדינה – אין לה תקווה, וכל התבדלות לא תציל אותה.

חושש אני שבקרב רבים מאתנו עוד חיים הרגלי־הגלות, אם כי הם דוגלים ברוממות המהפכה. הגלות נטעה בתוכנו אי־אמון לכל שלטון. היינו עם אופוזיציוני, כי לא היינו עם עומד ברשות עצמו. ועדיין רבים אינם מרגישים שאנו חיים במדינה יהודית. ומדינה יהודית פירושה – כלל יהודי עצמאי. בגלות היינו פרודות פרודות, וכל פרודה היתה תלויה במדינה זרה ועוינת. אנו עכשיו כלל, יחידה קיבוצית, לכל אחד מאתנו יש זיקה מחייבת לכלל האומה, והכלל הזה הוא עצמאי, עומד ברשות עצמו. הנפחד מכלל עצמאי זה?

מראשיתה היתה תנועתנו תנועה ממלכתית. החזון הממלכתי פעם בכל יצירתנו בנבטיה הראשונים והרכים ועד היום הזה. פועלי־ציון־שמאל לא האמינו בכלל, בעם ונפרדו מאתנו – ובמשך שלושים שנה היו עקרים וערירים. הנלך עכשיו בדרכיהם – לאחר שהם נוכחו בטעותם המרה?

אומרים לנו: אבל יש לכם שותפים, אינכם מנהלים את המדינה לבדכם. דבר זה הוא נכון, ועוד זמן לא נהיה לבדנו, נפעל במדינה מתוך שותפות בצורה זו או אחרת. העם בישראל אינו עדיין העם היהודי, והתמורה שחלה בישוב הקטן בארץ, התמורה העמוקה במבנה חיינו הכלכליים, החברתיים התרבותיים, היא לפי שעה רק נחלת חלק אחד, חלק קטן של העם, ־ זה שנתרכז בארץ, ואף כאן התמורה אינה שלמה, ושרידי הגלות לא אפסו עדיין אפילו בתוך חלקים של ציבור העובדים. אם נפטרנו מעבדות מדינית לא נשתחררנו עדיין מעבדות רוחנית שאחד העם קרא לה “עבדות מתוך חירות”. ועדיין אנו עומדים בראשית קיבוץ הגלויות, והשותפות היא הכרחית, ותידרש עוד זמן רב, ויש רק להצטער על שאינה מלאה ושלמה כפי שהיתה צריכה להיות, כפי שהיתה לפחות בתנועה הציונית, – והמדינה זקוקה לשותפות כוללת יותר מהתנועה הציונית, באשר משימותיה וקשייה גדולים לאין־שיעור מהמשימות והקשיים של ההסתדרות הציונית. ואין שותפות גדולה יותר מאשר בחינוך היסודי. האם לא נעשה ילדים אלה – לילדי עם אחד?! הלוחמים למשטר הזרמים לא זו בלבד שהם כופרים באחדות העם, אלא הורסים את אחדות־הפועלים. כלום אפשר במשטר הקיים לחנך ילדי אשדות־יעקב או גבעת־חיים בבית ספר אחד? ולא רק הפילוג בקרב הפועלים עושה פלסתר את דבר זרם העובדים. גם החינוך הדתי במשטר הזרמים הוא מפולג, ואיש האגודה לא ישלח ילדיו לבית־ספר של המזרחי, אם כי דת ישראל היא משותפת כאילו לשניהם. המאמין באחדות העם – יש לו רק עם אחד; המאמין בפילוגים – אין סוף לפילוגים. אנו עדים בארץ לשני תהליכים: גם לתהליך ההתמזגות וגם לתהליך ההתפוררות. היש ספק בדבר לאיזה תהליך חייב לשרת החינוך היסודי?

וכשם שיש לשלול משטר של זרמים כך יש לשלול חינוך טוטאליטרי. המדינה קובעת יסודות החינוך ומחייבת כל אזרח, כל הורה, כל מורה, וכל תלמיד, אבל גם ההורים וגם המורים הם שותפים לילדים ולחינוכם, ומבלי לערער את היסוד הכלכלי והמחייב של המדינה יש בידי ההורים והמורים גוון את החינוך, להרחיבו, לשכללו. אין המדינה אומרת: כזה ראה וקדש, ־ אלא היא קובעת מינימום של חובה, ובידי ההורים להוסיף ולגוון. המינימום הממלכתי הוא חובה על כל בתי־הספר ועל כל הילדים. הגיוון הוא רשות, ולא חובה, פרט ולא כלל. ובסעיף הראשון של הצעתי ניסיתי למַצות עיקרי מינימום־החובה: תרבות ישראל, יסודות מדע, עבודה, טיפוח תכונות חלוציות, אהבה לצדק, אחוה יהודית ואנושית. זה חובה על כל בתי־הספר, דתיים ולא־דתיים. הדתיים יוסיפו לזה הוראות להתפלל בראש מכוסה, “ארבע כנפות”, אורח־חיים דתי, לימודי דת. כל אלה אינם פוגעים בחינוך החלוצי, היהודי והאנושי שאנו רוצים לתת לילדינו. כל “אפיקורס” הוא חלוץ, ולא כל דתי סוחר בגזוז. נפגשתי בגרמניה במחנות העקורים עם חלוצים יקרים מבני אגודת ישראל, ואני רואה אותם בארץ חיים חיי קיבוץ ומקיימים כל מצווֹת השולחן־ערוך.

בבתי־ספר ממלכתיים, לאחר ביטול הזרמים, מובטחני שיהיה הבדל רב בין בית־ספר בישוב חקלאי ובין בית־ספר בעיר או במושבה, לא רק המורה מחנך. מה שעושה המציאות היומיומית בדגניה – לא תעשה שום הטפה בתל־אביב; אבל גם מייסדי דגניה לא נולדו בקיבוץ. ותכנית משותפת לשני בתי־ספר תתן תוצאות שונות אם המורים יהיו שונים.

עם ביטול הזרמים אנחנו רוצים שני דברים עיקריים: א) אחריות המדינה על בתי־הספר במקום אחריותן של המפלגות. ב) השלטת ערכי־יסוד תרבותיים, חלוציים וחברתיים בכל בתי־הספר. ההסתדרות עשתה גדולות בהרבה שטחים, אבל היא אינה יכולה לעשות מה שביכלתה של המדינה לעשות: להנחיל לכל ילדי העם את הערכים הדרושים, למען נהיה עם יוצר ועובד ובן־חורין. ביטול הזרמים אינו ביטול שם אלא ביטול מסגרת וזיקה מפלגתית שפוררו את העם והכניסו אנדרלמוסיה בחינוך. והקמת חינוך ממלכתי – אינה שינוי שם אלא שינוי תוכן: תוכן מאחד ומלכד. לא אחדות פורמאלית אנחנו רוצים – אלא אחדות־יעוד, אחדות של תרבות ומשימה, אחדות של אחריות הדדית ושל שליחות חלוצית, אחדות של כושר עבודה ואהבת הבריות. אנו רוצים בבית־ספר ממלכתי שישמש מנוף לליכוד העם ולבנין הארץ. אם ערכינו החינוכיים יש בהם ממש – נַקנה אותם לכל הילדים. איני יודע חובה וזכות גדולה מזו.

אם נצליח לעשות את הסעיף הראשון שקראתי בתחילת דברי לחוק המדינה, ועליו יושתת החינוך בכל בתי־הספר היסודיים – לא נבטל ערכים, אלא נעשה אותם לנחלת הכלל, ואין יעוד גדול מזה לתנועה העושה שליחותה ההיסטורית של האומה.

כ“ה בשבט תשי”ג – 10 בפברואר 1953

בישיבת קפ"ו של הכנסת השניה

בצער רב עלי להודיע לכנסת על נבלה שנעשתה אמש בישראל: התפוצצות בחצר הצירות הסובייטית, שגרמה נזק לבית ופצעה אחדים מאנשי הצירות, בתוכם אשת הציר, הגברת יירשוב (פצעים קלים), אשת אחד העובדים (פצעים יותר קשים) והנהג של הצירות. שלשתם הובאו מיד לבית־החולים העירוני ושם ניתן להם טיפול רפואי, ואשת הציר יכלה לשוב מיד לביתה. בשם הממשלה אני שולח איחולינו הכנים לפצועים, שישובו במהרה לאיתנם, ואני בטוח, שהכנסת והעם בישראל משתתפים באיחולינו אלה.

כמה מבתי הצירות נשמרים על־ידי המשטרה, בתוכם בית הצירות הסובייטית, החצר שבה נתארעה אמש ההתפוצצות נשמרת על־ידי הצירות עצמה. אם־כי הממשלה הציעה לצירות שמירה בחצר, לא נראה הדבר בעיני הצירות, ולכן אין בחצר גישה לכוחות הבטחון הישראליים. מיד לאחר ההתפוצצות הופיעו במקום קציני משטרה גבוהים, והציר הסובייטי מר יירשוב הראה להם מה שאירע בחצר ובבית, אבל לא הרשה למומחי המשטרה לבדוק מיד אם יש למצוא בחצר רסיסי החומר שנתפוצץ או עקבות הפושעים שידם היתה במעל. חקירת המשטרה, כמובן, לא נפסקה, והיא נמשכת ותימשך בכל המרץ.

משרד־החוץ הגיש הבוקר לצירות הסובייטית האיגרת הבאה:

"משרד־החוץ של ישראל מביע את הוקרתו לצירות הסובייטית בישראל ומתכבד להביא לתשומת־לבה את הדברים הבאים:

משרד־החוץ –

1. מביע לצירות ברית־המועצות צערה העמוק והתנצלותה של ממשלת ישראל על הפשע המתועב שבוצע אמש נגד הצירות, עובדיה ובנינה.

2. מודיע על נכונותה של ממשלת ישראל לשלם פיצויים תמורת הפגיעות והנזקים החומריים שנגרמו.

3. מודיע לצירות, כי ממשלת ישראל פירסמה אמש ברבים את ההצהרה הבאה:

"הממשלה מביעה פלצות ושאט־נפש על ההתנקשות הפושעת שבוצעה הערב נגד הצירות הסובייטית בתל־אביב. כל אזרח הוגן מתעב את מעשה־הטירוף הזה, שפגע לא בנציגות דיפלומאטית זרה, אלא גם בנפש המדינה עצמה. ייעשו כל המאמצים כדי לגלות את הפשעים, וכאשר יתגלו – יובאו לדין מיד ויבואו על ענשם. הממשלה מביעה לציר ברית־המועצות ולעובדי הצירות, ובפרט לאלה שנפגעו והנמצאים עתה בטיפול רפואי, את צערה העמוק ואת דאבון־לבה.

1. מבקשת את הצירות לתת רשות למומחי המשטרה לבדוק בהקדם האפשרי את מקום ההתפוצצות בחצר הצירות בתקווה למצוא רסיסים או סימנים אחרים, שיקלו על גילוי הפושים אשר ביצעו אמש את המעשה המתועב נגד הצירות.

משרד־החוץ משתמש בהזדמנות זו כדי להביע מחדש לצירות את הוקרתו המלאה".

לאחר קבלת האיגרת הסכים הציר הבוקר שמומחי המשטרה יבדקו את מקום ההתפוצצות.

אני רואה חובה לעצמי להוסיף לאיגרת משרד־החוץ דברים אחדים כלפי פנים: הבריונים אשר ביצעו פשע מתועב זה, יותר משהם שונאי מדינה זרה – הם אויבי מדינת ישראל. אם הפטריוטיסם היהודי, כביכול, היה המניע לתעלולם המטורף, וכוונתם היתה להילחם כל כבוד ישראל – הרי הם הם שחיללו בפשע אווילי זה כבוד ישראל.

מדינת ישראל עומדת ותעמוד ביחסים תקינים עם כל מדינה שוחרת שלום. צירויות המדינות השוכנות בארצנו, כגדולות כקטנות, יש להן מעמד מיוחד של כבוד, בטחון וזכויות־יתר בתוכנו, לא־רק בתוקף המשפט והנוהג הבינלאומי והישראלי, אלא גם בתוקף היותם אורחי האומה והמדינה. כל הפוגע בהם – פוגע קודם־כל בכבודה ובמעמדה של מדינת ישראל.

מדיניות בנויה וקיימת על שלטון החוק, ורק נבחרי המדינה המוסמכים קובעים יחסיה הפנימיים והחיצוניים. המעשה הבריוני והפלילי שנעשה אתמול בחצר הצירות, חותר תחת ריבונותה של מדינת ישראל ומחלל כבוד העם היהודי.

אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה, שהפשע המתועב שנעשה אתמול בחצר הצירות הסובייטית אינו הראשון. פושעים הטילו פצצה בבית אחד השרים של ממשלת ישראל, המנוח פנקס ז"ל, אחר־כך נעשה נסיון להטיל פצצת־שעון במשרד־החוץ של מדינת ישראל, ועכשיו – הוטלה פצצה בצירות של מעצמה אדירה, שישראל מקיימת אתה יחסים תקינים כמעט מיום היווסדה.

הממשלה רואה חובה לעצמה לעשות כל מאמץ למען גילוי מקור הפשעים המסכנים בטחונה של המדינה, למען עקירה מן השורש את הנגע הממאיר של מעשי אלימות כלפי פנים וכלפי חוץ. בשעה זו עלינו לתת למשטרה להמשיך בחיפושיה וחקירותיה, למען גילוי האשמים, בהתאם למשפט והענשתם בכל חומר הדין.

א' באדר תשי"ג – 16 בפברואר 1953

בישיבה קפ"ט של הכנסת השנייה

שלושה ימים אחרי ההתפוצצות בחצר הצירות הסובייטית, שעליה הודעתי לכנסת ביום ג' שעבר, הגיש שר־החוץ של ברית־המועצות לצירנו במוסקבה איגרת, בה הודיע כי הוחלט להחזיר המשלחת הסובייטית מישראל, ודרש להחזיר המשלחת הישראלית ממוסקבה.

הממשלה שמעה על צעד זה של מעצמה אדירה בתמהון ובדאגה קשה; באיגרת שנמסרה לצירנו לא יכולנו למצוא כל הצדקה למעשה מדהים זה, כי הנימוקים שצוינו באיגרת אין בהם כל ממש עובדתי והנוהג הבינלאומי של ברית־המועצות עצמה סותר אותם.

הממשלה דוחה בכל תוקף את הטענה כי ההתפוצצות נעשתה כביכול בחיפוי המשטרה.

משרד־החוץ הציע כמה זמן לפני כן שמירת־משטרה בחצר הצירות, והציר הסובייטי הוא אשר דחה הצעה זו. חוסר משטרה בחצר בלי ספק הקל על ביצוע הפשע.

גם המשטרה בברית־המועצות אינה יכולה תמיד למנוע פשעים, וברוסיה הסובייטית נרצח ציר של מדינה זרה, והממשלה במוסקבה לא הטילה אחריות הפשע על המשטרה שלה.

התקפות על בתי צירויות אירעו בהרבה ארצות; אירעו גם התקפות על בתי צירויות סובייטיות, וממשלת ברית־המועצות לא ניתקה בעקבותן יחסיה הדיפלומאטיים. נציין כדוגמה רצח הציר הסובייטי בוארשה בשנת 1927, הנחת מוקש בצירות הסובייטית, באותה וארשה בשנת 1930, התקפת הצירות הסובייטית בריגה בשנת 1926 – ולא נותקו היחסים הדיפלומאטיים.

מיד לאחר היוודע דבר ההתפוצצות – פירסמה הממשלה בפומבי הבעת שאט־נפש להתנקשות הפושעת שפגעה במדינת־ישראל הרבה יותר משפגעה בברית־המועצות, ומשרד־החוץ הביע לצירות צערה העמוק והתנצלותה של הממשלה על הפשע המתועב, והודיעה על נכונותה של ממשלת ישראל לשלם פיצויים תמורת הפגיעות והנזקים שנגרמו. אולם האיגרת הסובייטית קבעה, כי הבעות־הצער האלו באו רק לטשטש את עקבות המתנקשים ולהתחמק מאחריות למעשה, והן עומדות בסתירה עם ההסתה למעשי איבה נגד ברית־המועצות הנעשית על־ידי עתוני מפלגות הממשלה, חברי הממשלה והכנסת, ובאופן מיוחד הוזכר בקשר זה נאומו של שר־החוץ הישראלי בכנסת ביום 19 בינואר, שבו הסית, לפי האיגרת, באופן גלוי פעולות איבה נגד ברית־המועצות.

אין אף צל של אמת בהגדרה זו של נאום שר־החוץ. אף מלה אחת ואף רמז אחד אין למצוא בנאום שיש בהם במישרין או בעקיפין הסתה לפעולות־איבה נגד ברית־המועצות.

שר־החוץ דחה בנאום זה – וחובתו המדינית והמוסרית היתה לעשות זאת – העלילות שפורסמו בעתונות הסובייטית על רופאים יהודים, שביצעו, כביכול, מעשי־רצח נתעבים ומזעזעים בשליחות של מוסד יהודי גדול ומהולל של יהודי אמריקה ושל הציונים בעולם. בצדק הודיע אז שר־החוץ, כי ממשלת ישראל לא תוכל להחריש כשמישהו עושה נסיון לנאץ שם היהדות. אין אנו מוכנים לקבוע נוהג בישראל, שנאשמים יודו על חטאים שלא חטאו, ואין אני מכיר תנועות יותר טהורות בעולם מתנועת־התחיה והתקומה של העם היהודי הידועה בשם התנועה הציונית, ואין הרבה מוסדות בעולם הראויים יותר לתהילה ולהוקרה ממוסד ה“ג’וינט”, על פעולתו האנושית לעזור ליהודים עקורים ומדוכאים ועשוקים בכל הארצות ובתוכן גם בארצות הדמוקראטיה העממית.

אולם באותו נאום קבע שר־החוץ כי “ממשלת ישראל ראתה תמיד ביחסי הידידות עם ברית־המועצות נכס יקר”, והביע גם בזאת דעת הממשלה והעם בישראל.

כמו כן מחוסרת כל שחר הטענה, שהעתונות בארץ וחברי ממשלה וכנסת מסיתים לפעולות איבה נגד ברית־המועצות.

אין מדינה בעולם שחרדה יותר ממדינת־ישראל, לשלום בעולם, לשלום בקרב כל העמים ללא יוצר מן הכלל; והיא חרדה לשלום גם מפני מורשתה היהודית המצווה על כך, גם מפני מעמד העם היהודי בעולם המפוזר גם במזרח וגם במערב, וגם מפני צרכיה החיוניים של מדינת־ישראל לפתח ארצה ולהשריש בתוכה המוני העולים – דבר שאפשר לעשותו בהצלחה רק בתנאי שלום בעולם.

אבל בישראל שמורה הזכות לכל אזרח להגן על אידיאולוגיה חברתית ומדינית הנראית לו, וגם להתנגד לכל אידאולוגיה חברתית ומדינית הפסולה בעיניו.

אין כל יסוד לטענה באיגרת, כאילו בישראל לא קיימים התנאים לפעולה דיפלומטית נורמאלית של המשלחת הסובייטית. משלחת זו, הובטחה לה במדינתנו חירות פעולה אשר לא עלה על דעת משלחתנו במוסקבה לתבוע זאת.

לא ידוע לנו, כי ממשלת ברית־המועצות תלתה באיזה ארץ שהיא קיום קשריה הדיפלומאטיים בתנאי שלמפלגה הקומוניסטית באותן הארצות יימסרו מונופולין להסברה מדינית וחברתית ולהערכות בינלאומיות. כמו בכל הארצות ששולט בהן חופש המחשבה והדיבור, מותר בישראל להסביר השלילה של האידאולוגיה הקומוניסטית והנזק של משטרים טוטאליטריים. יתר על כן: מדינת־ישראל שומרת לעצמה הזכות להגן להלכה ולמעשה על משטרה הדמוקראטי, על יעודה הציוני ועל חירות המחשבה והדיבור של אזרחיה.

אבל ממשלת ישראל נקטה כל הזמן ותוסיף לנקוט בקו שלא להתערב בענינים הפנימיים של מדינה זרה, ואדיר רצוננו לקיים מדיניותנו המוצהרת והמאושרת על־ידי הכנסת, והיא: “לטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”.

אין אנו יכולים למצוא כל הצדקה לניתוק הקשרים בשום דבר שנעשה על־ידי אזרחי ישראל וממשלתה. אין אנו יכולים למצוא גם תקדים לניתוק זה בנוהג של ממשלת ברית־המועצות כלפי מדינות אחרות, המקיימות כמונו משטר דמוקראטי.

לצערנו אין אנו יכולים לראות באיגרת שנמסרה לצירנו במוסקבה, אלא צעד נוסף במסע קטרוגי־האיבה נגד מדינת־ישראל, נגד התנועה הציונית ונגד היהדות בעולם, שנמשך בעתונות הסובייטית זמן רב, ושהפך להפגנת־איבה רשמית במשפט סלאנסקי בפראג ובעלילות שנתפרסמו במוסקבה בים 13 בינואר וההולכות ונמשכות מאז בלי הרף.

מסע־איבה זה וניתוק הקשרים עם מדינת־ישראל, קשה ליישב אותם אם המדיניות המוצהרת של ברית־המועצות על זכות ההגדרה העצמית של כל העמים ועל הצורך לחזק השלום בעולם.

ממשלת ישראל מצהירה שוב, שעם עמידתה האיתנה והבלתי־מעורערת בפני נחשול העלילות והשיטנה נגד היהדות והציונות ומדינת־ישראל, היא מוכנה גם להבא לשתף פעולה עם כל מדינה בעולם הנאמנה לשלום בינלאומי – יהא משטרה הפנימי אשר יהיה – כשם שהיא מוכנה לשמור, כעל בבת־עינה, על משטרה הדמוקראטי ועל יעודה הציוני.

ממשלת ישראל רואה חובה לעצמה, לאחר הצעד התמוה והמצער של ברית־המועצות, להכריז שוב, ובהדגשה יתרה, שלא תסבול כל מעשי אלימות וארגונים לשם אלימות מאיזה צד שהוא ובאיזו צורה שהיא, גם אם מעשים וארגונים אלה ילבשו מחלצות של “פאטריוטיסם” או “קידמה” או ידלגו בסיסמאות אחרות, והממשלה תשתמש בכל הסמכויות החוקיות שבידה לעקור מן השורש כל נסיון של התפרעות ועשיית־דין לעצמו, תעניש קשה כל עשיה ונשיאה של פצצות, כל השתמשות בנשק בניגוד לחוק, כל נסיון לשריפת חנויות ספרים, חבלה במכוניות, הפרעה בכוח בחופש הדיבור, ומעשי חבלה אחרים לשם הפחדה, נקמה או איזה מטרה שהיא, כשם שתמנע בחוזק יד כל פגיעה בבטחון המדינה וכל מתן יד להסתה אנטי־יהודית באיזו צורה שהיא וכל שיתוף פעולה עם אויבי מדינת־ישראל והעם היהודי.

לא אצא ידי חובתי המוסרית, אם לדברים שאמרתי בשם הממשלה כראש־הממשלה, לא אוסיף כמה דברים בתואר יותר צנוע ויותר ותיק, אך יותר חשוב ונעלה בעיני: בתואר של בן העם היהודי.

במסעו הארוך של בימת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה על־פני רוב ארצות תבל במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, נתקבל עמנו בלי הרף בגילויי שנאה ואיבה, עלילות וקטרוגים, רדיפות וענויים, השמדות וטביחות – ורוחו לא נפלה וידיו לא רפו, ואמונתו לא נשברה, ומתוך גבורה נפשית עילאית קיים יחודו ויעודו.

השנאה והאיבה במשך אלפי שנים פשטה צורה ולבשה צורה. אבל תכנה לא נשתנה בהרבה, ותמציתה כלולה בשיטנה של אחד באויבינו העתיקים:

"יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת

מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכָּל־עָם, וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ

אֵינָם עוֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם".

במה לא נאשמנו במשך כל הדורות מאז ועד היום, ועל מה לא ניגר בלי הרף דם יהודי? ועוד צועקים אלינו דמיהם של המיליונים אשר נטבחו ונשרפו על־ידי התליינים הנאציים ובני־בריתם בארצות שונות באירופה, ועדיין בארצות אלה מפעפעת בגלוי ובסתר משטמה של דורות נגד “העם המפוזר והמפורד”; וכל ליבוי המשטמה הזאת, באיזה צורה שהיא, עלול לשובב נפשות ולרכוש אהדת המונים אפלים; ומשטרים שאינם מקובלים על עמים, נוהגים בכל התקופות ובכל הארצות ללבות המשטמה האנטי־יהודית ולהציג לראווה מפלצת ה“פושע” היהודי בצורות שונות ומשתנות המתאימות לאותה הסביבה ולאותה התקופה.

איני יודע אולי בדיוק ובמלוא המידה מה הם המניעים והכוונות של המסע האנטי יהודי שהחל בפראג ונמשך בכל האמצעים האדירים של משטר טוטאליטרי בהרבה ארצות אחרות, אבל כיהודי למוד נסיון מר וארוך, איני יכול שלא לדעת התוצאות האיומות והמחרידות של מסע אנטי־יהודי בשביל מיליונים של בני עמנו – שארית יהדות אירופה, ואולי לא רק בשבילם.

ואני חייב להשמיע דווקא מפה, מהמעוז היחיד והמיצער של חירות ועצמאות יהודית, אזהרה ותביעה להמוני היהודים בעולם, וגם למצפון האנושי באשר הוא – והוא ישנו בכל ארץ ובכל אומה – וגם לשליטי המעצמה האדירה של ברית־המועצות:

מסע אנטי־יהודי – ויהיו נימוקיו הפנימיים אשר יהיו – נושא בחובו סכנה איומה לשלומם, כבודם וחייהם של מיליוני בני־אדם רק באשר הם יהודים.

אם יש יהודים שאינם רצויים בברית־המועצות ובארצות הדמוקראטיה העממית – תנו להם, לכל הרוצים בכך, לצאת ולהצטרף לבוני המולדת היהודית, העתיקה והמתחדשת, אשר ברית־המועצות בשעתה יחד עם מדינות אחרות, גדולות וקטנות, במערב ובמזרח, עזרה להפוך למדינה עצמאית וריבונית.

בהרבה ארצות נאלמו היהודים מתוך אונס, בתי־הספר שלהם נסגרו; אף עתון יהודי אחד אינו מופיע בכל רחבי ברית־המועצות; ורק למתכחשים לעמם ולכבודם האנושי ניתנה שם זכות הדיבור.

אל ישתתק גם קולה של היהדות בארצות, שבהן היא רשאית להשמיע מחאתה בגאון־אדם ובנאמנות יהודית נגד הדיבות והעלילות הניתכות על מדינת־ישראל, על הציונות – תנועת השחרור והתחיה של העם היהודי, – על היהדות, ארגוניה, אישיה, מלומדיה ומנהיגיה במזרח ובמערב.

ואל ידום הפעם קול המצפון האנושי. הרעה אשר תגע במיליוני יהודים תפגע כמגיפת־דבר גם בהמוני עמים אחרים.

ולשליטי ברית־המועצות אני קורא בכל הצניעות הישראלית ובכל התוקף היהודי: קיימו גם ביחס לישראל וליהודים את הצהרותיכם על זכות הגדרה עצמית ועל אחווה ושלום בין כל העמים.

יישמע קול המצפון האנושי בעולם ואל יכזיב.

י“ז באדר תשי”ג – 4 במארס 1953

בישיבה ר"א של הכנסת השניה

אצטמצם בדברי רק בהארת סעיפי החוק והנמקתו. אני מסכים לדברי חבר־הכנסת הררי, שרצוי חוק קבע על שיפוט צבאי. ושר־המשפטים כבר עמד על כך. ואסביר במילים אחדות לחבר הכנסת לנדאו מדוע לא יוצע בבת אחת כל ספר־החוקים הצבאי. נעשה כדבר הזה בכנסת הראשונה, והתברר שאין הכנסת יכולה לעשות זאת בהיותה מטופלת בענינים שוטפים, ובזמן הקצר העומד לרשותה אינה מסוגלת לטפל בקודכס ארוך, ובזאת איני מתכוון לבקר את חברי־הכנסת או ועדותיה, אלא לציין עובדה. ומשום כך, ודוקא מפני שגם בצבא וגם במשרד־הבטחון מורגש הצורך בחוק של קבע, והפרקים יוגשו לכנסת כל אחד בפני עצמו, והכנסת תוכל לסיים את הדיון ולעשות לחוק פרק אחד או פרקים אחדים, בטרם תטפל בחוק כולו. במשך הזמן יצטרפו הפרקים לחוק כולל.

איני רחוק מדעתו של חבר־הכנסת בן־אשר שהחוק המוצע מקל יותר מדי, וכל הקלה יתרה בענין זה עלולה לפגוע בצבא ובבטחון. אולם איני מקבל דעתו של חבר־הנסת בן־אשר, כי יש לחשוש למינוי קציני־שיפוט צעירים. יש לי קצת ניסיון בצבא, ואני מכיר קצינים צעירים שנמסר לשיפוטם דיון בענינים הרבה יותר חמורים מאשר שפיטת חייל לחודש ימים מאסר, והם מילאו תפקידם כראוי. יש לי הכרה ברורה, שהמדינה לא הפסידה ולא סבלה מכך, שבראש הצבא הועמדו מפקדים צעירים, ולא בשלבים נמוכים או בינוניים בלבד, אלא גם בפיקוד העליון. היה לי נסיון גם עם מפקדים לא־צעירים, ולא תמיד היו הם המצוינים ביותר. אינני סבור שהגיל הצעיר הוא פגם, ואני רק מצטער שלא ניתן לאדם לכל חייו. נסיוני לימדני, שהעמדת כוחות צעירים בראש הצבא היתה בה ברכה רבה, גם בימי מלחמת הקוממיות, וגם בימי השלום, ואני מקווה, ששרי־הבטחון אשר יבואו אחרי יתמידו במסורת הזאת להעלות כוחות צעירים ולהטיל עליהם אחריות. הם ראויים לכך ומספרם לא קטן.

לא אעמוד על דקדוקי מלים, אולם נדמה לי שחבר־הכנסת ריפתין קיפח את הכנסת גם מבחינה סגנונית, כשניסה לעשות לצחוק את המלה “איבד”. הסעיף בחוק מדבר על חייל שהשמיד, קילקל או איבד אניה או מטוס, או התנהג באופן שעלול לגרום לתוצאה כזו. ואם בוועדה ימצאו נוסח יותר מוצלח – לא אתנגד לכך.

לא היתה מובנת לי ההתקפה המרה של חבר־הכנסת בן־אהרון על כך, שאין בחוק עונשים נגד קצינים המשתמשים לרעה בסמכותם, ואינם נוהגים לגבי פקודיהם בכבוד וביחס אנושי. למטרה זו יש סעיף מיוחד בחוק, ואני יודע מקרים, שקצינים נענשו על כך, שלא התנהגו לגבי פקודיהם כהוגן. אבל אני שולל את ההכללה והקטרוג הסיטוני של חבר־הכנסת בן־אהרון. אני מסוגל לנחש מקור המרירות, אבל אין לכך שום שיכות לצבא, אפילו לא לכנסת. ואני שולל בכל תוקף את הדברים על התעלות בכבוד האדם בצבא.

לא אתווכח עם אלה שהגנו בוויכוח זה על עצמאות ישראל, כביכול, כשם שאיני מתווכח תמיד עם אלה שלקחו להם במונופולין שמירת כבוד ישראל, ואעבור בשתיקה על כמה דברים שנשמעו כאן. אולם עלי להביע השתוממות על דברים שלא נשמעו – בנאומיהם של חברי־הכנסת ריתפין ובן־אהרון. לשני חברים אלה יש דוגמה של משטר מוֹפתי, והם רוצים שאנחנו נחקה משטר אידיאלי השורר לפי דבריהם בארצות מסוימות. באותן הארצות יש צבא ויש משטר צבאי ויש חוק צבאי. ואני משתומם מאוד שדווקא בענין כל־כך רציני וחשוב לא ניסו כלל להעניק לנו מהמופת המאלף של חוק הצבא בארצות האידיאליות ההן. האם אינם רוצים שצבאנו ידמה ביעילותו, בסדריו, בכשרו לצבא באותן הארצות המופתיות? האין שתיקה זו מעוררת ספק בעקביות של שני הנאומים האלה ובדאגה האמיתית שלהם לטיב הצבא. או שאינם רוצים משום מה שצבאנו ידמה לצבאות באותן הארצות, או שאינם סומכים על היחס האנושי וזכויות האדם הנהוגים באותן הארצות לגבי הצבא?

אבל אם הם בחרו לשתוק בנקודה זו – לא אתווכח אתם, אולם אעמוד על הדברים שהואילו להשמיע לנו. שניהם ניתלו במסורת המפוארת של ה“הגנה”, והם מתאוננים על צ. ה. ל. שאינו ממשיך במסורת זו. גם לי, רבותי, יש קצת קשר למסורת ה“הגנה”, ואולי קצת יותר מאשר לחברי־הכנסת ריפתין ובן־אהרון, מבלי שהם אשמים בכך. אין הם אחראים לכך, שאני נולדתי לפניהם והגעתי לארץ הרבה שנים קודם, ויש לי מסורת של למעלה מארבעים ושש שנה ב“הגנה” בארץ – בכל חליפותיה וגלגוליה. אני גאה ככל חבר ה“הגנה” על מסורת זו, ואף על פי כך, אני אומר בפה מלא, כי איני רוצה שהצבא שלנו יהיה דומה בכל ל“הגנה”. היה ב“הגנה” דבר גדול, וזהו דבר ההתנדבות, והוא ישנו בצבא במידה לא יותר קטנה. בלי התנדבות של טובי צעירינו לאלפיהם לא היינו יכולים להקים ולקיים צ.ה.ל. הצבא אינו עומד אך ורק על חיילי חובה, שעל פי החוק עליהם לשרת שנתיים, כפי שהיה מוקדם, או שנתיים וחצי, כפי שזה עכשיו. בלי אלפי מתנדבים לצבא־הקבע לא היה מי שיקלוט את משרתי החובה ויאמן אותם. לא אומר שצבאנו הוא הטוב ביותר בעולם, אבל אני יכול להגיד בבטחה שאינו מן הגרועים בעולם, ומפי מומחים זרים שמעתי על צ.ה.ל. שבחים יותר גדולים משאני מוכן לחלוק לו. וכל הטוב והמשובח שיש בצבא בא בעיקרו מהמתנדבים הצעירים לאלפיהם, המשרתים בצבא לאחר תום תקופת שירותם כחוק. וזכות גדולה היא לנו שצעירים בעלי כשרון ויזמה, שיכלו בנקל למצוא לעצמם מקום־עבודה ועמדה ציבורית לא גרועים מאלה שבצבא, ־ בחרו להתמכר לבטחון המדינה מתוך התנדבות והכרה שזהו השירות העליון הנדרש מכל נאמן ומוכשר בעמו. על מתנדבים אלה, צעירים ולא כל כך צעירים, עומד הצבא. וזוהי המסורת של ה“הגנה”.

אולם ב“הגנה” היה עוד משהו, ואיני רוצה, – וספק אם מישהו פה ירצה – שגם בזה ידמה הצבא ל“הגנה”, וזהו חוסר־האונים וחוסר־שלטון שב“הגנה”. ה“הגנה” לא יכלה לחייב איש. מי שרצה – התנדב, מי שלא רצה – עמד מרחוק. זה לא יתכן עכשיו, כשיש לנו מדינה. הכל חייבים לשרת, ומי שאינו רוצה – כופין אותו. וגם המתנדבים ב“הגנה” – יכול היה כל אחד מהם לעשות כל הישר בעיניו. לא היתה מסגרת של כפיה ב“הגנה”, לא היתה משמעת חובה, ולא היתה חובת אחדות. ואיני מצטער על כך כלל וכלל, שמבחינות אלו אין צבאנו ממשיך במסורת ה“הגנה”. מהצבא אסור להשתמט, ובצבא קיימת משמעת ברזל, ואין כל אחד יכול לארגן לעצמו צבא פרטי, אם כי היו בתחילה נטיות כאלה גם לאחר יסוד המדינה. וגם לוועד־הלאומי היו זכויות חשובות, והוא מילא תפקיד חשוב בהכשרת המדינה, אבל אין ממשלת ישראל דומה לוועד־הלאומי, ומסופקני, אם איש מאתנו מצטער על כך.

וטוב שעברו “הימים הטובים ההם”, ־ לבלי שוב. אין אנו עוד תלויים אך ורק ברצון הטוב של יחיד או יחידים; יש מסגרת של חובה, יש מסגרת ריבונית המטילה עול ומשמעת. עלינו לשמור על רוח ההתנדבות והחלוציות, כי גם המדינה אינה יכולה לפעול אך ורק בכוח החוק והמשמעת, ויש דברים, ואולי הם הדברים העיקריים, שאין לעשותם כלל בכוח החוק והמשמעת. ויש לנו עכשיו צורך בהתנדבות ובחלוציות יותר מאשר מקודם, ואני שמח לציין שהחלוציות לא נס ליחה בקרב הנוער שלנו, והיא מצויה הרבה יותר מאשר לפני 40 – 45 שנה. איני רוצה להגיד בזאת שאין היום גילויים של השתמטות והתנכרות ושחיתות ומעל, – אף הם במידה הרבה יותר גדולה מאשר בימים ההם.

אמרו לנו שהחוק המוצע שולל חופש החייל; גם בביקורת זו נזדמנו יחד בני־הזוג המשונה ריפתין ולנדאו, כמו בדיון הבוקר בשאלת השילומים. הפעם אני מודה באשמה: החוק שולל חופש החייל. לחייל כחייל אין החופש השמור לאזרח, ואין לכלל החיילים הזכויות שיש לכלל האזרחים בארץ. הצבא נתון במסגרת חמורה של משמעת. אין הוא פועל על דעת עצמו. הוא מכשיר בידי המדינה. אמנם המונח מכשיר אין להשתמש בו לגבי אנשים, אבל הצבא הוא מכשיר האומה. לא הצבא קובע מה תעשה האומה, ולא הצבא קובע מה יעשה הצבא. על הצבא לעשות רצון האומה, ולעשות אך ורק רצון האומה. האומה יכולה לעשות שגיאות. זה ענינה. היא תשגה והיא תתקן. בכל תנאי ובכל זמן על הצבא לבצע מדיניותה של האומה – ותהא המדיניות אשר תהיה.

אני יכול להבין מרירותו של חבר־הכנסת בן־אהרון שאין מדיניותה של האומה נקבעת לפי רצונו. אני מרגיש בצערו, אם כי איני משתתף בו. אבל אין חבר־הכנסת בן־אהרון יכול לשלול זכות האומה לקבוע מדיניות בניגוד לדעתו, וגם בניגוד לדעתו של חבר־הכנסת וילנר. מדינת־ישראל יכולה שלא לעשות כל ברית צבאית ומדינית – אם אין לה צורך בכך. והיא יכולה לכרות ברית כזו אם תמצא שהדבר נחוץ ורצוי. יש הרבה מדינות שכרתו ברית צבאית אם שכניהן. לפולין, למשל, יש ברית צבאית ומדינית עם שכנתה הגדולה במזרח. איני יודע אם המלה “ברית” הולמת את היחסים שבין פולין לבין רוסיה. אבל אני משתמש במונח הזה לשם יפי הלשון. ואף על פי כך אין חברי־הכנסת ריפתין ובן־אהרון סבורים, כי הצבא הפולני אינו פולני, והם יודעים לא פחות ממני שהצבא הפולני כפוף ל“ברית” עם רוסיה. איני יודע על דעת מי נכרתה הברית, ואם העם הפולני נשאל על כך, ואם הוא חפשי לאשר או לא לאשר ברית זו. אבל ריפתין ובן־אהרון יודעים כמוני שברית זו קיימת. יש ברית בין קאנדה ובין ארצות־הברית, ויש צבא קנאדי, והצבא עושה רצון המדינה. ואם מדינת־ישראל תחליט לכרות ברית – תכרות ברית. והברית תחייב את הצבא. והצבא יעשה רצון הברית.

בישראל אין דמוקראטיה “עממית”, וכשנדון על ברית יוכל כל אזרח להביע דעתו – בעד ונגד. ובכנסת יהיה ויכוח חפשי, אלה יאמרו – כן, ואלה – לא, והרוב יחליט. לאחר שתתקבל החלטה יעשר הצבא את רצון המדינה; בצבא לא יהיה שום ויכוח על כך, ולא יוכל חייל אחד להגיד: אני בעד הברית – ואעשה רצון המדינה, והשני: אני נגד הברית ולא אעשה. כל הצבא, בלי יוצא מן הכלל, יעשה רצון המדינה, ויהיו דעותיהם של החיילים אשר יהיו. כאזרחים יחוו גם הם דעתם בבחירות, אבל כחיילים יפעלו אך ורק לפי פקודה מוסמכת.

צה"ל נועד להגן על בטחון המדינה גם בימי שלום, כי אתם יודעים שהתגרוּת שכנינו לא נפסקה גם לאחר כריתת חוזי שביתת הנשק, וכמעט בכל שבוע יש פגיעות בגבולות. והצבא עומד אל משמר הבטחון השוטף. אבל הצבא נועד, – מחוץ ליעדו החינוכי והחלוצי בקרב הנוער והעם, –להגן על ריבונותנו החיצונית ועל חירותנו הפנימית. העם יקבע מזמן לזמן מה הם הדרכים היעילים והנאמנים להגן על שתי אלה, והוא עלול לקבוע זאת גם בניגוד לדעתם של חברי־הכנסת ריתפין ובן־אהרן. דבר זה לא יגרע מחובת־הצבא לעשות רצון־העם. יהא דבר זה ברור ומפורש ללא צל של ספק, אי־הבנה וטשטוש.

חבר־הכנסת ריפתין שאל למה מתכוונים בחוק. דברי ריפתין לא היו מובנים לחבר־הכנסת הררי. לי היו מובנים בהחלט. כי אני יודע היטב – וחבר־הכנסת ריפתין יודע שאני יודע היטב, – מה הוא רוצה. ואומר לו בפשטות למה מתכוון החוק – ואתן לו דוגמה מן המציאות: הסתדרות נוער אחת פרסמה כרוז לצבא. ההסתדרות נקראת בשם “הסתדרות השומר הצעיר בישראל”. הכרוז פונה לנוער ולחיילים להתנגד לחוק הכנסת בדבר הארכת שירות הבטחון לששה חדשים נוספים. צר לי, שלא חברי ההסתדרות של “השומר הצעיר” ולא חבר־הכנסת ריפתין המציאו לי מיד את הכרוז, אם כי אני נפגש אתם לעתים תכופות. כשהגיע אלי הכרוז פניתי אל היועץ המשפטי של המדינה ושאלתיו אם אין להעמיד למשפט את הארגון, שפרסם כרוז כזה. והייתי מופתע ומוחרד כשהיועץ המשפטי אמר לי, שלפי החוקים הקיימים אין זה חטא. כי רוב החוקים הקיימים במדינה הם מימי המאנדט, וממשלת המנדאט לא עשתה חוק להגן על צבא־הגנה לישראל שלא היה קיים, בתוך מדינת־ישראל שלא היתה קיימת אף היא, אם כי לגבי הצבא הבריטי בבריטניה יש חוקים כאלה. העירותי על הכרוז לחבר־הכנסת ריפתין היושב בוועדת־חוץ־ובטחון. והוא שאלני: מה יש? אמרתי לו: תאר לעצמך שאיזה ארגון נוער היה מפרסם כרוז כזה בברית המועצות. היש לך מושג מה היו עושים לו? אמר לי: נו, איזו השוואה היא זו! אמרתי לו: כלום אינך מבין שמדינת־ישראל בשבילי היא לא פחות חשובה ממדינת ברית־המועצות לממשלתה היא? פני ריפתין הביעו תמהון, ואין ספק שתמהון זה יש בו כדי להדאיג. יש אנשים בתוכנו שאינם סבורים כי מדינת־ישראל חשובה לעמנו כמדינה הרוסית החשובה לעם הרוסי. אולם מה שמדאיג הרבה יותר – שלפי חוקי הארץ אין זה כלל בגדר של חטא. זוהי עובדה מחרידה. כרוז מסוג זה הוא מעשה בגד ומרד, כי אין צבא רשאי להילחם בחוק הכנסת, ופניה לצבא שיעשה זאת – הוא פשע כבד. ויש לאחוז באמצעים, וקודם כל יש לעשות חוק שיגן על נאמנות הצבא ושלמותו, ולאסור כל פעולה העלולה לפגוע במשמעת הצבא, מעין הכרוז של הסתדרות “השומר הצעיר”. בינתיים הודעתי להסתדרות ההיא, שלא תוכל ליהנות עוד מהפריבילגיה שניתנה לה כמו לשאר תנועות הנוער, לשחרר חלק מחבריה חייבי־צבא שישמשו מדריכים בהסתדרות הנוער שלהם. החוק מרשה לשחרר אנשים מהצבא מטעמי חינוך, משק, משפחה ובריאות. על יסוד זה נשתחררו בחורי ישיבה וגם מדריכים בתנועות נוער, אבל זו היא פריבילגיה, שצריכים להיות ראויים לה למען קבל אותה. ולאחר שהסתדרות “השומר הצעיר” עשתה דבר שאינו פשע פורמאלי, אבל הוא עלול לחבל בצבא – ניטלה ממנה פריבילגיה זו.

שמעתי מפי חבר־הכנסת בן־אהרון סקירה היסטורית על השתלשלות העונשים. נאמר לנו, כי העונשים הקשים בעבר לא הועילו, ומשום כך יש להקל. איני יודע אם הסקירה מתאימה למציאות ההיסטורית הידועה אף לחבר־הכנסת בן־אהרון. רק לפני זמן קצר שמענו על תליות מרובות – לא של חיילים, אלא של מנהיגים ועסקנים קומוניסטיים – בארץ המשמשת מופת בעיני בן־אהרון, ולא שמעתי כי מחה נגד זה. ודאי הוא עדיין זוכר שבארץ אחרת, המשמשת לו מופת עוד יותר גדול וחשוב, עשו שפטים אכזריים בגנרלים ובקצינים לעשרות ולמאות. ויש להתפלא שההיסטוריה של בן־אהרון והאידיאולוגיה שלו אינן עולות בקנה אחד.

ואשר לטענת חבר־הכנסת בן־אהרון על מונופולין, עלי לומר: כל הפוסל – במומו פוסל. אין לנו כל רצון למונופולין על אידיאולוגיה, כפי שזה קיים בכמה ארצות. להיפך, אנו נלחמים למשטר של חופש ומקיימים משטר כזה בארצנו. וכל אזרח חפשי להביע דעתו ולהילחם עליה, וגם לבקר מעשי הממשלה, אפילו אלו שאושרו בכנסת. מותר לו לאזרח גם לחלוק – בהסברה – על חוק ולדרוש שינוי החוק. וּודאי שהוא רשאי ולחלוק על קו מדיני ולדרוש שינוי. אבל יש מונופולין למדינה – בקביעת מדיניותה. רק המדינה קובעת מהו הקו שלה, ואם המדינה קבעה – על הצבא לבצע מדיניותה בלא כל ויכוחים ודיונים. ובנידון זה שונה הצבא מכלל האזרחים, והחייל, כחייל, מכל אזרח בודד. על החייל ועל הצבא מטילים עול והגבלות שאינם חלים על האזרח. לצבא יש מה שאין לכלל האזרחים. בידו כל הכוח הפיסי של המדינה, כל הנשק והציוד המלחמתי. בידו מתרכז כל הכוח. וכוח זה חייב לעמוד ברשות המדינה, ורק ברשותה ולא ברשות הצבא. אני מניח שאין איש כאן רוצה שישראל תהיה כסוריה. ואם יש מישהו שהיה רוצה כי קצין ישלוט בנו – הרי הרוב הגדול במדינה אינו רוצה בכך. וארגון המרכז בידו, באופן מונופוליסטי, כל הכוח הפיסי של המדינה, כל הרובים, התותחים, המטוסים והטאנקים והפצצות וכל שאר כלי הנשק, והוא חזק יותר מכל התושבים – ארגון כזה חייב להיות נתון במסגרת של משמעת ברזל, אחרת ייהפך לסכנה לבטחון המדינה ולשלמותה; ארגון זה הוא הצבא. ולאלה שחוששים לדיכוי ה“חופש” בצבא – אומר בפשטות: לא יתכן “חופש” בצבא; כשהחייל בא לביתו, כשהוא נמצא בחופש, בשעה שהוא משתתף בבחירות – הריהו חופשי ככל אזרח, והוא יכול להביע דעה ולהצביע כרצונו. הוא גם יכול להיות חבר בכל מפלגה ובכל ארגון שקיימים במדינה לפי החוק. אבל ברגע שהוא פועל כחייל, כשהוא נמצא במחנה או ביחידה שלו או בשליחותו של הצבא – הוא פועל רק כמשרת המדינה, בהתאם לפקודות המוסמכות, ואינו יכול לעשות שום דבר בניגוד להוראות ולפקודות. בלי סייגים אלה ובלי משמעת ברזל – אין צבא, אם הצבא צריך לשרת את המדינה ולא שלוט עליה.

והסעיף 39 (א) אוסר כל תעמולה העלולה לחבל בצבא, והאדם העוסק בתעמולה זו צפוי לעונש מאסר של שלוש שנים. חבר־הכנסת בן־אשר סבור בצדק שהעונש הוא קל למדי.

והסעיף מגדיר מהו תעמולה מחבלת – אם היא פוגעת בבטחון המדינה או בסדרי הצבא, ואין הבדל באמצעי התעמולה: אם זה כרוז, או נאום, או ציור או רמז או כל צורה אחרת. כל כתב אינו אלא רמז. ולכן אומר החוק: כל מי שפונה לצבא בכל אמצעי פניה העלולים לפגוע בבטחון המדינה או בסדר הטוב של הצבא – הוא חוטא ועליו לבוא על ענשו.

אין איש, כמדומני, מתנגד שהחוק חייב להגן על בטחון המדינה, אבל באותה המידה יש גם להגן על הסדר הטוב בצבא, כי בלי משמעת וסדר – אין צבא. משמעת בלבד לא מספיקה. לצבא דרושה נאמנות ומסירות. לצבא דרושה רוח חלוצית, לצבא דרוש רעיון מדריך ומחנך. אבל אין לסמוך על רעיון ורוח בלבד. הכרחית מסגרת של משמעת־ברזל. אין שום צבא בעולם סומך על הרוח בלבד. ואני יודע ארגונים אזרחיים בתוכנו שאינם מסתפקים ברעיון וברוח, אלא מקיימים בתוכם משמעת חמורה, ומגרשים ומנשלים אנשים שאינם חושבים כאשר חושב הרוב. איני יודע אם זה טוב לארגון אזרחי; בארגון צבאי זהו הכרחי וחוק בל יעבור.

כ“ו באדר תשי”ג – 13 במארס 1953

באסיפת העתונאים באולם המוסיאון, בתל־אביב

חברי העתונאים!

לא בלי היסוס אני בא לדבר לפני עתונאים, אם כי היו"ר כבר גילה סודי, שלפנים עסקתי בעצמי בעתונות, ואולי עוד אשוב גם בעתיד למלאכה זו. והסיבה להיסוסי היא פשוטה: מה אפשר לספר לעתונאים – והם לא ידעו?

אתם מקור כל החדשות, אתם יודעים כל אשר היה, ולפעמים גם אשר לא היה, ואתם גם מסבירי החדשות ומכווני דעת־הקהל. ואם בכל זאת העזתי לבוא הנה, אין זאת באשר אני יודע מה שאתם לא יודעים, אלא באשר אני רואה הדברים אולי קצת אחרת מאשר אתם רואים אותם.

הדברים שמעסיקים אותי – אינם תמיד מעסיקים את העתונות, וכמעט שלא מופיעים אף פעם בכותרות.

איני מתעניין כל כך בדברים יוצאי־דופן, במקרים סנסציוניים, במעשי פשע ושערוריה ובאנשים מתמיהים, הזוכים לכותרות שמנות בראש העתונים. אלא אני מתעניין בעיקר בגורל אנשים תמימי־דרך, צנועי הגות ועלילה, העושים מלאכתם יום יום בפשטות ובענוות־אלם, ואשר עליהם אמר המשורר שהם ממעטי דברים ומרבי תפארת.

אני עוקב אחר אנשים, שאינם קופצים מקומה ג' או ד', אלא הולכים ברגל יום יום לעבודתם בשדה, בבית־החרושת, במחנות־הצבא, במשרדים, בנמל, ובמקום־עבודה אחר.

חרד אני לא רק לתינוקות ולילדים, שעקבותיהם נעלמו, וכל המשטרה קמה על רגליה לחפש אותם ולגלות מחבואם, אלא לסתם ילדים ההולכים בשקט לגן ולבית־הספר ללמוד תורה ודרך־ארץ.

קרובים לי פקידים ועובדי מדינה, ששמם אינו מופיע בעתון כמועלים בשליחותם, אלא הם עושים מלאכתם באמונה, במסירות ובסבר פנים יפות, אם כי לא תמיד הם מקבלים שכרם בזמן.

אני מתעניין במורים לא בשעה שהם מכריזים שביתה, אלא בימים ובחדשים שהם מרביצים תורה לילדי ישראל משתלמים למען העלות רמתם החינוכית.

לבי נתון לפעולה השקטה והמתמדת של צבא־הגנה לישראל, לא בשעת סכסוך, אסון או בתמרון, אלא בזמנים כתיקונם, במידה שהם כתיקונם, ואלפים ורבבות מבני ישראל ובנותיה מלמדים ידם קשת ועברית וגבורה וסדר ואהבת מולדת.

ולפעמים, כשיש פנאי, וזה לא מצוי תמיד, – אני מעיין בספר עתיק, שנכתב לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה ביהודה, ביוון, בסין ובהודו. ויש בספרים אלה סגולה נפלאה לשמור על רעננותם ואמיתם ויפיים במשך אלפי שנה, ויש גם ספרים כאלה חדשים, לא רבים אך גם לא מעטים, שנכתבו במאות השנים האחרונות, ואני בטוח שאחדים מהם ייקראו בעוד אלפיים או שלושת אלפים שנה.

ולבסוף אודה, לפעמים אני קורא גם בעתונות, ויודע מה שאתם כותבים וכיצד אתם מסבירים דברים, ולא תמיד אני יכול להסכים לכם. וכשאני רואה לפעמים בעתונות כותרות מרעישות, כאילו קרו דברים מדהימים אשר יהפכו גורל האנושות, והקוסמוס כולו עומד כביכול להשתנות, – אני מרכיב את אפי משקפיים מבהירים של סבתא אחת שבעת־ימים ורבת־ניסיון, אשר למרות גילה הרב היא שומרת על צעירותה ורעננותה, והיסטוריה שמה. ובהביטי דרך משקפיים אלה, יש שכותרות ענקיות על מאורעות מרבי־שאון נעשות פתאום קטנות וזעירות או גם נעלמות כליל; ויש דברים שאינם זוכים כלל להופיע בעתונות ושמם לא נזכר במאמרים ראשיים, נראים דרך המשקפיים האלה כבעלי ערך גדול ומכריע, והעין בוחנת הדברים מחדש אם הם אינם אלא קצף על פני מי־הניר, הקופצים ברעש גדול ונמוגים ונעלמים, בלי להשאיר אף שריד, או הם דברים יקרי ערך המרבים אשרו של אדם ומעלים האנושות לדרגה יותר גבוהה בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ותרשו לי לנגוע בשתי חדשות שאינן יורדות מעל דפי העתונות בזמן האחרון. שתיהן נתרחשו בבירות המעצמות הגדולות ביותר בעולם – בוושינגטון ובמוסקבה. תכנן דומה קצת זה לזה: חילופי גברא. במקום אחד בידי שמים, במקום שני – על־ידי בחירה חפשית של העם.

אני נזכר בנסיעתי למוסקבה לפני 30 שנה, בקיץ 1923. הלכתי לשם בשליחות הסתדרות העובדים, לתערוכה חקלאית בינלאומית, שסודרה אז בבירת רוסיה. עשיתי במוסקבה שלושה חדשים. מחולל המהפכה הבולשביסטית עדיין היה חי, ואף פעם לא הזכירו שמו של לנין מבלי שיצרפו אליו שני – שמו של טרוצקי. בכל מוסד ממשלתי, פועלי, ציבורי וגם פרטי, ראו יחד שתי תמונות: לנין וטרוצקי. זה היה שש שנים אחרי פרוץ המהפכה הבולשביסטית. בימי שהותי במוסקבה הופיע ספר “25 שנות ר. ק. פ.” – קובץ לתולדות המפלגה השלטת במשך 25 השנים האחרונות. הקובץ יצא על־ידי הוועד המרכזי וּ­ועדת ההיסטוריה של המהפכה האוקטוברית למפלגה הקומוניסטית הרוסית, ונדפס על־ידי “הגוס־איזדאט” – ההוצאה הממלכתית. בקובץ זה יש 11־10 מאמרים של לנין, 7־6 מאמרים של טרוצקי, 3 של זינובייב, 3 של בוכארין, מאמר אחד של קמיניב, מאמר אחד של ראדק, ועוד כמה מאמרים מאנשים פחות ידועים. אין בו אף מאמר אחד מהאיש שנפטר בזמן האחרון במוסקבה. קראתי במוסקבה הסטנוגרמות המלאות של כל הוועידות הקומוניסטיות מאחרי המהפכה – מהשביעית, במארס 1918, שבה נתקיים הדיון הגדול על השלום עם הגרמנים ועד הוועידה האחרונה בימי לנין, הוועידה השתים־עשרה. בוועידות אלה מופיעים כמרצים ראשיים לנין, טרוצקי, בוכארין; לא בכל הוועידות מופיע סטאלין בכלל, ובוועידות שהשתתף בהן אין הוא תופס אף פעם מקום בראש או בין הראשונים. הוא מרצה על בעיות ממדרגה שניה ושלישית. בוועידה הראשונה אחרי מותו של לנין – פותח את הוועידה קניניב, שהיה סגנו של לנין בממשלה הבולשביסטית.

הוזמנתי בימי היותי במוסקבה להשתתף בחגיגה הששית למהפכת אוקטובר שהתקיימה בכיכר האדומה. עיקר החגיגה היה מצעד צבאי גדול – וטרוצקי היה צריך לקבל את המצעד. משום מה לא יכול היה לבוא, וכשנודע הדבר לציבור שנאסף בכיכר – ניטל טעם החגיגה, כאילו פנה זיוה, פנה הודה; ובמקום טרוצקי קיבל את המצעד קמיניב.

כשהייתי במוסקבה נסתיימה כבר מזמן מלחמת האזרחים, והצבא האדם נחל נצחונו המלא, וכל העם ידע אז שיוצר הצבא האדום ומנהיגו היה טרוצקי, ומכאן השתלבותו המתמדת בשמו של לנין.

והנה לפני שנה קיבלתי מהצירות שלנו במוסקה (אז עוד היתה לנו צירות בברית המועצות, ואני מקווה שעוד תהיה) ספר־היסטוריה מקוצר של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. התענינתי לדעת מה כתוב על פרק הזמן שהיה ידוע לי מביקורי ומהספרות הקומוניסטית שקראתי בימים ההם במוסקבה, – כלומר שש השנים הראשונות של המהפכה כשעוד לנין היה חי. והנה לתמהוני הרב ראיתי שכל הדברים אשר קרו – לא קרו כלל וכלל, והדברים אשר לא קרו – קרו לפי ספר ההיסטוריה החדש. וראיתי שנתבדה כלל ידוע בתורה ההכרה ובחכמת ההיסטוריה האומר:

Quod factum est infectum esse neguit ובלשוננו פירושו: “מה שנעשה בעבר אי־אפשר שלא נעשה בעבר”. מספר ההיסטוריה החדש של תולדות הבושביסם ברוסיה, שנכתב על דעתו של סטאלין, נראה שזהו לאו דווקא. דברים שנעשו – מוצגים כאילו לא נעשו, ודברים שלא נעשו – מוצגים כאילו נעשו. אז ידע כל אחד שטרוצקי יצר את הצבא האדום ועמד בראשו, והוא גם הרצה באחדת הוועידות של הצבא האדום. בהיסטוריה החדשה אין לו כל חלק ונחלה במעשה זה. ולא עוד, אלא מתברר שהוא יחד עם בוכארין רצו עוד בשנת 1918 להשמיד ולמגר את המשטר הסובייטי בעזרת הצבא הגרמני, ומשום כך התנגדו לשלום בברסט־ליטובק. מתברר מהספר החדש שמעולם לא היה טרוצקי שני ללנין, אלא סטאלין, וזה היה עוד בחיי לנין.

כאן בלי ספק יש חידוש גדול בכתיבת ההיסטוריה, כי בכל ספרי היסטוריה שקראתי עד אז לא מצאתי דבר כזה.

כל ימי הייתי סבור שאפשר וגם יש צורך לשנות ההיסטוריה בעתיד. כך לימדה אותי התורה הציונית, כך לימדה אותי התורה הסוציאליסטית, אבל לא ידעתי שאפשר לשנות ההיסטוריה גם בעבר. וזהו באמת חידוש גדול ועצום, שלא נעשה אף פעם. ואין בדעתי לחלוק על בעלי הכותרות ולהתווכח אתם.

עודני מחזיק בכלל הישן כי מה שהיה היה, והעבר לא ישונה. אולם לגבי העתיד אני מנסה להביט על הדברים במשקפיים של הסבתא הצעירה, ונדמה לי שבזמן הקרוב לא יחול כל שינוי ניכר לא במשטר הפנימי ולא ביחסים החיצוניים של ברית־המועצות לגבי העולם.

איני יודע אם ניתוק הקשרים היה נעשה אילו חילופי־גברא במוסקבה היו באים שבועות אחדים לפני בואם, אבל אין לראות בחילופים אלה מאורע קוסמי, כפי שאומרות הכותרות בעתונים מסוימים, ואין כל הכרח שליפות האישיות במוסקבה ילֻוּווּ חליפות ותמורות ביחסי פנים וחוץ של ברית־המועצות.

גם השינויים בוושינגטון, אם כי אלה קרו לפני כמה חדשים, עודם מוסיפים להעסיק לא רק את העתונות שלנו, אלא את עתונות העולם. כאן בלי ספק חל שינוי; לא רק שינוי גברא, אלא מפלגה שעמדה בראש באמריקה במשך עשרים שנה ושינתה כמה דברים יסודיים בחיים הפנימיים של ארצות־הברית וגם קבעה מדיניות חיצונית חדשה, – ניטל השלטון מידיה, וההגה נמסר למפלגה אחרת.

וכשמביטים על שינויים אלה דרך אותם המשקפיים, אפשר לומר כמעט בוודאות גמורה, שהבדלנות האמריקנית שהיתה כל השנים נחלת המפלגה הרפובליקנית אשר ניצחה בבחירות האחרונות, – הלכה ללא שוב. הנשיא החדש, עד כמה שידוע לכל, רואה את קיומה, בטחונה ופריחתה של אמריקה תלויים בקיומם, בטחונם ופריחתם של כל הארצות החפשיות. הנשיא החדש מכיר את אירופה ובעיותיה מזמן שהיה המצביא העליון של צבאות בעלות־הברית שנלחמו בהיטלר.

היתה לי הזדמנות להיפגש בתום מלחמת העולם השניה עם המצביא שניצח את היטלר. הפגישה נתקיימה בפראנקפורט בגרמניה. ראיתי לפני אדם שיש לו הבנה עמוקה ויחס נפשי לסבלם של קרבנות היטלר. אני טיפלתי אז במחנה היהודים העקורים בגרמניה, ודנתי עם אייזנהויר על עתידם. איני סבור שתכונה יקרה זו נסתלקה מהאיש אייזנהויר לאחר שעלה למשרה הגבוהה ביותר בעולם החפשי – לנשיאות ארצות הברית. איני מכיר את כל היועצים והעוזרים של הנשיא החדש, שיקחו בלי ספק חלק רב בעיצוב המדיניות של המשטר החדש באמריקה. אבל מכיר אני אחדים מהם, וביניהם כאלה היודעים ומבינים היטב בעיותיה, צרכיה, יכלתה וחשיבותה של ישראל. הם אינם היחידים אשר יעצבו מעכשיו מדיניותה של אמריקה, ואני יודע שבחוגים רבים באירופה, וגם בתוכנו, יש דאגה רבה לעמדתו של המשטר האמריקני החדש בכמה בעיות־חוץ חיוניות גם לאמריקה וגם לעולם, ולא אקח על עצמי להגיד מה תהא המדיניות של המשטר החדש. אין לי הסמכות לכך, וגם איני בוש להודות כי אין לי הידיעה המספיקה. נדמה לי שהמדיניות החדשה טרם נתגבשה, אם בכלל תהיה מדיניות חדשה כלפי חוץ. אין ספק שיחולו שינויים כלפי פנים, אבל אין עניניה הפנימיים של אמריקה צריכים להטריד אותנו. לא כן עניני חוץ. אלה נוגעים לכל העולם, ונוגעים לנו לא פחות מלמי שהוא אחר. המפלגה השלטת, ויש בנידון זה להבחין בין המפלגה ובין האיש העומד בראשה, היתה לה – כאמור – מסורת של בדלנות. הנשיא קרוב יותר מבחינה זו למסורת של המפלגה הדמוקרטית. אולם למרות עמדתה הישנה של המפלגה הרפובליקני אין להניח שאמריקה תנתק עצמה מהזיקה ההדדית – ואני מדגיש המלים זיקה הדדית, ־ שקיימת בינה ובין כל הארצות החפשיות באירופה ובחלקי עולם אחרים. נדמה לי שרק אויבי אמריקה המושבעים יאחלו למשטר החדש, שינהג כלפי הארצות הקטנות והחלשות, – ולגבי אמריקה כמעט כל הארצות החפשיות הן ארצות קטנות וחלשות, ־ מנהג של ואַסאַלים. אין דבר שיתן יתר סיפוק, סעד וחיזוק לאויבי אמריקה מאשר עמדה כזו.

איני מניח אם כי איני יכול להגיד זאת בוודאות, שהאנשים המקיפים את הנשיא החדש ועוזרים לו, לא רק בביצוע המדינית אלא גם בעיצובה, לא יראו שיש זיקה הדדית בין כל ארצות העולם החפשי. ולא רק הארצות באירופה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה זקוקות לארצות־הברית, אלא גם אמריקה הצפונית עם כל כוחה האדיר, הצבאי והאינדוסטריאלי, זקוקה לארצות אחרות. קיימת זיקה הדדית, ואם אמריקה רוצה, כפי שאני מקווה, שכל הארצות החפשיות ישמרו על בטחונן ויסייעו להגברת השלום בעולם, הרי תצליח לעשות זאת אך ורק בדרך של שיתוף פעולה, כשותף ראשון במעלה, אבל כשותף שווה־זכויות, כוחו ויתרונו של העולם החפשי הוא בזאת שאין שום מדינה נותנת בו הוראות ופקודות לחברתה, אלא הן עובדות מתוך שיתוף פעולה וזיקה הדדית למען השלום בעולם. ודבר זה חל גם על ארצנו הקטנה והדלה.

אני מכיר אנשים רבי־ערך במשטר החדש המבינים היטב, שהעמים במזרח התיכון זקוקים לא לתוספת נשק, – אלא להשבחת תנאי־החיים, לתיקונים כלכליים, חברתיים וחינוכיים, והם יודעים היטב שהדבר העלול יותר מכל להבטיח יציבות ובטחון במזרח התיכון הוא שלום בין ישראל ושכנותיה, ובשורה הראשונה – שלום בין ישראל ומצרים.

נגעתי במלים אחדות בבעיות חוץ, כי יש לנו זיקה הדוקה לכל מה שמתרחש בעולם ובארצות קרובות ורחוקות, גדולות וקטנות. מיום שהוקמה מדינת ישראל נעשינו כולנו לאזרחי העולם, קוסמופוליטים בלע“ז. בלא מדינה יהודית היינו בכל מקום אזרחים חורגים, עכשיו אנו עם שווה־זכויות, ובעצרת או”ם אנו נתבעים לתת דעתנו על כל בעיות העולם, על יחסי עמים בכל חלקי תבל. אנו גם שייכים לעם מפוזר ומפורד, וכל מה שנעשה באחת הארצות נוגע בגורל עמנו. העולם שאנו חיים בו בתקופתנו זאת הוא עולם אחד, אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד, והצרכים היסודיים של כל עם הם בעצם דומים זה לזה והם: שלום, פריחה כלכלית, קידמה חברתית, שירותים ציבוריים מתוקנים.

אולם לא בעיות־חוץ עומדות במרכז חיינו. עם כל השתלבותנו המבורכת והמוכרחת במשפחת העמים בעולם כחבר שווה־זכויות, אסור לנו לשכוח אף רגע, כי ההיסטוריה היהודית לא תיעשה לא במוסקבה ולא בוושינגטון, ואני מעיז להגיד – אף לא בכנסת בירושלים, אלא בשדות ישראל, בבתי־חרושת שלה, בבתי־הספר, במחנות הצבא שלה. עובדי האדמה, התעשיה, החינוך והצבא – המה יעצבו את חיינו. גורלנו לא יוכרע ביחסו של תקיף עולמי זה או אחר אלינו, אלא בכושר עבודתנו בכפר ובעיר, בייצור שלנו בכל ענפי המשק, ברמת החינוך העברי, האנושי והחלוצי הניתן לנוער ולעם, ובכוח ובגבורה של צבאנו.

ועליכם, עתונאי ישראל, לטפח הסגולות והתכונות הדרושות לנו למען הגברת כושר העבודה ופריונה, למען האדרת הייצור ויעולו, למען העלאת רמת התרבות והיכולת החלוצית של הנוער, למען חיזוק כוחו וגבורתו של צבא־הגנה לישראל.

אם תעשו זאת ־ תמלאו יעודכם באמונה למדינת ישראל ולעם היהודי.

ב' בניסן תשי"ג – 18 במרס 1953

חברים, חברי.

יש זכות מיוחדת לוועידה זאת של עובדי המדינה, לא רק באשר היא הראשונה מאז הוקמה מדינתנו לפני חמש שנים, אלא באשר, נדמה לי, זוהי הוועידה הראשונה מסוג זה בתולדות ישראל. המדינה שהוקמה לפני חמש שנים איננה מדינת ישראל הראשונה, ובמדינות שהיו לנו לפנים היו כמובן גם עובדי מדינה. המייסד הראשון של מנגנון ממלכתי בישראל היה מנהיגה, מורה ומחוקקה הראשון של אומתנו, משה רבנו. והוא עשה זאת על פי הדרכת מומחה בינלאומי, יתרו המדיני. התכונות שהוא קבע זאת בשביל עובדי המדינה, תוקפן לא פג עד היום הזה. יתרו יעץ למשה לקחת “אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע”. אני מקווה כי כולכם תסכימו שלפחות 75% מהתארים האלה מחייבים כל עובד מדינה בימינו.

הסדר יותר מושלם של המנגנון הממלכתי בא כנראה בימי שלמה המלך. הוא לא הסתפק בשופטים והשוטרים ואנשי החיל שהיו גם לפניו, אלא קבע מערך שלם של פקידי המדינה: סופרים, מזכירים, נציבים, ראשי מַטות ועוד.

אבל עד כמה שידוע לי לא היה קיים אז ארגון עובדי המדינה, ואני מסופק אם נתקיימה ועידה של עובדי המדינה, אם בימי משה רבנו ואם בימי שלמה המלך. זוהי כנראה הוועידה הראשונה של עובדי מדינת ישראל בתולדותינו. אני שמח שאני יכול להשתתף בוועידה הראשונה הזאת כאחד מעובדי המדינה. אני יודע שבלב רבים מכם קיימת דאגה לרגל פעולת “ועדת לבון”. הדאגה מופרזת. זכויות עובדי המדינה הן מוגנות. אולם יש מספר מצומצם של עובדי מדינה הנקראים בשם הבלתי-סימפאטי מאוד: – “שרים”, וזכויותיהם כעובדי מדינה מוגנות הרבה פחות מאשר זכויותיכם. עובדי מדינה אלה, הנקראים שרים, אפשר לפטר כל רגע – גם כשאין כל צורך לצמצם המנגנון. אין שום איגוד מקצועי, ואפילו לא הסתדרות עובדים, שיבואו לעזרתם. אני שמח שבטרם נעשה לי הדבר הזה, ניתנה לי הזכות להשתתף בוועידתכם הראשונה.

אבל חשיבותה של הוועידה הזאת אינה בחידושה בלבד אלא בעיקר באחריותה. אין הרבה ציבורים בארץ אשר רובצת עליהם אחריות כה כבדה, ואשר גורל המדינה כה תלוי בהם, כציבור היושב כאן והמיוצג כאן. איני רוצה שדברי יתפרשו כאילו המדינה עומדת על המנגנון שלה, בין שהמנגנון הזה הם חברי הממשלה, בין שהם חברי הכנסת ובין שהם פקידי המשרדים השונים. מדינתנו תלויה בשלושה קיבוצים: ביוצרי המשק, ביוצרי התרבות, ביוצרי הכוח: יוצרי המשק בכפר ובעיר, בחקלאות, בחרושת, בתחבורה לכל ענפיה, בבנין; יוצרי התרבות, מורי בתי-הספר לכל דרגותיהם, סופרים, אנשי מדע ומחקר, אמנים; יוצרי הכוח היהודי, שומרי בטחון המדינה, חייליה, ביבשה, בים ובאוויר. אלה מַתנים קיומה, ערכה, דמותה ועתידה של מדינת ישראל. אם אלה לא יעשו את מלאכתם באמונה ובכושר המעשה, לשוא יעמלו שרים, חברי כנסת ועובדי מדינה. אולם בכל הגופים המקצועיים בארץ אין אולי אף גוף אחד שרובצת עליו אחריות כל כך כבדה כמו על גוף מקצועי של עובדי-המדינה.

אני יודע שאתם תטפלו הרבה בתביעותיכם, בהבטחת זכויותיכם, מעמדכם, עתידכם, שכרכם. זוהי זכותכם וזוהי גם חובתכם. כעובדים אתם צריכים לעמוד על זכויותיכם ועל מעמדכם, על יציבותכם, על בטחונכם לעתיד, על אפשרות השתלמותכם, אבל לא תשיגו מעמד ולא זכויות ולא בטחון, ולא תמלאו שליחותכם, אם לא תעמדו במלוא הכרתכם על האחריות והחובה המכרעת המוטלת עליכם, אולי יותר מאשר על כל שאר סוגי העובדים במדינה.

השלטון במדינה מרוכז בידי נבחרי העם, בידי חברי הכנסת, הם מחוקקים, הם מתווים קווי מדיניותנו. הם ממַנים ממשלה, הם מפקחים עליה ועל כל עובדיה. אולם לא החוקים, גם לא הפיקוח ואף לא החלטות הממשלה והוראותיה הם הקובעים. קובע הביצוע היומיומי, והביצוע הוא בידיכם, אתם זרוע הביצוע של המדינה, ועליכם רובצת אחריות משנה, גם כלפי הכלל, כלפי האומה, כלפי המדינה, חוקותיה והוראותיה, שתהיו נאמנים לה ותשרתו אותה באמונה וביעילות, וגם כלפי האזרחים והתושבים במדינה. זה תפקיד קשה, ויותר מזה קשה לעמוד במבחן ההליכות עם האזרח והתושב הפונה אליכם יום יום, מאשר במילוי צווי המדינה וחוקיה. יש לכם ענין לעם אשר במשך מאות שנים היה נטול עצמאות ואחריות ממלכתית. יש לכם ענין לעם אשר עדיין איננו עם, הוא רק עם בכוח ולא בפועל, עם בתהליך התהווּתו, שעדיין אין לו שפה משותפת, לא שפת-הדיבור ולא שפת הנפש; עם שהוא רק מתחיל להתכנס מכל קצות הארץ; עם אשר בגלותו הארוכה והמרה התרגל, ואולי בצדק, להתיחס לכל שלטון בחשד ובאיבה, ובאי-כבוד לחוקים, כי החוקים על פי רוב היו עוינים ומכוּונים נגדו. הוא נאלץ לעקוף החוק ולהערים עליו, לראות בשליחי המדינה אויבים. הרגלים אלה שנולדו ונתבצרו במשך מאות בשנים, אינם נמחים על-ידי הכרזה של הקמת המדינה. הם אינם נמחים גם בכוח טיסה מתימן או מעיראק לישראל, בכוח מעבר פיסי מגלות למולדת. מעבר זה מהרגלי תלות ושעבוד, מהרגלים נרכשים בסביבה עוינת, בתוך זרים, להרגלי אחריות ממלכתית הכרוכה בעצמאות, – מעבר זה אינו נעשה ביום אחד. והרבה כוחות חינוכיים נצטרך להשקיע בעם הזה למען חנכו להיות עם דואג לגורלו, אוהב את החוקים שמחוקקים בשמו, לפי רצונו ולמענו, לשאת באמונה בעול הכלל, למענו, למען העם ולמען העתיד. המורים, הסופרים, העתונאים, קציני הצבא והמשטרה שלנו – כולם קרואים ונתבעים לעשות מלאכתם קשה זאת.

ואיני יודע עוד ציבור אחד, שבידו ניתן המפתח להמוני אזרחים, שבידו להקנות להם אמון, כבוד ואהבה למדינתם, לחנכם לאחריות לאומית, כאשר ניתן הדבר הזה בידיכם. לא חברי הכנסת ולא שרי הממשלה אלא אתם נפגשים יום יום עם המוני התושבים. ואין זה מספיק שתמלאו חובתכם לפי החוק, בזמן הקצוב, באמונה. בהתנהגותכם כלפי התושבים – תיבחנו. עליכם לטפל באנשים אשר עוד לא נתערו בארץ, עוד לא נשתרשו בעצמאותנו, בתרבותנו, באנשים שאינם יודעים עדיין לתבוע מעצמם, ולעומת זאת הם יודעים לתבוע הרבה מהזולת, וביחוד מהמדינה הנראית להם כאילו היא כל-יכולה, והם לא מסתפקים במאה אחוז המגיע להם – אלא תובעים יותר. ועליכם לעשות מלאכה זאת לא רק במידת הדין אלא במידת החסד. לא תמלאו שליחותכם אם לא תפעלו כלפי האנשים האלה מתוך אהבה, מתוך הבנה עמוקה לדאגות, לקשיים, לצרות, לפגעים וגם להרגלים הרעים שיש לאנשים הפונים אליכם. אין זו אשמתם האישית; זוהי הירושה הארורה של הגלות. מעובד מדינה בישראל בתקופה זו, נדרש הרבה יותר מאשר מעובד מדינה בכל מדינה מתוקנת, שיש בה עם מעורה ומושרש, בעל מסורת, בעל חינוך ממלכתי.

רוב האזרחים בארץ ישפטו את המדינה לא לפי הנאומים שנואמים חברי הכנסת, לא לפי החוקים שתציע הממשלה לכנסת ולא לפי ההוראות שתיתן, אלא לפי הליכותיכם אתם, לפי התנהגותכם. אולי זאת תביעה יתירה, שלא קל לעמוד בה, אבל זוהי האחריות הגדולה של דורנו, שיש אתה גם זכות גדולה ויחידה במינה. על דורנו הועמס העול הכבד לתקן מעּות של דורות ולהקים מסד לדורות הבאים. מה שהולך ונעשה בשנים המעטות מאז הוקמה המדינה, אינו נעשה לימינו אלה בלבד. חמש שנים אלה מקפלות בתוכן גם את כל עברנו. כי לא רק בכוח גבורת בנינו במלחמת הקוממיות, ואף לא בזכות היצירה החלוצית של שלושה דורות חלוצים ממייסדי פתח-תקוה עד ימינו אלה, אלא בזכות הגבורה של האומה היהודית במשך כל אלפי השנים הוקמה המדינה. ובחמש שנים אלה מקופל עברנו. בשנים אלה מקופל גם עתידנו. מה שאנו עושים בשנים אלה – אנו עושים לדורות.

אין עוד מדינה בעולם, קטנה וגדולה, אשר עיני האנושות כל כך צופיות אליה, – רבים בשנאה ובהתנגדות, רבים בדאגה ובחרדה, רבים בידידות ובאהבה, – כאשר צופים אל המדינה הקטנה והמופלאה הזאת. מהדמות שאנחנו נעצב למדינה כלפי עצמנו, כלפי העם היהודי, כלפי העולם כולו יהיה תלוי כל עתידנו. רבים משתתפים בעיצוב דמות זו, ובין הגורמים המכריעים נמצאים עובדי המדינה. לפיכם ישפוט העם את מדינתו, כי רק אתכם הוא בא במגע-ומשא.

מדינה זו אינה יכולה לתת לכם כל מה שמגיע לכם, לא במשכורת, ולא בתנאים אחרים. המדינה מוכרחה לתבוע מכם יותר מאשר תובעת מדינה אחרת. וגם האזרח תובע יותר מאשר הוא תובע מכל עם אחר, מהטעמים שמניתי קודם.

אני מקווה שבקרוב נביא לכנסת, ואני מקווה שהכנסת תקבל, חוק שירות המדינה, אשר דיבר עליו נציג הסתדרות העובדים. חוק זה מגדיר ומבטיח הזכויות של עובד המדינה, מעמדו, בטחונו כלכלי, זכות ארגונו, זכות ארגונו העצמי וזכות שיתוף ארגונו עם ארגון כולל של כל העובדים בארץ; הוא קובע החובות והמשמעת של עובדי המדינה. הוא קובע סייגים לעובדי המדינה, המבדילים בינם לבין עובדים במקום אחר. הוא ישלול החופש מסוגים ידועים של עובדי המדינה בשטח הפעילות הפוליטית. כי בעובד מדינה צריך כל אזרח, כל תושב, לראות שליח הכלל, שליח האומה, שליח המדינה. לא תהיה הגבלה – כמן שאין איסור כזה אפילו בצבא – לחירותו הפוליטית של עובד המדינה. אתם חופשים לחשוב מחשבתכם ולהצטרף לכל ארגון, לכל מפלגה. אבל לסוגים מסוימים של עובדי מדינה תוגבל פעילותכם הפוליטית, כאשר היא מוגבלת לאנשי הצבא.

ואני מאחל לכם שבוועידתכם זו, תצליחו לחזק ולייצב ארגונכם ולבצר הזכויות המגיעות לכם באשר אתם עובדים ובאשר אתם עובדי המדינה, ואני מקווה שוועידה זו גם תשמש מנוף לקיים ולהבטיח החובות המוטלות על עובדי המדינה, להעמיד האחריות השומה עליכם גם כלפי הכלל, וגם כלפי הפרט, זאת אומרת כלפי המדינה והאזרח. רק בעשותכם שנַים אלה, תמלא המדינה יעודה ותרים בבת אחת גם קרנו של עובד המדינה וגם קרנה של מדינת ישראל.

י' בניסן תשי"ג – 26 במארס 1953

מורי ורבותי, חברים וסוללי הכביש.

שני מאבקים הועידה לנו ההיסטוריה בחידוש המולדת ובבנינה, ושני כבישים מילאו תפקיד מכריע במאבקים אלה, וזכות גדולה היא לכל אלה שהשתתפו בסלילתם.

המאבק הראשון כפוי עלינו מבחוץ ועל פי מהותו הוא זמני, אבל הוא נמשך כבר למעלה משבעים שנה – ואני חושש, שימשך עוד מספר שנים, אם כי אינני יודע כמה. זהו מאבק עם בני-אדם אויבים, שהתיצבו כצר לחזירת העם היהודי למולדתו והשתרשותו המחודשת בארץ המכוֹרה שלו – ופגשו אותו בכדורים, בפצצות, בשוד וברצח. לשיאו הגיע מאבק זה לפני חמש שנים במלחמת הקוממיות. הפסגה של השיא היתה המאבק על ירושלים הנצורה – והיום או מחר ימלאו חמש שנים, פחות שני חדשים, למאבק שאולי הכריע את גורלנו, כי הכריע את גורל ירושלים.

ירושלים היתה נצורה, הופגזה יומם ולילה, אי-אפשר היה להביא לה כל עזרה, ונשלחה החטיבה השביעית של צ. ה. ל. לפרוץ הדרך לירושלים. החטיבה הסתערה על לאטרון. לא הצלחנו במשימה זו, כי הכוח הערבי שנשלח מירושלים נגדנו היה גדול מדי, אבל בעצם הפעולה הזאת ניצלה ירושלים, כי האויב נאלץ להפחית הכוחות שצרו על העיר. באותם הימים קרה משהו שבימים ההם לא העריכו ערכו: נכבשו שני כפרים, בית-ג’יז ובית-סוסין, וצבא-הגנה לישראל שהוקם רק באותם הימים, – כמדומני, שנים או שלושה ימים לפני זה יצאה פקודת הממשלה הזמנית להקמתו, – החל, בכוח חיל ההנדסה של החטיבה השביעית, לסלול דרך לירושלים, הידועה בשם “דרך בורמה”. כשנוסעים עכשיו לירושלים בכביש החדש לא יודעים מה היתה דרך זו. אין מושג מהסבל שהיה בנסיעה ב“דרך” ההיא, אבל לעולם לא אותר על רגש הסיפוק, השמחה והגאון שהיה לי, כשניסיתי בפעם הראשונה להגיע לירושלים ב“דרך בורמה”; המעבר בדרך זה היה מעשה נסים, והצריך מעשי להטים; היה כורח להתגלגל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, אבל:דרך בורמה" זו הצילה את ירושלים, כי דרכה הבאנו, מול כדורי האויב, לירושלים הנצורה, גם מזון וגם פגזים – והבירה ניצלה. לסלילת דרך בורמה היה ערך מכריע בהצלת ירושלים.

אינני יודע כמה זמן עוד יימשך מאבק זה עם אויבים; חוששני כי אין לראות במלחמת הקוממיות גמר המאבק; לצערנו, אבל ההיסטוריה העמידה אותנו לפני מאבק שני, אשר לא ייפסק אף פעם; את המאבק הזה בחרנו לעצמנו בשמחה, ונעשה אותו על עוד נחיה עלי אדמות, זהו המאבק של האדם עם הטבע. הראשונים שבאו לארץ נפגשו לא רק בכדורי אויב – הם נתקלו גם בפגעי הטבע, בחולות של ראשון-לציון, בעזובה של גדות הירקון, בקדחת של אדמת חדרה, בטרשים של זכרון-יעקב. הם היו צריכים להילחם בלי-הרף בקשיי הטבע; שומה היתה עליהם להפוך חולות, ביצות וטרשים לארץ פוריה, לארץ שמפרנסת את עובדיה. מאבק זה לא נפסק עד היום והוא לא יפסק, כי זהו יעודנו עלי אדמות: לכבוש איתני הטבע, להשתלט על אוצרותיו, לחדור לסודותיו, לסגלו ולהתאימו לצרכינו, לרווחת האדם, להתעלותו, להאדרת יכלתו לצרכי הכלל, לבטחון האומה, עצמאותה, תרבותה, שלומה. זהו מאבק שיש לקבלו באהבה ויש לחנך דורות לקראתו. זהו מאבק ויעוד חייו של אדם על כיבוש איתני הטבע. ייבשנו ביצות, הפרינו חולות, הפרחנו טרשים והשקינו השממה. ועוד הדרך רבה. אנחנו פה בסדום, שלא בקצה ארצנו, – עלינו לשכוח לגמרי מה שלמדנו במשך הרבה דורות “מדן ועד באר-שבע”, – אנחנו נמצאים בדרומה ובסביבתה של באר-שבע, ועוד רבה ורחוקה הדרך עד קצה גבול ארצנו, הרבה הרבה עשרות קילומטרים; אבל כל השטח הזה מבאר-שבע וסדום עד אילת הוא שממה גדולה. הכביש שפותחים היום הוא אחד השיאים במאבק שלנו בכוחות טבע. הוא שיא היכולת החלוצית שגילה הסולל היהודי, פרי רצון שאינו נכנע לפגעי הטבע, למדבר ולישימון. אני מצטער שלא כולכם זכיתם לעבור בדרך הזו כשעדיין לא היתה סלולה; אתם לא יכולים לתאר לעצמכם הקשיים והמאמצים שהיו כרוכים בנסיעה כאן. אלה שנוסעים כאן היום בפעם הראשונה ועוברים ברווחה בכביש הסלול, כאילו כביש זה היה קיים מששת ימי בראשית, אולי יש להם הנאה מכך; אודה: לא אחליף הנוחיות בנסיעה עכשיו, בחוויה העמוקה שהיתה לי כשנסעתי בקומנד-קאר בדרך לא סלולה, כשאי-אפשר היה כמעט לעבור, כשעוד ראינו הצוקים והתהומות שחסמו הדרך, והסוללים שלנו צריכים היו להתגבר עליהם, למלא ולסתום תהומות ולפרוץ הרים וסלעים; זהו אחד ממפעלי-בראשית אשר זכה לו העם היהודי בחידוש מולדתו, זהו אולי שיא בכושר הסלילה עד עכשיו, אבל אין זה אלא אחת התחנות בדרך ארוכה; עוד גדולה השממה ורבה. אבל כביש זה נוסך אֵמון ובטחון ביכלתנו. מאז נתהווה כדור הארץ ניתנה עכשיו האפשרות לרדת לים המלח ברווחה; זהו אחד הכבישים המופלאים בעולם; למעשה – הוא היחיד במינו בכל כדור הארץ, כי המקום הזה שאנחנו נרד אליו עוד מעט הוא המקום העמוק ביותר בכל כדור הארץ; אין עוד כביש בעולם המוביל אנשים עד 400 מטרים מתחת לפני הים; זה מבצע גדול של הרוח היוצרת והחלוצית של הסוללים והעובדים, של המדע ושל היזמה היהודית; הוא נוטע בנו תקוה שנוכל לשממה הגדולה המתפשטת דרומה במרחק עשרות ומאות קילומטר, – ואשר חלק מגנזיה הספונים גילינו בשנים האחרונות; גנזי הפוספאטים, הנחושת, הברזל, הקאולין; נקווה שלא יעברו עוד הרבה שנים וכביש סלול יוביל אותנו דרך הנגב המפותח שיהא רצוף בתי-חרושת, צנורות מים, ישובים חקלאיים – עד אילת. גם אז עוד לא יסתיים תפקידנו, כי אין קצה לנצחון הרוח האנושי על איתני הטבע, – וברוכים יהיו אלה אשר העיזו, עשו וביצעו המעשה הגדול הזה.

י“א בניסן תשי”ג – 27 במארס 1953

הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה

מדינת ישראל שאנו מכוננים עכשיו אינה הראשונה בתולדות עמנו. לתקופת-הגולה, שנמשכה כאלף ותשע-מאות שנה עד חידוש עצמאותנו, קדמו בית שני ובית ראשון. ועובדת-יסוד היסטורית אחת שלטה גם בימי בית ראשון, גם בימי בית שני ותשלוט גם בימי הבית השלישי: עם ישראל העצמאי היה תמיד עם קטן, ושכניו – גדולים ורבים ממנו. לעובדה זו היו כמה תוצאות טראגיות לנו בשטח המדיני והבינלאומי, היתה לה גם תוצאה חיובית ומכרעת בעיצוב דמותנו: נתעלתה רוחנו. המרץ והגאון שהיו גנוזים באומתנו הושקעו לא בכיבושים ובשאיפות אימפריאליסטיות אלא ביצירות רוחניות בנות אַלמות, ובכוח יצירות אלה שמרנו על קיומנו, כשנהרסה עצמאותנו ונפזרנו בין הגויים, וגם חוֹללנו בימים אלה פלאי-התקומה, שאין לה דוגמה בתולדות העמים.

מדינת ישראל המחודשת לא תיכון אם תדמה למדינות הליבנטיניות הסובבות אותה. כל עם מן הראוי שישאף לגדולה רוחנית ותרבותית. לגבי מדינת ישראל אין זו שאיפה רצויה, אלא גורל ויעוּד והכרח-קיום. לכך נוצרנו. נהיה לברית-עם אם נהיה לאור-גויים. נקיים יחודנו ונקבץ נידחינו אם נהיה מדינה למופת. והדבר הוא לא בשמים אלא בנו, בנפשנו פנימה. אם נישען אך ורק על החיל והכוח, – יקום עלינו חיל וכוח יותר גדול. רוחנו הגדולה עשתה אותנו לעם עולם, שמרה עלינו, הגבירה אותנו על אויבינו וכוֹננה בשלישית קוממיות ישראל. והגדולות והנצורות עודן לפנינו, ואין כל סיבה מדוע לא נהיה הראשונים בממלכת הרוח.

אבל אין רוח ערטילאית, מופשטת שאינה מעוֹרה בגוף. בלי חיי כלכלה, מדינה וחברה אין חיי-רוח. המציאות האמיתית המהווה אותנו ושאנו מהווים אותה, מורכבת ויצוקה בדפוסי חומר ורוח. ההפרדה בין חומר לרוח היא מלאכותית, דמיונית, ואין לה יסוד בהוויה הממשית. הרוח הוא הגילוי העליון בחיי אדם ועם ובהיסטוריה האנושית, ולא הגילוי היחיד וקיומו לא יתוֹאר בלי גילויי החיים האחרים, התלויים בכוח ובחיל. כבר חכמינו הקדמונים ידעו האמת הפשוטה והנעלה, כי אין תורה בלי קמח ואין קמח בלי תורה.

עם ישראל יקיים יעודו ההיסטורי הגדול בממלכת הרוח אם יובטח קיומו הכלכלי במולדת ומעמדו המדיני בין האומות, ושלומו יכּוֹן כל בסיס נאמן של בטחון הנשען על כוחו העצמאי, – והשורות הבאות מוקדשות אך ורק לבעיות הבטחון והמעמד הבינלאומי של ישראל.

מבחינה זו מצבנו עכשיו שוֹנה שינויים עיקריים ממצבנו בימי הבית הראשון והשני.

בימים ההם היינו מוקפים עמים רבים, גדולים וקטנים, שברובם הגדול היו שונאים לנו, ורק לעיתים רחוקות היו אחדים מהם עומדים אתנו בקשרי ברית וידידות. אבל השכנים היו עוינים לא רק לנו, אלא גם זה לזה, והיו מתרוצצים ומתחרים בינם לבין עצמם, ובמלחמת הקיום והבטחון היינו יכולים לתמרן ולהיעזר בצד אחד נגד השני. בימי דוד ושלמה היו מלכי צור בני בריתנו הנאמנים, ושתי האימפריות הגדולות, מצרים ואשור (או בבל), ששאפו לבלוע אותנו, היו מתחרות זו בזו, ואילמלא הפילוג הפנימי שבא לאחר מות שלמה לא היה אולי בא הקץ המהיר על מלכות ישראל, ולאחריה – גם על מלכות יהודה.

התחדשות הבית השני באה במידה רבה בעקבות התנגשות בין שתי האימפריות הגדולות – בבל ופרס. בבל החריבה את ישראל, ולאחר שהיא עצמה נפלה תחת מכות פרס באה “הצהרת בלפור” הראשונה בתולדות ימינו, ההצהרה שניתנה על ידי כוֹרשׁ. "מי בכם מכל עמו – יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' ". אלכסנדר הגדול ירש האימפריה הפרסית, ובחייו עמדנו בפני מעצמה עולמית אחת, אבל היא לא האריכה ימים. אחרי מותו של אלכסנדר התפוררה הממלכה העצומה אשר הקים ונתחלקה בין יורשיו המרובים, והתחרות זו של יורשי אלכסנדר בסוריה ובמצרים הכשירה הקרקע לעצמאותנו המחודשת בתקופת החשמונאים. אנו מונים תקופת הבית השני מימי זרובבל, עזרא ונחמיה עד חורבן הבית על ידי הלגיונות של טיטוס – תקופה של 600 שנה בערך, אך לאמיתו של דבר לא היינו עצמאים במשך כל התקופה הזאת, לא בראשיתה, בתקופת פרס, ולא בסוֹפה, בתקופת רומא. בימי פרס נהנינו רק מאבטונומיה פנימית תחת שלטונה של פרס, אשר לא היתה מתערבת בחיים הפנימיים של העמים הכפופים לה, ומימי כיבוש ירושלים על-ידי פומפיוס הפכה למעשה מדינת ישראל לארץ-חסות רומאית; – ורק בתקופת יורשי אלכסנדר, בהתחרות המתמדת שבין הסילבקידים מושלי סוריה והתלמיים מושלי מצרים, הצלחנו לכבוש בחרב ובמדיניות בינלאומית נבונה עצמאות מלאה בהנהגתם של החשמונאים, עד שבניהם של אלכסנדר-ינאי ושלום-ציון, אחרוני השליטים העצמאיים מבית החשמונאים, החלו להילחם ביניהם על הירושה ופנו לעזרת הרומאים. עם התערבות רומא במלחמת האחים נסתיימה למעשה קוממיותנו האמיתית בימי בית שני, 133 שנים לפני חורבן הבית.

השינוי הגדול ורב-המשמעות שחל במצבנו היום לעומת הבית הראשון והשני הוא שבפעם הראשונה התולדותינו מוקפת מדינת ישראל ביבשה מכל עבריה – עם אחד ויחיד, אם כי עדיין לא מאוחד: העם הערבי. כל המזרח התיכון שמדרום תורכיה וגבול רוסיה בקאוקז, וממערבה של פרס, וכל חופי אפריקה הצפונית מגבול מצרים ועד האוקינוס האטלנטי מהווים שטח רצוף אחד של 4.000.000 מיל מרובע, מיושבים עמים דוברי ערבית ואדוקי הדת המוסלמית, המונים כ-70 מיליון נפש. בתוכם אמנם יושבים מיעוטים: נוצרים (בלבנון ובמצרים), קורדים ופרסים (בבל), דרוזים (בסוריה), אבל מיעוטים אלה, אף כי אינם כמות מבוטלת, אינם גורעים כמעט מאָפיוֹ הערבי-מוסלמי של הגוש העצום הזה.

גוש ערבי-מוסלמי זה אינו מהווה בימינו אלא חטיבה מדינית אחת. שלוש ארצות במערב צפון אפריקה: מרוֹקוֹ, אלג’יר וטוניס כפופות עדיין לשלטון זר, בעיקר לצרפת. הגוש הזה תופס שטח של מיליון מיל מרובע ומונה כ-22 מיליון תושבים. כפיפות-לזרים זו לא תאריך ימים, ובמוקדם או במאוחר יהיו ארצות אלה עומדות ברשות עצמן.

ארבע ארצות בגוש זה – לוב, סודן, סעודיה ותימן, יותר קרובות אלינו, אם כי אין להן גבול משותף אתנו. ארצות אלה, מחוץ לסודן, הן עצמאיות מבחינה פורמאלית, וחיילים סודנים וסעודים, במספר לא רב, השתתפו בצבאות הפולשים שנלחמו בנו לאחר הכרזת המדינה. גוש זה תופס שטח של 2.25 מיליון מיל מרובע, ומונה כ-17 מיליון תושבים.

חמש המדינות הערביות במזרח התיכון – מצרים, בבל, סוריה, לבנון ועבר-הירדן, הן הן שהכריזו עלינו מלחמה עם חידוש עצמאותנו, וצבאותיהם המאורגנים פלשו לארצנו בו ברגע שקמה מדינתנו. עם ארצות אלה נפגשנו בצעדינו הראשונים על הבמה ההיסטורית, מאות שנים לפני קום הבית הראשון. יציאת מצרים מציינת אולי ראשית קיומנו הלאומי כאומה, ובמצרים קמה בימי הבית הראשון תפוצה היהודית הראשונה. בבל החריבה עצמאותנו והרסה הבית הראשון, ועם עמי סוריה, לבנון ועבר-הירדן היו לנו סכסוכים מתמידים בימי השופטים והמלכים. מימי יהושע בן-נון ועד גלות בבל נתקלנו בזמנים שונים בהתנגדותן ובשנאתן של הארצות האלה, ולא אחת נלחמנו בצבאותיהן, אולם אף פעם לא עמדנו אז בפני קואַליציה צבאית של כל הארצות האלה. רק בימינו אלה פלשו חמש הארצות האלה לארצנו כבני-ברית. חמש מדינות אלה חברוּ יחד ביום הכרזת עצמאותנו השלישית למען כלוֹתנו והשמידנו מעל פני האדמה. מדינות אלה תופסות שטח של 615.000 מיל מרובע (ז"א שטח גדול פי 84 ממדינת ישראל) ומונות 31 מיליון תושבים (פי 48 משהיו במדינת ישראל בשעת יסוּדה). ארבע ממדינות אלה יש להן גבולות משותפים עם מדינת ישראל: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.

אורך הגבולות היבשתיים שלנו הוא 1080 קילומטרים. הגבול המשותף בינינו ובין לבנון ארכו 85 קילומטר. בינינו ובין סוריה – 75 קילומטר, בינינו ובין ירדן – 650 קילומטר, בינינו ובין רצועת עזה התפוסה בידי מצרים – 60 קילומטר, בינינו לבין סיני המצרית (מרפיח ועד אילת) – 201 קילומטר. לאורך כל הגבולות האלה – וזה גבול היבשה שלנו – אנו סגורים. רק לאורך 188 קילומטר של חוף הים במערב, מגבול לבנון ועד רצועת עזה, יש לנו דרך חפשית בים התיכון.

מספר הקילומטרים אינו ממַצה כל המשמעות הבטחונית של אורך הגבולות. לכך יש להוסיף עוד עובדה אחת רבת-משקל והרת-סכנות: לאורך הגבולות האלה, ביחוד לאורך הגבול שבינינו ובין ירדן ובינינו ובין רצועת עזה, חונים מאות אלפי פליטים פלשתינאים, ומדינות ערב האחראיות לגורלן מסרבות ליישב אותן. מצבם של הפליטים האלה מיואש, והם מהווים גורם מסכסך ומסוכן ביחסי השכנים הרעועים, הנשענים על חוזי שביתת הנשק, שכרתו אחרי מלחמת הקוממיות, בינינו ובין מצרים, לבנון, עבר-הירדן וסוריה.

המרחקים מגבולות השכנים למרכזי הכוח והאוכלוסים של ישראל – ירושלים, תל-אביב, חיפה, וכן המרחקים של ישראל לבירוֹת השכנים – אינם גדולים.

ירושלים היהודית עומדת על הגבול ממש; מגבול סוריה היא רחוקה 107 קילומטר, מגבול לבנון 145 קילומטר, ומגבול מצרים רק 70 קילומטר. תל-אביב נמצאת במרחק 21 קילומטר בלבד מגבול ירדן, 105 קילומטר מגבול סוריה, 118 קילומטר מגבול הלבנון, ורק 62 קילומטר מגבול מצרים. חיפה רחוקה רק 33 קילומטר מגבול הלבנון, 37 קילומטר מגבול ירדן, 67 קילומטר מגבול סוריה, 147 קילומטר מגבול מצרים.

גם המרחקים מגבולותינו לבירוֹת השכנים אינם גדולים ביותר: המרחק מגבולנו לבירת ירדן – לרבת עמון – בדרך האוויר הוא 68 קילומטר, ביבשה – 107 קילומטר. לדמשק – בדרך האוויר 65 קילומטר, ביבשה – 113. לקהיר – בדרך האוויר 315 קילומטר, ביבשה – 400. לבגדד – בדרך האוויר 880 קילומטר, ביבשה – 1023. עם עיראק אין לנו גבול משותף, אבל זוהי המדינה היחידה מאלה שפלשו ארצה וניגפו בפנינו, שסרבה אף לכרות חוזה שביתת-נשק. “בת-בבל השדודה” של ההאשימים אינה שונה בהרבה מזו של נבוזראדן רב-הטבחים.

לא חל גם שינוי פנימי רב במצרים מימי פרעה אשר ידע את יוסף ועד המלך פארוק ויורשו נאגיב הרודן. העוני והשעבוד של ההמונים הם כאשר היו לפני אלפי שנה; גם ארץ עמון ומואב בעבר הירדן לא נשתנתה בהרבה במשך אלפי שנים. אבל מבחינת מעמדה ובטחונה של ישראל נשתנה המצב שינוי יסודי: כל הארצות מסביב מהווֹת גוש אחד מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, ואם כי השכנים בינם לבין עצמם רבים על הגמוניה ועל יתרונות חמריים ומדיניים – הם מלוכדים בהתנגדות ובשנאה לישראל. מדינת ישראל לא עמדה אף פעם בפני מחנה מלוכד ועצום כזה, המקיף אותה מכל עבריה ביבשה.

חלו גם שינויים אחרים, שינויים רבי-ערך ועשירי-תוצאות, מאז הבית הראשון והשני. בתקופה הקדומה, מראשית ימינו ועד חורבננו השני בידי הרומאים, היה הים התיכון מרכז העולם, שבו חי העם היהודי ובו חיו שכניו. כל תרבות העמים שבאנו במגע אתם בימים ההם ועד ימינו אלה – מקורה בארצות הים התיכון.

מצרים ובבל נתנו לעולם התחלות ראשוניות של מדעי הטבע: תכונה, הנדסה, חשבון, חימיה, רפואה ועוד. היוונים ירשו ידיעות אלה מבבל וממצרים ובנו על יסודן היכל מפואר של דעת ומדעי הטבע, והעשירו את כל האנושות ביצירות-שיאים בכל שטחי המחשבה, השירה והאמנות. העם היהודי הנחיל לעולם ערכים דתיים ומוסריים וספרי-אלמוות שעירערו תפיסת-העולם הפרימיטיבית, המַגית והאלילית של עמי קדם, ונתנו למין האנושי הכּרת אחדותו ובריאתו בצלם אלוהים. גאונה הצבאי, הממלכתי והמשפטי של רומא הניח יסוד להליכות המדינה המודרנית. חופי הים התיכון שימשו במשך אלפי שנה גם מרכז התרבות וגם מרכז הכוח. העם היהודי בתקופתו הקדומה ביותר וגם בימי בית שני היה חלק אורגני של עולם זה. ארצות המזרח הרחוק וכן ארצות הצפון – יאפן, סין והודו, רוסיה, אנגליה וסקאנדינביה, לא היה אִתן כל מגע. אמריקה ואבסטרליה טרם נתגלו.

מדינת-ישראל השלישית קמה בתוך עולם שנשתנה בינתיים שינוי יסודי. הארצות הקרובות לישראל ירדו מגדולתן והתנוונו. ארצות מצרים ובבל הן ארצות ירודות ומדולדלות ונחשלות ביותר. שאר עמי הים התיכון, לרבות היוונים והאיטלקים, אינם עוד מושלים בכיפה, וגדולתם הרוחנית היא רק נחלת העבר. מרכז הכוח והתרבות עבר מחופי הים התיכון לגדות האוקינוס האטלנטי בארצות-הברית ולגוש היבשתי העצום באירופה ובאסיה הנקרא בימינו בשם ברית-המועצות. ארצות הים התיכון נהפכו לפרובינציות בלתי-חשובות ובלתי-מכריעות במאזן הכוחות העולמי. ישראל הקטנה והצעירה במזרח התיכון עולה על כל שכנותיה הקרובות באוצרות רוחה, בתרבותה וביכולתה היוצרת.

חל שינוי שני, גדול ועשיר תוצאות: העולם כולו נעשה אחד. בימי הבית הראשון והשני לא היתה קיימת אנושות אחת, וחלקי עולם אחד לא ידעו כלל על קיום חלקי עולם אחרים. לא רק שאמריקה ואבסטרליה לא נגלו עדיין, אלא המזרח הרחוק – יאפן, סין והודו היוו עולם מובדל, מרוחק וסגור בתוכו. עמי הצפון לא היו ידועים אפילו בשמותיהם. – רוסים, בריטים, נורמנים ואחרים שמעם לא הגיע כלל לארצות התנ"ך. העם הסיני טיפח במשך אלפי שנה תרבות עשירה ופורחת, ובעיני הסינים היתה זו תרבות עולמית, כי הם לא ידעו כלל על קיום עמים אחרים, וגם לעולם הבלתי סיני לא היה מושג ממה שנעשה בארץ הרחוקה והגדולה בקצה אסיה המזרחית. מעין אותו דבר היה בהודו. נביאי ישראל התנבאו גם על עמים אחרים, חזונם הקיף כל המין האנושי, אבל הם ידעו רק על העמים היושבים בקצהו המזרחי והדרומי של ים התיכון.

כשהוקמה מדינת ישראל היו בני העם היהודי מפוזרים כמעט בכל ארצות תבל; וכל חלקי כדור הארץ קשורים זה לזה בטלפון, בטלגרף, בראדיו, וכל מאורע שמתרחש באחת הפינות בעולם נמסר מיד, באותו יום, לכל תושבי כדור הארץ. השכנוּת הגיאוגרפית, הקרבה הפיסית, ניטל ממנה הערך המכריע שהיה לה בימי קדם. בימינו אלה תיתכן קירבה יותר אמיצה, נפשית, תרבותית, מדינית, בין תושבי ארצות רחוקות, מאשר בין שני עמים הקרובים זה לזה קירבת גבול. תושבי ניו-זילנד ואנגליה יותר קרובים זה לזה מכל הבחינות, מאשר תושבי תורכיה וסוריה, שיש להם גבול משותף. אמצעי התחבורה המודרניים – אניות מהירות ומטוסים, טלגראף וראדיו – שינו כל מושגי הזמן והמקום. במלחמות מודרניות מעבירים מיליוני לוחמים מיבשת אחת לשניה במהירות וביעילות, שהקדמונים לא יכלו לראות אף פעם בדמיונם. ובימי שלום כבימי מלחמה לא קובעת עוד השכנוּת כאשר בימים הקדומים.

שינויים אלה הביאו לידי זיקה הדדית של כל חלקי העולם ושל כל עמי תבל, כאשר לא היתה קיימת אף פעם בימים הקדומים. בימי בית ראשון ושני היתה כל ארץ במידה רבה – אבטרקיה, וסיפקה לעצמה רוב מצרכיה, אם לא כולם. במידה שהתקיימה גם אז זיקה הדדית היתה מוגבלת לחלקי עולם קרובים זה לזה. כיום יש זיקה הדדית אוניברסאלית. אנו חיים עכשיו בתקופה של משק עולמי אחד; ומבלי שנרגיש בכך אנו צורכים ונהנים בחיינו יום יום מתוצרת ומשירותים של כל ארצות תבל.

רעיונות וטכניקה אינם מכירים עוד בשום גבולות בין ארץ לארץ. גלי הראדיו נישאים על פני כדור הארץ מבלי להבחין בין מזרח ובין מערב, בין צפון ובין דרום, בימי שלום כבימי מלחמה. הגבולות בימינו לא חדלו, ויש שיותר קשה לעבור אותם היום משהיה הדבר בימי בית ראשון או שני, אבל אין גבולות מוחלטים. על אף התפוררותה המדינית, התרבותית, הדתית והרעיונית, – האנושות כולה חיה עכשיו בבית משותף, אם כי בין הדיירים השונים יש מחיצות וסייגים. בימי בית ראשון היו לעם ישראל יחסים, יחסי ידידות או איבה, עם מצרים, אשור, ארם, אדום ויתר השכנים הקרובים. בימי הבית השני – עם פרס, יוון, רומא. הפזורה היהודית והאַחדות האנושית שבימינו, אחדות מסויגת אבל מוחשית ומוכרחת, העמידה את מדינת ישראל ברגע היוולדה לפני מכלול של יחסים עם כל ארצות תבל, ויש שיחסה של מדינה רחוקה אלפי מילין מישראל קובע יותר בחייה ובמעמדה של מדינתנו מיחסן של כל הארצות השכנות גם יחד.

גם בימינו נודעת עדיין חשיבות רבה לסביבה ולשכנוּת הגיאוגרפית, וישראל לא תוכל להתנכר לחשיבות זו, אך אין זו חשיבות אכּסקלוסיבית עוד, כאשר היתה במי קדם.

שינוי נוסף נודעה לו חשיבות חיונית בימי הבית השלישי, גם חשיבות צבאית וגם חשיבות מדינית, וזה השינוי העצום שחל בטיב הזיון ובסוגיו. בימי הבית הראשון והשני היה הנשק פשוט וכולו תוצרת מקומית. בתנ"ך ניתן תיאור מלא מהנשק שהשתמשו בו מלכי יהודה, ועד ימי הרומאים לא חלו בנשק זה שינויים חשובים. “דברי הימים” מספרים על נשק אחד ממלכי יהודה הגדולים ביותר – עוזיהו המלך:

“וַיָכֶן לָהֶם עֻזִּיָהו לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וְּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וְּקְשָׁתוֹת וְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלַיִם חִשְבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת”

– זו היתה הארטילריה הכבדה בימים ההם. ועד שהומצא אבק השריפה במאה השלוש-עשרה (אם כי בסין השתמשו באבק שריפה עוד בתקופה קדומה) לא נשתנה הנשק שינוי רב. נשק זה היה יכול כל עם להכין לעצמו במידה מספקה, אם היו לו חרשי-עץ וברזל. הברזל היה ידוע כבר לאבותינו בימי קדם ונמצא בארץ בשפע, כפי שנאמר “ואבניה אבני ברזל”. בראשית ימי שאול לא נמצא אמנם כל נשק בידי היהודים:

“וחָרָש לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְּלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אֹו חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֶת מַחֲרַשָׁתוֹ – וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וְּליוֹנָתָן בְּנוֹ”

(שמואל א' י"ג).

בימי מלכי יהודה נשתנה המצב; דוד הקים צבא סדיר, מזוין ומצויד כהלכה, ולשלמה המלך היו מכרות נחושת בנגב, וגם בית-החרושת להתכת נחושת בקרבת עציון גבר. והעברים למדו לעשות כל מיני הנשק שהיו ידועים בתקופה ההיא, כפי שמסופר על עוזיה המלך. עם השתחררות היהודים מעול הפלשתים חדלה הזיקה לחרשים הזרים, והעם היה יכול ליצר בעצמו כל הזיון שהיה דרוש לו.

לא כן הדבר בימינו אלה. הנשק המכריע עכשיו הוא תותחים ומכונות-יריה כבדות, מטוסי קרב, טאנקים ואניות מלחמה, – ולא כל עם מסוגל לייצר נשק זה; בכל ארצות המזרח הקרוב אין למעשה תעשיה צבאית מסוג זה וקיימת זיקה, ופעמים זוהי תלות, למדינות רחוקות המייצרות נשק, וכל זיקה צבאית היא גם זיקה מדינית.

לבסוף יש לעמוד על שינוי אחד יסודי ומכריע בין שתי התקופות הקדומות של עצמאותנו ובין תקופתנו אנו; ולשינוי זה תוצאות עיקריות וחיוניות לכל הליכותיה של מדינת ישראל בימינו: בימי בית ראשון ושני ישב העם היהודי בארצו. אמנם עוד בימי בית ראשון, בימי מלכי בית דוד האחרונים, כבר היתה תפוצה יהודית ראשונה במצרים, כפי שמסופר בתנ"ך. התגליות החדישות מעידות על חשיבותה הרבה של תפוצה זו. לגולי מצרים היה בית-מקדש משלהם, וצבא יהודי היה שומר על הגבולות הדרומיים של מצרים. אבל עיקרו של העם נמצא בארץ. בימי הבית השני גדלה הפזורה, ויהודי ארץ-ישראל נפוצו בכל העולם ההלניסטי והרומאי. משערים שלפני החורבן הגיע מספר היהודים בתפוצה הרומאית לארבעה מיליון. אולם מרכזו של העם היה בארץ. בהיווסד מדינת ישראל בימינו ישבו בארץ רק 6% מהעם היהודי, ולאחר חמש שנים עלה האחוז עד 13. למעלה משמונים וששה אחוזים של העם היהודי, הם בגולה. הפזורה אינה מרוכזת בארצות הים התיכון כאשר היה הדבר בסוף הבית השני, אלא היא נפוצה בכל קצווי-תבל. עובדה זו, יותר מכל עובדה אחרת, קובעת בעיות-החוץ של מדינת ישראל, גם בעיות הבטחון וגם בעיות המדיניות הבינלאומית.

במלחמת הקוממיות נשתקפו במידות שונות כל התמורות שחלו בימינו לעומת מצבנו בימי הבית הראשון והשני. בפעם הראשונה בתולדותינו נלחמו נגדנו בבת-אחת כל השכנים המקיפים את ארצנו ביבשה מכל עבריה. היו לנו בימים קדומים מלחמות עם מצרים ועם בבל ועם מואב ועמון ועם ארם ושאר עמי כנען, אבל אף פעם, כאמור, לא נלחמו יחד כל העמים האלה בנו, כאשר נלחמו לפני חמש שנים. אילו קרה דבר זה לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה – ספק אם היינו יכולים לעמוד במלחמה כזו, כי העמים הלוחמים בנו הפעם עלו במספרם עלינו פי ארבעים ושמונה. בימים קדומים ספק אם היינו מסוגלים לעמוד חמש שנים במצור אשר שכנינו שׂמו עלינו הפעם גם בימי שלום. המזרח התיכון בימינו אינו מהווה עוד עולם נפרד ומיוחד, חשיבותו ומשקלו ירדו פלאים, וזיקתנו לארצות השכנות היא פחותה מאשר לכמה וכמה ארצות רחוקות. נשקנו למלחמת הקוממיות קיבלנו מעבר לים, האמצעים הכספיים מארצות עוד יותר רחוקות, וזרם לוחמים מהתפוצה, אם כי לא היה גדול ביותר בכמותו (כ-18% מכל מספר לוחמינו), הרי היה מכריע באיכותו, ודבר זה לא היה אפשרי כלל בימי בית ראשון או שני, אילו היו גם אז יהודים באותן הארצות והיו רוצים לבוא לעזרתנו. בצבא-הגנה לישראל שהדף כל אויבינו והנחיל להם תבוסה ניצחת – נמצאו מתנדבים יהודים מחמישים ושתים ארצות באירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואבסטרליה. למתנדבים מארצות אחדות – אפריקה הדרומית, ארצות-הברית באמריקה, קאנדה ואנגליה – היה ערך מכריע במלחמה, כי הם נתנו לנו כוח האדם המאומן לחילות-המחץ שבלעדיהם לא היינו יכולים לנצח: חיל האוויר, חיל הטאנקים והתותחנים. אילו היו בימי יהושע בן-נון, דוד המלך, החשמונאים ויוחנן מגוש-חלב יהודים בארצות אפריקה הדרומית, אנגליה ואמריקה והיו רוצים לבוא לעזרתנו – לא היו יכולים, כי עד שהיתה מגיעה אליהם הידיעה על המלחמה ועד שהיו מספיקים להגיע הנה – היתה המלחמה נגמרת, ורק דרכי התחבורה והקשר בימינו איפשרו ליהודים הרחוקים האלה להגיע אלינו בזמן הדרוש. מלחמה זו גם הוכיחה מה גדולה וחיונית הזיקה של מדינת ישראל לעולם הגדול והרחב, ולאו דווקא לארצות השכנות. בלי האמצעים הכספיים שהגיעו מארצות-הברית, בלי המזון מקאנדה, מארגנטינה ומארצות אחרות, בלי הנשק משתי ארצות באירופה, במזרחה ובמערבה – לא היינו יכולים לעמוד, וכל שלושת הדברים – הכסף, המזון, והנשק – השגנו אך ורק באשר יהדות הגולה נחלצה לעזרתנו.

בראשית הדברים כבר צוינה עובדת-יסוד אחת שלא נשתנתה בתולדותינו, והיא – היותנו אומה קטנה. לעובדה זו יש להוסיף עובדה שניה, שאף היא לא נשתנתה ולא תשתנה, ואף היא ממלאה תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו, גם בגולה וגם בארץ, וזוהי עובדת היותנו עם בודד, ללא אח וללא משפחה בכל העולם. אנו בודדים בלשוננו, בדתנו, בתרבותנו, בקורותינו ובמעמדנו בעולם. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, אמר דוד המלך עוד לפני שלושת אלפים שנה. אימרה זו עומדת בתקפה מאז ועד היום הזה, ובמשך אלפי שנים אלה התוקף לא נגרע אלא נתחזק ונתרבה. לכל שאר העמים בעולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, יש קרובי משפחה, לשון, דת, וגזע; והקירבה יוצרת, – אם כי לא תמיד ולא בכל התנאים, – זיקה מדינית ועזרת גומלין. הבּולגרים והסרבּים והצ’כים השתייכו למשפחה הסלאווית, וקירבה זו שימשה גורם חשוב בשיחרורם הלאומי. העמים הסקאנדינביים קרובים זה לזה קירבת גזע ולשון ומקום. העמים דוברי אנגלית מלוכדים בברית עמים חפשים, על אף פיזורם הרב. ואפילו אמריקה הצפונית, שנשתחררה לפני מאה ושמונים שנה מהתלות הבריטית, יצאה פעמיים להילחם במלחמות העולם למען הציל את אנגליה מחורבן וכיבוש. שכנינו הערבים שייכים למשפחה גדולה מאוחדת בלשון ודת אחת, וכמעט כל עמי האיסלם, אם כי אינם מדברים ערבית, עומדים לימינם מתוך הזדהות דתית. ספרד הקימה במאה החמש-עשרה והשש-עשרה אימפריה עצומה באמריקה הדרומית, ואם כי כל עמי אמריקה הלטינית השתחררו מעול המטרופולין הספרדית והפורטוגזית, קיימת עדיין אחווה לשונית ותרבותית של כל העמים דוברי הספרדית. גם הדת הקתולית מלכּדת הרבה עמים, אם כי פסק השלטון הארצי של האפיפיור. העם היהודי הוא היחיד בעולם המתהלך על הבמה ההיסטורית – בבדידות מוחלטת מאז ועד היום. “וישכון ישראל לבטח בדד”, – אמר משה לבני ישראל בברכתו לפני מותו. משתי ההגדרות – בטח בדד – נתקיימה בנו בהתמדה רק ההגדרה השניה: בדד. בכל הדורות, בכל הארצות, הכל הנסיבות היינו שוכנים בדד, וכך נוסיף לשכּוֹן עד סוף הדורות. זוהי העובדה המרכזית והקובעת בתולדות ישראל – בכל התקופות, זוהי גם העובדה הקובעת במידה רבה בטחונה ומדיניותה של ישראל בימינו אלה. אין העזרה והתמיכה והאהדה של שום עם ומדינה נתונה לנו למפרע, כאשר היא נתונה לכמה וכמה מהעמים בעולם. עלינו לרכוש אותה מידי פעם בפעם מחדש – בערכנו, ביתרוננו, בצדקתנו, ביצירתנו, בחזוננו, במאור שבחיינו. רק בו-ברית אחד שמור לנו למפרע – העם היהודי בתפוצות. וזיקת מדינת ישראל לעם היהודי מהווה שיקול עליון, מרכזי ומכריע במדיניותה, וכל מי ששולל זיקה זו, מחליש אותה, מקדים לה או מעדיף עליה זיקה אחרת – מתנכר למקור חיותה של מדינת ישראל.

מדינת ישראל הוקמה בשלישית בתוך עולם אחד, אחיד, כשזיקה הדדית אמיצה זיקה חמרית ורוחנית, מקשרת ארץ אחת לרעותה, בין קרובה ובין רחוקה; אבל עולם אחיד זה הוא מסוכסך בתוכו, סכסוכי שלטון וכוח, דרך וחזון; אין העולם חצוי לשנים, כפי שהפשטנים קובעים למען הקל על הוויכוח ועל הבירור; יש גוש אחד מלוכד ונוקשה וכפוף לשלטון עליון ולדוֹגמה מחייבת הגוזרת על המדיניות, על המחשבה, על המדע ועל הספרות ועל כל הליכות החיים. גוש אדיר וענק זה מקיף כשמונה מאות מיליון איש בשטח רצוף אחד, ממרכזה של אירופה ועד גדות הפאסיפיק, והן כוללות כל ארצות מזרח אירופה: הונגריה, צ’כוסלובקיה, פולין, בולגריה, אלבניה, רומניה, ליטא, לטביה, אֶסטוניה, שליש גרמניה, כל הקיסרות הצארית הקודמת וכל ארץ סין צפופת האוכלוסין. לגוש זה יש שלוחות בכל ארץ אחרת בדמות מפלגה קומוניסטית, המסוגלת לשנות פרצופה וסיסמאותיה מזמן לזמן על פי הוראה מגבוה, אבל היא נאמנה לעקרון אחד קבוע, העקרון המקדש כל האמצעים: נאמנות למדיניות של ברית-המועצות, כפי ששליטיה מגדירים אותה מזמן לזמן.

שאר חלקי העולם פרוצים ומפולשים, ויש בהם משטרים שונים; ממשטרים סוציאליסטיים דמוקראטיים הדוגלים בחירות ובשיוויון כבארצות סקאנדינביה ובכמה מחלקי ברית העמים הבריטיים ועד תיאוקרטיה רודנית של אבן-סעוד. ובין שני קצוות אלה יש כל צורות מעבר. ארצות-הברית של אמריקה משמשת במידה ידועה מרכז-משיכה של הרבה ארצות, וכמה מהמדינות האלה קשורות בברית האטלנטית ובבריתות אחרות, אולם אין הן כפופות למרכז אחד. אין הארצות שמחוץ לגוש הסובייטי מהוות יחידה אחת, ואין כל יסוד לאימרה כאילו העולם התחלק לשני גושים, גוש מזרחי וגוש מערבי; בפועל, להלכה ולמעשה, יש רק גוש אחד מלוכד ונתון למרות עליונה יחידה, וכל שאר הארצות שונות זו מזו, ואינן נתונות לשום מרות עליונה ומרכזית. ישראל היא אחת מהארצות האלה.

אין מדינתנו כפופה לשום מרות עליונה מחוץ לישראל, ואינה קשורה לשום גוש. ואם כל הארצות בעולם שאינן כפופות לגוש הסובייטי מהוות על-יד כך, ועל-ידי כך בלבד, חטיבה שניה, הרי ישראל נמצאת בתוך החטיבה הזאת, אבל “חטיבה” זו אין לה כל מכנה משותף זולת עמידתה מחוץ לגוש הסובייטי, וסימן שלילי זה אינו מספיק למען הקנות לה תכונה של גוף, שותפות, ברית אחדות באיזה מידה שהיא.

מבחינה גיאוגרפית ישראל היא אחת המדינות במזרח התיכון, אבל בחינה זו אינה קובעת בימינו כאשר קבעה בימים קדומים. יש גם בחינה תרבותית, חברתית וכלכלית, ומדינת ישראל שונה משכנותיה הקרובות בלשונה, באָשיוֹת קיומה, בתכונות רוחה, במשטרה המדיני והחברתי וביעודיה ההיסטוריים.

ישראל שיכת בלי ספק למשפחת העמים הדמוקראטיים והמקיימים בתוכם חירות האדם, חירות המחשבה, הדיבור והמדע, בחירות חפשיות וממשלה נבחרת ואחראית לעם. אבל הדמוקראטיה, עם כל חשיבותה החיונית, אינה ממַצה עדיין כל תכני-החיים ושאיפותיה וצרכיה של אומה; ואם אנו מגדירים את ישראל כמדינה דמוקראטית אין אנו מתארים ומתווים אָפיה הכולל ויחודה של ישראל, אלא אחד מקווי משטרה בלבד.

גם בשאיפותיה החברתיות אין ישראל בודדת במועדיה. החתירה לשוויון ולצדק חברתי אינה נחלתו המיוחדת של העם העובד בישראל, ויש לה שותפים וקודמים בארצות נאורות ביותר בצפון אירופה ובירכתי האוקינוס הדרומי.

הקו היסודי במדיניות-החוץ לישראל – השאיפה לשלום, ודאי שאינה מייחדת את ישראל; זו בלא ספק משותפת לרוב עמי העולם, אם לא לכולם, גם אם אין בטחון גמור שכל הממשלות הדוגלות בשלום – מתכוונות לכך בלב שלם; אפס ברור הדבר שמאחורי השאיפה לשלום בעולם עומד הרצון הכּן והמלא של טובי העמים בעולם, ושל עמים רבים, אפשר להגיד – של רוב העמים בעולם.

ואם ברוב שאיפותיה וצרכיה המדיניים, החברתיים והכלכליים יש למדינת ישראל שותפים ובני לוויה בכמה מהמדינות והאומות בחלקי עולם שונים – הרי יש דבר אחד עיקרי ומרכזי, שהוא במידה רבה אבי כל השאיפות והרצונות והצרכים של מדינת ישראל, ובו עומדת ישראל יחידה ובודדה, באשר אין לה בדבר עליון זה שותף ובן-לוויה אחד בעולם כלו, ודבר זה הוא: קיבוץ גלויות וחרדה לגורל הפזורה היהודית בעולם.

בימי בית ראשון החלה התפוצה היהודית, בימי בית שני גברה ועצמה; הצד השווה שבהם – שבשתי התקופות היה מרכז היהדות וראשותה במולדת, והפזורה לא היתה אלא שלוחת המולדת. יתכן שבסוף בית שני גדלה התפוצה גם על-ידי התגיירות של כמה מעמי הארץ, רומאים, יוונים ועמים אחרים. אולם העובדה היסודית לא נשתנתה: היהדות המקורית בת-קבע והמושרשת מדורות היתה יהדות ארץ-ישראל, והתפוצה לא היתה אלא מעין תוצרת-יצוא שנשתלה בנכר ושמרה במידת האפשרות על קשריה עם מקור מחצבתה במולדת, אם כי לא עצרה כוח לשמור לגמרי על צביונה העברי, וקלטה לשונות נכר, בראש וראשונה הלשון היוונית, וגם יצרה יצירות חשובות בלשון זו, שבחלקו נשתמרו עד היום הזה.

בהקמת בית שלישי נתהפך הסדר מעיקרו.העם היהודי היה כולו עם-תפוצה ופזורה, ורק בודדים ומעטים חזרו תחילה לארץ המכורה, אחריהם באו עשרות ומאות, אחר כך אלפים ורבבות, ובהקמת המדינה לא עלה מספרם על ששים רבוא ורבוא. מדינת ישראל היא ילידת התפוצה, ולא יולדתה, כאשר היתה לפנים. ויעודה העיקרי של המדינה החדשה הוא לשמש מקלט לגלויות המרודות וגם לשאר היהודים בכל הארצות שאינם רוצים לחיות בגולה. שיבת השבוּת היא משׂימתה הראשית של המדינה, אך אין זו המשימה היחידה. לא במהרה תתכנס כל התפוצה בישראל, ואין יודע כמה יתכנסו ומתי, ועל המדינה לחרוד לקיומה של היהדות באשר היא ובכל זמן שהוא. עם צאת מדינת ישראל לאוויר העולם – הוטלה עליה האחריות, הדאגה והחרדה לשלומה ולכבודה, לקיומה ולעתידה של הפזורה היהודית באשר היא, וגם לאחריות זו אין למדינת ישראל שותף ובן-ברית.

מדיניות-חוץ של ישראל אינה יכולה להתעלם משום גורם בעולם, משום ארץ ואומה, ושאיפתה לשלום ולידידות עם כל העמים אינה מותנית באהדתה ובהסכמתה או בהתנגדותה למשטרים השולטים בארצות שונות. אבל מידת-השיתוף של מדינת ישראל עם מדינות אחרות מותנית במידה רבה, ואולי במידה מכרעת, בחופש הפעולה והתנועה של היהדות באותן המדינות.

בדרך כלל אין מדינה אחת מסוגלת להזדהות עם מדינה שניה, גם אם היא נמצאת בברית אחת אתה. במקום שיש הזדהות – אין זו אלא צורה מוסווית או גלויה של כפיפות ותלות מוחלטת. יחסי-חירות בין מדינות יתכנו אך ורק על בסיס של שותפות: שותפות בשאיפות, באינטרסים, במשטר, בצרכים, ושותפות אינה זהוּת.

פחות מכל מדינה אחרת בעולם יש לה לישראל להזדהות עם איזו מדינה שהיא. ולא רק בגלל יעודה וחזונה ההיסטורי, –אלא בגלל תנאי-קיומה וחובותיה כלפי העם היהודי בעולם.

זהו הטעם הראשוני והעקרוני מדוע אין מדינת ישראל יכולה להוות חלק מהגוש הסובייטי – ולהישאר מה שהיא. שני הקווים העיקריים המציינים גוש זה, –משטר טוטאליטרי וכפיפות מוחלטת לאינטרסים של ברית-המועצות הרוסית, – אינם מתישבים עם קיומה של מדינת ישראל ועם זיקתה ליהדות בעולם.

כל משטר טוטאליטרי בישראל היה מחניק את המדינה בעודה באיבּה ומפסיק גידולה היונק מהתפוצה. וגם אילו לא היה הגוש הסובייטי דוגל, עד עכשיו, בשלילת הציונות ובכפירה באחדותו ההיסטורית והלאומית של העם היהודי, היתה כפיפות מדינת ישראל לברית-המועצות מנתקת אותה בהחלט מרוב רוּבו של עם ישראל בגולה.

אין זה המקום לבחון ולברר אם משטרה הפנימי והחיצוני של ברית-המועצות כפי שעוצב בימי סטאלין, עלול להשתנות או לא. אין הכרח לראות הדברים דווקא “מבחינת הנצח”, –למען הגיע לידי מסקנה ודאית, שאין קפאון מוחלט בהיסטוריה, וגם המשטר המוּצק והאיתן ביותר אינו פטור מחוק התמורות. ומה שנראה כחוק ולא יעבור במשך עשר, עשרים או שלושים שנה, עלול להשתנות בימים הקרובים או הרחוקים; אולם ההבדל בין ימים קרובים ורחוקים בחיי מדינה הוא הבדל חיוני ומכריע; גורם הזמן הוא אולי הגורם החשוב ביותר בכל השיקולים המדיניים ועלינו לראות עולמנו כמות שהוא, ולא כפי שהיינו רוצים לראותו. רק ביחס לעצמנו אנו חייבים להשתמש במידת הרצוי ולא המצוי. במדינת ישראל גופה אסור אף פעם להשתעבד ליש ולקיים, אלא עלינו לבחון היש מבחינת החזון, ואסור לחשוך כל מאמץ למען התאים המצוי לרצוי. אבל בשקלנו כוחות-חוץ עלינו לראותם כמו שהם; ואם כי אנו יודעים שחוקי התמורה חלים גם עליהם, הרי תמורות אלה אינן נתונות ברשותנו, ועלינו להתיחס לעולם החיצוני כמות שהוא, אם כי אנו מניחים שהוא עתיד להשתנות. והגוש הסובייטי כמות שהוא, אין אנו יכולים לענות אמן על משטרו הפנימי, ואין אנו רשאים לקבל הכפיפות והתלות שהוא מטיל על נאמניו ומשועבדיו, כי בנפשו הדבר, גם אילו לא היה גוש זה גוזר כליה על הציונות ולא כּופר באַחדותו ובשותפות גורלו של העם היהודי.

אולם הסתייגותנו המוחלטת מהמשטר הפנימי של גוש זה ומיחסי-התלות הפנימיים שעליו הוא בנוי, אינו מחייב אותנו להתיחס לגוש זה בפחות רצון לשלום ולידידות מאשר לכל גורם עולמי אחר. לגבי רצוננו לשלום אין הבדל בין הגוש הסובייטי ובין כל מדינה אחרת. ולא מתוך אדישות לכל מה שנעשה בתוך גוש זה. כיהודים וכבני אדם אין אנו רשאים להיות אדישים לשום דבר אנושי, וודאי לא לתנאי חייהם של שליש המין האנושי. ספר-הספרים שלנו אינו מתחיל מתולדות היהודי הראשון, אלא מתולדות האדם הראשון, ואדם הראשון לא היה יהודי, אלא אדם, סתם אדם. ואדם זה, מלמד אותנו ספר הספרים, נברא בצלם אלוהים; וגורל אדם, גורל כל אדם, הוא גורלנו, ואין אנו רשאים להתנכר לענוּת האדם באשר הוא; אבל כיהודים וכאנשים מאמינים, שהדברים הטעונים תיקון (ואין כמעט אף ארץ אחת בעולם שאינה טעונה תיקון במעט או בהרבה), יתוקנו כראוי אך ורק מבפנים, ולא ע"י כפיה מבחוץ,גם אם הכפיה באה בכוונה טובה, כביכול. ואין זה הנימוק היחיד לרצוננו לטפח יחסי שלום וידידות עם גוש זה. כבר נאמר ונשנה בלי סוף, שאין השלום בעולם ניתן לחלוקה, ולמרות היות האימרה נדושה ושגורה בכל פה היא נכונה ואמיתית. ומשום כך קבעה ממשלת ישראל מאז היותה ועד היום הזה כאחד מקווי היסוד של מדיניותה החיצונית: – “טיפוח יחסי ידידות עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”.

כל עוד לא הוקמה ממשלה כלל-אנושית, המשליטה בעולם כולו שלום וצדק על יסוד חירות ושוויון ועצמאות של כל העמים בעניניהם הפנימיים, וכל עוד קיימות בעולם מדינות ריבוניות הקובעות על דעת עצמן משטרן הפנימי ויחסיהן החיצוניים, – יש הכרח לקיים יחסי-שלום עם כל המדינות באשר הן, אם אין אנו רוצים באנרכיה ומלחמת-תמיד של עם ברעהו; משטר של ריבונות מחולקת ומפולגת בין מדינות שונות מן ההכרח שישלטו בארצות שונות משטרים לקוּיים בעיני שכניהם הקרובים או הרחוקים. מבלי ריבונות עולמית עליונה על כל העמים והארצות יתכן רק אחד משני אלה: או שלום בין עמים עם משטרים שונים ואפילו לא רצויים, – או מלחמת עם בעם ללא סוף. מדינת ישראל דוחה הברירה השניה. הרצון הכן לשלום – פירושו שלום עם העמים כמו שהם. העם שרוצה לתרום לתיקון העולם –ועם ישראל נצטווה על דבר זה מראשית היותו, וזהו יעודו ההיסטורי, – יעשה זאת אך ורק על-ידי היותו לדוגמא ולמופת בארצו הוא.

הרצון לשלום אינו ממַצה מדיניותה של ישראל, ומטעם פשוט: אין השלום בעולם ואין השלום במזרח התיכון תלוי ברצונה של ישראל, אלא בכוחות שאין לישראל שליטה עליהם. הסכנה הצפויה לשלום ישראל היא כפולה: הסכנה הכללית לשלום העולם, והסכנה הנוספת מצד שכנינו הקרובים. ובטחונה של ישראל מזקיק אותה לרצון טוב, לאהדה ולעזרה מבחוץ, נוסף על הכוח הפנימי שהיא מסוגלת לגייס ולאַמן ולצייד בעצמה. ואין להתעלם אף לרגע מהעובדה, כי השכנים החורשים מזימות נגדנו אינם מתכוונים אך ורק להצר גבולותינו, לשלול מאתנו חלקנו בירושלים, לעקור את הגליל או להפקיע מרשות מדינתנו את הנגב, אלא הם רוצים לא פחות ולא יותר – למחות מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור את הישוב היהודי מן השורש; הם רוצים לכלותנוּ ולהשמידנוּ.

ומדיניות חוץ של ישראל מחויבת בשורה הראשונה להכשיר התנאים ולמצוא מסילות לגורמים בעולם העשויים להגביר כוחנו, להאדיר כוח האדם והמשק, להעלות הכושר הכלכלי והמקצועי של ישראל, – למען נוכל לעמוד במבחן ביום פקודה, כאשר עמדנו במלחמת הקוממיות.

צורך מרכזי, שאינו נופל כמעט בחשיבותו מהקודם בקביעת מדיניות החוץ של מדינת ישראל, הוא הכשרת המדינה לקליטת עולים ולפיתוח גנזי הארץ. ואם בעיית הבטחון חריפה היא לכמה ארצות, הרי צרכי קיבוץ גלויות מייחדים את מדינת ישראל ומטילים עליה מעמסות ומשימות שאינן ידועות לשום ארץ אחרת.

בנסיבות המדיניות המשובשות בכמה מארצות תבל, מוטלת על מדינת ישראל משימה יחידה במינה – לדאוג לפתיחת שערי היציאה לכל אותם קיבוצי היהודים, שנותקו בחוזק יד מכל קשר ליהדות העולמית ונשללה מהם הזכות להצטרף לבוני המדינה היהודית. צרכים אלה, ולא יחסנו לאידיאולוגיות שבהן דוגלות מדינות אחרות או למשטרים הקיימים בתוכן, – גוזרים ומעצבים מדיניות החוץ של ישראל ויחסינו לכוחות השונים בעולם.

כעם היהודי שלא נכנע לתקיפי עולם ודרך בשבילו במיוחד גם בהיותו בן-חורין ועצמאי ומעורה במולדתו, וגם בהיותו תלוי באחרים ומפוזר בין הגויים, כן גם מדינת ישראל רואה עצמה כמטרה לעצמה ולא כאמצעי בידי אחרים. היא צועדת על בימת ההיסטוריה העולמית לקראת מחוז חפצה המואר בחזון משיחי. היא מכירה בכוחה החמרי הצנוע והמצער ובתחומי יכלתה והשפעתה המצומצמים. אבל היא מאמינה ובוטחת בכוכבה הזורח בנגוהות האמת הנצחית והמנצחת. היא יונקת ממעינות קדומים, שמימי-ישועתם לא פסקו עד היום הזה, ופניה לעתיד. מורשת העבר יצקה בנו הכוח לעמוד יחידים ובודדים ומנודים בעולם עוין וזר; ולא נס ליחה ולא נמר טעמה של מורשת יקרה זו האצורה בספר הספרים. הבשורה החרותה על דפיה הנצחיים היא בשורת הישועה והגאולה והתעלות האדם עלי אדמות, והיא המַתת הגדולה שנתן הגניוס היהודי לאנושות כולה. אולם בדרכנו הארוכה בארצות רבות למדנו גם דברים אשר לא ידענו לא בימי הבית הראשון ולא בימי הבית השני; ובמאות השנים האחרונות, היינו שותפים ליצירה המדעית והרוחנית הגדולה, שהפכה פני האנושות ופתחה פתח לגילוי סודות הטבע ולשליטה על איתניה, ומכיבושים אלה לא נרפה, אלא להיפך, נגביר ונאדיר אותם עד אין קץ. כאומה מזרחית שספגה לתוכה כל רכושו ברוחני של המערב, – נדע לגלות המאור הגנוז בעמים הגדולים והעתיקים השוכנים ביבשת הגדולה אליה שבנו – עמי הודו וסין ושכניהם השונים, וגם נוסיף לטפח אוצרות המדע והטכנולוגיה של עמי המערב. ומשום כך לא תצמצם מדינת ישראל קשריה ויחסיה לא בחלקי עולם מסוימים ולא בסוגי מדינות מיוחדים. כעם-עולם על מדינת ישראל להשתלב בכל המשפחה האנושית, ולהתקשר עם כל האומות, אבל זיקתה הראשונית והמכרעת היא לפזורה היהודית. קיומה בגולה, כינוסה במולדתה, אַחדותה באשר היא – זהו החוט המשולש הקושר מדינת ישראל לעם היהודי באשר הוא.

כל היהודים בגולה הם כבולים ואנוסים פחות או יותר, כיהודים וכאזרחים; גם בארצות החופשיות ביותר, המקיימות שוויון זכויות שלם וגמור כאחד העיקרים היסודיים של משטרן, אין ליהודי החופש הטבעי והמלא, אפילו בענינים אזרחיים כלליים, שיש לאזרח בן הרוב. ביודעים או בלא-יודעים חושש האזרח היהודי למה יאמרו הגויים. מנותק מהכלל היהודי, תלוש על פי רוב מתרבות עמו ומעברו, מוקף אוויר זר ומטמיע, כפוף לחוק, למשטר ולהווי שנקבע על-יד הרוב הנכרי, –אין היהודי יכול להיות יהודי כשם שהאנגלי הוא אנגלי או האמריקני הוא אמריקני. אבל יש דרגות ושלבים במידת הכפיפות לעולם הבלתי-יהודי. יש ארצות שבהן היהודי מגביל ומצמצם עצמו, ויש ארצות שבהן היהודי מוגבל ומצומצם או גם אנוס על-ידי החוק והמשטר.

לגבי שמירת השלום אין מדינת ישראל מבחינה בין ארץ לארץ, והיא שואפת ליחסים תקינים עם כל מדינה שוחרת שלום; אבל מדינת ישראל, שבטחונה, פיתוחה וגידולה תלויים בשיתוף היהדות כולה, – אינה יכולה להתיחס בשוויון נפש וביחס שווה למדינה השוללת או מגבילה חופש זה. הפעלת היהדות, למען בנינה של מדינת ישראל, הגנתה וביצורה תיתכן רק במדינות שאינן כפופות למשטר טוטאליטרי ואינן גוזרות על הדעות וחופש התנועה של נתיניהן. – המשטר הטוטאליטרי הוא גזר-דין של מוות על היהדות באותה ארץ, ביחוד אם הוא קשור עם איסור יציאה; הוא גם מחבל חבּלה ממאירה בקיומו של העם היהודי כולו וחותר תחת אָשיות קיומה של מדינת ישראל. כל יהודי בישראל העונה אמן על משטר זה –ויהא הנימוק שלו אשר יהיה – נותן יד לגוזרי כליה על ישראל, העם והמדינה גם יחד.

העם היהודי הוא בעל נסיון עשיר כמעטים בעולם. הרבה חליפות ותמורות ראה בימי חייו, ועמד על קברם של הרבה משטרים וממשלים, וגם אבירי-עולם החולשים ורוֹדים בעמים רבים אינם מעבירים אותו על דעתו; יודע הוא שיבוא קיצם במוקדם או במאוחר; ועדיין מצלצלים באזנינו דברי הסטירה החריפה של ישעיהו הנביא על הנוגש והרוֹדה האכזרי שהפיל חתיתוֹ על כל הגויים:

שָׁבַר ה' מַטֵה רְשָׁעִים, שֵׁבֶט מֹשְׁלִים, מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה – רֹדֶה בָאַף גֹּויִם. –שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בֹּואֶךָ – כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ. הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה. אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם –נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם? וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמָתֵי-עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶליוֹן. – אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר. רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבוֹנָנוּ: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת?"

(ישעיה, י"ד)

לא רק אישים רוֹדים, גם משטרים רודים (טוטאליטריים בלע"ז) אינם בני אלמות, ואין להתיאש מהיהדות הנתונה בסד המשטרים הטוטאליטריים, אבל שוב יש לציין: אין להתעלם מגורם הזמן. המדיניות אינה מטפיסיקה הרואה דברים מבחינת הנצח; בקיומה ובטיפוחה של מדינת ישראל הזמן הוא גורם חיוני, ולפעמים מכריע. דחית הקמת המדינה משנת 1937 עד שנת 1948 עלתה לנו בשני שלישי יהדות אירופה. ואם כי אין ישראל רשאית להתיאש גם מהקיבוץ היהודי והנידח והניתק היותר, והיא מחוּיבת במאמצים מכוונים ומתמידים וארוכי-נשימה להגיע לכל שבט ופזורה ביהדות הגולה, – שומה עליה לטפח יחסי ידידות מוגברים עם המדינות המעניקות ליהודים בארצותיהן מאכסימום של חופש פעולה ותנועה.

מדינת ישראל לא תתמלא מחוליתה – לא בשמירת בטחונה, לא בפיתוח ארצה ולא בכינוס נידחי ישראל. רק בשיתופו המאכסימלי של העם היהודי כולו נעמוד בפני הסכנות האופפות אותנו מסביב, ונכשיר את המדינה לשיבת-השבות. זיקה זו של המדינה ליהדות בגולה קובעת ומתנה יחסיה לכל שאר הארצות והממשלות. הבטחת חופש ליהדות הגולה להשתתף בבנינה ובשמירת בטחונה של המדינה ולקיים אחדותו ותרבותו העברית של העם היהודי באשר הוא, – יחד עם שמירת השלום בעולם, – זוהי המשׂימה העליונה של מדיניות החוץ הישראלית בדורנו.

ה' אייר תשי"ג — 20 באפריל 1953

מלאו חמש שנים לחידוש קוממיותנו הממלכתית, בתקופה קצרה ורבת־עלילות זו ידענו לא רק נצחונות, כיבושים והישגים, כאשר אולי לא ידע אף פרק אחר בתולדות־ישראל, אלא גם תלאות, תקלות וליקויים, אשר לא במהרה יחלופו. ולמדינה ולאזרח יש חלק גם באורות וגם בצללים.

המדינה נועדה לשתים: לגאולת העם היהודי ולהעלאת האדם בישראל; ואנו רחוקים עדיין מהשלמת משימת־תאומים זו. רק חלק מהעם, וחלק לא גדול ביותר, נגאל עד היום מנכר, תלות, שעבוד וחיי־בלימה. ולא כל אדם בישראל בא על סיפוקו במדינה, ולא מעט הוא הסבל והמחסור שהוא עדיין נחלת כמה וכמה מהעולים החדשים וגם מהוותיקים, והמלאכה אשר לפנינו עודנה רבה וקשה. לא קל הוא במיוחד חלקה של עקרת־הבית, זו המשענת הראשונה והנאמנה של בית־ישראל. ובפרוס השנה הששית לחירותנו אין אנו יכולים להתפאר, כי פתרנו כל הבעיות הנוקבות, הפנימיות והחיצוניות, של מדינת ישראל ושל עם ישראל. אבל אנו עומדים בפני המחר לא כאשר עמדנו מאות בשנים: מחוסרי־ישע, נטולי־כוח ואובדי־עצות. ביום בו הוכרז לפני חמש שנים, כי קמה מדינת־ישראל, — נתחוללה מהפכת־עד בחיי העם והמולדת. היינו לעם בן־חורין המעצב ברצונו וביכולתו גורל חייו ועתידו. עתידנו, מאז הוקמה המדינה, כעתידו של כל עם בן־חורין, תלוי בראש וראשונה בכושר עבודתנו, ביכולתנו היוצרת, בגבורת־רוחנו ובליכודנו הפנימי, אם־כי, ככל עם בן־חורין, אין אנו פטורים מזיקה מוכרחה וטבעית לעולם ולתקופה בהם אנו חיים; וכחלק של עם מפוזר ומפורד זיקתנו אולי גדולה מזו של אחרים.

לא בחסד־זרים, אלא בעמלו, במאמציו ובגבורתו של העם היהודי הוקמה המדינה, ורק בהתמדת־עמל, מאמצים וגבורה היא תעמוד, תפרח ותעצם, — ותמלא יעודה הכפול: יעודה לכלל־ישראל ויעודה לאדם בישראל.

ואם כי מוזר ותמוה הדבר, אבל טבעי הוא מאין־כמוהו, כי דורנו זה, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, העושה במלאכת המדינה, אינו יודע ואינו מעריך במידה מספיקה — גדלה, היקפה וערכה של המלאכה ההיסטורית אשר הוא עושה, באשר כל אחד מצומצם בפינתו הקטנה ושקוע בדאגות יום־יום, לעתים דאגות קשות ומפרכות, ונושא, לא תמיד ברצון ובהתלהבות, בעול המוטל עליו מטעם המדינה למען בטחון ישראל, קליטת העולים, פיתוח הארץ ושירותי־הכלל; ורק מסתכלים רחוקים, מבני־ברית ומשאינם בני־ברית, הבאים אלינו מזמן־לזמן לראות במעשינו, עומדים משתאים ונפעמים למראה יצירה אדירה וענפה המבוצעת בכל פינות הארץ, ולמראה התמורה הגדולה והמבורכת המתחוללת במהירות מפליאה בשבטי־ישראל, שרק לפני זמן קצר עלו ארצה מתוך גולה מרודה, עניה ומדוכאה, ללא הון וללא חינוך וללא הרגלי עבודה ותרבות, — והם נהפכים פה לכוח יוצר ופורה, כמובן — לא בלי חבלי־הסתגלות קשים וגם לא בלי כשלונות פה ושם.

ואין בן־דורנו אולי מסוגל לספר כראוי פרשת החומש הראשון למדינת ישראל על כל עלילות הגבורה והנצחון, על כל הכיבושים וההישגים וגם על התלאות והתקלות.

וגם אולי אין זה מן הראוי לדורנו להביט יותר מדי מאחוריו ולעסוק בדברים שנעשו וקרו תמול־שלשום. מלאכתנו היא עדיין בראשיתה, ועלינו להפנות מבטנו לבאות, למחר, ועלינו לחשל רצוננו לקראת מבחנים ומשימות הצפויים לנו בעתיד.

ומפני כך יש לציין עובדות־יסוד המתנות מעמדנו ומצבנו, והן אף קובעות משימות ויעודים המצפים לנו בימים יבואו.

עובדות לאה הן ארבע: —

א. בהקמת המדינה מנינו 650.000 יהודים בארץ — 5,6% מבני העם היהודי שנשאר לפליטה אחרי הטבח הנאצי. בתום השנה החמישית אנו מונים 1.450.000 יהודים בארץ, 12% מבני־העם היהודי. נוספו בתקופה קצרה זו למעלה משבע־מאות־אלף עולים, ולמעלה ממאה־אלף מריבוי טבעי. אפס, אסור להתעלם מעובדה זו: בארבע השנים הראשונות עלו בממוצע 170.000 איש לשנה; בשנת 1952 עלו פחות מ־24.000.

ב. בהקמת המדינה עיבדנו רק קצת יותר מ־700.000 דונם, שהם 3% משטח המדינה. עכשיו אנו מעבדים למעלה משלושה מיליון דונם — למעלה מ־15% משטח המדינה. מספר הישובים הוכפל, אבל עדיין כשמונים אחוזים של אדמת המדינה עומדים בשוממותם. בחלקה זוהי שממת־עולם שאין לה אולי תקנה, אבל בחלקה הגדול היא מצפה ליד גואלת של חלוצי עבודה והתישבות.

ג. מאחרי תום מלחמת הקוממיות גדל כוחנו הצבאי לפחות פי־שלושה, אם נשקול ונעריך כוח־אדם וציוד בלבד; מבחינת האיכות ושכלול הארגון והאימון ההתקדמות היתה אולי עוד יותר גדולה. אבל יש לזכור שגם צבאות השכנים, המסרבים להשלים אתנו, גדלו בתקופה זו בלי־הרף.

ד. היבוא בארבע השנים שלאחר תום המלחמה עלה פי כמה וכמה על היצוא, והגרעון שלנו במסחר־חוץ היה קרוב לארבע מאות מיליון ל"י. סכומים עצומים אלה היינו מוכרחים להשיג ממקורות־חוץ: במגביות ובמלווים ביהדות, בהענקות והלוואות מהממשלה האמריקנית ובאשראי בארצות אחרות.

ידענו מראש, כי המדינה הצעירה והמצערה לא תוכל בכוחותיה היא לבדה לכלכל עליה המונית שאין דומה לה בממדים ובקצב בשום ארץ ובשם תקופה היסטורית אחרת, וכי רק בגיוס כוחות העם היהודי בתפוצות נוכל למשימה ענקית זו. ואמנם עלה בידי המדינה לגייס מאות מיליונים של הון פרטי, לאומי, ממשלתי ובינלאומי, והעם היהודי בתפוצות, ובראש וראשונה יהדות אמריקה, נענה לצרכי־השעה הגדולים. גם מדינות מערב־אירופה, ויותר מכולן ממשלת ארצות־הברית באמריקה, גילו אֵמון בעתידה של מדינת ישראל והושיטו לנו אשראי רחב, נוסף על ההענקה מצד ארצות־הברית.

גיוס הון בממדים אלה איפשר לנו לקלוט בזמן קצר מאות אלפים עולים, לבנות מאות ישובים חדשים, להרחיב שטח החקלאות במיליוני דונמים, ושטח ההשקאה — במאות אלפים, לסלול כבישים בכל רחבי הארץ ולתקן ולהרחיב הכבישים הישנים, לבנות רבבות יחידות־שיכון לעולים ולמתישבים, לייסד אלפי בתי־חרושת־ומלאכה חדשים, להרחיב רשת החינוך העממי עד כדי קליטת כל ילד וילדה, בגיל הלימודים, כיהודים וכערבים, בבית־ספר יסודי, לפתח תעופה וספנות, לחשוף אוצרות־טבע הספונים בערבות הנגב — מכרות פוספאט, נחושת וברזל ועוד — ולהתחיל בראשית ניצולם.

עודף היבוא על היצוא בחלקו הגדול הוא מוכרח ויש בו ברכה. ארץ של עליה ופיתוח, העומדת בראשית בנינה, מן ההכרח שהיא זקוקה למכונות וחומרי־גלם מן החוץ להגדיל ולפתח כושר־ייצורה, וכל עודף יבוּא, בין שזה יבוא הון ובין שזה יבוא מכשירים, מכונות וחומרי־גלם לייצור, מרחיב יכולתה הכלכלית של הארץ. אולם חלק גדול של היבוא (או ההון) אינו בא אלא לסתום הפרץ הרחב הקיים בין הצריכה המתפשטת שלנו ובין הייצור המפגר, כי אנו מייצרים הרבה פחות משאנו צורכים. גרעון זה יש בו סכנה חמורה לקיומנו החומרי, המדיני והמוסרי. ואנו נתבעים לעשות מאמץ מתמיד ונאמן להרחיב הייצור בחקלאות ובחרושת, להעלות פריון העבודה בכל ענפי המשק, להבטיח אספקת מזון לישוב הגדל והולך, מפרי אדמתנו ומתוצרת עמלנו אנו, להכשיר משקנו בכפר ובעיר, למכור לארצות־חוץ לא פחות משאנו קונים מהן לתצרוכתנו הפנימית, ולהגיע לידי עצמאות כלכלית בהקדם האפשרי. לא יהיה ערך ותוקף לעצמאותנו המדינית, וספק אם תתקיים לאורך ימים, אם לא נדע להבטיח לעצמנו עצמאות כלכלית, אם לא נצליח לייצר יותר משאנו צורכים, אם לא נוכל לעבוד ולנהל משק כטובים וכמוכשרים ביותר בעמי העולם.

במידה שהחזית הצבאית הכריעה גורלנו בשנה הראשונה להקמת המדינה, באותה מידה תכריע בשנים הקרובות החזית הכלכלית, — חזית הייצור והעבודה, — את מעמדנו הבינלאומי, ואולי גם את עצם קיומנו הפיסי.

אין אנו רשאים גם להתעלם מהצטמצמות מקורות העליה. העלינו ארצה בזמן קצר ובתנופה אדירה את הגלויות המרודות ביותר במזרח־אירופה ובארצות ערב. עשינו מאמצים כבירים לקליטת העליה, ובמידה רבה הצליחו המאמצים, אבל לא כילינו המלאכה. רבבות עולים טרם נקלטו, מספר המובטלים אינו קטן, והעליה נצטמצמה. יש כשלושה מיליון יהודים שרבים מהם היו רוצים לעלות — ואינם יכולים, כי סגורה בפניהם הדרך. יש כששה מליון יהודים שיכולים לעלות ואינם רוצים, ויש כמיליון שעולים מהם קמעה־קמעה.

קיבוץ־גלויות הוא יעודה העליון של מדינת ישראל ותוכנה הממשי של הגאולה. המצוקה בגולה שימשה גורם ראשי ועיקרי בכל העליות הגדולות שבאו ארצה לפני קום המדינה ולאחריה; — אין אנו רואים עדיין קץ למצוקה היהודית בכמה מארצות הגולה, ואין כל בטחון שהמצוקה לא תופיע בארצות בהן לא ידעוה עד עכשיו, ולא מכל ארצות המצוקה לא תופיע בארצות בהן לא ידעוה עד עכשיו, ולא מכל ארצות המצוקה מותר ליהודים לצאת ולעלות. אל ניתן דמי. נעמוד על זכותו של כל קיבוץ יהודי ושל כל יחיד יהודי להצטרף לבוני המולדת והעצמאות העברית; אבל קיבוץ הגלויות לא ייבנה מהמצוקה בלבד. עלינו להגביר בתפוצות הכרה של חלוציות ציונית, ועלינו לעשות את מדינת ישראל לאבן־שואבת גם לגבי יהודים מארצות החירות והרווחה. עלינו לעצב דמותה של מדינת ישראל בצורה כזו שיהודים יעלו ארצה לא מפני שרע בגולה, אלא מפני שיותר טוב בישראל. לא ביום אחד ולא בשנה אחת נעשה זאת, — אבל לא ייבצר הדבר מאתנו, אם נגיע לידי עצמאות כלכלית ונשקיע רוב מרצנו ואמצעינו בטיפוח תרבות עליונה וחברה משוכללת שתמשוך יהודי הגולה בעבותות אהבה וגאון.

ריכזנו עד עכשיו במולדת החלק השמיני של העם היהודי. עובדה זו קובעת עוצם המשימה המצפה לנו בקיבוץ־גלויות. אבל גם העליה שבאה טרם נקלטה כולה, והגלויות טרם נתמזגוֹ. חבלי־קליטה־ומיזוג קשים מרתיעים קצרי־רוח וקצרי־רואי בתוכנו מעצם היעוד הגדול של קיבוץ גלויות, ונשמעות לעתים תכופות טרוניות על עליה מבוהלת וקטסטרופלית וגם קטרוגים קשים על כמה עדות ושבטים. אין משגה כבד ומסוכן מתפיסה נלוזה זו. לא התעלמנו מהמרחקים הגדולים, — מרחקי אלפי מילין ומאות שנים, — המבדילים בין עדות ושבטים בתפוצות, וידענו שמרחקים אלה לא יימחקו בבת־אחת עם העליה לארץ, ואף לא בשנים מועטות אחרי העליה. אולם האמַנו, ואמונתנו זו לא נכזבה, אלא להיפך — היא קיבלה אישור ניצח בחמש שנים אלה, כי מבחינת המהות האנושית והתכונות היסודיות אין כל ההבדל ממשי בין עדות שונות, ואין מונופולין לשום שבט בישראל בסגולת־דעת ובכושר־עבודה וביתרון־חלוציות. יוצאי־אירופה ואמריקה, כילידי אפריקה ואסיה, מוכשרים במידה שווה להגיע לאותה רמה תרבותית וחברתית, אם יעמדו באותם התנאים ויקבלו אותו החינוך. ומשימת דורנו היא להעניק לעולים ולבני־העולים, עשוקי השכלה וחינוך בארצות מוצאם הירודות, ברכת התרבות העברית והאנושית, ואין זו משימה של המדינה בלבד, אלא חובת־אחים של כל אחד מאתנו, של כל מורה, מחנך, סופר, עובד ותיק ואזרח נאמן, ובראש וראשונה של הנוער החלוצי והמחונן, — להקנות לעולים בכל הגילים ערכי התרבות ונכסי הרוח שעליהם גאוותנו.

כשהקימונו מדינת ישראל נתקפנו על־ידי שכנינו. יותר מארבע שנים עברו מאז תום הקרבות, ועדיין שכנינו מסרבים לעשות שלום אתנו, ועלינו להתמיד במאמצינו לקיים ולשכלל כוננותנו הצבאית. כמה משכנינו סבורים, כי הדבר שנבצר מהם לעשות בפעולות מלחמה נגדנו — יעשו בהמשכת מצב־מלחמה סביבנו. כשם שלא רצינו במלחמה כך אין אנו רוצים במצב־מלחמה; העדפנו ונעדיף תמיד שלום על פני מלחמה, בכל צורה שהיא. אבל אם לשכנינו רצוי המצב הקיים — הריהו רצוי גם לנו, ואנחנו נעמוד בו לא פחות מהם. לא נרתענו מהתמודדות צבאית — ולא נרתע מכל התמודדות אחרת. לא הרבה עמים בעולם עלו עלינו בקשי־ערפם. המצור שהם מתימרים לשים עלינו אינו פוגע בנו יותר מאשר הוא פוגע בהם, ובעקיפין הוא מחזק מצבנו, כאשר חיזקו מצבנו כל פעולות האיבה מאז 1921, 1936 ו־1948. הפרעות ביפו בשנת 1921 נתנו לנו תל־אביב העברית. טירור המופתי בשנת 1936 נתן לנו נמל עברי ראשון וכוח מזוין גדול. ההתקפה בשנת 1948 נתנה לנו את ירושלים החדשה וגבולות המדינה כפי שהם עכשיו, — ואת אלה איש לא יקח מאתנו ולא יצמצם. המצור כביכול ששמו עלינו המדינות השכנות בניגוד למגילת־או"ם — רק ידרבן אותנו ליתר עצמאות כלכלית ולהמרצת עבודתנו והתעצמותנו. משקנו ייבנה ויתפתח ללא כל זיקה לארצות השכנות, — אם שכנינו לא יבינו שבזיקה הדדית יש ברכה ועזרת גומלין. מבחינה פיסית וגיאוגרפית אנו כמובן חלק של המזרח התיכון ואנו רוצים ומוכנים לתרום חלקנו לחיזוק השלום ולהפרחת הכלכלה והתרבות בחלק זה של העולם לטובת כל העמים השוכנים בתוכו. אבל אנו עם לא רק של המזרח התיכון.

זמן רב לפני איינשטיין כרכו העברים מושגי זמן ומקום במונח אחד: עולם; והעם היהודי הוא עם־עולם במובנו הכפול. יצירתנו הנצחית בספר־הספרים שניתנה לעולם כולו, מסענו ההיסטורי במשך ארבעת אלפים שנה ופיזורנו בגויים עשו אותו לעם־עולם, גם מבחינת זמן וגם מבחינת מקום. מאות בשנים היינו אזרחים חורגים בכל ארצות הגולה. עם חידוש קוממיותנו הממלכתית נעשינו עם בן־חורין, וגם אזרחי־העולם שווי־זכויות. וזיקתנו, זיקת עם חופשי עומד ברשות עצמו, היא לא רק לאיזור הזה, אלא לכל הארצות. בימינו לא קירבה גיאוגרפית קובעת, אלא קירבת רוח, תרבות, קשרי כלכלה ומדינה, חזון.

ואם אנו חרדים לשלום במזרח התיכון — אין זאת אלא באשר אנו חרדים לשלום העולם. השלום בין ישראל וערב הוא צורך השלום בעולם. כל פגם בשלום וכל סכסוך בין עמים באיזו פינה שהיא בעולם — יש בהם סכנה לשלום והעולם כולו. אנו חיים עכשיו בעולם אחד, אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד. וחיזוקו של השלום בעולם מחייב שלום גם במזרח התיכון. נשמת מדיניות־החוץ של ישראל היא שאיפה נאמנה לחיזוק השלום בעולם, בכל מקום בעולם, לטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין בקרב כל העמים, גדולים וקטנים, עשירים ועניים, מתקדמים ונחשלים. כי רק בשלום, שלום־עולמי במובנו הכפול, תיגאל האנושות ויתעלה האדם וכל עם ישכון לבטח.

נתברכו בנוער מופלא ורב־תושיה, מחונן ונאמן. הוא עמד במבחן כפול, במבחן עבודה ויצירה ובמבחן מאבק ומלחמה. ובנוער זה, לא בנוער של עדה זו או אחרת, לא בנוער של ילידי הארץ או של העולם, אלא בנוער של עם ישראל כולו, גנוזים כוחות אדירים שרק שמץ מהם נתגלו עד היום במעשה אשר עשינו. ובת־קולה של ההיסטוריה היהודית קוראת לנוער בישראל להחלץ — למען הפרחת שממה, למען כיבוש ים ואוויר, איתני־טבע ואוצרותיו, למען חדש נעורי־ארץ ואומה עתיקה ולמען עצב חברה חדשה שתהיה לאור־גויים.

כ“א באייר תשי”ג — 6 במאי 1953

בישיבה רכ"ג של הכנסת השניה

אני רוצה להעיר רק שתי הערות לוויכוח זה. הערה ראשונה סידורית: נשמעה כאן תמיהה מפי חברי־הכנסת, שאין להם כל יסוד לתמוה על כך, מדוע הפיתוח נמצא במשרד פה ולא במשרד אחר. אין שום סידור אפריורי או מוכרח איך לחלק העבודה בקרב חברי הממשלה. אפשר לסדר כך או אחרת. והרי דוגמה בולטת. בשעה זו ראש־הממשלה הוא גם שר־הבטחון. הייתי מאושר אילו חלו שני שינויים בסידור זה. א. שיהיו שני אנשים שונים — אחד לבטחון ואחר ראש־הממשלה. ב. ששניהם יהיו אנשים אחרים, טובים מזה שעושה עכשיו שתי המלאכות גם יחד. אבל משום מה הוסכם בממשלה על סידור זה, ואין חברי הממשלה או סיעות הקואליציה יכולים להתאונן על כך.

הממשלה וסיעות הקואליציה הסכימו גם לכל שאר הסידורים שנעשו בממשלה בשעה שהורכבה, ותמוה ומשונה הדבר שחברים אשר עשו סידור זה — באים עכשיו לכנסת ומעוררים תמיהות, וכאילו מערערים. חלוקת העבודה בין חברי הממשלה היא מוסכמת, ובכל אופן לחברי הממשלה וגם לסיעות הקואליציה אין שום יסוד לתמיהות ולערעורים.

ההערה השניה היא בענין האבטלה. אני שמח שדנים על כך בכנסת בטרם נתקבלה ההחלטה בממשלה; גם חברי הממשלה, טוב שיקשיבו למה שחושבים חברי־הכנסת, ואם אפשר — ילמדו מפיהם.

האבטלה היא בעיה דחופה ודוחקת, ואין זו בעיה סוציאלית של אינוולידים, או בעיה של דור המדבר, כפי שסבורים כמה חרטומי הז’ורנאליסטיקה. בעתונות מופיעים לעתים קרובות קטרוגים קשים על העולים החדשים מעדות המזרח. לקטרוגים אלה אין כל שחר. אני עוסק במלאכה הכרוכה בנוער של כל העדות בלי יוצא מן הכלל, ואני יודע שלא רק אלה, אשר קראו בילדותם את פושקין וגיתה, אלא גם אלה שבאו ממארוקו ומבבל מסוגלים לפי טבעם לכל הדברים הטובים והרעים, ככל אלה שקראו את יבגני אונייגין ופאוסט. בכל העדות יש מוכשרים לעבודה ויש פאראסיטים. בכולן יש גם אנשים הגונים וגם פושעים. המקטרגים על העליה מעמידים לפעמים פנים של אנשי מדע, ומנסים לנגח אותנו בקרני הכלכלה המדינית. אנחנו חיים בדור של ספקנים, ויש בתוכנו כופרים־בעיקר, שאינם סבורים שהכלכלה המדינית היא מדע. נפגשתי עם פרופסור מפורסם לכלכלה בקולומביה והוא אמר לי שאין כלל מדע כלכלי בעולם, ושמחתי שאני הבלתי־כלכלן, כוונתי לפחות בדבר אחד לדעת גדול. לא לחינם קוראים לענף זה בשם כלכלה מדינית, כי הכלכלה תלויה במדיניות, לא פחות משהמדיניות תלויה בכלכלה. המדע הכלכלי של הנשיא הובר התבדה והביא את אמריקה עד עברי פי פחת, ובא אדם ששמו רוזבלט ובמדיניותו שינה פני הכלכלה האמריקנית. ורוזבלט הצליח באשר לא שעה לחוקים שבדו מלבם חרטומי הכלכלה.

נשמעה כאן תרופה פשוטה לאבטלה, ואני שמח שההצעה באה מסיעות שונות, ואפשר לבדוק אותה בלי כל פניה מפלגתית. הוצע לקצץ כל התקציב בעשרה אחוזים. עם כל הכבוד למציעים אני חייב להגיד שאינם יודעים מה הם מציעים. האם בדקו בתקציבים בדיקה מעולה ומצאו שיתכן קיצוץ כזה? אני אומר שבתקציב החינוך אי־אפשר לקצץ 10%; בתקציב הבריאות אי־אפשר לקצץ 10%; בתקציב הבטחון אי אפשר לקצץ 10%; וגם בתקציב המשטרה אי־אפשר לקצץ. איני יודע גם אם אפשר לקצץ 10% בסעיפים האחרים, והצעה זו אין בה ממש.

אבל בעיית האבטלה היא בעיה חמורה ודחופה. אין זו שאלה סטאטיסטית של מספר המובטלים. זהו לא מספר מופשט. אלה הם אנשים חיים, אנשים כמונו, אם כי אינם יושבים בכנסת או בממשלה. יש אומרים שתקציב הפיתוח יפתור מאליו הבעיה. בטוחני, שיפתור אותה בחלקה, כי תקציב הפיתוח פירושו עבודה, אבל איני בטוח כלל וכלל שיפתור הבעיה בשלמותה ובזמנה, וּודאי שלא יתן פתרון דחוף כפי שנדרש מאתנו. תקציב הפיתוח — יש לזכור זאת! — הוא קודם כל תקציב פיתוח. הוא לא בא מאמצעיהם של תושבי המדינה, ואסור, לדעתי, להוציא אותו לצרכי תושבי המדינה. לפיתוח יש שלוש מטרות, ואמצעיו קודש הם למטרות אלה. הפיתוח מכוּון בראש וראשונה לקדם עצמאותנו הכלכלית. אם אינו עושה זאת הוא מועל בשליחותו הראשית. יתכן שיש צרכים בוערים הקודמים לעצמאות כלכלית, אני בעצמי מכיר צרכים כאלה. אבל תקציב הפיתוח מוקדש קודם כל לקידום העצמאות הכלכלית. זוהי זכות קיומו העיקרית.

הפיתוח מוקדש ליישוב שטחים ריקים. בפיתוח אנו מתכוונים לא רק להפחית היבוא ולהגדיל היצוא ולקרב איזון תשלומי חוץ, אם כי זה חשוב מאין כמוהו. אין אנו רשאים להניח את הישוב בתחומיו הנוכחים ואסור לנו להשקיע כל כספי הפיתוח במפעלים קיימים בתוך תחומי הישוב הנוכחים. המדינה לא תתקיים אם תצטמצם בתחומי תל־אביב — חיפה. עלינו ליישב השממה. הפיתוח נועד לבניית השטחים הריקים. זוהי אחת המשימות החיוניות ביותר של המדינה, וזוהי אחת ממטרותיו של הפיתוח.

ואין זה הכל. הפיתוח נועד להגדיל אפשרויות העליה. ברגע זה אין אנו, לאסוננו, רואים ההמונים שרוצים ויכולים לעלות, אבל אסור לנו להתיאש מחידוש העליה ההמונית, ועלינו להתכונן לקראת הרגע שנגלה אפשרויות כאלה.

למטרות אלה מוקדש הפיתוח, ולא לחיסול בעיה זמנית ומקומית של אבטלה.

אמרתי שבחלקו יפתור הפיתוח ממילא בעיית האבטלה, כי הוא מוסיף עבודה. אבל אין הוא פותר אותה בשלמותה, ויש חוסר תיאום בזמן ובמקום. עבודות הפיתוח יבוצעו לאחר שיתקבלו מחוץ־לארץ הכספים השונים הנועדים לתכלית זו. כספים אלה באים לא מן הכיסים שלנו, אלא מכיסו של העם היהודי בתפוצות או מכיסי ממשלות זרות. אין חלקי עם האיסטניסים המפוקפקים שלנו הבוחלים כאילו בכספים אלה. מפעלנו לא יכול היה לקום ולא יבוסס ולא יורחב גם בעתיד — בלי אמצעי־חוץ. שום ארץ של עליה והתישבות לא נבנתה מתוך אמצעים מקומיים. אבל זכותנו לקבל אמצעי חוץ מותנית בהשקעות אמצעים אלה למטרות אשר הזכרתי.

עבודות פיתוח אלה ייעשו אך ורק לאחר שהכספים ייכנסו. כניסתם לא מסודרת לפי צרכים פנימיים ושוטפים. כספים אלה תלויים בגורמים ובסידורים, שאינם תלויים אך ורק בנו. ויתכן שיעברו ארבעה או ששה חדשים ויותר עד שנוכל להתחיל בעבודות פיתוח מסוימות. אבל בינתיים ישנם אלפי מובטלים — וכל אחד מאתנו אחראי להם וחייב לדאוג להם במידת יכלתו — מיד, כי האבטלה לא התחילה היום. ויש גם שאלת המקום. מפעלי פיתוח קשורים למקומות מסוימים. פיתוח נחושת אי־אפשר לעשות בטבריה, אלא בקרבת אילת. כך גזר הקב"ה. הוא שם מכרות הנחושת בקצה הנגב הדרומי. מפעל הפוספאטים אפשר לפתח רק בדרום באר־שבע ולא בעפולה. ויש אמנם מובטלים שאפשר ורצוי להעביר אותם ממקום למקום. ויש שאי־אפשר ולא רצוי הדבר. אנו חייבים במדיניות של פיזור האוכלוסין. זה יהיה אסון אם ניצור קרת־חדשה (קרתגה בלע"ז) במקום מדינת ישראל, ובכוונה העברנו עולים לחלסה, לבית־שאן, לתל־ירוחם ולפרוזדור ירושלים ומקומות אחרים, ואנו רוצים שישארו באשר הם. גם לא נקל כל כך לטלטל משפחות שלמות ממקום למקום. ומפעלי הפיתוח אין להתאים דווקא לריכוזי העולים. אי־אפשר לטלטל את ים־המלח ממקום למקום. גם לא כל המובטלים אפשר לטלטל הנה והנה. ויש ליצור עבודה מיד ובקרבת ריכוזי המובטלים.

יש אומרים שהמובטלים אינם רוצים לעבוד. נתפרסמו גם מאמרים חרוצים בענין זה. קראתי המאמרים — יש בהם מקצת מן האמת, אבל לא כל האמת. מובטל שאינו רוצה לצאת לעבודה אף על פי שהוא מוכשר לכך — אין דאגתו עלינו. יעשה מה שהוא רוצה, המדינה אינה חייבת לדאוג לפאראסיטים. ויש מובטלים שאינם מסוגלים לעבודה, אלא הם מקרים סוציאליים. שני סוגים אלה אינם חלק מבעיית המובטלים. אבל לא כל עשרים אלף המובטלים אינם מסוגלים ואינם רוצים לעבוד. הרוב הגדול גם מוכשר לעבודה וגם מוכן לעבוד, והם מובטלים לא מיום אתמול, ומצבם חמור, ומשפחותיהם רעבות ללחם, ומפעלי פיתוח טרם סודרו, או גם לא יסודרו כלל בסביבתם, ויש מפני זה לדאוג לעבודה מיד בסביבת המובטלים, — בתחום הגישה המעשית, ולכך דרושים אמצעים מיוחדים, ודרושים אמצעים דחופים.

וכאן אומרים לנו: “האזרח אינו יכול לשאת יותר”. מי הוא האזרח הזה המקופח בפיו של הנואם? האם כל העם בישראל הוא אזרח אחד שחבר־הכנסת הנכבד מדבר בשמו? היש חבר־כנסת המוסמך לדבר בשם כלל האזרחים? יש אזרח ויש אזרח. גם אני עבדכם הוא אזרח, אחד האזרחים בישראל. ואיני מקבל האמירה הסרבנית בשמי. ואיני אזרח טוב מאחר. יש הרבה אזרחים כמוני, שלא יכולים לשאת מציאות אלפי המובטלים מאונס והרעבים, הם, נשיהם וילדיהם, בשעה שהם מסוגלים ורוצים לעבוד. אזרחים אלה מוכנים לקבל על עצמם ברצון ובלב שלם עול נוסף — למען סדר בעבודה מובטלים אלה. אם יוטל עלי עול נוסף של 50 או 90 ל"י — אשלם בנפש חפצה, אם כי משכורתי אינה גדולה כל כך, וכל אחד מכם יודע מהי משכורתי. אני צריך לאכול לפחות פעמיים ביום, ואיני יכול לאכול במנוחה ובשקט כשאני יודע, כי יש אלפי תושבים שאין להם מה לאכול. ויש הרבה אזרחים כמוני. אני בטוח שיש גם אזרחים טובים ממני — ואלה ידרשו בכל תוקף שיטילו עליהם עול נוסף אם זה הכרחי לחיסול האבטלה. אם אין הכרח במילווה או במס ואפשר לפתור הבעיה באמצעים אחרים — ודאי שישמחו על כך, אבל הדאגה למובטלים אינה חובת העם היהודי בתפוצות, גם לא של חובת השילומים או ההענקה, אלא חובתנו אנו, חובתם של אזרחי ישראל.

מרבים לדבר אצלנו על אחדות העם, ואני מניח שמדברים בכנות; ובזאת תיבחן אחדותנו: אם נדאג איש לאחיו, אם נהיה ערבים זה בזה.

טוענים בשם ה“משק”. מה זה משק? משק האדם קודם לכל. איני מאמין במלים הזרות שחרטומי ה“מדע” מנסים להפחיד בהם ילדים: הומו אקונומיקוס. אין דבר כזה בעולם. אין צרכי משק בניגוד לצרכי אנשים חיים, ואין כל סיבה מוכרחת, שבמשק שלנו יתבטלו אנשים ויתנוונו אם הם מוכשרים ורוצים לעבוד. ועדיין לא הגענו למצב כזה שאין ביכלתנו, ביכולת אזרחי המדינה, להבטיח עבודה למובטלים; אני מאמין כי יש לאל ידנו לספק האמצעים הדרושים לכך.

ובעיית האמצעים לחיסול האבטלה היא בעיה פראגמטית ולא דוֹגמטית. אין זו דוֹגמה שדווקא מילווה, או דווקא מס, או דווקא כספי הפיתוח יחסלו את האבטלה. הבעיה היא מעשית: כיצד להבטיח בהקדם האפשרי — והזמן הוא כאן גורם דוחק, — ובסביבה המתאימה, האמצעים הדרושים לסידור רוב המובטלים בעבודה מועילה, כראוי לעם המכבד את עצמו והערב לכל בניו. עלינו לבחון הדרך המעשית והיעילה ביותר לפתרון הבעיה בזמן הקרוב ביותר ובמידה המאכסימלית, גם לטובת המובטלים וגם לטובת המשק.

י“ח בסיון תשי”ג — 1 ביוני 1953

בישיבה רל"ז של הכנסת השניה

מוטל עלי לדבר על הצעת חוק שירות המדינה, תשי"ג. חוק זה מבחינה פורמאלית אולי אינו שייך לחוקי היסוד, אבל נדמה לי שהוא מאותם החוקים שיש בהם משום ייסוד המדינה. כי ייסוד המדינה אינו אקט חד־פעמי אלא תהליך ממושך, הכרוך במאמצים מתוחים במשך הרבה שנים. אמנם רבים מתושבי המדינה תובעים ממנה תביעות כאילו היתה זו מדינה בנויה, עומדת על תילה, יציבה, איתנה, מתוקנת וכל־יכולה. הם שוכחים כי מדינה זו נוסדה רק לפני חמש שנים, והיא נתונה כל הזמן במצור על־ידי שכניה, וישנם כוחות עולמיים השוטמים אותה ומתנכלים לה, באשר עם ישראל חפשי אינו לפי רוחם, ואולי רק החלק השביעי מאדמת המדינה מיושב ומעובד, ורק החלק השמיני של העם יושב בארץ, ורוב תושבי המדינה באו אליה רק לאחר היוסדה, והם יחד עם הוותיקים לא חיו מאות שנים, ואפשר להגיד אלפי שנים, חיי עצמאות, ואין אולי עם בעולם שהוא מפולג ומפורר בתוכו מכל הבחינות, מבחינה לשונית, תרבותית, חברתית, פוליטית, כעם־ישראל קטן זה. כמעט כל תושבי המדינה משוללים חושים והרגלים ממלכתיים, שרק עליהם יכונו חיי מדינה מתוקנים. וכגודל הקשיים הפנימיים והחיצוניים של המדינה, כן עוצם משימותיה גם כלפי עצמה, גם כלפי התפוצה וגם כלפי העולם. משום כך, התקנת כושר פעולתה של המדינה, ושכלול כושר זה, עומדים ברומו של קיומה.

המדינה הקדומה הסתפקה בשני תפקידים אלמנטאריים: בטחון ומשפט. כשבני ישראל דרשו משמואל הנביא לשים להם מלך, אמרו לו: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”.

המדינה המודרנית אינה מסתפקת עוד בשני תפקידים יסודיים אלה, אלא היא מנסה לספק כל צרכי האזרח ועוסקת בכמה שירותי הציבור. מדינת ישראל עושה מה שעושה כל מדינה מודרנית, ועליה מוטלות שלוש משימות נוספות: קליטת עולים, מיזוג עליות ופיתוח ארץ נשמה.

כושר הפעולה של המדינה אינו תלוי אך ורק בכושר הפעולה של מוסדותיה הרשמיים — הכנסת, הממשלה והמנגנון הממלכתי, כלומר עובדי המדינה, הצבא והמשטרה. יותר אולי מכל מדינה אחרת תלויה מדינת־ישראל ברוח וברצון הפועם בעם כולו, בנכונות של כל אחד מאזרחי המדינה לעשות חובתו לכלל, ברגש של האחריות הממלכתית של כל תושב. מבלי שהעם כולו יוכשר וירצה לשאת בעול המדינה — אולי העול הכבד ביותר שיש לאיזו מדינה שהיא — לשוא יעמלו המוסדות הרשמיים. אולם גם כושרו של העם תלוי לא מעט במוסדות הרשמיים ובפעולתם המתוקנת.

הכנסת והממשלה מהוות גורם חשוב, לחיוב או לשלילה, בחינוך העם ובהכשרתו הממלכתית. אולם החוק המונח לפניכם אינו מטפל לא בכנסת ולא בממשלה — האורגנים העליונים של המדינה — אלא בעובדי המדינה, מה שקוראים בז’רגון הפוליטי ה“מנגנון”.

כחבר הכנסת וכחבר הממשלה ודאי שלא אפחית ערכם וחשיבותם של שני המוסדות האלה — הכנסת והממשלה. הם קובעים חוקים וקו המדיניות שלנו, הם מייצגים את העם. אולם מלאכת המדינה יום־יום נעשית לא על־ידיהם, אלא על־ידי ה“מנגנון” — על־ידי עובדי המדינה. רק אלה נפגשים יום־יום עם האזרחים, ולפי יעילותו, זריזותו, יושרו, אמונתו, הליכותיו הנאות, סבר פניו של עובד המדינה ישפטו העם את המדינה, הרבה יותר משהוא ישפוט אותה על־פי נאומי חברי־הכנסת, על־פי החוקים ועל־פי החלטות הממשלה והודעותיה. לגבי האזרח — וצודק האזרח — העיקר הוא הביצוע, והמבצעים הם עובדי המדינה.

חלק מעובדיה ירשה המדינה ממשלת המאנדט, מהסוכנות היהודית ומהוועד הלאומי. אולם במשך חמש שנים אלה הלך מנגנון המדינה והתרחב. עם סיום הקרבות בתחילת 1949, ועם התחלת העליה הגדולה ומפעלי הפיתוח הרחבים בכפר ובעיר, ביבשה ובים — הלך המנגנון הממשלתי והתרחב, וכל אחד מאתנו יודע שהוא עתיד בהכרח להתרחב יותר. בסוף 1948 הוקמה בממשלה מחלקה מיוחדת למנגנון במסגרת משרד־האוצר. מחלקה זו התנהלה על־ידי ועדת שרים, אולם בסוף 1950 הוקמה נציבות המנגנון, החולשת מאז להלכה על עובדי המדינה.

עד עכשיו לא היו זכויות העובדים וחובותיהם מוגדרות וקבועות בחוק, אלא היו מוסדרות בחוזים ובהסכמים בין איגוד עובדי המדינה ובין הממשלה, ונתקיים משא־ומתן מתמיד בין נציבות המנגנון ובין נציגי העובדים. אני מציין ברצון רב, שבדרך כלל עמד איגוד עובדי המדינה על הגובה, וכשם שידע להגן על זכויות העובדים — ידע בדרך כלל גם לשקול האחריות צרכי המדינה.

מתוך דיון והסכם עם האיגוד קבעה מחלקת המנגנון, ואחר כך נציבות המנגנון, את דרגת העובדים, סולם המשכורות והתקנים בכל משרדי הממשלה, וגם הסדירה במידה ידועה דבר קבלת העובדים והעלאתם בדרגה, הבטיחה לעובדים שורה של תנאים סוציאליים, ערכה הכשרה והשתלמות לעובדים, שקדה על קידומו של הייעול בעבודה, והתקינה — בלי חוק — בתי־דין משמעתיים, שלפניהם הובאו תלונות על עובדים.

מתוך הכרת חשיבותו של המנגנון הממשלתי בשביל המדינה ובשביל כל אזרח הגיעה הממשלה לידי הכרה, שלא די בהסדר על־פי הסכם הדדי, אלא יש לקבוע בחוק — אמנם לא בחוק טוטאליטרי, אלא בחוק של מסגרת, המניח עדיין מקום רחב לסידורים מתוך משא־ומתן והסכם חופשי בין המדינה ובין עובדיה — את היסודות של פעולת עובדי המדינה.

החוק לא חל כמובן על נבחרי המדינה, — נשיא, חברי ממשלה, חברי־הכנסת ומבקר המדינה — גם לא על השופטים, שיש להבטיח אי־תלותם מהממשלה, ולא על שוטרים וחיילים, הנתונים במסגרת חמורה של משמעת המשוללים כמה סוגי חופש שיש לשאר עובדי המדינה.

לעומת זאת יחול החוק — אם יתקבל — לא רק על עובדי המדינה, אלא — בפרקים מסוימים, בעיקר בהגדרת החובות של העובדים — גם על עובדי הרשויות המקומיות.

החוק מתכוון בעיקר להבטיח דברים יסודיים אלה:

א. שקבלת עובדים למדינה — הוא הדין לרשויות המקומיות — לא תיעשה מתוך משוא־פנים מפלגתי ומתוך זיקה פוליטית, אלא לפי הכשרה אישית;

ב. נקיון הכפיים של עובדי המדינה;

ג. הגדרת חובותיו של עובד המדינה — גם כלפי המדינה וגם כלפי האזרח;

ד. מעמד העובד, זכויותיו, תנאי עבודה הוגנים ובטחון בעתידו;

ה. מניעת כל שרירות לב ופניה אישית או פוליטית בפיטורים — במידה שהם הכרחיים מזמן לזמן.

ו. הזכות הקולקטיבית של העובדים — עובדי המדינה והעובדים במדינה בכללם — להשתתף בהסדר עניני העובדים בתחום המוגדר בחוק.

לשם הבטחת הדבר הראשון — קבלת עובדים ללא משוא־פנים וללא זיקה פוליטית אלא לפי הכשרה — קובע החוק, כי עובד המדינה יתקבל רק לאחר הכרזה פומבית ועל יסוד של בחינה אישית, לפי סדר שייקבע על־ידי ועדת־השירות, ואחרי בדיקה רפואית אם הוא יוכל למלא את אשר מוטל על עובדי המדינה. לא השרים יתנו כתב מינוי לעובד המדינה, אלא ועדת־השירות, לאחר ההכרזה ולאחר הבחינה.

למען הבטח, עד כמה שאפשר על־ידי חוק, נקיון הכפיים, יהיה חייב כל עובד המדינה לפני התקבלו לעבודה למסור הצהרה בכתב על רכושו, על הכנסותיו, על חובותיו וגם על הרכוש, על ההכנסות ועל החובות של ילדיו ושל בת־זוגו — של אשתו (או של בן־זוגה). ואם חל שינוי, לאחר שנתמנה, במצב רכושו, במצב הכנסותיו וחובותיו ובמצב הרכוש או ההכנסות או החובות של ילדיו, אשתו (או אישה) — הוא חייב להגיש על כך הצהרה בכתב.

לפי החוק ייאסר על כל עובד־המדינה לעסוק בכל עבודה שהיא מחוץ לשירות המדינה. עובד המדינה לא יהיה רשאי לקבל שום תשלום או פרס או הענקה מאיזה מקום שהוא, אלא מאוצר המדינה בלבד. כמו־כן אסור יהיה לעובדי המדינה לעסוק באיזה עסק, בין במישרין ובין בעקיפין — כלומר על־ידי שותף או על־ידי סוכן — בעסק שיש לו קשר עם המדינה.

החוק גם מגביל זכות הפעילות הפוליטית של כמה סוגים של עובדי המדינה. הממשלה תקבע מדי פעם בפעם סוגים ודרגות של עובדי המדינה שעליהם ייאסר אחד מאלה: להיות חברים בהנהלה פעילה של מפלגה או גוף מדיני אחר, אם עבודתם עלולה להביא לידי סתירה או אי־התאמה בין תפקידיהם כעובדי המדינה ובין פעולתם במפלגה או גוף מדיני אחר. כמו גם ייאסר עליהם ארגון אסיפה פומבית, הפגנה או תהלוכה שיש לה אופי מדיני. ועדת־השירות תקבע, במקרה של ספק, את תחולת הסעיף הזה לגבי עובד מסוים. כל ההחלטות האלה יתפרסמו ב“רשומות”.

כמו כן אסור יהיה לעובד להשתמש במעמדו או בהשפעתו כעובד המדינה להתרים, לגבות או לקבל כספים לאיזו מטרה שהיא, זולת לאוצר המדינה בתוקף תפקידו.

החוק מבטיח, ששכרו של עובד המדינה אין למשכן או לשעבד בשום תנאי שהוא.

החוק קובע — מה שהיה קיים במידה מסוימת גם עכשיו לפי הסכם, אבל עכשיו אין לו תוקף חוקי ומחייב — בית־דין משמעתי שלפניו ייתבע עובד מדינה, אם עבר על חוק זה או על אחת התקנות או על אחד הכללים אשר ייקבעו בתוקף החוק. העונשים שבית־דין זה מוסמך להעניש בהם את העובדים הם — לפי דרגת החומרה: התראה, נזיפה, שלילת זכות־ותק לזמן מסוים, הורדה בדרגה, פיטורין, פסילה לשירות המדינה. במקרה של שני הענשים האחרונים — פיטורין ופסילה לשירות המדינה — יש לעובד הזכות לערער בפני אחד השופטים מבית־הדין העליון, שהוא ידון בענין זה כדן יחיד.

החוק מסתפק בקביעת הדברים העיקריים אשר מניתי — אם כי לא עמדתי על כל הפרטים — והוא משאיר הרבה דברים להסדר על־ידי משא־ומתן חפשי עם העובדים. כפי שאמרתי בתחילה זהו רק חוק מסגרת.

המשא־ומתן יתנהל בין ועדת־השירות, שזה ארגון ממשלתי, ובין האיגוד של עובדי המדינה. במקרה של חילוקי דעות בין ועדת־השירות של המדינה ובין האיגוד של עובדי המדינה, יובא הדבר לוועדת תיווך של שלושה, אשר תמונה על־ידי שר־העבודה: אחד מנציגי העובדים, אחד מנציגי ועדת־השירות ושלישי, יושב־ראש, מתמנה על־ידי השר. אולם ועדה זו יש לה רק זכות תיווך, ואין לה סמכות של כפיה.

ברוב הענינים שניתן לוועדת־השירות לפעול, היא צריכה להתיעץ, תחילה בנציגות איגוד עובדי המדינה, ובמקרה שיהיו כמה איגודים של עובדי המדינה — עם האיגוד הכי גדול, וגם עם האיגוד הכי גדול של העובדים במדינה.

כפי שאתם רואים מטיל החוק הזה על עובדי המדינה גם חובות בפעולתם, וגם סייגים לפעולתם, אבל הוא גם מכיר בזכותם הקולקטיבית להתערב בקביעת תנאי העבודה ומעמד העובדים. כי המדינה רואה בעובד המדינה לא בורג במכונה ולא אבטומט שעושה את מלאכתו באופן מכאני, על־ידי פקודה מלמעלה, אלא אישיות מוסרית המשתתפת באחריותה היא וברצונה המושכל בעיצוב דמות המדינה שאותה היא משרתת. יתר על כן: היא מכירה לא רק ביחיד; היא מכירה בכלל העובדים כקולקטיב אחראי. בזאת היא מטילה עליו אחריות גדולה, והחוק אומר על־ידי כך לעובדים ולכלל העובדים, שעליהם להיות מבטח לכל אזרח, משגב למדינה וכבוד לעצמם.

אני מציע להעביר את הצעת החוק לוועדה המתאימה.

י“ט בסיון תשי”ג — 2 ביוני 1953

בישיבה רל"ט של הכנסת השניה

לפני גישתי לעצם הענין, אני רוצה לשלוח, בשם ממשלת ישראל, מעל במה זו איחולינו הלבביים למשפחת העמים הבריטיים לחגה הגדול בהכתרת מלכתה הצעירה. לחג זה אין שום משמעות מפלגתית, אלא זה ביטוי מסורתי של אחדות משפחת האומות הבריטיות, ואני בטוח שכל עם ישראל מצטרף לברכה זו לעמים הבריטיים, למלכה הצעירה, לילדיה ולכל משפחתה.

*

עלי לציין בסיפוק רב, שרוב הנואמים קיבלו את החוק בכללו בעין טובה, וגם גילו בקיאות מפליאה בסעיפי החוק, בקיאות כזו, אני מודה, שאין אני יכול להתחרות בה.

אני מצטרף לגמרי להערכה של חבר־הכנסת ארן על המנגנון שלנו, שבשים לב לצעירותו אין לו להתבייש מפני איזה מנגנון ממשלתי בעולם; אבל גם לוּ לא היו בו שום פגמים — לא היינו צריכים עדיין להגיד “שׂישׂו בני מעינו”.

מיד עם ראשית הוויכוח הופיע זוג קצת משונה, אולי זוג טבעי, אשר הגן על הפועלים מפני שונאיהם המושבעים: חבר־הכנסת רובין הגן על פועלי ישראל מפני מפא“י, וחבר־הכנסת שוסטק — מפני הסתדרות העובדים. חבר־הכנסת רובין גם טרח להגן על חברי הממשלה המסכנים מפני ראש־הממשלה. לא אגן על ראש־הממשלה מפני שטנתו של חבר־הכנסת רובין; אציין רק שמר רובין חלק לראש־הממשלה קומפלימנט שאינו מגיע לו — כאילו הוא יודע הכל; הוא אינו יודע הכל, ולעתים קרובות, כשהוא שומע חבר של מפ”ם אומר לו דברים מסוימים — אין הוא יודע שאותו חבר ימסור למחרת בפומבי ממש ההיפך, עד שהוא קורא זאת ב“על המשמר”. ואם חבר־הכנסת רובין רוצה, שלא ראש־הממשלה יהיה ראש־הממשלה, אלא שר־הפנים או שר־המשפטים — זהו ענין של טעם, ולא אתווכח אתו.

דברים אלה מסוגו של חבר־הכנסת רובין — וכשאני אומר “סוג” איני מתכוון דווקא לחברי מפ"ם — מחזקים בי את ההכרה בצדקת אימרה אחת של חכם סיני קדמון, הידוע בשם קונג־צה. תלמידיו שאלו אותו: “במי נבחר לראש העיר — הבזה שכל העיר אוהבת אותו?” — ענה קונג־צה: “לא, זה לא יצלח”. שאלו אותו שוב: “הנבחר בזה שכל העיר שונאת אותו?” ענה: “תבחרו בזה האהוב על הטובים והשנוא על הרעים”. אולם עלי להוסיף שחכם סיני זה, שחי לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לא ידע עדיין על ההמצאה המודרנית של “דמוקראטית עממית”, שבה השליט אהוב ומוסכם על כל העם ללא יוצא מן הכלל, בכל אופן עד שהוא מת, או נהרג ומודה על פשעיו שהיה כל ימיו מרגל. במשטר דמוקראטי פשוט, לא “עממי”, מן ההכרח שיהיו מתנגדים לממשלה, והאופוזיציה מוכרחה לתת לממשלה ולרוב העומד מאחוריה, לסדר את הדברים לפי דעתם, באשר הם נושאים באחריות.

לא אעמוד על דברים רבים, אם כי חשובים, שנשמעו בוויכוח, ונשמעו כמה הערות מאלפות וגם צודקות, ובוודאי יקחו אותן בחשבון בוועדה שתדון בפרטי הצעת החוק. אעמוד בקיצור רב על בעיות אחדות עקרוניות. חבר־הכנסת קלמר ואחרים יש להם גישה פשטנית לענין וטוענים, שעובדי המדינה הם עובדים ככל העובדים, והמדינה היא מעביד ככל המעבידים, ויש לעשות חוזה עבודה ביניהם כמו בין כל מעביד ועובדים. השאלה היא אם עובדי המדינה הם ככל העובדים — כפועלי “לודז’יה” או פועלי “סולל בונה”? אם המדינה היא מעביד ככל המעבידים? אם לשירות המדינה אפשר לקבל עובדים באופן אבטומאטי לפי תור? ואם היחסים בין המדינה ועובדיה יש לסדר אך ורק על־ידי חוזה קולקטיבי, כמו בכל מקום־עבודה אחר? התשובה, לדעתי, לכל השאלות האלה היא בשלילה. ודאי, עובד המדינה הוא עובד, ויש לו כל הזכויות של עובד. אבל הוא אינו דומה לשאר העובדים. עובדי המדינה הם בפועל שליטי המדינה, אם כי להלכה ולמעשה הם כפופים לממשלה ולחוק. בידם ניתן דבר ביצוע המדינה. בהתנהגותם ובמעשיהם תלויים כבוד המדינה, אמון האזרח, שלום העם, קיום החוקים. עובד המדינה הוא משרת העם ועושה דברו. לפיכך, הסמכות הריבונית של המדינה, כשם שהיא קובעת או צריכה לקבוע החובות והזכויות של חברי־הכנסת (אם עשתה זאת כדבעי — היא שאלה אחרת), וכשם שהכנסת קובעת הגבלות ותנאים לממשלה — כך היא חייבת לקבוע תנאים, סייגים וחובות, והיא חייבת גם להבטיח זכויות ומעמד ובטחון לעובדי המדינה, כי בהם תלויה למעשה עבודת המדינה. הם אינם יכולים לעשות את אשר הם רוצים לעשות: הם חייבים לבצע החוקים. והחוק נקבע לא על־ידי חבר העובדים במדינה, אלא על־ידי הכנסת. הם חייבים לבצע קו המדיניות של הממשלה, וקו זה מותווה על־ידי הממשלה, והיא אחראית לו לא בפני חבר העובדים, אלא בפני הכנסת.

חברי־הכנסת ארם וברמן ראו בכל החוק הזה רק צביעות והתחסדות. ושוב נתקיים כאן הפסוק: “כל הפוסל — במומו פוסל”. הדאגה הזאת שגילו חברי־הכנסת ארם, ברמן ווילנסקה לסמכות האיגוד המקצועי — אין בה אמת וכנות. המדבר אליכם הוא חבר האיגוד המקצועי בארץ מיום היות האיגוד הזה בארץ, והוא יודע שחבריו של ארם וברמן רומסים את הסמכות של האיגוד המקצועי ומנסים לעשותו לאַל אם פעולתו וקביעתו אינה מוצאת חן בעיניהם, ומסופקני אם יש הזכות לחברי מפ"ם להגן בכנסת על סמכות האיגוד המקצועי ועל מעמדה של הסתדרות העובדים; נדמה לי, לא יותר משיש לחבר־הכנסת שוסטק הזכות לדאוג לחופש הפועלים.

לעובדי המדינה יש סמכות ושלטון ואחריות שאין לעובדים אחרים, ומפני זה אין יכולים לקבל עובדי המדינה בתור לפי תקנות לשכת העבודה, מחוץ לפועלים ולסוגי פקידים שאין כל טעם לבחינה ולהכרזה פומבית בקבלתם.

חבר־הכנסת רובין ניסה לעשות הבחנה בין המדינה והכנסת מצד אחד, ובין הממשלה מצד שני. למדינה ולכנסת יש זכות להתערב במינוי עובדי המדינה ובקביעת חובותיהם, לממשלה — לא. חבר־הכנסת רובין אינו יודע כנראה מה זה משטר דמוקראטי פארלמנטרי. הממשלה היא הוועדה המבצעת של הכנסת. לא כל חבר־כנסת בודד מוסמך לחוק חוקים ולתת הוראות. סמכות זו יש רק לכנסת בכללה, ומכיון שאין אנו חיים במשטר טוטאליטרי של דמוקראטיה “עממית”, אין לכל חברי־הכנסת דעה אחת ושפה אחת, ויש צורך בגיבוש חפשי של הרוב על יסוד של תכנית פעולה משותפת, ורצונו של רוב זה מכריע. הממשלה מבטאת ומבצעת רצונו של הרוב. חבר־כנסת בודד אינו יכול לתת הוראות לעובדי המדינה, אלא אך ורק הוועדה המבצעת של הכנסת. ועדה זו, הנקראת ממשלה, אחראית על כל מעשיה בפני הכנסת. מותר לחבר־כנסת להתנגד להרכב זה או אחר של הממשלה, אבל אינו יכול לשלול תפקיד הממשלה וקיומה.

אין כל יסוד וממש בטענה של נואמים אחדים כאילו הסייגים לפעילות פוליטית, אינם מכוּונים לסוגים מיוחדים של עובדים, באשר התפקיד שהם ממלאים צריך להרחיק אותם מפעילות פוליטית, אלא הכוונה היא לחברי מפלגות מסוימות; הם יודעים שאינם אומרים האמת בענין זה. פקידים שצריכים לתת רשיונות יבוא — אני נותן זאת רק כדוגמה — אלה אינם צריכים להיות פעילי מפלגה מובהקים; לא די שהם ישרים ונאמנים, — נחוץ לנטוע אמון בציבור שאין בפניהם כל משוא־פנים פוליטי. אחד הדברים שהחוק מתכוון לו הוא לא רק שהמנגנון יהיה ישר ונאמן, אלא שיהיה בעם בטחון כי יש לו מנגנון ישר ונאמן. דבר זה יחול על סוגי עובדים, ולא על סוגי מפלגות; ישנם מאכסימליסטים בענין הסייגים של הפעילות הפוליטית, כמו חבר־הכנסת הררי, שהוא מהמעטים בתוכנו המדבר על דיפוליטיזאציה ואינו מתכוון לפיטורי כל העובדים ממפלגות אחרות, והשארת עובדים ממפלגתו בלבד, אלא רוצה בדפוליטיזאציה ממש, בכנות ובתום לב. אבל נדמה לי שהוא מרחיק לכת. הוא אמר שאסור לשום פקיד להיות חבר במפלגה, מפני שיכול להיות משוא־פנים. הוא צריך ללכת רחוק יותר ולאסור על שייכותם המפלגתית של השרים, כי הרי פקיד מקבל הוראות מהשר והשר הוא איש מפלגה. במאכסימליסם כזה, נדמה לי, גם חבר־הכנסת הררי אינו רוצה, אם כי גם שיטה כזאת תיתכן להלכה.

היתה כאן תביעה חשובה מאוד, תביעתו של חבר־הכנסת ארן, בדבר הכשרת פקידים מכל העדות, לרבות ערבים; הצורך הזה הוא חיוני, ולא ייעשה מאליו בלי מאמץ מכוון. אחרת תתפתח בקרב בני עדות שונות הרגשה של קיפוח ונחיתות, המסכנת אחדותנו וקיומנו, ותטופח דמאגוגיה הרסנית הקיימת גם בלאו הכי בארץ. לא יתכן שלאורך ימים יהיו חברי הממשלה, חברי בית־המשפט העליון, וחברי מוסדות ההנהלה הציונית, וגם חבר העובדים במדינה כולה, בני עדה אחת, אם כי הם בני עדה כזאת ששכחו שהם שייכים לה, יען כי אשכנזים אינם יודעים כלל שהם אשכנזים; וכאשר שואלים בן עדה אשכנזית מה הוא, הוא עונה: יהודי. אבל הכרה זו של בן העדה האשכנזית אינה מספיקה. בני עדות אחרות רואים בו בן עדה אשכנזית, בן עדה מיוחסת כביכול. הצבא עושה מאמצים מכוּונים להעלות בני עדות מזרחיות לדרגות גבוהות, ומשקיע מאמצים מיוחדים בכך. דבר זה צריך להיעשות גם בחיים האזרחיים. אבל מסופקני אם זה שייך לחוק. דבר זה לא עושים על־פי חוק. זה צריך להיות מאמץ מכוּון של המוסדות שבידם לעשות דבר זה.

היתה כאן הערה נכונה של חבר־הכנסת הררי בדבר סולם המשכורת שאיננו מסייע יותר מדי להתקדמות הפקידים, ולפעמים להיפך, הפקיד אינו רוצה לעלות בדרגה, ויש לו אסמכתה לטענה זו. יש מדרש תמוה מאוד, אבל כשמעיינים בו רואים שיש בו הבנה פסיכולוגית. המדרש אומר: שלוש מידות טובות ברא הקדוש־ברוך־הוא בעולם, ואלו הן: יצר־הרע, קנאה ורחמים. ויש הסברה, מדוע אלו הן מידות טובות: כי בלי יצר־הרע היה המין האנושי מתחסל, בלי קנאה — לא היתה התקדמות, בלי רחמים — העולם אינו יכול לעמוד. קנאת סופרים אינה יפה, אך יש שהיא מרבה חכמה, אולם החוק אינו מטפל בקביעת דרגת המשכורת. על משכורת מתקיים משא־ומתן עם איגוד העובדים.

גם תביעתו של חבר־הכנסת הררי לגימלה היא צודקת, ואני מקווה שבקרוב יוכנס חוק הגימלאות שישלים חוק זה.

ולבסוף, הערה כללית: החוק המוצע אינו חוק אידיאלי. לדעתי אינו, וגם לא יכול להיות חוק אידיאלי, כי חוק אידיאלי יכול לעשות רק כל אדם לעצמו; אם ננסה פה לערוך חוק אידיאלי, יהיו לנו 120 חוקים שונים, כי לכל חבר־הכנסת יש אידיאל אחר. ונדמה לי, שאילו גם אפשר היה לערוך חוק אידיאלי — אין הוא רצוי. חוק שיתרחק יותר על המידה מההרגלים, ההבנה והנטיה של הציבור עלול ליהפך לאות מתה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה עשו באמריקה חוק הפרוהיבישן, שנשאר אות מתה, אם כי החמירו בביצועו והוציאו על הגשמתו מאות מיליונים דולרים. החוק אינו צריך גם לקיים ולגבש את היש, כי אין היש מניח את הדעת. יש להבטיח מנגנון יעיל ונאמן, שירכוש אמון האזרחים ואמון המדינה. לא הכל ייעשה בכוח החוק. דרוש גם אקלים תרבותי בציבור כולו. דרושה השפעה מחנכת מצד הכנסת, הממשלה והעתונות. דרושה אהבה ונאמנות למדינה בכל רחבי הציבור. אבל אחד האמצעים להשבחת המצב הקיים — הוא חוק, לא חוק של הקפאה אלא חוק של קידום מודרג. לא נוכל לעשות קפיצה אחת מהיש לאידיאל הרחוק, גם אילו היה ברור לכולנו טיבו של האידיאל, אבל אנו יכולים בעזרת חוק מתוקן להצעיד המצב קדימה במידה ניכרת.

אנחנו גם התרחקנו בכוונה מחוק שיכיל הסדר טוטאלי של יחסי המדינה והעובדים, אם כי הכרנו בכך שהמדינה אינה סתם מעביד ועובדי המדינה אינם סתם עובדים, אלא הצטמצמנו בעקרונות אשר מניתי בפתיחתי אתמול. אנו רוצים להבטיח קודם־כל חוסר משוא־פנים וזיקה פוליטית בקבלת עובדים, אנו רוצים לגייס למדינה טובי הכוחות ולהגביר אמון העם לעבודתם. עם גידול המדינה וריבוי שירותיה, יצטרכו לקבל עובדים חדשים, וחשוב שכל הציבור ידע שאין משוא־פנים בקבלת עובדים, ויש שמירה מעולה על יושרו של הפקיד וגם שמובטחות בחוק זכויות העובד, משכורתו, יציבותו, פנסיה לימי זיקנה (זה, כאמור, יובטח בחוק נוסף). ואולם השארנו שטח חפשי גדול, בעיקר השטח הנוגע לעובד כעובד, לאו דווקא כעובד מדינה. שטח זה הנחנו להסדר חפשי בין המדינה לבין העובדים, בין איגוד המדינה לבין האיגוד הגדול ביותר של העובדים בארץ.

על שאלת התיווך אענה בפשטות: התיווך הוא תיווך, ואינו מחייב. ישנה לפי החוק אפשרות של שביתה, אם כי לא כחבר ממשלה, אלא כעובד המדינה הייתי מציע לעובדי מדינה שלא ישבתו; אם הם ישבתו תהא זו. לדעתי, יותר אשמת הממשלה מאשר אשמת העובדים.

ולסיכום: לא התימרנו להביא בפניכם חוק אידיאלי, לא מיצינו כל השאלות. אין החוק, לדעתי, צריך למצות כל השאלות; הוא צריך רק להבטיח העקרונות המיוחדים החלים על עובדי המדינה: יושרם, אי־משוא־פנים, קביעות, יציבות ובטחון בעתידם. אנו סומכים לא רק על החוקים. אנו בוטחים גם באנשים. אנו סומכים על עובד המדינה כאישיות אחראית, ואנו סומכים על כלל העובדים ככוח אחראי במדינה. וככל מה שכלל העובדים גדול יותר ומקיף יותר — גדולה יותר אחריותו. מבלי שלמדינה יהיה אמון באישיות המוסרית של העובד ובאישיות הקולקטיבית של ציבור העובדים, שום חוקים לא יועילו, והנסיון הוכיח לנו, כי כל מה שהציבור גדול יותר, כל מה שהוא מקיף יותר אנשים, אחריותו הרבה יותר גדולה.

כ' בסיון תשי"ג — 3 ביוני 1953

בישיבה רמ"א של הכנסת השניה

לפני שבוע ימים הודעתי בכנסת, לרגל התפטרות ארבעת השרים של הציונים הכלליים, כי יש לי הכרה ברורה שאין כל יסוד ממשי למשבר, ויש רק אי־הבנה זמנית, שברצון טוב ובאמון הדדי אפשר לסלקה.

אני שמח לציין, כי רצון טוב זה נתגלה הפעם בתוך כל סיעות הקואליציה, והממשלה יוצבה מחדש.

בישיבתה הבוקר החליטה הממשלה, לאחר שקיבלה על כך הסכמת החברים שהתפטרו לפני שבועיים, לצרף אותם לממשלה בהתאם לחוק־המעבר המתוקן. ואני מציע לכנסת בשם הממשלה, לאשר צירוף החברים: ישראל רוקח כשר־הפנים, פרץ ברנשטיין כשר־המסחר־והתעשיה, יוסף ספיר כשר־התחבורה ויוסף סרלין כשר־הבריאות לממשלת ישראל.

בהודעתי בכנסת לפני שבוע ציינתי כי לא די בייצוב הקואליציה, אלא יש צורך במאמצים להרחבתה. עכשיו, כשהקואליציה יוצבה, אני רואה צורך להדגיש מחדש חשיבות ההרחבה, ובמידה שהדבר תלוי בי אמשיך במאמצים אלה, למרות כל הקשיים שנתגלו עד היום מימין ומשמאל. מצבו של עם ישראל וצרכיה החיוניים ביותר של מדינת־ישראל מחייבים ליכוד לאומי מאכסימלי למען העיקר ולמען המשותף, גם במדינת־ישראל וגם בעם כולו.

הממשלה מציעה לקיים דיון על ההתפטרות של ארבעת השרים ושובם לממשלה, ובגמר הדיון לאשר הודעת הממשלה עוד היום.

לא עליתי עכשיו על הבמה להתווכח עם מישהו. הוויכוח על מדיניות הממשלה ייערך בזמנו, ובשבוע הבא יעמוד לדיון סעיף מיוחד על תקציב משרד ראש הממשלה, וידובר אז גם על משרד זה וגם על העומד בראשו.

באתי הפעם לדבר על השאלה שנשתרבבה בשבועיים אלה בוויכוחים על החינוך הממלכתי – שאלת הדגל. הפעם אינני מדבר בשם מפלגתי. מיום עלותי לארץ אני חבר מפלגה זו, ואני בטוח שאהיה חבר בה עד יומי האחרון. כחבר המפלגה אני מקבל דינה, גם כאשר אינני מסכים לה, כי אני מאמין שזה הציבור הממלא שליחותו ההיסטורית של עמו בנאמנות הגדולה ביותר, ובדרך הנכונה. אבל בפעולתי כראש־הממשלה איני מקבל הוראות מהמפלגה, כאשר לא קיבלתי בהיותי יושב־ראש ההנהלה הציונית.

אין אני מדבר הפעם גם כחבר־הממשלה, כי בממשלה יתכנו דעות שונות בענין זה. אני חבר בממשלה שיש בה היתר לדעות מתנגדות זו לזו; אדבר כראש־ממשלה אשר יש עליו אחריות אישית, וטיבה של אחריות אישית זו הוא קובע.

אך מכיוון ששמעתי בנאום של קודמי מעין נקרולוג שלי רצוף שבחים, אני רוצה להודיע שזה קצת מוקדם. עדיין אני חי. הזכירו לי לשבח המלחמות שנלחמתי ב“ימין”; אפשר היה להוסיף, כי ניהלתי מלחמות גם עם ה“שמאל” המתכחש, מראשית ייסוד ההסתדרות. והיתה לי הזכות, כאשר הלכתי לפני שלושים שנה בשם ההסתדרות למוסקבה, להרים בבירת הסובייטים את הדגל הציוני, אם כי חבריו של בן־אהרן, חברי “פועלי־ציון־שמאל” דרשו ממני לא לעשות זאת ואיימו עלי שאם אעיז להניף דגל ציוני במוסקבה, יחרימו תערוכת ההסתדרות. לא שמתי לב ל“שמאל” והרימותי הדגל הציוני במוסקבה. עכשיו שוב נתעורר ויכוח, והוויכוח הוא ביני ובין רבים מחברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. וזה ויכוח ביני לבין חברים כאברהם הרצפלד, קדיש לוז מדגניה, עמי אסף מכפר יהושע ויזהר סמילנסקי; ומישהו ניסה פה ובחוץ־לארץ להעמיד אותם כלא־נאמנים לעם ישראל, לכלל ישראל, לדגל הציוני. אין הם זקוקים לשום סניגוריה ציונית, אבל מותר לי כחבר שלהם לחלוק עליהם, ואין זאת בפעם הראשונה, ואני חושש גם לא בפעם האחרונה.

לאשרי אני חבר במפלגה חפשית, שאין מכתיבים לה דעותיה לא מבחוץ ולא מבפנים. ואני גאה על חברותי במפלגה מסוג זה, כי אני יכול להיות רק במפלגה שהיא חפשית, ושום כוח בעולם, חיצוני או פנימי, אינו מטיל עלי דעות. כל ימי אני עובד בתנועה שקשרי אתה הם לחיים ולמוות, והיא תנועה שמתנגדיה קוראים לה בגנאי, – ואני מקבל זאת בכבוד – תנועה של “שעטנז”. התנגדתי כל ימי לאלה שדוגלים, כביכול, במוניסם. אולי יש להם שעטנז" אחר; כי אדם הוא כל ימיו פלוראליסטי, כל אדם; לאנשים יש ריבוי של יחסים וקשרים בכמה שטחים של חייהם, פעולתם ומחשבתם, ואין שום דבר בודד ויחיד ממַצה כל אמיתם והתענינותם, ומי שאומר מוניסם ביחס לאדם ולחבר אנשים, אינו יודע מה הוא סח.

כל ימי היתי חבר בתנועה הדוגלת ב“שעטנז” רעיוני, ואולי לא שעטנז אחד בלבד. ישנם כמה וכמה “שעטנזים היקרים לי, אבל כאן אעמוד רק על “שעטנז” אחד, זה הכרוך בשאלת הדגלים. ה”שעטנז" הזה הוא צירוף הסוציאליזם והציונות, או הציונות הסוציאליסטית. שניהם יונקים ממחשבות, ממאורעות ומאידיאלים של ימינו, כי גם הציונות וגם הסוציאליסם לא היו אפשריים בצורתם המודרנית לפני מאות שנים. אולם שניהם גם יחד יונקים ביסודם ממקור היהדות, שבו נעוץ כל קיומנו ההיסטורי, והמקור הוא – נביאי ישראל וספר הספרים.

אנו דוגלים בדגל העבודה ואנו דוגלים בדגל העם. אינני אדוק בסמלים ואינני חסיד של דגלים, ואיני מחשיב אנשים הסוגדים לדגל ופוטרים עצמם מהחובות שהדגל אינו אלא סמלם. נלחמתי כל חיי נגד המנפנפים בדגל הציוני בלי שיעשו עבודה ציונית ויחיו חיים ציוניים. כן נלחמתי ואלחם נגד המנפנפים בדגל העבודה, מבלי נאמנות לאחדות העובדים ולשליחותם בעם. המפלג פועלים ומתכחש ליעודם, נושא דגל העבודה לשוא. הפורק עול המדינה ומחבל בעבודתה – מחלל דגל העם. הנפנוף בדגל כשהוא לעצמו אינו מעיד לא על ציונות ולא על סוציאליסם. גם בעמנו וגם בעמים אחרים נתחללו דגלים לא פעם על־ידי נושאיהם. האם לא חולל רעיון החירות הלאומית על־ידי רוצחי־עמים? האם לא חולל רעיון השחרור החברתי על־ידי משעבדים ועריצים שעשו פלסתר חזון הסוציאליסם? אנשי תנועות נבחנים לא על־ידי הסיסמאות והדגלים שהם נושאים, אלא לפי המעשה שהם מגשימים. מכריע טיבו של הדגל, ולא הדגל.

אנו דוגלים ב“שעטנז” ואנו גאים על ה“שעטנז” הזה. נביאי ישראל לא ניבאו רק על תקומה לאומית, אלא גם על צדק חברתי. והם ניבאו לא לעם ישראל בלבד, אלא לאנושות כולה. אין כישראל גוי אחד בארץ, ואין עם יותר אוניברסלי מעם ישראל. ערכים לאומיים מייחדים אותנו כאשר אולי אינם מייחדים שום עם אחר, ובכל שרשינו הנפשיים והמוסריים אנו מעורים באנושות כולה. הנבואה העברית היתה לאומית כלל־אנושית וקוסמית. עמנו היה העם הראשון בהיסטוריה שהכיר באלוהיו – את אלוהי העולם. ונביא־הכתב הראשון, עמוס מתקוע, נשא דברו על כל העמים אשר סביבו – ארם, פלשת, צור, אדום, עמון, מואב, יהודה וישראל, וזעמו נשפך גם על מואסי ה' וגם על המוכרים בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים. ומהנביאים למדנו שלא תיתכן גאולה לאומית בלי צדק חברתי, ולהיפך. זהו מקורו הקדמון, הראשוני של ה“שעטנז” שלנו, של אמונתנו ושאיפתנו הציונית הסוציאליסטית. כך נולדה תנועתנו, כך פעלה כל ימיה, וכך תפעל עד אשר תבצע שליחותה המלאה.

מבחינת ה“שעטנז” אעמוד על שני מושגי יסוד: מושג העם ואחדותו ומושג המעמד העובד ואחדותו. לתנועתנו יש ריב ללא פשרה עם ה“מוניסטים” כביכול, האומרים: או עם או מעמד. ובשנת 1920 התפלגנו מ“פועלי־ציון־שמאל” שאמרו לנו: או – או! מי שנאמן למעמד אין לו חלק בהסתדרות העם, בהסתדרות הציונית, כי הסתדרות זו אינה אלא הסוואה לבורז’ואזיה; קרנותיה הם קרנות לדיכוי העובדים וניצולם; הקוגרס הציוני אינו אלא אמצעי לשעבוד הפועל, וכל שיתוף פעולה עם הבורז’ואזיה היא בגידה במעמד הפועלים. אין כלל־ישראל, יש רק ניגודי־מעמדות; “שמאל” זה החרים תערוכת ההסתדרות במוקבה, כשהניפותי עליה הדגל הציוני.

ומי לא יודע המלחמה שהכריזו עלינו ה“מוניסטים” הלאומיים שדגלו בציונות “צרופה” נקיה מכל “שעטנז” סוציאלי. בתולדות המפעל בארץ אשר נתן לנו את המדינה – שני האגפים ה“מוניסטיים” עמדו בעקרותם, בחדלון־אונים, בדלות־מעשיהם; ה“שמאל” אין לו כל חלק ונחלה ביצירה הפועלית המסועפת והעשירה, שנתגבשה בהסתדרות העובדים, וה“ימין” הלאומי לא היה שותף למפעל הישובי המבורך והמַפרה של ההסתדרות הציונות ה“משועטנזת”, והקים לעצמו הסתדרות ציונית “חדשה”, שהתנדפה כהינדוף עשן.

תנועתנו האמינה ומאמינה בעם, באחדותו, ובשותפות־הגורל המקשרת כל חלקי העם, למאות הפיזורים והניגודים. והיא האמינה ומאמינה במעמד העובד ובשיחותו ההיסטורית, שליחות לאומית וחברתית, ציונית וסוציאליסטית כאחת. ואין אנו רואים כל צורך להתנצל על נשיאת שני הדגלים – דגל העם ודגל העבודה, כי בעבודה ייבנה העם וייגאל. אבל כל דגל מסמל משהו מיוחד ושונה, וכל דגל – על מחנהו ובמקומו, כי כל דגל אומר משהו.

מה אומר דגל העם? בניגוד ל“שמאל” השתתפנו בקונגרס הציוני של העם כולו; לא שעינו לטענה ה“מארכסיסטית”: האם הבורז’ואזיה תעזור למפעל ההתישבות העובדת? לא חשבנו ששותפות כל חלקי העם, שעליה בנויה התנועה הציונית, נועדת להגשמת הסוציאליסם. עיצוב חברה עובדת בת־חורין הוא יעודה ותפקידה של תנועת הפועלים. השתייכנו לכלל־האומה והאמנו בכלל־האומה, וידענו ששותפות העם היא צורך והכרח היסטורי – למען קיומו וגאולתו של העם. אין היא קשורה בקוניונקטורה, אלא בהנחה יסודית שקיימת אחדות העם היהודי, קיימת שותפות־גורל בין יהודי כל העולם, אפילו בין אלה שאינם מכירים בה. לא הציונות יצרה שותפות־גורל זו, אלא להיפך. ישנה שותפות גורל בין היהודים בכל העולם, אם הם רוצים בכך או שאינם רוצים. והציונות והארגון הלאומי שלה אינם אלא ביטויה של שותפות־גורל זו; ושותפות זו קיימת למרות הניגודים הפנימיים, האמיתיים והמדומים, הקבועים והחולפים. יש ניגודים שהם פרי השפעות זרות ותפלות, פרי התכחשות והסתנוורות, והם קיימים בתוך ציבור העובדים, כמו בתוך ציבורים אחרים. יש במחנה הפועלים משתעבדים לכוחות זרים, וגם עוינים, מתוך חוסר עצמאות מוסרית ומחשבתית, כשם שיש עבדות רוחנית ומדינית בקרב חוגי הימין. יש לא רק יבסקציה קומוניסטית – ישנה יבסקציה פלוטוקראטית באמריקה הנקראת בשם: “מועצה למען היהדות”; גם הם מתכחשים לגורל המשותף ולאחדות העם. תנועת הפועלים הארצישראלית הושתתה על אמונה זו באחדות העם וגורלו המשותף. ואם יש “סוציאליסטים” היושבים בהסתדרות הציונית ומתכחשים לשותפות הגורל של העם היהודי ולאחדותו – או שהם אינם יודעים מה שהם עושים או שהם יושבים שם רק למען קבלת תקציבים.

ומה אומר דגל העבודה?

אנו סבורים שהעם היהודי, כמו שהוא בפיזורו, בתלותו, במצבו התרבותי, במבנהו הכלכלי והסוציאלי, קיומו עלוב וירוד ונתון להתנוונות ולחורבן. ונחוצה תמורה יסודית בשרשי קיומו של העם היהודי, תמורת־מקום, מעמד, תרבות ומבנה סוציאלי. מפיזור – לריכוז במולדת; מתלות – לעצמאות לאומית; מחיי אוויר ובלימה – לעבודה וקרקע; מבליל לשונות – ללשון ותרבות לאומית המאחדת דורות וממזגת גלויות. שליחות זו העמיסה על עצמה תנועת הפועלים החלוצית. אין היא הכוח היחיד שיבצע תמורה זו, נדרשים מאמצי העם כולו. אבל במרכז המאמץ יעמוד מפעל העבודה, יצירתם ומלחמתם של חלוצי העבודה, ונושאי בשורת הגאולה המלאה, גאולה לאומית וחברתית, יהודית ואנושית כאחת, זהו דגל העבודה.

וכל זמן שלא בוצעה התמורה המלאה ופיזורי ישראל לא התרכזו במולדתם, כל זמן שלא חלה תמורה בתרבות והעם כולו אין לו לשון אחת ותרבות אחת, כל זמן שלא חלה התמורה במבנהו הכלכלי והוא לא נעשה לעם עובד בן־חורין, מתוך עקירת הניגודים החברתיים־הכלכליים – תנועה זו יש לה שליחות מיוחדת בעם. ורק כאשר יבוצעו כל התמורות, יתמזגו שני הדברים והיו לאחדים ויהיה עם עובד אחד.

שני הדגלים מסמלים התכנים השונים והמשולבים של תנועתנו. הסמל חשוב רק במידה שהוא נותן ביטוי אמיתי למסומל. ואפשר לשאת לשוא כל סמל ודגל, כמו שיכול יהודי מנוּול ורמאי המחלל כל קדשי היהדות, ללבוש טלית וציציות, וזה עדיין לא מוכיח דבר, אבל במידה שהדגל בא לסמל תוכן רעיוני, אין לערבב הדגלים. דגל העם מופיע בכל בנין, עצרת, מוסד והפגנה המאחדים את כולנו כעם יהודי ומסמלים את היעוד הכללי של האומה, – יהיה זה בית של הקונגרס הציוני, יהיה זה מחנה צבא, יהיה זה בית־ספר של המדינה ויהיה זה מוסד ממלכתי אחר, – עליהם יתנוסס אך ורק דגל העם, הדגל המסמל שלימותה ואחדותה של האומה.

לא עלה ולא יעלה על דעת ה“שמאל” לתלות בכוח את דגל העבודה על הקונגרס הציוני. הם לא העיזו ולא יעיזו לעשות זאת, ואינני רוצה להגיד כרגע מדוע. הם לא יעיזו לעשות זאת במחנה של נח“ל, אם כי יתכן שכל חברי נח”ל הם חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או איזו מפלגת פועלים אחרת. לא יעלה על הדעת לעשות זאת, אם כי אפשר לעשות זאת בניגוד לחוק ובאלימות, כאשר מנסים פרועים חסרי־תרבות ללכלך קירות כאשר בא אלינו אורח מחוץ־לארץ, דבר אשר לא היו מעיזים לעשותו בברית־המועצות לו אותו אורח היה בא לשם. כאשר לא העיזו לעשות זאת כשריבנטרופ בא למוסקבה.

עד עכשיו לא היה בית־הספר קנין האומה אלא קנין חלקים שונים בעם, קנין מפלגות וזרמים. כל חלק יכול היה לעשות בו כרצונו. אבל אני מצטער, כי רבים מחברי אשר הכירו בצורך של ביטול שלטון המפלגות בחינוך, ונתנו יד להקמת חינוך ממלכתי – אינם מסיקים המסקנה ההגיונית והמוכרחת גם בנוגע לדגל. עדיין אין חינוך ממלכתי, ובתי־הספר אינם של המדינה, אבל אני מקווה שהחוק יתקבל, ועם קבלת החוק לא יהיה עוד בית־הספר של חלק העם, אלא של העם כולו, ודינו יהיה כאולם הקונגרס הציוני או אולם הכנסת או מחנה נח"ל. אני יכול לתאר לי כי יימצא בכנסת רוב של חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אבל רק הדגל הממלכתי יתנפנף על הבית הזה, כי מקום זה מסמל את האומה כולה. יש אצלנו חברים הרואים את המחר בעינים של אתמול והיום. איני מפקפק בציונותם הנאמנה, שוודאי אינה פחותה מזו שלי. אברהם הרצפלד איננו זקוק לשום סניגוריה ציונית. אבל אני חולק עליו, ובכל התוקף, כשהוא רוצה לנהוג מחר, לאחר קבלת החוק – אם יתקבל – כאשר נהג בטרם היה החוק, ובטרם היה בית־הספר של המדינה כולה; וגם אם כל התלמידים בבית־הספר של המדינה, במאה אחוזים, יהיו חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל, יונף על בית־הספר רק דגל האומה. בית־הספר של המדינה אינו בית־הספר של הילדים ושל הורי הילדים הלומדים בו, אלא של כלל האומה, והוא פתוח לכל ילד של האומה ועליו יתנוסס רק דגל האומה. ביום האחד במאי רשאים כמובן הילדים לחוג חג העבודה, וישאו ברמה דגל העבודה, ואם מוריהם הם חלק מתנועת הפועלים, ילכו אף הם באותו יום תחת דגל העבודה. אבל בבית־הספר, ביתה של המדינה, יתנוסס אך ורק דגל האומה. יכולים חברי־הכנסת, וכמובן גם רוב של חברי־הכנסת, אם הם חברי מפלגות עבודה, להפגין ביום האחד במאי בדגל העבודה ולפאר בתיהם בדגל זה. אבל על הבנין של הכנסת לא יונף גם באחד במאי שום דגל, – מחוץ לדגל המדינה. הבית הזה משמש לאומה כולה. והוא הדין בית־ספר של המדינה, ואין הבדל אם רוב או אפילו מאה אחוז של הילדים שייכים להורים הרוצים בדגל העבודה.

בית־הספר של המדינה הוא קנינם של כל הילדים בארץ. ואפילו אם כל ילדי דגניה ירצו – וּודאי שירצו – לחוג את חג העבודה ולשאת ברמה את דגל העבודה, יעשו זאת, אבל בית־הספר יישאר ממלכתי. הוא אינו רק של ילדי דגניה גם אם ילדים אלה הם מאה אחוזים של בית־הספר במקום. זהו בית־ספר של כל ילדי ישראל ללא הבדל, אם החינוך נעשה לחינוך ממלכתי, כמו שהכנסת הזאת היא כנסת של כל העם במדינה, כמו שהקונגרס הוא של כל העם בתפוצות, כמו שמחנה צבא הוא של צה"ל. אנו נישא דגל העבודה ברמה כשנופיע כפועלים וביום שנחליט עליו כפועלים, ולאו דווקא בשני ימים, כפי שהחליטו חברי. נעשה זאת בכל זמן שנרצה ובכל הזדמנות נאותה. אבל ברגע שמוחלט על־ידי העם, לרבות העם העובד, ושום החלטה אינה מתקבלת אלא בהסכמת העם העובד, ברגע שהכנסת, המבטאת את רצונו של העם, ובכלל זה רצונו של העם העובד, מחליטה שבית־הספר נעשה לקנין האומה, יונף על בית־הספר הממלכתי בכל השנה ללא יוצא מן הכלל, אך ורק דגלה של האומה, מפני שזהו קנינה של האומה. רק על נקודה זו יש עדיין בתוכנו ויכוח. הוא לא נסתיים. אני מקווה שהוא יסתיים, אינני יודע כיצד ואיך, כי אינני נביא, ומפלגתי חפשית. הוויכוח יוכרע בלי קשר עם בעיות אחרות, אלא לגופו ומתוכו.

ואם עד גמר הבירור וההכרעה ירצה מישהו להשמיץ נושאי מפעל העבודה, שהוא גם המפעל הציוני בארץ, מפני שאנשים כאברהם הרצפלד וקדיש לוז סבורים שבדגניה יש לתלות גם על בית־ספר ממלכתי דגל העבודה, ויפסול ציונותם הם – אינו ראוי לתשובה רצינית, כשם שלא ראוי לתשובה מי שטוען או מעמיד פנים כטוען שאנו קיפלנו דגל העבודה. אנחנו ציונים סוציאליסטים, השקפת־עולמנו וחזוננו ההיסטורי נובעים מתורת הנביאים, וגאולת עמנו לא תהיה שלמה אם לא תהיה גם גאולה לאומית וגם גאולה סוציאלית. יתר על כך, אנו לא מאמינים באפשרות של גאולה שלמה של עם ישראל בלי גאולת האנושות כולה, בלי חירות, שוויון וצדק לכל עמי־העולם, כי אנו חלק של העולם כולו. וכל עוד לא קמה גאולה שלמה זו, – נקדיש חיינו להגשמת הציונות הסוציאליסטית ולא נחשוש ל“שעטנז” של ציונות וסוציאליסם. יש צורך בשתי התנועות, כשם שיש צורך בעוד הרבה תנועות: תנועת נשים, תנועת מורים, תנועת סופרים, ועוד כמה וכמה תנועות המעשירות חיינו. ואם יש צורך בדגלים ובסמלים – נישא ברמה את שני הדגלים, אבל כל דגל במקומו הראוי ולמטרה היעודה.

י“ח בסיון תשי”ג – 1 ביוני 1953

הרצאה מטעם מפלגת פועלי ארץ־ישראל, במלאת עשרים שנה להירצחו

תעלומת מותו של ארלוזורוב אפופה סוד אכזרי, סוד של שנאה וקנאה שפלה. אולם גם חייו הם סוד גדול, סוד זורח, סוד מופלא של שפע כוחות, כוחות מחשבה ורצון יוזם ויוצר. אך מעטים כמותו נתגלו בתוכנו.

הבא לסכם פעולתו של ארלוזורוב בשטחים השונים: במחשבה היהודית, הציונית והסוציאליסטית; בחינוך הדור הצעיר בגרמניה ובארץ; בשדה הספרות; בבירורים המדעיים והפובליציסטיים; בענינים המדיניים והציבוריים, ואף בשירה הלירית הצרופה, – יקשה לו להאמין שכל מכלול העבודה הכבירה הזאת נעשתה בתקופה של עשר שנים, והאיש שעשה זאת לא הגיע לשנתו השלושים וארבע.

רק בשנת 1923 הופיע ארלוזורוב בפעם הראשונה בקונגרס הציוני, וכמעט מיד – כמו אהבה מראיה ראשונה – כבש את לב הציבור הציוני בכשרון מנהיגותו. וב־ 1931 נבחר להנהלה הציונית. בחירה זאת פתחה פרק חדש, והחידוש היה בשנים:

בפעם הראשונה בתנועה הציונית, מאז קם הרצל ב־ 1897 בקונגרס הציוני הראשון, נמסר המפתח לנציגות הפוליטית ולפעולה הפוליטית לאיש מן הישוב בארץ־ישראל. והחידוש השני: בפעם הראשונה נמסר המפתח הזה לנציג תנועת הפועלים. והיה קשר פנימי אורגני בין שני החידושים האלה, ובהם בא לידי גילוי ההגיון הפנימי של ההתישבות הציונית המחוללת תמורה גדולה במבנה העם במולדת ומשרישה המונים בקרקע ובעבודה. חוזים, הוגים ומנהיגים קמו לה ליהדות בגולה; כולם באו מתוך המעמד הבינוני, כי זה היה מבנהו של העם היהודי, בו היה גנוז כוח הקיום והיצירה של העם היהודי. מתוך מעמד זה באו אלינו כל סופרי ישראל, כל המנהיגות, גם של תנועת ההשכלה וגם של תנועת חיבת־ציון, ואפילו של תנועת הפועלים – גם האנטי־ציונית וגם הציונית; כולם יצאו מחוגי המעמד הבינוני. התמורה הגדולה בכיוון יצירת עם עובד התחילה בארץ עם הקמת הישוב החדש; קם ישוב עובד והמעמד העובד נעשה נושא היצירה החדשה, לא רק במשק ובעבודה אלא גם בספרות, במחשבה, ולבסוף גם בהנהלת המדיניות. ובארלוזורוב נתגלם השינוי הכפול הזה.

בחוסר־אמון נתקבל בחלק הגדול של הישוב ובציונות השינוי המהפכני הזה. היתכן כי אדם שלא נתחנך בקמבריג' או באוכספורד יוכל להתיצב בפני שליטי אנגליה ובפני שאר שליטי עולם? אמנם כבר היה כדבר הזה גם קודם, במקרה וייצמן. וייצמן, המנהיג הפוליטי הגדול ביותר שקם לאחר הרצל, גם הוא יצא מתוך יהדות מזרח אירופה, אבל היה זה מקרה יחיד במינו: הוא נתערה מצעירותו במערב אירופה ובאנגליה, ועליו זרחה השכינה של הצהרת בלפור, ויהדות מערב אירופה קיבלה את מנהיגותו של וייצמן בנקל; אבל כאן, במקרה ארלוזורוב, הופיע בחור צעיר, שליח פועלי ארץ־ישראל, ורבים שאלו: האם הוא יצליח לנהוג את הספינה הזאת ולייצג את העם היהודי בפני הגויים? אבל עם כל שיחה ופגישה שלו עם נציגי השלטון, הגביר את האמונה לא רק בתוכנו, בתוך תנועתנו, אלא בעולם היהודי כולו, שדרך כוכב חדש בארץ־ישראל בתוך תנועת הפועלים,וכי נציגות העם נמצאת בידים נאמנות.

ארלוזורוב היה תמיד נאמן של וייצמן. כוייצמן היה מאמין גדול באנגליה ובקורפורציה עם אנגליה; כוייצמן היה נאמן לפעולה מודרגת ולהתקדמות שלב אחרי שלב. אולם ארלוזורוב היה לא רק תלמיד; הוא ספג לתוכו, מתוך התערותו הפנימית העמוקה בתנועת הפועלים בארץ־ישראל, את אי־המנוחה ואת דחיקת הקץ אשר עמה בקרב תנועת הפועלים מראשית היותה. והקורא מכתבו של ארלוזורוב לוייצמן זמן לא רב לפני מותו, רואה לפניו ארלוזורוב חדש, שאינו משלים יותר עם ההתפתחות האטית, וצמא לשינויים ראדיקליים. הוא אולי לא מצא הדרך הנכונה. ומה שהציע במכתב זה לוייצמן לא היה מעשי, אבל אין ספק, שאילמלא אותו כדור ארור, ששׂם קץ לחיי המנהיג הצעיר אותו ערב על חולות תל־אביב, היה ארלוזורוב ממשיך בחיפושים להחשת הקץ, וגם היה מוצא את הדרך לכך. אבל הוא לא זכה, ובעודו באבּוֹ נגדע.

עברו עשרים שנה מאז מותו הטראגי. אילו היה חי, היה גם היום צעיר לימים, רק בן חמשים וארבע. אבל לא זכינו אנחנו ולא זכה הוא. במשך עשרים שנה אלה חלו בעולם, בעם ובארץ, תמורות מהפכניות. אנגליה הסתלקה מהמנדט, פרצה מלחמת־עולם שניה, נשמד שליש העם היהודי, אך רוח השארית לא נפלה, ומתוך מאבק ומרי קמה מדינת ישראל. ואנו עומדים חמש שנים אחרי הקמת המדינה.

במשך חמש שנים אלו נוספו למדינת ישראל 800 אלף נפש, 700 אלף מעליה, ו־ 100 אלף מריבוי טבעי. בהשוואה למה שקרה לארצות אחרות, זאת תופעה כבירה, כמעט יחידה במינה, ללא דוגמא. אבל השאלה ששאל ארלוזורוב במכתבו לוייצמן: כיצד נגיע לפתרון מלא של בעייתנו, לגאולה מלאה של עמנו, – השאלה הזאת במקומה עומדת גם עכשיו. אמנם קמה המדינה, נעשו דברים גדולים בחמש שנים, נוספו 800 אלף יהודים בארץ קטנה זו, אבל אנו עדיין עומדים בראשית המלאכה.

אילו ארלוזורוב היה חי אתנו היום הזה – מה היה רוצה שנעשה במשך עשר השנים הבאות? לא אטעה אם אנסה לפרש בקצרה מה הם הדברים שאנו צריכים לחתור לקראתם במשך עשר השנים הקרובות, כאשר היה עושה ארלוזורוב אילו היה בחיים:

א. להגיע לפחות ל־ 4 מיליון יהודים במדינת ישראל: יש להעלות מיליון אחד מארצות האיסלם, מאפריקה הצפונית, מאסיה, מתורכיה, מפרס. מיליון אחד מארצות ברית־המועצות וארצות סובייטיות אחרות. ארבעה מיליון זה המינימום הדרוש בשביל חיי אומה עצמאית, המסוגלת לסדר את משקה ותרבותה ובטחונה.

ב. הדבר השני שעלינו לחתור לקראתו בעשר השנים הקרובות זוהי עצמאות כלכלית. יש להקים עוד 500 כפרים עבריים שיבטיחו לארבעה מיליון היהודים בארץ את כל המזון הדרוש להם, לפתח תעשיות־יסוד במתכת, במכרות ולטפח שיט ודיג בים, ואלפי אניות ישוטו על פני כל ימי עולם עם הדגל הישראלי. ארצנו לא תחדל להיות ארץ של יבוא גדול, אבל יש לדאוג לכך שהיצוא יגדל עם היבוא. ואין זה למעלה מיכולתנו.

ג. והדבר השלישי – עלינו לחדש אחדותה השלמה של תנועת הפועלים, של התנועה החלוצית והתנועה הקיבוצית. אל ניבּהל מהאסון שקרה לנו בזמן האחרון, מהפילוגים האוכלים בנו – מהמאורעות של עין־חרוד ויפתח. לא נס ליחו של הפועל העברי. עלינו להחזיק ביד רמה דגל אחדות העבודה, דגל אחדות הפועלים, דגל אחדות התנועה הקיבוצית. נלכד השברים בתוך התנועה, נגבש אחדותנו המלאה והנאמנה ונבטיח על־ידי־כך את ההגמוניה הטבעית של העם העובד במדינת ישראל ובעם ישראל כולו. תהיה לנו הסתדרות אחת ויחידה לכל פועלי ישראל, תהיה מפלגה ציונית סוציאליסטית אחת של כל המעמד העובד, ותהיה תנועה קיבוצית מאוחדת אשר תלכד סביבה כל משקי העבודה ותחנך את הנוער בארץ ובגולה.

ד. הדבר הרביעי – להפוך מדינת ישראל לאחד המרכזים הראשיים למדע, לחכמה ולמחקר בעולם. עם ישראל אינו גדול בכמות, הוא עם קטן, אבל הוא נחון בסגולות אינטלקטואליות ומוסריות שאינן נופלות מאלו של איזה עם בעולם, ויש לאל ידינו להקים בארץ הזאת, אם לא המרכז הראשון, אבל אחד המרכזים הראשוניים והגדולים ביותר לחכמה ומדע, ועלינו לרכז במדינה הזאת טובי המוחות שבעם ישראל מכל קצווי תבל, טובי אנשי המדע, גדולי התורה והחכמה, שיהיו לאור אם לא לגויים, לפחות לכל עם ישראל בתפוצותיו. לא ייבצרו הדברים האלה מאתנו.

ארלוזורוב אמר: צריך להחזיק מעמד בעקשנות, גם כשהסיכויים נראים גרועים ביותר. והסיכויים עכשיו לא נראים כל כך גרועים כמו לפני עשרים שנה. ועוד אמר: במאבק מנצחים אלה המחזיקים מעמד ואינם נרתעים. ואנו נזכור את ארלוזורוב לא כאבלים אלא כמאמינים, כיוצרים, כלוחמים וכממשיכים עד הנצחון, ועד מלוא הנצחון.

כ“ה בסיוון תשי”ג – 8 ביוני 1953

בישיבה רמ"ב של הכנסת השניה

משרד זה, בכל אופן מבחינת תקציבו, הוא אחד המשרדים הקטנים ביותר בממשלה. הודות לחברי השר בלי תיק, פנחס לבון, הוקטן השנה המשרד בכמה עשרות עובדים, – ואני אומר זאת בלי כל תרעומת. קיימות בו שלוש מחלקות: המחלקה הראשונה – כוללת הלשכה, וגם, בשעה זו, שני שרים בלי תיק, נציבות המנגנון וגנזך המדינה; המחלקה השניה – כוללת המועצה המדעית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והלשכה לתכנון ותיאום כלכלי; המחלקה השלישית מרכזת שירותי המודיעין של הממשלה, עתונות פנים וחוץ, ושירות השידור. מלבד כל אלה ישנה עוד לשכה מיוחדת המטפלת בהקמת הקריה בירושלים ובסידורים מיוחדים כגון מצעד הקוממיות. אומר רק מלים אחדות על כמה לשכות שיש להן ערך מיוחד.

הזמנו ללשכה לתיאום ולתכנון כלכלי משלחת לא־גדולה של יועצים כלכליים מארצות־הברית, בראשות מר אוסקר גאס, שעסק במחקר הכלכלה בישראל עוד בימי הנהלת הסוכנות, כאשר הסוכנות עשתה הכנות לקראת הקמת המדינה. אתו יבואו מספר אנשים בעלי שם ובעלי ידיעה רבה בענפי הכלכלה. תפקידה של המשלחת הוא לייעץ לממשלה, והממשלה תהיה רשאית לקבל העצה או לא לקבלה, כאשר היה הדבר עם כל היועצים שהיו עד עכשיו, בדבר השיטות והדרכים לארגון ולתיאום שטחי הכלכלה השונים, יבוא ויצוא, מדיניות פיסקאלית, מטבע חוץ, פיתוח ענפי המשק השונים, חקלאות, תעשיה ושירותים, העלאת פריון העבודה ושכלול הייצור וכדומה. חֶבֶר זה יקבל ידיעות מכל המשרדים הכלכליים ויבדוק דרכי הפעולה הכלכלית במשרדים השונים ויציע הצעות להכוונתן ולתיאומן.

איני צריך לאבד זמנכם על תיאור גנזך המדינה, שעכשיו עם החוק בדבר החובה לשלוח אליו כל ספר וכל מחברת המופיעים במדינה – יהיה הגנזך המרכזי של המדינה.

אומר מלים אחדות על שתי הלשכות העוסקות בעבודה סידורית ומדעית. תחילה על הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה. לשכה זו מסדרת ומתאימה התקנים הבינלאומיים של הפעולה הסטאטיסטית, או כפי שהם קוראים לכך – המדע הסטאטיסטי בימינו, לצרכים המיוחדים של ארץ עליה זו עם משקה הדינאמי. הם עוסקים בסטאטיסטיקה של הייצור החקלאי מאזן המזונות, אינדכס הייצור והתאמה בתעשיה, סחר חוץ ופנים, מחקר מס ההכנסה, תנועת כלי רכב, תאונות דרכים, כוח אדם ואומדן על הרכב הישוב לפי ענפי הכלכלה וכל שאר התיאורים הדמוגרפיים. הם עוסקים בקביעת אינדכס יוקר החיים על־פי מידגמים קבועים.

בשטח הדמוגראפי הם עוסקים בתנועת האוכלוסיה, לידה, פטירה, מחלות, חינוך, משפט, סעד ומפעלי הנחלת הלשון העברית לשכבות השונות של העם. הם גם עוסקים בהרבה פעולות של הרשויות המקומיות והעיריות, ויש למחלקה זו מכונות חישוב שמבצעות פעולות חישוב מסובכות בשביל כל משרדי הממשלה, חישובי משכורת של כל העובדים, הכנת רשימת הבוחרים, כרטיסיית התושבים, כרטיסיית הצרכנים וכו' וכו'.

לשנה זו תקציבה הוא בערך 218,000 לירות לעומת 240,000 לירות של השנה שעברה, כי מספר עובדיה הוקטן בשנה זו.

אני מייחס ערך רב למועצה המדעית, שנוצרה לפני כמה שנים, על־ידי משרד ראש־הממשלה. מכל המחלקות של משרד ראש־הממשלה רק מחלקה זאת תקציבה עלה באופן ניכר השנה – מ־ 234,000 ל"י ל־ 300,000, וגם זו לא תאפשר הרחבת הפעולה, לרגל ההתיקרות, אלא תשמור על אותו היקף פעולה כמו בשנים הקודמות. במועצה זו עובדים כמה עשרות עובדים מדעיים, ומספר קטן יותר של עובדים אדמיניסטראטיביים.

הם עוסקים במחקר ואני אפרט ענפי המחקר העיקריים שלהם. הם גם מפרסמים כמה פעולות מחקר על ענפי כלכלה שונים. אני רוצה לציין בסיפוק רב שיתוף פעולה של אנשי התעשיה מכל הסקטורים, כפי שקוראים להם, עם מחקר מדעי זה.

הודות למחקרים של המחלקה הזאת, נתגלו שיטות מעולות להפעלת חמרים כימיים במוצרי בית הזיקוק לנפט שישמשו חמרי גלם לצבעים ותחליפים לסבון. המועצה תמשיך במחקרים אלה, ולשם כך מוקם בחיפה מפעל לניסויים בעזרת הציוד שהבאנו על־ידי המילווה האמריקני. המחקר שעשתה מועצה זו בים־המלח הביא לידי יעול התהליכים בהפקת הברום והאשלג, הוכנסו שיפורים חשובים בייצור חמרים שונים המופקים מים־המלח, שיועילו לחקלאות ולהדברת מזיקים שונים. מחקרים אלה יימשכו ויתרחבו בשיתוף עם מפעלי הפיתוח בים־המלח.

נעשו מחקרים חשובים של צמחי תעשיה ועצי יער, שתכליתם העיקרית – הפקת צלולוזה הדרושה, כידוע לכם, לענפי תעשיה רבים. הודות למחקר המועצה בשטח זה הוגדל גידול הפשתן השנה, והחלו בהקמת בית־חרושת לעיבודו. נעשה מחקר בשטח צמח הקרנף המשמש מקור ליוטה, לייצור שקים. עד עכשיו היינו צורכים שקים בשווי של יותר ממיליון דולר לשנה. כמו כן נערך מחקר של מקורות גלמיים לתעשיית־נייר ומשי מלאכותי מעץ האבקליפטוס, מעץ האורן ומיונקוס הצומח באדמה מליחה בנגב.

כן נחקרו צמחי רפואה שונים; נחקרו גם מקורות האנרגיה הצפונים בארץ וביחוד בשדות הכבול שנתגלו בחולה, ואבן הביטומינית המכילה שמן דלק, ובמקום אחד בלבד נמצאו כ־ 60 מיליון טון של האבן הזאת. עכשיו נעשים נסיונות בהיקף תעשייתי לברר כדאיות ניצולם הכלכלי כמקור לאנרגיה.

נעשים עוד מחקרים נוספים לגילוי מזיקי בהמות, לניצול מי השופכין להשקאה בשדות; בודקים שיטות בניה חדשות המותאמות לאקלים בארץ, ונסיונות בניה מחמרים הנמצאים בארץ, ביחוד חימר וגבס, וכמה נסיונות שנעשו בנגב ובאילת לפי שעה נתנו תוצאות משביעות רצון.

בעזרת הציוד של המילווה האמריקני הוקמה מעבדה פיסיקאלית, וברשותה נמצאים מכשירים עדינים ומדויקים ביותר, הדרושים לבדיקת מכשירים ומכונות תעשיה בארץ. מעבדה זו גם בנתה שעון אלקטרי מדויק בשביל הדואר.

המועצה מפרסמת מזמן לזמן בעברית, וגם בלשונות אירופה, במחקרים שלה והם נפוצים בעולם המדעי הבינלאומי, ונתרבו הקשרים בינינו ובין העולם המדעי.

אומר מלים אחדות על שירותי המודיעין כדי לתת אפשרות למתווכחים לתקוף אותם, כי בשטח זה במיוחד רצויה ביקורת ענינית, וחשוב מאוד לשמוע דעת הציבור ונציגיו על פעולה זאת, הכוללת לשכת העתונות, מחלקת ההסברה ושירות השידור. נשמע בוודאי מפי חברי־הכנסת על ליקויים בשטח זה, וכל הערת ביקורת תישמע באוזן קשבת. אני גם בטוח שישימו לב לביקורת.

מצד המחלקה נעשים מאמצים להרחיב ולשכלל הסרטים המקומיים, וכרגע ישנן שתי חברות המטפלות בשטח זה, והן: “כרמל” ו“גבע”. המחלקה מסדרת דבר שנראה לי חשוב בשביל הקליטה הרוחנית של העולים; היא עורכת סיורים של נציגי מעברות וישובי עולים על פני כל הארץ. נסיונות שנעשו עד עכשיו נתנו תוצאות חשובות, גם בשביל העמקת הכרת המולדת בקרב העולים, וגם בשביל משיכתם להתישבות, וחבל שהאמצעים המצומצמים אינם נותנים האפשרות להרחיב שירות זה.

שירות השידור הוגדל השנה על־ידי הקמת משדר חדש בעצמה של 50 קו"ט שיכול להביא דבר המדינה לכל קצווי הארץ, וגם שובחו המכשירים הטכניים להקלטה. אנו מוכרחים לפעול בשורה של לשונות זרות, ונעשים סידורים כאלה שלשון אחת לא תפריע לשניה.

במשרד ראש־הממשלה פועלת גם נציבות המנגנון, שקצת דובר עליה בחוק שירות המדינה, ואשר עם קבלת חוק שירות המדינה יוגדלו ערכה ואחריותה.

נציבות זו דאגה למשמעת בשירות הממשלה, לשיפור הרמה המקצועית של העובדים. היא קיימה מגע הדוק עם איגוד עובדי המדינה. היא טיפלה, גם באופן אינדיבידואלי וגם באופן קולקטיבי, ברבבות עובדים, נתנה להם הדרכה, שיעורים להשתלמות, ועזרה לא מעט לייעול העבודה. הודות לה יש השבחה מתמדת בעבודת מנגנון הממשלה. לה יש גם חלק רב בעיבוד החוק אשר הובא לפניכם, ואשר אמנם תוקן פעמים אחדות בממשלה, אבל היסודות הונחו על־ידי נציבות המנגנון.

הזכרתי בקצרה רק פעולות משרד־הממשלה. לא דיברתי על פעולות ראש־הממשלה, כי אין הן מותנות ותלויות בתקציב, ואני לא רוצה לחרוג ממסגרת הוויכוח התקציבי. אבל לא אתפלא, וגם לא אתרעם, אם מספר חברי־כנסת, שאפשר לנחש בערך מי יהיו, יעשו בוויכוח את ההיפך.

בלי כל הפתעה, גם לא בלי הנאה כל שהיא שמעתי שני הנואמים המשעשעים של תאומי־האופוזיציה, המנהיגים הדגולים של מפלגת הפועלים המאוחדת ותנועת החרות. הנאתי והנאת כל השומעים היתה אולי קצת יותר גדולה אילו המצע המשעשע הזה היה נעשה במקומו ובזמנו – בנשף פורים של האופוזיציה.

אייחד הערותי המעטות לדברים שנשמעו היום בכנסת.

על המומחים. – קראתי כמה תזכירים של ד"ר טרון והיו לי גם כמה שיחות אתו. גם מן התזכירים וגם מן השיחות למדתי הרבה, כי אינני מומחה לכלכלה והוא אחד הבקיאים בכלכלה. נהניתי גם מן הקריאות וגם מן השיחות, ולאחר שנתבררה לי השקפתו – דחיתי אותה דחייה מוחלטת, כי המומחה הזה – ויש לו לכך נימוקים רבי־משקל – מאמין בכל לבו שיש הכרח בכלל, וביחוד בארץ הזאת, בפיקוח טוטאליטרי על כל ענפי המשק, החקלאות, החרושת, המסחר, היצוא והיבוא ללא יוצא מן הכלל; הוא מחייב רגימנטיזציה גמורה של חיי הכלכלה על־ידי הממשלה; ואם כי אני סבור שיש צורך בתכנון ופיקוח ידוע, נדמה לי שפיקוח טוטאליטרי הוא סם־מוות לכל חברה, והוא לא יתכן במיוחד בתוכנו, ורק ישחית כל חלקה טובה.

השתוממתי הרבה שהסיעה והעתונות הדוגלת ביוזמה חופשית, נעשתה פתאום חסידו ומעריצו של ד“ר טרון. אני מצטער על יציאתו מהארץ, אבל עלי להגיד ברורות שאין כל חובה על הממשלה לקבל דעותיו של מומחה. אני בטוח שבהרבה דברים הוא היה לברכה, כי ד”ר טרון יש לו באמת בקיאות רבה בכלכלה בעולם והוא מתמצא בבעיות הכלכליות שלנו. גם המומחים החדשים שהבאנו, לא הבאנו כשופטים או כמחוקקים אלא כיועצים. נקשיב בתשומת־לב רבה לעצתם, כי יש להם ידיעה רבה ועמוקה על המשק הישראלי שהם טיפלו בו עוד לפני היווסד המדינה, וידיעות רבות על משק העולם. אבל יש דברים שאנו יודעים יותר טוב. אילו המנהיג של תנועת חרות היה מסוגל לדעת ולספר דברים כדיוקם, היה מספר שאמרתי למישהו שלציונות אני מומחה יותר מכל המומחים. – ובהנהלת מדינה זו נחוצה, לדעתי, תפיסה ציונית, אם כי יש להיזקק לידיעות ולעצות של מומחים. אבל המומחים אינם קובעים. הנואם האחרון, חבר־הכנסת ארן, הסביר זאת במקצת והייתי יכול להוסיף הרבה דוגמאות על מומחים חשובים מאוד, שלא שמענו להם ועשינו ההיפך ממה שיעצו. וטוב שעשינו כך. ולא רק בענינים משקיים כמו בישובי הרים, שנפסלו על־ידי מומחים, אלא גם בענינים מקצועיים. המומחים לארגון מקצועי, המנהיג של הסתדרות העובדים ה“לאומיים” – השמיע לנו לפני ימים אחדים לקח מה זה איגוד מקצועי. תורה זו של חבר־הכנסת שוסטק שמענו בדיוק לפני 30 שנה מאלה שנקראו מופ"סים, כלומר קומוניסטים, שאמרו לנו: אתם לא תרמו את האינטרנציונל ולא יקבל אתכם כארגון מקצועי. לא שמענו להם ולא נשמע לחבר־הכנסת שוסטק. הייתי יכול להביא עוד הרבה עצות של מומחים שדחינו. אף על פי שאנו נזקקים למומחים. ועלינו ללמוד מהם. יש לזכור שהמומחה יודע רק מקצועו בלבד, והחיים מורכבים ומסובכים, ואין גורם בודד, שהמומחה בקי בו, קובע כשהוא לבדו את מהלך הדברים. אני עבדכם הוא אחד מאלה שבראשית עבודתו הודיע בכנסת הראשונה שאינני מומחה לשום מקצוע, ומפני זה אני שואל לעצת מומחים, אבל כשאני צריך להחליט ולהכריע איני כפות לדעת המומחה ומחליט לפי שיקול דעתי. כך עשיתי גם בהנהלת מלחמת הקוממיות. ואין לי כל יסוד להצטער על שיטת פעולתי.

ועכשיו – מלים אחדות לבעיה שעורר חבר־הכנסת מועדי. הוא התקיף בחריפות אחד העובדים במשרדי; ועובד באיזה משרד שהוא, ביחוד במשרד ממשלתי, הוא רק בן־אדם ויכול לעשות משגה; ואחראי למשגה, אם באמת נעשה, – חבר־הממשלה הממונה על העובד. אבל במקרה אני יודע היטב את השאלה שדיבר עליה חבר־הכנסת מועדי, ואני מקבל על עצמי אחריות מלאה להתנהגות המשטרה במידה שהיא התערבה בדבר. אומר בקיצור מה היה הענין: לצערי הרב פרצה בכפר דרוזי – ירקה – מחלוקת בין שכנים וקרובי משפחה. בריב זה השתמשו בנשק חם. קרה נס ואיש לא נפגע. המשטרה התערבה כאשר היתה צריכה להתערב, כשם שהיתה חייבת להתערב ביפתח, כשהובאו אנשי אגרוף מבחוץ להטיל אימתם ורצונם על קיבוץ מתישבים, שלא יעשו מה שהם רוצים ומה שמותר להם לעשות. המשטרה באה להשקיט המריבה, וגם דרשה הנשק הבלתי ליגאלי שנמצא בכפר. זמן ידוע לא רצו למסור הנשק, אבל כעבור איזה זמן מילאו רצון המשטרה. המשטרה עשתה גם מאמצים להשלים בין הניצים, ואני מצטער על כך שלא הצליחה במאה אחוזים. אני מקווה שאנשי המקום יעשו זאת בעצמם. זהו מה שקרה. אני יודע, דבר זה עלול לקרות בכל מקום, לצערי הוא קורה יותר מדי גם בישובים יהודיים. אבל אני מצטער ביחוד על המקרה הזה, כי היתה לי הזכות לעבוד עם הדרוזים זה כמה שנים, וקודם כל בצבא; הם חיילים מצוינים, אנשי משמעת, לוחמים טובים, נאמנים; ראיתי אותם גם כעובדים, ובאחת העבודות המופלאות ביותר שנעשו בשנה האחרונה – בכביש לסדום; ושמחתי כאשר ניתנה לי ההזדמנות לעזור קצת לעובדים אלה שרצו להתישב בבאר־שבע; ואני מקווה ששבט זה, שמצא חופש ושוויון במדינת ישראל, ומשרת אותה באמונה, יחיו בינם לבין עצמם בשלום, ולא יזקקו למשטרה שתשלים ביניהם, ומקרים כאלה שקרו בירקה לא יקרו עוד.

ועוד מלה אחת על מדיניותנו כלפי האזרחים הערבים. אני יכול למַצות מדיניות זו בשני משפטים:

א. שוויון בזכויות ובחובות, ואני מדגיש זכויות וחובות. יתכן שפה ושם, כמו שיתכן גם בישוב לא־ערבי, מקופח מישהו, אבל אני רוצה שהאזרחים והתושבים הערבים שלנו ידעו: המדיניות השקולה והנחרצת של המדינה היא שוויון בזכויות ובחובות. ונדמה לי שהשוויון בזכויות התקיים יותר מאשר השוויון בחובות.

ב. בטחון. לא אנו גרמנו למצב שנוצר על הגבולות, לא לפני חמש שנים, ולא במשך חמש השנים הללו. אבל יש מצב כזה על גבולותינו, כאשר אינו על גבולותיה של שום מדינה בעולם, ואנו חייבים לדאוג לבטחון, ויש שעניני הבטחון קודמים לזכויות האינדיבידואליות של התושבים; ואלה היושבים על הגבול חייבים לקבל זאת באהבה.

אינני חושב שדיון תקציבי על משרדו של ראש־הממשלה זהו ענין להיסטוריה של חמש שנים, כפי שניסה לעשות נציג סיעת ה“שמאל”, ולא אעשה זאת, אם כי גם אני יכול לספר על מדרון בחמש שנים אלה, ואני מכיר אנשים שהם סמל חי של המדרון: אנשים שהיו לפני חמש או שש שנים נציגי הבורגנות, שכיום הם כל כך מנאצים אותה, ומשם נתגלגלו ל“סינתסה”, ויצאו והוקאו גם ממחנה זה, ועדיין לא הגיעו למחוז־חפצם האמיתי, כי הם תמיד מחפשים ומסתירים פרצופם האמיתי, אם יש להם בכלל פרצוף אמיתי. וּודאי שלא אתווכח עם אנשים, שאין להם חלק בהיסטוריה של חמש השנים האחרונות. הם לא עשו אותה, והם לא יכתבו אותה. ואם כי מה שקרה לפני חמש שנים אין להתבייש בו, הרי יאמרו לי: החלף המצב של היום במצב שלפני חמש שנים, לא אעשה זאת בעד כל הון דעלמא. לא אחליף גם מעמדנו הבינלאומי של היום במעמדנו שלפני חמש שנים, בכל חמש השנים האלה – אם זכרוני אינו מטעני – לא שמענו מפי מדינאים עולמיים, מה ששמענו בשבועות האחרונים מפי מדינאי בלונדון ומפי מדינאי בוושינגטון על מדינת ישראל. ואני יכול להתיחס למדיניות של מדינאים אלה בבקורת, ובכל אופן אינני חייב להזדהות אתם בכל, – אבל לא שמענו כל השנים על מדינת ישראל דברים כאלה כאשר שמענו בשבועות האחרונים, מפי אדם שנקרא צ’רצ’יל ומפי אדם שנקרא דאלס.

לא הייתי מתחלף גם בנוגע למצב הכלכלי, וגם בנוגע למספר התושבים במדינה, ולא בנוגע לכוחנו הצבאי. בשום שטח לא הייתי רוצה לחזור למצב של לפני חמש שנים. יתכן, שהאיש המתגלגל במדרון היה רוצה לחזור למצבו ולמעמדו שהיה לו לפני חמש־שש שנים, והיא תקוות־שוא…

ומשהו על המועצה המדעית. נכון ציינו הנואמים, שיש בארץ כמה מוסדות מדעיים חשובים, חשובים באמת – מכון ויצמן, הטכניון, האוניברסיטה והמועצה המדעית, ועוד מוסד אחד, חשוב מאד, שלא אדבר עליו כאן. אין ספק שבמשך הזמן יהיה צורך לעשות שילוב מתואם של כל המוסדות האלה. יש צורך גם בשיתוף פעולה וגם בחלוקת עבודה בין כל המוסדות הללו, כי כולם צריכים לשמש מטרה אחת: שיכלול חינוך מדעי גבוה לנוער והאדרת מחקר מדעי צרוף ושימושי. יש כרגע כפילות בכמה מוסדות, אבל יש לכך סיבות היסטוריות. כי המוסדות קמו אצלנו על־ידי אישים יוזמים, וכל יוזם היה לו “הובי” משלו ומגמה משלו. אתם יודעים שהאוניברסיטה התנהלה הרבה שנים על־ידי אישיות דגולה, אבל אישיות שהזעם בישראל לא היה מקבל דרכה וכיוונה, והאוניברסיטה הגיעה לדרגה ידועה, יש להעלות אותה, והיא הולכת ומשתבחת, אך מוקיריה אינם סבורים שהגיעה לשיא השלימות. גם מכון וייצמן נוסד על־ידי אישיות דגולה וחותמה טבוע בו עד היום. אבל פנינו לעתיד. כל מפעלי המחקר והחינוך המדעי צריכים לשמש צרכי העם והמדינה במתואם. השילוב עד היום היה כמעט מן הנמנע, אבל בשביל העתיד יש הכרח בתיאום מלא ובשיתוף פעולה ובחלוקת עבודה מתוכננת בשטח המחקר המדעי. בכל מוסד היו למישהו זכויות אישיות רבות, ובעקב הזכויות הללו לא תמיד נעשו הסידורים כפי שדרשו צרכי הכלל. הפירוד עכשיו אין לו כל הצדקה. ואני בטוח שבעתיד לא־רחוק יקום שיתוף פעולה מתואם בין כל מוסדות המדע והחינוך הגבוה. בינתיים הוצגנו בפני בעיות דוחקות של מחקר מדעי, ולא האוניברסיטה ולא מכון וייצמן ולא הטכניון לא סיפקו הצרכים במלואם. ונוצרה המועצה המדעית שכל המוסדות האלה משתתפים בה, ומועצה זו טיפלה ומטפלת בשורה של מחקרים חשובים. מובטחני שעובדי המדע בכל המוסדות העליונים שלנו יתנו יד לתאם הפעולות ולהאדיר החינוך המדעי ולייעל ולשכלל מאמצינו בשטח זה עד שיא יכלתנו, גם בעזרת הכוחות שכבר נמצאים בארץ וגדלים בתוכה וגם על־ידי משיכת כוחות מדעיים חשובים מכל התפוצה.

על טענה אחת אני חייב להודות: אשמנו. ואני גם חושש להבטיח שהמעוות יתוקן בקרוב, והוא: חוסר הסברה מספיקה מצד הממשלה. לא הבאנו לציבור הרחב מה שעשתה הממשלה, מה שנעשה במדינה, – ונעשו בארץ דברים כבירים. אינני בטוח שיעלה בידינו לתקן הדבר בזמן הקרוב – יותר מדי קשה עשיית הדברים ואין כנראה די כוחות וזמן להסברתם. בכל אופן מוטב שהדברים ייעשו, ואולי הם יסבירו את עצמם. איני רוצה בזאת להקטין חשיבות ההסברה על־ידי הראדיו, על־ידי סיורים, על־ידי עתונות ובאמצעים אחרים. כנראה שעדיין אין לנו עודף של כשרונות לטפל כראוי בהסברה. אני מכיר שזהו ליקוי רציני המתנקם בחינוך העם ובליכודו; אין דבר העלול ללכד כידיעת גודל המשימות, עוצם העלילות וריבוי הקשיים, וגילוי הכוחות הגנוזים המתגברים על קשיים אלה.

מכיוון שבין כל שאר חטאי הוזכר היום שקיבלתי פרס ביאליק, הרשו לי לסיים דברי בכמה שורות־אלמוות של משוררנו זה:

– – וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים

וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב?

וּמַה שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל־בָּמָה עַל־קָדְקָדֵיכֶם,

זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,

לַהֲפוֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה?

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,

טְמֵאי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,

הַמְשַׁוְּעִים כָּל־הַיּוֹם אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף. לַגְּדוֹלוֹת,

וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת־הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,

נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר כְּאִלּוּ כְּבָר בִּצְעוּהוּ.

וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,

עֲדַת נְגוּעֵי אֳלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,

לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת־בְּשַׂרְכֶם

וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל־קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם? – –

– – רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

כ“ד באב תשי”ג – 5 באוגוסט 1953

ביום־עיון של איחוד הקבוצות והקיבוצים

מקודם הערה קצרה לח' קדיש לוז. אני שולל ההבחנה בין ערך רעיוני ובין ערך פונקציונלי. הבחנה זו מערערת היסוד החלוצי של תנועתנו כולה, ובוודאי זה של הקבוצה. רעיון שאינו מדריך האדם בפעולתו ובחייו, ספק אם יש לו ערך כלשהו; וכן תפקיד שאדם ממלא, מבלי שישרת רעיון היסטורי וערך מוסרי – חשיבותו מפוקפקת. אופיה המיוחד של תנועתנו הוא – ואני בטוח שקדיש יסכים אתי בזאת, שהרעיון והמעשה, החזון והתפקיד צמודים זה לזה. החלוציות המגשימה, שהיא נשמת תנועתנו, אינה גורסת רעיון וחזון לחוד ומעשה ותפקיד לחוד. אנו מאחדים וממזגים האמצעי והמטרה; בהגשמת המטרה או חלק ממנה אנו רואים האמצעי הנאמן ביותר למטרה. ואם אנו בוחנים הדברים בקנה־מידה של חלוציות מגשימה אין הערכה רעיונית נפרדת מהערכה פונקציונלית.

אבל בעיקר ביקשתי רשות הדיבור לערער על הרוח הנכאה המנשבת בתנועה הקיבוצית (או הקבוצתית), ושהדיה נשמעו גם בדברי הפתיחה של שפר. הוא הציג לנו שאלה: אם תנועתנו, תנועת־הפועלים־בארץ, עדיין מחשיבה את הקבוצה כאשר החשיבה? יש כאילו הרגשה ש“מניות” הקיבוץ ירדו בעיני הפועלים, וחברים רבים בקיבוץ נתפסו לתסביך של נחיתות. איני יודע מי מוסמך לענות בשם ציבור־הפועלים. לא תמיד יכול אדם לדבר אפילו בשם עצמו, כי גם באדם יחיד מתרוצצים רצונות ונטיות והערכות מתנגדים אלה לאלה. ואין אדם תמיד מביע עצמו בשלמות. ולכן אתן לשאלה שהציג שפר תשובתי אני, במידה שאני מוסמך לדבר בשם עצמי. מקשה עלי הדיבור בענין זה העובדה, שלא הייתי אף פעם חבר לקבוצה או לקיבוץ; אבל הייתי בארץ לפני היות הקבוצה ולוויתי צמיחת הקבוצה והקיבוץ בהוקרה פנימית עמוקה ומתמדת, ואם אני שואל עצמי: הקיים ערכה של הקבוצה כאשר היה, ואם יש צורך לאחר הקמת המדינה בתנועה קבוצתית, אני עונה: עכשיו יותר מאשר מקודם. ודוקא מפני שגדלנו, מפני שנעשינו עצמאיים, מפני שבאה עליה גדולה, ומפני שהעמדנו לפנינו כמה תפקידים קשים וחדשים אשר לא ניתנו לנו מקודם.

אין להתעלם מהמכה הקשה שהוכתה התנועה הקבוצתית. קדיש כבר הזכיר הפילוג. בנידון זה קשה להוסיף על הדברים הכאובים והנמרצים שהשמיע ברל לפני שבע־עשרה שנה, במלאות עשרים־וחמש שנה לקבוצת דגניה, וב“ערעורים על המצב הקיים”. החזות הקשה שראה אז ברל – נראתה בעיני רבים כמופרזת. המציאות בימינו קשה ומרה פי כמה מהחזות הקשה שראה ברל בעיניו החדות לפני שבע־עשרה שנה. הפילוג הוא המקור העיקרי להתנכרות של חלק גדול וחשוב של התנועה הקיבוצית לכל צרכי העם היהודי ולסילוף ערכיה של תנועת־הפועלים הארצישראלית, אבל אסון זה פגע גם בחלקים אחרים של ציבור הפועלים – וערכו של מעמד הפועלים בכלל לא ירד.

נוסף לגורם הפילוג נדמה לי, שכמה מאישי התנועה הקיבוצים מחטיאים המטרה בהסברת מפעל הקבוצה בקרב הציבור. הם מדלדלים תוכן הקבוצה, מתעלמים מרוב ערכיה, ומדגישים ערך אחד בלבד, שאמנם בלעדיו אין קבוצה, אבל אין הערך הזה ממַצה כל תכנית של הקבוצה, כוונתי לערך השוויון.

כשאני אומר: הם מדלדלים תוכן הקבוצה, אין כוונתי להגיד שבחיי־המעשה הם מתנכרים לרוב ערכי הקבוצה, חלילה. ידעתי שהם נאמנים בחיי יום־יום – ונאמנות זו קובעת! – לכל ערכי הקבוצה, אבל כשהם באים להסביר דבר הקבוצה לנוער, לציבור־הפועלים, הם מעמידים את הסברתם על עיקרון אחד בלבד – על השוויון החברתי. בפועל, כל חבר קבוצה חי בעבודה, עוסק בחקלאות, מדבר עברית, משתתף בהסתדרות העובדים ובהסתדרות הציונית, נאמן למדינה ושוקד על בטחונה וגידולה; אבל ההסברה האידיאולוגית מקפחת את כל שאר ערכי הקבוצה ועומדת אך ורק על שוויון זה. ואני מעיז להגיד שערך השוויון, הנשלף מכל מערכת חיי העבודה וההגשמה הציונית הסוציאליסטית – אין לו ממש בפני עצמו, כי יתכן שוויון של קבוצת אנשים שאין לה כל דבר לא עם ציונות ולא עם סוציאליזם. אני יכול לתאר לי קבוצת עשירים שרכשה לעצמה אניה מפוארת והם חיים באניה זו מתוך בטלה ותענוגות בתנאי־שוויון מוחלטים ואפילו מתוך שיתוף: לכל אחד יש תא מפואר כמו לחברו, כל אחד אוכל סעודה שמנה מתוך קופה משותפת ומטבח משותף. – כלום יש ל“שוויון” זה איזה ערך סוציאלי?

השוויון הקבוצתי יש לו ערך ציוני וסוציאליסטי עליון אך ורק מפני שהוא משולב במערכת־חיים המגשימה כל תכני תנועתנו הציונית־הסוציאליסטית; קבוצה – פירושה לחיות בארץ, לעבוד, להתישב על הקרקע, לטפח כוח יהודי, תרבות עברית, לקיים זיקה למעמד הפועלים ולעם היהודי, לבנות המדינה, לקלוט עליה, להעלות האשה לשותפות מלאה עם הגבר בעבודה, במשק, בתרבות ובחברה (ואני משתומם למיעוט החברות במסיבה זו); קבוצה זוהי עזרה הדדית, זוהי אחריות היחיד לכלל ואחריות הכלל ליחיד; קבוצה זו שותפות מתוך חירות ושוויון חברתי מלא, ועדיין לא מציתי כל ערכי הקבוצה. ואם אלה הם ערכי הקבוצה – היש יסוד לקובלנה שהקבוצה היא מבודדת וערכיה הם ערכי מיעוט קטן בעם?

הנכון הדבר שהקבוצה מבודדת עכשיו יותר משהיתה בימי יסוד דגניה ואילת־השחר? כמה יהודים היו אז בארץ – וכמה יש עכשיו? איני סבור שאנו לא מעטים. להיפך, עוד לפני שהוקמה המדינה וכל הזמן לאחר קומה מתחבט אני בשאלה אחת, שהיא בעיני שאלת השאלות שלנו: היִמצאו יהודים למדינה? זוהי לדעתי הבעיה הקשה והטרגית ביותר שעומדת לפנינו, ועדיין איני רואה פישרה, גם לאחר עלות ההמונים שזכינו להם בחמש השנים הראשונות לקיום המדינה. אבל, לאשרנו, יש עכשיו יותר יהודים בארץ מאשר בימי יסוד דגניה ויסוד עין־חרוד – אולי יותר משחלמו מייסדי דגניה ואילת־השחר ועין־חרוד לראות בחייהם.

גם מספר הפועלים היהודים אינו מספיק; והארץ שוממה והים הרחב ואוצרות הטבע והאפשרויות הכלכליות הגנוזות – משוועים למיליוני ידים עובדות נוספות. אבל כלום יש להשוות כוח העבודה בימים אלה למה שהיה לפני ארבעים, שלושים או לפני עשר שנים? והוא הדין בשטחי הקרקע המעובדים. כשמונים אחוזים עדיין שוממים, אבל מתי היו לנו כל כך הרבה ישובים חקלאים ועובדים חקלאים כאשר יש לנו עכשיו? ואותו הדבר יש להגיד ביחס לכוח הבטחון, לכיבושי הלשון והתרבות, לארגון המקצועי והישגיו, למעמד הפועל בעם ולמעמד עמנו בעולם. ומה פשר הקינה והתאניה? מעיז אני להגיד שיש עכשיו יותר שוויון חברתי מאשר היה אי־פעם, וגם יותר קבוצות וקיבוצים. מהו איפוא מקור הרוח הנכאה בתנועה הקיבוצית? נדמה שיש כאן טעות אופטית אחת, שאנַסה להסבירה במשל לקוח ממאורע עולמי שנתרחש לפני חדשים אחדים, יום לפני הכתרת המלכה הבריטית, כששני תיירים, אנגלי והודי, הצליחו להגיע לשיא המרומם ביותר של הר אֶוורסט, ההר הגבוה ביותר בעולם. הרבה תיירים נועזים העיזו לעשות זאת מקודם כמה וכמה פעמים, – ונכשלו. אחדים הגיעו עד 16.000 רגל, 18.000, עד עשרים אלף – אבל אף אחד לא עצר כוח עד השנה הזאת להגיע אל השיא. בסך־הכל חסרו להם רק אלפי רגל מעטים. עכשיו נתאר לעצמנו כי מישהו בנה אווירון רב־אונים עם מַשוֹר־ענקי שבכוחו לחתוך שיא־הרים בתנופה אחת, ואדם זה היה מתרומם במטוסו עד למרומי האֶוורסט והיה חותך במשור את השיא מעל ההר הגדול, מוריד את השיא לעמק רחב־ידים, ואחר־כך היה קם ועולה לראש השיא שנפרד מעל ההר. כלום היה “שיא” זה מוסיף להיות שיאו של האֶוורסט? רק כשראש ההר רבוץ על שכמו של ההר הענקי, ולפני שמגיעים לראש מוכרחים לטפס ולעלות במעלה ההר כולו – השיא, הוא שיא. לאחר שהפרדתָ השיא מעל גופו של ההר – קיצצת והנמכת את ההר בכמה מאות או אלפים רגל, – “השיא” אינו עוד שיא ההר, אלא גבנון נמוך שכל ילד יכול לעלות עליו על נקלה.

הקבוצה היא שיאה של תנועת הפועלים, וגובהו של ה“שיא” נמדד אך־ורק על־פי גדלו של ההר כולו – על פי גדלה וכוחה של תנועת הפועלים. מי שחותך את השיא מההר וראה אותו בנפרד, – מי שעוקר את הקבוצה ממסגרתה הכללית של התנועה ותכניה המשותפים וראה את הקבוצה רק במיוחד שבה, – עושה את הקבוצה פלסתר. לא רק שהוא מנמיך קומתה של תנועת־הפועלים, אלא מרוקן את הקבוצה מתכניה החיוניים, פרט לשוויון, שמאבד את ערכו וחשיבותו, בו ברגע שהוא מאבד מגעו עם כלל התנועה ועם מכלול ערכי התנועה.

תנועתנו היא תנועה עולה במעלה־ההר וחותרת לקראת השיא. בסיפורי־נסים יש קפיצת הדרך, ובסיפורים אלה האדם מגיע לשיא בקפיצה אחת. נסים אלה קורים ליחידי־סגולה, מחוננים בכוחות ובסגולות יוצאים־מן־הכלל. לאנשים רגילים, – והמין האנושי וכן כל עם ועם מורכב מאנשים רגילים – דרוש מאמץ ממושך ומודרג של עליה שעל אחרי שעל. ההתקדמות היא איטית וקשה, ויש שהיא נפסקת מזמן־לזמן. מקודם מגיעים למרגלות ההר, אחר כך לצלעו, ואחר־כך מתרוממים לאט־לאט, ביחוד אם ההר הוא תלול. עלייתנו אנו נעשית בהר תלול מאוד, שיש בו בורות ושוחות, חתחתים ומוקשים, ולא עוד אלא שמדי פעם־בפעם נתקלים גם בחיות טורפות ודורסות הצמאות לדם. והישגי העליה יש למדוד משני קצוות: מקצה השיא – כמה עלינו עוד לטפס למען הגיע למחוז חפצנו, ומקצה התחתית – כמה הספקנו להתרומם. ולנו קרה נס של קפיצת הדרך: בעליה השניה והשלישית הגיעו אנשים לשיא – בקפיצת הדרך, ובחייהם האישיים הגשימו בבת־אחת כל ערכי תנועתנו, כל הערכים הציונים־הסוציאליסטיים, בשלמותם ובמלואם, ויהיו למופת. לא כולם עצרו כוח לעמוד בהישג העליון – ונכשלו ונפלו במורד. אבל אנשי המופת בכללם עמדו בנצחונם. הנשארו בודדים? ההיתה פעולתם ללא השפעה וממשיכים?

ושוב אחזור למשל של כובשי האֶוורסט. יש הרבה אַלפיניסטים ומטפסי־הרים בעולם; הם כולם אנשים בריאים, חסוני־גוף ונועזים. ועד היום הצליחו רק שנים – אנגלי והודי – להגיע לשיא האֶוורסט. קראתי קצת על ההכנות והציוד למסע זה. היתה תכונה מדעית עצומה, נעשו מחקרים מדוקדקים על תנאי האוויר, לחץ האטמוספירה, אפשרויות הנשימה וצרכיה במרומים; הוכן ציוד ומזון בתחנות רבות, ואחרי כל ההכנות והמחקרים המרובים נדרשו אנשי־סגולה המחוננים בבריאות גופנית מושלמת ובכוח פיסי יחיד במינו וברצון אדיר שאינו חת מפני כל, ובסך־הכל הגיעו לשיא רק שנים. הניצחו רק השנים? לא, ניצח רוח־האדם שאינו נרתע מכל מכשול. ניצחה האמת שאין דבר העומד בפני הרצון. השנים שעלו והגיעו הם מורי־דרך לרבים, אם כי לא רבים אולי יתרוממו עד השיא, אבל רבים ידעו להעפיל.

מייסדי הקבוצה הראשונים אשר הגיעו בקפיצת הדרך לשיא ההגשמה החלוצית – לא נשארו בודדים, ולפעולתם היו תוצאות מבורכות ופוריות. לא־רק באשר הוקמו בעקבותיהם קבוצות לעשרות, ואין אף תנועה חלוצית בישראל שאינה מטפחת חיי הקיבוץ. מי שמודד הישגי הקבוצה אך ורק במספר הקבוצות שהוקמו – מדלדל ערכי הקבוצה ומרושש תכנה. הקבוצה היא מופת ומורה־דרך בכל אחד ואחד מערכי־חייה, ולא בערך אחד בלבד, בערך השוויון. העבודה העברית נראית בימינו כאילו נתונה מששת ימי־בראשית, כדבר הטבעי ביותר ומובן־מאליו. אני חולק על ראִיה זו גם היום, כשבעיית העבודה העברית כאילו נפתרה עם קום המדינה. נכון שבמדינת ישראל לא קיימת עוד בעיית עבודה עברית ולא־עברית, אבל קיימת וקיימת, ולדעתי בצורה חריפה, בעית העבודה, כלומר בעיית העברת אלפים ורבבות מהעולים לחיי עבודה. זוהי אולי אחת הבעיות החמורות ביותר בקליטת העולים ובשאיפתנו לעצמאות כלכלית. נדרשים מאתנו מאמצים כבירים ומתמידים לחנך העולים מכל הגילים, וביחוד הנוער, לחיי־עבודה. בכל־אופן יודו לי בני־העליה השניה, שראו כמוני צמיחת הקבוצה והתהווּתה, שהקבוצה קמה מתוך מאבק על עבודה עברית. מניחי־היסוד של הקבוצה הראשונה ראו את הקבוצה כדרך בטוחה יותר לקיים עבודה עברית במשק חקלאי. כיבוש העבודה ולא הגשמת השוויון היה המניע הראשוני ביסוד הקבוצה. הקבוצה בראשיתה לא היתה כרוכה אפילו ברעיון של התישבות־קבע. ערכי הקבוצה, כפי שאנו מכירים אותם היום, צמחו ונתגבשו לאט לאט, מתוך התנאים המיוחדים שבהם היה נתון מפעלנו בארץ. בתנאים מיוחדים אלה היה הגורם המכריע – הגורם האנושי; הטיפוס האנושי היחיד במינו שעשה את כיבוש העבודה למפעל חייו ולציר העיקרי של תקומתנו הלאומית והאנושית במולדת, – הוא שעיצב צורת־חיים חדשה הממַצה ומגלמת כל מאוויי דור־המהפכה והגאולה. טיפוס אנושי זה לא בא מן ההפקר. הוא ספג לתוכו מיטב המורשה העברית בדורות האחרונים כפי שנתגלתה בספרות העברית החדשה ובתנועת חיבת־ציון והציונות, וגם ינק ממאוויי המהפכה המדינית והסוציאלית כפי שנחוללה ברוסיה במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, עד הסתלפותה על־ידי הבולשביקים. מצויד בעושר רעיוני ומוסרי זה הלך “שאול־בן־קיש” מהעליה החדשה לחפש את האתונות – ומצא את המלוכה; נאבק על כיבוש־העבודה ויצר תוך כדי מאבקו את היצירה החברתית המשוכללת ביותר בדורנו ובכל הדורות: הקבוצה. ואנשי הקבוצה זכו לכך שערכי חייהם נעשו לנחלת מאות־אלפים בישראל: ערכי העבודה, ההגנה, התרבות, החקלאות, עזרה הדדית, זיקה לכלל העובדים וכלל האומה ועוד. לא כל הערכים של הקבוצה נעשו לנחלת כלל העובדים, והרוב המכריע, רוב שהולך וגדול, אינו חי חיי קבוצה. לא כל העולים במעלה־ההר מגיעים לשיא הגבוה ביותר, אבל כולם מתרוממים לקראת השיא. אין עוד תנועת־פועלים שמרובה בתוכה יסוד העזרה ההדדית כבתנועת הפועלים הארצישראלית. אבל גם ערך העזרה ההדדית אינו הערך היחיד של הקבוצה ולא של התנועה כולה. היש להשוות מספר האנשים שהלכו בימי העליה השניה והשלישית לעבודה, לחקלאות, לבטחון, לחיי־עבודה מאורגנים למספרם בימים אלה?

אני רואה גם המושבים כנכס וכהישג של הקבוצה. לא היה קם “לדעתי” מושב בצורה שקם, ולא היה כובש אלפים ורבבות, אילמלא הקבוצה שהורתה את הדרך; אין המושב הולך בדרך הקבוצה במאת־אחוזים, אבל במושב מתגלמים מיטב ערכי הקבוצה, מחוץ לשותפות המלאה והשוויון הגמור. לא דברים קטנים הם שני הדברים האלה, אבל מי שמעמיד הקבוצה רק על שני אלה מרוקן הקבוצה מתכנה ומערער זכות קיומה.

העובדה – שרוב פועלי ארץ־ישראל, ורוב גדול ומכריע, אינו חי חיי קבוצה, אינה גורעת במאומה מערכה, מכוחה, מהשפעתה של הקבוצה. רוב פועלי ארץ־ישראל לא יכולים לחיות חיי קבוצה, מתוך סיבה אובייקטיבית ומתוך סיבה סובייקטיבית. הוקמו בארץ משקים ומפעלים שלא יכלו להיעשות על־ידי קבוצה, ובאו ארצה רבבות ומאות אלפים שלא קיבלו ההכשרה המוקדמת הדרושה לאיש הקבוצה. ידעתי כל האנשים שהקימו הקולקטיב הראשון בסג’רה והקבוצה הראשונה בדגניה. כמה מאמצי חינוך רעיוניים ומוסריים הושקעו בבני־דורם של אנשי הקולקטיב והקבוצה, לאו־דווקא מאמצים אישיים, אלא מאמץ קולקטיבי של דור שלם ואולי של דורות אחדים, בצנורות שונים ורבים; בצנורות הספרות העברית, הרוסית והאירופאית; בצנורות התנועות הכבירות שהסעירו אותו הדור; בצנורות המאבק של עמים ומעמדות לשחרור לאומי וסוציאלי בארצות אירופה, שמתוכן יצאו מייסדי הקבוצה; בצנורות הגבורה האישית והקיבוצית של עושי המהפכה הרוסית. כמה ממאות אלפי עולי עיראק, תימן, מרוקו, רומניה, פולין, גרמניה שבימינו קראו את ביאליק, ברדיצ’בסקי, אחד־העם, ברנר או את מיכאילובסקי, ביילינסקי, צ’רנישבסקי, קרופוטקין? כמה מהם השתתפו בהגנה עצמית או במאבק מהפכני נגד שלטון־עריצים? כמה מהם שמעו על מייסדי פתח־תקוה וזכרון־יעקב ועל אנשי ביל"ו והעליה השניה? מאות אלפים אלה לא הלכו לקבוצה, כשם שאפילוּ מאות אלפים של הנוער היהודי ברוסיה בימי העליה השניה – כשעדיין רוסיה היתה פתוחה לעליה יהודית – לא הלכו לקבוצה. הם אפילו לא עלול ארצה. אבל יהודי תימן ורומניה ועיראק ומרוקו עלו ארצה. וזוהי עליה בכל המובנים של מלה זו. רבים מהם עלו לעבודה, לחקלאות, לצבא־ההגנה לישראל, לאזרחות מבורכת במדינת ישראל; כל אלה הם ערכי הקבוצה והישגיה, וחבר קבוצה צריך להיות גאה על רכוש גדול זה, ולא להגות נכאים על שכל אלה לא הצטרפו לקבוצתו. העליה ההמונית בימינו כמעט כולה – עולה במעלה־ההר, וכל אחד מגיע לרמה שלפי כוחותיו הוא מסוגל להגיע אליה ושהציבור המאורגן מכשיר השגתה. גם הקבוצה הראשונה וכל הקבוצות שבאו אחריה לא הוקמו אך ורק בכוחם האישי ובתנופתם החלוצית של מייסדי הקבוצה. בלי השותפות של העם בצורת מפעלה של ההסתדרות הציונית וקרנותיה, בלי האדמה של הקרן־הקיימת ותקציבי קרן־היסוד, לא היה קם המשק הקבוצתי. בימים ההם נדרש העם לעזור למעטים, ליחידי־סגולה. כרגע נדרש העם ונדרשת המדינה לעזור למאות־אלפים, והעזרה הדרושה עכשיו היא לא רק עזרה באדמה ובציוד ובתקציבים. העולים בימינו משוללים כל הרכוש הרוחני הכביר שהביאו אתם העולים בימי העליה השניה והשלישית, ולהמוני העולים יש לתת לא המלה האחרונה בחינוך הרעיוני והמוסרי, אלא היסודות הראשוניים, הפשוטים ביותר של חינוך אנושי ויהודי. ואם הקבוצה תבדוק עצמה ביושר־לב ובאומץ־לב איני יודע אם תמצא, שהיא תורמת מלוא חלקה במתן חינוך זה להמוני העולים.

שפר סיפר, שהוא שאל נער באחד הקיבוצים הארציים מי זה טרומפלדור, והנער לא ידע. ודאי שיש להצטער על־כך, אבל איני רואה בשאלה זו המבחן המכריע. ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה מימי העליה השניה. אני חושש שלא אקבל תשובה מניחה את הדעת מהנוער באילת־השחר אם אשאל מי היה נתן הנביא ומה היתה גדולתו ומי היה עוזיהו המלך ומה היתה גדולתו. ולנתן הנביא ולעוזיהו המלך יש משמעות אקטואלית רבה בימינו אלה. כמה נערים בקיבוצים שלנו יודעים מי היה לרר מנס־ציונה – ובשלושת הדורות האחרונים אין הרבה גילויים חלוציים כגילוי הזה של המייסד הבודד של נס־ציונה שבא מאודיסה. וכמה יודעים על המפעל החלוצי המופלא ביותר בימינו אלה – על “שדה בוקר”?

למעשים חלוציים אלה דרוש ציוד נפשי רב; הניתן הציוד הזה להמוני העולים בימינו – לפני עלייתם ולאחריה? ומשום־כך איני שותף לרוח הנכאה; אני משתומם על כוחות היצירה שנתגלו בהמוני עולים אלה. אני משתאה על מאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידם, על התעלותם האנושית והיהודית כשהם משרתים בצבא־הגנה לישראל, ואיני רואה כסימן של ירידה, לא להם ולא לקבוצה, אם רק מעטים מביניהם, מתי־מספר מסוגלים להגיע לשיא האוורסט שלנו – לחיי קבוצה. לא חולשת הקבוצה אני רואה ביסוד עשרות מושבים, אלא גבורת המתישבים, וכל התישבות עובדת בארץ היא מנצחונותיה של הקבוצה.

אם יש אנשי קבוצה שאינם חורשים האדמה ונוטעים עצים ושותלים ירקות וחולבים פרות, אלא יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזיוו השוויון בקבוצה – אין הם אנשי קבוצה. ולכן אני אומר שכל מחנה העובדים הם חברי התנועה הקבוצתית – בדרגה מסוימת. תנועתנו היתה מתרוששת ומידלדלת ומפסידה תנופתה היוצרת והכובשת ומאבדת בטחונה בעצמה ובעתידה, – אילו חלילה, היה נהרס המפעל הקבוצתי. אולם המפעל הקבוצתי לא היה קם כלל בלי התנועה הציונית, בלי הסתדרות העובדים, בלי המדינה, בלי צה"ל, בלי המוני הפועלים והמתישבים; ואילו היה קם – היה נובל בעודו באִבו.

יש יניקה הדדית. ואני מאמין שכוחה של הקבוצה גדול עכשיו משהיה בימים הראשונים, אם כי נשתנו הרבה דברים סביב הקבוצה וגם בתוכה. לא כל השינויים הם חיוביים, אבל רק מעטים, לדעתי, הם שליליים. לפנים לא היו אנשי הקבוצה נוסעים באבטומובילים, אפילו לא ב“דליז’נסים”, גם כשהבישליק היה מצוי בכיס. ממקום למקום היינו מעתיקים עצמנו ברגל. כאילו התביישו לנסוע בדליז’נס. ואיני מצטער על־כך שאנו עכשיו נוסעים במכוניות, אם כי יש לשמור על כושר ההליכה, גם במרחקים גדולים.

יש חברי קבוצה שקובלים על עליה יתרה ברמת החיים של הקבוצה. איני רואה זכות לעצמי להתווכח בוויכוח זה, כשאיני חי חיי קבוצה בעצמי; אבל אני יודע שאין כל־צורך ואין כל אפשרות לשוב ל“ימים הטובים ההם”, ימי בראשית, שנראים לנו שטופי זוהר נעורים. עברנו כברת־דרך במעלה־ההר, ואנו, הכלל כולו, קרובים יותר לפיסגת־ההר מאשר היינו אי־פעם. ולקבוצה יש חלק גדול בעליה מבורכת זו, ועוד צפויים לה גדולות ונצורות בהמשך הדרך במעלה־ההר.

חשיבות הקבוצה עולה לא־רק על־ידי ריבוי מספר הקבוצות, אלא על־ידי ריבוי היהודים והעובדים היהודים בארץ. יש הבדל בין מגדל־אור המאיר לאלפים ובין מגדל־אור המאיר לרבבות ולמאות אלפים. משה סנה רואה בצער הקמת מאות מושבים חדשים. רק מתנכרים לחזוננו הציוני־הסוציאליסטי ישתתפו בצערו זה.

אינני חסיד גדול של עסק הקיוסקים לגזוז. אבל אם הברירה תהיה בידי אבחר שמוכר הגזוז היהודי יחיה בירושלים ולא בניו־יורק או במוסקבה. בנו של סוחר הגזוז יִכּנס לצה“ל, ואולי גם ילך לנח”ל ולהתישבות בנגב. אולם אני חסיד נלהב של כל יהודי העולה ארצה ועוסק בעבודה, – אם העבודה היא בבית־חרושת, ברכבת, בנמל או בבנין, ואני חסיד עוד יותר נלהב של יהודי ההולך לעבוד האדמה במולדת בכל צורה שהיא, ואיני מעלה על הדעת שחברי הקבוצה אין להם אותו היחס לעליה, לעבודה ולחקלאות. ואנו רואים בכל עולה, בכל עובד ובכל חקלאי ומתישב, נכס יקר והישג קבוצתי, גם אם העולה, העובד והמתישב אינו שותף עדיין לכל ערכי הקבוצה, בלי יוצא־מן־הכלל.

ואומר אולי עוד אפיקורסות אחת: איני יודע אם המהפכה שעושה יהודי תימני או בבלי בעלותו ארצה ובבנותו מושב – אינה גדולה מהמהפכה שעשה ברץ או שפר בבנותם הקבוצה. מאחורי העולה והמתישב התימני והבבלי לא עמד הציוד הרוחני והנפשי שניתן לברץ ולשפר עוד לפני עלותם ארצה. לקדיש היה יותר קל להתחיל מהסוף, מצורת חיים מושלמת, המתגלמת בקבוצה, מאשר לעיראקי להתחיל מהתחלה: חיי־עבודה והתישבות. כל תנועה של יהודים לקראת ישראל, לקראת עבודה, לקראת התישבות – היא תנועה לקראת הקבוצה.

העבודה הזרה שלה נתפס חלק מהתנועה הקיבוצית, – שום שוויון בין החברים לא יכפר על עווֹנה זה. השׂנאַת המדינה על הנוער המחונך על־ידיהם, הערצת השליט של “המולדת השניה”, עניית־אמן עיוורת על תעתועי הקומינפורם, אם רק אינו פוגע אישית בחברי הקיבוץ שלהם, התפרקות מכל עול העליה, הקליטה, הבטחון, מיזוג הגלויות ובנין הארץ, מחוץ למה שנחוץ לצרכי הקיבוץ הארצי, – אם כי הן נעשות במסגרת קיבוצית, אינן פחות מזיקות ומסוכנות לעם ישראל, למדינה ולתנועת הפועלים, מאשר אילו היו נעשות בלי מסגרת זו. אולי להיפך. המסגרת הקבוצתית כשהיא לבדה אינה עדיין קובעת ערכה האמיתי. אי־אפשר להיפטר מהשאלה: למה משמשת הקבוצה? בשאלה זו אין בדעתי כלל־וכלל להטיל ספק בערכה העצמי של הקבוצה. חיי הקבוצה הם לא רק אמצעי למטרה, אלא גם מטרה לעצמם; כל חיי איש הם מטרה לעצמם. יקר־האדם קודם לכל ערך אחר, ובסופו של דבר כל מסגרת, כל תנועה, כל מפעל אינם אלא אמצעי להעלאת האדם. העלאת האדם היא המבחן העליון והנאמן של כל מעשה. אבל אין האדם יצור בודד, ואינו יכול להתקיים לבדו, ובאותה מידה שהאדם הוא מטרה, הוא גם אמצעי, כי כל אדם זקוק לעזרת אנשים אחרים מיום היוולדו (ועוד לפני כך) עד יום מותו. ומכיוון שהוא נזקק לעזרת אחרים, – הוא חייב בעזרה לאחרים, וערכו נמדד במידה שהוא משרת את הכלל.

הקבוצה היא ערך עצמי, למען האנשים החיים בתוכה; אבל גם הקבוצה, כאדם הבודד, אינה אלא חוליה בשרשרת. היא גם מטרה וגם אמצעי. והשוויון שבו חיה הקבוצה אינו משמש תשובה לכל בעיות הקבוצה. מחוץ לחזון והמפעל הציוני־סוציאליסטי אין כל ערך לקבוצה, והיא עלולה להזיק יותר מכל צורת חיים אחרת, מפני שהיא מחזיקה חבריה בצבת כלכלית וחברתית. הערכת מקומה של הקבוצה בחיינו אי־אפשר לעשות מבלי הערכה נכונה של חיינו בכללם, ושל צרכיהם וקשייהם של חיינו. והקבוצה המעוּרה בחזון ובמפעל הציוני־הסוציאליסטי ונושאת בעולו לא רק במסגרת הקבוצה, אלא במסגרת העם, המדינה, תנועת הפועלים, חשיבותה עכשיו גדולה פי כמה משהיתה אי־פעם, כי חיינו נתעשרו במשימות, באפשרויות, בקשיים, בסיכויים, ובסכנות כאשר לא ידענו אף־פעם; וקבוצה – שחייה חיי העם, המדינה ותנועת־הפועלים – כוחה לחנך, להדריך ולהעלות, יפה היום מאשר באיזו תקופה קודמת.

איני רוצה לזלזל בכמות, ואני שותף לרצונכם לראות בריבוי כמותי מתמיד של הקבוצה, בריבוי מוחלט ויחסי; אולם כל עוד לא הגענו למחוז חפצנו ההיסטורי ולא הגשמנו במלואו חזוננו הציוני־הסוציאליסטי, כוחה העיקרי של הקבוצה היא באיכותה, בהקרנה המוסרית היוצאת ממנה לכל פינות תנועתנו, והקרנה זו קיימת ועומדת, כל עוד הקבוצה נאמנה ליעוד המשותף של תנועתנו כולה.

ולבסוף הערה אחת לשאלתו של שפר: איך יתגשם הסוציאליסם. ההערה מכוּונת בעצם לא לשאלתו של שפר אלא לתשובתו. שפר קבע: סוציאליסם הוא לא בהלאמה, לא במסירת המשק לידי המדינה, אלא בהיות המשק בידי העובד. אילו שמעתי תשובה זו לפני ארבעים שנה, הייתי אומר: זוהי תשובה מושבית טיפוסית. כי זהו רעיון המושב: המשק לעובדו. בימים ההם ובתנאים ההם אפשר היה לדבר ככה. המשק בארץ אז היה פירושו משק חקלאי, ובמשק חקלאי אפשר היה להגשים רעיון המושב במלואו. כל עובד ומשקו, כל משק לעובדו. בחקלאות דבר זה יתכן בכללו. אמנם גם החקלאות נשתנתה מאז. היחידה המשקית בהתחלה היתה של 250 דונם אח"כ – בהתישבות הציונית, שנעשׂתה על בסיס ריבוי־ענפים, העמידו אותו על מאה דונם. כשהתפתחה ההשקאה העמידו אותו על עשרים וחמשה דונם. אבל בכל טיפוסי משק אלה אפשר היה לקיים האידיאל המושבי: המשק לעובדו. אולם מאז נתגוון המשק היהודי: הוקמה חרושת, פוּתח כוח החשמל והתחילו לנצל אוצרות הטבע, נוצר משק ימי. ומיום קום המדינה – בידינו השירותים הממלכתיים: רכבת, דואר, טלגרף, נמלים, וגם מכרות, תעשיה צבאית עשירה ועוד. מי שיאמר היום כל משק לעובדיו – יאמר דבר ריאקציוני ואוטופיסטי. האם יהיה הדואר עסקם של עובדי הדואר? הטלגרף – עסקם של עובדי הטלגרף? החשמל בארץ – עסקם של פועלי החשמל? ים המלח – עסקם של עובדי ים המלח? הנמסור התעשיה הצבאית – לעובדים בתוכה, ואת הצבא – לעובדי משרד הבטחון? מסופקני אם אפילו לגבי חקלאות בימינו אפשר לקבל תשובת שפר. קודם כל – הקבוצה גופה סותרת הנחתו. אילת־השחר אינה שייכת לאף אחד העובדים בתוכה. עובד הקבוצה הוא רק אחד השותפים. אין שום חבר קבוצה יכול לקבוע על־דעת עצמו שדה פעולתו ושיטות עבודתו, שפר דיבר בגנות ההלאמה, כי במשק מולאם – מכריע הרוב, אבל גם בקבוצה מכריע הרוב, רק במושב חופשי העובד לגמרי לנפשו, ואינו תלוי אלא בבני משפחתו בלבד. והקבוצה בימינו אינה מצטמצמת רק בחקלאות, ומספר חבריה אינו מוגבל בשום מכסימום. היה פעם ויכוח בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר” מה הוא הגבול המספרי של הקבוצה. כשעמדה להעלות “הקבוצה הגדולה” הראשונה על אדמת עין־חרוד, והיא מנתה אז, אם איני טועה, 150 חברים, טען וילנסקי בשם המדע שקבוצה גדולה כזו לא תיתכן. כרגע יש באפיקים למעלה מאלף נפש, ואין זו הקבוצה הגדולה ביותר. ואיני סבור שאלף או אלפים חברים זהו המכסימום. מדוע לא יתכן משק ששייך למיליון איש, או למיליון וחצי וגם ליותר?

ההנחה שכל עובד יהיה בעל במשקו ולא יהיה תלוי אלא בעצמו – היא הנחה שאין לה שחר, ואינה אפשרית, ומשום־כך אינה סוציאליסטית. סוציאליסם אינו דת ולא כנסיה וגם לא מדע, ואינו קשור לדוגמאות מוּפשטות העומדות לעד. אפשר להגיד באופן כללי, שהסוציאליסם הוא מיסודו ההיפך מהקאפיטאליסם: לא המשק שולט בעובדים אלא העובדים, כלל העובדים, שולטים במשק. סוציאליסם הוא עליונות העבודה בחברה, במדינה, בניגוד לעליונות הרכוש ולעליונות הכוח והשלטון. שלטון כלל־העובדים על המשק אינו מתלבש בצורה אחת דווקא, אלא בכמה וכמה צורות. יש ענפי משק שעל פי טיבם ותפקידם השלטון בהם מסור למדינה, כגון משק הרכבת, הדואר, תעשיות חיוניות. ישנם ענפים שעל־פי טיבם עליהם להיות ברשות השלטון המקומי – הארה, מים, ביוב וכדומה. לא פועלי המים בתל־אביב או בירושלים יהיו השליטים על הבארות ועל חלוקת המים, אלא השלטון העירוני, – אם רשת המים היא מקומית, ולא ארצית.

ויתכנו משקים שיימסרו לחברות העובדים, לקיבוצים, לקואופרטיבים. מסופקני אם במדינה סוציאליסטית תימסר התחבורה העירונית והבין־עירונית לקואופרטיבים לעשות בה כרצונם. “כל משק שייך לעובדיו”, אינו עיקרון סוציאליסטי, אפילו לא בחקלאות, שבה עיקרון זה ניתן להגשמה יותר מבחרושת או בתחבורה. אפילו המושב הבנוי על עיקרון זה, ודוגל בשם “עבודה עצמית” – נזקק למעשה לעבודה “שכירה”; אין להעלות על הדעת שאיש המושב ייצר בעצמו את בגדיו, את כלי העבודה, את הטראַקטור, את הבית שהוא גר בו. יש זיקה הדדית בין כל ענפי המשק, ואין עובד ואין קיבוץ שלא ייזקקו לעבודת אחרים. ואפילו הקיבוץ יקיף כל אנשי המדינה, – ואני יכול לתאר לעצמי בעתיד מדינת ישראל בצורה של קיבוץ ארצי גדול שכל אזרח משתתף בו מתוך רצונו החופשי, – עוד יהיה זקוק לתוצרת של ארצות אחרות. ובמדינה סוציאליסטית יהיו מושבים, קואופרטיבים, ויהיו גם פועלים שכירים, ואולי הם יהיו הרוב. אלה יהיו פועלי החשמל, המכרות, הנמלים, הדואר, הבטחון, התעשיה הצבאית ותעשיות־יסוד אחרות, ההשקאה הארצית וכדומה. גם במדינה סוציאליסטית ייצר הפועל יותר משיצרוך, אחרת לא יתקיימו המדינה והמשק; אבל עודף הערך לא ייהפך לקנין הפרט, אלא לנחלת הכלל, לנחלת העם במדינה, למען פיתוח המשק והעלאת השירותים. איני יודע מה יהיה אחרי התגשמות המשטר הסוציאליסטי. כי גם הסוציאליסם אינו המלה האחרונה בהתפתחות האדם. השיא של אוורסט הוא נתון וקבוע ואינו משתנה. בהיסטוריה אין שיאים סטאטיים. רוח האדם עולה מעלה מעלה; זהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ולשמים אין קץ ותכלה, ולהתפתחות האדם אין גבול סופי. אבל אין אנו עוסקים עכשיו במה שיבוא אחרי התגשמות המשטר הסוציאליסטי. וסוציאליסם אינו שלטון של עובד יחיד על משקו, אלא שלטון כלל העובדים, ולא בצורה אחת אלא בצורות שונות ורבות. במדינה סוציאליסטית אני מתאר לעצמי מושב עובדים כדוגמת נהלל, וקבוצה כדוגמת אילת־השחר, וקיבוץ כדוגמת אפיקים, ומשק־המדינה עם פועלים שכירים בים־המלח ובמכרות הנחושת בנגב, ובתי־חרושת קואופרטיביים וקיבוציים; ויהיה קיבוץ של מאה משפחה, ויהיה גם קיבוץ של רבבות חברים. איני רואה כל סיבה מדוע כל משקי עמק־הירדן לא ייהפכו למשק קיבוצי אחד, על־פי תכנון כולל ומשותף, אם כי הישובים הקיימים ישארו כולם על מקומם. אבל אם יהיה מפעל חשמל ארצי – לא נמסור אותו לעובדיו, אלא המדינה תנהל אותו, והפועלים יהיו “שכירים”.

אני מתוודה, שאיני מבין מדוע כמה מחברי התנועה הקיבוצית מדברים בזלזול על עבודה שכירה. השוויון הוא בלי ספק ערך גדול ויסודי, אבל אני מעיז לחשוב שהעיקרון הראשי של תנועתנו – הוא העבודה, עבודה כמקור קיום ליחיד ולחברה; ועליונות העבודה בחברה ובמדינה, עליונות העבודה בכל המובנים, גם במובן של שלטון וגם במובן של טיב ויעילות וגם במובן של חירות העובד ורווחתו – זו היא נשמתו של משטר סוציאליסטי.

יותר מבכל צורת חיים אחרת, מתגלמת עכשיו בקבוצה ובקיבוץ עליונות העבודה, וזה ערכה הגדול של הקבוצה בהווה ובעתיד. אולם הקבוצה אינה יכולה להיות עוד מה שהיתה בראשיתה. לפני ארבעים שנה ישבו עשרים או שלושים חברי דגניה וחרשו וזרעו אדמתם וכמעט שלא יצאו ממקומם. מכוניות לא היו בארץ ונסיעה בעגלה היתה שוברת העצמות, ובלי הכרח קיצוני לא היה איש מסתבך בהרפתקא מפוקפקת מעין זו. גם לא היה צורך רב להסתובב בארץ. לא היתה כנסת ואיש מהם לא היה צריך לבוא לישיבות המליאה או להצבעה. גם לא נודע עדיין דבר השליחים לחו"ל. הם היו אז מאושרים שלא הצטרכו לקרוא עתונים, כי לא הופיע עוד בארץ כל עתון יומי. כרגע אתה מוצא אנשי הקבוצה בכנסת, בצבא־הגנה לישראל, בסוכנות היהודית. בכל פרשות הדרכים בכדור הארץ, לפעמים גם במעברה – אם כי לצערי רק לעתים רחוקות מאד, – וגם במשרדי הממשלה, כי חיינו השתנו בתכלית, התגוונו, התעשרו.

בימי העליה השניה והשלישית נצטמצמו חיי הקבוצה בדל“ת אמות של המשק. היצירה המשקית והחברתית המקומית מיצתה כל תוכן חייהם של חברי הקבוצה. האפשרויות המשקיות של הקבוצה בימינו גדלו ונתרחבו, אבל הקבוצה תתכחש ליעודה ההיסטורי אם תצטמצם אך ורק במסגרת פעולתה המשקית והחברתית במקום. קליטת העליה, מיזוג הגלויות, צרכי הבטחון, שירותי המדינה, נציגות העם זקוקים לכוחות המוסריים הגנוזים בקבוצה, – וכל מה שהקבוצה תתערה יותר ויותר בחיי המדינה ובמפעליה ותטה שכם לחינוך הנוער בגדנ”ע ובנח“ל, לביצור הבטחון בצה”ל, להדרכת העולים במעברות ובישובים החדשים, ולהשראת השכינה הקבוצתית והחלוצית במוסדות הממשלה, – תעלה קרנה ותגדל השפעתה.

אני מאמין שיומה הגדול של הקבוצה הוא לא בעבר אלא בימים יבואו.

לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאל.

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֶלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים – וַתוּכָל,

(בראשית ל"ב 29)

אֻמָּה זוֹ מְשׁוּלָה לָעָפָר וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים:

כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים – יוֹרְדִים עַד עָפָר,

וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים – עוֹלִים עַד לַכּוֹכָבִים.

(מגילה ט"ז)

מאבקו של עם ישראל מאז היותו ועד ימינו על קיומו, אחדותו ועצמאותו, מאבק נועז וטראגי, יחיד במינו בהיסטוריה האנושית, של עם קטן, בודד, מפוזר, מנודה ושנוא בקרב עמים רבים, ולא רצוי כמעט לכל האחרים, – מאבק זה כאילו הוכתר בנצחון עם תקומת מדינת־ישראל. בניגוד לכל הגיון של המציאות הממשית, ללא דוגמה בתולדות־העמים, למורת־רוחם של כוחות אדירים בעולם, מתוך התנגדות לוחמת, בנשק ביד, של כל הארצות השכנות, הוקמה על ידי שבי־ציון מדינה יהודית במקור־מחצבתה של אומתנו. לפי חוקתה היסודית ומשאת־נפשם של מייסדיה ובוניה פתחה המדינה לרווחה שעריה לכל יהודי, הרוצה להיפטר מחיי תלות בנכר ולהצטרף לבוני המולדת ולחיות חיי חירות וקוממיות עברית, והעם היהודי בכל רחבי התפוצות פתח אף הוא סגור־לבו באהבה וביקר למדינת־ישראל; וזה דורות לא ראינו אחדות יהודית כוללת, עמוקת־שרשים ורבת גיל וגאון, כזו שנתגלתה במלוא־אונה עם הקמת המדינה. הוויכוחים וחילוקי הדעות על הצורך והאפשרות או על הנזק והסכנה של “בית לאומי” ומדינה יהודית, אשר פילגו והסעירו למעלה משני דורות את בית ישראל – נשתתקו וחלפו. ציונים ולא־ציונים, חרדים וחפשים, שמרנים, ליבראלים וסוציאליסטים נתאחדו בשמחתם ובגאותם על מדינת ישראל. הישוב הקטן בארץ הפך לעם ריבוני. וכל יהודי בגולה שקצה נפשו בשעבוד ובנכר ורוצה לחיות חיים יהודיים עצמאיים – זרועות מדינת־ישראל פשוטות לקראתי ברצון ובחסד; ועם דרוך רגל העולה על אדמת המולדת על־מנת להשתקע בה הריהו נעשה מיד וממילא אזרח מלא־זכויות במדינתנו, כתושב הוותיק וכיליד הארץ.

קשי־העורף היהודי, שאינו יודע רתיעה וכניעה, כאילו חגג נצחונו הגמור, וישראל סבא הגיע כביכול למחוז חפצו ההיסטורי. קיבוץ הגלויות אמנם רק החל, ומלאכת הבנין עודנה רבה – אבל הנודד הנצחי יש לו חוף־מבטחים, וכיסופי דורות ויובלות נתמלאו. קמה ריבונות יהודית במולדת, ומעכשיו הובטח קיומו העצמאי של העם בארצו, וחושלה אחדותו של העם בגולה.

קשה להפריז בערכן של שתי העובדות הגדולות ורבות המשמעות. למרות הקשיים, המפגעים והכשלונות, הוכיחו חמש שנות המדינה מה יכול לעשות עם בארצו – בעמדו ברשות עצמו. לרבים בקרב העושים חסר המרחק הדרוש למען העריך גודל העלילות וכיבושי התנופה היוצרת שנעשו בחמש שנים אלה, ורוב אזרחי המדינה אינם יודעים נכונה ממדי־המעשים האדירים שבוצעו בשנים מעטות ורבות־מכשולים למען בטחון, פיתוח, התישבות, בניה, חרושת, חינוך והעלאת האדם בישראל.

ידיעה לקויה של הישגי המדינה פוגמת בכושר הממלכתי של העם; אבל לא פחות מזיקה ההנחה הכוזבת, כאילו כבר ניצחנו במאבק ההיסטורי שלנו. לא יושג הנצחון אלא במערכה האחרונה, ומדינת־ישראל והעם היהודי עדיין לא עמדו במערכה הסופית. בתקומת המדינה לא השלמנו גאולת־העם, לא הבטחנו עדיין קיומו ואחדותו של העם בגולה, ולא ביצענו אפילו אחדותה הפנימית של המדינה עצמה. המדינה זקפה קומת העם היהודי בעולם ומאפשרת חיי חירות ועצמאות לכל יהודי הרוצה בכך. אבל עם תקומת המדינה הוחרפה והוחמרה בעיית קיומנו ואחדותנו גם במדינה וגם בתפוצות.

דוגמה מובהקת לכך הוא דבר הבטחון, בטחון המדינה. מצבה של המדינה מבחינת הבטחון קשה וחמור עכשיו פי־כמה ממצבו של “הישוב” לפני קום המדינה. גם בהיות הישוב דל ומצער ומסוגר ב“ארבע הערים הקדושות”, וגם בהתפשטו במשך שבעים וחמש השנים האחרונות ברחבי הארץ עם חידוש התישבותנו החקלאית, היה מוקף כל הימים קנאת שכנים ושנאתם, ומזמן לזמן היה נתקע ונפגע. אולם דווקא חוסר עצמאותו, דווקא היותו נתון תחת שלטון זר, שימש במידה מסוימת ערובה מתמדת, אם כי לא נאמנה ושלמה, לבטחונו ולקיומו. האחריות העליונה לשלום הישוב, גם בימי התורכים וגם בימי האנגלים, היתה לא על תושבי הארץ, אלא על הממשלה, וממשלה זו לא היתה ממשלת הארץ בלבד ולא נשענה אך ורק על כוחות מקומיים; זו היתה ממשלה של קיסרות גדולה. הישוב חייב היה לדאוג בעצמו, וגם דאג למעשה, לבטחונו, אבל דאגה זו היתה מוגבלת ומכוונת נגד התקפות עראיות ומקומיות. נמצא בארץ כוח עליון שהיה חייב לשקוד על שלום הארץ וישובה. עם הקמת המדינה נעשה “הישוב” עם ריבוני, הנושא לבדו באחריות המלאה לבטחונו ולקיומו. לא ארגון האומות המאוחדות הקים וקיים את מדינת־ישראל, אם כי הוא החליט עקרונית על הקמתה. לא הוא הגן עליה כשנתקפה מיד עם תקומתה, ואילולא הושיעה לנו זרוענו, לא זו בלבד שמדינת־ישראל היתה נהרסת, אלא הישוב היהודי היה נמחה מעל פני האדמה.

ואין מן הצורך להוכיח שעם נצחוננו במלחמת הקוממיות לא נפתרה סופית בעיית בטחוננו. היא חמורה כשהיתה ביום הכרזת עצמאותנו, אם לא החריפה מאז; הברית התוקפנית של שכנינו ניגפה אמנם לפני צבא־הגנה לישראל, אבל מזימות אויבינו לא פסקו. שכנינו מסרבים להשלים אתנו והם שוקדים בלי הרף על חיזוק כוחם הצבאי. הם אינם עושים זאת לשם הגנת “הדמוקראטיה” או “הסוציאליסם המהפכני”, כפי שהיו אולי רוצים שני היריבים האדירים בעולם. לשליטי־ערב זרה הדמוקראטיה לא פחות משרחוק מהם הקומוניסם. הפולמוס האידיאולוגי והפוליטי שבין “המזרח” ו“המערב” וכל הכרוך בו הוא מחוץ לאופק הבנתם, התעסקותם ומציאותם המדינית והחברתית של שכנינו. זהו ריב זר שהם מוכנים לנצל לטובתם עד כמה שאפשר, אבל נשק וצבא רצוי להם רק למטרה אחת ויחידה: להשמיד את ישראל.

נצחוננו במלחמת הקוממיות – אין צורך לתנות גדולתו ומשמעותו ההיסטורית, אבל הוא לא הכריע, כי מכריעים רק במערכה האחרונה; ונתחייב בנפשנו אם נתימר, שמערכה זו היא מאחרינו ולא לפנינו. וברור הדבר שאנו נתבעים עכשיו למאמצי בטחון, – וגם למאמצי שלום – יותר גדולים ומתוחים מאלה שנדרשו מאתנו בארץ לפני קום המדינה ועם הקמתה.

וכשם שתקומת המדינה החמירה בעיית בטחוננו והציגה לפנינו בעיות־חוץ קשות ומסובכות שלא ידענו קודם, כן החריפה תקומת המדינה הפיצולים והניגודים הפנימיים, חידשה בעיות קשות ביחסי המדינה והעם והציגה באור חדש שאלת האחדות של העם היהודי. קשיים אלה יתבהרו אם נבדוק התמורות המרובות והעמוקות בחיי העם היהודי לפני קום המדינה.

*

במאת־השנים שקדמו למדינת־ישראל נתחוללו בעם היהודי תמורות רבות־תוצאות וכבדות־גורל, עליות וירידות, כאשר לא ידענו בכל ימי הגולה. חלו שינויים מכריעים בגדלו של העם, במצבו המדיני והכלכלי, בפיזוריו בין הגויים, בדמותו הרוחנית, ביחסו לעצמו ולעולם. תמורות אלה מן ההכרח שיתנו אותותיהן לחסד או לשבט בגורל מדינת־ישראל והעם כולו.

נסמן בקצרה התמורות העיקריות:

בשנת 1850 מנה העם היהודי בעולם פחות מחמשה מיליון נפש. כעבור חמשים שנה, בסוף המאה הי"ט, עלה מספרו עד 10,5 מיליון. קרוב לוודאי שזהו המספר הגדול ביותר שאליו הגיע העם היהודי מאז היותו ועד הזמן ההוא. הריבוי הלך וגדל, וערב מלחמת העולם השניה (1939) הגיע ל־ 16,5 מיליון בערך.

רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי נמצא במאה הי"ט באירופה. עד המאה השבע־עשרה, ועד בכלל, היה העם היהודי בעיקרו עם מזרחי, אם נכלול גם ספרד הערבית בקרב ארצות־המזרח. החל מהמאה השמונה־עשרה נשתנה המצב, וחלקם של יהודי אירופה עלה וגבר. בסוף המאה השמונה־עשרה מנו היהודים בכל העולם כשני מיליון וחצי, מהם ישבו כמיליון בארצות־קדם (קדמת אסיה וצפון אפריקה, לרבות תורכיה) וכמיליון וחצי בארצות־אירופה; למעלה ממיליון ברוסיה, בפולין הרוסית ובגליציה, והשאר – במרכז אירופה ובמערבה.

מאז גדל מספר יהודי אירופה גם באופן מוחלט וגם באחוזים. היהדות המזרחית ריבויה היה איטי לרגל התמותה הגדולה של הילדים; לעומת זאת נתרבו היהודים באירופה במהירות גדולה הודות לשיפור תנאי הבריאות והמצב הכלכלי. בשנת 1880 הגיע אחוז היהדות האירופית לשיאו. היהודים מנו אז בעולם כולו כ־7,750,000 נפש, מהם ישבו באירופה כ־6,858,000 (היינו 88.5%), 620,000 (היינו 8%) בארצות הקדם, השאר – למעלה מרבע מיליון – בארצות שמעבר לים¹. המספר המוחלט של היהודים באירופה הוסיף לעלות גם לאחר 1880, ובשנת 1935 הגיע ל־9.7 מיליון בערך, אבל האחוז היחסי ירד ל־58.2%, כי בינתיים צמחו מרכזים גדולים מעבר לים.

בשנות השמונים של המאה הי“ט החלה הגירה המונית יהודית מארצות־אירופה, בעיקר ממזרח אירופה, וצמחו שני מרכזים ראשיים, אחד בארצות־הברית של אמריקה הצפונית, גדול בכמותו ובכוחו הכלכלי והפוליטי, והשני, הרבה יותר קטן בגדלו, אבל חשוב יותר באיכותו ובהשפעתו על גורל העם – הישוב החדש בא”י.

משנת 1881 עד 1914 יצאו מארצות מזרח אירופה שלושה מיליון יהודים, ומשנת 1914 ועד מלחמת העולם השניה – עוד מיליון אחד. עד 1930 זרמה ההגירה ההמונית בעיקר לאמריקה הצפונית. בחמשים שנים אלה (1930־1880) נכנסו לארצות הברית קרוב לשלושה מיליוני מהגרים יהודים. עוד בתחילת 1800 מנתה היהדות בארצות־הברית רק כאלפיים נפש, ובאמצע המאה התשע־עשרה לא היו יותר מ־ 50,000 יהודים באמריקה הצפונית. בסוף המאה עלה מספרם על מיליון, ובשנת 1939 – הגיע עד ל־4.8 מיליון.

נוצרו ישובים חשובים גם בארצות אחרות של היבשת האמריקנית. הגדולים שבהם – בארגנטינה ובקאנדה. ההגירה היהודית הגיעה גם לדרום אפריקה, ומשנת 1850 עד 1935 גדל הישוב היהודי בארץ זו מ־500 נפש עד 100,000.

למרות הגירה המונית זו היתה מרוכזת עדיין באירופה מרבית העם היהודי עד מלחמת העולם השניה, ועד מלחמת העולם הראשונה היתה יהדות זו מכל הבחינות מרכזו, מקור כוחו ומעצב דמותו של העם היהודי בעולם כולו.

עד המאה התשע־עשרה היו כמעט כל חלקי היהדות – בארצות המזרח ובארצות אירופה, אדוקים במסורת ובדת. הזיקה הכללית לדיני ישראל ומנהגי הדת שימשה חיזוק והידוק נאמן לכל היהדות הפזורה. בלב היהודים היתה חיה הרגשת היחוד והיעוד היהודי, אם כי הרגשה זו לא בוטאה באידיאולוגיה לאומית מודרנית, אלא היתה עטופה לבוש דתי בלבד. החינוך המסורתי שכל יהודי היה שוקד לתת לבניו (אם כי לא לבנותיו) הקנה לעם ביודעים ובלא־יודעים הכרת אחדותם ורציפותם ההיסטורית. הלשון העברית, אם כי לא היתה מדוברת, היתה חיה בלב העם, כי היתה שפת התפילה והספרות התורנית, שהתפתחה בלא־הפסק ושימשה גם לשון המו“מ בכתב בחיי הקהילות ולשון לקשר ה”בינלאומי" בקרב היהודים בארצות שונות. החגים הדתיים הספוגים זכרונות לאומיים היו מעין תחליף לחיים משותפים במולדת. בא“י ישבו רק אלפים אחדים של יהודים, אבל כל יהודי נשא את א”י בקרבו, וארץ־האבות הרחוקה היתה קרובה ללבו מהארץ שבה חי וגדל. לא נתעוררה כלל בלב היהודים שאלת מדוע ולמה הם יהודים. היוֹת היהודים מרוכזים בערים והתעסקותם במשלוחי־יד ופרנסות מיוחדים חיזקו הדבק הפנימי והגבירו ההתקשרות והערבות היהודית, כאשר השפיעו בכיוון זה גם האפליה ע"י החוק ואיבת השכנים שהיו נחלת היהודים באותה התקופה.

בעקבות האמנציפציה והתפשטות ההשכלה במאה התשע־עשרה נתערערה ופסקה בקרב חלקים רבים של יהדות אירופה הזיקה לאמונה המסורתית ולדינים המקובלים; תחילה במערב אירופה, אחר כך גם במזרחה. השכבות העליונות החלו להשתמש בלשון העם השליט, ונתגבר הרצון להידמות לגויים בלבוש, בנימוסים ובהשכלה. גבר בארצות המערב תהליך ההתבוללות; אולם ההמונים במזרח נשארו נאמנים להווי ולחינוך היהודי המסורתי.

במערב אירופה נתקל תהליך ההתבוללות בגלי שנאת־ישראל, שנקראה בשם אנטישמיות, שם מטעה ומשובש שהומצא כנראה ע“י יהודים מתבוללים לשם “לשון נקיה”. יהדות המערב נשארה קרחת מכאן ומכאן, ובחייה נוצר חלל ריק. בארצות מזרח אירופה ירשו הרעיון היהודי הלאומי, החיבה ללשון העברית והגעגועים למולדת ההיסטורית, מקום הדת שנתרופפה. על יד הספרות התורנית, שלא נפסק גידולה במשך כל הדורות ושהשתמשה בלשון העברית כשהיא בלולה בארמית התלמודית, החלה לצמוח ספרות עברית חילונית על טהרת לשון התנ”ך. נוצא הסיפור העברי, נתחדשה פריחת השירה העברית, שקולה לא נשמע כמעט אחרי תור הזהב בספרד של ימי־הביניים, נכתבו וניתרגמו ספרי מדע והשכלה בעברית, ונוסדה עתונות עברית שטיפלה בעניני יום יום – גם של היהדות וגם של הגויים, ביחוד בענינים מדיניים ובינלאומיים.

אם כי דווקא ביהדות המערבית המתבוללת התפתחה ופרחה “חכמת ישראל”, ובגולת גרמניה קמו גדולי המחקר בעברו, בספרותו ובדתו של עם ישראל כצונץ, גייגר, שטיינשניידר, גרץ ואחרים, הרי ההגמוניה הרוחנית בחיי העם היתה ליהדות מזרח אירופה, בעיקר ליהדות רוסיה, שכללה גם פולין, ליטא, לטביה, ואסטוניה. כאן נשתמר הווי יהודי מיוחד; היהודים דיברו, חוץ ממעטים, לא בלשון הגויים, אלא בניב יהודי מיוחד (אידיש). כאן נמצאו מרכזי התורה והלמדנות המסורתית; כאן פרחה הספרות התורנית; וכאן נוצרה הספרות החדישה בעברית וביודית (אידיש); וכאן נתעוררה תנועת חיבת־ציון וקמה תנועת הפועלים. מיהדות רוסיה וגליציה יצאה לעם היהודי גם השראה רוחנית־דתית וגם השראה עברית חילונית, ועם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בסוף המאה הי"ט שימשה יהדות זו בהמוניה מבצר ומעוז לתנועה הציונית ונושא ההגשמה של מפעלה הגואל בארץ־ישראל.

משני מקורות ינקה הציונות. המקור הראשון הוא עמוק, אי־רציונלי, מתמיד, בלתי תלוי בזמן ובמקום, וימיו כימי העם היהודי: התקוה המשיחית. תחילתו קשורה עם דברי ימי העברי הראשון, אשר נאמר לו: –

“וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ.. אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם.”

בהבטחה זו לרשת את הארץ ראה העם היהודי ברית עולם בינו ובין אלהיו. בארץ זו התהלכו אבות האומה; אליה שבו בניהם בצאתם ממצרים; כאן נתאחדו שבטי ישראל לעם אחד; וכאן עוצבה דמות־העם ההיסטורית. בארץ זו יצר העם יצירות־עד, ונתגלתה בה אחת התופעות המופלאות והאדירות בהיסטוריה האנושית – הנבואה העברית, ובה נשמעה הבשורה על הגאולה שתבוא, גאולת־עם ועולם. בשורה משיחית זו נעשתה למקור חיים ועוז ונחמה לעם היהודי בכל תלאותיו הקשות והאכזריות ובכל נדודיו המרובים והממושכים. העם גלה מארצו – וחזר אליה וגלה שוב. וגם בהינתקו בפעם השניה מעל אדמת אבותיו היה מתפלל שלוש פעמים ביום: “תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, – השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, – ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין, – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. האמונה בביאת המשיח נעשׂתה לאחד מעיקרי היהדות, וכל יהודי היה חוזר בכל יום על “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”. ארץ־האבות היתה שבויה ושוממה, כובשים זרים השתלטו עליה בזה אחר זה, והיהודים היו מאות ואלפי מילין מרוחקים ומנותקים ממנה, אבל מדינת־ישראל היתה נטועה ומושרשת בנשמתם ובלבם, ובכל אשר הלכו נשאו אתם מדינה זו.

המקור השני – המקור המחדש והמפעיל, פרי מחשבה מדינית מציאותית, ילידת נסיבות הזמן והמקום, נפתח עם התמורות שחלו בחיי עמי אירופה במאה התשע־עשרה ועם השפעת התמורות האלה בחיי היהודים.

מגילת־השחרור של זכויות אדם ולאום, שהורישה לאירופה המהפכה הצרפתית; תנועות התחיה הלאומיות שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה במגמה לעצמאות ולהתאחדות (איטליה, גרמניה, פולין, הבאלקנים ועוד); אמצעי התחבורה והקשר החדשים שקירבו רחוקים והכשירו קפיצת הדרך: – אניות־קיטור, מסילות־ברזל, טלגרף, טלפון ועתונות יומית; התעוררות המעמד העובד להילחם על משטר חברתי חדש; הנדידה ההמונית מאירופה לארצות מעבר לים, – כל אלה נתנו כיווּן חדש למחשבה היהודית, זקפו הקומה היהודית גם בארצות האפליה וההגבלות החוקיות והאנטישמיות, הגבירו הרצון לחירות לאומית ולשוויון אנושי, וגילו האפשרויות הגואלות הגנוזות בנדידה היהודית.

התקווה המשיחית שהיתה לבושה עשרות דורות לבוש דתי והיתה מופנית לכוח שמעל הטבע, פשטה צורתה הדתית והפאסיבית ולבשה צורה מדינית לאומית, והופנתה כלפי פנים, לכוח המאורגן ולרצון המגשים של היהודים עצמם.

המנהיגות הציונית באה ממערב אירופה, מתוך היהדות המתבוללת שנפגעה על־ידי האנטישמיות, ושהבינה הליכות המדינות, אולם כוחה העממי, הפנימי שאבה הציונות מהיהדות בארצות מזרח אירופה; המונים אלה היו מעורים בהווי יהודי ובתרבות יהודית מקורית. להם לא היה צורך לשוב ליהדות כלציוני מערב אירופה, כי הם היו יהודים מלידה ומבטן, ויהדותם היתה טבעית ובעלת שרשים עמוקים. כמעט כל מזונם הרוחני בא להם דרך הלשון והספרות העברית העתיקה והחדשה, התורנית והחילונית, ומהשפה היודית המדוברת (אידיש), ושאיפתם ותוחלתם העיקרית היתה – מולדת חפשית משלהם.

המוני יהודים אלה לא היה להם קשר נפשי לארצות ולעמים שבתוכם ישבו. ארצות אלה היו בשבילם גלות, גלות מרודה ומציקה, וכל תקוותם היתה לעזוב גולה זו, ובשנות השמונים למאה הי"ט התחילה ההגירה הגדולה מארצות מזרח אירופה.

עד שנות השלושים של המאה העשרים נהרו המוני המהגרים בעיקר לארצות־הברית של אמריקה. זרם קטן פנה לא“י עוד באמצע המאה הי”ט, כהמשך לנסיונות הבלתי פוסקים במשך כל הדורות לשיבת־ציון. במשך מאות בשנים כוּונו עליות אלו ל“ארבע הערים הקדושות”, אולם במחצית השניה של המאה הי"ט החלה לפעול בעליה מגמה חדשה: שיבה לאדמה, התישבות חקלאית.

בתחילת המאה התשע־עשרה נמצאו בארץ רק כעשרת אלפים יהודים. רק עשרות אחדות ישבו בפקיעין ובנקודות אחרות. כל הישוב העברי התרכז בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה. במחצית הראשונה של המאה הי"ט הישוב לא גדל כמעט, ובשנת 1850 מנה רק 12,000 נפש. ושוב היו כמעט כולם סגורים בארבע הערים. ביפו נמצאו אז 30 יהודים.

חולשת השלטון התורכי, אי־הסדרים והאנרכיה בחלקים רבים של הקיסרות העותומנית, ובתוכם א"י, המלחמות הפנימיות בין הפלחים וההתקפות התכופות של בידואי המדבר, השחיתות והעריצות של המושלים המקומיים ועושק התקיפים מקרב בעלי האחוזות העשירים, הקנאות של כיתות מוסלמיות ומנהיגיהן, – כל אלה הרסו עד היסוד בטחון החיים והרכוש בארץ בכללה והגדילו במיוחד מצוקת היהודים וסבלם, והיתה דרושה גבורה נפשית רבה לישובים היהודיים המבודדים בארבע הערים הקדושות ובשאר הנקודות הבודדות להחזיק מעמד.

עם התבצרות השלטון התורכי במחצית השניה של המאה הי“ט, עם התגבשות תנועת חיבת־ציון בארצות אירופה ועם פרוץ זרם הנדידה היהודית מארצות אלה, החל הישוב בארץ לגדול, להתפשט ולשנות צורתו. בשלושים השנים שבין 1850 ו־1880 הוכפל הישוב, והונח יסוד ראשון להתישבות חקלאית מחודשת במולדת. בשנת 1856 רכש משה מונטיפיורי הפרדס היהודי הראשון בסביבת יפו על מנת להעסיק יהודים בעבודת אדמה. בשנת 1869 יסדה חברת “כל ישראל חברים” בית־הספר החקלאי הראשון בשם מקוה־ישראל. ובשנת 1878 יסדו יוצאי ירושלים העתיקה ועולי גלות הונגריה את אֵם המושבות על גדות הירקון בשם פתח תקוה, אחריהם באו חלוצי העליה הראשונה מרוסיה ורומניה ויסדו בשנת 1882 את ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה. בעשרים השנים האחרונות של המאה התשע־עשרה הוגדל הישוב עוד יותר מפי שנים והגיע ל־55,000 נפש. ובישוב זה גברה מגמת הגאולה בצביונה המודרני: עמידה על הקרקע, הנהלה עצמית, דיבור עברי. בסוף המאה הי”ט כבר היו קיימים בארץ 12 ישובים חקלאיים חדשים. נזרעו בארץ הגרעינים הראשונים למדינה היהודית, אולם עדיין חסר היה העיקר: עבודה עברית. חסרון זה מילאו חלוצי העליה השניה, שבאו לארץ בשנים הראשונות של המאה העשרים, ועל ידם הוקם המסד הנאמן למדינה: כוח יהודי עצמאי, כוח משקי, צבאי ותרבותי.

כחלוצי העליה הראשונה באו גם חלוצי העליה השניה בעיקר מארצות מזרח אירופה, מארצות רוסיה, פולין, ליטא, גליציה ורומניה. גם בעליה זו נתנו אותותיהן התמורות החדשות שחלו בחיי היהודים ובחיי העמים שבתוכם חיו. מלחמת רוסיה ויפאן גילתה וחשׂפה חולשתה ושחיתותה הפנימית של הקיסרות הרוסית הענקית. פרצה ברוסיה המהפכה הראשונה אשר בישרה ישועה ופדות – והכזיבה. הפוגרום בקישינוב הוליד את משא־הזעם של גדול משוררינו על עיר־ההריגה, והזעם הופנה הפעם לא נגד הפורעים אלא נגד קרבנותיהם שפלי־הרוח ומוגי־הלב. החלה להתארגן הגנה עצמית יהודית. תנועת הפועלים היהודית נלחמה בגבורה נגד הדיכוי הצארי. בשורת הציונות הסוציאליסטית שהושמעה לפני כיובל שנים על ידי משה הס, חברו של מרכס, החלה להכות גלים בנוער היהודי. התנועה הציונית שהוקמה לתפארת על־ידי מחבר “מדינת־היהודים” בשנת 1897 – ירדה פלאים אחרי מות מנהיגה בשנת 1904.

בימים ההם קמו בפינות שונות בארצות מזרח־אירופה, בלי קשר פנימי ובלי דעת איש את אחיו, קבוצות צעירים ובודדים, אשר נואשו מהתנועה הציונית אשר לא התנועעה, ומהתנועה הסוציאליסטית אשר הכזיבה, ועלו ארצה כשצידתם היחידה לדרכם היתה האמונה העמוקה באחריותו וביכלתו של האדם היוצר והנועז, ומגמת חייהם – עבודה ושמירה, כדרך הנאמנה לגאולת המולדת והאומה. בהיסטוריה היהודית הופיע טיפוס אנושי חדש שנועד לגדולות ונצורות: נושא חלוציות אישית, מגשימה, שאינו מסתלק מכל משימה קטנה או גדולה, אינו נרתע מכל קושי וסכנה, ותובע מעצמו הכל בטרם שהוא תובע משהו מאחרים.

אנשי המעשה בישוב ובעלי ההלכה בציונות ובסוציאליסם, אשר כפרו באפשרות ההליכה מהעיר אל הכפר ומהספר והמסחר לעבודה – נתבדו. היזמה החלוצית ניצחה – וקמה עבודה עברית בחקלאות, בבנין, בחרושת ובים, כאשר לא היתה בעם היהודי בכל ארצות הגולה; נוצרו גרעיני חברת־עובדים בנויה על חירות, שוויון ואחוות־יצירה; חושל כוח יהודי מזוין במולדת, – הראשון לאחר מלחמת חיפה היהודית נגד מסעי הצלב בסוף המאה האחת־עשרה; נשתנו פני הישוב; והתנועה הציונית התעודדה אחרי אזלת־היד שתקפה אותה אחרי מות הרצל, ונעשתה שוב לכוח מחנך ומדריך בעם.

במלחמת העולם הראשונה נחלה הציונות המדינית נצחונה הבין־לאומי הראשון: בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור. אולם באותה שנה גם ניחתה על יהדות רוסיה – מעוזה ומבצרה של הציונות ומקור השראתה של כל היהדות בעולם – מהלומה כבדה ואנושה, אשר לא נרפאה עד היום הזה: השלטון החדש ברוסיה גזר על הציונות, השפה העברית ועל קשרי היהדות הרוסית עם העולם היהודי ועם ארץ־ישראל. המרכז היהודי הראשי והגדול בעולם שותק, הוחנק ונותק משאר חלקי העם. בשנים הראשונות למשטר הבולשביסטי, כל עוד לנין היה חי, עוד אפשר היה לסופרים ומלומדים יהודים לצאת ולעלות לארץ; גם בפני סתם עולים לא נחסמה הדרך לגמרי; עוד הורשה לסופרים ולמשוררים עברים לפרסם ברוסיה מזמן לזמן יצירה עברית; עוד נתקיים תיאטרון עברי במוסקבה על חשבון הממשלה; וגם ניתן אישור רשמי לארגון “החלוץ” ברוסיה הסוביטית; אבל כל אלה לא האריכו ימים. אחרי מותו של לנין, בתחילת 1924, נאסר ונחנק כל סימן של פעילות ציונית עברית, ונותק כל קשר בין יהדות רוסיה ובין העולם היהודי שמעבר לברית־המועצות.

האסון הזה שבא על היהדות הרוסית והעם היהודי כולו צומצם בהיקפו לרגל יציאת פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה מרשות ברית־המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה. בארצות אלו ישבו כמחצית יהודי רוסיה הצארית; ועד תחילת מלחמת העולם השניה עוד נשארה, למרות הכל, ההגמוניה הרוחנית ביהדות, – ההנהגה בתנועה הציונית והיזמה החלוצית בבנין הישוב הארצישראלי, – בידי יהודי מזרח־אירופה שמחוץ לברית־המועצות.

עם נחשול השמד והחורבן מידי היטלר ובני בריתו שטרף את עמנו באירופה במלחמת העולם השניה – הקיץ הקץ על ההגמוניה של היהדות האירופית. מתשעה וחצי מיליון יהודים שישבו בארצות אירופה בשנת 1940, נשארו אחרי המלחמה פחות משלושה מיליון. כששה מיליון נשמדו. מהשארית נמצאו כשני מיליון כלואים בברית־המועצות. ניתוק יהדות רוסיה מהארץ ומשאר חלקי העם היהודי עמד בתוקפו; השלטון הקומוניסטי התפשט גם בפולין, ברומניה, בהונגריה, בבולגריה, בצ’כוסלובקיה ובשליש גרמניה, בהן נשארו למעלה מחצי מיליון יהודים. שערי היציאה לא נסגרו בארצות אלו, אבל גם בהן נגזר על התנועה הציונית, על הלשון העברית ועל חופש הפעולה הלאומית של היהודים וקשריהם עם שאר חלקי העם. הפרשה המפוארת, עשירת היצירה והיזמה של יהודי אירופה, נסתיימה עם בוא השואה הנאצית, זו הטראגדיה הגדולה ביותר בחיי העם היהודי בגולה.

מרכז הכובד הכמותי של העם היהודי עבר לארצות־הברית של אמריקה הצפונית. ביבשת אמריקה נמצאו אחרי מלחמת העולם השניה כששה מיליון יהודים, רובה של שארית ישראל אחרי השואה (53%). בארצות־הברית בלבד נתרכזו כחמשה מיליון ורבע.

המרכז השני, קטן הרבה יותר בכמותו, אבל ראשון במעלה בעיני העם היהודי, בגלל תפקידו בהיסטוריה היהודית הקדומה והחדשה – היה בא"י.

עוד בשנות השלושים למאה העשרים נעשתה א“י לארץ הקליטה היהודית הראשונה בעולם. החל משנת 1932, עלו לארץ יותר יהודים מאשר לאיזו ארץ אחרת שהיא, ובשנים 1934, 1935, 1936 (בטרם קוצצה וצומצמה העליה מטעמים מדיניים על־ידי ממשלת המנדט) קלטה הארץ מרבית ההגירה היהודית העולמית. כרבע מיליון יהודים נכנסו לארץ בשנות 1931 –1939. וערב הקמת המדינה מנה הישוב 650,000 נפש. אחרי ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה, היה זה המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם. אבל לא בזכות כמותו זכה הישוב להיעשות ללב העם היהודי ולתוחלתו ההיסטורית. ביום הכרזת העצמאות לא ישבו בארץ יותר מששה אחוזים של יהודי העולם. מקומה של א”י באמונת העם היהודי ובהכרתו הלאומית, והמבנה המיוחד, העצמאי של הישוב בארץ: התערותו בקרקע, נצחון העבודה העברית וחדירתה לכל ענפי המשק, התרבות והלשון העברית, הישענות הישוב על כוחו העצמי, הכרת שליחותו הלאומית, – כל אלה הכשירו ישוב זה ליהפך למדינת־ישראל, למשוש העם, גאוותו ותוחלתו.

בפחות מחמש שנים מיום הכרזת העצמאות ועד תחילת 1953, קלטה המדינה הצעירה כשבע מאות וארבעים אלף עולים מכל קצווי תבל. 18,989 עולים לא סומן ארץ מוצאם; השאר מתחלקים לפי ארצות המוצא לחמישה סוגים: 1) הארצות הכפופות לברית־המועצות, 2) שאר ארצות אירופה, 3) ארצות האיסלם, 4) אמריקה הצפונית, 5) כל שאר חלקי תבל.

מקום ראשון בעליה תופסות ארצות האיסלם: בבל, תימן ועדן, מרוקו, אלג’יר, טוניס, לוב, מצרים, תורכיה, סוריה, לבנון ופרס. ארצות אלו מילאו במאות השנים האחרונות תפקיד פאסיבי בתולדות העם, אם כי אחדות מהן עמדו – בימי הביניים ובתקופה עוד יותר מוקדמת – בראש היהדות, שימשו מרכזי תורה, חכמה וספרות והנחילו לעם אוצרות רוח, הגות ושירה. מארצות אלה הגיעו לארץ עד תחילת 1935 – 377,251 עולים, זאת אומרת רוב העליה, קצת יותר מ־52%. לפי אומדן (אין מספרים מדויקים ובטוחים) מנו ארצות אלה ביום הקמת המדינה כ־890,000 יהודים. זאת אומרת שמכל מאה יהודים בארצות המזרח עלו ארצה 40. אחוז זה לא היה כמובן שווה בכל הארצות; מבבל ותימן עלו כמעט 100%.

נוסף על קשיי קליטה כלכלית, שנכרכו בעליה זו, כמו בכל העליות מארצות אחרות, הטילה עליית יהודי המזרח על המדינה הצעירה משימות תרבותיות וחברתיות יחידות במינן, ש“הישוב” לא נתנסה בהן בממדים כאלה.

הגוש השני בגודלו היה יוצאי הגוש הסוביטי (פרט לברית־המועצות): רומניה, פולין, בולגריה, צ’כוסלובקיה, הונגריה. מארצות אלו עלו עד תחילת 1953 – 299,325 נפש, קצת יותר מארבעים ואחד אחוז של כלל העליה. מחוץ לבולגריה היתה יד הטבח ההיטלרי בכל הארצות האלה, ואין לדעת בדיוק מהו האחוז של השארית אשר עלתה ארצה. אומדן מספר היהודים בארצות אלו ערב הקמת המדינה (רבים מהם נמצאו במחנות העקורים בגרמניה) הוא למעלה משבע מאות אלף. זאת אומרת שמכל מאה יהודים בארצות אלו עלו לארץ בערך 30. גם כאן לא היה אחוז העולים שווה בכל הארצות. מבולגריה עלו למעלה מ־84%, מפולין וצ’כוסלובקיה הרוב הגדול. רק בשתי הארצות – רומניה והונגריה, שבהן נמצאו למעלה משלושה רבעים של יהודי הגוש הזה, – אחוז העולים היה נמוך בערך. בעליה זו לא היה הבדל חברתי ותרבותי ניכר מהעליות שלפני הקמת המדינה.

שני גושים אלה נתנו כתשעים וארבעה אחוזים של כל העליה שבאה לארץ בחמש שנות המדינה, אם כי רק 14% מהעם היהודי (בערך 1,600,000) ישבו בתחומיהם. מכל שאר הארצות (פרט לא"י) שהכילו 80% של העם היהודי ערב הכרזת המדינה – בערך תשעה מיליון ורבע, עלו ארצה רק 43,326, היינו בערך ששה אחוזים של כל העליה; עלו רק 0.39% של יהודי אותן הארצות. מארצות אירופה, שמחוץ לגוש הסוביטי, עלו 38,328 (כולל גם עליית יוגוסלביה); מאמריקה הצפונית (ארצות־הברית וקנדה, שבהן נמצאת מרבית העם היהודי) עלו 1,809. מיתר הארצות (אמריקה הדרומית, דרום אפריקה ואבסטרליה) עלו 3,139. כתשעה עשר אלף עולים לא ידועה ארץ מוצאם.

*

בכל ההיסטוריה היהודית לא נתגלתה אחדוּת ישראל יותר מלאה ומושלמת מאשר בהכרזת המדינה בימינו. מעמד הר סיני היה זקוק לפי המסורת ל“כפיית הר כגיגית”, וכאשר בושש משה לרדת מן ההר – נקהל העם ואהרן בראשו ועשו עגל הזהב. לאחר שבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה לעשותו לנגיד על ישראל, וזקני העם משחו אותו למלך – פרץ מרד אבשלום. ולאחר שיואב ואבישי, בני צרויה, ואתי הגתי דיכאו מרד משפחתי זה והשיבו המלוכה לדוד, התלקח מרד יותר חמור, מרדו של שבע בן בכרי, איש ימיני, שהביא בעקבותיו, לאחר מות שלמה, לפילוג יהודה וישראל. עם עזרא ונחמיה עלו מעטים, כחמשים אלף (כולל כשבעת אלפים “עבדים ואמהות”), והשבים נתקלו בהתנגדותם של “עם הארץ” שלא הוגלה מארצו. בימי בית שני גדל הריב בין הצדוקים והפרושים, בין האחים החשמונאים עצמם, ולפני החורבן – בין המתונים ובין הקנאים המורדים, וגם המורדים לחמו בינם לבין עצמם לא פחות מאשר לחמו ברומאים. על מריבות אלו אמרו חכמינו הקדמונים: “מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות־חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת־חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים”. המריבות והניגודים בישראל לא פסקו גם בימי הגולה.

הישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה היה אולי הישוב המפורד והמפוצל ביותר בכל ישובי היהודים בעולם. בשום ארץ אחרת אי־אפשר היה למצוא מכלול מנומר ומגוון של עדות, תרבויות, ארגונים ומפלגות, אמונות ודעות, אידיאולוגיות ואוריינטציות בינלאומיות מתרוצצות, אינטרסים וניגודים חברתיים וכלכליים, כפי שהיה בישוב הארצישראלי, יליד קיבוץ גלויות ומרכז לכל הפירודים והקרעים בישראל. עם קום הפלא של הכרזת הקוממיות כאילו נהרסו כל המחיצות, ועל מגילת העצמאות חתמו נציגי כל המפלגות בישראל – מהקומוניסטים, שלחמו כל ימיהם במפעל הציוני כדבר ריאקציוני, בורגני, שוביניסטי וקונטר־ריבולוציוני, ועד אגודת ישראל, שראתה בכל נסיון לקרב גאולת ישראל בדרך הטבע כפירה בעיקר וערעור יסודות האמונה והדת וכמנהגי ישראל.

ולא רק שני קצוות אלה התגברו ביום הגדול ההוא על התנגדותם הממושכת והמרה למדינת ישראל. בחתימה על הכרזת העצמאות השתתפו נציגי “השומר הצעיר”, אשר למעלה מעשרים שנה דגל במדינה דו־לאומית, כדרך היחידה להגשמת המטרה הציונית, ושלל בעקשנות דוגמטית רעיון של מדינה יהודית בחלק הארץ או בשלמותה, – כדבר אוטופי, המסלף ערכי הציונות והסוציאליסם, ומתנגד לפרוגרס ול“כוחות המחר”. חתמו על ההכרזה נציגי הרביזיוניסטים, שלחמו בשצף קצף נגד מדינה על בסיס של חלוקה. מכשול לחתימה על הכרזת העצמאות שימש רק הסעיף האחרון המדבר על “בטחון בצוּר ישראל”. היו משכילים קנאים שראו במלים אלה – כפירה באפיקורסות, וכנגדם היו חרדים קיצוניים שראו בחסרון התוספת “וגואלו” אחרי המלים “צור ישראל” – כפירה בעיקר. ואף על פי כן חתמו כולם אחרי דין ודברים. ולא רק המפלגות בישראל, אלא עם ישראל בעולם כולו היה מאוחד באותו יום בשמחתו ובגאוותו על הקמת המדינה. וקשה להעריך מי משני הנסים היה גדול יותר – נס התחדשות הקוממיות או נס אחדות ישראל.

אולם שני ההנסים הזדמנו יחד רק באותו יום הפלאות. המדינה הוקמה. ועוד באותו יום התחיל מאבק צבאי מר על קיומה, מאבק שלא הוכרע עד היום ולא יסתיים במהרה בימינו; ומאבק זה, והמאמץ לקיבוץ גלויות ולהפרחת השממה זקוקים לא פחות מהכרזת המדינה, למלוא־כוחותיו והשתתפותו של עם ישראל המאוחד. האחדות שהבהיקה ביום ההכרזה, חלפה ועברה במהרה, והפיצולים והפירודים הפנימיים במדינה לא פחתו מאלה שהיו בישוב, אלא להיפך, נתרבו – והחריפו. ולהחרפה גרמו דווקא שני המאורעות שפתחו תקופה חדשה בתולדות ישראל: 1) הקמת מסגרת ממלכתית, 2) ראשית קיבוץ גלויות.

אין מדינה יכולה להתקיים בלי שלטון וכפיה והכרעת רוב (אם אינה מדינה טוטאליטרית של שלטון יחיד). אבל אין מדינה יכולה להתקיים אך ורק בכוח השלטון והכפיה והכרעת הרוב. חיותה וכוחה ושלמותה שואבת המדינה מהרצון הכללי של העם, מצרכיו ההיסטוריים המשותפים, מהאחריות ההדדית, מהאחריות הפנימית המגשרת על פני ניגודים וסתירות. דבר זה חל על כל מדינה, זה חל במשנה־תוקף על מדינת־ישראל. אין זו מדינה של תושביה ולמען תושביה בלבד. אין זו מדינה של ארץ בנויה ומשק קיים. אין זו מדינה שקיומה מתקבל על דעת שכניה ואין עליה עוררים מצד כוחות אדירים. העם היושב בתוכה אינו אלא גרעין העם שלמענו הוקמה. רוב שטחיה שוממים וחרבים וטעונים פיתוח. משקה אינו אלא בראשיתו. כל שכניה זוממים להחריבה. כוחות אדירים בעולם רואים אותה בצרות־עין, ומשימות הקליטה, הפיתוח והבטחון המוטלות על מדינה שכזאת – לא יבוצעו בכוח הכפיה של השלטון בלבד. בלי מאמץ מתוח ומתמיד של כלל תושביה ועזרת העם כולו, לא יתכן קיבוץ גלויות, לא תבוצע הפרחת השממה, לא יכון הבטחון. ומאמץ זה מותנה בליכוד כוחות העם ובהפעלת רצונו הכללי.

האחדות המושלמת והמלאה שנתגלתה ביום הקמת המדינה היא בדרך הטבע הופעה חד־פעמית, יחידה במינה ובזמנה, הופעת חסד של שעה היסטורית גדולה; אבל יתכן – והכרחי – במדינה מינימום השלמות והאחדות שישנו בכל מדינה מתוקנת, על אף ניגודים חברתיים ומדיניים המצויים בכל מקום. מינימום זה בולט בהיעדרו במדינת־ישראל.

תקומת המדינה החריפה הניגודים שהתקיימו בישוב – באשר המדינה יצרה זיקת־חובה הדדית ותלות כל איש בישראל במסגרת הכלל. בישוב היו אדוקים וחפשים, ציונים דתיים ואדוקים אנטי־ציונים, פועלים ומעבידים, נאמני החזון הציוני ומתנכריו, חסידי המערב והמזרח, משכילים ותורנים, אנשי תרבות ועשוקי חינוך, בני עדות מתנגדות ונחשלות, ילידי הארץ ועולים חדשים, בני עיר ובני כפר. ישוב מגוון זה לא היה נעדר לגמרי כלי ארגון משותפים וכלליים שהקיפו רוב הישוב, ולעתים פעל הישוב כיחידה אחת ושלמה. אבל כלים ציבוריים אלה היו כולם רשות ולא חובה. מי שרצה קיבל עוּלם, מי שלא רצה העמיד עצמו מחוץ למחנה. הוועד הלאומי, ארגון ההגנה, ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים, הקהילות, משרד הרבנות, הארגונים האחרים – כולם היו בנויים על חברות של רשות, הסכמה אישית ורצון חפשי. השלטון – היה שלטון זר, ולעתים קרובות היה משמש גורם מלכד, מתוך התנגדות כל הישוב לדרכו ולמגמתו.

המדינה הכניסה במסגרת של חובה וכפיה כל תושבי הארץ. הזיקה לכלל – אינה עוד זיקה שברצון חפשי ובהסכמה בלבד, אלא זיקת חובה וכפיה; הציבורים השונים בעלי השקפות, נטיות, הרגלים ואינטרסים מתנגדים וסותרים זה לזה בימי הישוב, יכלו לפני המדינה לעשות הישר בעיניהם, ברוב הדברים, מבלי להרגיש ומבלי להבליט הניגודים שבינם ובין אחרים, ובלי התנגשות פנימית; לאחר הקמת המדינה הוכנסו כולם לתוך כפיפה אחת, נהפכו ליחידה משולבת והדוקה ברצונם ושלא ברצונם, ונעשו כפופים לכלל הממלכתי המטיל עליהם חוקיו וצוויו. זיקת הרשות הפכה זיקת חובה, ואין עוד היחיד והציבור עושים הישר בעיניהם; וכך החריפו הניגודים וההתרוצצות.

קיבוץ הגלויות, שהכפיל בשנים מעטות הישוב במדינה והעלה לארץ עדות הרחוקות זו מזו לא רק אלפי מילין אלא הרבה מאות שנים, – הוסיף על השוני והחרפת הניגוד במדינה. גם בדורות הקודמים הביאה אתה כמעט כל עליה חדשה – סתירה וניגוד לעליה הקודמת. הישוב “הישן” כפי שנקרא פעם, כלומר הישוב הוותיק, שהיה סגור בארבע הערים הקדושות והתפרנס בעיקר מחלוקה, – ראה בחרדה ובהתנגדות ובשנאה את עליית בני דורם של יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן־יהודה. בנסיון להעסיק יהודים בעבודה ולדובבם “לשון הקודש” לצרכי חול – ראו אנשי הישוב הישן חילול הקודש ועירעור אשיות חייהם ואמונתם. העליה השניה נתקלה בהתנגדות מרה ועוינת מצד רובם של בני המושבות הראשונות, והמלחמה על עבודה עברית פילגה את הישוב “החדש” לשני מחנות אויבים. העליה ההמונית שבאה לאחר הקמת המדינה לא העלתה ארצה מגמות חברתיות ומדיניות חדשות הסותרות כיוונו הכללי של הישוב “הותיק”, אבל היא יצרה תהומות תרבותיות, פרצים חברתיים ופערים כלכליים בין חלקי הישוב, והכבידה וסיבכה את תהליך ההתמזגות, שלא היה קל ומהיר גם לפני קום המדינה, אם כי העליה אז היתה יותר קטנה ופחות מגוונת. המדינה הועמדה בפני בעיה קשה וחריפה של מיזוג גלויות, הרחוקות זו מזו מאות שנים.

מיליון וחצי היהודים שנמצאו בארץ בתחילת 1953, היוו עם אחד במידה פחותה מחצי מיליון היהודים שהיו בארץ בפרוץ מלחמת העולם השניה, אם כי גם אז היה הישוב רחוק ממזיגה לאומית מלאה.

*

ההיסטוריה של עמנו בגולה הוכיחה שבמהותו אין כל שבט, – אם נציין בשם זה מרכז יהודי גיאוגרפי מסוים, – נופל מחברו או עולה עליו ביכלתו התרבותית ובתכונותיו היסודיות. היה זמן שההגמוניה הרוחנית בעם היתה ליהודי בבל, בתקופה יותר מאוחרת עברה ליהודי ספרד; בזמן מסוים שימשה יהדות מצרים מרכז רוחני של העם, בזמן מאוחר – יהדות אשכנז. בדורות האחרונים נעתק המרכז הרוחני לפולין ומשם לרוסיה. גאוני בבל, הוגי ספרד ומשורריה, מפרשי צרפת וחוקרי איטליה, הפוסקים בארצות מרכז אירופה, חכמי גרמניה, למדני פולין וליטא, – כל אלה ארגו במקומם ובזמנם מסכת התורה, ההגות והתרבות היהודית והכניסו חלקם באוצרות הרוח של העם היהודי. כסנהדרין שנדדה אחרי החורבן ממקום למקום בארץ, כך נדדה שכינת היצירה העברית מארץ לארץ. ולכל שבט בישראל היתה שעת זריחתו, גדולתו ושקיעתו, ורק נסיבות זמן ומקום, נסיבות מדיניות ותרבותיות, שלעם היהודי לא היתה שליטה עליהן, קבעו איזה חלק של העם ובאיזו ארץ ישמש נושא ההגמוניה הרוחנית ביהדות.

במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות, בעבדות, ופיגרו לאין ערוך מאחרי ההתקדמות המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדות יהודי המזרח, והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. יהדות אירופה משמעה בעיקר יהדות מזרח אירופה; יהדות זו היתה גם הכוח הבונה העיקרי של הישוב בארץ, שגדל במאה השנים האחרונות; מיהודי מזרח אירופה, בתוספת חשובה של יהודי גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון, הורכב רוב בנינו ורוב מנינו של הישוב, ועל ידיהם עוצבה דמותה הרוחנית, המדינית והחברתית של היהדות הארצישראלית החדשה. העליה הספרדית הוותיקה מימי אבולעפיה ויוצאי צפון אפריקה כמעט שבטלה בששים.

הזרם ההמוני של עדות המזרח לאחר הקמת המדינה שינה באופן יסודי ופתאומי הרכבו ואופיו של הישוב. המדינה הועמדה בפני בעיות הרות־סכנה: א) בעית “גזעים”. נתבלט גזע “עליון” כביכול, גזע אשכנזי, העומד בפועל בראש כל העם, וגזע מזרחי נחות־דרגה; ב) בעיית הפלגה, לשונית ועדתית, גם בקרב האשכנזים וגם בקרב עדות המזרח. כי למעשה אין יוצאי אירופה עכשיו מאוחדים בלשונם יותר מאשר יוצאי ארצות הקדם.

במידה ידועה התקיימה “הפלגה” זו גם לפני המדינה, אבל הישוב אז לא היה יחידה עומדת ברשות עצמה וקובעת גורלה כחטיבה ריבונית. עכשיו נהפך דור הפלגה למדינה, ועליו הוטלה האחריות הגדולה והכבדה ביותר שהוטלה אי־פעם על אחד הדורות בתולדותינו.

הפירוד העדתי אינו ממצה כל קשייה הפנימיים של מדינת ישראל; קיים בישראל פיצול מפלגתי מופרז וחולני, שאין דומה לו בשום מדינה בריאה ומתוקנת, ופיצול זה עומד בסתירה משוועת לצרכיה החיוניים של מדינת ישראל.

בהכרזת העצמאות התלכדו כל המפלגות בישראל. במועצת המדינה ובממשלה הזמנית, שעמדו בראש המדינה בתקופת מלחמת הקוממיות, נתקיימה עדיין מידה רבה של אחדות מדינית ואחריות כללית. כל הסיעות שחתמו על הכרזת העצמאות, חוץ מקומוניסטים ורביזיוניסטים, השתתפו בממשלה הזמנית. הסכנה הבלתי־אמצעית והבולטת שארבה לקיום המדינה ולעצם קיומו של העם בישראל ממזימות התוקפים הערבים – ליכדה את העם, אם כי גם בליכוד זה ניבעו פרצים חמורים, ודווקא בשטח הרגיש ביותר: בצבא. בעצם ימי המלחמה נעשו נסיונות גלויים ומוסווים לקיים צבאות נפרדים, שאינם נתונים למרות היחידה של העם, ונדרשו מאמצים מתוחים, ממושכים וכאובים עד שהובטח צבא אחיד כפוף כולו למוסדות המוסמכים של המדינה בלבד.

אולם מיד אחרי תום הקרבות, כשנערכו הבחירות הראשונות במדינה, שהיו למעשה הבחירות הראשונות בתולדות העם היהודי, וניגשו להקמת משטר פרלמאנטרי דמוקראטי בישראל, נתגלתה ההתפצלות המופלגת. 21 רשימות הופיעו לבחירות, כשמספר כל הבוחרים היו חצי מיליון, ועמדו להיבחר 120 נציגי־עם. 18 היו רשימות יהודיות, ו־3 ערביות. תשע מהרשימות לא זכו אפילו לציר אחד, אבל הפיצול המופרז נתן אותותיו גם בכנסת ובחיי המדינה הצעירה, שהועמדה בפני משימות כבדות ודחופות שלא ידעה אף מדינה אחרת בעולם. הכנסת היתה מורכבת מארבע־עשרה סיעות נפרדות, בלי שתהיה אף לאחת מהן האפשרות להקים באחריותה המלאה ממשלה יציבה. ויותר מכל מדינה אחרת נזקקה מדינת ישראל ותיזקק עוד זמן רב ליציבות ממשלתית. כי אחרת לא תיוּצב המדינה. שלוש המשימות הגדולות המוטלות על מדינה זו – בטחון, קליטת עולים ומיזוגם, פיתוח הארץ – מחייבות מדיניות ארוכת־טווח, ורק ממשלה יציבה, הנשענת על רוב בעל רצון מאוחד ודרך משותפת, מסוגלת לקיים ולבצע מדיניות זו.

ההתפצלות המופרזת נתגלתה גם בבחירות לכנסת השניה, שנערכו לפני זמנן לרגל חוסר היציבות בממשלה, רק כשנתיים וחצי אחרי הבחירות הראשונות. הפעם אמנם נתמעט מספר הרשימות, ובמקום 21 הופיעו רק 17, מהן 14 רשימות יהודיות, 3 – ערביות. ובכנסת השניה היו שוב שתים עשרה סיעות יהודיות (שלוש הסיעות הערביות נצטרפו לסיעה היהודית הגדולה בכנסת), ושוב אי־אפשר היה לשום מפלגה להקים ממשלה יציבה. ההתפצלות המופרזת, לא זו בלבד שהיא מונעת יציבות ממשלתית, ונושאת בחובה סכנה מתמדת של משברים והכשלים מדיניים, אלא שהיא מערערת בהכרח היסוד המוסרי של הנציגות הפרלמנטרית ומחבלת בחינוך האזרחי והממלכתי שעל הכנסת לתת לעם. פיצול זה עולה למדינה ביוקר, ואין כל בטחון שהמדינה תוכל לאורך ימים לשלם המחיר…

סיעות קטנות – בין שהן בממשלה ובין שהן באופוזיציה, אי־אפשר שישאו כראוי באחריות ממלכתית וילמדו להעדיף עניני הכלל על עניני הסיעה. הסיעות הקטנות, גם כשהן משתתפות בקואליציה ממשלתית, יודעות שאין הן מכריעות, ואחריות המדינה אינה מוטלת עליהן, והן מתרגלות לשקול כל בעיה שמתעוררת בממשלה לפי התועלת או הנזק שהדבר עלול להביא לאינטרס הסיעתי המיוחד שלהן. הסיעות הקטנות באופוזיציה, שאין להן כל סיכוי להוות ממשלה בעצמן ולהעמיד במבחן הביצוע את הפרוגרמות היפות שהן מציעות לקהל הבוחרים ואת התביעות המופרזות והבלתי מעשיות שהן מציגות לממשלה, לא רק שהן מתנוונות בעצמן, אלא הן מהוות גורם חינוכי נפסד ומחבל במדינה, ביחוד במדינה כישראל שמרובים בתוכה האזרחים ללא כל חינוך ונסיון ממלכתי. נזק הסיעות הקטנות באופוזיציה עולה על הנזק של הסיעות בקואליציה ממשלתית, מפני שהאחרונות לפי טבע הדברים מוכרחות להתלכד על יסוד תכנית פעולה חיובית, מוסכמת ומוצהרת, הטעונה אישור הכנסת ועומדת כל הזמן תחת פיקוחה וביקרתה, ונתונה למשפט הציבור, בשעה שסיעות האופוזיציה, המתנגדות וסותרות זו לזו אולי יותר משהן מתנגדות לממשלה, – פועלות מתוך קנוניה אך ורק במטרה שלילית, ללא אחריות משותפת וללא קו חיובי משותף שעומד למשפט העם והכנסת.

הגניוס האנגלו־סכסי, שיצר הדמוקראטיה הפרלמנטרית ומפעיל אותו בהצלחה ובכשרון, כאשר לא עשה זאת שום עם אחר, – השתית את החיים המדיניים על משטר דו־מפלגתי וקבע שיטת בחירות מחוזיות ורובניות, שבה כל נבחר הפרלמנט ידוע לבוחריו ואחראי במישרים בפניהם, בניגוד לשיטה של בחירות יחסיות הנקוטה ביבשת האירופית, המנתקת לחלוטין את הבוחר מהנבחר ומעמידה בין העם ובין הפרלמנט את מרכז המפלגה העורך רשימת המועמדים כרצונו. המשטר הדו־מפלגתי מטיל מלוא האחריות כלפי העם על מפלגת הרוב, ומחנך את מפלגת האופוזיציה הרוצה להיפך למפלגה שלטת, לאחריות במעשיה ובדיבוריה, גם כשהיא במיעוט, ועל ידי כך משמש הפרלמנט גורם ממלכתי מחנך לכל העם.

הסברה שהבחירות צריכות לשקף את כל הדעות במדינה, ודבר זה יתכן אך ורק בשיטת בחירות יחסיות – אינה הולמת האמת ומחטיאה המטרה העיקרית של בחירות. גם בבחירות יחסיות לא באה לידי ביטוי כל דעה בעם. דבר זה יתכן – וגם זה להלכה בלבד – אך ורק באספה כללית של כל העם; כשיש לכל אזרח האפשרות להשמיע דעתו במישרים. במשטר של נציגות מן ההכרח שהבוחרים מטשטשים נטיותיהם האישיות בכמה וכמה שטחים, ומצביעים אך ורק לפי סיסמאות כלליות ביותר. הנציג הנבחר בבחירות יחסיות מביע דעתו האישית או דעת הסיעה, ולא דעת אלפי הבוחרים שהצביעו בעד הרשימה הכוללת ולא בעד איש מסוים ומוּכּר.

תכליתן האמתית והעיקרית של הבחירות במשטר של נציגות – ומחוץ לקנטונים מעטים בהלווציה, אין השתתפות ישירה של העם בשלטון בימינו, כאשר הדבר בדמוקראטיה היוונית – היא להכריע בעיקר בין שתי אלטרנטיבות המוצעות לעם, ולהקים ממשלה יציבה ואופוזיציה אחראית. וזה יתכן רק במשטר דו־מפלגתי ובבחירות מחוזיות ורובניות.

מדינות מתוקנות ויציבות, אף כשהן נוקטות בשיטות בחירות יחסיות ובמשטר רב־מפלגתי, אינן יודעות הפיצול הנפרז והנלעג הקיים בישראל. אלפיים שנים של חיי תלות בנכר, ללא אחריות ממלכתית, ללא חיי עצמאות – אינן נמחקות בבת־אחת על־ידי הכרזת קוממיות. סוד כושרה ויציבותה של המדינה הוא לא במסגרתה החיצונית ובכוח הכפיה שעומד לרשותה, אלא בחושים הממלכתיים הנטועים בעם; באחריות הממלכתית המפעמת בלב האזרחים; בדבק הפנימי המלכד אותם, באמון ובכבוד הדדי שהפרט רוחש לכלל והכלל – לפרט; בכשרון התיאום המחשבתי והמעשי הטבוע באומה; – בקיצור בכושר הממלכתי של העם. כושר זה נעדר או נפגם בעם שחי מאות שנים בנכר, ללא עצמאות, בתלות בזרים. העם היהודי, שחי לרוב בסביבה עוינת, התרגל להתיחס למדינה ולחוקיה בחשד ובהתנגדות. הפיצול המפלגתי הוא רק אחד הגילויים – אם כי אחד הגילויים המחבלים ביותר, של העדר חושים והרגלים ממלכתיים בעם היהודי, ומדינת ישראל טרם התגברה על מכשלה זו.

מקור נוסף, ואולי עמוק יותר, לחוסר האחדות בישראל, הוא הפרץ שניבעה החל מהמאה התשע־עשרה בחומת הדת, ובית ישראל נתחלק למחנה חרדים ואדוקים ולמחנה חופשים. כל העליות הקודמות לארץ עד 1880 באו מחוגי האדוקים ותכליתן היתה בעיקר דתית. גם אם־המושבות הונח יסודה על ידי חלוצי היהדות החרדית מירושלים ומהונגריה. משנות 1880 ואילך גבר בעליה היסוד הבלתי־חרדי. החרדות הקיצונית בדמות החסידות ואדוקי פרנקפורט אף נלחמה מלחמת תנופה בחיבת ציון ובציונות, כי ראתה במפעל הציוני מעשה אפיקורסי המתנגד לאמונה במשיח ומחלל קדושת הארץ, על אף העובדה שעם הוגי חיבת ציון והציונות נמנו רבנים ותלמידי־חכמים מובהקים, וגם הוקמה בהסתדרות הציונית סיעת חרדים בשם “המזרחי”. הישוב החרדי הקיצוני בארץ התבדל והתרחק מהישוב החדש “הציוני” גם מהחלק הדתי שבתוכו, ולא השתתף בארגון הכללי של הישוב; הוא החרים את כנסת ישראל, וגם לא הודה במשרד הרבנות, שהוקם לפי חוקת הכנסת שניתנה על־ידי ממשלת המאנדט. סיכויי המדינה קירבו במקצת את הלבבות ואגף אחד של החרדות הקיצונית המאורגן ב“אגודת ישראל” וב“פועלי אגודת ישראל” נתן ידו להקמת המדינה, חתם על הכרזת העצמאות וגם השתתף בממשלה הזמנית ולאחר מכן גם בממשלה הנבחרת. האגף הקיצוני בשם “נטורי קרתא” וחלקים מסוימים של “אגודת ישראל” בחו"ל לא השלימו עד היום עם הקמת המדינה.

פירוד הלבבות והדעות בעניני אמונה ודת מעמיד שני הצדדים – האדוקים והחפשים הרוצים בקיום המדינה, בפני החובה להבין איש את רעהו, להוקיר רגשותיו והכרתו של כל צד ולהתיחס זה לזה לא רק בסובלנות, אלא בכבוד ובאמון הדדי. נקל לכל צד לרצות שכולם יהיו כמוהו; ובמשטר טוטאליטרי עושים זאת בעזרת אינקביזיציה או דיקטאטורה מוחלטת. ישראל היא מדינה דמוקראטית, ולא יתואר קיומה בלי משטר דמוקראטי הבנוי על חירותם והכרעתם החפשית של תושביה. יש אדוקים המאמינים בתום לב שיבוא יום והקב"ה יטהר לב העם וכל יהודי יהיה מאמין וחרד כמוהם. ויש חפשים שבטוחים כי הזמן יעשה מה שלא עשה השכל, ובימים יבואו כולם יהיו כמוהם. אין איש יודע מתי יקום פלא זה של אחדות הדעות בהבנת מהות היהדות, והמדינה חייבת לפעול במציאות הקיימת, העלולה להאריך הרבה ימים, ושנים אלה דווקא הן המכריעות והקובעות בגורל העם ובעתיד המדינה. ויש לראות את חילוקי הדעות בשטח הרוחני, ודווקא כאן ההבדלים נוקבים עד התהום, כי הם נוגעים בשורש השרשים שמהם יונקים שני הצדדים. ושני הצדדים בטוחים שהם נאמנים למקורות היהדות ושרשיה, כפי שהם מבינים אותם, ואין בית־דין עליון ובלתי־משוחד שיכריע ביניהם, ואיש מהם לא יקבל הדין, גם אילו היה בית־דין עיוני כזה, ועל שניהם לחיות יחד ולבנות יחד את העם ואת המדינה – מבלי שאחד יכוף דעתו על חברו.

במגילת העצמאות שחתמו עליהם גם נציגי ה“אגודה”, “פועלי אגודת ישראל”, “המזרחי” ו“הפועל המזרחי” הוצהר בין השאר על “חופש דת ומצפון”. עיקרון זה התכוון להבטיח לכל יהודי חרד האפשרות המלאה לחיות לפי הכרתו הדתית, ולכל יהודי אחר לחיות לפי דרכו הוא. המדינה, בכל צירופי הממשלות שקמו עד עכשיו, התחייבה לספק צרכי הדת הציבוריים של תושביה ולמנוע כל כפיה בעניני דת. סידור נבון והוגן זה מן הדין שהיה צריך להניח דעת כל הצדדים והוא גם הוסכם על־ידיהם; אבל ניסוח עיקרון מופשט וביצועו למעשה הם שני דברים שונים, ביחוד כשקיימת התרוצצות מגמות ושאיפות הסותרות זו את זו, ואין כבוד ואֵמון הדדי וסובלנות של עם מאוחד ומלוכד.

הממשלה הנבחרת הראשונה שכללה בתוכה “החזית הדתית” (“אגודת ישראל”, “פועלי אגודת ישראל”, “המזרחי”, “הפועל המזרחי”) קבעה בהסכמת “החזית” בתוך קווי־היסוד של תכניתה “שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”. הגשמת עיקרון זה נתקלה למעשה בהתנגדות המפלגות הדתיות ששהסכימו לו להלכה. גם הגשמת העיקרון היסודי של חופש המצפון, שאין איש דתי חולק עליו בגלוי, נתקל בפועל בהתנגדות כמוסה ועמוקה הטבועה בשאיפות ובמגמות של המפלגות הדתיות. עצם קיומה של מפלגה דתית נושא בחובו, ביודעים או שלא ביודעים, רצון להשלטת חוקי הדת והמוסדות הרבניים במדינה. חופש הדת והמצפון שהמפלגה הדתית תובעת לעצמה, אין היא מוכנה או אינה מסוגלת להעניק גם לאחרים. אין זו העמדה של כל איש דתי. רוב החרדים ואנשי המסורת אין לבם עם המפלגות הדתיות. רוב היהדות החרדית בארץ נמצא מחוץ למפלגות הדתיות. הקו המפריד בין מפלגה דתית ומפלגה אחרת אינה האדיקות האישית של חבריה בדת. מחוץ למפלגות האלה נמצא ציבור חרדי העולה במספרו על חברי המפלגות הדתיות, כפי שמוכח מהבחירות לכנסת הראשונה והשניה. בבחירות לכנסת הראשונה הופיעו מחוץ ל“חזית הדתית” עוד 3 רשימות דתיות. ארבעתן יחד קבלו רק 13.4% מהקולות, לאחר ניכוי קולות הערבים. אין כל יסוד להניח שרק החלק השמיני בקרב הבוגרים היהודים בתחילת 1949 נמנו עם היהדות המסורתית. בבחירות לכנסת השניה הופיעו חמש רשימות דתיות; ארבע המפלגות שהיו מקודם כלולות בחזית הדתית נתפרדו והופיעו כל אחת לחוד, ועליהן נוספה רשימה בשם “אמוני ישראל”; בחירות אלה נתקיימו ביולי 1951, לאחר שזרם לארץ גל עליה גדול, מרביתו מעדות המזרח, השייכות בחלקן הגדול ליהדות המסורתית. ושוב, לאחר נכוי קולות הערבים, קיבלו כל חמש הרשימות הדתיות רק 12.9% מהקולות. אין כל ספק בדבר שאחוז היהדות המסורתית במדינה עלה וגדל במידה ניכרת בתקופה שבין הבחירות הראשונות לשניות. ואף על פי כן אחוז המפלגות הדתיות לא עלה אלא אפילו ירד במקצת. אבל במצב ההתפצלות המדינית היתרה של ישראל, – בכנסת השניה נמצאות 12 סיעות יהודיות, – יש משקל רב לכל סיעה קטנה. והסיעה הקטנה ביותר עלולה ליהפך ללשון המאזנים, והיא יודעת לנצל כוחה זה. אבל האמת ניתנה להיאמר, כי חומר הבעיה נעוץ לא רק בפיצול המפלגתי אלא בעצם הניגוד שבין שתי השקפות שונות על מהותה של היהדות ובין שתי מגמות מנוגדות בעיצוב דמותם של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

מצד אחד – אמונה בתורה מן השמים ואדיקות בכל דיני השולחן־ערוך ובמנהגים המקובלים כהלכה למשה בסיני, והשאיפה הגלויה או כמוסה להטיל חוקי התורה, כפי שהם מתפרשי על ידי “מועצת גדולי התורה” של “האגודה” או על־ידי ראשי הרבנות של “המזרחי”, על המדינה ועל כל אזרח בישראל בכוח החוק הממלכתי. מצד שני – אמונה בחופש המצפון ובחירותו של כל אדם לחשוב, לדבר ולפעול כרוחו, כל עוד אין הוא פוגע בזכות הזולת או במדינה. בין התובעים חופש מצפון ודת להלכה ולמעשה ומתנגדים לנטיות של המפלגות הדתיות להשליט בכוח המדינה מנהגי הדת והשיפוט הרבני, נמצאים לא רק חפשים בדעותיהם שרואים בהשלטה זו כפיה מצפונית, אלא גם רבים מאנשי מסורת ודת, המקיימים בעצמם כל דיני ה“שולחן ערוך” ונזהרים בכל המצוות המסורתיות, אבל הם רואים נזק מוסרי למדינה וסילוף רוח היהדות בהפיכת הדת לקרדום פוליטי, ובנסיון להשליט מנהגי הדת בכוח המדינה. הם מתנגדים לארגון מפלגתי על יסוד הדת, ורואים בארגון זה נזק רב לכבודה של הדת בעם. הם רואים פגם דתי וממלכתי בפוליטיזציה של הרבנות ובשילוב יחסים שבין אדם למקום במו“מ מדיני ובתמרון מפלגתי. רבים סבורים בפשטות, כפי שחכמינו הקדמונים הניחו, ש”השבת מסורה לכם, ואין אתם מסורים לשבת", והם רוצים שהמדינה תצטמצם אך ורק בענינים שבין אדם לחברו.

הוויכוח הדתי בישראל מסתבך לרגל אופיה המיוחד של הדת היהודית. בעיית הדת בישראל אינה דומה לבעיית הכנסיה והמדינה בארצות הנוצריות. הדת היהודית שונה ביסודה מהדת הנוצרית. היא אינה מסתפקת בעקרונות אמונה מופשטים, אלא מושתתת על מצוות עשה ולא תעשה, המקיפות כל חיי האדם מרגע היוולדו (ועוד קודם לכן) ועד פטירתו וקבירתו, מבלי להשאיר כל שטח נייטרלי מחוץ לזיקת הדת. מאידך גיסא הדת היהודית היא דת לאומית, ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום. ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי.

מיזוג היסוד הדתי והלאומי אינו חדש בתולדותינו, וימיו כימי ישראל. בספרותנו הקדומה ביותר מסומנים שני מקורות להתהוותו של עמנו: – מקור אחד – המוצא המשותף מזרע אברהם ומבני ישראל (או בני יעקב). המקור השני – הברית שנכרתה בין אלהים ועבדו משה ובין העם:

“ה' אֵלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב, לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הֶזֹאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים”.

(דברים ה' 32)

הפתרון הנוח של הפרדת הכנסיה מהמדינה, שנתקבל באמריקה לא מתוך נימוקים אנטי־דתיים, אלא, להיפך, מתוך זיקה עמוקה לדת ומתוך רצון להבטיח לכל אזרח חופש דתי מלא, פתרון זה גם אילו היה מתקבל בישראל, לא היה פותר את הבעיה. חגי־ישראל יש להם משמעות כפולה: גם ריליגיוזית־קוסמית וגם היסטורית־לאומית. למנוחת שבת ניתנו בתורה שני נימוקים: נימוק סוציאלי:

“לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחַמֹרֶךָ וְיִנָּפֵש בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר”

(שמות כ"ג 12) ושוב:

"וְיוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךּ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךּ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ

(דברים ה' 14).

וגם נימוק רליגיוזי קוסמוֹגוֹני.

“וְיוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךּ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה – כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הֲשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ”

(שמותכ' 11)

ואין יהודי מחויב להיות דווקא אדוק – למען יראה הערך הרב שיש בקיום השבת ומועדי ישראל – בימי מנוחה וחגים היסטוריים המנחילים צביון יהודי ורציפות היסטורית לחיינו הציבוריים. וחגי הפסח, השבועות והסוכות אף הם יש להם משמעות היסטורית ומשמעות טבעית־רליגיוזית. פסח הוא חג האביב וחג יצירת מצרים; שבועות הוא חג מתן התורה וחג הביכורים ונוסף לו גם נימוק סוציאלי:

“וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת – וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיְּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ – וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם”

(דברים ט"ז 11־12)

וסוכות הוא חג האסיף – וזכר לנדודי המדבר אחרי יציאת מצרים:

“לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”

(ויקרא כ"ג 43).

ואין זה רק ענין החגים. היצירה היהודית מימה משה רבינו ועד תקופת ספרד היתה לבושה כולה לבוש דתי; וגם מי שאינו מקדש לבוש זה – אינו יכול לוותר על יצירה נצחית זו; הספרים שנוצרו ונתקדשו בישראל הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה ערכים רליגיוזיים ומוסריים שאין ערוך להם, בישרו חזון לאומי ואוניוורסלי לאחרית הימים. שיש בו כדי להאיר מחשכי חיי אנוש ולהדריך האדם והאנושות במעגלי צדק ושלום, חסד ואמת.

אנשי המפלגות הדתיות – מטעמי הכרה דתית ומנימוקים אחרים – אינם מסתפקים בצד הלאומי והסוציאלי של שבתות ומועדי־ישראל ואינם מקבלים ההערכה ההיסטורית של ספרי התנ"ך והספרות התלמודית, המדרשית וההלכתית; בעיניהם אין מוקדם ומאוחר בתורה ודברי פוסקים אחרונים ופירושי רבני זמננו הם הלכה למשה מסיני.

ויכוח נוקב זה לא היה לו תוכן ועוקץ פוליטי לפני הקמת המדינה. העם היהודי היה מחוסר שלטון, ובכוח ממשלה זרה לא היה קל להשליט דיני הדת על יהודים שאינם נזקקים לדינים אלה, ודווקא עם הקמת המדינה, ניתנה האפשרות להשליט על כל יהודי במדינה מנהגי הדת ותורת ישראל, כפי שחברי המפלגות הדתיות מפרשים אותה. אמנם ניתנה התחייבות מפורשת, גם בהכרזת העצמאות וגם בתכנית הפעולה המוסכמת של ממשלת ישראל, לכבד חופש המצפון ולהימנע מכל כפיה דתית, אבל הגורס מפלגה דתית – ומפלגה במדינה היא קודם כל מכשיר לשלטון, נתון ביודעים ובלא יודעים להשלטת הדת במדינה, והצהרות והתחייבויות שהוסכם עליהן סובלות כל מיני פירושים.

מועצת המדינה הזמנית נתנה תוקף לכל חוקי ממשלת המאנדט, מחוץ לחוקי “הספר הלבן”. בחקיקה זו ניתן תוקף חוקי למשרד הרבנות, שהוקם על־ידי הממשלה המאנדטורית במסגרת כנסת ישראל, ולמשרד זה ניתנה סמכות שיפוט בעניני אישוּת. ממשלת המאנדט הרשתה ליהודים הרוצים בכך להפקיע עצמם מסמכותו של משרד הרבנות וממסגרתה של כנסת ישראל.

במדינת ישראל יש מערערים על סידור זה משני קצוות. יש חולקים על מתן תוקף ממלכתי למשרד הרבנות והטלת עולו על אזרחים, שאינם מודים ברבנים ובסמכותם ואינם נזקקים לפסקי דינם, ויש חולקים על סיוג הרבנים בחוקי המדינה והזקקתם לסמכות ממלכתית. ויש גם כאלה שמקבלים ברצון שיפוט רבני מטעם המדינה, ולא עוד אלא רוצים להרחיב שיפוט זה עד כמה שאפשר, ויחד עם זאת הם רוצים לפטור משרד הרבנות מזיקתו למדינה ולמוסדותיה המחוקקים. ושואפים להעמיד הרבנים מעל המדינה ומוסדותיה.

הסידור הקיים הוא פרי פשרה, שאין בה כמובן להניח כל הדעות, כדרכה של פשרה; פשרה זו נתקבלה לשם מניעת מלחמת־הדת, גם מלחמה לדת וגם מלחמה בדת, העלולה לפגוע קשה במיזוג הגלויות, העומד ברומה של המדינה. התמדת הפשרה מותנית במידת הסובלנות והכבוד ההדדי שבעלי השקפות מנוגדות בעניני דת ורוח מסוגלים לגלות מתוך אהבת־ישראל משותפת. מעמד ממלכתי למשרד רבנות במדינה שהתחייבה על חופש מצפון ודת, ושיש בה גם מפלגות דתיות הנושאות נפשן לשלטון הדת, וגם אוהבי מסורת וחרדים השוללים שלטון הדת וגם ציבור רחב של חפשים בדעות, – הוא שדה־מוקשים שההליכה בו אינה מובטחת מפגעים וסכנות. מעמד זה יתכן אם המעונינים בקיומו יקבלו ברצון ובאמונה גם הסמכות וגם ההגבלות הכרוכות בה. כל זכות יש אתה חובה, וזכות ממלכתית מחייבת. משרד הרבנות שומה עליו לא לחרוג מתחומי הפעולה שקבעה לו המדינה, ואין עליו להתערב בענינים שהחוק לא מסר לשיפוטו. בלי שמשרד הרבנות יקבל על עצמו עול המדינה וחוקיה בלי ערעור – אין הוא יכול מבחינה מוסרית לחייב אזרחים שלכתחילה אינם מודים בשיפוט רבני בכללו.

המצפון האנושי, מצפון דתי או מוסרי, כוחו יפה מכוח החוק, אם אינו משמש מסווה או אמתלה לטובת הנאה פרטית, אלא פועל אך ורק לשם עקרון מקודש שבהכרה או באמונה. אבל הפועל לפי מצפונו בניגוד לחוקי המדינה חייב לקבל על עצמו כל המסקנות והתוצאות של התנהגותו, לרבות ענשים כאמצעי־ההתגוננות של המדינה על סמכותה ועל חוקיה. בכל אופן אין הוא זכאי לבקש מהמדינה סמכות להטיל רצונו על אחרים בניגוד למצפונם הם.

הנטיות המתגלות פה ושם במפלגות דתיות ובמשרד הרבנות עצמו להעמיד מוסד זה מעל המדינה ולעשותו פוסק בשאלות החוק והמשפט של המדינה או בוויכוח המפלגתי, מערערות הבסיס של הפשרה המקובלת ועלולות להנחיל נצחון לקצוות בשני המחנות, אשר מטעמים שונים ומנוגדים הם רוצים בהפרדה גמורה וכוללת של עניני המדינה ועניני הדת; אחדים רוצים לתת חופש גמור לרבנים לפעול כרצונם בכל עניני המדינה כלכל האזרחים, לרבות השתתפות בפולמוס המדיני הפנימי, ולתמוך בגלוי במפלגה זו או אחרת, וליתן הוראות כיצד להצביע ובמי לבחור; ואחרים רוצים לתת חופש גמור לכל אזרח, שאינו מכיר בסמכות הרבנים, – לא להישפט בפניהם ולא לקבל פסקי דינם ולא להיזקק להם בשום ענין הנוגע לו. מעמד חפשי זה יש עכשיו ל“מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל, שאינה משולבת במסגרת החוקים של המדינה, והשפעתה היא מוסרית בלבד, ודעתם נשמעת רק באותם החוגים המקבלים מרותם הרוחנית.

כשרון־פשרה הוא תנאי חיוני לקיום של כל ציבור, ארגון ומדינה. גם מדינה מבוססת ויציבה זקוקה לכשרון־הפשרה בענינים שאינם מחייבים הכרעה דחופה וסופית. מדינת ישראל זקוקה לכשרון זה פי כמה, ואין היא חייבת למהר בהכרעות שיפגעו קשה בכושר התמזגות הגלויות ובטיפוח סגולות השיתוף הממלכתי. לא מכל הוויכוחים ולא מכל ההכרעות אפשר ורצוי להימנע. ושום כללים מופשטים אין ביכלתם להגדיר שטחי ההכרעה ושטחי הפשרה, אולם ברור שאין כל הכרח בזמננו להכריע בעניני דעות ואמונות, שעוד זמן רב נהיה מחולקים בהן; יש מוקדם ומאוחר בהסטוריה, ויש להבחין בין עיקר וטפל, בין קבע וארעי, בין קיים וחולף. פולמוס ללא פשרה על מעמד הדת במדינה או נסיונות של כפיה בעניני הדת עלולים לשמש חומר נפץ לאומי, ובמקרה הטוב ביותר, יעכבו תהליך ההתמזגות הפנימית, – הצורך החיוני והתנאי המוקדם לקיום המדינה.

*

ההיסטוריה של אומות אחרות מוכיחה מה קשה וממושך תהליך ההתמזגות הלאומית. אמריקה הצפונית שישובה הורכב מגלי־הגירה מכל ארצות אירופה ומכמה ארצות אסיה, בתוספת הכושים שהובאו כעבדים מארצות אפריקה, דומה מבחינת כור־ההיתוך לישראל. ומאה ושמונים שנה אחרי מלחמת־הקוממיות עדיין תהליך ההתמזגות באמריקה לא נסתיים. גם לכמה אומות באירופה, שהן כאילו מקשה היסטורית אחת, כגון צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד ואיטליה, נדרשו מאות שנים עד שהשבטים השונים בארצותיהן נתמזגו והיו לאומה אחידה.

למדינת ישראל לא ניתנה שהות של מאות שנים. גם משימת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ, ועוד יותר משימת הבטחון, מחייבות אותנו לדחיקת הקץ. ערב רב של שבטים שאין להם לשון משותפת ומסורת כללית וקשרי תרבות ומשק ויחסי־גומלין בחיים הציבוריים והמדיניים והם מתחנכים במשטר פרוע של סיעות מתרברבות ונטולות אחריות ממלכתית, ספק אם יצליחו לעמוד ביום פקודה, כאשר עמדנו במלחמת הקוממיות עם הכרזת העצמאות. ואיש אינו יודע מתי יבוא “יום פקודה” שני. עושר הניגודים והפירודים שמור לרעתנו. והפתרון אינו במשטר של “שפה אחת ודברים אחדים”, – משטר טוטאליטרי אשר יכוף על כל תושב במדינה דעות ודברים ומעשים ויטול ממנו חירות המחשבה וחופש הבחירה וזכות הביקורת וההתארגנות כרצונו. מדינת־ישראל לא תיכון אלא כמדינה דמוקראטית; אפס, היא גם לא תיכון אם לא תתגבר בעוד מועד על מכשלת ההתפצלות וההתפוררות, על משבר הממלכתיות הנעוץ בריבוי סיעות, על סכנת המרחקים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שבין העדות, ולא תבטיח בפועל חופש המצפון לאדוקים ולחפשים גם יחד, אגב השרשת ערכי־ישראל בחיי הפרט והכלל, לפי רוחו של כל אחד בתוכנו.

לשם כך יש הכרח בחינוך ממלכתי, בתיקון המשטר הפארלמנטרי, במאמץ תרבותי ומשקי להעלאת העדות הנחשלות, בהתקנת מינימום לאומי, כללי ותרבותי, ובחוקה שתבטיח לאדוקים, לאנשי מסורת ולחפשי לחיות לפי רוחם, ללא כפיה ופגיעה מצפונית, מתוך שמירת הצביון היהודי של המדינה ושל העם היהודי בתוכה.

*

עד עכשיו היה המכשיר היחידי לחינוך ממלכתי – ודבר זה אולי היה תמוה בעיני רבים – צבא הגנה לישראל. מתוך ראיית צרכי הבטחון של מדינת ישראל הנתונה בתנאים חיצוניים ופנימיים יחידים במינם, הוטל על צה“ל לשמש לא רק מכשיר־אימון צבאי, אלא גם בית־ספר ממלכתי, להקנות לנוער, שנכנס אליו, ידיעת הלשון, הארץ, ההיסטוריה היהודית, יסודות חינוך כללי, נקיון וסדר ואהבת המולדת. אולם חינוך זה שהיה לברכה רבה, ניתן רק למספר מצומצם של נוער, ליוצאי צבא בגיל של 18־20. החינוך היסודי של בני 14־6 היה מסור ל”זרמים" – כלומר למפלגות. ירושה זו ירשה המדינה מה“ישוב” ומההסתדרות הציונית. מסגרת הישוב וההסתדרות הציונית היתה מסגרת של רשות, וגם החינוך היסודי היה חינוך של רשות. עם קבלת החינוך מה“ישוב” עשתה המדינה דבר גדול: קבעה חינוך חובה חינם מגיל 6 עד גיל 14; אולם עברו שלוש שנים וחצי עד שהממשלה יכלה להביא לכנסת התחייבות על חינוך ממלכתי, והכנסת אישרה הצהרה זאת בתחילת תשרי תשי“ב (8.10.51). אין הרבה ימים שיתחרו בחשיבותם ובגדלם בהיסטוריה העברית כיום 14 במאי, 1948 – יום הכרזת המדינה, אולם ראוי יום הכרזת החינוך הממלכתי ע”י ממשלת ישראל להחקק אף הוא בתולדותינו. הפקעת החינוך מרשות המפלגות והעמדתו ברשות המדינה – יש בו צעד מכריע לכינון המדינה ולליכוד העם.

ברור שהחינוך בכללו, והחינוך היסודי בפרט, אינו המכשיר היחיד לעיצוב דמות הדור הצעיר. הרחוב, העתונות, הסינמה, ההווי המשפחתי וגורמים אחרים, משפיעים, – אבל אין ספק שבית־הספר בכללו והחינוך היסודי במיוחד, קובע במידה רבה, ואולי מכרעת, קלסתר פניו הרוחניים של הנוער, ועל־ידי כך – של העם.

בנין המדינה לא נסתיים עם הכרזתה; זהו תהליך ממושך, כי גם גוי, לפי עדותו הנאמנה של הנביא, לא יוולד פעם אחת. ויש חשיבות משנה לריפורמה חינוכית זו – באשר נעשתה על ידי ממשלה מורכבת מהמפלגות בישוב ובציונות, שהניחו אחרי מלחמת העולם הראשונה היסוד לחינוך ה“זרמים” – מפלגת פועלי א"י ומהמזרחי.

שמואל יבנאלי, שליח תנועת הפועלים הארצישראלית, והרב י. ל. הכהן מימון, שליח “המזרחי”, יסדו רשת החינוך של העובדים ושל “המזרחי” והניחו בלי משים יסוד ל“משטר הזרמים”. לשניהם לא היתה זרה החרדה לליכוד הישוב ולאחדות העם, אבל היו להם נימוקים כבדי־משקל בהקמת בתי־הספר הנפרדים. תנועת הפועלים הארצישראלית היטיבה לראות בעבודה ציר הקיום והתקומה של האומה ומעוז עצמאותה וכוחה, ושקדה על העברת המוני העולים לחיי־עבודה, ועד כמה שאפשר לעבודה חקלאית, ועל טיפול הסגולות והתכונות החלוציות בנוער. בהכשרה חלוצית של הנוער למפעלי־כיבוש והגנה – לכיבוש עבודה, אדמה, ים ולחישוב כוח יהודי, ראתה מנוף להגשמה ציונית. היא האמינה כי גאולה לאומית וגאולה אנושית כרוכות זו בזו; מדינה יהודית צריכה להיות מדינת חירות, שוויון וצדק, בנויה על עבודה חפשית, ותכליתה לָצוּר במולדת עם עובד, יהודי בן־חורין, ללא ניגודי מעמדות, ללא קיפוח ואפליה, ללא מנצלים ומנוצלים; ברשת בתי הספר של העובדים רצתה לחנך את בניה במגמת עבודה, חלוציות, שיתוף ושוויון.

המזרחי רצה למזג בחינוך הנוער ערכי המסורת וזיקה למצוות הדת עם התכנים הציוניים, ולהכשיר הנוער המחונך על ידו לבנין הארץ, להגשמה ציונית ולהמשכת המסורת התורנית והדתית. כך נוצרו שני ה“זרמים” המיוחדים, זרם העובדים והמזרחי.

מארת ההתפצלות פגעה גם בזרמים אלה. הזרם הדתי של המזרחי לא הניח דעתם של אנשי “האגודה”, והוקם זרם דתי נוסף. זרם העובדים לא התפלג רשמית, ולהלכה עמד עד היום תחת מרות יחידה של הסתדרות העובדים הכללית, כפי שנקבע בראשית יסודו. אבל ההלכה הרשמית לא הלמה המעשה המציאותי. עם התפלגות תנועת הפועלים שפגעה ביחוד בהתישבות העובדת – המעוז הראשי של זרם העובדים, – נעשתה מרות ההסתדרות בזרם העובדים פלסתר ופיקציה. חלקים חשובים של התנועה הקיבוצית הועידו פניהם להשתלבות בעולם של “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר העולם הקומוניסטי, קיבלו כאידיאל עליון המשטר הטוטאליטרי המכונה בשם “דמוקראטיה עממית” וכיוונו חינוך ילדיהם ובתי הספר אשר ברשותם ובהשפעתם ל“השתלבות” זו. נוצר קרע עמוק ותהומי בתנועה הקיבוצית, וחברי אותו הקיבוץ, האמונים יחד כל חייהם על עבודה, על חקלאות, על ערכים חלוציים ועל חיי שיתוף ושוויון, לא יכלו עוד לשלוח בניהם לבית־ספר של אותו הקיבוץ. תחת מחלצות “זרם העובדים”, המאושר מטעם ההסתדרות הציונית, הוועד הלאומי ואחר כך גם מטעם מדינת ישראל, הוקמו כמה בתי־ספר שחינכו ל“מולדת השניה”, אילפו את הילדים והנערים להערצה עיוורת לכל מה שנעשה, או מוצהר כנעשה, בברית־המועצות, לפולחן השליט היחיד במעצמה אדירה זו, לקבל בלא שיקול וביקורת כל הוראה והנחיה היוצאות מפי “הגבורה” בקרמלין על יחסי עמים, מדיניות עולמית, בעיות חברה, משק, מדע, אמנות וספרות, גם אם הוראה של היום סותרת זו של אתמול, הסכינו להצדקת הדין על כל מעשה זוועה ורציחות מדיניות ועלילות שוא הנעשים ב“עולם המהפכה” – אם מעשים אלה אינם פוגעים בחברי “המשתלבים”, – לפי המימרה הידועה: המטרה מקדשת האמצעים.

להלכה הוכרו ארבעה “זרמים”, אבל הגיון ההתפלגות וההתפצלות היה עלול להרבות מספר הזרמים ללא גבול.

זרם העליה הגדול. שפרץ לאחר הקמת המדינה, העלה ארצה המונים שלא היו מסוגלים להבחין בין “הזרמים” ולעמוד על טיבם; התחיל “ציד־נפשות” מחפיר מצד גבאי הזרמים, ולישרי־הלב בקרב חסידי “הזרמים” הובררה הסכנה המוסרית והפגיעה בשלמות העם הכרוכה באנרכיה זו בשטח החינוך. הממשלה הקואליציונית של מפלגת פועלי א“י והמפלגות הדתיות הכריזה בתחילת תשי”ב על הצורך בחינוך ממלכתי, והקואליציה המורחבת שקמה אחר־כך, שכּללה גם ציונים כלליים ופרוגרסיביים, התקינה חוק חינוך ממלכתי שכוונתו לחנך עם אחיד בתרבותו ובהכרת רציפותו ההיסטורית, נאמן לשליחותו וחזונו. החינוך הממלכתי מקיים במלואם הערכים החיוביים שהונח ביסוד שני הזרמים הראשונים, אבל הוא מבטל ואוסר כל זיקה מפלגתית ומדינית בסדרי החינוך ובהנהלתו, ומחייב כל בתי־הספר למינימום־חובה.

חינוך ממלכתי במדינה דמוקראטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטאליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח – בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן־חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל. המדינה אחראית ליסודות הכלליים של החינוך, אבל היא מכירה בזכות ההורים לגוון את החינוך בלי לפגוע במינימום המחייב כל בתי־הספר והיא גם מבטיחה חינוך דתי לכל הילדים שהוריהם רוצים בכך.

מטרתו של החינוך הממלכתי היא לחנך דור צעיר שיוכשר למזג הגלויות בעם אחיד מושרש בעברו וראוי לעתידו, מסוגל לבצע משימותיה ההיסטוריות של מדינת ישראל כפי שהוגדרו בהכרזת העצמאות: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לכל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”.

על החינוך הממלכתי להקנות ערכי־ישראל לכל ילד וילדה, נער ונערה במדינה. אין ההיסטוריה שלנו מתחילה מיסוד מדינת ישראל, מהקונגרס הציוני הראשון, מעריכת ה“שולחן ערוך”, מסידור המשנה או מחתימת ספרי התנ“ך, מעליית עזרא ונחמיה, מיסוד המלוכה בישראל, מכיבושי יהושע בן־נון, אפילו לא ממעמד הר סיני ויציאת מצרים. כל אלה הם תחנות חשובות בדרכנו הארוכה, וקדמו להם מאורעות ועלילות, מבחנים ומסות מימי האבות ובניהם אחריהם. מאחרינו ארבעת אלפי שנה של מאבק ויצירה, שהטביעו חותמן על תולדות האנושות, ועיצבו את רוחנו, גורלנו ויעודנו. מכיוון שהתמורה שחלה בדורות האחרונים היא עצומה, וחידוש המדינה כשלעצמו הוא לא רק העלילה המרכזית בדורנו, אלא אחד המאורעות הגדולים ביותר בתולדותינו, מתרכזת מחשבתנו והתענינותנו בנעשה בתוכנו בתקופה האחרונה. בדבר זה היה מן הברכה, אילו לא נעשה על חשבון ידיעת העבר הגדול והעשיר. מעטות האומות בעולם שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר בעלילות גבורה רוחנית, ביצירות־מופת יחידות במינן ובאישים דגולים ומורי־עולם כאשר יש לעם ישראל. עושר רב זה שמור עכשיו רק למעטים ויש לעשותו נחלת הכלל. החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אורות גנוזים אלה לנוער כולו, ועל ידיו – לעם. התקופה הגדולה, העשירה והמזהירה ביותר בתולדות־ישראל – תקופת התנ”ך, התקופה מימי משה ועד עזרא, הועם זיוה ונתעקם תארה בגולה; עם גמול מולדת ועצמאות, שרוי בנכר ותלוי בזרים, אינו מסוגל לעמוד על מהותה האמתית של תקופה, בה נעשינו לעם – ולעם הספר. רק עם תקומת ישראל נוצר הרקע הטבעי להבנת אותה התקופה. דברי ימי יהושע בן־נון, השופטים והמלכים, וגם משאותיהם בני האלמוות של הנביאים יובנו עכשיו, בשבתנו קוממיות בארצנו, יותר מאשר באלפיים השנים האחרונות. אנו חיים שוב באותו האקלים בו נתחוללו העלילות, גם המדיניות וגם הנבואיות. לדור המעבר, שעזב חיי הגולה על מסורתה, הוויתה וסייגיה המדלדלים, ונקלע לארץ עתיקה־צעירה זו, לתוך המהפכה הגדולה המתחוללת עכשיו בכל מקצועות החיים, – המדיניים, החברתיים, הרוחניים והכלכליים – צפויה סכנה של חלל־ריק, בעקב הניתוק הפתאומי מהעבר הקרוב, ומתוך אי־יכולת להשתלב במהרה ברקמה החדשה. הלהג ה“כנעני” הוא אחד הגילויים של ריקנות זו.

בהכרח אנו מנתקים עצמנו מהעבר הקרוב. ניתוק זה הוא צורך עליה, אבל הוא עלול ליהפך גם לירידה, אם לא ננחיל מיטב המורשה הרוחנית של כל הדורות לנוער, ובמיוחד המורשה האדירה של ימי קדם, מורשת התנ"ך, אם לא נהפוך הניתוק למקור התעלות והתעשרות נפשית רוחנית, ונמנע הפיכתו לגורם של התפרקות והתרוקנות. בהנחלת תמציתם ומבחרם של ערכי ישראל לנוער – נמזג הדורות והגלויות ונקים אם אחד.

לא נתעלם מהעובדה שתרבות ישראל בעבר, ביחוד בימי קדם, היתה חד־צדדית. לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ“ך, אבל לא נלך לחפש בספר הספרים תורת הפיסיקה, הכימיה, הגיאולוגיה ושאר המדעים. הרמב”ם חיבר את ספרו הגדול בשם “משנה־תורה”, ובו הסדיר כל התורה שבעל פה וכל ההלכה, כדי “שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה (בספרו של הרמב"ם) ויודע תורה שבעל־פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם”. בחיבור ענקי זה כלל הרמב“ם גם “תורת הגלגלים” – כלומר תורת התכונה, ו”תורת היסודות“, כלומר תורת הפיסיקה, כפי שידע אותן מ”חכמי יוון" בתרגום ערבי. אנו לא נלמד לבני דורנו תורת הפיסיקה והאסטרונומיה מפי הרמב"ם. עלינו להקנות לנוער, בצד ערכי ישראל, הישגי המדע בימינו. הבנת תהליכי הטבע ושליטה באיתניה, ידיעת קורות אדם ועולם, ותפיסת מניעיהן הפנימיים – הן הנשק העיקרי במלחמת קיומנו והמכשיר הנאמן לבנין המשק, לביסוס הבטחון ולטיפוח התרבות. ובית־הספר היסודי יעניק לכל הנוער התחלות ראשוניות ביסודות המדע של זמננו אנו.

החינוך הממלכתי יקנה לדור הצעיר הכרת המולדת. לכל אורך הגלות קיים העם היהודי קשר נפשי עמוק לארץ, אבל הוא ידע רק א“י של מעלה. למען הכשיר העם בציון לבנות המולדת ולהגן עליה מתוך אהבה ומסירות, לא מספיקה הזיקה לא”י של מעלה, א"י שבספר ובזכרון העם, אלא יש להכיר את הארץ כמות שהיא, על הריה ועמקיה, ערבותיה ומדבריה, חליפות נופה ושלל צבעיה, אגמיה וימיה, פריונה ודלדולה, יפעתה וקדרותה, עתיקותיה ואון־עלומיה. יחידה במינה ומופלאה היא ארץ קטנה זו במבנֶהָ, בריבוי אקלימה, בעושר גווניה, במעמדה הגיאוגרפי במרכז שלוש יבשות. לטבע המנומר של ארץ זו יש חלק לא קטן בעיצוב דמותו המיוחדת של עמנו ואפיו, וכל שנרבה להכיר הארץ – נכיר יותר את עצמנו ונגלה היכולת העצומה הגנוזה גם בה וגם בנו.

החינוך הממלכתי הנועד להכשיר עם לחידוש מולדתו הנשַמה יאמן כל נער ונערה בעבודה גופנית, בעבודת אדמה או במלאכה אחרת. אימון כללי בעבודה לא כיעוד מעמדי אלא כיעוד לאומי, לא כהכרח מר של מחוסרי ברירה אלא כתעודת כבוד וגאון של עם הרוצה בחיי קוממיות ובהשתתפות במעשה בראשית. העבודה תיקבע כערך יסודי ומחייב בחינוך הנוער.

לאימון בעבודה תילווה הכשרה חלוצית כחובה כללית בבית ספר יסודי. בשלושת הדורות של התישבותנו החקלאית, היתה זו התכונה החלוצית, שעקרה בן העיר העתיקה מירושלים ויליד הגולה מעיירתו ההונגרית ומשכה אותם לאדמה עזובה, נגועת קדחת על גדות הירקון, למען הקם ישוב חקלאי ראשון בסביבה פרועה ועוינת; הסגולה החלוצית שהביאה בן אודיסה ל“עמק השושנים” לפני שבעים שנה על־מנת להרים “נס־ציונה” בדרום יהודה בבדידות ובעקשנות של שנים; תנופה חלוצית העלתה אנשי ביל"ו מרוסיה ומייסדי ראש־פינה וזכרון־יעקב מרומניה, ואנשי העליה השניה וממשיכיהם עד היום, והיא היא שליכדה בימינו אלה חבורת נערים ונערות דרוכי־עוז וגבורה ויזמה מהעיר והכפר המיושבים ותקעה אותם במדבר הנגב הרחוק והשומם והריק להקים בו “שדה־בוקר”. בזכות תכונה זו הצלחנו להפוך ילידי גולה לבוני מולדת, תושבי ערים לעובדי אדמה, הולכי בטל ורועי רוח – לאנשי עמל ויצירה, והיא היא שחוללה הפלא של חידוש קוממיותנו וגבורת צבא־הגנה לישראל. ורק בטיפוח חלוציות יוזמת, נועזת ויוצרת זו בקרב הנוער, כחלק אורגני של חינוכנו היסודי, נמשיך ונבצע מפעלנו הגואל שעוד בראשיתו.

בחינוך הנוער לא נוכל להתעלם מהיעודים האנושיים הגדולים שבישרו נביאינו, – יעודי הצדק והחסד, האחווה האנושית, אהבת הבריות; עלינו לנטוע בלב הילדים משחר ילדותם שאיפה לחברה מתוקנת שאין בה קיפוח ועוול, אלא שוויון וצדק, ואחוות־יצירה וחירות וסובלנות הדדית.

חינוך ממלכתי המושתת על עקרונות אלה מעמיס על ציבור המורים אחריות כבדה ורבת־תפארת למורים בישראל זכות יחידה במינה: הם חוללו הפלא שאין דוגמתו בתולדות התרבות והאנושית – תחיית הלשון העברית.

הרעיון שהגה אליעזר בן־יהודה וחבריו נהפך מאגדה יפה למציאות חיה הודות למאמץ החינוכי הנאמן של המורה העברי. ובהתקנת חינוך ממלכתי המיועד ללכד העם המפורד, המפוצל והשסוע, ולהכשיר הנוער למילוי שליחותו ההיסטורית, – צפויה שוב למורה העברי שליחות מבורכת.

ככל צעד מהפכני ומקדם ייתקל גם החינוך הממלכתי בהפרעות ובהתנגדות של נטורי־קרתא מימין ומשמאל הצמוּדים לדעות קדומות ולהרגלי־מחשבה מאובנים. תהיה זאת אופטימיות יתירה וקלה להניח, שכבר קיימים הכלים והצינורות וכוח־האדם המספיק לתרגם לשפת המציאות המגמות המונחות ביסודו של החינוך הממלכתי. אבל בהתקנת חינוך זה תעשה המדינה אחד הצעדים המכריעים לביצור אחדות ישראל ולעיצוב דמותו הרצויה של העם.

אין בכוחו של בית־ספר כשהוא לבדו לאחות כל הקרעים ולתקן כל הפגימות בעם גלותי החוזר למולדתו, והמדינה אינה רשאית להתעלם מהסכנה הצפויה בהבדל הרב שבין רמת החיים הכלכלית והתרבותית הגבוהה בערך של הישוב הוותיק ברובו הגדול, לבין הרמה הנמוכה והירודה של העליה החדשה ברובה הגדול; הסכנה מחמירה בגלל העובדה, שבעלי שתי הרמות השונות הם לרוב בני עדות שונות; והמדינה והעם נתבעים למאמץ דחוף לסתום פרץ הרה־אסון זה; עלינו לחתור בכל המאמצים להגיע בזמן הקרוב ביותר לידי מינימום לאומי בשיכון, בהתישבות, בתרבות. הדבר שנעשה במאמצים גדולים ובתוצאות חיוביות בצבא, – מתן מינימום של חינוך, יהודי וכללי, לכל המגויסים, שרובם באים מארצות ירודות ועשוקות חינוך, ובחלקם הגדול אינם יודעים קרוא וכתוב, – יש לעשות להמוני העולים החדשים גם בשטח התרבותי וגם בשטח הכלכלי. לא ביום אחד ייעשה הדבר. המעמסה הרובצת על המדינה היא כמעט לאין נשוא; אבל לא נוכל להחזיק מעמד זמן רב, אם יתמיד בתוכנו הבדל־הרמות בין שני “גזעים” כביכול, מיוחס ונחות דרגה.

עוד רחוקה וקשה הדרך להבטחת מינימום האחדות הדרוש לישראל למען יוכשר עמנו לבנות מדינתו בתוך העולם המסוכסך ורב־הניגודים שבו אנו חיים, אבל לא נבצר הדבר מאתנו, גם נעקור הפגימות היתרות במשטרנו במדינה, נתגבר על ההתפצלות המופרזת והחולנית, המערערת יציבות המדינה ומכבידה על מיזוג הגלויות, נתיחס בכבוד הדדי לדעות ואמונות מנוגדות, ונהיה נאמנים לחתימתנו על מגילת העצמאות.

תקומת המדינה שעוררה בעיות חדשות והחריפה ישנות – גייסה גם הכוחות והאמצעיים הפנימיים הדרושים לפתרונן. אם נראה פגימות חיינו ראיה אכזרית, ללא כל אונאה עצמית, ולא נרתע מקשיים; אם אהבת־ישראל תגבר בתוכנו על כל נטיה אחרת ונפעיל מלוא יכולתנו החלוצית – יכול נוכל.

*

המדינה עוררה והחריפה גם בעיות מחוץ לתחומיה. עוד לפני קום המדינה ניפלה הישוב בארץ מכל ישובי היהודים בעולם: במבנהו, בהרכבו, במשקו, בתרבותו, במגמה המפעמת בתוכו, ונשא בחובו גרעיני המדינה; אותו חלק בעם היהודי, שנתרכז בהסתדרות הציונית, ראה כל השנים בישוב אבן־פינה ומסד בתוחלת הגאולה המתגשמת. יהודים שלא האמינו ברעיון הציוני היה להם הישוב כאחד מהישובים החדשים שצמחו מתוך הנדידה היהודית בשבעים השנים האחרונות. ולא כל יהודי שרצה לעלות – יכול לעשות זאת; העליה היתה נתונה בסד חוקים של שלטון זר, ובתקופת המשטר המאנדטורי שימשה יכולת קליטה כלכלית, שנקבעה על־ידי הממשלה האנגלית, כמידת העליה. מידה זו קוצצה אחר־כך מנימוקים מדיניים, ולא היה לאל ידו של הישוב להעלות כל מי שרצה. האמצעים הכספיים לבנין הישוב, המפעל הפוליטי להגנתו באו מתוך ההסתדרות הציונית, והסתדרות זו שימשה הגורם המכריע בהתפתחות הישוב.

זיקת כל יהודי בעולם לעם ישראל, במידה שזיקה זו היתה קיימת, טיבה ומהותה היו שונים לפי טעמו של כל יהודי. זו היתה זיקה דתית או זיקה לאומית ציונית, או שתיהן יחד, ולרבים היתה זו זיקה מעומעמת ובלתי מוגדרת, לפעמים זיקת בית אבא והרגל; בשום מקרה לא עוררה זיקה זו בעיות מדיניות.

גם ביחס לישוב הארצישראלי היו גישות שונות. היה יחס של הזדהות מצד כל אלה, שראו גורלם האישי קשור בקיומו ובעתידו של הישוב; זה היה יחס של המוני הציונים בארצות מזרח אירופה, שהחזון הציוני היה גם חזון־חייהם האישיים והמשפחתיים, ומתוכם זרמה התנועה החלוצית והעליה העממית. היה יחס של קשר לאומי־מדיני מצד כל אלה שנשאו הדגל הציוני, מבלי שחשבו לקשור עתידם האישי עם חיי הישוב. זה היה היחס של ציוני אמריקה. היה יחס של חיבה והערצה בלא גוון מדיני ובלא אידיאולוגיה לאומית מובהקת מצד “לא ציונים”, שנשאו בלבם האהבה המסורתית לארץ האבות. היו גם רבים שידעו מעט מאוד על הישוב ולא התענינו בו. זו היתה בעיניהם פינה רחוקה מהמרכזים היהודיים באירופה ובאמריקה, והמתרחש בארץ לא נגע ולא פגע בחיי המרכזים האלה. לא היה לישוב מעמד בינלאומי.

המעמד הבינלאומי היחיד שהוכר במשטר המאנדטורי בארץ – ניתן ל“סוכנות היהודית”, כלומר להסתדרות הציונית העולמית. “סוכנות” זו ניהלה המו"מ על העליה, המעין הראשי שממנו ינק גידולו של הישוב, הדריכה, העליה, חינכה וטיפחה התנועה החלוצית, רכשה קרקעות בארץ ויישבה אותם.

עם התרחבות העליה לארץ בשנות השלושים, נעשה הישוב, באמצעות ציבור הפועלים שבתוכו, לכוח הראשי והמדריך בהסתדרות הציונית; ואנשי הישוב, ברובם שליחי תנועת הפועלים הארצישראלית, ניהלו כל הפעולה המדינית, הישובית והחינוכית של הציונות העולמית; אבל הם עשו זאת לא בשם הישוב ובכוחו, אלא מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כנבחרי הקונגרס הציוני. כל שוקל שקל ציוני באשר הוא, בין שהוא בעצמו או קרוביו ובני עירו חשבו על עליה לארץ, או דבר כזה לא עלה כלל על לבם, – היה בוחר בנציגות הקונגרס וקובע מדיניותה ודרכי פעולתה של ההסתדרות הציונית (“הסוכנות היהודית”). זו היתה ההלכה. המעשה היה קצת שונה. היו ציבורים מסוימים בתוך ההסתדרות ציונית שהיו למעשה מכריעים בתנועה הציונית. עד שנת השלושים במאה העשרים, כשהישוב היה עדיין קטן, והעליה היתה מצערה, היתה קובעת הציונות בארצות מזרח אירופה. בעוד שלפני מלחמת העולם הראשונה היו כל נשיאי ההסתדרות הציונית יהודי המערב, – עמדו לאחר המלחמה בראש ההסתדרות הציונית יהודי מזרח אירופה. רוב השנים היה יהודי רוסי, ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית; ארבע שנים שימש בנשיאות נחום סוקולוב, יהודי פולני. עם ריבוי העליה בשנות השלושים ועם התעצמותה של תנועת הפועלים – גדל משקלו של הישוב בתנועה הציונית. ישוב זה היה למעשה יליד היהדות והציונות בארצות מזרח אירופה. בהנהלה הציונית בירושלים שנעשתה עיקר, ישבו יוצאי רוסיה, פולין וגליציה.

יהדות מזרח אירופה (אם כי נעקרה מתוכה יהדות רוסיה) ויהדות גרמניה – אחרי עליית היטלר לשלטון – נעשו לכוח הראשי והעיקרי שבנה את הישוב – בעוֹליהן, בהונן ובכשרן הטכני והמדעי. יהדות אמריקה, ובמידה פחותה יהדות אנגליה ודרום אמריקה, סיפקו רוב האמצעים של הקרנות – הקרן הקיימת וקרן היסוד; אבל עולי אירופה הביאו לארץ גם כוחות חלוציים מחוסרי אמצעים, וגם כוחות עממיים מצוידים בהון וגם כוחות רוחניים מקצועיים ומדעיים, ואלה בנו והרחיבו החקלאות, החרושת, הבנין וקידמו החינוך והספרות והאמנות.

נחשול־הדמים הנאצי ופלא תקומת המדינה הפכו הקערה על פיה.

*

ה“ישוב” נהפך למדינה ריבונית. תושבי הארץ נעשו לאזרחי ישראל בשעה שכל היהודים בעולם הם אזרחים או נתינים של מדינות לא־יהודיות. מדינת ישראל קשרה יחסים בין־לאומיים עם כל המדינות שהכירו בה, ובתוכן המדינות המכילות המרבית הגדולה של היהודים בעולם. ישראל מופיעה בעצרת או"ם כחברה שוות־זכויות; היא מחוקקת חוקיה; היא ניהלה מלחמה והקימה צבא; בידה מפתח העליה – ושעריה נפתחו לרווחה לכל יהודי; ויש לה צירים בבירות זרות.

בפני ועדת־פיל (הוועדה המלכותית הבריטית) בשנת 1936 דיבר ד“ר וייצמן על ששה מיליון יהודים בארצות אירופה שאין להם כל תקווה ועתיד אלא בא”י; הכוונה היתה ליהודי פולין, גרמניה, אוסטריה, רומניה, צ’כו־סלובקיה, ליטא, לטביה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה, יוון וכו'. ועדת־פיל הציעה הראשונה הקמת מדינה יהודית על בסיס חלוקת־הארץ. הצעה זו שאושרה תחילה על־ידי ממשלת המאנדט – לא הוצאה לפועל, והוחלפה במשטר הספר הלבן. כשפרצה מלחמת העולם השניה היו שערי הארץ כמעט סגורים בפני המוני יהודים שרצו לעלות. ומדיניות הספר הלבן לא נשתנתה גם לאחר גמר המלחמה; בעיית א“י הובאה לפני ארגון האומות המאוחדות. שוב אושרה הצעה, הפעם הצעה של ועדת או”ם, להקים מדינה יהודית על בסיס חלוקת הארץ, ושוב לא הוצאה לפועל ההצעה המאושרת, עד שיהודי א"י בעצמם הכריזו על עצמאותם, הקימו המדינה והגנו עליה בכוחם המזוין בפני כל עמי ערב. לכל היהודים בעולם ניתנה ברירה חפשית לעלות ארצה, ללא כל הגבלה.

בזמן שבין פרסום הצעת ועדת־פיל על הקמת מדינה יהודית ובין תקומת המדינה ממש – ניטלה משני שלישים של יהדות אירופה כל ברירה: היא נשמדה בינתים. יהדות זו היתה מיועדת לבנות המדינה. לה היו הצורך והיכולת לכך. היו לה הכוחות הדרושים לבנינה ולהגנתה, אבל הם לא זכו, והמדינה לא זכתה. השארית שיכלה לפעול לפי רצונה החפשי עלתה ברובה לארץ. עלו גם הגלויות של ארצות הקדם, שבמאות השנים האחרונות מילאו תפקיד פאסיבי בחיי העם, ורישומם בתנועה הציונית כמעט לא היה ניכר. המחנה הציוני הגדול בארצות, שחורבן היטלר לא הגיע אליהן, דחה ברירת־העליה, ובחר להישאר באשר הוא, על המוני שוקליו ובוחריו לקונגרסים הציוניים ועל מנהיגיו ומדריכיו. כשנפתחו לרווחה שערי המולדת, ועלה הגל הראשון של קיבוץ גלויות, התברר שציונות ועליה אינן קשורות זו לזו כל עיקר. אין ציונות מחייבת עליה, ואין עליה זורמת מטעמי אידיאולוגיה ציונית.

לקראת הקונגרס הראשון שנתכנס במדינת ישראל בשנת 1951, בעצם העליה ההמונית, הפיצו בעולם 3,772,773 שקלים (בשנת 1949 – 1,879,875 ובשנת 1950 – 1,892,898). זה היה המספר העצום ביותר של שקלים שהופצו לפני איזה קונגרס ציוני שהוא, למרות העובדה, שנשמדו באירופה ששה מיליון יהודים, ושארצות הגוש הסובייטי – פולין, רומניה, הונגריה ועוד לא הרשו גם לשארית הפליטה להשתתף בהסתדרות הציונית. (חלק הארי של השארית הזאת כבר נתכנס בארץ והשתתף בשקילת המשקל הציוני כתושבי ישראל).

אם ננכה השקלים הארצישראליים – 548,372 – יצא שכל הגולה הפיצה 1,441,675 בשתי השנים. שבעים אחוזים מאלה הופצו בארצות־הברית (1,548,372) ובקנדה (137,562). משתי ארצות אלה עלו במשך חמש שנים 1809 עולים. אחוז העולים מארצות אלה בכל העליה שלאחר קום המדינה היה 0.25. אם כי בתוכן ישבו מרבית יהודי הגולה.

אם נקבע אחוז העולים לפי מספר היהודים בארצות־הברית ובקאנדה (כחמשה מיליון וחצי) יוצא, שרק 0.03 אחוז מיהודי שתי הארצות עלו לישראל במשך חמש שנים, או 0.006 בכל שנה, זאת אומרת: מכל 14,972 יהודים שבארה"ב ובקאנדה עלה רק אחד לארץ בכל שנה. אם נמנה רק הציונים יצא שמכל 3867 ציונים שבשתי ארצות אלו עלה לארץ רק אחד ולא ברור אם כל העולים היו ציונים.

הנס הגדול של תקומת המדינה היה מלוּוה טראגדיה עמוקה שאין משלה: המיליונים שמדינת ישראל היתה תקוותם ונחמתם היחידה ושהיו מסוגלים לבנות המדינה באונם ובהונם ובכשרם החלוצי והמקצועי וציפו והתפללו לעליה – נשמדו. ורוב העליה באה מארצות שכמעט לא היתה בהן תנועה ציונית, לא השתתפו בקונגרסים, – זוהי היהדות בארצות האיסלם. הציונים בהמוניהם הגדולים לא היה להם חלק ונחלה בעליה זו.

שני המאורעות הגורליים שנפלו בשנות הארבעים למאה העשרים – חורבן יהדות אירופה ותקומת המדינה – שידדו מערכות העם היהודי בגולה ובארץ, עקרו שרשים וסדנים עתיקים רבי־ענף וברוכי־פירות במקום אחד, והפריחו נטעי גבורה ותפארת במקום שני; החריבו וסתמו מעינות ישועה מהם שתה העם היהודי לרוויה מאות שנים והבקיעו מבוע־קדומים שנסתם בשנות האלפים, והוא הולך ומתגבר כמקור התוחלת הגדולה של העם לעתידו.

נשתנו גם בתכלית פני התנועה הציונית, ואין פניה עוד מועדות למחוז החפץ שנקבע בחמשים שנות קיומה הראשונות. המצפן של התנועה אינו מופנה עוד לנקודת־המקור ההיסטורית, לשיבת ציון, והפרדת העליה מהציונות יצרה חלל ריק ומסוכן, שאם לא יתמלא תוכן חיובי חדש תתרוקן התנועה ותתנוון.

עלינו לראות מצבו של העם היהודי כפי שהוא עכשיו ולא כפי שהורגלנו לראותו בעבר, ותכנית פעולתנו מעכשיו מן ההכרח שתכוון לצרכי העתיד, ולא תימשך לפי שיגרה נפסדת שניטלה זכות קיומה על־ידי התמורות שחלו בהרכבנו ובמצבנו. חרבו מרכזים ותיקים ונתעלו מרכזים חדשים; התפוצה התרחבה ועצמה בעולם החדש, והצטמקה ונידלדלה בעולם הישן. בין מרכזי היהדות השונים גדלו המרחקים, הוגבר השוני, הוקמו מחיצות.

אפשר בציוּנים מעטים לסמן הקווים העיקריים של המציאות היהודית החדשה, כפי שהיא מתגלה בראשית המחצית השניה של המאה העשרים.

רוב העם היהודי הוא ביבשת אמריקה. העולם החדש מאכסן רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי. אירופה ירדה מגדולתה. גם במובן היהודי וגם במובן הכללי. מיהדות אירופה נשארו שרידים קטנים. ולמעלה מ־80% של יהודי אירופה הם מעבר ל“מסך הברזל”. העליה חיסלה מספר גלויות באסיה ובאירופה, ויהדות העולם מתחלקת עכשיו לחמשה גושים:

1. היהדות הריבונית בארצה – כמיליון וחצי.

2. היהדות הכבולה בגוש הסובייטי – כשני מיליון וחצי.

3. היהדות באמריקה ובקהיליה הבריטית – כששה מיליון וחצי.

4. היהדות באירופה מחוץ לגוש הסובייטי – כשלוש מאות אלף.

5. היהדות בארצות האיסלם – כשבע או כשמונה מאות אלף.

איך תקוים אחדות העם היהודי הזה? מהי משימתה ויעודה של התנועה הציונית במצב החדש?

*

עוד לפני חמש עשרה שנה דיברו וכתבו כשמונה מיליון יהודים – בלשון מיוחדת משלהם, ביודית (אידיש). לשון זו הולכת ודועכת. רוב דובריה הושמדו ע"י היטלר, ורק מעטים מבין השארית עדיין מקיימים לשון זו בדיבור ובקריאה. התפוצה בימינו אלה קיבלה ברובה המכריע לשון הגויים בתוכם היא יושבת; ורוב זה הולך ונהפך במהרה לכלל כולו. אנגלית נעשתה לשונם של היהודים ביבשת אמריקה הצפונית, של יהודי הקהיליה הבריטית, של יהודי הודו. שאר היהודים מדברים רוסית, ספרדית (באמריקה הלטינית), ערבית, צרפתית, הונגרית ועוד. הלשון העברית נהפכה מלשון דתית וספרותית ללשון מדוברת וממלכתית בישראל, ומיליון וחצי יהודים נזקקים לה. הפילוג החריף בין הגוש הסובייטי ושאר חלקי העולם עדיין מקיים מחיצת־אונס שבין יהדות ברית־המועצות ובין יהדות העולם; אולם אף מדינת ישראל בונה מחיצה חדשה, מחיצת רצון תרבות והווי ממלכתי.

חיי היהודים במדינתם מן ההכרח שיהיו שונים בתכלית, – בתרבותם, בכלכלתם, בהרגשתם העצמית, בראיית העולם, בראיית עצמם, ביחס לאומות אחרות, בצביונם האנושי בהליכותיהם – מחיי היהודים בכל שאר הארצות. ראינו כבר קשיי ההתמזגות של קיבוצי הגלויות במדינה, וכשיבוא גל שני של קיבוץ גלויות, אם מארצות האיסלם או מהגוש הסובייטי – קשיים אלה לא יקטנו. אבל המדינה תדע להתגבר – אם לא בנקל ולא במהרה, על קרעי־העדות ובליל התרבויות שבתוכה. בפנים המדינה יימחקו במשך הזמן ההבדלים בין יהודים ליהודים, העדות והשבטים יתמזגו במוקדם או במאוחר לחטיבה לאומית ותרבותית אחת. החינוך המשותף, הלשון העברית, השירות הכללי בצבא־הגנה לישראל, הבטחת מינימום לאומי בתנאי־החיים הכלכליים, השתלבות כל העובדים מארצות ומעדות שונות ורחוקות להסתדרות עובדים אחת, “נשואי־תערובת” בין השבטים השונים, פעילות מדינית משותפת במפלגות לא־עדתיות וכיוצא באלה, – יקימו בארץ טיפוס חדש של יהודי, הממזג בתוכו הבדלים טבעיים שבכל עם נורמלי, ועם כיבוש העצמאות הכלכלית ועליית רמת־החיים יגדל בהדרגה גם השוויון הכלכלי, החברתי והתרבותי.

אולם לפי טבע הדברים אין כל אפשרות למחוק ההבדלים שבין היהודים היושבים קוממיות בארצם ובמדינתם ובין היהודים החיים כמיעוט בגולה, כשהם כפופים לחוקי עמים נכרים, תלויים ברצונם ובחסדם ונבלעים בתרבותם. אין גם כל אפשרות למחוק ההבדלים התרבותיים שבין מרכזי התפוצה השונים. שארית יהודי אירופה, תנאי חייה שונים בהחלט מתנאי חייהם של יהודי יבשת אמריקה; וגם ביבשת זו גופה גדולים ההבדלים בין הצפון האנגלו־סאכסי ובין הדרום הלאטיני. היהדות המערבית (יהדות אירופה ואמריקה ודרום אפריקה), שונה בתכלית מהיהדות המזרחית – יהדות ארצות האיסלם באסיה ובאפריקה. היש להתגבר על המחיצות והשוני העצום המפרידים בין מרכזי התפוצה בינם לבין עצמם, ובין כולם יחד – ובין העם בישראל?

בעיה מיוחדת מהווה יהדות ברית־המועצות ו“הדימוקרטיות העממיות” שלפי שעה אין לנו אתה כל אמצעי פגישה ומגע משותף, ועד שישתנה מצבה המדיני, ויינתן לו אותו החופש היהודי שיש לשאר היהדות בגולה, – אין לעת עתה כל דרך למנוע ההתנוונות וההתפוררות היהודית הצפויה לחלקי יהדות אלה.

גם בשאר הארצות אין חופש מוחלט ומלא ליהודים כיהודים, כי הסביבה הזרה פועלת בלי משים וכובשת מאליה, בלי לחץ חיצוני ובלי כפיה מכוונת; אבל עובדה היא שהעם היהודי החזיק מעמד בתנאים גרועים יותר בעבר, עבר של מאות בשנים; ואם כי נשרו בכל דור אברים אברים, וחלקים גדולים ביהדות נשמדו והשתמדו, – נשתמר העם היהודי ביחודו ובאחדותו, למרות הפיזור והשוני שבארצות גלותו ונדודיו. בלי ספק עמדה לעמנו במידה רבה האדיקות בדת ובמנהגי־אבות, אולם יש עכשיו לעם ישראל נכס כביר שלא היה לו בכל ימי גלותו, יש לו משען מוסרי נאמן ורב־אונים במדינת־ישראל.

תקומת המדינה עוררה בכל היהודים, לרבות יהדות רוסיה, רגשות אהבה וגאווה, וחידשה והעמיקה הכרתם העצמית כעם אחד. גם יהודים שדחו ברירת העליה, שהכרזת העצמאות העניקה להם – ראו במדינה נכס לאומי משלהם. יהודי באמריקה או באפריקה הדרומית כשהוא אומר ממשלתנו – הוא מתכוון ברוב המקרים לממשלת ישראל, והציבור היהודי בארצות שונות רואה בצירי ישראל ציריו־הוא. במידה רבה גרם לכך, בלי ספק “פלא” התקומה. אבל פלא מתמיד וממושך חדל להיות “פלא”. ואין לשכוח אף רגע שלפי שעה אין בישראל אלא 13% מיהודי העולם. היאריך ימים יחס האהבה והיקר למדינה, המאחד בתקופה זו את העם, וכלום יספיק יחס זה לקיים היהדות בתפוצות בנסיבות החדשות בהן היא נתונה?

בשעה זו יש להניח שבערך כמיליון או כמיליון וחצי יהודים בארצות שונות רואים עצמם מועמדים לעליה בעתיד הקרוב. ורצון העליה וסיכוי העליה הוא גורם מחנך ומלכד. אבל אין להתעלם מהעובדה – אם היא נעימה או מרה, מבוססת מבחינה היסטורית או מוטעית, – כי בערך שמונים אחוזים של יהודי־התפוצה רואים עצמם קבועים במקומם; להם נראו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה באשר הם, והם מעורים ומתערים בחיים המדיניים והרוחניים של מקומות מגוריהם, והם סופגים לתוכה ביודעים ובלא יודעים.

גם במרכזים אלה קיימת תנועה חלוצית ולו גם מצערה וחלשה, ויש צורך להגדילה ולהגבירה. יש עליית יהודים גם מאנגליה, מארצות־הברית, מקאנדה, מארגנטינה ומשאר הארצות מסוג זה. אבל עליה חלוצית ובת־יחידים אינה גורעת מהיקף הבעיה: מספר היהודים בארצות ההן לא יקטן, גם אם מאות ואלפים יעלו כל שנה ארצה כחלוצים, כבעלי מקצוע, כמשקיעי הון וכדומה (ועדיין אנו רחוקים אף מעליה זעירה זו). והשאלה מה יהא גורל היהדות בתפוצה, קשריה זו לזו וזיקתה לישראל, במקומה תעמוד. כל שנה שתחלוף, תחריף את הבעיה. היחוד והאופי העצמי והשוני של ישראל יתגבשו ויתעצמו, ולעומתם – ספיגת התפוצות בסביבתן תגבר. התעמוד לנו התנועה הציונית? התצליח היא להתגבר על המחיצות, השוני והמרחקים ותשמש דבק מוסרי, רעיוני וארגוני בין חלקי העם ובמה?

*

עם הקמת המדינה הועמדה הציונות במבחן חמור, אולי במבחן עליון ולא עמדה בו. כשניתנה הברירה לעלות או להישאר בגולה בחרו ההמונים הציונים ומנהיגיהם כאחד להישאר. הוברר והופגן שציונות זו, כפי שרווחה בימי הקמת המדינה, אין משמעותה עליה, אינה מחייבת הזדהות אישית עם בוני ציון. כזו היתה הציונות באמריקה, באנגליה, בדרום־אפריקה, ברוב ארצות מערב אירופה. יש לראות עובדה זו בבהירות, במלוא משמעותה ובמסקנות הנובעות ממנה. מאורעות היסטוריים אין לגנות, לפסול ולרגוז עליהם. יש להבינם ולהעריכם – וגם להסיק מהם מסקנות על־מנת לשנות ולתקן מה שטעון ומקבל שינוי ותיקון.

*

לא תמיד ולא בכל ארץ היתה הציונות נפרדת מרצון העליה. אילו היה הדבר כך לא היתה קמה כלל תנועה ציונית ולא היתה מאריכה ימים. מקורה, כוחה ונושאה של התנועה הציונית במשך חמשים שנה היתה היהדות האירופית שנשאה נפשה לעליה ונזקקה למדינה יהודית; ארץ ישראל היתה דרושה לגופה, לעצמה.

באמריקה היה כבר המרכז היהודי הגדול ביותר בכמותו עוד ערב מלחמת העולם השניה, – אבל התנועה הציונית צמחה, קמה והתפתחה באירופה, ונבנתה בעיקר מיהדות אירופה. מספר השוקלים היה משקף גודלה והיקפה של התנועה הציונית, ואין קנה־מידה חוקי וארגוני אחר עד היום לקביעת מידותיה של התנועה הציונית. אם נבדוק מבחינה זו המצב, כפי שהיה קיים בקונגרס האחרון, שבו היה עוד כל העם היהודי קיים, – וזה היה בקונגרס שנתכנס בז’נבה, באבגוסט 1939, לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, – אנו נקבל תמונה זו: לקונגרס זו הופצו 1,417,732 שקלים, מהם 375,740 שקלים בשנת 1938, 1,041,991 – בשנת 1939, בשנת הקונגרס; רק השקלים בשנת הקונגרס מעידים על מידת הזיקה להסתדרות הציונית, ולכן אפשר להתעלם מהשקלים בשנת 1938, ויש לבדוק כיצד נתחלקו השקלים משנת הקונגרס לפי הארצות השונות.

אם נחלק גם הפעם כל הארצות לחמשה גושים, כפי שעשינו לעיל (א"י, הגוש הסובייטי, אמריקה, הקהיליה הבריטית, אירופה “המערבית”, כלומר זו שמחוץ לגוש הסובייטי, ארצות האיסלם) נקבל תמונה זו:

1. בארץ נפוצו 167,562 שקלים, או 16% מכל השוקלים בעולם. השוקלים היו ברובם המכריע יוצאי ארצות מזרח אירופה;

2. הארצות הכלולות עכשיו בגוש הסובייטי של היום, נתנו אז 426,565 שוקלים, קרוב ל־40.9% מכל השוקלים בעולם (אסטוניה – 1,220, בוהמיה־מורביה – 9,840, בולגריה – 5,269, הונגריה – 21,652, לטביה – 19,525, ליטא ־ 21,775, סלובקיה – 11,775, פולין – 179,930, גליציה – 95,702, רומניה – 20,024, בוקובינה – 8,067, בסרביה – 16,734, טרנסילבניה – 15,188).

3. באמריקה ובקהיליה הבריטית – 388,140 או 32.4% מכל השוקלים (בארצות הברית – 263,741, באנגליה – 23,513, בדרום אפריקה – 22,343, בקאנדה – 15,220, בארגנטינה – 8,082, בניו־זילנד – 355, בצ’ילי – 800, בהודו – 503, באורוגוויי – 1892, בקולומביה – 240, במכסיקו – 1050, באבסטרליה – 401).

4. במערב אירופה (כלומר בארצות מחוץ לגוש הסובייטי היום) – 674, 105, או 10.1% מכל השוקלים (בגרמניה – 51,269, באוסטריה – 13,993, בצרפת – 11,012, ביוגוסלביה – 10,065, בבלגיה 0 6,266, בהולנד – 4,164, ביוון – 3,010, בהלווציה – 2,353, בדנמרק – 1,007, באיטליה – 265, בלוכסמבורג – 412, בנורווגיה – 223, בפינלנד – 314, בשוודיה – 972).

5. בארצות האיסלם – 4,018, או 0.38% מכל השוקלים (בעדן – 1000, בתוניס – 901, במרוקו – 823, במצרים – 690, בתורכיה – 500 ובקפריסין – 104).

אירופה כולה (מחוץ לאנגליה ומחוץ ליהדות רוסיה) נתנה מרבית השקלים בעולם (532,239=51.1%), בשעה שהגוש האמריקני והקהיליה הבריטית נתנו רק 336,451=32.3%; באירופה (בלי ברית המועצות ואנגליה) ישבו אז רק כששה מיליון ושלוש מאות אלף יהודים, וביבשת אמריקה ובקהיליה הבריטית ישבו קרוב לששה מיליון יהודים.

בארצות האיסלם ישבו אז כשמונה מאות אלף, מהם שקלו רק 4,018.

הציונות היתה בעיקרה תנועה של היהדות המערבית, כלומר של יהדות אירופה ואמריקה, אבל היה הבדל עצום יסודי בין הציונות האירופית ובין הציונות האמריקנית. ליהדות אירופה, ביחוד בארצות המזרח, בגרמניה ובאוסטריה, היתה השאיפה לא“י לא מופשטת, “אלטרוּאיסטית”, לטובת הזולת, אלא שאיפה אישית. הם רצו בא”י למען עצמם. מארצות אלו נהרו – במידה שמשטר המאנדט הרשה – עליה חלוצית ועממית, ואלמלא ההגבלות ושיקולי יכולת הקליטה, – היתה העליה גדולה הרבה יותר; זו לא היתה ציונות פילנטרופית שכוונתה לעזור לאחרים, אלא ציונות של אבטואמנציפציה, הממזגת גאולה אישית בגאולה לאומית. כשנשמע בפעם הראשונה בשנת 1937 השם המפורש של “מדינה יהודית” מפי ועדה מלכותית בריטית ואחר־כך מפי הממשלה האנגלית – היתה זו מעין בשורה משיחית ליהודי אירופה. הם רצו במדינה לא לעם אנונימי – אלא לעצמם. המדינה היתה להם צורך אישי, והיתה להם גם היכולת המלאה לבנות המדינה, כי היו להם כוח האדם, ההון וכושר המעש, התכונות החלוציות, נכסי הרוח והתרבות, הדרושים להקמת מדינה יהודית ולבניית משק ותרבות וצבא. אבל יהודים אלה לא זכו לראות בתקומת המדינה, וכשנפתחו השערים לרווחה – נתפרדו השתים: העליה והציונות. העולים לא היו ציונים וציונים לא היו עולים. רק במידה שנותרה שארית ליהודי מזרח אירופה ולא נסגרו בפניהם שערי היציאה – היתה עדיין הציונות צמודה לעליה. מארצות הקדם באה עליה גדולה, אם כי לא היה בה כמעט סימן של תנועה ציונית. בתימן לא היה אף שוקל אחד, ועלתה כמעט כל יהדות תימן. בבבל לא היתה תנועה ציונית (אם כי היתה בה מחתרת חלוצית) ועלו מתוכה 124,000, למעלה מתשעים אחוז של כל יהודי עיראק. יהודים אלה ישבו בארץ זו מימי גלות בבל. והם לא חזרו אפילו בימי הצהרת כורש; וגם לא נעו בימי הצהרת בלפור שבאה כעבור 2500 שנה. הם עלו לארץ בהיווסד המדינה. מארצות צפון אפריקה היו לקונגרס האחרון שלפני המלחמה 1724 שוקלים, עלו לארץ 101,827.

בתורכיה הופצו לקונגרס של 1939 500 שקלים, ואלו 35,000. בפרס לא היה אף שוקל אחד בשנת 1939, ועלו 25,593 איש.

לעומתם אפסי הוא האחוז של העליה מאמריקה, אפסי גם מבחינת מספר היהודים, וגם מבחינת מספר הציונים.

הרצל אמר שהציונות זוהי “העם היהודי בדרך”. אמרה זו ביטאה תמצית מהותה של הציונות, כפי שצמחה והתפתחה באירופה. המציאות החדשה סתרה הנחה זו.

הסגולה לא לשכוח ולא ללמוד אינה מונופולין של הבורבונים. הרגלי־מחשבה, אם כי נעקר יסודם ודלל מקורם, אין דרכם להניח מקומם למחשבות חדשות הנובעות מצרכים מתחדשים ומנסיבות משתנות. גם התנועה הציונית לא ניצלה מחוק־אינרציה זה. אולם הבעיות שהמציאות היהודית והעולמית החדשה הציגה לפנינו בכל חומרתן – מחייבות אותנו לבדיקת היסודות הרעיוניים והמעשיים של התנועה הציונית.

הציונות המודרנית כפי שנוסחה על ידי פינסקר והרצל ופעלה משנת 1880 בצורת חיבת־ציון ומשנת 1897 בצורת ההסתדרות הציונית, היתה עד תקומת המדינה, כפי שכבר צוין, מורכבת משני יסודות שונים.

היסוד הראשון – הוא הקשר המופלא והעמוק שנתקיים כל הדורות בלב העם היהודי לארץ אבותיו, והתקוות המשיחיות שפעמו בעם היהודי מימי הנביאים ועד היום. תקוות אלו פשטו צורה ולבשו צורה; מהותן לא נשתנתה ולא תשתנה. הן צמודות לבשורה שבישרו נביאי ישראל ועל גאולת ישראל וגאולת העולם. שיבת־ציון, תקומת מלכות ישראל, היא חלק מתקוה זו, אבל אינה ממצה אותה. “גאולה” היא דבר מה יותר עמוק ויותר כולל. בחזון אחרית הימים של הנביאים מדובר על חוטר מגזע ישי אשר תנחה עליו “רוּחַ ה‘, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה’, וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה – אֵזוֹר חֲלָצָיו”. והצדק לא יצומצם רק לבני ישראל, אלא לכל הגויים, אשר יכתתו “חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”. משטר החסד והצדק יתפשט גם על כל בעלי החיים, “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם – לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה' כַּמַיִם לַיָּם מְכַסִּים”.

ומשֹׁורר התהלים המתחנן על שיבת שבות יעקב ומתפלל לישע ולחסד ה', כי ידבר שלום אל עמו וישכון כבוד בארצנו – רואה כליל הגאולה בעולם של חסד ואמת וצדק ושלום, השופעים לא רק בקרב בני־אדם אלא בקוסמוס כולו; “חֶסֶד וֶאֵמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִצְמַח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף” (תהלים פ"א 12־11). ובתנות איתן האזרחי, ממשׁוררי התהלים, גדולת בוראו ובקראו בתהפעלות: “לְךָ זְרוֹעַ עִם גְבוּרָה, תָעֹז יָדְךָ תָרוּם יְמִינֶךָ”, הוא מוסיף מיד: “צֶדֶק וּמִשְׁפָט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֵמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ”. (תהלים פ"ט, 14־15). ובאותו פרק הוא ממצה בשלוֹש מלים פשוטות ונשׂגבות האמת המוסרית העליונה הקוסמית: “עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה”. ניב קצר, מושלם ונעלה מזה אין למצוא בכל ספרות העולם. עם חתימת התנ"ך נפסקה הנבואה, אבל לא נסתלקה השכינה. העם נותק מעל אדמתו והלך בגולה, וחזונו המשיחי ליווה אותו בכל נדודיו, וקול אלהים הוסיף לצלצל באזניו, ותוחלתו בעתיד של קוממיות וצדק לא נתערערה ולא אפסה.

וקול אלהי זה מדבר לאדם בימינו כאשר דיבר לפני שלושת אלפים שנה. יש סבורים שהקול בא מן השמים ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול, ולא הוויכוח על מקום בואו. וכל אדם מסוגל לשמוע קול זה, לעתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אזנו נטויה לדבר האמת. וגם לחרשים ולאלמים מגיע הקול.

האדם עשוי בשר ודם, אברים אברים, שרירים ועצמות, עצבים ועורקים, גידים ותאים, ואפשר לבדקם, לראותם, לממשם ולנתחם, להסתכל בצמיחתם, בגידולם, בפעולתם, בהתנוונותם ובכליונם. אך אין זה כל האדם. אין אדם בלי אלה, – אבל יש עוד משהו בלתי נראה, בלתי נתפס, והוא הוא מוֹתר־האדם. והמשהו המופלא אין לו מידה ומשקל וממד, אך הוא מצוי בלא־רואים ופועל ומפעיל, ובאמצעותו אדם מבין ותופס והוגה ורואה עתידות ומתקשר עם דורות עברו ועם ימים יבואו וחודר לערפלי מרחקים ולסודות הטבע, ויוצר דברי שירה וכל מלאכת מחשבת וחוזה ומנחיל לעצמו ולזולתו ערכים ודעות וחזיונות ורעיונות ומשאות־נפש, שלמענם אנשים נלחמים ונהרגים, – ולמשהו בלתי נתפס ובלתי נראה זו קוראים “רוח”.

וכשם שאין פרצופם וקולם של שני אנשים דומים בכול זה לזה, אם כי מבניהם שווה, כך רוחו של כל אדם שונה מחברו, אם כי ביסודו יש בלי ספק מן המשותף והכללי, ורוח של אדם אחד מתחבר ומשתלב ברוחו של חברו. ויש רוח של פרט ויש רוח של כלל, של אדם יחיד ושל חטיבה אנושית שלמה, של אומה. ואין אומה דומה לחברתה, אם כי ביסודות קיומן אין הבדל מהותי ביניהן, אבל יש משהו מיוחד בכל פרצוף אנושי, ויש משהו מיוחד בכל פרצוף לאומי ובכל רוח לאומי.

היוונים מימי הומרוס ועד אריסטו לא היו שונים במבנה גופם והרכבם מכל עם אחר, וארצם לא היתה שונה באקלימה ובטבעה מאשר היתה לפנים ולאחר־כך. אבל היה “משהו” בעם יווני זה באותן מאות השנים, משהו שאין למששו ואין לשקלו ואין לצלמו; ובתוקף משהו זה יצרו חכמי יוון יצירות־אלמוות באפוס, בדראמה, בקומדיה, בשירה, בהגות, בפילוסופיה, במדע, באדריכלות, בפיסול, בציור, במוסיקה, כאשר לא יצר שום עם לפניהם ולאחריהם, ועד היום משתאה כל איש־תרבות לנס הזה שנקרא בשם הלַס.

“משהו” גדול ומיוחד זה, בתוכן שונה ובמגמה אחרת, התגלה בעם היהודי מראשית צמיחתו בארץ קדומים זו. עם זה, ככל העמים, היה משובץ במסגרת העמים השכנים באזור העולם שקוראים להם עכשיו המזרח התיכון ושיש לקרוא להם בשם ארצות התנ“ך: עמי כנען, מצרים, אשור ובבל. ועם זה הושפע משכניו ככל העמים, כפי שמעידים ספרי התנ”ך, ואפילו משה רבינו בעצמו למד הנהגת העם מיתרו כוהן מדין. ויש למצוא דמיון רב בין סיפורי המקרא על בריאת־העולם ועל המבול ובין סיפורי הבבלים והאשורים מסוג זה. והמנוני התהלים דומים בהרבה לפרקים מעין אלה, שנתגלו בשרידי ספרות המצרים הקדמונים, ורק לפני כעשרים שנים נמצאו כתבות אוּגרית בראס־שמרה, המזכירות לנו בסגנונן ובתכנן כמה מפרקי התנ"ך. אבל כגודל הדמיון כן גודל השוני.

והשוני הוא סוד היחוד והגדולה והנצחיות של ספרי התנ"ך ושל עם ישראל. אין זה מקרה, שכל העמים השכנים של ישראל בתקופת התנ"ך נכחדו ועברו מן העולם, וזכרם לא נשאר אלא בחרבות ובתלים ובעמודי־זכרון ובפירמידות ובכתבות גנוזות; ואילו עם ישראל, למרות התלאות התכופות והאיומות שמצאו אותו בכל הדורות, עודנו חי וקיים ושומר על רציפותו ההיסטורית, ואחרי שנות אלפיים שב מפזוריו לארץ מחצבתו, חידש מדינתו והחיה בפיו לשונו העתיקה. והוא היה תמיד עם קטן, “המעט מכל העמים”, ויריביו ואויוביו היו מרובים וחזקים ואדירים, והוא לא חת מהם, ולא נכנע להם ולא השתעבד לכוחם החמרי ולעצמתם הרוחנית, ובמסעו ההיסטורי הארוך ראה רבים מהם יורדים מעל במת־החיים בלי זכר ושארית. אין זאת כי עמדה לו “רוחו” המיוחדת.

וברוחו הגה עם זה החזון המשיחי, חזון הגאולה, לעצמו, לכלל האנושות, לעולם. חזון שאפס קצהו קם בימינו, אבל עודנו רחוק מהשלמות כשהיה; לחזון יש תכלית, אבל אין לו תכלה, זהו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. כל מה שמתקרבים אליו, הוא מתרחק; כי נפתחים אופקים מורחבים, ומעל לראשנו מתגלים שיאים חדשים, גבוהים ורמים; וכל עליה אינה אלא שלב לעליה נוספת, והחתירה לקראת החזון לא תיפסק לעולם. חזון משיחי זה פעם ויפעם בנפש האומה, והוא עתיק וצעיר, ויש בו מהוד קדומים ומרעננות הנוער; ממנו שאב עמנו חיותו המופלאה, ועל ברכיו נולדה התנועה הציונית המודרנית. מה שקיבלה מהחזון המשיחי הוא נכס־עולם שלא יבול ולא יחלוף ולא ימוש ולא ישתנה.

אבל התנועה הציונית גם חידשה משלה: חידשה אירגון ציוני, מדיניות ציונית. חידוש זה ינק מהמציאות הקיימת, המשתנה והחולפת. הציונות של פינסקר והרצל לא היתה אפשרית במאות הקודמות, כי לא היה קיים הרקע המציאותי, הרקע הבינלאומי והיהודי, לצמיחתו. הציונות המודרנית נתבססה על המציאות היהודית והכללית של אירופה במאה התשע־עשרה – על מצב היהודים בארצות אלה, הליכות חייהם, מצוקתם, הוויתם הפנימית, חייהם הרוחניים, ועל המצב המדיני, הטכנולוגי, שאיפות השחרור הלאומיות והסוציאליות, יחסי העמים ביניהם לבין עצמם ויחסיהם ליהודים שבארצות אירופה.

מציאות יהודית וכללית זו של המאה התשע־עשרה – אינה קיימת עוד, כי נטרפה בשתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים; ונתערער הבסיס של האידיאולוגיה המדינית כפי שנוסחה על־ידי פינסקר והרצל. העם היהודי חי עכשיו במציאות ארצית ובינלאומית שאין לה כל דמיון למציאות שבמאה התשע־עשׂרה. ציונים ותיקים יכולים להתמיד לחיות בעולם המחשבות והמעשים שעבר זמנו, כי חוויות אישיות יש להן כוח אינרציה עצום, אבל אין חוויות רגשיות ורעיונות אלה הולמות עוד המציאות החדשה ואין בהן פתרון וזיקה לבעיות החדשות כפי שהן מוצגות במחצית השניה של המאה העשרים. עם הסתלקות הציונות מהעליה נוצר חלל ריק. נתרוקן העיקר מתכנו. חוויות העבר אינן סותמות ריקנות ההווה, ואין תנועה מתמלאת מזכות אבות בלבד.

“העם היהודי בדרך” שהרצל חשב עליו ותלה בו מדיניותו ופעולתו הציונית, היה למעשה העם היהודי באירופה, שלא יכול ולא רצה להישאר באשר הוא, העם אשר נשא על כתפיו את התנועה הציונית והיה דרוך לקראת הגשמתה – ברצון העליה. עם זה נחרב ונעקר. החורבן שהמיט היטלר על עם ישראל באירופה – שום שונא ישראל לפניו לא העיז ולא הצליח לבצע, אבל יותר משפגע היטלר בעם היהודי אשר ידע ושנא, חיבל במדינה היהודית שלא ראה בואה. הוא השמיד את הנושא והכוח הבונה המרכזי והעיקרי של המדינה. המדינה קמה – ולא מצאה את העם שציפה לה. מאות שנים נישאה שאלת־תפילה בפי העם היהודי: התימצא מדינה לעם? איש לא העלה על לבו השאלה המחרידה – הימצא עם למדינה לכשתקום?.. ושאלה זו היא בעצם שאלת־השאלות של מדינת־ישראל אשר קמה בימינו – – –

*

הציונות חדלה להיות “העם היהודי בדרך”, כפי שקבע בצדק הרצל בזמנו. מרבית העם היהודי בימינו אינה רואה עצמה “בדרך” כפי שראה הרצל, אלא, להיפך, היא רואה עצמה מעורה בארצות בהן היא יושבת, ואין כל הבדל מבחינה זו בין ציוני, לא ציוני, ואנטי־ציוני. בודדים ויחידים עולים לישראל גם מאמריקה – ובלי ספק יעלו גם להבא, אבל רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי באמריקה הצפונית, – וזהו המרכז הקובע עכשיו בעולם היהודי החפשי, אינו סבור שהוא עומד “בדרך” או יצא “לדרך”. גם ארבע מאות אלף יהודי אנגליה – המרכז היהודי הגדול ביותר באירופה המערבית, – אינם רחוקים מדעתם ומהרגשתם של אחיהם מעבר לאוקינוס. גם פה יש תנועה ציונית גדולה, בעלת שרשים עמוקים, היונקת גם מהספרות הבריטית (מילטון, ביירון, ג’ורג' אליוט), וגם מגדולי ישראל באנגליה: משה מונטיפיורי, ד’יזרעאלי, גולדסמיט, ומחבורת יוזמי הצהרת בלפור עם וייצמן בראשה. אבל אין ציבור יהודי זה – שהוא בעל מסורת ציונית עשירה – רואה עצמו “בדרך”, אם כי אחוז חלוציו גדול מזה שבארצות־הברית. והוא הדין ביהדות קאנדה, ארגנטינה, בראזיל, אפריקה הדרומית ועוד. מתקיימים קשרים אמיצים עם ישראל, גדולה החיבה ורבה העזרה למדינה, – אבל אינם מתכוננים ל“דרך”.

כמה עסקנים ציונים, רובם מישראל, טוענים ליהודי אמריקה וליהודי שאר ארצות המערב, שגורל יהודי אירופה לא יפסח גם עליהם; סדנא דארעא חד הוא – מבחינה יהודית; והיהודים לא יוכלו להתקיים בשלום ובשלווה באמריקה ובאנגליה כאשר לא יכלו באירופה. הדיאגנוסה שקבעו פינסקר והרצל חלה על כל היהודים בעולם, ולאו דווקא על יהודי אירופה. אבל יש בטענה זו התעלמות מההבדלים הבולטים והמהותיים שבין המציאות המדינית והמסורת ההיסטורית של העמים באירופה, ובין המציאות והמסורת שבעולם החדש, שנבנה כולו על ידי מהגרים; אמריקה הצפונית במיוחד מהווה אוּמה פלוראליסטית, מורכבת מעמים שונים ומרובים, שנתכנסו מכל חלקי תבל, ויש בה גם גזעים נבדלים בצבעם; ומה שקרה באירופה אינו מוכרח לקרות באמריקה, אם כי אין איש יכול להבטיח שלא יקרה בה בשום תנאי ואופן. אולם קובעת העובדה, שיהדות אמריקה רואה עצמה מעורה ומושרשת בארצות־הברית והיא גאה על היותה אמריקנית, אף כי אינה מתכחשת ליהדות; להיפך. היא לוקחת חלק ניכר וראשי בכל פעולה יהודית עולמית. וכל זמן שהמציאות האמריקנית היא כאשר היא, וכל זמן שיהודי אמריקה חושבים ומרגישים כאשר הם חושבים ומרגישים – ובהרגשהו זו אין כל הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני, – לא יועילו ההפחדות שיבואו מבחוץ, גם אם יישענו על פסוקים ציוניים קלאסיים ועל ציטטות מדברי פינסקר והרצל. “ההפחדה” יותר משתבריח היהודים מאמריקה – תבריח אותם מההסתדרות הציונית.

*

בראשית קום המדינה היו הציונים “מכסימיליסטים” אשר טענו, כי מדינת־ישראל מורכבת לא רק מיהודים היושבים בתוכה אלא כל היהודים בעולם, ואזרחות ישראל יש להעניק לכל יהודי, או לפחות לכל ציוני, וכל אלה יחד, תושבי ישראל ויהודי חו"ל, יהוו הריבונות של המדינה, יקבעו מדיניותה וחוקיה; והציונים מכל הארצות יהיו שותפים להנהלת המדינה ויהיו להם נציגים בפארלמנט הישראלי ובממשלה.

הטוענים זאת סילפו ועיקמו הנחה נכונה, שעליה מבוסס יעודה ההיסטורי של מדינת ישראל, והפכו אמת מדינית לקאריקטורה. מדינת ישראל לא נועדה לתושביה בלבד, אלא לעם כולו. על כך מעיד חוק השבוּת. שערי הארץ פתוחים לכל יהודי, וכל עולה נהפך מיד עם עלייתו ארצה לאזרח מלא־זכויות בארץ. יתר על כן: גודל המדינה וגורל העם בתפוצות קשורים זה בזה. המדינה לא תוכל לבנות משקה, תרבותה ובטחונה ולא תקיים קיבוץ גלויות בלי שיתופו של העם היהודי. מאידך גיסא, קיומה של המדינה הוא מקור של התעלות וגאון ומשען נאמן למעמדם המכובד של היהודים בקרב שכניהם. הישגי המדינה מעלים כבוד היהודים בעולם, וכשלון המדינה עלול לפגוע קשה במעמדם. אבל אין הנחות נכונות אלו מצדיקות מתן זכות אזרח והשתתפות בשלטון ישראלי לתושבי־חוץ, לנתיני ארצות אחרות, גם אם נניח שהארצות האחרות היו מרשות זאת. משטר כזה היה עושה לאל ריבונותה של המדינה והופך את תושביה למחוסרי זכויות. תושבי המדינה לא יוכלו לחייב את ה“אזרחים” הנעדרים ‘נתיני מדינות זרות’ לשלם מסים ולצאת לצבא ולפעול לפי חוקי־ישראל בחייהם האישיים, במדיניותם הפנימית והחיצונית, בשאלות של שלום ומלחמה, – כלומר בשאלות של חיים ומוות למדינה ולתושביה. רעיון ה“שותפות” של הציונים “המכסימליסטים” לא מצא לו הד בתנועה הציונית; אבל ציונים רבים בחו“ל, ואולי מרביתם, סבורים שבעצם לא השתנה דבר בתנועה הציונית עם קום המדינה, וכאשר היו ציונים בחמשים השנים האחרונות ועשו מה שעשו – יהיו ויעשו גם להבא; העובדה שהם רוצים להישאר באשר הם, הם ובניהם, ולא לעלות לארץ, אינה חדשה. גם לפני קום המדינה לא היו סבורים שהמוני היהודים בארצות־הברית והציונים שבתוכם יצטרכו לעקור ולעבור ארצה. ולכן לא נשתנה כלום. זוהי התשובה שהרוב המכריע בתנועה הציונית נותנים לעצמם, ואינם רואים כל יסוד וצורך לתהות מחדש על מהות הציונות ולבחון דרכיה לאור שינויי התקופה החדשה. יש גם ביסוס אידיאולוגי להמשכת “הקיים” בתנועה הציונית, והביסוס הוא פשוט וגם נכון: המדינה לא הגשימה עדיין החזון הציוני. רק 13% מהעם היהודי יושבים בארץ. יש עוד להעלות יהודים מארצות הקדם, החיים במצוקה לא קטנה מזו, שחיו בה יהודי מזרח אירופה; יתכן שכמה מ”הדאמוקראטיות העממיות" עם ישובים יהודים חשובים, כרומניה והונגריה, יפתחו שעריהן וירשו ליהודים לצאת. יש אולי גם סיכוי יותר רחוק, – סיכוי שאינו מן הנמנע, שאף ברית־המועצות תישמע לתביעת מדינת ישראל, ותרשה ליהודי ברית־המועצות, הרוצים בכך, לעלות ארצה. וגם עכשיו, בלי עליה נוספת גדולה, דרושה עזרה כספית של העם היהודי לקליטת מאות האלפים שעלו עד עכשיו, לפיתוח הארץ ולהבטחת עצמאותה הכלכלית של ישראל. יש גם צורך בעזרה מדינית, בעצרת או“ם ובמדינות החברות לאו”ם, וביחוד בארצות־הברית של אמריקה, הגורם הראשי בכל העולם החפשי והכוח הכלכלי והכספי הגדול ביותר בעולם, בה נמצא המרכז היהודי הראשון בגדלו בימינו – והושטת עזרה זו היא כאילו יעודה של התנועה הציונית.

דברים אלה ברובם נכוחים בלא ספק. קליטת שלושת רבעי מיליון שזרמו לארץ בשנים מעטות, היא למעלה מיכלתה של מדינה צעירה וקטנה שמנתה רק שש מאות וחמשים אלף. בנין ארץ נשמה וחרבה, השרויה במצור גם אחרי תום מלחמת הקוממיות, נזקק לעזרת העם היהודי; ומדינה חדשה, שהוקמה בתנאי מלחמה ובארץ הרוסה וחרבה, אינה יכולה להגיע לעצמאות כלכלית בקפיצה אחת, ולא בכוחות עצמה בלבד; ועזרת העם היהודי בכל הארצות שאזרחיהן הם בני־חורין ובעלי יכולת לעזור, נדרשת עוד לזמן בלתי מסוים. אבל עזרה זו ניתנת על ידי היהודים – כיהודים, ואין כל יתרון ויחוד בפעולה זו לציונים. לעזרת המדינה נתגייסו יהודים ללא הבדל, לא־ציונים כציונים, וכל הפעולה נעשתה דרך צינורות יהודיים כלליים; העושים והמְעַשים אינם דווקא ציונים. הפעולה היא פעולה יהודית כללית, ומשום כך היא מצליחה, ובמידה שתיעשה להבא תישאר שוב פעולה יהודית כללית, ותיעשה על ידי מכשירי פעולה של העדות והקהילות או מוסדות מיוחדים שהוקמו למטרה זו; והוא הדין בעזרה המדינית. במידה שיהדות אמריקה או יהדות בארץ אחרת יכולה לסייע בהשפעתה המדינית לישראל, נעשה הדבר בצינורות ובמכשירים יהודיים כלליים, ורק בהיעשותה במסגרת כל כלל־ישראל כוחה יפה.

מדינת ישראל מקבלת גם עזרה ממשלתית, ביחוד בארצות־הברית. היא קיבלה הלוואה של 135 מיליון דולר מבנק אמריקני ליצוא ויבוא; היא מקבלת הענקה מממשלת ארצות־הברית; אפשר שתקבל גם סיוע צבאי. ממשלת ישראל עוסקת בהשגת מלווה עממי גדול בארה“ב בשם “מלווה העצמאות”, ונדרש לכך הרצון הטוב של הממשלה האמריקנית. פעולה זו מן ההכרח שתסודר במו”מ ישיר בין נציגי מדינת־ישראל ובין הגופים המתאימים בממשלת ארצות־הברית.

גם בקשרי ישראל עם מדינות חוץ וגם בקשריה עם הציבורים היהודיים בתפוצות לא יתכן שיוקם חיץ בין המדינה ובין העם. ולא נדרש כל תיווך של “סוכנות יהודית”, כאשר נדרש בטרם היות מדינה. ההתעלמות מהתמורות המהפכניות שחלו בישראל – אינה משנה וממעיטה ערך התמורות, ואינה מבטלת משמעותן היהודית והבינלאומית.

הפעולה המדינית אשר ייחדה את ההסתדרות הציונית (“הסוכנות היהודית”) לפני קום המדינה – המו“מ או המאבק עם ממשלת המאנדט, עברה מן העולם. במקום ממשלת מאנדט יש ממשלת־ישראל, ואם גם השיגרה המחשבתית של ציונים רבים מסרבת להכיר בתמורה המהפכנית והגואלת הזאת – העובדה בעינה עומדת: יש מדינה יהודית ריבונית, והיא מופיעה כחברה שוות־זכויות באו”מ, ויש לה שגרירים וצירים בבירות המדינות הידידותיות, והממשלה, שגריריה וציריה מנהלים מדיניות החוץ של מדינת ישראל.

למען חזק עמדתה וכבודה של ההסתדרות הציונית כלפי פנים וחוץ – העניקה מדינת ישראל מעמד מיוחד להסתדרות הציונית בתוך מדינת ישראל, אף־על־פי שכל הפעולה בארץ, הנעשית ע“י ההסתדרות הציונית (“הסוכנות היהודית”) היתה יכולה להיעשות אולי ביעילות יתרה ובלי כפילות ע”י הממשלה עצמה.

המעמד החוקי שניתן להסתדרות הציונית וטיפול הסוכנות היהודית בירושלים בעליה ובהתישבות, אינם גורעים מהריבונות המלאה של המדינה, ואינם מכוונים לכך. בעיותיה הפנימיות של ישראל – פתרונן תלוי בעם הריבוני בארצו. מיזוג הגלויות, הבראת החיים המדיניים, סידורי יחסי הדת והמדינה, עיצוב המשטר החברתי והכלכלי, קביעת המדיניות החיצונית – בכל אלה אין כל רשות חיצונית, ולו גם שוחרת טובת ישראל כהסתדרות הציונית, יכולה להתערב. שלמותו ואחדותו של העם בישראל, דמותו הרוחנית והחברתית, כשרו המשקי, הצבאי, החינוכי, תלויים בהתגברות הכוחות הפנימיים של העם בישראל.

אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו; אם התנועה הציונית רואה במדינת ישראל יציר כפיה – ויש הצדקה מרובה לראיה זו, – אין היא צריכה לראות בצער, בקנאה או באי־רצון התעצמותה של המדינה בכל הנעשה בתחומי המדינה ובקשריה עם מדינות חוץ. אם המדינה הצליחה לרכוש אהבת העם ועזרתו, זוהי הצלחת הרעיון הציוני, ואין לתנועה הציונית כל ענין לשמש מחיצה או טריז בין המדינה ובין העם.

אולם לאמתו של דבר אין המדינה אך ורק ילידת התנועה הציונית. המדינה היא יצירה של האומה היהודית לדורותיה, ולא רק של ארגון שקם לפני חמשים או שבעים שנה.

בוני המדינה בפועל היו העולים, והעליה לא התחילה עם הפעולה ההתישבותית של ההסתדרות הציונית אף לא עם זו של חובבי־ציון ושל מייסדי מקווה־ישראל ופתח־תקוה. כתקווה המשיחית כן העליה לארץ לא פסקה בכל ימי הגולה, וכל שבטי ישראל וכל הדורות יש להם חלק בעליה זו. התנועה הציונית היתה שליחה הראשון והחשוב ביותר של ההיסטוריה היהודית ביובל האחרון, וחלקה במדינת ישראל הוא לא מעט, אבל אין המדינה אך ורק מפעלה המעשי ורכושה הרוחני של התנועה הציונית, בין שאנו מונים שנותיה מהקונגרס הציוני הראשון או מוועידת קאטוביץ. הכוחות ההיסטוריים המתמידים והקבועים, שאינם בני חלוף, בבנין המדינה, שאנו עומדים אך ורק בראשיתו, הם שנים: הכיסופים המשיחיים של העם היהודי וחלוצי־ההגשמה, העולים, העושים מלאכת בנין הארץ בגופם. אבל תהיינה זכויותיה של ההסתדרות הציונית ביצירת המדינה אשר תהיינה – היצירה היא העיקר ולא זכות היוצרים.

אין התנועה הציונית יכולה להתקיים מכאן ולהבא אך ורק בכוח מעשיה הקודמים בארץ. מעשים אלה נעשים עכשיו ביכולת יותר עצומה על ידי המדינה עצמה. בכל שנות פעולתה, עד הקמת המדינה, השקיעה ההסתדרות הציונית בפיתוח הישוב, על־ידי הקרן־הקיימת וקרן־היסוד, 46,823,000 ל“י (קרן־היסוד 25,523,000 ל“י, קרן־קיימת 21,300,000 ל”י). קרן־היסוד פועלת זה 27 שנים; קרן־קיימת פועלת עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. אולם המדינה הוציאה במשך חמש שנות קיומה הראשונות לשירותים ולפיתוח סך 764 מיליון ל”י, מזה 485 מיליון ל“י מהתקציב רגיל, 278 מיליון ל”י מתקציב הפיתוח. בחשבון זו לא הוכנסו הוצאות מלחמת השחרור. בממוצע הוציאה הממשלה בשנה אחת קרוב ל־155 מיליון ל"י. זאת אומרת כי בשנה אחת הוציאה המדינה באמצעיה פי שלושה ויותר מאשר השקיעה ההסתדרות הציונית במשך כל קיומה עד קום המדינה.

מאז קום המדינה גדלו אמצעיה של הסוכנות, אבל הסוכנות היא רק צינור להוצאת הכספים. מקור הכספים הוא לא בהסתדרות הציונית, אלא בציבורי היהודים בעולם, ובראש ובראשונה ביהדות אמריקה. אוסף כספים למען הארץ כבר חדל זה כמה שנים, עוד מלפני קום המדינה, מהיות ענינה המיוחד של התנועה הציונית באמריקה, ונהפכה לפעולה יהודית כללית. לא הסניפים הציונים בערים, אלא הקהילות היהודיות – אם יש לקרוא בשם זה “הקופות” העירוניות לצרכיהם הכלליים של היהודים, – הן המקור הראשי לעזרה הכספית, והמגבית היא “מגבית מאוחדת” לכל צרכי היהדות, אם כי חלק הארי נשלח לישראל.

התנועה הציונית תתקיים אם תמלא שליחות שאחרים לא יעשוה, ואם שליחות זו תטיל חובה אישית על כל חבר ההסתדרות הציונית. כושר השפעתה של התנועה הציונית אינו תלוי במדינה ואינו נתון בידיה. אין ביכלתה של המדינה להשליט התנועה הציונית בתפוצות. רק בכוח ערכיה ובחזונה מסוגלת תנועה לכבוש לבבות, להדריך המונים ולהתיצב בראש העם. והשאלה חוזרת למקומה: מַהם יעודה ושליחותה של התנועה הציונית עכשיו, לאחר קום המדינה ולאחר התמורות שחלו בעם ישראל? לא חיבת המדינה, – זוהי נחלת העם כולו. והיותה נחלת העם כולו היא נכס יהודי יקר, חשוב גם למדינה וגם לעם.

כשם שהמדינה זקוקה לעם, זקוק העם למדינה. השאלה היא כיצד להבטיח אריכות ימיה של זיקה זו; ויתר על כן: כיצד להבטיח קיומו, אחדותו ורציפותו ההיסטורית של העם בגולה, כל עוד הוא בגולה ולגבי אלה שהם בגולה? מהו הדבק המסוגל לקיים הקשר בין התפוצות השונות, לתת תוכן לחיים יהודיים בכל תפוצה ותפוצה, ולשמור על חוקיה של התפוצה כולה לישראל?

לשאלה זו יש רק תשובה אחת ויחידה: חינוך עברי לעם בגולה. הנחלת הלשון העברית לדור הצעיר, לא ידיעת קרוא בלבד לשם תפילה, לאמירת “קידוש” או לקריאת ההפטרה, כנהוג בכמה בתי־כנסיות באמריקה, אלא ידיעת הלשון כדי קריאה בספרות העתיקה והחדשה וכדי שיחה עם יהודי מישראל; הלשון העברית כקנין המשותף וכדבק המלכד של כל חלקי העם בעולם.

מלאכה זו נתבעת עכשיו מההסתדרות הציונית ומכל איש ציוני ואשה ציונית בגולה. זוהי שליחותה ההיסטורית בתקופה זו. וכדי שחינוך עברי ימלא יעוד – יש הכרח להטיל אותו כחובה אישית על כל חבר וחברה בהסתדרות הציונית בתפוצות, לתת לבניהם ולבנותיהם חינוך עברי, ויש הכרח להטיל אותו על כל סניף עירוני לטפח החינוך העברי בקהילה, ויש להטילו על כל ארגון ארצי – לשקוד על חינוך עברי לכל הקיבוץ היהודי בארצו. לא חינוך עברי במקום קיבוץ גלויות, במקום פעולה מדינית וכלכלית למען המדינה; לא כתחליף לחינוך חלוצי, אלא לשם קיבוץ גלויות ולשם טיפוח הרוח החלוצי בנוער. אבל לא רק לשם שני אלה בלבד, אלא בראש וראשונה לשם קיום שלמותו ואחדותו היהודית של העם בתפוצות וקשריו עם המולדת המחודשת.

היש בכוח המדינה להביא לידי קיבוץ־גלויות מלא ושלם, ועל ידי כך לחסל את הגולה ולפתור בדרך זו בעיית אחדותו של העם היהודי? רק ההיסטוריה תענה על שאלה גורלית זו בזמנה. ובינתים עלינו למנוע התחסלות הגולה על ידי טמיעה והתבוללות.

התפוצה היהודית היא עובדה היסטורית, ולא עובדה חדשה, גם לא עובדת־לוואי לחורבן בית שני. התפוצה קדמה לחורבן בית שני וגם לחורבן בית ראשון. הציונות בימינו הבהירה ללא צל של ספק שאין היא רואה העליה לארץ כחובה ציונית או כחלק מהאידיאולוגיה הציונית, והיא עשתה זאת לא מרוע־לב. המונים אינם עולים בלי לחץ. רק אישים מחונני תכונות חלוציות אינם זקוקים ללחץ חיצוני, למצוקה כלכלית או מדינית, בשביל שינוי חייהם ויציאתם מהגולה והזדהותם בכל חייהם האישיים עם מפעל חידוש המולדת ויצירת החברה העברית החדשה. מניעים פנימיים, צורך נפשי עמוק לחיות החיים בהתאם לחזון הפועם בנפש; רצון היצירה והכושר וההכרח הפנימי להשתתף במעשה־בראשית של חידוש אומה וארץ־אבות; יצירת דפוסי חברה חדשה וטיפוח ערכי־רוח גואלים – אלה מפעילים אישים דגולים שנתברכו במתת החלוציות. אבל אין המונים עוקרים ממקומם בכוח תורה עיונית, גם אם יסודותיה נכוחים, בלי שיפעלו גם גורמי־לחץ ומצוקה. ומשום כך לא נזקקו יהודי בבל לאידיאולוגיה, למען עלותם ארצה, וליהודי אמריקה ולציוניה לא עמדה האידיאולוגיה.

ראינו התמורות שחלו בעולם ובמצב העם היהודי במאת השנים האחרונות. איש לא יכול היה לראות מראש תמורות אלה לפני מאה שנים, ואין איש יכול לדעת מה יקרה במאת השנים הבאות. אחת אנו יודעים: היינו עם־עולם, ועם־עולם עלינו להישאר; היינו עם שמילא שליחות היסטורית בעולם, ושליחות לא קטנה מזו שמורה לנו גם בעתיד. ההיסטוריה התאכזרה אלינו כאשר לא התאכזרה לשום עם, אבל גילינו כוח־עמידה פנימי כאשר לא גילה שום עם אחר. דווקא בתקופה שתכפו עלינו התלאות הנוראות ביותר – התאוששנו וחידשנו קוממיותנו. לא נסתפק באודים המעטים שהצלנו מן השרפה. ולא נוותר על קיומה ועתידה של התפוצה, גם באשר היא דרושה למדינה ובאשר היא דרושה לעצמה.

והתנועה הציונית שנערה חצנה מחובת העליה, תתרוקן מתכנה ותתנוון אם תתנער גם מרעיון היסוד שקדם לעליה ולציונות: מקיום העם היהודי ואחדותו. המדינה וחיזוק המדינה – אחד האמצעים לקיום העם בגולה; אבל אמצעי זה כשהוא לבדו לא יספיק, כי תפוצה שלא תעלה ארצה עלולה להתבולל ולהיטמע בעמים, ויש רק אמצעי נוסף אחד למנוע טמיעה – חינוך עברי. רק חינוך זה ביכלתו לקיים אחדות העם היהודי. קשר בין חלקי התפוצה ישתמר רק על ידי חינוך עברי ליהדות בגולה. לא רחוק הזמן שכל יהודי הגולה ישתמשו אך ורק בלשונות הגויים גם בינם לבין עצמם. הדת שהחזיקה את העם עד המאה התשע־עשרה – נתרופפה, ואינה אלא נחלת חלקים בעם, חלקים גדולים או קטנים. הדבק היחידי שיכול לאחד ולייחד היהודים ולחזק קשריהם הנפשיים עם המדינה – זוהי הלשון העברית.

בלשון זו נתון המפתח היחיד לכל חלקי היהדות בעולם וכל דורות ישראל בעבר ובעתיד; בלי ידיעת הלשון העברית אין היהודי, אם הוא דתי – מבין מה שהוא מתפלל. אם אינו דתי – אין כל תוכן חיובי ליהדותו.

רק האפיקורסות השטחית מזלזלת בתפקיד העצום שמילאה בגולה, ועדיין ממלאה, דת ישראל גם עכשיו בקיום העם היהודי ובליכודו, וברור שכל יהודי בגולה יותר קרוב ונאמן לעם, וגם קשריו עם ישראל יותר הדוקים, במידה שאינו רחוק מאמונת הוריו; אולם גם הציוני האדוק ביותר, אם הוא מסוגל להסתכל בעינים פקוחות במציאות של ימינו, לא יוכל להניח, שאפשר להחזיר כל המוני ישראל לאמונה התמימה והשלמה של הדורות הקודמים ואין ציוני ואין יהודי רשאי לוותר על כל המוני ישראל שאינם שומרי־דת.

חינוך עברי בלבד לא ימצה כל תכניה של הציונות, גם לאחר שהציונים פוטרים עצמם מחובת העליה, על התנועה הציונית להתיצב בראש כל פעולה יהודית מקומית, ארצית ובינלאומית, שיש בה חיזוק מעמדה של היהדות והגנת כבודה וזכותה. במיוחד שומה על התנועה הציונית ללכת בראש כל פעולה המכוונת לביצור מדינת ישראל, להגברת עצמאותה הכלכלית ובטחונה המדיני והצבאי, ולהחשת תהליך קיבוץ הגלויות.

על התנועה הציונית לאמץ המגע החי בין קיבוצי היהדות בגולה ובין ישראל, לטפח תיירות, השקעת הון, יצירת תלמידים ללימוד במוסדות חינוך ישראליים – ולתת עזרה נאמנה לטיפוח התנועה החלוצית ועליית בעלי־מקצוע, אנשי־מדע ומומחים. אבל בלי חינוך עברי שיוטל כחובה אישית על כל ציוני בחינוך בניו הוא, וכחובה ציבורית על כל סניף וארגון מקומי וארצי של ההסתדרות הציונית בקידום החינוך העברי על ידי כל מוסדות הקהלה והארגונים היהודיים, – אין ממש מוסרי־רעיוני וסיכוי היסטורי לציונות לאחר שאינה מזדהית עוד עם העליה לארץ.

חינוך עברי הוא לא רק תנאי מוקדם לקיום זיקת־גומלין וקשר תרבותי בין הגולה ובין הארץ; החינוך העברי הוא הכרחי למען קָשֵר כל יהודי באשר הוא למקור היהדות, ולהנחילו המורשה התרבותית הגדולה והעשירה ביותר של העם העברי – ספר הספרים במקורו.

חינוך עברי – אינו לימוד הלשון בלבד. גדולה ועצומה חשיבותה של הלשון, ובזכותה, אמרו חכמינו הקדמונים, נגאלו בני־ישראל ממצרים – משום ש“לא שינו את לשונם והיו מדברים בלשון הקודש”. אבל לשון אינה אלא מכשיר, מפתח לאוצרות התרבות היהודית. העיקר הוא – תוכן החינוך העברי, תוכן עברי שיקיים אחדות העם וישמור על זיקתו לעברה ולעתידה של האומה, ותוכן זה אצור בראש וראשונה בספר הספרים. בלי ידיעת התנ“ך אין חינוך עברי בישראל ובגולה. היהודי החרד ימצא בתנ”ך המקורות והמאורות של אמונתו. וגם היהודי שאינו חרד יגלה בתנ"ך מקום התהוות אומתו, עלילות מאבקה הרעיוני עם העולם האלילי, פרקי־גבורה ותפארת, שגב הנבואה הישראלית, אוצרות יקרים של שירה וחכמה, חזון והגות, שאין כמותם ללהט מוסרי, לטוהר הרגש, לעוז הביטוי. בספר זה יתלווה לאבות האומה שכאילו התהלכו בארץ כשיכים בידואים בימינו, אבל מהליכותיהם התמימות, וביחוד מהליכות אברהם העברי הראשון לדורותיו, בוקעת גדלוּת נפש וחכמה עליונה ותפארת אדם, השאובה מתוך מגע חי עם אלהי החסד והאמת, שחי בלבם והאיר דרכם בחיים.

הוא ימצא במשא נביאי ישראל, נביאי האמת הטהורה והצדק המוחלט, סוד הגבורה הנפשית שעמדה לישראל בכל הדורות.

הוא ירגיש בכל דף של ספרי־נצח אלה החתירה המוסרית והרעיונית לאחדות: אחדות האומה, אחדות המין האנושי, אחדות ההוויה הקוסמית, אחדות החומר והרוח, אחדות הבורא והבריאה, חתירה שלא פסקה מימי אברהם אבינו, משה רבינו, נביאי ישראל, חכמי ימי הבינים ועד ההוגים הגדולים בדורות האחרונים, כשפינוזה ואיינשטיין.

בספר זה יכיר יחודו ההיסטורי של עמו – ויעודו האוניברסלי הכלל־אנושי, כשהם שלובים וכרוכים זה בזה. והוא ימצא בתוך התנ"ך משהו יותר מהיסטוריה, משירה, מחכמה, מהגות, מגילוי שכינה. בספר־הספרים יתגלה לו משא העתיד, עתיד עמו ועתיד המין האנושי, חזון אחרית הימים. חזון גאולה, שלום וצדק, שנישא בימי קדם בהרי ירושלים ועדיין הוא מבהיק ורענן ומרעיד־לבבות כביום נתינתו, והוא נושא בשורת־האמת גם לגאולת ישראל וגם לפתרון שתי הבעיות הגורליות של המין האנושי בימינו: בעיית הון ועבודה בחברה, ובעיית מלחמה ושלום בקרב עמים. ספר זה האיר באור עליון מאבקו הטראגי והממושך של עמו ופיזר המחשכים של תועי־עמים, ומשום כך היה לספר־הספרים של אומות העולם, ונפוץ בקצווי תבל, כאשר לא נפוץ בעולם שום ספר אחר, ותורגם לכל הלשונות והניבים של עמי תרבות ועמים פראיים, והוא משמש עד היום מקור השראה דתית ומוסרית לאישי רוח דגולים ולהמוני־עם פשוטים; אבל אין איש יכול להגיע לחקרו הנאמן ולהתיחד עם טוהר־אמתו ויקרת־אורו וזיווֹ אלא במקורו, בלשון העברית.

חינוך עברי מושתת על התנ“ך יתן בלב כל יהודי הכרת תוכן יהדותו, בין שהוא דתי ובין שאינו דתי; הוא ירים כבודו וערכו בעיני שכניו; – רוב העם היהודי חי בקרב עמים המעריצים את התנ”ך. הוא יעלה כבוד־עצמו כאדם וכיהודי, ויעמיק זיקתו הנפשית לישראל – מולדת התנ"ך בעבר ומולדת עצמאות עמו בהווה ובעתיד.

אין בחינוך עברי כל התורה הציונית, אבל בלי חינוך עברי, כחובה אישית וכחובה ציבורית, התורה הציונית נעשית פלסתר. בלי השלטת חינוך עברי בתפוצה – אין כל ערובה לקיום העם היהודי בגולה, ואין כל אמצעי לשמירת אחדותו וזיקתו לישראל.

*

הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח־ישראל, ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים.