כ“ז באב תשי”ב – 18 באוגוסט 1952

בישיבה קכ"ב של הכנסת השניה

התיקונים המוגשים לפניכם לחוק שירות הבטחון נדרשים על-ידי המצב החיצוני והמבנה הפנימי של עם ישראל בתקופה זו.

יותר משלוש שנים וחצי עברו מאז תמה מלחמת השחרור שהוטלה עלינו על-ידי פלישה תוקפנית של שכנינו. נצחון צבאנו והלחץ של או"ם הביאו לידי כריתת חוזה שביתת-נשק עם מצרים, הלבנון, עבר-הירדן וסוריה. אבל אנו עדיין רחוקים מהשלום כאשר היינו. אין ספק שבקרב העמים הערביים ישנם גורמים המעונינים בשלום, אם כי קולם נשמע ברמה רק לעתים רחוקות. ישראל היתה והנה מוכנה כל הזמן לשלום, ואף-על-פי-כן –– אין שלום. ואין להגיד, לצערי, שסיכויי השלום קרובים. אין ספק שרוב האומות המאוחדות, גם במערב וגם במזרח, מעונינות בשלום בינינו ובין הערכים, כי השלום במזרח התיכון היה מגביר השלום בעולם, והיה מקדם התפתחותם הכלכלית, התרבותית והחברתית של עמי המזרח הקרוב; ושיתוף פעולה בין ישראל ועמי ערב היה מביא ברכה רבה לשני העמים השמיים אשר ההיסטוריה הטילה עליהם לחיות בכנות; והיה מחזק עצמאותן האמיתית של מדינות ערב, וגם מגביר מעמדן בעולם; ואף-על-פי-כן – אין שלום.

המתיחות והניגודים שבתוך האו"ם נוטלים מברית העמים היכולת והסמכות לגזור על השלום, והמצב במדינות השונות במזרח התיכון אינו מבשר יציבות, התפתחות שקטה וסיכוי שלום, אלא להיפך.

מחוץ לשתי מדינות יציבות וחסונות במזרח התיכון, – ישראל ותורכיה, הרי כל ארצות המזרח הקרוב נתונות בתוך מערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הסרת כתר מלכים, והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון.

באוירה מסוכסכת, מטורפת ומחושמלת זאת עלול כל זיק שיתלקח באיזו פינה שהיא להדליק תבערה שאין לראות תוצאותיה ותחומי התפשטותה. ונתחייב בנפשנו אם לא נהיה דרוכים ונכונים לכל אפשרות.

יתכן שבהתפתחות סוערת זאת יש גם מגמות חיוביות של הבראה וקידמה. ובמקום שישנן, אנו רואים אותן בעין יפה. אין ספק, שכמה דברים שנתארעו במצרים בשבועות האחרונים¹, אפשר לקדם בברכה.

יחסי מצרים ישראל הם עתיקי יומין. בעצם זוהי המדינה הראשונה שנתקלנו בה במסענו הארוך על במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה. והפגישה הראשונה שלנו עם המצרים בימי יוסף – היתה של עזרה הדדית, אך לא כל המצרים ידעו את יוסף. פלישת מצרים לארצנו עם קום מדינת-ישראל היתה בלי ספק אחד המשגים הפזיזים האוויליים ומחוסרי האחריות ביותר שנעשו על-ידי שליטי מצרים לפני ארבע שנים. ואפשר לקבל עדותו של מוחמד נגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זאת, שהוא ורבים מחבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ, האחראי הראשי למלחמה בנו היה מלך מצרים שעבר, פארוק המודח.

יתכן שנימוקי התנגודותו של נגיב לפלישה היו צבאיים בלבד, אבל אין כל ספק שלא היתה אז ואין גם עכשיו כל סיבה ויסוד לריב בין מצרים ובין ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, ואין כל מקום לסכסוכי גבולות, ולא היתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי בין שתי השכנות; להיפך, שיתוף פעולה בין ישראל ומצרים היה מסייע למצרים להתגבר על הקשיים המדיניים והחברתיים בהם היא מתחבטת; התפתחותה התרבותית היתה יכולה רק להינות מקואופראציה עם ישראל, ואין ספק שגם מעמדה הבינלאומי היה מתחזק לא במעט על-ידי כך.

מדינת-ישראל רוצה לראות מצרים חפשית, עצמאית, מתקדמת, ואין אנו נוטרים לה איבה בגלל מה שעשתה לאבותינו בימי פרעה, ואפילו לא בגלל מה שעשתה לנו לפני ארבע שנים. רצוננו הטוב כלפי מצרים – למרות התנהגותה האווילית של ממשלת פארוק כלפינו – הוכחנו בכל החדשים שבהם היתה מצרים מסובכת בריב קשה עם מעצמה עולמית גדולה. ולא עלה על לבנו לנצל קשיים אלה של מצרים למען התקיף אותה או למען התנקם בה, כאשר היא עשתה לנו עם קום מדינתנו.

ובמידה ששליטי מצרים הנוכחים מנסים לעקור השחיתות הפנימית להצעיד ארצם לקראת קידמה תרבותית וחברתית – אנו יכולים רק לברך אותם מקרב לב להצלחת מבצעם זה.

אולם נוכל להתעלם מן העובדה שגם מצרים זו אינה מגלה כל סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על-ידי פארוק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זאת מועדות: לשלום או למלחמה.

יתכן ששליטי מצרים החדשים מתרכזים עכשיו רק בביצור שלטונם בתיקון המעוותים הבולטים ביותר במשטרם הפנימי. ואל נמהר להוציא משפט. תקופת-מעבר זו במצרים יש בה אפשרויות רבות, גם לחסד וגם לשבט, ועלינו לעמוד על המשמר בתבונה ובכוננות.

לא כן הוא המצב בארץ השכנה, בסוריה, הרודן הסורי, שישאקלי, לא התנגד לפלישת הצבא הסורי, כנגיב המצרי, אלא הוא היה אחד ממחרחרי המלחמה והשתתף בעצמו בהתקפה נגדנו. הוא ניגף על-ידי צבאנו, ובקושי הצליח לברוח ולהציל את עורו. רודן זה שתפס השלטון על סוריה זה כשנה, לא הצליח עד עכשיו לעשות משהוא חיובי לטובת העם הסורי, לטובת הפלחים, הפועלים, ההשכלה העממית וכדומה. וכדרך הדיקטאטורים שאין ברצונם או אין ביכולתם לשפר מצבו הפנימי של עמם, הם מפנים תשומת-לב הקהל ל“אויב החיצוני”, ורק אתמול שמענו – אם נסמוך על הדברים שהעתונים מייחסים לשישאקלי – איומים נגד ישראל בנימה היטלריסטית מובהקת. לדברי הקולונל שישאקלי שנתפרסמו בעתונות, אין מקום במזרח התיכון גם לערבים וגם ליהודים, והמסקנה – יש ל זרוק היהודים הימה.

לא אעורר עכשיו השאלה כיצד מתישבים איומים אלה עם חברות סוריה באו“ם ועם הצהרת שלוש המעצמות ומשלוח נשק לסוריה. אינני עומד עכשיו בפרשת פעולתנו המדינית כלפי או”ם וחברותיה, אלא בפרשת הבטחון. ועלינו לדעת האמת הפשוטה, האלמנטארית והאכזרית גם יחד: לגבי בטחוננו עלינו להישען קודם כל אך ורק על עצמנו, על יכלתנו ועל כוחנו, ולא על כוחות חיצוניים, גם במקרים שכוחות אלה חייבים על-פי המשפט הבינלאומי לעצור בעד המשחית. גם הפלישה הראשונה של צבאות ערב לארצנו היתה בה הפרה חמורה של מגילת או“ם, וחברות או”ם היו חייבות למנוע התקפה זידונית זו. אבל אילו היינו מחכים אז להגנת או"ם וסומכים עליהן, היינו נמחים מכבר מעל פני האדמה.

דברי האיומים של שישאקלי אפשר שנאמרו רק לצורך פנימי של דיקטאטור, והעם הסורי אינו אחראי על להג מתרברב ופלילי זה; העם הסורי – יש להניח – מעונין בשלום ובתיקונים פנימיים. אבל גם הפלישה הראשונה של צבאות ערב לא באה מתוך שיקול צרכי עמי ערב ועל דעתם, ובנידון זה בוודאי נאמנה עלינו עדותו של נגיב המצרי. אל נעשה מעשה בת יענה; בריחה מראיית הסכנה – אין בה מניעת הסכנה, אלא הגדלתה.

אין מקום לבהלה יתירה. מהתפארות אווילית של דיקטאטור-הרפתקן ועד מעשי איבה ממש יש מרחק לא קטן, ואנו יודעים דבר פשוט שאולי אינו ידוע לשישאלקי: המרחק מדמשק לגליל גדול מהמרחק מהגליל לדמשק. אבל אין להתעלם מעובדה אחת יסודית, בלתי-מפוקפקת ובעלת משמעות רבה ומסוימת: מעובדת סירובם העקשני והממושך של כל שליטי ערב לעשיית שלום עם ישראל – בניגוד לאו"ם, בניגוד לאינטרסים של עמי ערב, בניגוד לצורך השלום בעולם.

עובדה זו אומרת דרשני, והנדרש הוא: כוננות צבאית יעילה וערה, יד ביד עם רצון כן ומתמיד לשלום. הכוננות מחייבת אותנו לבדוק מזמן לזמן מכשירי ההגנה שלנו לאור המציאות המשתנה ולהתאים אותם לצרכי השעה.

עלינו לזכור ולשנן לעצמנו בלי הרף כלל אחד גדול – אם כי פשוט ומובן מאליו: אם נוכרח שוב להילחם, – לא נילחם בעבר אלא בעתיד. ומה שהצליח והתאים בעבר, אינו מוכרח ובטוח שיצליח ויתאים גם לעתיד.

רבים ראו בתקומת ישראל ובנצחון צבאנו מעין נס. אם נס הוא חזיון בלתי רגיל, נדיר ויחיד במינו, הריני מוכן לקבל הגדרת הנס. אבל אם נס פירושו משהו בניגוד לסדר הטבע, הרי בהגדרה זו ובהסתמכות על נס, יש סכנה לקיומנו. “אין סומכים על הנס”. אין שום איש בתוכנו סומך על הנס בעסקיו הפרטיים, ואוי ואבוי יהי לנו אם נסמוך על הנס בדבר שתלוי בו לא רק עצמאותנו וחירותנו הלאומית, אלא עצם קיומנו הפיסי. אם ישנם בקרב שליטי ערב היוזמים מלחמה חדשה בישראל, אין כוונתם אך ורק להצר גבולי המדינה, או אפילו לשלול עצמאותנו הממלכתית, אלא כפי שאמר זאת שישאקלי – ואין דעתו זאת דעת יחיד – למחות זכר ישראל מעל הארץ הזאת.

ואם שוב נצטרך לעמוד בפני פולשים תוקפנים, לא נוכל לעמוד בכוחות ובאמצעים שעמדנו בהם בפעם הראשונה, כי בינתיים נשתנו הרבה דברים בתוכנו וסביבנו.

מטעמים מובנים לחברי-הכנסת לא אוכל לעמוד פה על כל השינויים שחלו סביבנו, בארצות ערב ובתוכנו. אסתפק רק בהערות מועטות: יריבינו אף הם למדו מכשלונם, והם לא ישבו לגמרי בחיבוק ידים בארבע שנים אלה, אלא חיזקו כוחם הצבאי בכמות ובאיכות, בציוד, באימון, בכוח-אדם, וחיזקו אותו באופן ניכר וממשי.

וחלו שינויים גם אצלנו – שינויים חיוביים ושליליים, ועדת החוץ והבטחון שומעת מזמן לזמן דין-וחשבון על הנעשה בצבא, על מחסוריו ועל התקדמותו, מובטחני שלא תדרשו ממני דין-וחשבון כזה במליאת הכנסת; כאן אעמוד רק על הדברים הקשורים בתיקונים שאנו מציעים

לרגל מבנה-הגילים של ישובנו, אין השנתונים מגיל 18, בשנים אלה ובשנים הקרובות, מספיקים למינימום הכרחי בשביל קיום היחידות הבנויות על שירות חובה. ואם אנו רוצים לקיים גודל הצבא במתכונתה הנוכחית – עלינו להאריך השירות בששה חדשים, בוועדת-החוץ-והבטחון, שדנה כבר כמה פעמים על התיקון העיקרי המוצע כאן, נמסרו על-ידי המַטה הכללי מספרים מפורטים בענין זה, וועדת-משנה מיוחדת שנבחרה על-ידי המטה הכללי מספרים מפורטים בענין זה, וועדת-משנה מיוחדת שנבחרה על-ידי ועדת-החוץ-והבטחון בדקה ובחנה המספרים, ואין אני, מפני כך, צריך להביא אותם לפניכם. מבנה-גילים זה לא ישתנה בשנים הקרובות, והוא מציג לפנינו בעיה כמותית מחייבת תיקון בחוק שירות הבטחון, בענין זה ידובר ביתר פרוטרוט בוועדת החוץ והבטחון.

השינוי שחל בהרכב האוכלוסין לאחר קום המדינה מציג לפנינו גם בעיה איכותית חמורה, ואף בעיה זו אין לה פתרון אלא בתיקון המוצע – להעמיד תקופת השירות על שלושים חודש. על צד זה של הבעיה אוכל לתת גם פה רוב ההסברות הדרושות.

הטענה שנשמעת לעתים קרובות בחלק מהעתונות נגד העליה החדשה – לא זו שנקראה “עליה חדשה” לפני קום המדינה – אלא עליית יהודי ארצות האיסלם, שהיא כאילו ירודה ומנוונת וממיטה שואה תרבותית על ישראל, היא הד נפסד וקלוקל מהדברים שהיינו שומעים לפני שלושים שנה מפי כמה יהודי גרמניה נגד “אוסט-יודן”, כלומר נגד יהודי רוסיה ופולין. ביקורת סנוביסטית זו פסולה לא-רק מבחינה מוסרית, אלא היא מחוסרת יסוד גם מבחינה מציאותית. יהודי בבלי שקיבל בארצו השכלה גבוהה אינו נופל במאומה מיהודי גרמני או רוסי שקיבל אותה ההשכלה, והוא הדין לגבי יהודי מארוקני, מצרי או תורכי. ביסודו של דבר אין שום הבדל מהותי בין יהודי אירופאי, אמריקני, אפריקני או אסיאתי. ההבדל הוא רק בזה שלראשונים ניתנו יותר אפשרויות לחינוך יהודי וכללי, והאחרונים ניטלה מרובם אפשרות של חינוך.

רוב העם בישראל הם עכשיו עולים חדשים, שהגיעו לארץ במשך ארבע השנים האחרונות. זוהי העובדה החשובה ביותר הקשורה עם קום המדינה, אבל באור מבהיק זה יש גם צל כבד: העולים החדשים בחלקם הגדול לא קיבלו בילדותם ובנערותם כל חינוך, לא כללי ולא יהודי. רובם הגדול אינם יודעים עברית, אינם מכירים תולדות ישראל, אין להם מושג מהארץ ומהמפעל הציוני, גם אין להם כל הכשרה והשכלה מקצועית.

אין כל ספק שילדיהם של העולים האלה, לאחר שיקבלו חינוך שווה לכל ילדי ישראל, לא יפלו במאומה מילדי האוכלוסים הוותיקים, ה“מיוחסים” כביכול, ויש רק להשתומם ולהצטער על כך שלתוכנו חדרה התורה הטמאה והכוזבת על יתרון “גזעי” כביכול של יהודי אירופה, יהודי גרמניה או יהודי רוסיה. במשך שנים-שלושה דורות קשה יהיה להבחין בין יהודי שמוצאו בולגריה, ממארוקו, מצ’כוסלובקיה או מתימן. ואין ספק ש“תערובת” זאת רק תעשיר ותחזק הטיפוס החדש בישראל. אולם יש לנו בעיית הזמן. אין אנו יכולים לחכות דורות; הזמן דוחק. רובו הגדול של הצבא הוא עכשיו מבני העולים החדשים. והוא לקוי בשני דברים עיקריים שבהם תלוי כושרו של צבאנו: כושר מקצועי וכושר רוחני-חלוצי.

עלינו להשלים עם העובדה ההיסטורית שלא ניתנה לשינוי: היינו ונהיה עם קטן; בכמותנו לא עלינו ולא נעלה אף פעם על אויבינו האפשריים, גם לא נשתווה אליהם. עמדנו תמיד מועטים נגד מרובים – ואם נותקף נצטרך לעמוד עוד פעם מועטים נגד מרובים.

ואל נזלזל בכמות. מספר החטיבות בצבא קובע הרבה מאוד. הכמות כשהיא לעצמה היא כוח עצום, ולרוב מכריע, אם אין היא מתנגשת באיכות עליונה; אבל גם האיכות העליונה צריכה להישען על כמות בלתי-מבוטלת. וכל מי שמייעץ לנו לנהוג לפי מנהג ארצות אחרות, ולא לגייס בנות – מתעלם ממצבה המיוחד של ישראל ומסכן קיומנו ועתידנו.

בטחוננו מיוסד משום כך על הכשרת העם כולו, בכל הגילים המסוגלים לשאת נשק, לעמוד במערכה ולהילחם בשעת סכנה. מבלי שנוכשר להיות עם לוחם – לא נהיה, כל עוד יש מלחמות בעולם, עם חי, ובודאי לא עם עצמאי.

אבל מלחמה בימינו אינו דבר פשוט כאשר היה או כאשר נדמה לפנים. מלאכת הצבא מחייבת לא רק אימון לסדר ולמשמעת ולשימוש יעיל בנשק. הצבא המודרני הוא אורגאניזציה מורכבת וממוכנת, והיא dir=“rtl”>פועלת בשלושה ממַדים, ושני הדברים היסודיים שבהם מותנית יעילותה והצלחתה – עצמת האש ומהירות התנועה – תלויים עכשיו במכונות ובמכשירים מסובכים ודקים, הדורשים ידיעה מקצועית רבה בשימוש כלי רכב מוטוריים, ראדרים, טלפונים, רדיו, אלקטרונים, מכשירי חשמל ומכונות כבדות ומורכבות ביבשה, בים ובאוויר, נוסף על השימוש בכלי נשק מכל המינים, קלים וכבדים, המופעלים ובאֶנרגיה שרירית, באנרגיה מיכאנית, באֶנרגיה חשמלית, ובאֶנרגיה אֶלקטרונית.

האימון המקצועי הדרוש לאנשי הצבא שלנו – בעצם צריך להינתן לנוער בבתי-ספר אזרחיים, לשם מטרות משקיות, אולם ההכשרה המקצועית היתה לקויה אצלנו גם בישוב הוותיק לפני קום המדינה, והיא לקויה שבעתיים בישוב החדש שנתווסף אחרי מלחמת השחרור.

ועל צבא-הגנה לישראל הוטל להיות בית-הספר המקצועי הגדול ביותר, המכשיר את הנוער שלנו למקצועות טכניים, מיכאניים, למקצועות של הובלה, קשרות, טלגרף, טלפון, מסגרות, חשמלאות, בנין,רפדות, שרטוט, הלחמה, נגרות, מדידה, חרטות, ועוד, מלבד שורה שלמה של פקידים מינהליים ציבוריים.

יש מקצועות שדורשים הכשרה עד עשרים וארבעה חודש ויותר, ואין הצבא מספיק ליהנות מהכשרה שהוא נותן לחניכיו. היא איננה הולכת לאיבוד, מפני שמרוויח העם, כי נותנים לו בעלי-מלאכה. אבל לא די לו לצבא בטוראים בעלי-מקצוע בלבד – הוא זקוק גם למפקדים בעלי-מקצוע, והכשרתם דורשת זמן עוד יותר רב. הצבא הוא גם בית-הספר הגדול ביותר בארץ להקניית הלשון העברית לנוער שלנו. נמצא עתונאי זריז שהסביר אתמול או שלשום שהיהודים בצבא הליטאי למדו “ליטאית צבאית” במשך יום או יומיים, ומשום כך אין צורך בשירות מוארך. העתונאי החרוץ שכח שבטחון מדינת ליטא לא נשען על החיילים היהודים, אלא על החיילים הליטאים, שידעו לשונם הליטאית גם לפני היכנסם לצבא. החייל היהודי, שעליו נשען בטחון המדינה הזאת, איננו יודע ברובו המכריע את הלשון העברית לפני הכנסו לצבא, והוא צריך ללמוד לא “עברית צבאית”, אלא צבאיות עברית. ובלי התערות ושרשים בידיעת הארץ, הלשון, התרבות והמפעל היהודי, אין החייל, גם לאחר האימון הצבאי והמקצועי הטוב ביותר, ראוי לשליחותו; מבלי שתפעם בתוכו הרוח העברית ומבלי שיהיה מעורה ומושרש בתרבות העם ונאמן ליעודו ההיסטורי – אין החייל בישראל מתאים לתפקידו.

הצינור הראשון והראשי להתערות הנפשית במדינה וביעודיה הוא ידיעת הלשון העברית. בכל עם נורמלי ידיעת הלשון נתונה מאליה לכל בני האומה מבטן ומלידה, והדורות הבאים שיגדלו בארץ לא יפלו בנידון זה מכל עם אחר. אך שוב אין אנו יכולים לחכות; הזמן דוחק, עלינו לתקן במדינתנו במשך שנים אחדות מה שעיוותו דורות רבים בגולה. הצבא נאלץ, מתוך צרכי בטחון, להיהפך לבית-ספר יסודי שבו לומדים הלשון העברית אלפי בני שמונה-עשרה במשך חמישה חדשים, 60 – 120 שעות בבסיסי אימונים ועוד כמה שעות בבסיסי אימונים ועוד כמה עשרות שעות במסגרת יחידה שאליה נשלח הטירון.

יש לקיים גם קורסים מרוכזים לעברית, המבוצעים בבית-ספר מיוחד ונמשכים בממוצע 14 – 21 ימים תמימים, יש גם קורסים יותר ארוכים, עד חדשיים, לחניכים המיועדים להיות קצינים בצבא, או מועמדים לקורס של טיס או למקצוע אחראי אחר. צבא מוכרח גם לתת לחניכים, וביחוד לאלה המיועדים להיות סמלים וקצינים, יסודות השכלה כללית, שהחניכים לא קיבלו בילדותם.

כוחות הבטחון שלנו מורכבים, כידוע לכם, מארבעה: א) משירות חובה – אלה בני 18 – 29; ב) משירות קבע – שהם כולם מתנדבים; ג) מאנשי מילואים – עד שנת 49; ד) מאזרחים העובדים בצבא בעבודה מקצועית ועושים שירותים מינהליים ופקידותיים, כשאין די כוח אדם בשירות החובה ובצבא הקבע.

מטעמים כלכליים ותקציביים יש, לדעתי, צורך להקטין עד כמה שאפשר שירות האזרחים בצבא הקבע. אחרי התמרונים הנערכים בחודשים האלה, אני מקווה שאפשר יהיה גם להמעיט בגיוס אנשי המילואים, ובמקום חודש בשנה, יתכן שייקראו מהשנה הבאה ואילך רק אחת לשנתיים, מחוץ לסוגים מסוימים שיהיה הכרח לגייסם כמקודם שנה שנה.

אולם לרגל מיבנה הגילים שקיים עכשיו בישוב שלנו, לא נוכל לעמוד במינימום השירותים, האימונים והכוחות הסדירים ההכרחיים ולקיים האיכות המקצועית והרוחנית בצבא, בלי הגדלת שירות החובה מ-24 ל-30 חודש.

למען אפשר לחלק מצעירים אלה הרוצים להמשיך לימודיהם משנת 20 ומעלה בלי עיכובים יתרים, אנו מציעים שבני שבע-עשרה וחצי יוכלו להיכנס לשירות חובה, ולא רק בני 18, אם יתמלאו שלושת התנאים הבאים: א) שבדיקת רופא תאשר בכל מקרה כושרו הגופני של הנער לשירות בצבא; ב) שהנער בעצמו יתנדב לכך; ג) שהוריו או אפיטרופסיו של הנער יתנו הסכמתם לכך בכתב.

התוספת של 6 חדשים לא תחול על אלה שכבר משרתים בצבא 18 חודש. תקופת השירות הסדיר תופחת בשביל סוג זה באופן מודרג, כפי שייקבע בתקנות.

גם עולים שהגיעו לגיל 27 ומעלה – לא תוארך תקופת שירותם.

משרד-הבטחון והמטה מעיינים עכשיו בהצעה לשחרר לגמרי משירות סדיר עולים אשר שירתו בצבא בארצות מגוריהם, במקרה שיוחלט על פיטורים משירות סדיר יצטרכו רק ללכת לבסיס אימונים ל-3 עד 6 חדשים.

שאר התיקונים המוצעים לכם אינם טעונים הסברה מרובה.

מתוך הסכם עם משרד-הבריאות והסתדרות-הרופאים, אנו מציעים להעלות גיל הגיוס של רופאים לשירות חובה. לפי ההצעה המוסמכת על-ידי הסתדרות-הרופאים, אפשר יהיה לחייב רופאים עד גיל 34 ועד בכלל לשרת במשך שנתיים, מ-35 עד 38 ועד בכלל – למשך שנה אחת. בדרך כלל אין מספר הרופאים בישראל פחות ממספר הרופאים בארצות מתוקנות האחרות, אבל רובם הגדול מרוכז בערים, וגם גילם הוא גבוה יותר, מאשר בארצות אחרות. בצבא, וכמובן במעברות ובישובים מרוחקים ומבודדים יש מחסור מסוכן ברופאים. ברצוני לציין בהוקרה רבה עמדתה של הסתדרות הרופאים, שהסכימה מרצונה הטוב להרים גיל הגיוס של הרופאים, למען ספק צרכי העליה, ההתישבות והבטחון.

לעומת זאת אנו מציעים באחד התיקונים להוריד גיל החייבים בשירות מילואים. לפי החוק הקיים, חייבים שירות עתודות עד גיל 49; אנו מציעים שגיל זה יורד לגיל של 44 ועד בכלל, מחוץ לבעלי מקצועות מסוימים, שיש בהם צורך מיוחד, מפקדים מדרגת סגן-משנה ומעלה. בני גילים אלה, מ-45 ועד 49, יחויבו רק בשירות הג"א – התגוננות אזרחית בשעת הפצצות.

אנו גם מציעים להאריך לעוד שנה נוספת התיקון המתקבל שנה שנה בדבר נח“ל, האומר שעד יום א' בתשרי תשי”ד (10 בספטמבר 1953) רשאי שר-הבטחון להורות לגבי יוצא-צבא בגיל 18 או יותר, כי תקופת שירותו הסדיר המיועדת להכשרה חקלאית תידחה או תוקדש כולה או קצתה לשירות סדיר, שאינו בגדר הכשרה חקלאית. יחד עם תיקון זה, ישקוד משרד-הבטחון להגדיל מספר אנשי הנח"ל.

בשם הממשלה אני מציע להעביר תיקונים אלה לוועדת-החוץ והבטחון.